הרכבת אנוש לראשנו (טו)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

י"ג סיון תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

 

ב"ה

[אנחנו בעמוד יג]

שאלנו בפעם הקודמת את שאלת ספר הזהר: איך אפשר לעשות פסח שני שלא בזמן הפסח? הרי כל דבר מתגלה בזמנו, ובפסח נכנסו ישראל בסוד האמונה, ואם כן איך אפשר להיכנס בסוד האמונה כמו בפסח בזמן אחר ובחודש אחר?

נמשיך:

וכדין [בזמן הפסח] איהו זמנא לחדוה [כיוון שנכנסים בסוד האמונה. מהי השמחה ששמחים?] שהוא ענין השעשועים שמשתעשע הקב"ה עם נשמות ישראל בהתחדשות אור האהבה הפנימית

האהבה הפנימית (מדרגה ב') התחדשה (ממדרגה א'), וזה גרם את התחדשות האמונה בעם ישראל. ברגע שיש חידוש האמונה על ידי גלוי האור החדש הבא מן העצמות ממש – זהו זמן השעשועים. כלומר, מדרגות ה' ו-ו'.

[שנקראת בשם חדוה דייקא [וההבדל בין חדוה לשמחה הוא נושא שלם, כמו שלמדנו במאמר "ויספו ענוים בהוי' שמחה"], כידוע דשמחה הוא הארת התענוג בחיצוניות בינה [וממנה מתפשטת בחיצוניות כל האברים, ולכן האדם רוקד ומוחא כפים], אבל חדוה היא הארת פנימיות עונג בנקודת הלב דווקא, שלמעלה מהשגה שבמוח,

כאשר הענג מאיר רק בנקודת המח הוא כמו בשבת. הוא רק ענג, ואינו אפילו חדוה. אבל כאשר היא עוברת ומאירה בנקודת הלב היא נקראת חדוה, וכאשר היא מתפשטת גם בחיצוניות היא נקראת שמחה.

הענג שבפנימיות המח הוא פנימיות המוחין. שם מח ויש לב, יש פנימיות המח ויש פנימיות הלב. קודם הענג, שבא מעתיק, מפנימיות הכתר, מאיר בפנימיות המח, ושם הוא כמו "ברק המבריק". "ברק המבריק" היא החכמה מצד עצמה, אבל בתוכה קיימת נקודת ענג. אחר כך מאירה נקודת הענג בפנימיות הלב, ואזי היא נקראת חדוה, והיא עדיין למעלה מן ההשגה של המח.

שוב, חיצוניות המח היא 'השגה' ואילו חיצוניות הלב הוא 'התפעלות', כאשר מן ההשגה ומטה יש כבר שמחה.

כידוע דליבא שלטא על מוחא מצד פנימיות נקודת הלב כו'],

"מח שליט על הלב" הוא רק שליטת חיצוניות המח על חיצוניות הלב, אבל מצד הפנימיות שולטת פנימיות הלב על המח [כפי שלמדנו בסוד ה']. ידוע הסיפור על אדמו"ר הזקן – שכל ספר התניא שלו הוא "מח שליט על הלב" שהיא המדרגה ששייכת לכולם – שהסביר כי באמת "פנימיות הלב שליט על המח", אבל אחר כך אמר לבנו, אדמו"ר האמצעי, ש"ההבדל ביני לבינך הוא, שאצלי 'פנימיות הלב שליט על המח', ואילו אצלך 'פנימיות המח שליט על פנימיות הלב'", ויכול להגיע למדרגה יותר גבוהה ממנו.

שוב, יש ענג יש חדוה ויש שמחה. השמחה מתחילה מן ההשגה, ולכן אנו מזהים אותה תמיד עם אמא, עם הבינה.

שאז בעת יציאת מצרים האירה [אור האהבה הפנימית והתחדשה] מצד המנגד, [ואזי מתגלה מדרגת השעשועים] כאב המשתעשע עם בנו כאשר היה מרוחק מאצלו זמן רב ואחר כך נתקרב כו' [שכן ככל שהאהבה מתחדשת מכח המנגד כך גם השעשועים מתחדשים ומתגברים מאוד]. וכדין [בניסן], דהיינו עכשיו, איהו זמנא לחדוה, פירוש שהזמן הוא מסוגל לזה מטעם הנ"ל. ואם כן איך יכלין אלין דלא יכילו [שהיו בדרך רחוקה] או דאסתאבו למעבד בירחא תניינא, דהא אעבר זמנא – כי אז אין זמן מסוגל לזה, כי ביציאת מצרים לא האירה הארה הנ"ל בזמן י"ד אייר כנ"ל [אלא ב-יד בניסן].

כל זה היה קושית הזהר שהסברנו בפעם הקודמת.

נעבור כעת אל קיצור הפרק הזה. כמו שבביאור הפרק הראשון הובא יסוד החסידות הראשון – ידיעת כב המדרגות שבסדר ההשתלשלות – כך בבבאור הפרק הזה יובאו כמה יסודות של "הכנעה, הבדלה, המתקה". נתחיל מקריאת הקיצור:

ג.

אברהם אבינו המשיך אמונה פשוטה מצד מדרגה ב' הנ"ל [בגלל שלא היה לו מנגד], אבל ביציאת מצרים נתחדשה מדרגה זו ממדרגה א' [מן העצמות ממש] מצד המנגד דמיצר ודוחק של אבותינו במצרים.

הימים האלה [ימי הפסח] נזכרים ונעשים בכל דור ודור, בכל שנה ושנה מחדש. 'נזכרים' הוא ענין התחדשות אור חדש בכל יום לצורך ההתהוות מאין ליש. 'נעשים' הוא שעל ידי התחדשות זו [של החיצוניות, ממילא] תתחדש גם החיות הפנימית שהאיר ביום זה בעת הנס [כמו שהיה לפני כך וכך דורות].

כאן נתחיל להסביר את מה שהתחלנו בפעם הקודמת.

ובמקום אחר [ברוב דרושי החסידות בשם הבעל שם טוב] מבואר ש'נזכרים' היינו נזכרים למטה כדבעי ואזי 'נעשים' ממילא מלמלעלה.

זה דבר שתלוי בעבודה. לא שהיום מתחדש בחיצוניות ולכן הוא מתחדש גם בפנימיות. איך אפשר ליישב את שני הפירושים האלו יחד?

ויש לומר שעל ידי בחינת 'נזכרים' המבואר בפנים נמשכו מוחין חדשים (שהרי חדוש העולם הוא ענין היחוד התמידי של אותיות י-ה שבשם, המשכת מוחין חדשים) לתחתונים שיוכלו, בעבודת עצמם, לזכור את משמעות היום כדבעי, ואזי 'נעשים' אותם נסים ונפלאות מלמעלה בדרך ממילא.

הדרך לחבר בין שני הפירושים היא על פי הכלל בחסידות, שלפני שיש אתערותא דלתתא צריכה לבוא קודם אתערותא דלעילא על מנת לעורר אותה ולתת לה כח. על ידי העבודה שמתעוררת מלמטה נמשך באמת הדבר הפנימי והעצמי מלמעלה. אם כן, הסדר הוא: אתערותא דלעילא – אתערותא דלתתא – אתערותא דלעילא.

לעניננו, מהו הענין שהיום מתחדש, שיש בטבע התחדשות בחיצוניות ביום? כתוב בכתבי האריז"ל, שכל התחדשות הטבע באה מאותיות יה שבשם. זהו היחוד התמידי של פרצופי אבא ואמא לצורך התהוות העולמות. בין אותיות וה אין יחוד תמידי, אבל בין אותיות יה [לפחות בחיצוניות] ישנו זווג תמידי. מה זה יה? אלו מוחין, כח לדעת משהו ולהתקשר עמו בתודעה.

מה הכוונה שהיום מתחדש? יש הרבה פעמים – וכל אחד יכול למצוא בעצמו – שאדם קם בבוקר ומעצמו מתחיל לחשוב על דברים שקשורים לתאריך של אותו היום מבלי לחשוב על כך, ורק אחר כך לגלות את הקשר. לדוגמה: לאדם מתעורר חשק ללמוד ספר מסוים, ואחר כך הוא מגלה שאותו היום הוא בדיוק היארצייט של אותו צדיק. כמובן, זו זכות, אבל למה מתעורר דבר כזה? כיוון שהיום מתחדש, התודעה הזו 'באויר'.

זה נקרא שהיום מתחדש בחיצוניות, התחדשות מאותיות יה, וזו התחדשות שיש בה מספיק מוחין בשביל שאדם יוכל על ידם לתפוס 'מה הולך כאן', ולזכור כדבעי את המשמעות של היום. אזי הדבר באמת מתחדש גם בפנימיות, וזה נקרא 'נעשים'. כך אומר ר' נחמן, שבספירת העומר כל הדבורים שייכים בפנימיות לספירה של אותו היום.

ההסבר הזה עונה גם לשאלה ששאלו: על פי הפירוש הרגיל של "נזכרים ונעשים" אפשר לעשות פסח גם היום ובכל יום. מה ההבדל בין פסח או שבת לבין יום אחר? לפי זה אפשר לבטל לוח השנה. אם כן, צריך להיות גם לפי הפירוש הרגיל משהו שקשור עם אותו היום.

השלוב בין שני הפירושים אומר, שבכל יום ישנה התחדשות מצד הבריאה בחיצוניות, והיא נותנת מוחין חדשים. כך מובא גם בפשט, שבכל יום אתה קם בבוקר עם מוחין חדשים. המוחין החדשים שייכים להתחדשות של היום – "חדשים לבקרים רבה אמונתך". כעת, כאשר יש לך מוחין חדשים, אתה מסוגל לזכור את המשמעות של היום הזה. הם כמו אתערותא לדעילא, מן העל-מודע, שמזכירים לך משהו שקשור עם משעשות היום הזה. כמובן, אם אתה יודע מראש את משמעות היום אזי פירוש "נזכרים" הוא שאתה מתכונן לכך בעומק, אבל אם אתה נזכר רק ממילא – זו המשמעות.

[מסופר על ר' זושא בעת שהיה אצל הרב המגיד, שהתחיל להזכיר את שבחו בפניו ובפני כל התלמידים. ביחס לשאר התלמידים היה ר' זושא בור ועם הארץ. ברגע שהמגיד התחיל לדבר בשבחו התחיל ר' זושא להתקרב. כולם התפלאו – איזו מן התנהגות? דוקא כאשר מספרים בשבחו הוא מתקרב לשמוע? הסביר המגיד, שברגע שהוא התחיל לדבר עליו הוא הפסיק לשמוע, אז הוא התקרב יותר כדי לשמוע...]

אם כן, אותם מוחין חדשים של היום מגיעים לכל אחד ואחד, והם מסוגלים להזכיר לאדם את המשמעות הפנימית של היום. זה נקרא אתערותא דלתתא. יש בה נתינת כח מלמעלה שמעוררת אותך לעבוד. אם אני רוצה לעשות מהיום שבת צריכה כל העבודה לבוא ממני, כי אין המשכה של מוחין מלמעלה שיעזרו לי לעשות היום שבת.

כך נאמר לגבי תשובה: "האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה", ומובסר בספר התניא שאם האדם דוחק בכל זאת ועושה תשובה היא מתקבלת. "אין לך דבר העומד בפני התשובה". בכל זאת, לא מעוררים את האדם לכך מלמעלה, לא מספיקין בידו. באותו האופן, אם אני רוצה לעשות היום שבת אין מספיקים בידי מלמעלה, אבל שבת יש. זו ההתקדשות החיצוניות שבאה בתחלה, המהווה נתינת כח לזכור – ביודעין או שלא – מה 'הולך' ביום הזה. אחר כך, כאשר האדם עובד בעצמו הימים כבר 'נעשים' מחדש.

זהו השלוב של שני הפירושים לפסוק "נזכרים ונעשים". לפירוש כאן "נזכרים" הוא בחיצוניות ו"נעשים" הוא בפנימיות בדרך ממילא, ואילו לפירוש הרגיל "נזכרים" הוא מלמטה בעבודת האדם, ועל פי העבודה מלמטה כך הם "נעשים" מלמעלה. יוצא שיש כאן שלשה שלבים [כמו תמיד בחסידות]: אתערותא דלעילא ראשונית, הבאה לצורך אתערותא דלתתא, ולבסוף המשכת אתערותא דלעילא.

שאלה: איך יכול חיצוניות של יום חדש, שלא היה מעולם אלא התהווה 'יש מאין', להזכיר פנימיות של משהו שכבר היה?

תשובה: יש מושג בחסידות שנקרא 'חידוש הישנות'. 'יש מאין' שבטבע הוא אכן 'יש מאין', אבל הוא חידוש של אותו הדבר. כלומר, יד ניסן היום קשור עם יד ניסן הראשון. גם השעון שלפני מתחדש בכל רגע 'יש מאין', ובכל זאת זהו אותו שעון שהיה כאן לפני דקה. לעומת זאת, הפנימיות שעליה נאמר "נעשים" היא חידוש בעצם. זהו כל ההבדל בין חיצוניות ופנימיות.

שוב, כל דבר מתחדש, אלא שחידוש החיצוניות נקרא 'חידוש הישנות' ואילו חידוש הפנימיות הוא חידוש בעצם. פנימיות היא כל מה שקשור עם תורה ומצות, והיא ממשיכה אור למעלה לגמרי מן ההשתלשלות לתוכה, אור שלא היה מדוד ומשוער. לעומת זאת, 'חידוש הישנות' הוא המשכת אור שמדוד ומשוער מתחלת מעשה בראשית אל העולמות.

[לא כל חסד הוא חסד גלוי. יש גם חסד נסתר, כמבואר בספר התניא. יש דברים שנראים בעולם הזה כאילו אינם טובים, כאילו אינם מתחדשים 'יש מאין', אבל מבואר באגרת הקדש יא שמי שמאמין שהכל מתחדש בכל רגע יש מאין יודע שהכל הוא עונג וטוב וחיים. הכל בא ממקור הטוב, מן האין האלקי בכל שניה. אם לא – נדמה לו שיש דברים טובים ויש דברים רעים. ככל הוא יודע שהכל מתחדש כך הוא יודע שהכל טוב, ואילו כל מה שנראה לו שלא טוב זה בגלל שנדמה לו שהדבר לא מתחדש. אם היה  רואה היה יודע עד כמה הוא טוב].

אם כן, יצאו לנו כאן שלשה שלבים: יש מה שהיום מתחדש בחיצוניות, כמו הסיפור על הלב והמעין של ר' נחמן בו היום שעבר עולה מסתלק ואפס, ואחר כך נמשך יום חדש. יום הוא דבר שמתחדש באופן מיוחד, מלבד ההתחדשות התמידית בכל רגע. פתאום יורד יום חדש לעולם. מה זה יום? יום הוא בהירות, ויום חדש הוא בהירות חדשה, מוחין חדשים. הבהירות החדשה של היום מסוגלת – אפילו בחיצוניותה – להזכיר לאדם מה התרחש ביום הזה בפנימיות. אז הוא צריך לתפוס את הזכרון, את הפנימיות, וככל שהוא זוכר אותה בעבודת עצמו – כך הדבר 'נעשה' מלמעלה.

אכן, כאן במאמר של ר' הלל, הוא דילג לגמרי על שלב העבודה. הוא רק כותב שהחיצוניות מזכירה את הפנימיות ממילא. למה? בגלל שלמעלה הפנימיות ודאי מתחדשת. למעלה פסח הוא ודאי פסח. הימים שם גם "נזכרים" וגם "נעשים". מה שתלוי בעבודה הוא האם ה"נעשים" באמת יתגלה אל האדם למטה. אם באמת רוצים שה"נזכרים" באמת יומשך למטה צריך לבוא באמצע שלב ה"נזכרים" מלמטה, ואזי הוא נמשך גם בלוי למטה – "נעשים".

שאלה: איך מסתדר חידוש המציאות עם התחיבויות הלכתיות, כמו כתובה וכד'?

תשובה: זו שאלה ששואלים על מצות התשובה. כתוב, שתשובה היא חרטה על העבר וקבלה לעתיד, וכהגדרת הרמב"ם: "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". אז שואלים: איך אני יכול לקבל על העתיד? הרי העולם התחדש וגם האדם מתחדש? אני יכול להתחייב שלא אעשה את העבירה הזו? הרי למעשה אנו רואים שאנשים לא מצליחים. אולי אחד מאלף. אומרים שיש היום הרבה בעלי תשובה בעולם, אבל על פי הדרגה זו, לדאבוננו, לא נמצא אפילו בעל תשובה אחד [זו אחת הסיבות שלא כל כך מתאים להשתמש בבטוי הזה].

ההסבר הוא כך: חרטה על העבר היא השפלות בהוה, ואילו קבלה לעתיד היא קבלת הרחמים בהוה. זהו היחוד של רחמים ושפלות, של תפארת ומלכות. אם ה' מרגיש את הרחמים של ה' בהוה, והוא בוטח בהם – הרחמים הם בנצח, "איהו בנצח" – ועם כל הבטחון שלו בה' הוא באמת רוצה להיות בסדר, ושה' ברוב רחמיו וחסדיו יעזור לו בכך בגלל שהוא מרגיש זאת בהוה – זו קבלה שלמה לעתיד.

שוב, הכל בהוה. החרטה על העבר היא השפלות מן העבר. העבר הוא מה שאתה, ולהכיר בעצמך מתוך שפלות אמיתית זו חרטה על העבר. לעומת זאת, להכיר את ה' ולדעת שהוא מקור הרחמים והחסדים האמיתיים, ולבטוח בו שודאי יעזור לך – "הבא ליטהר מסייעין לו" – שכן אתה לא יכול לסמוך על עצמך – זו קבלה לעתיד. כתוב "בטחו בהוי' עדי עַד", ויש לדרוש: 'בטחו בה' עדי עֵד", בוטחים בה' כל כך עד שעושים אותו עד, "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם".

זו נקודה אחת לשאלה ששאלת. זהו הסבר של חסידות, אבל לכאורה אין זה הפשט כאשר פותחים את הרמב"ם או את כל ספרי המוסר. בהם כתוב שאם אתה בעל תשובה תעשה כך וכך, ויש לך ודאי כח. אתה מתחרט על מה שעית ולא תעשה זאת שוב אף פעם. יש לך כח והכל ענין של החלטה שלך. אמנם אנחנו דורות חלושים, ולכן אנחנו חייבים את פירוש החסידות, שהיא מקור של נחמה קצת פחות קשוח, אבל גם את ההסבר המקורי צריך להסביר באופן עוד יותר עמוק. צריך לומר שבאמת יש כח כזה אצל יהודי.

אתה שאלת, הרי אדם לא יודע "מה יולד יום", הרי כל יום נולד מחדש ואדם לא יכול לדעת מה יהיה בו. מסופר על אחד מגדולי האדמו"רים של קרלין בדור הקודם [כמדומה שר' אלימלך או ר' יוחנן], שכאשר היו שואלים אותו לגבי תוכניות בעתיד היה לו עיקרון שלא לומר שום דבר. אפילו דברים פשוטים וטכניים, כמו סידור ניירות וכו', לא היה רוצה לומר מה יהיה מחר. היה מקפיד על כך. לעומתו, מסופר על השפת אמת כשהיה עדיין צעיר, שהיה אומר לאנשים מה יעשו בעוד שנתיים ברגע הזה. רואים שאלו שתי מדות אצל צדיקים. יש צדיק אחד שעקרונית לא רוצה לומר מה יהיה מחר, ויש צדיק שמוכן לקחת ערבות על מה שיעשה אדם בעוד שנתיים בדיוק.

צריך לומר שיש גם מדה כזו, בה אדם שולט על הזמן, ושזו מדה עוד יותר גבוהה. בתוך היהודי יש "חלק אלוה", "חלק הוי' עמו", ופירוש שם הוי' הוא "היה הוה ויהיה כאחד" ולמעלה מן הזמן לגמרי, ואם כן יש גם ביהודי נקודה כזו שהיא למעלה מהזמן. בנקודה הזו הוא יכול לשלוט ולהחליט שהוא אף פעם לא יעשה.

נחדד: ככל שהוא בתוך ההוה, בתוך הזמן, יהיה פירוש התשובה – החרטה והקבלה – על פי הפירוש החסידי הראשון, שפלות ורחמים. רחמים הם כנגד האות ו שבשם ואילו השפלות היא כנגד האות ה תתאה שבו. מי שמחברת ביניהן היא האות ה עילאה, האמא. היא החופה המיחדת אותן, והיא אות התשובה. לפי זה, שלש אותיות התשובה הן האותיות הוה, ואכן הן מתיחסות אל נקודת ההוה. אבל מעבר לשלשן קיימת ביהודי עוד נקודה – האות י שבשם, והיא למעלה מן הזמן, ומכח זה יש בה היכולת להתמיד את הזמן [כמבואר בשער היחוד והאמונה, שהאות י שבשם היא התמידיות בתוך הזמן].

ילמעלה מהזמן – "עד שיעיד עליו"

החופת השמחה

והרגשת רחמי ה' בהוה

החרטת העבר בהוה

אם כן, מצד האותיות הוה עיקר העבודה היא יחוד השפלות והרחמים בכח החופה – השמחה של אמא – המקיפה את שתיהן, אבל נקודת ה-י שביהודי היא ה"איתן שבנשמה" שלמעלה, ונקודה זו היא הקשורה עם הפשט, בסוד "נעוץ סופן בתחלתן". על כך אומר הרמב"ם שתשובה היא החלטה של היהודי שלא יעשה כך אף פעם. אלו שתי בחינות של התיחסות לזמן, וצריך את שתיהן.

נמשיך בהסבר:

והוא על דרך "חש מל מל", שהתחדשות ההשתלשלות הוא בחינת "חש", וזכרון הנשמות המלובשות בגופים למטה הוא בחינת "מל" הא' [מלשון ברית מילה, שכן זכרון הוא ברית – "זכור ברית"],

זכרון הוא התמקדות על דבר אחד והסחת הדעת מכל דבר אחר. זהו כח ברית המילה. זכור הוא אותיות רכוז, והוא כח להתמקד על דבר אחד. זהו תקון הברית. לכן זכרון הוא תקון הברית. לכן מובא בהרבה ספרי מוסר, שפגם בזכרון הוא סימן לפגם בברית.

[אמנם, יש בשכחה גם ממד של תקון. כתוב בכתבי האריז"ל, שמי שעדיין רק במדרגת נפש, במדרגת מלכות ללא יסוד, לא יכול לזכות לזכרון בכלל. הוא בכלל לא צריך להרגיש בכך אשמה. כתוב, שלאדם יש בתחלה רק נפש, אחר כך רוח ואחר כך נשמה. אם כן, כל זמן שיש לאדם רק נפש אין שום סיכוי שיוכל לזכור משהו. כך הוא הטבע].

אם היה היום פסח – אז אצל כולנו פסח, אבל יש אחד שאופן טבעי מתקשר לענין יותר, להתמקד על היום הזה, ויש אחד שזה רק מקיף אותו. זו בחינת "מל" הראשון, מלשון ברית מילה, והיא כנגד ממד הנשמות. בממד הנשמות היחס הוא התלבשות, וזה מתאים עם הברית. ברית היא חדירה. כל המושג של נשמה בגוף הוא מושג של זכרון.

כתוב שהנשמה היא זכר והגוף הוא נקבה. ליתר דיוק: הארת הנשמה קיימת למעלה, הגוף נמצא למטה, ויש הארה משרש הנשמה שמתלבש בתוך הגוף למטה. למה היא דומה? מה הציור לכך? זהו הברית שנכנס אל תוך הנקבה. שרש הנשמה למעלה נקרא 'ישראל', והארה ממנה היורדת אל תוך הגוף נקראת 'יעקב'. יעקב הוא י עקב. הגוף נקרא עקב, והאות י היא היסוד – הארה מתוך שרש הנשמה – המתלבש בו. מובא בקבלה שפרצוף יעקב הוא כולו יסוד. לאורך כל המאמר מזכיר ר' הלל את הבטוי 'נשמות בגופים'. יש בחדירת הנשמה אל תוך הגוף חידוש גדול ומשבר עצום. הדבר הזה – כח ההתלבשות – שייך אל הנשמות.

יש "עולמות, נשמות, אלקות". דבר שהינו רק בגדר עולה אינו יכול להתלבש. הוא יכול רק להשתלשל. תמיד שואלים מה ההבדל בין גוי ליהודי, ומסבירים שגוי הוא בגדר 'עולמות' ואילו יהודי הוא 'נשמות'. איפה ההבדל? כתוב בספר הזהר שההבדל הוא בדעת, שהגוי הוא "אל אחר איסתריס" ללא דעת. מהי דעת? דעת היא כח שבירת הבתולים, כח חדירה – "ובדעת חדרים ימלאו". חיצוניות. העולמות, הכוללת גם את אומות העולם, מסוגלת רק להשתלשל מדבר לדבר, כמו כל תהליך טבעי. אבל שדבר עליון יחדור ממש וישבור את המעקה, את המכשול, שבינו ובין דבר תחתון – זהו כח של דעת. דעת היא לשון שבירה, כמו שכתוב "ויודע בהם את אנשי סוכות". אם יש מספיק כח לחדור, לשבור ולהיכנס אל תוך הגוף – זוהי המעלה של נשמות לגבי עולמות. זהו אחד ההסברים לקשר בין ממד הנשמות לבין המושג התלבשות.

נעבור אל השראת האלקות:

וגלוי אלהותו יתברך במעשה הנס המתחדש ממילא הוא בחינת "מל" הב'.

אם אתה זוכר כמו שצריך מלמטה מתגלה הנס באתערותא דלעילא.

נעמיק עוד יותר בענין הזכרון, שהרבה אנשים שוגים וטועים בהבנתו: אמרנו שזכרון הוא כח רכוז, וברכוז יש 'רצוא ושוב'. אפשר לחשוב שזכרון הוא רק דבר שיוצא ממני אל הדבר (projection). למשל: אם אני רוצה לזכור את השעון הזה אני צריך להוציא ממני איזה כח נפשי להתקשר אליו. אבל באמת זכרון הוא תנועה הפוכה – להכניס משהו אלי פנימה, לגרום לו לחדור אלי ולהיקלט בתוכי.

אכן, יש בזכרון גם 'רצוא' וגם 'שוב'. אם אני רוצה לזכור בפסח את יציאת מצרים אני אכן צריך גם לצאת מעצמי ולזכור את הנס שארע ביום הזה, אבל עיקר הזכרון הוא כח להביא אותה אלי, מכניס ומכליל אותה בתוכי. כח הציור בנפש צריך להיות כל כך חזק, עד שהדבר נכנס ממש אלי, יתלבש בי ויקרה בתוכי. שאני אחיה את הדבר מחדש ויתרחש בתוך ה'עולם קטן' שלי [אִיבֶּער לֶעבִּי'ן].

אם אתה חי את הדבר באמת מחדש אזי הנס נעשה ממש, אפילו בחיצוניות העולמות, וזהו כבר גלוי אלקות. זהו כח הנשמות וזהו זכרון אמיתי. כיוון שהנשמה קשורה עם הקב"ה, אם אתה זוכר את הנס בתוכך אזי הנס נעשה ממש מחדש. זו כבר השראת אלקות.

נסכם. יש כאן שלשה דברים: קודם יש רשימו של הנס שיורד בהשתלשלות חיצוניות העולמות, והוא מזכיר ומעורר את האדם – במודע או בתת-מודע – שילביש ממש את הנס בתוך עצמו. זהו ענין הזכרון, והוא כבר ממד הנשמות שבבחינת "מל" הראשון. ככל שהאדם מכניס את הזכרון בתוך עצמו, כך הקב"ה מגלה אותו ממש בתוך העולם. אזי הנס מתרחש ממש בעולם. זהו כח הנשמה שקשורה לה', שהיא "צלם אלהים". כמו שהנשמה היא 'עולם קטן', בזעיר אנפין, כך היא גם ה' קטן. מה שהיהודי עושה הקב"ה עושה אחריו ומחקה אותו – "הוי' צלך על יד ימינך".

עד כאן הסבר שלש המדרגות בזכרון. כעת נצטרך להסביר יותר ולהבין מתוכן את שייכותן אל הספירות, וכיצד סוד "הכנעה, הבדלה, המתקה" פועל אחרת בכל אחת משלש הספירות חב"ד חג"ת ונה"י [ראו בציור שבהמשך]. זהו הסוד העיקרי בכל הנושא הגדול בחסידות של "הכנעה, הבדלה, המתקה".