הרכבת אנוש לראשנו (יח)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

י"ח סיון תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

 

ב"ה

נתחיל עם השלמה לנושא הקודם.

חשבתי שמובן מאליו, אבל כנראה שלא. נתבונן בציור שכנגד שלשת המצבים – עבור, יניקה, מוחין. ראינו ששלש ההכנעות עולות משמאל לימין. נוסיף עוד נקודה:

הסדר בשלב העבור הוא משמאל לימין ולאמצע [יסוד]. בשלב היניקה עומדת ההכנעה [תפארת באמצע] במקום ההמתקה של השלב הקודם. בשלב המוחין עומדת ההכנעה [חכמה בימין] במקום ההמתקה של השלב הקודם [חסד בימין]. רואים משהו חשוב: באותו המקום בו נגמר השלב הקודם מתחילה העבודה החדשה. מה שהוא בגדר המתקה בשלב ראשון הופך להיות הכנעה בסדר העבודה הבא.

הרעיון הזה הוא כל כך יסודי ברעיון של "הכנעה, הבדלה, המתקה", עד שהוא רמוז במקור, בדברי הבעל שם טוב באות כח בכתר שם טוב. נקרא את הסעיף האחרון בו. לאחר שמביא בעל התולדות מביא מרבו את העיקר הגדול של "חש, מל, מל" הוא מפרש על פיו את הפסוק "לך לך מארצך":

ובזה יובן "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", שיתרחק [כלומר, שיתקן] מן ג' בחינות הנ"ל הכנעה הבדלה והמתקה שביאר מורי זלה"ה, כי מצד ארציות ועכירות החומר והקליפות נמשך גסות הרוח, לכך הזהירו "לך לך מארצך" ויבוא להכנעה,

זהו תקון עבור. כל זמן שאדם נמצא בתוך הארציות הוא כמו עובר בבטן אמו. הארץ היא כמו אמא, וכל זמן שהוא במצב של ארציות הוא לא יצא החוצה. זהו תקון נה"י בכללות. כאן משמע, שגם אם האדם משתדל לצאת מן הארציות שלו ומכיר בה הוא כבר מתחיל לתקן, מתחיל להכניע. כך הסברנו, שעיקר תקון ההכנעה הוא להכיר את המצב שלו, הוא מאד עכור ומעובה, וככל שהוא מכיר בכך ומשתדל לצאת ממנו הוא ממילא בא להכנעה.

אחר כך בא שלב היציאה "ממולדתך". מולדתך הוא מלשון ילדות, והוא תקון שלב היניקה. למדנו, שמצב של ילדות ניכר בשלשה סימנים: התפארות, קנאות וצמצום של מדת הדין, וטבע הטוב. 'מולדתך' אלו המדות הטבעיות של תרח שהוריש לאברהם. זהו הרגש הטבעי אותו יורש הבן מאביו. לא רק הרגלים שבבחינת מוטבע יורשים מן האב. יורשים ממנו גם רגשות טבעיים תולדתיים, חג"ת, שהיום נקראות תכונות נפשיות:

"וממולדתך" שהוא תרח עובד עבודה זרה שורש הקליפות ויש כח האב בבן, כמו שכתב הראב"ד בספר יצירה כי כח הבנאי בבנין, ולכך צריך הבדלה להפריש ולהבדיל הקליפות שמצד האב המולידו,

כאמור, יש לנו נה"י חג"ת חב"ד, ובכללות כל עבודת הנה"י היא עבודת הכנעה, כל עבודת החג"ת היא עבודת הבדלה וכל עבודת החב"ד היא עבודת המתקה. לכן, עיקר העבודה מצד המדות התולדתיות היא עבודת הבדלה.

אחר בא השלב השלישי – "ומבית אביך". זהו המקיף של האבא. "מולדתך" הוא מה שהאבא מכניס לתוך הבן, הרגש, אבל "בית אביך" הוא המקיף עצמו, המוחין. האב מוגדר כאן על פי המקום – חרן:

"ומבית אביך" שהיה בחרן כמו שכתוב "וימת תרח בחרן" [להבדיל, כמו שאצל צדיקים מסכם המות את כל החיים שלהם] ודרשו רז"ל "עד אברהם היה חרון אף של מקום",

כל המצב בעולם היה מצב של דינים ותפקידו של אברהם היה להמתיק אותם. לצאת מבית האב פירושו הוא לצאת מכל החרון שיש בעולם על ידי המתקתו.

שהוא דין וגבורה, ואברם בחינת חסד ימתיק הדין בשורש החסד שיש בגבורה והדין ההוא, כמו שכתוב במ"א בשם מורי זלה"ה איך למתוק הדין בשורשו,

עד כאן הסביר הבעל שם טוב את שלש המדרגות "הכנעה, הבדלה, המתקה" – "מארצך, ממולדתך, מבית אביך". כעת הוא מוסיף חידוש, שאף אחד מן הצדיקים שהסבירו את הסוד הזה לא מתיחס אליו:

ואחר המתקה אז תשיג בחינת "הארץ אשר אראך", והבן.

כאן אנו חוזרים אל המדרגה הראשונה. התחלנו מ"ארצך", וזו היתה הכנעה, ולאחר שעוברים את כל שלשת השלבים חוזרים שוב אל הארץ, אל ארץ הקודש. על כל הצדיקים הגדולים שעלו לארץ, כמו ר' מנחם מנדל מויטבסק ור' אברהם דב מאבריץ' (הבת עין), כתוב שברגע שהגיעו אליה חזרו למצב של הכנעה. בחוץ לארץ היו במצב של המתקה, בדרגה של צדיק הממתיק דינים, בגלל ששם הגיעו לשלמות העבודה. ברגע שהגיעו לארץ כאילו נפלו ממדרגתם. באמת, זו לא נפילה, אלא שלגבי ההמתקה הקודמת שהיתה להם הגיעו להכנעה גבוהה יותר. זה נקרא "ארץ אוכלת יושבה". הבת עין עצמו דורש כי "טובה הארץ מאד מאד" היא בזכות "מאד מאד הוי שפל רוח". צריך להגיע בארץ להכנעה חדשה לגמרי.

לכן ברור כאן למי שמדייק, שלאחר ההמתקה במדרגה הקודמת באים "אל הארץ אשר אראך", אל מדרגה גבוהה יותר של הכנעה. כך גם אצלנו בציור. בכל פעם שיש המתקה במדרגה נמוכה מתחילה משם ההכנעה במדרגה הבאה. בדרך זו עלינו מהמתקה ביסוד אל ההכנעה בתפארת, ומן ההמתקה בחסד אל ההכנעה בחכמה. אם נמשיך על פי הגיון זה, נגיע לאחר ההמתקה שבבינה אל הכנעה בהוד – כמו בפרצוף הנה"י – בפרצוף גבוה יותר.

נקודה נוספת: רואים בציור שהסיבוב כאן הוא תמיד באותו כיוון, משמאל לימין [כמו תנועת סיבוב היד של הרבי כאשר הוא מנצח על השירה]. חז"ל אומרים שכל פניות יהיו לימין. כך גם הסברנו בסוד ההליכה את הפסוק "הלך בתֹם ילך בטח" – תמימות ולאחריה בטחון. הליכה מתחילה מרגל שמאל וממשיכה ברגל ימין, וכך גם כאן. ראשית התנועה, משמאל לימין, מספיקה כדי להגדיר את התנועה עד אין סוף, עד למעלה-מעלה. אם רואים את העליה בשלשה ממדים מבחינים שזו עליה ספיראלית.

עד כאן היתה השלמה. נמשיך עם קיצור המשך הפרק השלישי במאמר:

שמחה היא הארת התענוג בחצוניות בינה. חדוה היא הארת פנימיות הענג בנקודת הלב שלמעלה מההשגה שבמח, כידוע דליבא שלטא על מוחא מצד פנימיות נקודת הלב.

"מח שליט על הלב" הוא רק שליטת חיצונות המח על חיצוניות הלב, אבל נקודת פנימיות הלב שולטת על המח, והענג שמתגלה בה נקרא חדוה. כאשר היא מתגלה רק בחיצוניות המח היא נקראת שמחה, שכן זו ראשית ההתפשטות לגבי שאר הגוף.

כך הסברנו בעבר לגבי מיקום הבינה. בינה היא מיסוד האש, ובספר יצירה כתוב שיסוד האש הוא בראש, אבל ב"פתח אליהו" כתוב שיסוד האש הוא בלב – "בינה לבא". איך מתישב? אלא שבנקודת פנימיות הלב, זו השולטת על חיצוניות הראש, יש גלוי של הארת התענוג הנקראת חדוה. היא שולטת על השמחה, שהיא התפשטות התענוג המתגלה בראש מצד ההשגה החיצונית.

ההשתלשלות מתחילה מן הראש, כאשר השתלשלות מוגדרת 'ראש-תוך-סוף'. בספירות: בינה-תפארת-מלכות. זו התפשטות, כמו אדם שמתמלא שמחה ומתחיל להתפשט. ההתפשטות מתחילה מן הראש ולמטה, אל האברים. אבל יותר פנימית ממנה היא ההתלבשות, ועוד יותר פנימית – ההשראה, והיא השראת הענג האלקי על הלב. השראה זו נקראת חדוה.

אם כן, הכלל שיצא לנו הוא, שחדוה היא הארת פנימיות הענג בנקודת הלב, שלמעלה מן ההשגה שבמח.

נעבור להוספה. יש כאן כוונה מאד יפה לפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". מובא, שלמילים "הוי' אחד" יש שני צרופים, שהם זוג של מושגים:

הוי' אחד אותיות הוא חידה והיא חדוה,

מה הסוד? כמו שיש נקודה של פנימיות הלב כך יש נקודה של פנימיות המח, אותה לא הזכיר כאן ר' הלל [זו נקודה שכמעט לא מוזכרת]. הזכרנו על כך את הסיפור על אדמו"ר הזקן, שאמר פעם לבו אדמו"ר האמצעי: "המדרגה של כל העולם היא 'מח שליט על הלב', המדרגה שלי היא 'פנימיות הלב שליט על המח', ואילו המדרגה שלך היא 'פנימיות המח שליט על פנימיות הלב"'.

בערכים כאן: הארת התענוג הנקראת חדוה היא פנימיות הלב, ואילו השמחה היא ההשגה בחיצוניות המח, והיא השוטלת על כל שאר מערכת השתלשלות כוחות הנפש. ברמז הזה אנחנו מגלים גם את נקודת פנימיות המח, ולה אנו קוראים 'חידה'. פנימיות שתי המדרגות הללו היא לגמרי בבחינת "תרין רעין דא מתפרשין לעלמין". בעבודה, זהו יחוד נקודת פנימיות המח עם נקודת פנימיות הלב.

והוא יחודא עילאה דאבא [השורה במח] ואמא עילאין [השורה בלב].

חידה היא פרדוקס. בפנימיות המח שורה הפלאה משכל שאינו בגדר שכל כלל. סתם מח הוא שכל וסתם לב הוא רגש. כאשר המח תופס משהו בהשגה זוהי חיצוניות המח, בעוד שלפנימיות המח קוראים בחסידות 'הגשת ההפלאה'. הפלאה היא חידה בעצם – שני הפכים בנושא אחד. היא הפרדוקס של ה'. נקודה שולטת גם על הארת פנימיות הענג השורה בנקודה הפנימית של הלב. זהו יחוד 'הוא חידה' עם 'היא חדוה'.

אכן בכתבי האריז"ל מובא, ש"שמע ישראל" הוא יחודא עילאה, אלא שכאן הסברנו אותו במדרגה הגבוהה ביותר – ביחוד אבא ואמא עילאין.

הכוונה הבאה כתובה בכתבי האריז"ל:

בשמע-אחד ב' האותיות עד הן אתוון רברבין, ושאר האותיות הן אשמח. "עד הוי' בכם" – "אתם עדי נאם הוי"' – [והוא הכח] להעיד על אחדותו יתברך האמיתית – "אחד יחיד ומיוחד" – בגלוי סוד החידה העליונה לעיני כל חי.

כתוב, שעד ראיה הוא רק על דבר שאצל כולם הוא נסתר ונעלם בעצם. אנחנו עדים על עצם החידה של אחדות ה' בעולם. העדות עליה אנחנו מעידים משרה בלב שמחה, וזו כבר נקודת החדוה שבתוך החידה. אחר כך מתפשטת מתוך אותה הנקודה גם שמחה, הרמוזה באותיות אשמח.

האמת היא, שהבטוי "פנימיות המח שליט על פנימיות הלב" אינו מובן. לא כל כך שייך כאן הבטוי 'שליט'. שליט הוא כח מניע בדרך של סיבה ומסובב. א' מסובב את ב'. פנימיות המח ופנימיות הלב כל כך קשורים ודבוקים יחד עד שקשה לזהות פה תהליך. איפה מתחיל תהליך? במעבר מחדוה לשמחה. החדוה שבלב היא זו האומרת 'אשמח', כהטיית הפועל אהיה בעתיד. כתוב, ששם אהיה – "אהיה אשר אהיה" – הוא באמא עילאה, האומרת "אנא עתיד לאתגלאה". בלב החדוה היא רק נקודה, אבל היא עתידה להתפתח ולהתפשט לשמחה שבהשגת חיצוניות המח. אם כן, 'אשמח' הוא סוד "פנימיות הלב שליט על המח".

נחזור אל אותיות עד. בכל פעם שנאמרה בתורה המילה עד בלשון יחיד הכוונה היא לשנים. כלומר, עד הוא אחד שכולל שנים. ברגע שיש עדות מצד שרש נשמות עם ישראל על אחדות ה', על חידת כל החידות, יש ממילא שני עדים – החידה והחדוה.

מתוך אותה עדות:

מעצם נקודת החדוה בא להתפשטות השמחה בחצוניות, בחינת אשמח,

כאמור, בין פנימיות המח ופנימיות הלב לא שייכת המילה שליט כלל. שם זו שליטה של אחדות מלכתחילה. אכן, גם בין פנימיות והלב וחיצוניות המח היא לא כל כך שייכת. כאשר אומרים ש"מח שליט על הלב" בחיצוניות הכוונה היא לשליטה על משהו זר על מנת להתגבר עליו. לעומת זאת, כאשר אומרים ש"פנימיות הלב שליט על המח" הכוונה היא שהלב מגלה את עצמו במח. אני מכניס את עצמי בתוכך.

מורה טוב שמשתלט על הכיתה הוא מורה שמחדיר את דעתו בתוך כולם, אבל אם הוא עומד עם שוט ושומר על התלמידים הוא כמו שוטר. זו שליטה של "מח שליט על הלב". מה שאין כן שליטה של פנימיות הלב על חיצוניות השכל זו שליטה של החדרת תודעה עצמית. הוא מחדיר את החדוה שלו אל תוך השכל ובכך השכל מתחיל להתמלא שמחה, המתפשטת למטה אל שאר כוחות הנפש.

השליטה הראשונה – "פנימיות המח על פנימיות הלב" – היא שליטה כיחס המאור אל האור. מה הכוונה? יש מושג שמקורו אצל הראשונים [מורה נבוכים] של 'חמש קדימויות'. כלומר, חמשה פרושים למובנה של המילה 'קודם', המכוונים כנגד שם הוי':

קוצו של יקדימה בעילה

יקדימה במעלה

הקדימה בטבע

וקדימה בזמן

הקדימה במערכה

נסביר: קדימה בעילה היא כמו קדימת המאור לאור. עצם השמש קודם לאור היוצא ממנו. זו אינה קדימה זמנית, אלא שמובן ומונח אצלי כאקסיומה שהשמש קודמת לאור שלה. קדימה במעלה היא כקדימת אדם חכם לשאינו. לא בגלל שהוא יותר מבוגר ממנו, אלא יותר חכם. לכן היא שייכת לספירת החכמה. קדימה בטבע הוא מה שנקרא היום שרש תורת האבולוציה, שיצור פשוט קודם ליצור יותר מסובך [מה הטעות של האבולוציה? שמחברים ומטשטשים שתי קדימות. מזהים את קדימה בטבע עם קדימה בזמן, וטוענים שהאחד מחייב את השני. אכן, בששת ימי בראשית הסדר הוא כך, שקודם ברא ה' את הדברים הפשוטים ואחר כך את הדברים היותר מסובכים]. זו ראיה של התפתחות, ולכן היא שייכת לאמא, ברחמה מתפתח העובר מן הפשוט אל המורכב. חוה, האם הראשונה, נקראת "אם כל חי",  והיא מקור הטבע [מקור הטבע הוא שם אלהים העולה הטבע, כמו שכתוב "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"]. קדימה בזמן היא כקדימת לידת ראובן לשמעון, והיא מתחילה עם לידת הולד מתוך אמא. לכן היא כנגד מדות הלב. קדימה במערכה היא כמו בצבא, שיש אלוף ותת-אלוף וכו',  או כמו במדינה, שיש מלך ומשנה למלך ושליש וכו'. לא בגלל שהמלך יותר חכם או מבוגר או מפותח או עצם לגבי אור, אלא רק בגלל שיש סדר ומערכה כזו. זוהי קדימה במקום, כמו שיש בכנסת כך וכך כסאות [ואז יש מלחמה על כסאות, מי קודם במערכה]. קדימה זו היא כנגד המלכות.

למה הסברתי את כל זאת? כדי להבין את היחסים כאן. כמו שיש מדרגות שונות של קדימה כך יש מדרגות שונות של 'שליט'. היחס בין פנימיות המח ופנימיות הלב הוא כקדימה בעילה, במדרגת הכתר. אין שום הבדל ביניהם. החידה היא הרגשת העצם, הרגשת נשיאת ההפכים והפרדוקס, בעוד החדוה היא כבר התגלות אור אותה החידה בתוך הלב.

לעומת זאת, המעבר מפנימיות הלב אל חיצוניות המח, מן החדוה להיות שמחה, הוא כמו קדימה בטבע. הנקודה החדוה שבפנימיות הלב מתפשטת ומתפתחת בהשגה של השכל. אחר כך, "מח שליט על הלב" זו קדימה במערכה. המח הוא מלך, ומלך הוא ראשי תבות מח לב כבד. כלומר, המח שליט על הלב והלב שליט על הכבד.

יוצא, שיש שלש סוגים של שליטה, ומכוונים כנגד שלש קדימויות שונות – הראשונה, האמצעית והאחרונה. ממילא יש גם שתי מדרגות שליטה ממוצעות ביניהן. כמו כן, מובן ששלש מדרגות שליטה אלו הן כנגד "חש, מל, מל". השליטה הראשונה היא כנגד "חש", בה פנימיות המח ופנימיות הלב הן יחד. שליטת פנימיות הלב על חיצוניות השכל היא מדרגה של התלבשות, של נשמות. השלטון האחרון הוא שלטון של דבור ומלכות – "דבר אחד לדור".

כמו בעיקרון שלמדנו על "חש, מל, מל", גם כאן ניתן יהיה להבין אותו הפוך, מלמטה למעלה. כלומר, המדרגה החיצונית היא בבחינת השתלשלות העולמות בבחינת "חש", המדרגה האמצעית היא בבחינת התלבשות, ואילו המדרגה הפנימית היא בבחינת השראת החדוה בנקודת הלב הפנימית מן החידה שבמח.

וזהו פנימיות המח (עד רבתי) שליט על פנימיות הלב (היא חדוה שאומרת אשמח) כמבואר בדא"ח וד"ל.

כאן יצא פירוש חדש: אמרנו שהיחס בין פנימיות המח ופנימיות הלב הוא כיחס בין עצם השמש לאור השמש. מי עושה שאור השמש בכלל יצא מן העצם שלו ויתפשט? עד כאן פירשנו את הכל בדרך ממילא. כלומר, אם יש הרגשת חידה במח ישנה גם השראת חדוה בלב. אבל מי מכריח שהנקודה תתפשט?

צריך לומר שבהרגשת החידה בפנימיות המח יש גם ממד של הכרח, שפועל ומכריח את נקודת החדוה להתפשט לשמחה. זהו עוד פירוש ל"פנימיות המח שליט על פנימיות הלב". הרגשת העצם שבמח אומרת ללב, שאותה החדוה ששורה בו רק בדרך ממילא תתפשט גם בחיצוניות – ראשית בהשגת השכל, ומשם לכל שאר כוחות הנפש.

כל זה היה פירוש האותיות הגדולות בקריאת שמע – אותיות עד – ושאר האותיות – אותיות אשמח. עיקר העדות היא עדות הראיה של פנימיות המח, זו הרואה את עצם החידה האלקית, וממנה בא ההכרח שהחידה שבלב תאמר 'אשמח', ותתפשט בשמחה.

כמובן, יש הבדל בין השמש לבין הקב"ה. תמיד מובא משל אור השמש כמשל לקב"ה, אבל כתוב בחסידות שאין משל גשמי שיהיה תמיד דומה לנמשל. מה ההבדל? בשמש הגשמית האור נמצא ומאיר רק בדרך טבעית, ולא רצונית. אבל אצל הקב"ה אין חוק טבע. זהו דבר רצוני. זו הדוגמה של פנימיות המח ששליט על פנימיות הלב. תשימו לב בספר התניא, שאדמו"ר הזקן תמיד אומר לגבי "מח שליט על הלב" את הבטוי "רצון שבמח", לא השכל שבמח. הרצון מתלבש בתוך המח, והוא נותן לו כח לשלוט על הלב.

למה? כי המח מצד עצמו הוא כמו מים ביחס לאש. הוא כמו אדם עדין, שאינו משתלט על אף אחד. בשביל לשלוט על הלב הוא צריך לנהוג כמו יעקב בשעה שגנב את הברכות מעשו. הוא צריך לעשות ממש היפך הטבע שלו. הוא ילד תמים לגמרי – "איש תם יושב אהלים" – שאינו אוהב ואינו יודע לרמות אף אחד. הוא יושב בצד, לומד תורה ואינו מתערב. מה פתאום הוא מכתיב ללב מה לעשות? איך הוא שולט עליו שהתאות לא יתגברו? אלא זוהי פעולת הרצון שמתלבש בתוך המח. יעקב כאן הוא המח, והרצון צריך להיות רמאי, ולהשתמש במשהו שלגמרי אינו הכח הטבעי שלו. גם ב"מח שליט על הלב" כך. הוא שליט רק כאשר יש רצון במח שלא יהיה כל כך עדין ושקט, שיהיה חייב להתגבר על התאות שבלב, ולהמשיך את חוית האלקות בכל שאר כוחות הנפש.

גם בפנימיות המח והלב זוהי הדרך. יש נקודת 'הוא חידה' שרוצה שהחדוה תתפשט. אצל יעקב ורבקה צריך לומר שזהו יצחק עצמו. יצחק הוא החידה, והוא עצמו רוצה שרבקה [החדוה] תתפשט בתוך יעקב [השכל], כדי שיעקב ירמה אותו. זהו מעגל סגור, פרדוקס אחד גדול.