הרכבת אנוש לראשנו (יט)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

כ"א סיון תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

 

ב"ה

אם גלוי האמונה של פסח היה בחודש הראשון, ו"הימים האלו נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה", איך יתכן שאותו גלוי יתעורר אחר כך? איך אפשר לעשות פסח שני? זו היתה קושית ספר הזהר.

ד.

ותירץ, אלא כיון דכנסת ישראל מתעטרא בעטרהא בניסן, לא אתעדיאת כתרהא ועטרהא מנה תלתין יומין [=כיון שכנסת ישראל מתעטרת בעטרה בניסן, לא עוברים הכתר והעטרה ממנה שלשים יום].

הכתר אמנם נמשך ביום יד בניסן, אבל גם במשך שלשים ימים הוא אינו עובר, ולכן אפשר לעשות את הפסח ביום השלשים.

הנה האמונה החזקה הנ"ל המתחדשת כנ"ל ונקראת בשם כתר ועטרה [וכאן יש אסמכתא לדברינו תמיד, שאמונה היא הראש העליון מבין ג' הרישין שבכתר, רישא דלא אתידע], [למה האמונה נקראת כתר?] והטעם להיות שהארתה אינה באה רק בבחינת מקיפים על המלכות דאצילות,

מיהי המלכות? זוהי כנסת ישראל, כלשון ספר הזהר שהביא. קודם הוסבר, שעל ידי אכילת מצה מכניסים את האמונה לחיצוניות הכלים של המלכות, על מנת להשפיע אותה למטה בעולמות בי"ע, אבל עוד קודם לכן ממשיכים אותה רק בסוד מקיפים על גבה. המשכה זו נעשית על ידי קרבן הפסח. ברגע שהמלכות מקבלת את מקיפי האמונה הללו, הם אינם עוברים ממנה עד שלשים יום.

וכמבואר בפרי עץ חיים (שער כ"א פ"ז) שענין הפסח הוא מלשון פ"ה ס"ח, שהוא ענין הארת המקיפים המאיר לרחל שנקראת בשם דיבור יעוין שם.

רחל היא המלכות, היא נקראת 'פה' והיא סחה בכח המקיפים שמאירים לה. כלומר, 'סח' הוא הכנוי לאותם מקיפי האמונה. זהו כתר המלכות. לכן אנו אומרים בהלל את הפסוק "האמנתי כי אדבר", ובחסידות דורשים אותו כך: כאשר יש דיבור בפה ישנה השראת אמונה.

וכן בכל נשמה בפרט אור האמונה אינו מאיר בפנימיות עשר כחות הנפש [בשכל ובלב],

בכל זאת, הוא מתגלה בדיבור. כאשר הוא פותח את הפה אזי – "פתח פיך ויאירו דבריך". יש דבר ששורה על הדיבור מן המקיף על אף שאינו נכנס בפנימיות:

רק מקיפם מכל צד ופינה [וחובק את האדם] עד אשר לא יוכל להפרד כלל מבחינת האמונה הנ"ל. וכמו בעת יציאת מצרים כנ"ל דכתיב (תהלים פ, ט) גפן כו', [ונמשלה כנסת ישראל לגפן. למה?] כמו הענב שהפרי מקיף אל הקליפה שבתוכו, כן האיר אז אור האמונה הנ"ל

כאן הלשון קצת קשה: בגפן יש פרי המקיף את הקליפה שבתוכו. צריך לומר שעל פי פשט הוא מתכוון אל הגרעינים שבתוך הפרי, החרצנים. הפרי הוא האמונה, והוא חובק ומקיף לגמרי את הקליפה שבתוכו עד כדי שאינה יכולה להיפרד ממנו כלל.

נמתיק את המשל עם רמז. בחז"ל יש מחלוקת מה כוונת לשון הפסוק "מחרצנים ועד זג". לדעה אחת זג הוא הפנים והחרצן הוא הקליפה, ולדעה שניה החרצן הוא הפנים והזג הוא הקליפה, וכך אנחנו פוסקים. כיוון שבחז"ל יש בכך שתי דעות הפוכות זו אסמכתא לכך שהמושגים מתהפכים. כלומר, הקליפה יכולה להיות פנים הפרי ואילו הגרעין יכול להיות הקליפה החיצונית [כיוון שהמאמר נעתק על יָדִי מכתב יד לא רציתי לשנות, אבל יתכן שיש כאן אי דיוק בלשון מצד המעתיק].

כך או כך, ר' הלל רוצה להסביר שכמו בענב כך ביציאת מצרים היה אור האמונה מקיף את כנסת ישראל ולא נכנס עדיין בפנימיות. מסיבה זו נקראת בעת יציאת מצרים בשם גפן. הוא אמנם רק מקיף ואינו נכנס בפנימיות, אבל הוא בכל זאת משפיע בטול:

עד שמחמת זה היה בחינת ביטול גדול בנשמתם. וגם נפש הטבעית נכלל בבחינת ביטול עד שלא הייתה יכולה כלל לפעול פעולה להסתיר [ולהתנגד לאלקות] כו' [הגם שלא נתהפך עצמות מהותה, וכמו בבינונים בעת התפלה כמבואר במקום אחר (ראה תניא פי"ב ופי"ג).

שם מבואר, כי בזמן התפלה הנפש הבהמית מנוטרלת. היא אינה יכולה להתנגד אל גלוי האלקות שבתפלה, גם אצל בינוני. כך היה ביציאת מצרים, ואכן מבואר בספר התניא שיציאת מצרים היא מצב של בינונים, לא של צדיקים.

כל זאת מרומז בפסוק בספר תהלים:

וזהו כצנה רצון תעטרנו (תהלים ה, יג) שהוא בחינת רצון הפשוט שמאיר מצד תוקף התקשרות עצמיות נפשות ישראל בבחינת עצמיות אור אין סוף שלא מצד הטעם ודעת כלל כו', ולכן נקרא בשם כתר שלמעלה מן החכמה כו' וד"ל. ועל זה אמר שאמונה זאת מאירה בכלל נשמות ישראל תלתין יומין מזמן הנ"ל.

כל הסעיף הראשון בא להסביר את הקשר בין כתר ואמונה.

וזהו לא אתעדיאת כו' [וממשיך בלשון הזהר] וכל אינון תלתין יומין מן יומא דנפקו ישראל, מפסח יתבא מטרוניתא בעטרהא וכל חילהא בחדוה. מאן דבעי למחמי למטרוניתא יכיל למחמי [= וכל אלו שלשים הימים מיום שיצאו ישראל, מפסח יושבת המלכה – כנסת ישראל – מעוטרת בעטרה שלה וכל חילותיה בחדוה. כל אותם הימים, כל מי שרוצה יכול לראותה]. פירוש חילהא הם ניצוצות הפרטים שבכל אחד ואחד מישראל בנקודת פנימיות לבבו ששרשם [של אותן נצוצות הוא] בפנימיות המלכות הנקראת מטרוניתא, הם גם כן בחדוה מחמת הקירוב הבא מחמת הריחוק העצום כנ"ל [בפרק הקודם].

שם הוסבר, שבמצרים היה רחוק כל כך חזק, שכאשר התגלה האמונה היא התגלתה ממקום יותר גבוה ועצמי, מן העצמות. גלוי זה הוא כל כך חזק עד שהוא נשאר במשך שלשים ימים.

ולזה מאן דבעי למחמי יכיל למחמי, פירוש כי בפסח זמן הראיה

אמנם בכל חג נאמר "יראה", וענינו של כל חג הוא שצריך לבוא לבית המקדש ולראות שם את השכינה – "כשם שבא לִרְאוֹת כך בא לֵרָאוֹת". אתה רואה את ה' והוא רואה אותך. בכל זאת, ראש השנה לרגלים הוא ניסן וחג הפסח הוא הרגל הראשון. לכן עיקר הראיה היא בפסח, יותר מאשר בכל שאר החגים.

יש בכל רגל שלשה קרבנות שמביאים: קרבן ראיה, קרבן שמחה, קרבן חגיגה. על אף שאת כולם מביאים בכל חג, ניתן לכוון אותם בפרטיות כנגד החגים, וכנגד הספירות חכמה-בינה-דעת. ראיה היא חכמה ושמחה היא בינה, ולכן קרבן הראיה הוא כנגד חג הפסח [מצה היא מוחין דאבא] וקרבן שמחה הוא כנגד חג השבועות. מהי חגיגה? חגיגה היא יחוד של כולם יחד, ולכן היא כנגד הדעת.

לעניננו, פסח הוא זמן הראיה, ולכן כתוב על שביעי של פסח שבו "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" וכו'.

שביכולת כל אחד ואחד מישראל לאסתכלא ביקרא דמלכא, שמהסתכלות זאת נמשך יראה פנימית בנפשו,

יראה היא אותיות ראיה. אם האדם מסתכל חזק נמשכת יראה עילאה בנפשו, וזו יראה שמצד החכמה. יראה זו נקראת ירא בשת. זו אינה יראה של קו שמאל, אלא יראה של קו הימין. היא הבטול של פנימיות החכמה.

וכענין שהיה ביציאת מצרים מורא גדול מצד גילוי שכינה שנגלה עליהם [מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם] כו'.

לא נאמר הבטוי "מורא גדול" על חג אחר. גם בשבועות היה גלוי של יראה – "יראתו על פניכם" – אבל לא נאמר בו הבטוי הזה, כל שכן בחג הסוכות. זהו הבטוי לעוצמת הגלוי. האור בשבועות היה אור יותר פנימי, לא מקיף, אור של בינה. קבלנו את התורה, והתורה היא אור פנימי. תורה היא לשון הריון של אמא, ובאמא ישנו גלוי של אהבה בתענוגים. לעומת זאת, באבא יש "מורא גדול" ואור מקיף של יראה עילאה.

וענין הראיה הוא [לא בעין הגשמית, כמו במתן תורה – "וכל העם רואים את הקולות", אלא] בעין השכל שבלב כו' [ביום הראשון של פסח לא ראו כלום. רק אחר כך, בשביעי של פסח כתוב "ראתה שפחה על הים וכו"] [כמאמר הגמרא (ע"ז כה, ב) שוריינא דעינא באובנתא דליבא תלי' כו'],

יש בכך שני פירושים: פירוש ראשון – הפחות מקובל – ש'שוריינא' הם השרירים של העין, אבל הפירוש המקובל הוא מלשון ראיה. כלומר, ראית העין תלויה באובנתא דלבא. ממאמר זה לומדים שיש לחלל שבת על חולי העינים מחמת פקוח נפש. במילים פשוטות: כאב עינים מביא להתקף לב ח"ו [פעם דרשנו, כי שורינא הן אותיות שניאור, ואובנתא דלבא הוא הבעל שם טוב, עליו נאמר שהוא הלב. לפי זה, חסידות חב"ד והבעל שם טוב הם דבר אחד].

לעניננו, הוא רוצה להסביר כאן מהי הראיה הפנימית של הלב. ממאמר זה עולה שגם הראיה החיצונית של העין תלויה בראיה הפנימית של הלב. איך? כי יש עין פנימית בתוך הלב, ואם קלקול בה יש גם קלקול בעין החיצונית. באותה עין פנימית ראו ישראל במצרים בראשון של פסח את "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים". ההסתכלות היתה בעין הפנימית.

מי שלמד את שער היחוד עם פירושו של ר' הלל ראה שהוא מאד מאריך בהסבר מדרגת 'אובנתא דלבא'. זו לא סתם הבנת הלב, אלא זו בינה דרדל"א. הוא מסביר שם שזוהי מעלת התלמיד על הרב. יש התבוננות של תלמיד מסור במה שלמד מפי רבו, ושרש אותה התבוננות הוא באובנתא דלבא, בבינה דרדל"א. לעומת זאת, כאשר הרב עצמו שופע ומחדש את החידושים אותם הוא מלמד הוא מתחיל רק ממדרגת מוחא סתימאה. כלומר, התלמיד בהתבוננותו מגיע אל מקום העומד למעלה מראשית הגלוי של אותו חידוש אצל רבו.

מעבר לכך. הוא מסביר שאובנתא דלבא אינה רק ההתבוננות, אלא מה שמניע את אותה ההתבוננות אצלו. זהו עצם האמון – ולכן זה קשור עם אמונה – של התלמיד ברבו. יש לו מעֵין עַיִן פנימית בתוך הלב שרואה שהחידוש נכון, אלא שהוא עדיין צריך לקיים "הפוך בה והפוך בה דכולא בה", ולכן העבודה שלו באה ממקום הרבה יותר גבוה מאשר הרב.

כל זה היה דרך אגב, וכדי להדגיש שענין 'אובנתא דלבא' הוא נושא חשוב בחסידות.

וכמשל הרואה את המלך בהיכלו כולו אומר כבוד ועטרת המלוכה על ראשו, שהוא בחינת "מלך ביפיו" כו' (ישעיה לג, יז),

מפסוק זה לומדים שגם למלך מותר לרחוץ את הפנים גם ביום כפור, כדי שנוכל לקים את המצוה לראות תמיד את המלך ביפיו. גם לכלה מותר כל שלשים יום כדי שתישאר יפה לבעלה. הקשר בין מלך וכלה הוא אותיות לך המשותפות. מלך עם כלה עולה קמה, שהוא בקבלה שם קדוש של העמדת מלך [יש על כך תורה בלקוטי מוהר"ן]. משמעות פסוק זה תואמת את דברי ספר הזהר שהביא ר' הלל קודם – "לאסתכלא ביקרא דמלכא". כאשר ישנה ראיה זו:

אזי מתבטל בביטול גמור מצד יקר תפארת גדולת המלך כו'.

בעזרת ה', כל אחד מן היושבים פה עתיד להיות משפיע, ועיקר הענין של השפעה בפנימיות התורה הוא עם חן ויפי. בפנימיות התורה, יותר מאשר כל דבר אחר, צריכה להיות יפה. מה שמושך את העצם הוא היפי. הוא כל כך גדול עד שהוא מושך את עצם הזולת. צריך לגלות בה את החן הפנימי – "מלך ביפיו תחזינה עינך" – ואזי היא מושכת את עצם הנשמה.

וזהו גם כן בפסח שאז מאיר העונג ושעשועים העצמיים שבפנימיות ועצמיות ממש בכנסת ישראל, שזהו למעלה מטבע ההתקשרות כנ"ל.

בערכים שלנו: שעשועים אלו הם מצד מדרגה א', ולא מצד מדרגות ה' ו-ו'. בדרך כלל שעשועים הם שתי מדרגות, אבל מדובר על השעשועים של הענג שבבחינת 'יחיד' ממש, שלמעלה מן ההתקשרות הטבעית של אב לבן שבמדרגת 'יחיד'. ההתקשרות הטבעית היא כמו חכמה של מדרגת 'יחיד', אבל המדרגה שלנו היא פנימיות הכתר של מדרגת 'יחיד'. לכן הוא מדגיש: "שעשועים שבפנימיות ועצמיות ממש".

על היחס בין שתי המדרגות הללו נאמר "פנימיות אבא פנימיות עתיק". כלומר, פנימיות אבא היא ההתקשרות הטבעית של אב לבן, זו שנתגלתה לאברהם אבינו, והיא עצמה קשורה עם פנימיות עתיק, והיא זו שהתגלתה ביציאת מצרים. כל זאת בתוך מדרגת 'יחיד'.

כאמור, המושגים יפי וחן כוללים את כל המדרגות של פנימיות. על המלך והכלה נאמר שהם מותרים ברחיצת הפנים דוקא, לא הגב וכד'. למה? כי היפי מתגלה דוקא בפנים. גם בתורה: היפי מתגלה דוקא בפנימיות, ולכן היא נקראת תורת הח"ן.

כך גם אצלנו: הפנימיות של הכתר היא שעשועים וענג, ואלו החיצוניות היא הרצון, ואין גלוי של יפי ברצון. הרצון הוא גזירה, אבל השעשועים הם יפי. בתורה, פנימיותה היא מצד עתיק ואילו חיצוניותה מצד הרצון. הרצון שבתורה אלו המצות הנגלות שבה. כאשר לומדים את התורה מצד החיצוניות אין ענין ביפי. להיפך, אז היפי עלול גם להפריע. חז"ל אומרים על האומר "על קן צפור יגיעו רחמיך... עושים גזירותיו של הקב"ה רחמים". לעשות את הגזרות לרחמים זה לעשות את הרצון ליפי, שכן רחמים הם יפי. זו המדה בלב הכי יפה, ולכן היא פנימיות ספירת התפארת. לעומת זאת, בלמוד הפנימיות והתענוג חייבים להמשיך ולגלות את היפי בכל העוצמה.

ומאיר בחינת זאת בבחינת עטרה ומקיף על בחינת המלכות דאצילות, אז כל נשמות הפרטים מתבטלים ביראה פנימית [מצד החכמה והראיה הפנימית של 'עין השכל שבלב] בבחינת ביטול בתכלית. אך מכל מקום [דוקא במדרגה הפנימית ש]בבחינת יראה זאת מלובש בחינת חדוה [שלמעלה משמחה] ועונג להיותה מצד יקר תפארת המלך ולא מבחינת אימתו ופחדו

לפעמים מתגלה המלך כמלך איום ונורא, וכאשר רואים אותו כך ומתחילים לפחד ממנו – אין חדוה בתוך הבטול ממנו. אבל אם הבטול בא מצד ראיתו ביפיו – זהו סוג אחר של בטול. ההבדל בין אימת המלך ובין היפי שלו הוא ההבדל בין פנימיות המלך וחיצוניותו. החיצוניות היא רצון המלך, אבל מפנימיות המלך בא בטול שיש בו נשיאת הפכים, בטול שיש בו גם חדוה.

הבאה מבחינת התפשטות חיצוניות המלוכה על רבוא רבבות עלמין כו',

בלשון ספר הזהר: כיצד ה' הוא "עיקרא ושרשא דכולהו עלמין". כאשר מתבוננים איך האימה והפחד של ה' מתפשטת בכל ההויה כולה – נופלת על האדם אימתה ופחד. לא רואים את המלך עצמו, אלא רק את ההתפשטות שלו. זו התיחסות המלך למדינה, לא עצמותו. היא כמו הגב שלו, האחוריים שלו, לא הפנים.

שאז האימה היפך החדוה ושמחה, אבל בבחינת יראה פנימית שמצד יקר המלך שניהם מאירים כאחד ממש [בנשיאת הפכים] כו' וד"ל.

כל זאת היה הסבר לדברי ספר הזהר, שהמטרוניתא וכל חילותיה נמצאים באותם הימים בחדוה:

וזהו מה שאמר וכל חילהא בחדוה, כי כל ניצוצות הפרטים מקבלים עונג ושעשועים הנ"ל מבחינת המלכות כנ"ל על ידי הראיה בעין השכל שבלב כנ"ל, ופועלת ב' דברים חדוה ויראה כו'.

אך הטעם לשלשים יום הוא כנגד בחינת התפשטות בחינת האמונה הנ"ל בבחינת חב"ד דמלכות דאצילות [הנקראת פרצוף הפנימי דמלכות כו' [והיא נקראת בקבלה 'כלת משה']]

בספר הזהר כתוב שהכתר נשאר שלשים יום, אבל ר' הלל מפרש ואומר שהוא נמשך ומתפשט במשך אותם ימים. זהו כלל חשוב ויסודי. בשביל שדבר ישאר צריך להמשיך אותו, ואי אפשר להשאיר אותו מקיף.

נרחיב: כל רושם הוא אור מקיף. אם אדם מתרשם ממשהו ורוצה שהרושם ישאר הוא חייב להמשיך את אותו רושם בתוך הפרצוף הפנימי שלו, בח"ד שלו. הא בהא תליא, אם ימשך האור המקיף בספירות חב"ד ישאר גם האור המקיף, ואם לא ימשך הוא יחלוף ויעבור.

וכל אחד [מן הספירות חכמה-בינה-דעת] כלול מיו"ד כו', וכידוע בפרי עץ חיים שער ראש-השנה (פ"ו) בענין חדשי השנה שהם כנגד הראש כו' ולכן נקראים ראשי חדשים כו' יעוין שם וד"ל.

שלשים יום הם חודש וכעת אנו מפרשים שסוד החדשים שייך לספירות חב"ד. זהו חידוש עצום [בביאור נעמיק בו הרבה]. כאן הכוונה היא מאמצע חודש אל אמצע חודש, אבל העיקרון זהה. שלשים יום הוא משך הזמן בו אור מקיף של כתר נמשך אל תוך מוחין.

את ההסבר הוא מביא מספר פרי עץ חיים. למה ראש חודש נקרא בשם זה? בגלל שכל החודש הוא בבחינת ראש, של המשכת כתר בתוך חב"ד, והמשכה זו עצמה תלויה ביום ראש החודש. יום ראש חודש עצמו הוא בבחינת הכתר, ואכן מובנה של המילה 'ראש' הוא גם כתר וגם חב"ד, וכל סוד שאר ימות החודש הוא השארת רושם היום הראשון.  איך עושים זאת? על ידי המשכתו אל הפרצוף הפנימי של כנסת ישראל.

עוד דבר שלא נאמר כאן בפרוש: חודש הוא מלשון התחדשות, והתחדשות שייכת למוחין. באופן פרטי היא שייכת אל החכמה, אבל ב"פתח אליהו" נאמר "חכמה מוחא", ועל כן כל המוחין נקראו על שם החכמה, וכולם בבחינת התחדשות. עבודת ההתחדשות שייכת בעיקר בפרצוף הפנימי, במוחין, בעוד בפרצוף החיצוני שייכת יותר עבודת ההתחזקות. אלו שתי סוגי עבודות [זהו יסוד גדול בחסידות של ר' נחמן מברסלב].

אם כן, כל החודש הוא בבחינת חידוש. יש לו ראש, והוא נמשך בכל החודש. את הכלל הזה, שהחודשים הם סוד חב"ד, נצטרך להבין בהמשך.

נסכם: בפרק זה הסביר ר' הלל את הסבר הזהר מדוע אפשר לעשות פסח שני בחודש השני. הרי אי אפשר לעשות דבר אם הוא אינו נמשך באותו זמן. ההסבר הוא, שאכן בפסח ראשון נמשך כתר. כתר זה הוא עיקר הכתר של כל החגים – ראית פנימית של מלך מלכי המלכים הקב"ה בעין השכל שבלב. מראיה זו נמשך בטול אמיתי שיש בו גם חדוה, שכן הוא מצד היפי והשעשועים. כל הכתר הזה נקרא אמונה. כתר זה נשאר במשך שלשים יום על ידי הוא נמשך בספירות חב"ד – עשרה ימים בכל ספירה.

לפי הסבר זה ניתן היה לעשות פסח שני בכל אחד מאותם שלשים יום. למה דוקא בפסח שני? בהמשך יסביר ר' הלל שדוקא ביום השלשים יש התגברות של גלוי הכתר, הודמה לגלוי היום הראשון. בלשון אחרת: בגלוי המלכות שבדעת חוזרים באור חוזר אל גלוי של עצמות הכתר, כמו שהאיר ביום הראשון.