סדרת שיעורי שכינה ביניהם (6) – חורף תשנ"ד

בס"ד

י"ג טבת תשנ"ד - רחובות

ביאור הערות ט'-י'

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

 

א.      ביאור ט' – פרצוף המלכות של נשות התנ"ך

נשות האות ר'

אנחנו בביאור ט'[ב]. מתוארת כאן תופעה חשובה, שלעשר הנשים העיקריות בתנ"ך יש ר בשם. על פי הקבלה הן מהוות את פרצוף האשה הכללית בקבלה – האשה בקבלה היא המלכות, והמלכות מהווה פרצוף שלם של עשר ספירות. כל ספירה משויכת לדמות אחת מעשר הנשים החשובות בתנ"ך.

מי הן הנשים הללו? מבין ארבע האמהות יש שלש שמופיעות בשמן האות ר, כך שלכל אב יש אשה עם האות ר בשמה: שרה, רבקה ורחל. ללאה אין ר. האחרות הן מרים אחות משה; דבורה הנביאה; צפורה אשת משה; תמר אשת יהודה; אם פרץ וזרח (מפרץ יוצאים דוד המלך והמשיח); רות המואביה; רחב הזונה (שלפי חז"ל[ג] היא אשת יהושע בן נון, שהציל בכיבוש יריחו ונשאה) ואסתר המלכה. זה נקרא פרצוף הנשים, או פרצוף המלכות.

חב"ד: שרה, רבקה ורחל

איך בנוי פרצוף? שלשה קוים של ימין, שמאל, אמצע – שלש פעמים שלש – והמלכות בסוף. יש חב"ד שבמלכות, חג"ת שבמלכות, נה"י שבמלכות ומלכות שבמלכות. חב"ד הוא האמהות: שרה היא החכמה שבמלכות, רבקה היא הבינה של המלכות ורחל היא הדעת של המלכות. האבות והאמהות, הם מקורות, כמו ג' אמות (אמש). הרבה פעמים האבות מיוחסים למדות הלב – חסד גבורה ותפארת – אבל מופיע בקבלה[ד], במיוחד בהקשר לברכה הראשונה בתפילת העמידה, בה אומרים "אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב", שגילוי האלקות ששורה באבות הוא דוקא בחב"ד. אצל האמהות הדבר מודגש אף יותר: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה"[ה] ועל רבקה נאמר שהיא "אשה משכלת"[ו] וגם רחל קשורה לשכל. השכל של המלכות, האשה, בישראל הוא האמהות – שרה רבקה ורחל – שהן מערכת החב"ד של המלכות. תכף נסביר מה עם לאה. יש כמה נשים חשובות, בודדות, שאין ר בשמן, ושתי הבולטות הן לאה וחנה.

חג"ת: מרים, דבורה, צפורה

מרים – שבזכותה ניתנה לנו הבאר במדבר[ז] – "באר מים חיים"[ח], בארה של מרים – היא החסד בפרצוף הנשים; דבורה הנביאה מסמלת את גבורת האשה ביציאתה לקרב נגד סיסרא יחד עם ברק. היא אשת לפידות – לפי חז"ל[ט] לפידות וברק הם אותו האדם, בלעדיה הוא לא מוכן לצאת לקרב; צפורה אשת משה – שהוא הדעת[י], פנימיות התפארת כאן – היא התפארת.

נו"ה: תמר, רות

תמר ורות – הן שתי נשים שבתחבולה מסוימת, ב"מעשה גדול" שלהן, נכנסו בכח לעם ישראל, מתוך רצון אדיר להיות נשואות למי שממנו יולד המלך בישראל ותצא המלכות של ישראל. תמר מסרה את נפשה בכדי להעמיד בנים מיהודה, שהם זרע המלוכה. גם רות מסרה את נפשה בהדרכת נעמי. לתמר לא הייתה מדריכה, הכל היה ביזמה עצמית, ולרות היה רצון עז להסתפח בנחלת ה'. אבל איך מתחתנים עם בעז? זה שייך להדרכה המעשית שהיא קבלה מנעמי (עוד אשה חושבה שאין ר בשמה, וגם היא שייכת לענין שנסביר תכף). במגלת רות יש תופעה חוזרת שכאשר נעמי מדריכה את נעמי, הקרי הוא בלשון גוף ראשון, כאילו שנעמי עושה את הדברים, והכתיב הוא בלשון צווי. נעמי פועלת בתוך גוף רות, 'מתלבשת' בלשון הקבלה, כמעט כעיבור. בכדי שהדבר יעבוד רות חייבת להתבטל לגמרי כלפי נעמי, כדי שנעמי תוכל להתלבש בה. כל מה שרות עושה הוא מנשמת נעמי בקרבה. אם כן, תמר ורות הן הנצח וההוד, הרגלים, ה"כליות יועצות"[יא] של המלכות, היוזמה המעשית של המלכות שבאה מהרצון להיכנס לעם ישראל.

יסוד ומלכות: רחב, אסתר

אחר כך רחב, שגם היא גם גיורת, וגם היא מסרה את נפשה על עם ישראל כשהחביאה את שני ה"מרגלים חרש"[יב] שיהושע שלח לתור את הארץ ואת יריחו והיא הודתה שה' הוא "אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת"[יג]. יהושע משבט אפרים בן יוסף, יוסף הוא היסוד ורחב שזכתה להיות אשתו של יהושע – באתהפכא, מלהיות זונה להיות אשתו של יהושע – היא כנגד ספירת היסוד (ישנם מאמרי חז"ל[יד] שמצביעים על כך שרחב היא היסוד, הברית של המלכות).

אסתר המלכה, כשמה כן היא, היא המלכות שבמלכות[טו], שכמבואר בקבלה[טז] המלכות שבמלכות יורדת בגלות להחיות את העולמות התחתונים. אסתר מסרה את עצמה במסירות נפש בכיוון הפוך מרות. רות ורחב הן בעלות מסירות הנפש להיכנס לעם ישראל, ואסתר מסכימה מרצונה הקדוש להתחתן עם מלך גוי, "כאשר אבדתי אבדתי"[יז], בכדי להציל את עם ישראל ובכך לאבד במדה מסוימת את זיקתה האישית למרדכי היהודי, שלפי חז"ל[יח] היתה בתחילה אשתו, אך כאשר הסכימה ללכת מרצונה לאחשוורוש, איבדה את זיקתה לצדיק בכדי להציל את עמה. זו מסירות נפש בכיוון הפוך, של יהודיה שמוסרת את עצמה ומתחתנת עם גוי בשביל להציל את העם שלה. "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה"[יט].

בינה: נשים ללא ר בשם

כל אותן הנשים שהזכרנו – שהן המיעוט מבין הנשים הדגולות בתנ"ך – שאין ר בשמן, הן כנגד הבינה. יש שתי ספירות של אשה, "מקבל" – אמא וברתא, האם והבת, הבינה והמלכות, ה עילאה ו-ה תתאה של שם הוי'. "שם הגדלה לאה ושם הקטנה רחל"[כ] – ה גדולה, עילאה, היא לאה ו-ה קטנה היא רחל. גם חנה היא שם סג בקבלה, ונעמי היא אם ביחס לרות – מדריכה אותה, משרה את השפעתה עליה, מתלבשת בתוכה ומהווה את האם הרוחנית שלה.

זיקת האות ר למקבל

עם זאת, הבת, שהיא האשה כפשוטה, היא במלכות. מה תופעת האות ר המשותפת לכל נשות המלכות אומרת כאן? ר היא מלשון ראש או מלשון רש. הפסוק אומר "ולרש אין כל"[כא] – אין לו כלום. יש פסוק חשוב נוסף: "תחנונים ידבר רש"[כב]. לרש אין כלום והוא מרבה להתחנן.

לאחר המערכת הזו, שהיא הרעיון הפנימי הראשון הערב, נדבר על האשה וצד המקבל בכלל. בכל יחס אנושי יש משפיע ומקבל. המשפיע הוא האיש, הזכר ביחס, והאשה היא המקבלת, הנקבה ביחס. הדבר לא תלוי בהכרח במין פיזי, אשה יכולה להיות משפיעה ואיש יכול להיות מקבל, כפי שאשה ביחס לילדיה נמצאת בעמדת השפעה. גם בין איש ואשה בבית, לא תמיד האיש משמש כאיש והאשה כאשה. פעמים רבות שהמצב מתהפך, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה"[כג]. אבל יש משהו במקבל ששייך לאות ר. מהו המקבל? בנין פרצוף המלכות.

אנחנו רוצים להתבונן במושג בקבלה שנקרא "בנין פרצוף המלכות". במלים של אקטואליה ופוליטיקה, אנחנו רוצים לתקן את הממסד כאן – מדינה היא מושג של אשה. תקון המלכות הוא תיקון מעמד האשה, כיון שלפי הקבלה המלכות משקפת את מעמד האשה. המלכות היא אשה אחת גדולה, על כל ריבוי גווניה וכאן, התופעה של עשר הנשים עם האות ר, מראה שיש זיקה בין המלכות לאות ריש, רש. מה הביטוי בקבלה לכך שהמלכות קשורה לאות ר? "לית לה מגרמיה כלום"[כד]. זהו הביטוי בקבלה שמקביל לפסוק "ולרש אין כל" – אין כלום. זו ההרגשה בנפש שאין לי כלום. גם כאשר אני עשיר כקרח, אני יכול להרגיש שאין לי כלום. כתר מלכות מסמל עושר מופלג, אך מלך אמתי, עם כל עשרו, חש בפנימיות שאין לו כלום, שהוא רש. ככל שהוא רש, הוא הופך להיות ראש, ראש של קדושה.

המלכות – סוף האחדות וראש הריבוי

העובדה שמלך הוא ראש העם לגבי כל המדינה, היא משל פשוט, אך מדוע ספירת המלכות, שהיא הספירה האחרונה, "סוף דכל דרגין"[כה], לכאורה סוף ההשתלשלות, מכונה ראש? יש לכך שני פירושים בקבלה: הראשון, שהמלכות יורדת להיות ראש כל העולמות שמתחת המלכות של עולם האצילות. המלכות כאן היא המדרגה האחרונה של עולם האצילות, עולם האחדות, המדרגה האחרונה של האלקות, והיינו הרגשת האחדות האלקית. היא יורדת לעולמות בריאה-יצירה-עשיה, שהם עולמות של רבוי. סוף הרגשת האחדות האלקית אמור להיות המלך של המלכות דאצילות. היות שהוא מרגיש עדיין קשר לאחדות, הוא יכול למלוך על הרבים, במטרה להחדיר גם בהמון את הרגשת האחדות.

שוב, זה שמלך הוא ראש, הוא פשיטא בכל התנ"ך. התורה פותחת במלה "בראשית [ברא אלקים]"[כו]. המסורה (השוואה איפה המלה מופיעה בכל התנ"ך) אומרת שכמעט בכל פעם שהמלה ראשית מופיעה בתנ"ך, היא בהקשר למלה "ממלכת", "בראשית ממלכת יהויקים"[כז], "בראשית ממלכת צדקיהו"[כח] וכו'. הבעיה הראשונה של מפרשי התנ"ך היא שהמלה "בראשית [ברא אלקים]" היא נסמך ללא סומך – בראשית מה ברא אלקים? זו סמיכות בלי סומך. זו הקושיה הראשונה של כל המפרשים – רש"י, אבן עזרא ועוד. פשט המסורה הוא שאם בודקים בכל התנ"ך, בראשית היינו בראשית המלכות של מישהו. לעניננו, "בראשית ברא אלקים", היינו 'בראשית מלכותו של בורא העולם', הוא רצה למלוך בעולם – כל תכלית כוונת הבריאה היא "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[כט].

אני עכשיו מתחיל להסביר את הקשר בין האות ר לתיקון המלכות. ה-ר היא ראש העם – גם במובן של מי שנותן את ההוראות, השכל של העם וגם ראשית התהליך במובן של זמן ש"סוף מעשה במחשבה תחלה"[ל], ברצון למלוך, "אנא אמלוך"[לא]. התחלת בריאת העולם היא ראשית ממלכת ה'.

בתנ"ך יש פעם אחת שבה רואים בפשט את הקשר בין רש לראש, זהו הפסוק שמקשר בין ארץ ישראל לראש השנה. כתוב שה' דורש את ארץ ישראל "מרשית שנה ועד אחרית שנה"[לב]. על ידי דרישתו את הארץ, מתפשטת השגחתו על העולם כולו. יש כאן תופעה חד פעמית בתנ"ך, שהמלה "רשית" מופיעה ללא א, בשונה מכל ההופעות האחרות של המלה בשאר התנ"ך. חז"ל דורשים זאת ומקשרים בין הראשית לרש, ש"כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה"[לג]. התעשרות הראש קשורה לאחרית, "אחרית טוב"[לד] היא עושר. המלה אחרית מתחילה עם א, והפסוק מרמז שבכל פעם שיש לי ראש, הא היא תחילת האחרית – אחרית הטוב, העושר שבראש – אבל בתחלה, כשהאחרית אינה גלויה בראש, להפך, המצב הוא של "רש" – והוא התנאי להתעשר באחרית.

ההרגשה שתיארנו אמורה להיות הפסיכולוגיה הבסיסית של האשה. יש לה תהליכים (האשה קשורה עם מחזור הזמן), ובכל תהליך היא מרגישה שאין לה כלום, וככל שהיא מרגישה כך היא מתחילה להתעשר תכף ומיד. בחסידות מפורש[לה] שמשמעות האמירה ש"כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה", היא לא רק לגבי סוף השנה, בחודש אלול, אלא שמתחילים להתעשר מיד לאחר תקיעת השופר. מצב ה"רש" הוא מליל ראש השנה עד תקיעת שופר למחרת בבקר, זהו מצב של חושך גמור. אבל מרגע תקיעת השופר הא הפשוטה נכנסת ומאירה בתוך הרש והופכת אותו לראש. מתחילים להרגיש את ההתעשרות, את עיבור האחרית בתוך הראשית (ה-א שבתוך הראש), תכף ומיד בתקיעת השופר. אחר כך, כשזוכים הדבר הולך וממשיך ומתעשרים יותר ויותר עד סוף השנה.

המלכות – ראש האור החוזר

פירוש נוסף בקבלה לכך שהמלכות היא ראש, מלבד זאת שהיא סוף האחדות שהופך להיות ראש לריבוי בכדי להחדיר לבסוף את הריבוי בתוך האחדות: הזכרנו פה ודאי את המושגים "אור ישר" ו"אור חוזר". אור ישר יורד מנקודת מוצא לנקודת סוף. פעמים רבות שבסוף צריכים להגדיר ש'עד כאן ותו לא', כמו שם ש-די, "שאמר לעולמו די"[לו]. ה' שם חומה בנקודה מסוימת בסוף תהליך כדי שיהיה 'עד כאן ותו לא', והחומה עצמה פועלת שהאור יחזור. לאור החוזר יש מעלה, שהוא הולך ומתרחב ומגיע גבוה יותר מנקודת המוצא של האור הישר, ובלשון הקבלה "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש"[לז], כלומר, חוזר לנקודה גבוהה יותר שממנה האיר האור בתחלה, חוזר לעצמות.

בתהליך של אור חוזר המלכות (שהיא הסוף) היא הראש. לגבי אור ישר, האיש הוא יחסית ראש משפחה ביחס לאשה, אבל הוא באמצע ביחס לאשה, כמו שדברנו על האות צ רבתי בשיעור הקודם[לח]. האיש מקבל השפעה מלמעלה, הוא צדיק, צנור פתוח, והוא מעביר אותה. הוא אינו נקודת המוצא של האור הישר אלא ממוצע מחבר בין האור הישר ליעד, אבל האשה היא הראש ממש של האור החוזר.

כאשר בונים מלכות, בונים מערכת כזו שיש בה שני צדדים. מהצד האחד מאיר אור ב"אספקלריא דלא נהרא"[לט] – זה הביטוי בקבלה. לא את כל עצמת האחדות ניתן להאיר בתחילה בעולם של ריבוי, היא לוקחת את אור האחדות ומאירה עד כמה שהעולם התחתון מסוגל לסבול. מהצד השני – ולמעשה הא בהא תליא – מתחילה להאיר האור החוזר. כשאדם לוקח יוזמה ומתחיל למלוך על מציאות חיצונית, מתחיל בנפשו פנימה תהליך של אור חוזר. המלכות שלמטה, היא ההתחלה לגבי האור החוזר. כלומר, כל עצמת האור החוזר טמונה בתך המלכות.

הדבר מופיע גם במשפחה. כל ה'כיף' של הבית – אור חוזר קשור עם תענוג, כמו עונג שבת – תלוי באשה. היא מאפשרת שהבית יאיר בעצמו החוצה, וישפיע על החוץ, כמו בחנוכה, שמניחים את החנוכיה "פתח ביתו מבחוץ"[מ] בכדי להאיר את החושך, ומלבד זאת היא פועלת את הארת האור החוזר בתוך הבית, שהוא התענוג שעולה מיניה וביה, בתוך הבית.

אם כן, שני פירושי הראש הם הראש כמשפיע החוצה והראש כתחילת האור שחוזר, מיניה וביה, עד גילוי העצמות, ובלשון החסידות "אחד העצמי".

ב.      רות – אם המלכות

"ממך הכל ומידך נתנו לך"

דוד המלך, שהוא המלכות, יוצא מתמר ומרות, אך בעיקר שייך לרות – שהיתה אם סבו של דוד ומכונה בתנ"ך "אם המלכות". מתוך כל הנשים נדבר היום דווקא על רות. ישנם כמה פירושים בחז"ל מדוע רות קרויה כך, ורבי יוחנן, אחד מהגדולים, אומר שהיא נקראת על שם נכדה, דוד המלך, ש"ריוהו לקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות"[מא]. כלומר, רות היא לשון הרויה, שהרווה דוד את ה' בספר התהלים שלו – בתחנונים, בתפילות ובשירות שלו. מהו הפסוק העיקרי שאומר דוד המלך? "ממך הכל ומידך נתנו לך"[מב]. המלך הוא העשיר ביותר, אבל הרגשה הפנימית של המלך בקדושה היא של "רש". בפרקי אבות כתוב "תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'"[מג]. המשנה מדגישה שהענין שייך לדוד. כל מה שיש לי, הוא לא שלי, אין לי כלום. אם אני בונה לך בית, או לובש ציצית, מי נתן לי אותם? אתה. אם אני קובע מזוזה, מי נתן לי אותה? אתה. אם אני מקריב קרבן, של מי הבהמה? שלך, ממך.

בשבוע שעבר הסברנו את הכוונה על פי החסידות בנתינת צדקה, שה' הפקיד אצלי את הכסף, ואני רק צינור פתוח. הכסף עובר דרכי בדרך מעבר וללא עיכוב. כאן אנחנו מדברים על ההרגשה במלכות, שהיא הרגשה משלימה לכוונה הזו, אך אינה זהה לה. במלכות ההרגשה היא ש"לית לה מגרמיה כלום", היא שהדבר אפילו לא עבר דרכי, מלכתחילה "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". כמו כדור שקפץ, נגע בכותל ומיד חזר מעצמו. הצדיק, היסוד, הוא צנור פתוח שהאור זורם דרכו מלמעלה למטה. הוא לא הופך את הכיוון שלו, אלא האור נשאר ישר. הוא רק אולי מכוון אותו, מגביל אותו, בכדי שהמקבל יוכל לקלוט אותו הכי טוב, אבל המלכות, האשה, מחזירה.

קודם הסברנו שכל אור חוזר הוא מלמטה למעלה – הכדור נוגע בחומה וקופץ בחזרה – אבל גם יכול להיות, כמו בגשמיות, שישנן זויות שונות של כדור קופץ, הוא לא חייב לקפוץ ממש באותו הכיוון הצידה. האור יכול לחזור כמעט בזווית ישרה. זה לא עבר דרכי כמו צינור, אלא נגע בי וקפץ מיד.

זוהי הפסיכולוגיה של אשה בקדושה, של מלכות. אין לי כלום ויש כל מני דברי שנוגעים בי, "ממך הכל" אבל "ומידך נתנו לך", החזרתי את זה. האדם זוקף את מה שקיבל כלפי מעלה. יתכן שגם תמשיך להשפיע את האור כלפי מטה, אבל אתה מחזיר את הענין. ניסינו לומר את הענין בשפה של פסיכולוגיה. ההסבר הזה הוא של רש שהופך להיות ראש, של מלך, דוד המלך – "כי מידך הכל ומידך נתנו לך". כל זה היה כדי להסביר את התופעה היפהפיה שלכל הנשים החשובות הללו בתנ"ך יש כמה משותף שמופיעה האות ר בשמן, הרש והראש, "לית לה מגרמיה כלום".

רות – הוד שבמלכות

נחזור לרות: היינו יכולים ולהסביר בכלליות איך כל אחת מהנשים האלה משתייכת לספירה הפרטית שלה בתוך הפרצוף הכולל של המלכות, אבל אנחנו נתמקד ברות, שהיא ההוד שבמלכות. הרצון להתגייר ולהסתפח בנחלת ה', הוא הודיה. במדה מסוימת, פרצוף המלכות מתרכז בספירת ההוד שבה, כמאמר הזהר "איהי בהוד"[מד], כולה בהוד, בהודיה. ההודיה שלה גם נותנת לה את ההוד וההדר. מה שדברנו קודם על הרש שנעשה ראש, הוא בפרטיות הוד של הודיה שהופך להיות "הוד והדר"[מה]. למלך, שהוא הראש, יש הוד והדר – הוד הוא אור. כתוב בחסידות שבפנימיות הנפש הוא זוכה להוד שלו בזכות ההודיה שלו. תמיד כשמסבירים בחסידות[מו] מהו הוד בעבודת הנפש הפנימית, הוא מוסבר בתור הודיה. מה הקשר בין זה לבין פשט המלה, "הוד והדר"? אלא שהא בהא תליא, כמו הרש והראש.

רות מוכנה למסור את נפשה, "באשר תמותי אמות ושם אקבר"[מז]. יש בפסוק שש מדרגות של הזדהות ומחויבות[מח]. המושג מחויבות שייך לספירת ההוד בקבלה, מחויבות והתמסרות גמורה הן אחת מהפנים של ההוד. בתנ"ך אין כמו רות בקבלת עול מלכות שמים בהתמסרות גמורה. רות היא ההוד – נקודת התמצית של המלכות – "איהי בהוד". לכן היא זוכה להיות "אם המלכות", מקור המלכות (אם הוא מקור), ואם היינו רחם בחז"ל[מט], הרחם שממנו נולד המלך.

רות ויתרו – המקור לתורה שבכתב ושבעל פה

יש שני גרים שהתקרבו לעם ישראל ושבזכותם ניתנו שתי תורות, התורה שבכתב והתורה שבעל פה – יתרו ורות. יש כאן תופעה יפהפיה, שהרי יתרו הוא אותיות רות, רק שיש לו תוספת י. הדבר הוא כמו שחז"ל דורשים לגבי שרי, שה' שינה את שמה לשרה, ומה עשה עם ה-י? חלק אותה לשתי אותיות ה, נתן אחת לשרה ואחת לאברהם. גם אצל יתרו, אם מחלקים את ה-י של יתרו לרות וליתרו, מקבלים תורה תורה. מה הדבר מלמד? כתוב שעשרת הדברות – התורה שבכתב – לא היו יכולים להינתן לולא ביאת יתרו והודאתו "ברוך הוי'"[נ]. הוא הראשון שאמר "ברוך הוי'", וחז"ל אומרים[נא] שבהודאתו הוא העלה הוד והשפיע על העם והמצב, וכתוב שבזכות זה יביא את העם לאחדות. היום יש לנו בעיה, שאין אחדות בתוך העם אנחנו כולנו מפלגות מפלגות. לפני מתן תורה כתוב "ויחן שם ישראל כנגד ההר"[נב], כולו "כאיש אחד בלב אחד"[נג], וחז"ל מסבירים[נד] שבלי האחדות שהיתה בחנית העם "כאיש אחד בלב אחד", לא היו יכולים לקבל תורה. הם גם דורשים ש"ויחן" הוא מלשון חן, שכל אחד מצא חן בעיני האחר, ולכן היו "כאיש אחד בלב אחד". בלי זה לא הייתה יכולה להינתן התורה. "ויחן העם" גופא שייך לכך שבא גר שלא היה שייך לעניין בכלל, היה לא יהודי וברך את ה'. הוא רצה להיות יהודי, התפעל מהנסים של יציאת מצרים – ממש יצא מכליו. הוא לא היה סתם חכם, אלא החכם הגדול ביותר של הגוים.

אנחנו רואים היום תופעה של יהודים שמתפעלים מגוים. בדרך כלל זהו דבר שלילי, אבל יש בכך גם משהו חיובי. יהודי הוא כל כך 'גארנישט', שאינו יכול להתפעל מעצמו באמת, ולכן הוא צריך להתפעל ממשהו שהוא 'יש', אז הוא מתפעל מגוים. אם מתפעלים מהתרבות הזרה של הגוים, הדבר גרוע מאד, אבל כתוב בחז"ל שמה שאמור לעשות התפעלות חיובית – למי שנמצא כולו במוחין, חב"ד, ואינו מתפעל משום דבר, 'אין' – הוא התפעלות הגוים. תכלית הכוונה היא כן להגיע להתפעלות, והעם היהודי מתפעל מכך שהגוים מתפעלים ממנו.

נדמיין לעצמינו שכל גדולי העולם באים פתאום, מתפעלים ומשתחווים ואומרים ברוך ה'. אנחנו מפספסים כל הזמן את ההזדמנויות שה' נותן לנו – היו הרבה מאד התפעלויות בעולם החיצוני מהנצחונות שה' נתן לנו במלחמות. אולי לא עד כדי גיור, אבל היתה התפעלות עצומה. כששומעים שהגוי מתפעל, אנחנו מתפעלים מההתפעלות שלו. אנחנו לא מספיק 'משהו' כדי להתפעל מעצמנו, אבל כשאנחנו רואים את הגוי מתפעל, אנחנו גם יוצאים מהכלים.

חז"ל אומרים שעד שיתרו לא בא, התפעל והודה והביע את רצונו להתגייר, לא היתה יכולה להינתן התורה. מהו הוד? אורה. ההודיה היא אורה על העם כולו, שפעלה על העם אחדות. התאחדנו ברגע שבא יתרו אחד והודה. מה זה אומר? הדבר מבטא רעיון שאנחנו חוזרים עליו פעמים רבות. גר צדק אינו רחוק מבעל התשובה. אנחנו מסבירים שהסיכוי היחידי לחולל אחדות בכל הפלגים של העולם הדתי הוא רק בזכות מי שבא מבחוץ, גר או בעל תשובה. רק מי שבא מבחוץ יכול לשבור את קליפת הפילוג בהודיה הפשוטה שלו ובכך שאינו סובל זאת. בעל התשובה האמתי לא התקרב ליהדות בשביל המחלוקת, להיפך, היא דוחה אותו מהיהדות רחמנא ליצלן. ככל שהוא נחוש בדעתו לגבי המחלוקת הוא משפיע על המצב ומכריע את הכף, עד כדי כך שהאור החוזר של ההודיה שלו עולה למעלה – כמו הביטוי "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש" – והופך את ההשקפה של הראש הקטן הקודם.

גם אצל יתרו וגם אצל רות הדבר קיים. כאמור, יתרו מקדים את מתן תורה שבכתב ורות מקדימה את מתן התורה שבעל פה. במגלת רות בעז נותן לרות שש שערים, וחז"ל אומרים שאלו ששה סדרי משנה[נה]. זהו מקור התורה שבעל פה. לכן אמרנו שכאשר מחלקים את ה-י של יתרו, שהיא כנגד עשרת הדברות שהתחלקו לחמש-חמש ונותנים חמש ליתרו וחמש לרות, מקבלים תורה-תורה. התורה שבכתב תלויה בהתקרבות יתרו והתורה שבעל פה, עצם המלכות, "מלכות פה קרינן לה"[נו], תלויה בהתקרבות רות המואביה.

יש כאן כמה רמזים, ואיתם נגמור את ההערה הזו:

רות, לשון "כוסי רויה", הפסוק מאחד הפרקים המפורסמים בתנ"ך, "הוי' רעי לא אחסר"[נז]. דברנו קודם על השפעה חיובית של גוים לעם ישראל. עם זאת, ישנם כמה מכתבים מהרבי שבעקרון יהודי לא יכול להתייאש מהעם שלנו ולנסות להשפיע על הגוים בכדי שישפיעו על העם שלנו. זו לא דרך. זהו דבר מורכב שצריך לדבר עליו, לא רק על רגל אחת. מצד אחד איני יכול להשקיע את כל הכחות בגוים מתוך תקווה שישפיעו עלי. זה לא נכון. אנחנו צריכים להיות האור להאיר, להתעורר בעצמנו להאיר לכולם, אבל מצד שני הענין של יתרו ורות חי וקים. בלעדיהם יש קצר בעם ישראל שלא נתקן לפני שהם מתקרבים. מה שרואים בשנים האחרונות מהרבי שיש מבצע של שבע מצוות בני נח. העיקרון ששייך לכל העולם הוא שהגוי יכיר באמיתות הבלעדית של תורת משה וירצה להודות ולהזדהות עמה. זה נושא מאד חשוב לנו היום אבל הוא גם מאד מורכב, שאני רק נוגע בו. כל זאת בהקשר לפרק כג, שהוא הפרק הכי מפורסם אצל הגוים... באותו פרק תהלים כתוב בפסוק הראשון "הוי' רעי לא אחסר" שעולה רות, אחד מרמזי שמה בקבלה. מתוך הרגשת "לית לה מגרמה כלום" היא בוטחת ותלויה על חסדי המקום ומקבלת מלמעלה, היא חסרה בעצם, אבל "הוי' רעי לא אחסר".

"אם לא תדעי לך" – שרש המלכות ברדל"א

רמז נוסף חשוב של רות בגימטריא הוא פסוק בשיר השירים "אם לא תדעי לך היפה בנשים"[נח]. איך מפרשים? שרש המלכות בקבלה הוא "רישא דלא ידע ולא אתידע"[נט]. לא רק ש"לית לה מגרמה כלום", שאין לה שום חפץ וערך שהיא יכולה לומר עליו שהוא שלי בעצם, אפילו מציאות עצמה לא מוכרת ידועה לה. "אם לא תדעי לך" פרושו על דרך "רישא דלא ידע ולא אתידע", שלא יודע מיהו עצמו. מבואר בחסידות שלמי שאמור להיות המלך האמתי אין שום רמז כלל וכלל בנפשו-הוא שאכן כח זה טמון אצלו בפוטנציה.

כל כח אחר מורגש עוד לפני שיוצא לפועל. לאחד שיש נטיה להיות טוב, לגמול חסד עם הבריות, אפילו שאין לו מישהו לתת לו צדקה – הטבע והרצון של חסד קיים. הוא גם יכול להכיר בעצמו שיש לו נטיה לתת, רק שלעת עתה אין לו למי לתת. אפילו אחד שלא נתן מעולם, יכול להכיר בעצמו שיש לו נטיה לתת. לעומת זאת, מי שמכיר בעצמו שיש לו נטיה למלוך, הדבר הוא סימן שהוא שייך לקליפה עכשיו, שהדבר אינו מצד הקדושה. זו סתם גאוה וכחניות, שנקראות "מלכות עשו". זהו ה"אנא אמלוך" של מלכי אדום[ס], שכל אחד מהם רצה למלוך. אבל במלכות הקדושה, לפני המלכת המלך – ואפילו אז – יש משבר נפשי קשה למלך, שצריך לצאת מהמחבוא שלו ולקבל את הכתר על ראשו. שאול המלך, הראשון בעם ישראל, היה "נחבא אל הכלים"[סא], גם כאשר רצו להמליכו בפועל, והיה קשה מאד להוציא אותו מההסתר שלו, וכך גם הבעל שם טוב וכל צדיק נסתר. אפילו כשגוזרים עליו שהוא חייב להתגלות, מאד קשה לו לצאת מההסתר שלו.

בקבלה מוסבר שמלכות הקדושה שורשה ברדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע, ובמיוחד רות. יש הלכה שאומרת שגר צדק לא יכול למלוך. זהו פסוק מפורש בתורה – "מקרב אחיך תשים עליך מלך"[סב] – שגר לא יכול להיות מלך, אבל הבן, הנכד או הנין שלו יכול למלוך. אם כן, גר כל כך רחוק מהמלכות, עד כדי כך שהדבר משולל אצלו, ודווקא מתוך השלילה המוחלט שימלוך הוא מוליד את המלך. זו תופעה שהיא על דרך "רש" ו"ראש". המלך האמתי, דוד, יצא מאחת שלא שייכת כלל למלכות כיוון שהיא גיורת, והיא היא אם המלכות. דווקא בגלל זה היא מולידה את המלך.

זהו פירוש הפסוק "אם לא תדעי לך". חז"ל דורשים את המלה "אם" בפסוק כאם, אמא, "אם לבינה תקרא"[סג] כדרשת חז"ל[סד] שיש לקרוא זאת בניקוד של אם, אמא. מכאן שאמא בקבלה היא ספירת הבינה. אם המלכות היא "לא תדעי לך", היא לא מכירה מה טמון בקרבה, והיא זו שהופכת להיות "היפה בנשים". הביטוי "היפה בנשים" הוא גם הגימטריא של הספר הזה, "שכינה ביניהם", וגם של הביטוי אמונה פשוטה, ועוד כמה רמזים שכתובים בהמשך.

מחויבות הבינוני כלפי הרשע

נסיים את הביאור עם רמז נוסף. יש קשר בין רות לבין הרש שהופך להיות ראש. הנקודה הזו היא מציאות נפשית חשובה מאד. יש במשלי פסוק "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם הוי'"[סה], ואדמו"ר הזקן מביא אותו בהקדמה לספר התניא. איך חז"ל מפרשים את הפסוק[סו]? רש הוא עני, ואפילו יותר עני מאביון, "לרש אין כל" בכלל. הוא הכי עני שיכול להיות. אין לו כלום, "לית ליה מגרמיה כלום", והוא פוגש "איש תככים". היום כשאומרים "איש תככים", יש לכך משמעות ידועה, אבל חז"ל מפרשים את הביטוי על מי שהוא אדם המעמד בינוני, לא עשיר כקרח, אבל איש בינוני בנכסיו. כאשר איש התככים משתף בגשמיות או ברוחניות את הרש – כאשר אדם בינוני מלמד אחד שרש, שאין לו כלום, דואג לו ומשפיע לו – הקדוש ברוך הוא רואה זאת ונותן לשניהם שכר טוב.

לשם מה אדמו"ר הזקן מביא את הפסוק הזה בהקדמה לספר התניא? הוא אומר שמי שמגיע בראשונה לרבי רוצה להגיע ישירות אליו, לפרוס בפניו את כל הבעיות והשאלות שלו, כל מלחמותיו הנפשיות והפגמים שפגם, ולקבל עצה מהרבי. כאן אדמו"ר הזקן אומר שאין לכך זמן ויכולת, ולכן הוא מפציר בחסידים הקצת יותר ותיקים שיעשו את המאמץ המרבי לתת את כל מה שיש להם, ולא יתנהגו בענוה של שקר למנוע בר, אלא ישתפו את מה שיש להם עם האחרים. אף על פי שאינך מושלם בעצמך, אם אתה דואג לזולת ומנסה לעזור לו בשיתוף ובלימוד, ה' גם יתן לך את שכר טוב ויאיר את עיני שניכם. אם כן פירוש המלה "רש" בפסוק "רש ואיש תככים" הוא רשע, או רשע וטוב לו. רשע כזה שרוצה לבא ללמוד ולהתחבר עם איש התככים. איש התככים הוא הבינוני של התניא ולא הצדיק.

רות היא ראשי תיבות של הביטוי "רש ואיש תככים". אמרנו שרש הוא אחד שאין לו כל, וזו תכונת המלכות. מהו איש התככים? אנחנו יודעים שתככים הם גם מלשון מריבות, וכאן חז"ל מפרשים זאת על מעמד בינוני, ואדמו"ר הזקן מפרש זאת על הבינוני של התניא. איך הדברים מסתדרים יחד? זהו הקטע שאנחנו קוראים היום ממילא בשיעור התניא היומי. הבינוני של התניא הוא באמת "איש תככים", כיון שהוא כל הזמן במלחמה פנימית בין הנפש האלקית לנפש הבהמית, והוא אינו מתבטל ממנה לעולם. הוא כל חייו במלחמה. יש מי שאינו במלחמה כיון שהפסיד בה, ואינו נלחם יותר. זהו הרש ויש מי שעדיין בקרב.

יש שני סוגי טיפוסים שחשוב להכיר נפשית. מאד חשוב – יושבים כאן הרבה אנשים שהמקצוע שלהם הוא לעזור לאנשים אחרים – מטפלים, פסיכולוגים וכו'. אין פסוק ששייך יותר להסמכת פסיכולוג על פי תורה מאשר הפסוק הזה בתנ"ך ומאשר ההקדמה של ספר התניא. זה מה שאדמו"ר הזקן רוצה בתניא – להסמיך פסיכולוגים. חושבים שרק אני, הרבי, אדמו"ר הזקן, מתאים להיות פסיכולוג ולעזור למישהו מבחינה נפשית. אבל אדמו"ר הזקן רוצה להכשיר כמה שיותר אנשים, על אף שלעת עתה אינם מושלמים, הם בגדר "איש תככים". מי שבא לבקש עזרה הוא רש, אין לו כל. הוא באמת מסכן – עוד שם של עני – וגם מרגיש את עצמו מסכן. כל מי שבא לבקש עזרה בטיפול הוא מסכן.

מאד חשוב לדעת שאדם מסכן אינו שייך למלחמה כרגע, אי אפשר לזרוק אותו לקרב. להיפך, אתה, הפסיכולוג, איש התככים. אתה אמור להילחם את מלחמת הנפש, עם כל סערת הרוח שיש בה, ואם אתה חווה את כל התככים שבך, ויודע שאינך מושלם ושיש בך נטיה למנוע את ה"בר" שלך, מתוך ענוה ש'מי אני ומה אני, איך אני שבאמצע המלחמה הכבדה הזו על החיים, בתוך ספינה טורפת בתוך הים, אעזור למישהו אחר?!'. אבל הרש הוא במצב אחר לגמרי, הוא במצב קיומי אחר לגמרי. הוא רש, מסכן גמור, והוא בא למי שהוא "איש תככים".

הפסוק אומר שהרש ואיש התככים צריכים להיפגש. אם הם נפגשים מתוך רצון טוב של איש התככים לעזור לרש – כך צריך להיות – בסוף "הוי' יאיר עיני שניהם", יעזור לשניהם – גם למטפל וגם למטופל. המטפל צריך לדעת שהוא זקוק מאד לעזרת ה'. קשה לדעת מי יותר מטורף, כל אחד עם הטירוף שלו, "טרף טרף יוסף"[סז] – שתי בחינות טירוף. הטירוף של המסכן מתבטא בכך שהוא רש, והוא בא אליך בתחנונים, 'עזור לי'. אתה אחד שחייב להכיר בעצמו שאתה "איש תככים", שאתה גם בתוך המלחמה, אין לך פתרונות על כף היד. גם אני, המטפל, בבעיה, אבל זה מה שה' רוצה, שמי שגם נמצא בבעיה יעזור לרש, ואז ה' יאיר את עיני שניהם.

זה היה הרמז האחרון לשרש הנשמה של רות המואביה, ראשי התיבות של "רש ואיש תככים".

ג.      ביאור י' – "מצא", "מוצא" ו"ימצא" בקשר

נתחיל את הביאור הבא[סח].

ברוב המקומות אני לא קורא מתוך הספר כיוון שיש כאן הרבה רמזים שכבדים לאנשים לשמוע, וגם כיון שצריך להסביר את הענין יותר לעומק, שלא כתוב כאן בפירוש. בביאור הזה, ביאור י', כדאי שנקרא בפנים.

והנה באשת חיל נאמר "אשת חיל מי ימצא" — "ימצא" לשון עתיד. נמצא שיש ג' בחינות: "מוצא"; "מצא"; "ימצא".

התחלנו משני פסוקים – שהזכרנו כמה וכמה פעמים, "מצא אשה מצא טוב"[סט], ו"ומוצא אני מר ממות את האשה"[ע], ששואלים את החתן תחת החופה "מצא או מוצא"[עא]. אמרנו שיש פסוק נוסף – הרי דברנו הרבה על "אשת חיל"[עב] ובה כתוב – "אשת חיל מי ימצא", שהיא בלשון עתיד. אם כן, יש בקשר למציאת האשה לשון עבר, הווה ועתיד: "מצא", "מוצא" ו"ימצא".

ימצא, מוצא, מצא – לו, עזר, כנגדו

דברנו שישנן שלש מדרגות של אשה: "לו, עזר, כנגדו"[עג]. "לו" הוא אשה שהיא כולה מסירות, עד כדי התבטלות והתכללות, באחדות אמתית עם הבעל; "עזר" היינו שותף שעוזר, ענין שיתוף הפעולה בין איש ואשה, פרטנרים בעסקים או כל דבר אחר; "כנגדו" היינו שאין שיתוף פעולה על פני השטח, אבל מצב זה אמור להביא אותך לחזור בתשובה בכדי שתהיה ראוי לשיתוף פעולה. אי-שיתוף פעולה מצד האשה מהווה התראה כלפי הבעל (אם בא מצד האשה, "כנגדו") שאתה לא בסדר. לכן אני, האשה,  צריכה להיות קצת "כנגדו", 'לחנך' אותך במרכאות ולהשפיל אותך כדי שיחזור מצב של "עזר". על פי פשט המלה כנגדו היא העזר – "עזר כנגדו", בכך שהיא כנגדו היא עוזרת לו.

אם כן, לפעמים הפגנת אי-שיתוף פעולה היא לשם תיקון יסודי בין שני אנשים, או כאשר אחד מהם לא בסדר. זהו הכלי להבאתו לשיתוף פעולה בשלימות. הדבר אמור להביא אותו להיות ראוי לשיתוף הפעולה. אבל שיתוף פעולה הוא המדרגה השניה מבין שלש המדרגות, ויש מדרגה גבוהה יותר – "לו".

י"ל ש"מוצא" היינו בחינת "כנגדו"; "מצא" בחינת "עזר"; "ימצא" בחינת "לו", כמבואר לעיל בהערה א.

"מוצא אני מר ממות", מקביל בודאי ל"כנגדו"; "מצא אשה מצא טוב" מקביל ל"עזר" – היא עוזרת לו; "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה" מקביל ל"לו". במצב כזה "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר", לא רק שהיא כלולה בו, אלא שבזכות מסירות נפשה והתבטלותה אליו יש התכללות וחיבור ביניהם, שהרי גם הוא מתחבר אליה במסירות נפש. "אשת חיל" הוא יחס של מסירות הדדית. שיא השיתוף, אינו רק בשיתוף פעולה מתוך אינטרסים משותפים, אלא מתוך כך שאנחנו מסורים ונתונים אחד לשני, מעל לכל אינטרס (הבטוי בחסידות הוא "מסור ונתון"). במצב כזה, בו שני בני הזוג מסורים לגמרי אחד לשני ולא רק עוזרים זה לזה, הוא "אשת חיל". "אשת חיל" היא אשה בעלת מסירות נפש. זה הפשט של כל הפסוקים. בפירוש שלנו לבריאת האשה במעשה בראשית, אנחנו קוראים למצב זה "לו".

אם כן, פשוט לנו ש"מוצא" היינו "כנגדו"; "מצא" היינו "עזר"; ו"ימצא" היינו "לו".

מצא, מוצא, ימצא: בינוני רשע וצדיק

והנה לעיל מבואר שהן כנגד רשע, בינוני, צדיק — בחינת היה, הוה, יהיה — וכאן מתבאר שבחינת ההוה — "מוצא" — היא כנגד הרשע ובחינת העבר — "מצא" — כנגד הבינוני.

כאן יש לנו קושיה. היחס בין איש ואשה הוא כמו היחס בין ה' ועם ישראל. אם היהודי הוא נגד ה', מתקומם נגד התורה והמצוות, הוא רשע, "כנגדו". הוא לא עושה את מה שצריך לעשות. אם הוא עושה כל מה שצריך לעשות, שומר את השולחן ערוך, הוא "עזר". ואם הוא מוסר נפשו על קלה כבחמורה, לפנים משורת הדין, הוא "לו", הוא צדיק.

אם רוצים להקביל את הרשע, הבינוני והצדיק לשלשת חלקי הזמן (עבר, הווה ועתיד), בדרך כלל מסבירים שהרשע הוא זה שחי בעבר. הוא לא מסוגל לצאת מהדטרמיניזם, הפאטליות והסיבתיות של המצב שלו. לכן עבר הוא לשון עבירה, ו"עבירה גוררת עבירה"[עד]. הוא משועבד לכל חוק טבע שהוא מחוקק לעצמו ומשעבד את עצמו אליו. הוא נמצא במעגל קסם שאינו מסוגל לצאת ממנו. הוא נשלט על ידי העבר.

מיהו הרשע בפסיכולוגיה? אדם שלא מסוגל להשתחרר מטראומות. אדם שעבר דברים קשים, שהותירו בנפשו צלקות ואינו מסוגל לרפא אותן. הוא קבור בידי העבר שלו. אנחנו עכשיו מרחמים על הרשע הזה, באמת רחמנות עליו. הוא קבור בידי העבר ולא יכול לצאת מכך. הוא ממש רש ומסכן. הוא לא יכול להילחם, כמו שהסברנו קודם על ה"רש ואיש תככים". הוא פצוע, נכה מלחמה. אולי ניסה כבר להילחם אבל הוא נכה, אין לו מה לעשות כרגע. מה שהוא כן עושה, זה שהוא בא אליך ומעורר רחמים. את זה הוא כן יכול לעשות. הוא בידי העבר, וההוה שלו מוכתב לגמרי על ידי העבר.

מיהו הבינוני? בספרי הדקדוק הראשונים[עה] יש זמן בינוני, שהוא ביטוי להווה. הבינוני של התניא, שהוא "איש תככים", שנמצא בתווך, בתוך המערכה, הוא אדם שכל הזמן, במאמץ אדיר, מפעיל את כח בחירתו ובוחר. הוא לא מוכתב, הוא לא במצב פאטלי, אך עליו לבחור לעצמו כל הזמן את ההווה שהוא רוצה ברגע הזה. גם לו יש כמובן השפעות מהעבר, אבל הוא צריך להשתחרר מהן בכח, כמו לוחם. לכן הבינוני קשור להווה, מלשון זמן בינוני. זה אחד מההסברים לכך שאדמו"ר הזקן קרא לתניא "ספר של בינונים", כיוון שהוא מיועד לאנשים שחיים בהווה, שמתחבטים בו, על שם ה"תככים" והתווך.

הצדיק חי את העתיד, רואה את עולמו בחייו, טועם את טעם העתיד בתוך ההווה, והעתיד משרה עליו אור אלקי כה גדול, עד שגם החול שלו הוא שבת. כתוב בזהר[עו] שאצל צדיקים כל השבוע הוא שבת. החול הוא "שית אלפי שנין דהוי עלמא"[עז], העולם הזה הוא החול. יש לו כבר טעם וענג שבת עתידי בהווה שלו, "אהבה בתענוגים"[עח]. מכך מובן מדוע זקוקים להתקשר לצדיק. מי שנמצא בהווה, חפץ במישהו שיושיט לו חבל הצלה בכדי להוציא אותו מהתככים שלו. הצדיק, שהוא בעתיד,  יכול לעזור בכך שהוא מקרב את ההווה לתוך העתיד.

אם כן, אנחנו מסבירים בדרך כלל שהרשע הוא בעבר, הבינוני בהווה והצדיק הוא בעתיד. אבל כאן כתוב סדר אחר: הרשע בהווה, הבינוני בעבר והצדיק בעתיד. לכן יש לנו כאן קושיה. "מוצא אני מר ממות" הוא ההווה, הרשע, "כנגדו"; "מצא אשה מצא טוב", הוא ה"עזר" בעבר. זהו הבינוני – שקודם אמרנו שהוא בהווה אבל כאן הוא בעבר; והצדיק נשאר עדיין בגדר העתיד. זוהי הקושיה.

ההתייחסות לזולת בעבר, בהווה ובעתיד

אסביר בלי לקרוא, בקצור: ישנה התייחסות האדם בינו לבין עצמו וישנה הרגשתו את הזולת שמחוצה לו. הרשע, המסכן, רשע מלשון רש, כבול בינו לבין עצמו בעבר. כלומר, הרשע בעבר בכך שהוא תפוס בו בינו לבין עצמו. הוא תפוס בעבר, אבל היא הנותנת, שהוא יתייחס לכל אחד שמזדמן לו באופק כתופעה חולפת בהווה, שנותנת לו הנאה רגעית בהווה. לכן "מוצא אני", אותו 'אני' שכלוא בעבר, מוצא בהווה את האשה כדבר חולף ועובר, שאין לו יתדות תקועים בעבר האמתי, בשורש כלשהו. הוא לא מתייחס אליה מצד שורש נשמתה, אלא רק למה שהיא עושה לו בהווה. הרשע כאן, הוא רוב האנשים בעולם, רובנו ככולנו. אני קבור כל כך בעבר שלי, וזה מה שגורם לכך שאני יכול להתייחס אליך רק כתופעה שחולפת על מסך החיים שלי, "חטוף ואכול"[עט], אתה חטיף טעים שאני אוכל אותך בטוב טעם, ואם לא אז להיפך. כל מה שזולת לי, כל מה שבעולם החיצוני, הוא חטיף חולף ורגעי. לכן "מוצא אני מר ממות את האשה", כיון שגם היא חטיף במסך ההווה העובר עלי.

לעומת זאת, אצל הבינוני המצב הפוך. בזכות ההתחבטות של הבינוני בינו לבין עצמו והתייחסותו להווה, הוא מסוגל להרגיש בזולת שורש קיים. החויה שלו היא ש'אני הוא הרגעי כאן', והוא יכול לזקוף לזולת יותר קיום ולדון אותו לכף זכות, יותר מאשר את עצמו. יש ביטויים רבים כאלה בחסידות. למשל, למה יש לנו שתי עיניים, עין ימין ועין שמאל? איך היו מחנכים ילדים קטנים? הרביים היו אומרים[פ] שעין ימין היא בשביל להסתכל טוב על הזולת, ועין שמאל היא בשביל לבקר את עצמו ולהסתכל על עצמו. לשים את עצמו במקום ולרומם כל הזמן את הזולת. ישנם פתגמים רבים על אותו המשקל.

מהי עיקר המלחמה? השפלות, כמו החיבור שלנו, פרק בעבודת ה'. לשמור על פרופיל נמוך, בחינת המלכות בינו לבין עצמו, "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". ככל שהאדם בוחר בבחירה קשה בהווה, כך הוא רואה את שורש הזולת, והזולת עולה אצלו. הזולת הוא מציאות אמתית שהוא רואה בשורשו כצדיק, כמציאות אמתית ודן אותו לכף זכות. לעומת זאת, אני רואה את עצמי כל הזמן בתוך המלחמה של ההווה.

כך הסברנו לגבי "מצא אשה", שהאדם מוצא את האשה בשורש, ולכן "מצא טוב ויפק רצון מהוי'". לכן אומרים שהרשע, הבינוני והצדיק בינם לבין עצמם הם כנגד "היה הווה ויהיה". מי שחי בעבר, בינו לבין עצמו, רואה את האחר כהווה חולף ("מוצא"), ומי שחי בהווה ומתחבט בעבר בינו לבין עצמו, מסוגל למצוא את הזולת בשורש ("מצא"), ואז באמת הזולת עוזר לו – הוא מעלה את הזולת כשהוא משפיל את עצמו. אצל הצדיק, גם הוא וגם הזולת נמצאים בעתיד, בעולם הבא. העולם הבא המשותף לי ולך שורה עלינו בהווה. העתיד שורה על ההווה.

בכך נגמור, ורק נאמר מה הנושא הבא, שהוא מהדברים העמוקים ביותר בחסידות, וקשור עם בנין המלכות-האשה-המקבל.

בתפלה אנחנו אומרים שלא בסדר עבר הווה ועתיד: "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלך לעולם ועד", מקדימים את ההווה לפני ה"מלך" בעבר, ולפני ה"ימלך" בעתיד. ברור שהסדר הוא של התקדמות, מלמטה למעלה. המדרגה הנמוכה כאן היא "ה' מֶלך", יותר מזה "ה' מָלך", ויותר מזה "ה' ימלך לעולם ועד". זהו דבר שדורש הסבר. יש פה גם הסבר עמוק בספרי החסידות מהו הדבר בנפש.

"ה' מלך ה' מלך ה' ימלך" מקביל ל"מוצא", "מצא", ו"ימצא". המדרגה הנמוכה היא "מוצא", אך כל המציאה היא מציאת הזולת, איך מתייחסים למישהו אחר. בהתייחסות לזולת המדרגה הנמוכה היא בהווה, יותר מזה היא בעבר, ויותר מזה היא בעתיד.

היות שהסדר של המלכות הוא "מֶלך, מָלך וימלך", ולא "מָלך, מֶלך, ימלך", יוצא שהמלכות היא התייחסות כלפי הזולת – הגדרת המלכות גופא פועלת בעצם הגדרתה התייחסות לזולת.