חמשה עשר שירי המעלות

התוועדות חול המועד פסח (ח"ב)

מוצאי י"ט ניסן תשפ"א – שיעור בשידור חי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. יחידת שירי המעלות

י-ה ו-וה בספר תהלים

לפני שבוע היה יום ההולדת של הרבי, שהתחיל פרק חדש – פרק קכ בתהלים, הפרק הראשון של חמשה עשר שירי המעלות, יחידה מיוחדת ויחודית בתוך ספר תהלים שחבר דוד המלך. יש סוד גדול בספר תהלים: חמשה עשר שירי המעלות הם בעצם חלק המעשר של כל קנ פרקי תהלים, "העשירי יהיה קדש"[ב]. כמו שיש יחידה של י-ה פרקים בתהלים, שהם "הנסתרֹת להוי' אלהינו", כמו שעוד נרחיב, יש גם יחידה של וה – 11 פרקים של "תפלה למשה", מפרק צ עד פרק ק (כולל). זו יחידה מיוחדת, יחידה של משה רבינו.

היחידה של חמש עשרה שירי המעלות מיוחדת כמובן לדוד המלך, וכתוב במיוחד שדוד המלך חבר אותם – או כדי להעלות את התהום[ג] או שאלה השירים המיוחדים שהלויים ישירו כאשר עולים להביא את המים מהשילוח[ד]. "מי השִלֹח ההֹלכים לאט"[ה], וגם כשהביאו אותם הלכו לאט – מה הכוונה? התעכבו על כל מעלה ושרו אחד משירי המעלות. זהו משהו מיוחד לדוד המלך, נעים זמירות ישראל.

אמנם, לפי חז"ל שירי המעלות מתייחסים במיוחד גם ליעקב אבינו: לפי דעה אחת במדרש[ו] יעקב אמר דווקא את חמשה עשר הפרקים האלה בזמן שהיה רועה את צאן לבן, במשך עשרים שנה. יש גם דעה שהוא אמר אותם בזמן שלמד תורה בבית מדרשו של עבר, באותן ארבע עשרה שנים שהוא שהה שם לפני שהלך לחרן[ז]. היות ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים"[ח], נמצא שבמשך 34 שנים – 14 ועוד 20[ט] – הוא התבונן בפרקים האלה ושר אותם. יש דעה אחרת שניה במדרש, שהיה אומר את כל תהלים, אבל הדעה המיוחדת היא שהיה אומר את הפרקים האלה, חמשה עשר שירי המעלות.

כל "שיר המעלות" הוא לעלות בקדש בעילוי אחר עילוי – יש בענין שיחה גדולה של הרבי[י]. הרבי מסביר ש"שיר" הוא שמחה. והנה, על פי החסידות מקור השמחה שבשיר (פנימיות אמא, "אם הבנים שמחה"[יא]) הוא בתענוג שבכתר (רישא דאין שבכתר)[יב] – תענוג שמחה משלימים ל-882, הרבוע הכפול של אהיה, סוד "אהיה אשר אהיה"[יג] ("אהיה" הראשון בכתר, תענוג, ו"אהיה" השני בבינה, שמחה[יד]), אמת-אמת. והוא גם "רצוא ושוב"[טו], חיוּת (כאשר התענוג הוא "מקור חיים"[טז]). מתוך חיות ותענוג ושמחה יש לעלות בחמש עשרה המעלות של "שיר המעלות", בעילוי אחר עילוי.

אם כן, בעצם, ה-יה בתהלים מתייחסים דווקא לדוד ויעקב וה-וה למשה רבינו. "אחליפו דוכתייהו"[יז], הייתי חושב שמשה רבינו שייך לנסתרות, למוחין, אבל משה רבינו כאן הוא שאומר את ה-וה. לעומת זאת, יעקב ודוד, שהם עצמם ה-וה, יעקב הוא ה-ו של שם הוי' ודוד הוא ה תתאה, אומרים את ה-יה. הסדר בספר תהלים הוא בסוד המלה "והיה", שגם דברנו עליה לאחרונה[יח] – לשון שמחה[יט], לשון מיד[כ], לשון נחמה[כא]. כמו שנראה תיכף, המלה "והיה" גם מתחילה ביטוי מאד חשוב בנביא, שחוזר לב פעמים בנביאים, "והיה ביום ההוא" – ביטוי שמדבר על הגאולה העתידה, על ימות המשיח.

פרצוף ענינים – "סקירה אחת"

בדרושי דא"ח, במיוחד בדרושי הצמח-צדק[כב], יש הרבה ענינים שהוא מקשר לחמש עשרה שירי המעלות, הסוד הגדול של "שלם וחצי" שפתחנו כעת. הוא מביא לפחות 15 דברים שונים בסוד ה-15, עיקר ה"שלם וחצי", ואנחנו נעשה גם סקירה – כמו שדברנו על סוד הסקירה, "כולם נסקרים בסקירה אחת". אנחנו אוהבים לעשות פרצוף מכל הענינים, בשבילנו זו שמחת החג. כמובן, הפרצוף לא מופיע בפירוש בחסידות. זה מה שעכשיו נשתדל לעשות, בעזרת ה' יתברך.

הזכרנו כבר (בחלק הראשון) פסוק אחד, דווקא מתוך הלל, "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה". בהמשך אותו פרק, קיח, חוזר כמה פעמים אותו שם (כנ"ל), כמו בפסוק "יסר יסרני יה"[כג] – אחד הפסוקים שהצמח-צדק מביא[כד] בענין י-ה פרקי שיר המעלות.

ב. פרצוף הענינים

מלכות: שירי המעלות בניסוך המים

נתחיל מ"שיר המעלות", יחידה של דוד המלך. שוב, היו מעלים את המים ממי השילוח מעזרת נשים לעזרת ישראל בשביל לנסך את המים על גבי המזבח – זו בעצם העלאת מ"נ. ב"מי השִלֹח ההֹלכים לאט" ה"לאט" הוא העצלות דקדושה[כה], ה"חצי" של הקדושה. לפעמים צריך להיות זריז ולפעמים צריך להיות עצל, כמו בשתי העינים שאמרנו קודם (בחלק הראשון) – יש עין זריזה ועין עצלה.

הענין של עצלות וזריזות בא לידי ביטוי ביחס למשנה מפורשת במסכת פסחים[כו], שבעז"ה יתברך נדבר עליה בחג, בשביעי של פסח[כז] – שם כתוב שיש נשים זריזות ונשים עצלניות, וכל סוג הוא ענין בפני עצמו. ניתן סימן: עצל-זריז ר"ת עז – "הוי' עז לעמו יתן"[כח]. "עזי וזמרת יה"[כט] הוא אחד הפסוקים שהצ"צ מביא[ל] בסוד שם י-ה. שוב, עז ר"ת עצלות-זריזות – צריך לדעת מתי לנהוג בכל מדה (ואיך לחבר את שתי המדות יחד)[לא].

צריך לדעת מתי להיות "מי השִלֹח ההֹלכים לאט", כמו רות המואביה שכתוב בה "ותבֹא בלט"[לב], העלאת מ"נ דווקא "בלט". יש 'בלהט', להיות להוט, אבל כתוב במשנה "תפח תלטוש בצונן"^כה – יותר מדי להוט מחמיץ את העיסה, לכן צריך לדעת איך לצנן את העיסה. ברות כתוב "לט", בלי א, ויש "מי השִלֹח ההֹלכים לאט", ב-א[לג]. השער הוא לט, אותיות טל – סוד הטל[לד]. שוב, י-ה שירי המעלות, מפרק קכ והלאה, הם בעצם עיקר העלאת מ"נ של המלכות – הלוים עולים לאט ושרים על כל מעלה ומעלה. יש עילוי עצום, אבל הכל מתוך, נאמר, להט של 'אש קרה', סוג של נשיאת הפכים – "ותבא בלט". עליה מעזרת נשים לעזרת ישראל, לנסך על גבי המזבח – עיקר שמחת בית השואבה בחג הסוכות.

אם נתחיל לבנות את הפרצוף שלנו, חמש עשרה שירי המעלות הם בעצם המשכת ה-15, י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", שיתגלו בתוך יסוד הנוקבא. הפרצוף כאן הוא שה-יה, הנסתרות, בעצם נמשכות, מתחברות ומתגלות בכל אחת מהספירות, כל אחד מכחות הנפש. זהו הפרצוף שאנחנו רוצים עכשיו לבנות.

כמובן, 15, כמו שאמרנו, הוא השלום-בית, "שכינה ביניהם" ("שכינה ביניהם" ועוד שלום בית עולה 1290, יה פעמיים אלהים – "אני אמרתי אלהים אתם"[לה]). אם הולכים לפי הפרקים של הרבי, יש לנו עכשיו 15 שנים לעבוד על שלום בית, על "שכינה ביניהם" – 15 שנים רצופות של "שיר המעלות", לעלות בקדש בעילוי אחר עילוי בתוך שלום הבית גופא. צריך לראות איך שלום הבית, ה"שלם וחצי", מופיע במגוון השלם של כל הספירות העליונות וכל כחות הנפש. שוב, אמרנו שאם מתחילים מלמטה, אלה חמש עשרה שירי המעלות של "דוד מלך ישראל חי וקים". נלך מלמטה למעלה – הכל בדרך של "שיר המעלות".

יסוד: טו ווין

ה-15 של ספירת היסוד היינו טו הווין ב"אמת ויציב". כתוב בפירוש[לו] ש-טו הווין האלה הם טו יסודות. לכל פרצוף מחמשת הפרצופים (אריך אנפין, אבא, אמא, ז"א, נוקבא דז"א), יש שלשה יסודות, בפה, בחזה ובברית. חמש פעמים שלשה יסודות עולה 15. כל יסוד הוא חיבור – ו החיבור. האות ו היא גם תפארת וגם יסוד[לז], לכן מילוי ו הוא ו – וו.

הכל מתחיל מ"אמת", פנימיות היסוד, כידוע[לח], "חותם אמת" – "אמת ויציב ונכון וכו'" – ומונה אחר כך חמש עשרה ווין, חמשה עשר חיבורים. כל החיבורים שמתחילים מ"אמת" ומחוברים ב-ו, "אות אמת"[לט], נגמרים ב"הדבר הזה" – הכל כדי להמשיך מהיסוד במלכות, לבנות את המלכות שנקראת "הדבר הזה", היא הדבר-הדבור.

כשאומרים אחרי קריאת שמע את ה"חותם אמת" ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[מ] עושים זאת בסוד ה-יה, סוד הנסתרות, סוד השלום-בית. זו הכוונה שכנגד היסוד – ההתקשרות, אות ההתקשרות בין בני הזוג, האיש והאשה. כוונה מאד מיוחדת, שמוסברת אצלנו בפרטיות באחד מהספרים[מא] – כוונת טו ווין (טו-יה פעמים ו עולה צ, "וצדיק יסוד עולם"[מב]).

אם כן, התחלנו מכוונות שהן העלאת מ"נ וכח החיבור בין ז"א ונוקבא, בין האיש והאשה.

הוד: השבחים ב"ישתבח"

כעת עולים לספירת ההוד: הכוונה של ספירת ההוד היא 15 השבחים שאומרים ב"ישתבח", בסוף פסוקי דזמרה. יש 15 תארים, שיש כאלה שאומרים את כולם בנשימה אחת, כדי לחבר את כולם יחד. "שיר ושבחה וכו'" מגיע עד "מלכות", שהיא התואר ה-13, אז יש נקודה, ואחריה עוד שני שבחים כדי להשלים את ה-15 – "ברכות והודאות". הכל לשבח, להודות לפאר לקב"ה – להודות על כל הטוב שהוא גומל אתנו, על כל היפי שלו במעשה בראשית (כמו שאדמו"ר הזקן מסביר[מג] מהי עבודת ספירת ההוד דקדושה – להודות על יפי ושלמות הבריאה). "איהי בהוד"[מד] – המלכות עולה ומתייחדת בהוד. דווקא אצל שלמה המלך כתוב "הוד מלכות"[מה].

נצח: יום ה-טו בחדש

"מועדי הוי'" – חבור י-ה עם וה ב-טו בחדש

שלמה המלך כבר מעביר אותנו לספירת הנצח: שלמה הוא הדור ה-15 בעם ישראל[מו] – גם אחד הדברים ששייכים ל-15 – ומכיון שהוא "סיהרא באשלמותא"[מז], יום ה-15, הוא זכה לבנין בית המקדש. נצח הוא זמן – לכאן שייך הדור ה-15 והיום ה-15 בחדש. שלמה גם מתחלק ב-15 – יהי פעמים יה (במספר קטן, שלמה שוה 15 – שלם-ה – י-ה). ה' קרא לשלמה בשם ידידיה[מח] – ידיד יה (כאשר ידיד עולה דוד דוד).

כתוב[מט] שאחד הדברים העיקריים של סוד ה-15 הוא שהמועדים חלים ב-טו בחדש. מוסבר בחסידות ש"מועדי הוי'"[נ] היינו היכולת לחבר את ה-יה עם ה-וה, "מועד", בשביל שהשם יהיה שלם, שלא יהיה "כי יד על כס יה"[נא], שלא יהיה השם חסר ("יה") ולא הכסא חסר ("כס")[נב], אלא הכל שלם. הענין הזה קשור לנצח של הפרצוף שלנו. הכל מתחיל בפסח, ראשית "מועדי הוי'", החג שלנו.

מעלת ה-יד על טו

אמנם, סוד גדול של חג הפסח, שאין בשאר החגים של התורה – מעלה של יום ה-14. החג הוא אכן ביום ה-15 בחדש הראשון, חדש הגאולה, "החדש הזה לכם ראש חדשים"[נג], אבל בפסח יש קדושה וענין מיוחד ביום ה-14 – בו מקריבים את קרבן פסח. הכי דומה לזה יש בפורים, פורים דפרזות ביום ה-14 בחדש אדר ושושן פורים, פורים דמוקפין ביום ה-15, שדווקא בו בני הכרכים קוראים את המגלה. שוב, בפסח היום ה-יד הוא היום של הקרבת קרבן פסח, עיקר החג, שאוכלים עם המצה והמרור – הקרבן הראשון של יהודי שמתקרב לקב"ה ביום הזה, ראשית ההודאה. "ביום הראשון"[נד] בפסח, היום של "תשביתו" – מצוה גדולה מאד בפסח (ידוע[נה] ש"תשביתו" שוה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד") – הוא יום ה-יד דווקא[נו].

כתוב "כי יד על כס יה". מוסבר שיש מעלה ב"יד" גם לגבי "יה" – ה"יד" "על" ביחס ל"כס", האתכסיא, של "יה" (והנה, חוץ מהמלים "יד" ו"יה", עולה שאר הביטוי, "כי... על כס", יד פעמים יה!). כמו בין המלכים – מי יותר חשוב, דוד או שלמה? דוד שוה יד והוא גם הדור ה-יד. דוד הוא משיח, וכמשיח גם יבנה את בית המקדש[נז] – יכלול בעצמו את שלמה. דוד הוא העיקר. שלמה הוא בעיקר ה"שלם", שלמה לשון שלם, ודוד הוא עיקר ה"חצי", כנ"ל.

ה-יד שלמעלה מ-יה הוא שרש ה"חצי", שהוא הכח להקיף, הכח לתפוס את המרחב של הענין. לכן מי שמקיף את הכל הוא דווקא יהודי פשוט, שקשור לפשיטות העצמות, כמו שהבעל שם טוב מלמד אותנו[נח]. אין לו ריכוז על הפרטים, אבל יש לו אמונה – אמונה היא מקיף החולש על הכל, והיא מתוך החלישות, לא מתוך החדות והזריזות, של הנפש. היינו סוד "מי השִלֹח ההֹלכים לאט", שעולה בגימטריא "אהיה אשר אהיה" (שעולה אמונה-אמת, "בנים אתם"[נט], ודוק).

יום ה-יה ויום ה-ו

בכל אופן, הנצח אצלנו הוא מה שהחגים – החל מחג הפסח, שקובע לגבי שאר החגים – מתחילים ב-יה לחדש. שבועות, שהוא העצרת של פסח, הוא ביום הששי בסיון – סוד "יום הששי"[ס] ב-ה הידיעה שנאמר במעשה בראשית, שכל העולם עומד על יום הששי בסיון, שאם יקבלו את התורה מוטב ואם לאו ה' יחזיר את העולם לתהו ובהו[סא]. מהו ה-ו כאן? להמשיך-לחבר מה-יה של פסח ל-ו ומה-ו ל-ה תתאה של שם הוי', שהשם יהיה שלם. שלמות השם היא בעיקר חיבור ה-יה ל-ו. אחר כך, ה תתאה היא עצמה הכסא של ה', שגם צריך להיות שלם. הכל תלוי בהמשכת ה-יה בסוד "אלה מועדי הוי'".

זהו ענין אחד של "נעימות בימינך נצח"[סב] – ה-יה של הזמן, גם ההוד של שלמה ובעיקר ה-יד, "יד על כס יה", של חג הפסח. אחר כך בא גם ה-יה של חג הסוכות, ומדרבנן ה-יד וה-יה של פורים. נשים לב שחנוכה, שהוא ביום ה-כה לחדש, הוא יום ה-ו מסוף החדש. משקף את שבועות, שהוא יום ה-ו מתחלת החדש.

"ימינך" – הילולת רבי אהרן מקרלין

רצינו להזכיר שהיום היה היארצייט של רבי אהרן הגדול מקרלין. בספירת העומר הכוונה היתה "ימינך"[סג]. המגיד אמר שהוא יד ימין שלי, ובלי יד ימין לא יכול לתפקד – בכך הוא ניבא את הסתלקות עצמו כעבור חצי שנה, ב-יט כסלו שאחרי יט ניסן בו הסתלק תלמידו הגדול, שקרב 80 אלף בעלי תשובה[סד]. איך הוא קרב? עם הנעימה-המנגינה שלו, "נעִמות בימינך נצח".

יש יד ימין שבאה לידי ביטוי דווקא בפסח. פסח בגימטריא נצח – רמז מובהק. זו המשכה של חסד, חסד באחוריים – ח חס חסד – שוה נצח, הענף שלו, שהוא בעצם הביצוע של החסד. רואים זאת אצל רבי אהרן הגדול מקרלין, שבספירת העומר הוא דווקא הנצח שבחסד.

כעת, מי שספר את הספירה, אנחנו כבר בהוד שבחסד. הוד עצמו שוה 15, כמובן. הוד שייך ליהודה, שבט המלכות, שעולה פעמיים 15 – הוד ועוד הוד, "איהי בהוד". העיקר בהוד הוא 15 שבחים והודאות של תפלת "ישתבח". תיכף נראה שיש עוד משהו בנצח, שבעצם מסתעף מהנצח.

תפארת: "את הוי' האמרת"

טו תיבות ב"את הוי' האמרת"

יש כמה פסוקים שהצמח צדק מביא (הצמח צדק כאן כולל את כל דרושי חסידות חב"ד) ששייכים לסוד ה-יה, בהיות שיש בפסוק יה תיבות. הכל קשור לסוד הפסוק האמור בתבת נח, "חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכֻסו ההרים"[סה], אליו נגיע תיכף. הוא קשור לספירת הבינה. אבל בתפארת יש פסוק שדורשים באריכות שיש בו חמש עשרה תבות, שהן כנגד חמש עשרה שירי המעלות, בסוד י-ה – סוד "שכינה ביניהם":

כתוב "את הוי' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמֹר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמֹע בקֹלו"[סו] – פסוק מאד עיקרי. רש"י אומר ש"האמרת" לשון תפארת. לפי פשט "האמרת" היינו עשית אותו אומר[סז], מדבר. סתם דבור הוא במלכות, אבל אמירה – "לך אמר לבי"[סח], דבור של הלב, שהוא אמירה רכה יותר[סט], לא דבור קשה – בתפארת. חז"ל דורשים "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם"[ע], שאמרתם "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", "להיות לך לאלהים". שוב, יש בפסוק הזה 15 מילים.

פלא שבשני פסוקים עיקריים שמובא בפירוש בדרושי דא"ח שהם 15 תיבות בסוד שירי המעלות, גם בביטוי הראשון-העיקרי שלהם יש 15 אותיות, ממש סימן מובהק. כאן יש 15 אותיות ב"את הוי' האמרת היום". כך גם בפסוק שני שנביא בהמשך – שבעצם חוזר למלכות. דברנו על העלאת מ"נ של המלכות, "שיר המעלות", ויש במלכות גם בחינה שיורדת למטה, לעולמות התחתונים בי"ע – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[עא].

מלכות היורדת לבי"ע: "והיה ביום ההוא שרש ישי וגו"

אם כבר, אפשר כבר לומר אותו פסוק – ביטוי של "והיה ביום ההוא". פסוק בהפטרה של אחרון של פסח, שבגללה עיקר סעודת משיח, שכאן בארץ לא זוכים לומר ברבים, רק אומרים בתיקון ליל שביעי של פסח, החותם של עשר השירות שאומרים. זו הפטרה של משיח בישעיהו.

רק בישעיהו לבד יש יג פעמים "והיה ביום ההוא"[עב], פסוקי לעתיד לבוא, פסוקי משיח. כאן אחד מהם, "והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עֹמד לנס עמים אליו גוים ידרשו והיתה מנֻחתו כבוד"[עג] – פסוק יפהפה. "שרש ישי" הוא כמובן דוד המלך, בפירוש מתייחס למלכות.

את "והיתה מנֻחתו כבוד" מסבירים[עד] שבדרך כלל כבוד המלך שהוא לוחם ומנצח, אבל אצל המשיח עיקר הכבוד הוא שאחרי כל הנצחונות שלו – הוא גם ינצח[עה] – הוא יבנה את המקדש, יקבץ נדחי ישראל ויחזיר את כל האומות לעבוד את ה' שכם אחד[עו], וזו המנוחה שלו. אחרת מכל מלך עד עתה – "והיתה מנֻחתו כבוד", המנוחה שלו תהיה הכבוד שלו, כי כולם יקבלו את מלכותו ברצון, "ומלכותו ברצון יקבלו עליהם"[עז], יקיימו את כל ההוראות שלו וילמדו מפיו "תורה חדשה מאתי תצא"[עח].

הכל יוצא מ"שרש ישי", מתחיל מ"והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עֹמד לנס עמים" – המלכות שיורדת להיות נס. בשיעור הקודם[עט] דברנו על כך ששתי אותיות נס הן האות ה-14 והאות ה-15 של האלף בית, וממילא בסימן סדר פסח הן שני הדברים האחרונים שהם צמד ביחד – "הלל נרצה". הסברנו שהן מגיעות כבר לאחר שגמרנו את כל יג הספירות של האצילות, ואז יורדים למושכל ולמורגש של עולם הבריאה, ושם יש אותיות נס – שם דווקא שתי האותיות האלה הולכות יחד, "הלל נרצה", וזהו סוד "אשר עֹמד לנס עמים". המשיח שיורד למטה "עֹמד לנס עמים אליו גוים ידרשו". "עמד לנס עמים אליו גוים" שוה "ידרשו", 520, עשר פעמים בן, עשרים פעמים הוי'. יש בפסוק הזה הרבה רמזים, והתכל'ס היא "והיתה מנֻחתו כבוד".

יש בתנ"ך ודאי הרבה פסוקים עם 15 מילים, אבל זהו פסוק שהצ"צ מביא באופן מיוחד שבסוד חמש עשרה שירי המעלות – סוד מיוחד. גם בפסוק הזה יש בביטוי הפותח, "והיה ביום ההוא שרש", 15 אותיות. "את הוי' האמרת היום" הוא ביטוי עוד יותר מובהק של 15 אותיות, אבל כאן ב"והיה ביום ההוא" עם המלה "שרש" יש 15 אותיות, ובסה"כ 15 מילים בפסוק.

"והיה ביום ההוא"

כאן גם מספר האותיות מאד משמעותי – יש חן אותיות בפסוק. יש כאן י-ה מלים ו-חן אותיות. מה הפלא בענין?

אמרנו שהביטוי "והיה ביום ההוא" הוא ביטוי מובהק בתנ"ך של משיח, שחוזר בתנ"ך לב פעמים – כולן בנביאים. 13 פעמים ראשונות בספר ישעיהו, כנ"ל, ו-7 פעמים אחרונות (יחידה של 13 ויחידה של 7) בזכריה הנביא[פ]. יש עוד 12 פעמים בשאר הנביאים – פעמיים בירמיהו[פא], שלש ביחזקאל[פב] וכך הלאה[פג]. יש כאן שלש מלים של 4 אותיות – אפשר לעשות הכאה פרטית של שלש מלים (בדרך כלל עושים של 2). אם עושים ארבע פעולות של הכאה פרטית – ו פעמים ב פעמים ה (60), ה פעמים י פעמים ה (250), י פעמים ו פעמים ו (360) , ה פעמים ם פעמים א (200) – "והיה ביום ההוא" עולה 870. מה זה 870? 15 פעמים חן, בדיוק הסימן של כל הפסוק, שיש בו 15 מילים ו-חן אותיות ('סימן' של פסוק הוא מספר המילים כפול מספר האותיות). פלאי פלאים, שהפסוק הזה בצורה מובהקת הוא בסוד הביטוי "והיה ביום ההוא".

"והיה" אותיות הוי', רק בקדימת הנגלות לנסתרות – לשון שמחה, לשון מיד, לשון נחמה (כנ"ל). "והיה ביום ההוא" בגימטריא פשוטה שוה 101. מה אומר 101, חוץ מ"מאין יבא עזרי"[פד]? מספר הפסוקים בכל חמש עשרה שירי המעלות. ביחידה של חמש עשרה שירי המעלות, שכעת אנחנו הולכים לומר במשך חמש עשרה שנים עם הרבי, ולהמשיך השראת שכינה – קודם כל בבית שלנו, ומתוך הבית שלנו לכל העולם, שתהיה שכינה שרויה ביניהם – יש "מאין יבא עזרי", מאין פסוקים, "והיה ביום ההוא". "עזרי" היינו ה"אשת חיל עטרת בעלה"[פה], "עזר כנגדו"[פו].

גם פה יש פלא שלא כתוב: רק בפרק שלנו, קכ, "שיר המעלות אל הוי' בצרתה לי קראתי ויענני" וכו', יש ז פסוקים. בפרק הבא, הפרק העוקב (הפרק של הרבנית, למי שאומר גם אותו, ה"שכינה ביניהם", שלום בית של הרבי והרבנית שלנו), הפרק היחיד בו כתוב "שיר למעלות" (במקום "שיר המעלות"), יש ח פסוקים, סה"כ יה פסוקים. בשני הפרקים האלה, שכוללים הכל, "שיר המעלות" ו"שיר למעלות", יש יה פסוקים. כמה פסוקים נשארו? 101 פחות 15 – בדיוק אלהים פסוקים, 86. המספר 86 לעניננו הוא לא שם אלהים, בעיקר, אלא המלה החותמת את כל ספר תהלים, עליה כתוב בדרושי החסידות שלנו, על "שיר המעלות", שזו המלה הכוללת את כל ספר תהלים, הללויה. כלומר, בכל "שיר המעלות" יש קודם כל יה פסוקים ואחר כך הללו-יה פסוקים, ביחד 101 פסוקים.

"הללו" שוה 71. נחזור לפסוק בו פתחנו, "את הוי' האמרת היום וגו'" – יש בו 71 אותיות, יה מלים ו-הללו אותיות. כלומר, פסוק זה בסימן המלה "הללו-יה", כללות ספר תהלים כולו, ובפרט רומז ל-יה הפרקים של "שיר המעלות", ה"שכינה ביניהם" של ספר "נעים זמִרות ישראל"[פז].

שבע עליות ב"את הוי' האמרת"

אמרנו ש"האמרת" לשון תפארת – לכן קשור לתפארת. גם על פי פשט, כל מה שכתוב שם, שעושים את ה' חטיבה אחת ומקבלים את מלכותו ומצותיו ושומרים את דרכיו וכו' ושומעים בקולו, הכל קשור לתפארת, כל תריג מצוות שייכות לספירת התפארת בכללות. אבל בפרטות, בתוך הפסוק הזה גופא יש עליה, עילוי אחר עילוי, של שבע מדרגות – ממלכות עד חסד. הכל כאן בתוך התפארת, "את הוי' האמרת היום":

"האמרת" היינו אמירה, שהיא פנימיות הדיבור. הדיבור הוא המלכות, המלכות של התפארת כאן.

אחר כך כתוב "להיות לך לאלהים" – התקשרות, שאנחנו מקושרים עם הקב"ה, עושים אותו חטיבה אחת בעולם כשאומרים "שמע ישראל". את זה אפשר לכוון כנגד היסוד של התפארת.

אחר כך כתוב "וללכת בדרכיו" – חוש ההליכה הוא הוד, "הולך בתֹם"[פח]. הליכה בדרכי ה' היא ההוד של התפארת.

אחר כך כתוב "ולשמֹר חקיו". ב"אשרי" "שומר הוי'"[פט] הוא שם הוי' שכנגד הנצח דווקא[צ]. כתוב "ולשמֹר חקיו" קודם כל – חק הוא פרצוף הנצח דאלב"ם[צא]. אם כן, "ולשמֹר חקיו" הוא הנצח של התפארת.

אחר כך "מצותיו" – סתם מצוות בתפארת, כמו שאמרנו קודם, תפארת שבתפארת.

"ומשפטיו" היינו הדינים, גבורה שבתפארת.

בסוף כתוב "ולשמֹע בקֹלו" – ביטוי שכתוב על אברהם אבינו פעמיים, שניהם עם "עקב": "עקב אשר שמעת בקלי"[צב] בסיום העקדה ו"עקב אשר שמע אברהם בקלי"[צג]. "עקב אשר שמעת בקלי" ה' מברך אותו בריבוי זרע – סוד ארבעת הבנים של הסדר. לא אמרנו, אבל כתוב בפירוש[צד] שארבעת הבנים בהגדה הם סוד המלה "ארבה" – "ארבה" עולה ד"פ בן. לכך הוא זוכה "עקב אשר שמעת בקֹלי". אחר כך כתוב "עקב אשר שמע אברהם בקֹלי". "לשמֹע בקֹלו" רומז לראשון והעיקרי ששמע בקול ה', אברהם אבינו, שכתוב בו פעמיים ששמע בקול ה', "על פי שנים עדים"[צה].

כך אפשר לכוון עליה של שבע מדרגות בפסוק – הכל בסוד התפארת. ולסיכום:

חסד שבתפארת "ולשמֹע בקֹלו"		גבורה שבתפארת "ומשפטיו"
	תפארת שבתפארת "ומצותיו"
נצח שבתפארת "ולשמֹר חקיו"		הוד שבתפארת "וללכת בדרכיו"
	יסוד שבתפארת "להיות לך לאלהים"
	מלכות שבתפארת "את הוי' האמרת היום"

גבורה: "שלהבת יה"

סוד השלהבת

נעלה לספירת הגבורה: גבורה היא אש. גבורה היא יראה, אבל גם אהבה כאש – "עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבת יה"[צו]. זהו עוד פסוק שמובא בדא"ח[צז] כאחד הפסוקים המובהקים של שם י-ה, כמו שאמרנו קודם על "מרחב יה". שם י-ה שמופיע בגבורה הוא בעצם אהבה כאש. קודם דברנו על 'אש קרה'. כאן זו אש יותר חמה (אך צריך להיות "שלהבת עולה מאליה"[צח] במודעות טבעית[צט], ללא שום התפעלות חיצונית), שלהבת, בגימטריא "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[ק]. אלה שלשת הגוונים העולים בתוך השלהבת, כמבואר בקבלה בסוד "כשלהבת הקשורה בגחלת"[קא] בספר יצירה.

"שלהבת יה" עולה "שלום שלום" – "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר הוי' ורפאתיו"[קב]. כתוב[קג] ש-שלהבת היינו הבל בתוך שת, שרש נשמת משה, ר"ת משה-שת-הבל[קד]. הבל התגלגל בתוך שת ונמשך למשה. צריך להדליק את נרות המנורה "עד שתהא שלהבת עולה מאליה" (כנ"ל) – אהרן מדליק, אבל שלהבת ההתלהבות, האהבה כאש, עולה מאליה (מאליה אותיות אלהים^צח – "אני אמרתי אלהים אתם"). זו האהבה הרגשית ביותר בין האיש והאשה, שגם באה לידי ביטוי בחמש עשרה שירי המעלות.

רחביה

נחזור רגע ל"מרחב יה" – יש "שלהבת יה" ויש "מרחב יה". "מרחב יה" גם רמוז בשם נכדו של משה רבינו, שכרגע הזכרנו. כתוב בדברי הימים[קה] שלבנו של "שם האחד אליעזר"[קו] קוראים רחביה. ה-יה ששייך למרחב, לשון רחב, רמוז ביהודי, נכדו של משה רבינו, ששמו רחביה – צירוף אותיות בחירה – שעולה בגימטריא יה ברבוע (לא רק שיש כאן אותיות רחב-יה או בחר-יה אלא שלמות של יה ברבוע).

כתוב שלאליעזר לא היו בנים אחרים, רק רחביה, אבל "ובני רחביה רבו למעלה". זהו סיום תאור משה וצאצאיו בדברי הימים. הגימטריא של "ובני רחביה רבו למעלה" היא 26 ברבוע, כשרק "רבו" עולה יצחק, "ארבה", ארבע פעמים בן של ליל הסדר, ח"פ הוי'. השאר, "ובני רחביה... למעלה", עולה יוסף-יוסף-יוסף, ממוצע כל מלה – סוד "יוסף הוי' לי בן אחר"[קז], "בן אחר" הוא הבן החמישי של הסדר, ועוד הששי והלאה, כפי שדברנו הרבה פעמים[קח]. בכל אופן, התכלית של משה רבינו היא להגיע לרחביה, "ובני רחביה רבו למעלה" – חוזר ל"ענני במרחב יה", "קראתי ויענני", שעל משקל "שלהבת יה". ידוע[קט] שבמסורה יש שתי דעות אם "במרחב יה" או "שלהבת יה" הן מלה אחת או שתי מלים. בעצם זו מלה אחת שכוללת שתים, כמו איש ואשה שהם שרש אחד לגמרי אבל מתגלים כשנים – גם סוד של חלוקה ל"שלם וחצי".

חסד: כמה מעלות טובות ונדבת המשכן

"כמה מעלות טובות למקום עלינו"

מגבורה נגיע לחסד: בחסד יש עוד משהו עיקרי בליל הסדר – "כמה מעלות טובות למקום עלינו". כמה מעלות טובות יש בהגדה? 15 מעלות טובות. אמרנו שיש בחינה של יד מע י-ה, "יד על כס יה". ב"דיינו" אומרים יד פעמים "די", אבל היות שבכל אחד יש "אלו... ולא..." יש 15 דברים. אחר כך, כשאומרים "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו", הוא מונה את כל 15 הדברים, עד "ובנה לנו את בית הבחירה". הסוף, החותם, הוא בחירה – 15 ברבוע – וכשמגיעים ל-15 הוא "לכפר על כל עונותינו". עד כאן אומרים בשבת הגדול ועד כאן יחידה מיוחדת של ההגדה.

הרבי מביא בפירוש שלו להגדה שנראה מהגאונים שכל ה"כמה מעלות טובות למקום עלינו" הן המשך של דברי רבי עקיבא – שבמצרים לקו 50 מכות ועל היום לקו 250 מכות (סך הכל 300 מכות – יה פעמים כ – החצי של כל שלש הדעות שם), והוא עצמו ממשיך ואומר "כמה מעלות טובות למקום עלינו" ומונה את כל יה המעלות.

כל הדברים האלה הם טובות – ה' כל הזמן עושה אתנו טובות, "טובה כפולה ומכופלת", ועל פי פשט שייך לחסד, שה' כל הזמן עושה אתנו חסד גדול.

פרטי נדבת המשכן

עוד משהו בחסד, שהזכרנו קודם – שייך לנצח, אבל הוא המשכה מחסד לנצח: אחד הדברים העיקריים של חמשה עשר בתורה הוא שבתחלת תרומה מנויים חמשה עשר דברים[קי] בנדבת המשכן – החסד, נדבת הלב, שלנו, עם ישראל. רש"י כותב שם שיש יג דברים. גם ב"ישתבח" יש 13 לפני "ברכות והודאות" ולפעמים כתוב[קיא] שיש 13 שבחים אבל יש עוד שנים[קיב]. בדיוק לפי החלוקה שלנו[קיג], שבאצילות יש 13, ועוד 2 שיורדים לראש עולם הבריאה.

לגבי נדבת המשכן, הצמח-צדק מביא[קיד] שה"שמן למאֹר" ו"בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים" אינם בדיוק מרכיבים של מלאכת המשכן אלא על דרך הקרבנות. יש נדבת המשכן, מצד החסד, ואחר כך עבודת המשכן, הקרבנות שמלמטה למעלה – מצד הגבורה יותר, מצד האש. דווקא בדברים שכתוב בתחלת פרשת תרומה יש שנים שאפשר להוציא מהנדבה ולשייך לחלק מהעבודה, מהקרבן, שהם ה"שמן למאֹר ובשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים". "שמן למאֹר" באמת הוא לשם הנר, השלהבת, "עד שתהא שלהבת עולה מאליה", וגם "בשמים... לקטרת הסמים" הם באמא[קטו], "ועבד הלוי הוא"[קטז]. בכל אופן, יש כאן זוג שיש בו 13 שהם 15 – נדבת המשכן, שאמרנו שהיא המשכה מחסד לנצח, ו"ישתבח", שהוא הוד.

דעת: "חמש עשרה אמה קלעים לכתף"

"דעת דבין כתפין"

נעלה לדעת: יש שני דברים שכתוב בחסידות שהם 15 אמה. אחד מהם הזכרנו קודם, הפסוק "חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכֻסו ההרים". אבל יש במלאכת המשכן, שכעת דברנו על נדבת המשכן, פסוק "חמש עשרה אמה קלעים לכתף"[קיז]. יש בעצם פעמיים כתף, יה-יה.

דרך אגב, כל פעם שכתוב שם י-ה, יש שני פסוקים עיקריים שמובא שם י-ה עם ב – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"[קיח] ו"רֹכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו"[קיט] – "ביה" רומז לשם של "ביום ההוא", "ביום ההוא יהיה [הוי' אחד ושמו אחד]", ב פעמים יה. אחד המקומות שהענין בא לידי ביטוי במוחש הוא בקלעי המשכן – "חמש עשרה קלעים לכתף", שתי כתפים.

כתוב[קכ] שזהו סוד "דעת דבין כתפין"[קכא], יחוד הזכירה^קיט שמוסבר אצלנו באריכות גדולה בחסדי דוד הנאמנים[קכב]. יש בחינה של "דעת דבין כתפין" בה תלוי הכח לזכור, קשור גם לקשר של תפילין שראה משה רבינו[קכג]. שם צריך לזכור את השלום-בית, את ה"שלם וחצי". כתף עולה 500, "פרו ורבו"[קכד], וכל כתף היא י-ה אמות.

תקטו תפלות

כתף, 500, ועוד י-ה, מזכיר עוד ענין שכתוב בפירוש בחסידות[קכה] – תקטו תפלות, כמנין "ואתחנן"[קכו], כמנין תפלה, כמנין שירה, שאמר משה רבינו במטרה, רצון עז, להכנס לארץ ישראל. יש בזה שני פירושים: או שה-תק, שהם תק שנה של עץ החיים[קכז], הם בכתר, ה חסדים דאריך, שנמשכים לשכינה ביניהם, יה – תק למעלה מה-יה. או, פירוש אחר, שה-תק היינו ה קצוות של ז"א ו-יה הם המוחין והוא ממשיך מהמוחין ל-תק. בכל אופן, או שזהו סוד "דעת הנעלם" או שסוד "דעת המתפשט" – סוד תקטו תפלות שמשה רבינו מתפלל להכנס לארץ ישראל. אם כן, קשור גם ל-טו שירי המעלות של דוד המלך.

אם כן, משה רבינו לא אומר רק את וה פרקי התהלים מ-צ עד ק (סימן קץ), אלא שאומר גם תקטו תפלות בשביל להכנס לארץ, כמנין "ואתחנן" וכו'. שירה, ששייכת במיוחד למספר הזה, היא שר-יה. הרבי אמר ששיר הוא שמחה, אבל עוד יותר פשט ששיר הוא תענוג כנ"ל – להמשיך את התענוג מהכתר, שבעצמו נקרא "רֹכב בערבות", "ערבות" היינו התענוג של הכתר, ל"ביה שמו", לשם י-ה, שכינה ביניהם, ואז "עלזו לפניו". זהו עוד פסוק שמובא כאן לעניננו, ויש בו רמזי רמזים, שלא נאריך בהם כרגע.

בינה: "חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים"

נעלה לבינה: גם בבינה יש י-ה. עוד "חמש עשרה אמה" של תבת נח – "ויכֻסו ההרים" שהם המדות. בבינה יש תשובה. הצ"צ מסביר[קכח], הסבר מאד יפה, שכל התרוממות רומזת ל"יד רמה"[קכט], שהיא תשובה עילאה, באמא, בבינה. תשובה עילאה היא תשובה מתוך שמחה, מתוך רוב שירה וזמרה. "ותרם התבה" – כשאדם מתפלל באות לו מחשבות זרות שטורדות את דעתו. בינה ודעת הולכות יחד, "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[קל]. מה העצה? תשובה עילאה – לשוב לה', דווקא מתוך שמחה.

זהו סוד "ותרם התבה" – אתה לוקח את התבה, תבת נח, שידוע מהבעש"ט[קלא] והלאה[קלב] שהיא תבות התפלה, והתבה מתרוממת על ידי עבודת התשובה באמא עילאה. אז היא "חמש עשרה מלמעלה גברו המים", שרש הגבורה בבינה, "אני בינה לי גבורה"[קלג]. כאן "המים" הם המים של עלמא דאתכסיא. קודם היה "יסר יסרני יה" אבל "ולמות לא נתנני", "בינה עד הוד אתפשטת"[קלד], והוד עצמו שוה י-ה. הכוונה כאן שמרימים את התבה, תבת נח, על ידי תשובה עילאה, וכאן היא דווקא בענין ה"שלם וחצי", ענין ה-יה, השלום בית, השכינה ביניהם. אם יש מחשבות זרות כנראה אין מספיק שלום בית – לקחת זאת בחשבון – ועל ידי התשובה הזו תהיה התרוממות לתבה.

חכמה: חמש טבילות ועשרה קידושים

אחר כך, בחכמה, יש עבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול, בה בפירוש יש "שלם וחצי" – היה טובל ה טבילות ומקדש ידים ורגלים י קידושים. אלה י-ה של הכהן הגדול, אמנם טהרה היא בינה, אבל כאן היא אמא עילאה שכלולה באבא עילאה. י קידושים לשון קדש, עצם החכמה[קלה], ו-ה טבילות, אמא עילאה שכלולה באבא עילאה. גם י-ה אלה שייכים ל"שכינה ביניהם"[קלו].

הסוד של יום כיפור, "אחת בשנה"[קלז], הוא סוד "אחד האמת" שבחכמה, כמו שמביא אדמו"ר הזקן בשם הרב המגיד בתניא[קלח]. זהו כבר סוד יום כיפור. אמרנו שהכל נמצא בפסח, גם ר"ה עם השופר וגם יו"כ עם י קידושין ו-ה טבילות.

כתר: ברכת כהנים

כעת נגיע לאחרון חביב, בכתר עליון: דברנו על פסוקים של י-ה, אבל העיקר המפורש, שגם כולל יה תיבות וגם מתחיל ב-יה אותיות, הוא ברכת כהנים. "עד מהרה ירוץ דברו"[קלט] – שרש ברכת כהנים בכתר עליון[קמ], בגלגלתא ועוד יותר גבוה. יש בברכה יה תבות והברכה הראשונה, "יברכך הוי' וישמרך"[קמא], היא יה אותיות. שייך בצורה מובהקת ל"שלם וחצי". גם ברכת כהנים שייכת לסוד של "שכינה ביניהם"[קמב].

שוב, זהו כתר. הפסוק שאמרנו קודם, "רֹכב בערבות ביה שמו", הוא המשכה מהכתר. אמרנו שגם ב-תקטו יש פירוש אחד שזו המשכה מהכתר – יש כמה ענינים שהם המשכה מהכתר, אבל בפשט אחרי ה-יה של "שיר המעלות" אולי הכי חשוב בכל התורה הוא מה ששמרנו לסיום, סוד ברכת כהנים, הפנינה היקרה, היהלום שבכתר של כל התורה כולה, ממשיך ברכה ואורה ושמחה ושפע רב בכל העולמות, מלמעלה למעלה, מכתר עליון, מאור אין סוף שלפני הצמצום, מ"יחיד", מהעלם העצמי, הכל מתגלה כ"אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו"[קמג] עוד היום ועוד בשביעי של פסח, יחד עם משיח.

סיכום

עד כאן. ולסיכום:

	כתר ברכת כהנים
חכמה ה טבילות ו-י קידושים		בינה "חמש עשרה אמות... גברו המים"
	דעת "חמש עשרה אמה קלעים לכתף" ו-תקטו תפלות
חסד "כמה מעלות טובות" ונדבת המשכן		גבורה שלהבת י-ה
	תפארת "את הוי' האמרת"
נצח יום ה-טו בחדש		הוד שבחי "ישתבח"
	יסוד טו ווין
	מלכות טו מעלות בניסוך המים
	מלכות היורדת לבי"ע "והיה ביום ההוא שרש ישי העֹמד לנס עמים וגו'"

סיימנו, קצת בקיצור, אבל בכל אופן עשינו סקירה, היקף, מבט נרחב. כעת יש לנו יסוד חשוב ביותר, שכל עשית הפרצופים אצלנו היא לתפוס את המרחב, את המבט הכולל, דווקא על ידי עין זריזה וחדה ועין עצלה ביחד, כשהתומך, ה"עזר כנגדו", הוא דווקא מה שנדמה חלש, אבל בזכותו תופסים את המרחב כולו, מגיעים עד למעלה בקדש.

עיקר התכל'ס של כל מה שדברנו הערב הוא שיש לנו כעת חמש עשרה שנה של עיסוק ועליה ב"שכינה ביניהם". [חמש עשרה שנה לפתוח מרכזי "שכינה ביניהם" בכל העולם, לכל היהודים וגם לכל הגוים, כחלק עיקרי של המהפכה הרביעית...] כן, שייך לסוד של נשמות גרים שנמשכות על ידי אהבה אמתית בין ההורים, כמו שמסביר רבי יעקב עמדין[קמד].

עד כאן, שיהיה מועדים לשמחה ושביעי של פסח שמח מאד. כמו שאמרנו קודם, הוא חג של "חצי", חצי הלל. ערב טוב ולהתראות יחד עם משיח צדקנו.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• 15 שירי המעלות הם המעשר-התמצית מ-150 פרקי תהלים.
• דוד המלך (ויעקב אבינו) שייכים ל-יה בתהלים (שירי המעלות), ומשה רבינו ל-וה בתהלים (פרקי "תפלה למשה").
• 15 שנות אמירת שירי המעלות הן זמן לעליה בקדש בעניני "שכינה ביניהם".
• בהעלאת מ"נ יש מעלה בנשיאת הפכים של להט-לאט.
• מעלת יד (דוד) על טו (שלמה) – "יד על כס יה" – היא מעלת ה"חצי" על ה"שלם".
• אמונה באה מתוך חלישות הנפש, ולא מתוך החדות והזריזות.
• כבוד המשיח הוא מנוחתו אחרי הנצחונות – כאשר כולם יקבלו את מלכותו ברצון.
• העצה למחשבות זרות היא תשובה עילאה – תשובה מתוך שמחה.
• מחשבות זרות מעידות על חסרון בשלום בית.
• עשית פרצופים היא ראיה-מרחבית התלויה דווקא בסיוע העין החלשה.
• יש להפיץ עניני שלום-בית גם לאומות העולם (ובכך ממשיכים נשמות גרים).