הקדמת שכינה ביניהם – חורף תשנ"ד

בס"ד

ו' טבת תשנ"ד – רחובות

ביאור הערות ז-ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

א.      ביאור ז' – ה-צ הגדולה של אשת החיל

אות ה-צ רבתי על פי המסורה

אנחנו בעמוד כ"ד בספר שכינה ביניהם. בפעם הקודמת, לפני שבועיים, סיימנו באמצע ביאור ז' כאן. אפשר להמשיך עם עוד שתי נקודות שיש בביאור הזה שלא דיברנו עליהן בפעם הקודמת. הביאור עוסק בפרק האחרון של ספר משלי, "אשת חיל"^[ב], שכידוע מסודר לפי סדר הא"ב, "אשת חיל מי ימצא... בטח בה לב בעלה, גמלתהו טוב ולא רע". יש תופעה מיוחדת בפרק, באות צ, שהיא האות החי בא"ב, צדיק חי. הפסוק שמתחיל עם האות צ, הוא "צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל".

בפסוק "צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל", ה־צ של "צופיה" היא צ רבתי על פי המסורה. בכל התנ"ך יש לפחות פעם אחת שאות מסוימת מופיעה בכתיב גדול, אות רבתי, ופעם אחת בתנ"ך שכל אות מופיעה קטנה, אות זעירא. הדברים האלה הם מהתופעות הנדירות ביותר, שכל אות מופיעה בכל התנ"ך גדולה או קטנה פעם אחת בלבד.

יחוד הצדיק העליון והצדיק התחתון

אם כן, לגבי האות צ, שמסמלת את הצדיק, "צדיק יסוד עולם"^[ג]. כמו שעכשיו נלמד, יחס בין שניים, כמו בין איש ואישה, אמור להיות יחס של צדיק עליון מול צדיק תחתון. זהו היחס האידיאלי של שני יהודים – "ועמך כלם צדיקים"^[ד] אז כולנו צדיקים. מה הקשר? בדרך כלל יש אחד שמשפיע, נותן, ויש אחד שמקבל. שניהם צדיקים, יש צדיק עליון וצדיק תחתון. בתורה, בחומש בראשית אותו אנחנו קוראים עכשיו, הצדיק העליון הוא יוסף, והצדיק התחתון הוא אחיו הצעיר, בנימין.

בכל ספרי הקבלה יש כלל^[ה], שכשיש שנים שהיחוד ביניהם עולה יפה, כתוב עליהם "רננו צדיקים בהוי'"^[ו]. עולה רינה לה' על ידי זיווג שני הצדיקים. ביתר דיוק, ספירת היסוד נקראת בקבלה צדיק^[ז], "צדיק יסוד עולם", יסוד הזכר ויסוד הנקבה, או בכל יחס בין שנים, יסוד המשפיע ויסוד המקבל. שני היסודות האלה נקראו צדיק, צדיק עליון וצדיק תחתון. יסוד המקבל, הצדיק התחתון, מכונה תמיד בקבלה[ח] במלה "ציון". ציון שווה יוסף, ויוסף הוא הצדיק העליון. ציון היא הצדיק התחתון, שגם מתחיל עם האות צ, שמקבל מיוסף.

לפי זה, והדבר גם מבואר בקבלה, מושג החזרה לציון (מה שהיום נקרא ציונות), הציונות האמיתית, היא לגלות או לפדות נפשית את נקודת ציון. יש מושג שנקרא 'נקודת ציון שבנפש'[ט], ויש להגיע אליה. נקודת ציון היא הצדיק התחתון שמקבל מהצדיק העליון[י]. זהו הרקע למה שעכשיו נלמד.

שוב, בכל התנ"ך מופיעה כל אחת מאותיות הא"ב פעם אחת קטנה ופעם גדולה. צריך להקדים שיש מסורה קדומה איך הסופרים היו כותבים את התנ״ך פעם, ובנוגע לתופעה הזו של אותיות גדולות ואותיות קטנות היתה נטיה במשך הדורות לצמצם את התופעה לחד פעמית ממש. כלומר, במסורה הקדומה אות צ גדולה הופיעה אולי כמה פעמים בתנ״ך, פעמיים או שלוש. רואים כאן מסורת ישראל שמתמשכת והולכת במשך הדורות, "מנהג ישראל תורה"[יא], לצמצם את התופעה כך שכל אות, גדולה או קטנה, תופיע רק פעם אחת בכל התנ״ך. לגבי האות צ שב"צופיה הליכות ביתה" בסוף משלי, במסורה הקדומה (עד לפני כאלף שנה או יותר, אפילו עד לפני 1500 שנה), הסופרים היו כותבים אותה גדולה.

פנימיות האות הגדולה

מהי אות גדולה? עוצמה מיוחדת של האות בהופעה המסוימת שלה. תופעת האותיות הגדולות והקטנות, היא מ"סוד הוי' ליראיו"[יב], מהדברים הכי פחות מובנים על פי ספר, יותר מקרי וכתיב. מדוע דווקא במקום הזה בכל התנ"ך, מכל אלפי רבבות אותיות צ שבכל התנ"ך, כתובה האות צ גדולה? הדבר אינו מובן על פי שכל. בכל אופן, כשלומדים את הפסוק על פי סוד ומתבוננים בו, מנסים לגלות את הענין שטמון בו. מי שכותב היום את ספר משלי בכתב סת"ם לא כותב את האות צ שב"צופיה הליכות ביתה" גדולה אלא רגילה.

היכן גם היום כתובה האות צ גדולה? היכן הפעם היחידה בכל התנ"ך שהאות צ כתובה גדולה היום? האות צ גדולה מרמזת לצדיק גדול מאד-מאד-מאד, עד אין סוף. יש בישעיהו נו פסוק "צֹפו עורים כולם"[יג]. הוא מוכיח את העם ואומר שכל מי שהיה אמור להיות הצופה שמנחה את העם, הרועה את העתיד שלו – כולם עורים. כשהפסוק אומר "[צֹפו עורים] כלם", הכונה שאין יוצא מהכלל. כך ישעיהו מוכיח את הדור שלו. שם לכל הדעות, גם היום, כותבים את ה-צ כאות גדולה. אם כן, רואים שיש כאן קשר בין שני הפסוקים ששניהם לשון צפיה, זו בדיוק אותה מלה. כאן כתוב "צופיה [הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל]", ושם כתוב "צפו [עורים כלם]". אותה מלה.

הפלא היותר גדול הוא שכאן הפסוק חיובי מאד ומתאר את "אשת חיל", שהיא שיא המעלות (ואפשר לומר שנכנס כאן כח אין סופי, כח אדיר ב-צ של "צופיה הליכות ביתה"), אבל שם הפסוק כולו הוא תוכחה, כולו רע, "צפו עורים כלם", אז איך מגיעה אליו צ גדולה?

נסביר מה שכתוב כאן לגבי ה-צ הגדולה בפסוק "צפו עורים כלם". בעברית קוראים לעיור "סגי נהור" – סומא שלא רואה נקרא סגי נהור. סגי נהור פרושו הרבה אור. מה הכוונה? יש לו כל כך הרבה אור במקור, שאינו מסוגל לצמצם אותו לראות במציאות של עולם הזה. אפילו העיור של רבי נחמן במעשה משבעה בעטלרס, למי שמכיר את הסיפור, מרוב גילוי האור שלו נדמה כעיור ביחס למה שקורה בעולם הזה. הוא עיור למעליותא, אבל יש גם עיור לגריעותא. יש מי שיש לו הרבה ידע, אבל הוא לא מסוגל למקד, לצמצם ולהתאים את מה שיש לו עם המציאות. אם כן, זהו לכאורה הרמז היחיד שניתן לגשש על ידו מהו פירוש ה"צפו עורים כלם". יש בצופים ריבוי אור שהוא לגריעותא, והם לא מסוגלים למקד ולגשר את האור עם המציאות.

מי הם הצופים? למשל רבנים בדור שלנו. יש הרבה תורה, "תורה אור" בדור, אבל ריבוי האור גופא יוצר נקודת עוורון. זהו מוסר השכל שראוי להתבונן בו, כשאנחנו לומדים כאן הרבה דברים עמוקים. מי שאינו מסוגל לקחת את הדברים ולהוריד אותם – כמו שהרבי אומר בסוף כל שיחה ש"המעשה הוא העיקר". צריך למקד את הידע על המציאות – יכול להיווצר אצלו מצב של "צֹפו" ב-צ גדולה, עם אור רב, אך התוצאה הסופית היא עוורון, "עורים כלם".

השגחת האשה על הנעשה בבית ובמציאות

מה לגבי הפסוק "צופיה הליכות ביתה"? הרעיון הכללי כאן הוא שהפסוק מתאר את ה"אשת חיל", האשה, כמשגיחה על כל הליכות הבית – הילדים שלה, סידור הבית, ענינים נוספים. אשה טובה היא זו ששמה עין ומשגיחה על כל מה שקורה בבית, "צופיה הליכות ביתה". היא גם בבחינת "החכם עיניו בראשו"[יד], ו"איזהו חכם הרואה את הנולד"[טו]. היא צופיה גם כלפי ההווה וגם כלפי העתיד.

"ולחם עצלות לא תאכל", מתוך כך שהיא "צופיה הליכות ביתה", היא לא מגיעה אף פעם למצב של עצלות. המלכות, האשה, כן אמורה ליפול לעצלות. בקבלה אפילו כתוב שהצלע של אדם הראשון שממנו לוקחה האשה, הוא אותיות עצל. בתניא[טז] כתוב שישנם ארבעה יסודות רעים של נפשו הבהמית של האדם, וכנגד יסוד העפר ישנן שתי מדות: עצלות ועצבות. אלו שתי המדות שעלולות לפגוע דווקא באשה, כיוון שהיא המלכות, יסוד העפר. הפסוק מתאר כיצד האשה מתגברת על שתי המדות הרעות: "ולחם עצלות לא תאכל", לא רק שאינה עצלה, היא גם מתנהלת באופן הפוך מעצלות, בזריזות. צריך להתבונן כאן מאין באה מדת הזריזות, ובמיוחד אצל מי שיש בטבעו נטיה לעצלות. זוהי בעיה רווחת מאד. כנראה שבדור הזה, סוף הדורות כולנו בבחינת נוקבא, מלכות, ויש לנו נטיה גבוהה לעצלות.

איך מגיעים ל"לחם עצלות לא תאכל"? לא רק שלא מתנהלים בעצלות אלא אדרבה, מתנהלים בזריזות. כנראה שהדבר נוגע לאופן ההשגחה על עניני הבית. הפסוק הזה מקשר את שני הענינים יחד: "צופיה הליכות ביתה" – היא משגיחה ומודעת לכל מה שיש מסביב, ומתוך המודעות והאכפתיות שלה כלפי מה שמתרחש בבית היא לא נכשלת ולא נופלת למדה ששייכת לה, מדת העצלות. אדרבה, היא מתגברת בזריזות.

יש בקבלה[יז] סוד חש-מל-מל, שוודאי הזכרנו כאן. בכל תהליך יש שלב ראשון שקורה בשקט, "חש", "עת לחשות". השקט הזה בנפש, השתיקה, הוא ההכנעה. אחר כך "מל", שמתרחשת בו כריתה, הבדלה בין הטוב והרע. על ידי ההבדלה הזו יכול הענין להתגלות – לצאת מההעלם הלא-מודע שלו אל הגילוי הגמור. זה נקרא מל מלשון דיבור, שהוא ההפך מהשתיקה של "עת לחשות". כתוב "עת לחשות ועת לדבר", רק שבאמצע צריך להיות שלב ביניים של "מל" מלשון ברית מילה, הבדלה וכריתה בין הטוב לרע.

השגחת האשה על ידי השגחת האיש כלפיה

בענין ההסתכלות כתובה כאן נקודה מאד חשובה ליחסים, ובמיוחד ליחסים בבית בין האיש והאשה. טבעה ורצונה של כל אשה הם שבעלה יסתכל עליה, ישגיח עליה. לא יותר מדי מקרוב, אלא קצת מרחוק. היא רוצה להיות בטוחה שמשגיחים עליה. כאן ב"אשת חיל" כתוב "בטח בה לב בעלה", שהבעל בוטח באשה, אבל טבע האשה הוא שרוצה שהבעל יסתכל עליה, שלא ישכח אותה. ככל שהאשה מרגישה בבטחון שבעלה משגיח עליה ולא שוכח ממנה כך היא יכולה להשגיח על כל "הליכות ביתה".

הצדיק העליון הוא צ רבתי, והצדיק התחתון הוא צ רגילה. בפירוש הפסוק "צופיה הליכות ביתה", גם רש"י אומר שהיא עושה את כל מעשיה בבית ובחיק המשפחה שלה, על פי תורה ובצניעות. זה גם יכול להיות קצת רמז למנהג שלא להבליט כאן את ה-צ שבה, היות שהיא מצניעה את האות צ שלה. כאן זהו ה-צ שמסתכל ומתבונן על מה שקורה.

נאמר יותר, היכולת של האשה להסתכל ולהשגיח בביתה תלויה בהשגחתו עליה, אבל הסתכלותו עליה תלויה בדבר נוסף, והוא שהוא מרגיש שהקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, האין-סוף, מסתכל עליו. הדבר הוא על דרך המשפט בספר התניא "והנה ה' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עבדו כראוי"[יח]. אם כן, ביחסים מתוקנים, כמו ביחסים בין איש ואשה בבית, יש שלשה שלבים של הרגשת ההשגחה, שמסתכלים עלי.

שלשת שלבי ההשגחה ביחסים מתוקנים

כשלומדים חסידות, כמו בתניא, מבינים שצריך לדעת כל הזמן שה' מסתכל עלי, אבל בעצם, בבית הבעל מסתכל כל הזמן מרחוק על האשה והאשה מסתכלת על כל מה שקורה אצלה בבית, עד לפרט האחרון. התהליך הרצוי הוא שיש שלשה שלבי השגחה: השגחה מהקדוש ברוך הוא, שמתלבשת בספירת החכמה של הבעל; מהחכמה – שהוא האין, עיני הבעל (נאמר את הדברים עכשיו באותיות של קבלה) – ההשגחה יורדת ליסוד הבעל והוא מסתכל ומתבונן בדאגה ובאכפתיות לאשתו; ולפי הרגשת האכפתיות של הבעל מאשתו כך היא מתפקדת מצוין (נקודת ציון היא לשון מצוין, "מצוינים בהלכה", הלכה היא "הליכות עולם"[יט] – לשון הלכה). לפי הרגשת ההשגחה והאיכפתיות של הבעל כלפיה, היא מצטיינת בהליכותיה. הסתכלות היא דאגה ואכפתיות.

השגחה פרטית על כל פרט ופרט ממש – היא עושה. הוא משגיח יותר מרחוק, והקדוש ברוך הוא בכלל נעלם. לכן ההרגשה שהקדוש ברוך הוא מסתכל עלי היא יחסית בחינת "חש". זוהי תחושה נעלמת. ההסתכלות, הדאגה וההשגחה של הבעל כלפי אשתו היא בבחינת "מל", לשון ברית מילה, הבדלה, שהיא כמו בחירה – אני בוחר בך ולא במישהי אחרת. זה בדיוק מה שהאשה רוצה – להרגיש יחודיות, יחס מיוחד מהבעל כלפיה. זה נקרא "מל" מלשון ברית מילה. לפי מדת ההסתכלות של האיש תהיה ההסתכלות הגלויה ממש של "צופיה הליכות ביתה".

כל זה היה כדי להסביר את תופעת ה-צ הגדולה. צ גדולה היינו אור גדול. ב"צופיה הליכות ביתה" האור יורד ומצטמצם נכון, הוא לא נותר גדול כל כך שנשאר סגי נהור, כמו בפסוק "צפו עורים כלם". האור מתחיל גדול מאוד, אין סוף, אבל הוא יודע לרדת ולהצטמצם מה' אל הבעל, שהוא הצדיק העליון והאשה היא צדיק תחתון. הקדוש ברוך הוא גם צדיק, הוא נקרא צדיקו של עולם[כ]. אם כן יש כאן שלשה צדיקים: הקדוש ברוך הוא, שהוא צדיק אין-סוף, וה-צ אצלו היא באמת צ רבתי עד אין סוף, ולאחר מכן האור מגיע לבעל, שהוא צדיק עליון ביחס בין השניים והוא גם צדיק גדול ביחס למקבל. אחר כך הוא מצטמצם עוד יותר ומגיע לאשה.

זוהי ההתלבשות הראשונה של אור עיני ה' – "עיני הוי' אל צדיקים"[כא]. ה' מסתכל על שני הצדיקים שרוצים ליצור יחס ביניהם. כל יחס הוא מושגח. יש בנביא פסוק שאומר "הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו"[כב] – האם שנים יפגשו לולא יעד כלשהו שנועדו אליו? יש פה השגחה פרטית, כששנים נפגשים יש השגחה מיוחדת, זו כל תורת הבעל שם טוב. "מהוי' מצעדי גבר כוננו"[כג], ועיקר ההשגחה הוא להביא שנים להיות יחד. כתוב שהקדוש ברוך הוא הוא שדכן, ועיקר השגחתו הוא בזימון שני אנשים להיות יחד. אבל בדרך פרט, כתהליך, אור ה' ש"עיני הוי' אל צדיקים", מתלבש קודם אצל הצדיק העליון, שהוא הבעל, הצדיק, המשפיע, וממנו לאשה, וממנה למציאות ממש.

חוש ההסתכלות משנה מציאות

מה יצא לנו מכל זה? שהשגחה אמורה לשנות את המציאות. אנחנו רוצים לומר בווארט הזה, שהקשר בין איש ואשה, והקשר בין כל שנים, הוא הממוצע בין הקדוש ברוך הוא למציאות. בכלל אומרים[כד] שנשמות הן הממוצע בין אלקות לבין עולמות. יש אלקות – הקדוש ברוך הוא – ויש עולמות, ובאמצע יש נשמות. אבל נשמות זה לא מספיק. כל ממוצע צריך להכיל שני קצוות – קצה אחד שאוחז בקצה העליון וקצה שני שאוחז בקצה התחתון – שאותם רוצים לחבר. לכן, אם הנשמות אמורות להיות הכח המחבר בין ה' לעולם, צריכים להיות בתוך הנשמות שנים – איש ואשה, משפיע ומקבל. ההשגחה עוברת מהאין סוף לאיש, וממנה לאשה, והיא היא שמסתכלת על המציאות. תקון המציאות והבית בפרטי פרטיות והפקוח על הילדים וכל מה שקורה, זה מה שהיא עושה. זה "צופיה הליכות ביתה".

למה "לחם עצלות לא תאכל"? איך מתגברים על העצלות ואיך ה"צופיה" קשורה לעצלות? הדבר הכי מהיר בעולם הוא חוש הראות, ההסתכלות, אין דבר מהר יותר בעולם הזה (ובכל עולם) לפי הפיזיקה כמו מהירות האור. אם נכנסים לחיות של אור, הכל מזדרז והולך, הכל נעשה מהר יותר – "משיח עכשיו", ולא "קמעא קמעא", לא לאט לאט. יש תהליכים איטיים ויש תהליכים מהירים. התהליך המהיר ביותר הוא בהכוונה על ידי ראות. מהי השגחה אמתית? שאני יכול להביט מכאן לכאן, ובסקירה אחת לשנות את כל המציאות על ידי המבט. המבט הוא הדבר המהיר ביותר במציאות. לכן המלה חש היא גם מלשון חיש, חיש מהר. ככל שההשגחה היא יותר גבוהה, יותר חשאית, היא גם יותר מהירה.

הזריזות תלויה באבא בקבלה, חכמה. בתחילת ספר משלי מופיע הפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ"[כה], ומכאן הביטוי בקבלה "אבא יסד ברתא"[כו] – החכמה מייסדת ובונה את יסוד הבת, המלכות. גם כאן, השגחת ה' שמתלבשת בתוך חכמת האיש, הבעל, המשפיע, עוברת אחר כך לאשה ונותנת בה כח להשגיח, וגם נותנת בה את הזריזות להתגבר על מדת העצבות. למה יש בה נטיה לעצבות מיסודה? כיוון שהיא קשורה למציאות, ליסוד העפר, לעולמות, כמו שאמרנו עכשיו. מצד הנשמות, היא החצי שקשור למציאות.

לא רק בין איש ואשה קיימת הדואליות הזו. יש סוגים שונים של נשמות. בספר התניא כתוב למשל שיש נשמות שהן "ישבי אהל", שעיקר עיסוקן הוא לעסוק בלימוד תורה, ויש נשמות שעיקר עיסוקן הוא עולם הזה[כז], לעשות עסקים בעולם. החסידות מסבירה שיש חשיבות לקשר בין שני סוגי הנשמות הללו – בין תלמידי החכמים לפועלים בשטח ואין להתרחק. אם אין קשר ביניהם, נוצר קצר. ואם נוצר קצר ביניהם, יש קצר בין הקדוש ברוך הוא לעולם. הכל בקצר. כל היחס של שכינה ביניהם הוא התגברות על הקצר שאמור להיווצר בין הנשמות כאשר אין הסתכלות בזרימה של השגחה, שכל אחד מסתכל על השני. כאן הסדר הוא מלמעלה למטה, כאשר ה-צ רבתי מצטמצמת בהדרגה, עד שיורדת לתקן את המציאות – צדיק הוא זה שמתקן את המציאות לפרטיה.

ממסירה – "הילך" – להליכה

יש כאן תופעה נוספת, שמרמזת לרעיון שאמרנו עכשיו. בתנ"ך, מלבד ה-צ הגדולה שיש בפסוק "צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל" לפי המסורה, יש תופעה נוספת והיא שהמלה "הליכות" לא כתובה לפי הסדר, אלא בהיפוך אותיות: הי באה לפני הל. במקום "הליכות" בקרי, הכתיב כאן הוא "הילכות". בדרך כלל כאשר הכתיב שונה מהקרי, הכתיב הוא הממד הבלתי מובן, שלמעלה מטעם ודעת, והכתיב הוא הפשט. לעניננו, איזה רמז ניתן למצוא בביטוי "הילכות"? בחז"ל מופיע הביטוי "הילך", 'קח לך', אני נותן לך משהו. ניתן להסביר שההליכות שלה הן שהיא כל הזמן משפיעה ונותנת לביתה. אבל עוד יותר עמוק, בהתאם למה שעכשיו הסברנו, שהיא מקבלת מבעלה את האיכפתיות והדאגה שלו – שמתבטאות בהשגחה שלו עליה לכל עניני הבית שלה. קודם יש פעולה של "הילך", מסירה ונתינה שבאה מכח האכפתיות. ההסתכלות כאן היא האכפתיות, כמו שאמרנו שהאכפתיות הבלעדית של הבעל לאשה היא זו שנותנת לה את הכח. המסירה, "הילך", הופכת להיות בהמשך לפי הפשט של הליכה, "צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל". עד כאן הנקודה הזו. זה סעיף קטן, שכולל רעיון של כח השגחה.

אם כבר מדברים על כך, יש בחסידות עיון גדול[כח] האם עצם הוית ה' את העולם, ההתהוות התמידית של "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[כט], זהה עם השגחתו על העולם. ההשגחה הפרטית וההתחדשות הן שני מושגים – האם אלו ענינים זהים? האם ה' מחדש את עולמו דרך ההסתכלות שלו או שזה קצת אחרת? אנחנו יודעים שהבריאה התמידית היא על ידי הדיבור, "בעשרה מאמרות נברא העולם"[ל]. "יהי אור"[לא] ו"יהי רקיע"[לב] הם הדיבור העליון, שכולו משל כמובן – "אין לו גוף ואין לו דמות הגוף"[לג]. בכל אופן, ההתהוות היא על ידי הדבור וההשגחה היא על ידי ההסתכלות. ישנם מאמרים רבים, עמוקים במיוחד, של הרבי שליט"א שמסבירים את הקשר ההדוק בין שני המושגים, וכי הם חייבים לעבוד יחד – המושג השגחה קשור בעצם עם המושג התהוות.

אם כן, אם רוצים שמשהו יתהווה בבית, או במציאות, בעולם שלי, הדבר תלוי בפיקוח שלי, במדת ההשגחה שלי עליו ובאופן השגחתי עליו. גם אם לא אעשה דבר, יש בהסתכלות כח רב מאד לשנות את כל פני השטח ולהזיז דברים בזריזות המהירה ביותר. הזריזות היא מדרג לדרג, כמו לדוגמה בצבא: אצלנו, אלוף הפיקוד בשכם מסתכל על האוגדונר, והאוגדונר מסתכל על המח"ט, וכך הדברים יורדים עד שנפעל משהו בשטח – או לטוב או למוטב. כל דבר שנפעל בשטח בא על ידי כמה וכמה דרגות של הסתכלות, ולא תמיד הדבר בא על ידי פקודה, אלא על ידי פיקוח מסודר.

מה שאמרנו עכשיו הוא שהנשמות חייבות להתחלק לשתי דרגות, על דרך זכר ונקבה, איש ואשה, בכדי לחבר בין אור אין סוף המשגיח, "עיני הוי' אל צדיקים" לבין המציאות בשטח. הגענו לרעיון הזה מהתופעה שפעם היו כותבים את המלה "צופיה" עם צ גדולה, והיום לא כותבים כך. כל הרעיון הזה הוא בגלל ההעלם של צ הגדולה כאן, והופעה בפועל של צ רגילה. עד כאן הרעיון הזה.

שתי מדרגות "אשת חיל"

הרעיון הבא שיש בביאור ז, הוא על הפסוק "ילכו מחיל אל חיל"[לד]. בפרק שאנחנו עוסקים בו, "אשת חיל מי ימצא", יש בשני הפסוקים הראשונים יש חיל אותיות, ולאחריהם בשני הפסוקים הבאים עוד חיל אותיות – פעמיים חיל במנין האותיות בתחילת "אשת חיל". הדבר מרמז לפסוק מתהלים "ילכו מחיל אל חיל". מהו ה"חיל" שב"אשת חיל"? כתוב "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל". אסור לומר ש"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"[לה]. חיל הוא הצלחה, אם זה בעסקים או בכל תחום אחר שמצליחים בו. גם הצדיק מצליח – "ילכו מחיל אל חיל". חז"ל לומדים מכך ש"צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל'"[לו]. סיום הפסוק הוא "יראה אל אלקים בציון". סיום הפסוק מקשר בין הצדיק לציון.

יש בפרק "אשת חיל מי ימצא" כב פסוקים, כאשר כל פסוק מתחיל באות אחרת לפי סדר הא"ב. לפני אשת חיל יש פסוק נוסף בספר משלי, עם הביטוי "אשת חיל", שמפורסם כביטוי בפני עצמו: "אשת חיל עטרת בעלה"[לז]. בכל התנ"ך יש פעמים "אשת חיל" – "ילכו מחיל אל חיל". יש "אשת חיל" אחת שהיא "עטרת בעלה", ויש "אשת חיל" נוספת, שיכול להיות שהיא אותה אשה, אבל וודאי שזו מדרגה נפרדת בפני עצמה, והיא "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה". היות ש"אשת חיל" מופיעה בדיוק פעמים בתנ"ך, בספר משלי, צריך להתבונן בכך לפי הביטוי "ילכו מחיל אל חיל", ובפרט שיש במבנה הפרק פעמים חיל.

"אשת חיל עטרת בעלה" מוסבר על דרך "איזוהי אשה כשרה שעושה רצון בעלה"[לח], לפי הפירוש החסידי[לט] ש"עושה רצון בעלה" מובנו שלא רק שהיא מצייתת למה שהוא אומר, אלא שהיא עושה, לשון תיקון, את הרצון שלו – מתקנת ומיישבת לו את הרצון. ממי לומדים זאת? משרה אמנו. לכן דורשים – וזה גם כתוב כאן בהמשך הספר – ש"איזוהי אשה כשרה", הוא "כשרה". להיות כשרה הוא להיות כשרה אמנו. איך היא עושה את רצון בעלה? היא גם מצייתת לדבריו, אבל בעיקר היא עושה את רצון בעלה כמו בפסוק שמתאר את הנסיון הקשה ביותר של אברהם אבינו – לפני נסיון עקידת יצחק – נסיון גירוש ישמעאל והגר. שם כתוב "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה"[מ], כלומר שהיא אמורה לעצב לו את הרצון, לתקנו. היא אומרת לו "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". ומה הוא אומר? "לו ישמעאל יחיה לפניך". יש לאברהם אבינו הוא אמינא של דו קיום והיא אומרת שלא יתכן, זה לא יעבוד אף פעם – "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". מה ה' עונה? ה' אומר שהיא צודקת ולא אתה, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה".

אז מה היא עושה? היא מישרת לו את הרצון – השכל הוא על פי רצון. יש לו סברה שעל פי רצון. מהו רצון? כמו השקפת חיים. כאשר מישהו חוזר בתשובה ורוצה להיכנס לישיבה ללמוד תורה, יש ישיבה שלומדים בה הרבה תורה – הרבה גמרא והלכה – אבל כשבוחרים ישיבה הכי חשוב הוא ההשקפה שבה, כיוון שהכל הולך אחרי השקפה. אני אומר זאת כיוון שמישהו שאל אותי את השאלה הזו אתמול בערב, לאחר השיעור בתל אביב[מא]. אולי הכי טוב ללמוד גמרא, אבל אם ההשקפה לא נכונה, הרצון לא נכון, (הרצון הוא הכתר), הכל יוצא לא ישר בסוף. חבל להשקיע מאמצים רבים לבנות בנין, גם בנין של תורה, כאשר השרש הוא לא הכי נכון שאני יכול להשיג.

מי נותן את ההשקפה? שרה. עשית הרצון היא קביעת ההשקפה, השקפות חיים. זה נקרא "אשת חיל עטרת בעלה", שהשקפות החיים בבית אמורות לבוא ממנה. אחר כך השכל כיצד לישם אותן ומה לעשות, בכך הבעל אמור להיות קצת יותר משכיל. אמנם גם היא משכילה, "מהוי' אשה משכלת", אבל הוא נותן את השכל והיא נותנת לבסוף את הישום במציאות, "צופיה הליכות ביתה".

העיקר הראשון הוא ההשקפה. כך מפרשים את הפסוק "אשת חיל עטרת בעלה", שהיא הכתר.

השראת השקפה וחידושים בשכל מהאשה לאיש

מהו "אשת חיל מי ימצא", השיר "אשת חיל"? "מי ימצא" הוא על דרך "יגעתי ומצאתי תאמין"[מב]. "והחכמה – מאין תמצא"[מג]. בהשקפה שבכתר יש מקור, שנקרא בלשון הקבלה מוחא סתימאה, או כח המשכיל בלשון חסידות, ממנו כל ההברקות בשכל מתגלות ונובעות – "נחל נובע מקור חכמה". יש אשה שבתוך הכתר הכללי שלה, ה"עטרת בעלה", ההשקפה, היא גם מקור ההשכלות שלו. זהו "מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה". הפנינים הם התורה, פנימיות התורה. זוהי פנימיות שבפנימיות, קדש קדשים. "אמת קנה ואל תמכור"[מד] – "ורחוק מפנינים מכרה". שוב, הרעיון של "אשת חיל מי ימצא" בלשון הקבלה הוא השראת האשה פתיחת שכלים חדשים אצל הבעל. יש מה שהאשה מכתיבה, "גרש את האמה הזאת ואת בנה". ה' צריך לחתום על זה, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה". זו ההשקפה, אבל אמרנו שהאשה אמורה להיות גם השראה, שהשכל יעבוד גם הוא בהתאם להשקפה. זה נקרא "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה".

שוב, בלשון הקבלה, יש מה שהאשה היא הכתר של הבעל, "אשת חיל עטרת בעלה" ויש מה שבתוך הכתר, היא המוחא סתימאה, הכח המשכיל, שזה הפרוש של "מהוי' אשה משכלת", שמשכילה אותו מתוך הכתר שלה, מתוך השקפתה הברורה. היא רואה ברור יותר ממנו ומשמשת מקור של מציאוֹת, היא ממציאה לו כל הזמן. מה הן המציאות? החכמות, "יגעתי ומצאתי", "והחכמה מאין תמצא", כמו שלמדנו בפעם הקודמת ש"אשא עיני אל ההרים, מאין – יבא עזרי"[מה], "עזר כנגדו"[מו].

אם כן, אמרנו עכשיו מלמעלה למטה, שיש כתר, "עטרת בעלה", ובתוכו נמצא כח המשכיל, ה"אשה משכלת", "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה". אבל אם נאמר מלמטה למעלה, "ילכו מחיל אל חיל" בקשר בין השנים, התהליך יכול לעבוד מלמטה למעלה: קודם כל הבעל מרגיש את ההשראה של אשתו, עד שלגמרי נכנע, שכל מה שהיא אומרת הוא ודאי נכון. יש שני שלבים, "ילכו מחיל אל חיל" – בתחילה היא "אשת חיל מי ימצא", והוא נוכח לדעת שהיא משפיעה לו חידושים בשכל, ואם כך, ודאי כל ההשקפות שלה הן ודאי נכונות במאה אחוזים – היא הכתר שלי, ההשקפה שלי, ואיני צריך להרהר אחריה בכהוא זה. שלב זה נקרא "אשת חיל עטרת בעלה". השם בקבלה שמתאר זאת הוא "ככה" – כתר כל הכתרים[מז].

מה מראה הדרוש שעכשיו אמרנו? קודם אמרנו שסדר ההמשכה בהסתכלות של "צופיה הליכות ביתה" הוא מלמעלה למטה, מהקדוש ברוך הוא כלפינו בהסתכלות חשאית שמתלבשת בתוך חכמת הצדיק העליון. משם יורדת בצורה של הסתכלות בבחירת בת זוג, שעיני האיש כל הזמן הן על בת הזוג – זהו השלב השני של ההסתכלות, מצדיק עליון לצדיק תחתון. אחר כך בת הזוג מתפקדת מצוין במציאות – "צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל". כל זה היה בסדר מלמעלה למטה. אנחנו גם רואים שיש באשה מעל ומעבר לכל המדרגות והמודעות של האיש, עד שהוא צריך להתעלות אליה, "ילכו מחיל אל חיל" – ילכו מ"אשת חיל מי ימצא", אל "אשת חיל עטרת בעלה". איך הדברים מסתדרים יחד? הביטוי לכך בקבלה ובחסידות הוא "שרש הכלים יותר גבוה משרש האורות"[מח]. היא נקראת שרש הכלים. גם הכתר על הראש הוא בסך הכל כלי, במשל הגשמי שלו. אך זהו שרש הכלים, השרש של מה שעתיד להיות המציאות. כמו שאמרנו, היא יותר בקשר עם המציאות.

כמו שאמרנו קודם, איש ואשה אינם רק גבר ואשה, זהו משל. אנחנו יודעים[מט] שיששכר וזבולון ערכו ביניהם שותפות – זבולון עובד ומפרנס את יששכר שילמד תורה. מי יותר גבוה? יש ציור אחד שזבולון הוא ה"תמכי דאוריתא", הוא התומך, הרגלים. הראש של יששכר עומד על רגלי זבולון, שהוא הממון, הכסף. אבל יש פירוש באריז"ל[נ] שזבולון הוא בכתר ויששכר בחכמה. "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך", זבולון כתוב לפני יששכר. על פי פשט זבולון כתוב קודם, כיוון שכל תורתו של יששכר נעשית בזכות זבולון, אבל האריז"ל מסביר שלא, באמת זבולון גבוה יותר. הדבר הוא על דרך מאמר חז"ל[נא] לפי פירוש הקבלה והחסידות[נב], ש"דרך ארץ קדמה לתורה", הכוונה שדרך ארץ לא קדמה רק מבחינת הזמן, אלא גם מבחינת המעלה, שדרך ארץ היא בכתר ותורה היא בחכמה – "אוריתא מחכמה נפקת"[נג]. כאן אותו הדבר. האריז"ל כותב שלזבולון, מי שעובד בשטח ובונה את המציאות, יש שרש גבוה יותר מאשר מי שלומד תורה – זבולון הוא כתר ויששכר הוא בסך הכל חכמה.

הדבר הוא בדיוק על דרך "אשת חיל עטרת בעלה" ו"אשת חיל מי ימצא" כאן. "אשת חיל מי ימצא" הוא בלשון עתיד, כמו שנסביר בהמשך, וכמו ושחז"ל אומרים ש"לעתיד לבא גדול המעשה"[נד]. בעולם הזה "תלמוד גדול, שמביא לידי מעשה", אבל לעתיד לבא המעשה יותר גדול מהתלמוד. איך הדבר יתכן? הרי מעלת התלמוד היא מכיוון שבלעדיו לא ניתן לדעת מה לעשות, אז איך יתכן שלעתיד לבוא המעשה יהיה גדול יותר מהתלמוד? אלא מה כתוב בחסידות[נה]? שלעתיד לבוא ילמדו מתוך המעשה. זהו הפירוש הפנימי ביותר למשפט שאמרנו כאשר קבלנו תורה, "נעשה ונשמע"[נו], ששומעים מתוך העשיה, לא ניתן לדעת מבלי לעשות. מתוך שאדם נכשל, "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן"[נז], לפעמים לומדים מתו הכשלון. מבלי מעשה – או שגורם להצלחה או שגורם לכשלון – לא ניתן ללמוד באמת. זה נקרא "מעשה גדול". היום הסדר הוא שלומדים בכדי לעשות נכון, ולעתיד לבוא עושים בשביל להבין נכון. זהו "מעשה גדול", שעניננו הוא "אשת חיל עטרת בעלה".

בגמרא יש שלש דעות: רבי עקיבא אומר ש"תלמוד גדול", בזכות עצמו וללא קשר למעשה. רבי טרפון אומר ש"מעשה גדול", שהוא חשוב יותר מהלימוד, בזכות עצמו. וחכמים עושים ביניהם פשרה ואומרים "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". התלמוד גדול, אבל רק בזכות זה שבלעדיו לא ניתן לעשות. זוהי הדעה השלישית, וכך פוסקים את ההלכה בעולם הזה, אבל כתוב בקבלה שלעתיד לבוא יפסקו את הלכה לפי מעשה גדול. גם ב"מעשה גדול" יש שתי מדרגות: יש מה שמעשה גדול בפני עצמו, ללא קשר ללמוד, ויש מה שהסברנו עכשיו, שלעתיד לבוא המעשה יביא לידי תלמוד. מה שעכשיו, שתלמוד מביא לידי מעשה, לעתיד לבוא המעשה יביא לידי תלמוד. מה זה לפי מה שדברנו קודם? זהו מוחא סתימאה שבכתר, שהוא כח המשכיל שמוליד השכלות חדשות. זה ש"מעשה גדול שמביא לידי תלמוד" זהו ה"אשת חיל מי ימצא", ומה שמעשה גדול בפני עצמו – זהו ה"אשת חיל עטרת בעלה". "אשת חיל עטרת בעלה" היינו מעשה שהוא גדול בפני עצמו, ללא קשר לתלמוד בכלל. מה שלעתיד לבוא יהיה הפוך מעולם הזה – שבעולם הזה תלמוד מביא לידי מעשה – שלעתיד לבוא מעשה יביא לידי תלמוד. זהו ה"אשת חיל מי ימצא", על דרך "החכמה מאין תמצא", "מאין יבוא עזרי". עד כאן ביאור ז'.

ב.      ביאור ח' - נשיאת ההפכים של האשה

החסד והאמונה בזכות האשה

נעבור לביאור ח'. ביאור ח' הוא על פי המדרש[נח] שקראנו כמה פעמים, בשבחן של נשים צדקניות. כתוב שבשכר נשים צדקניות שבדור תבוא הגאולה. קודם כתוב שמי שנשא אשה כשרה כאילו קיים את כל התורה כולה מ-א ועד ת, וזה היה הנושא של הביאור הקודם – "אשת חיל" עם כ"ב האותיות מ-א ועד ת. אחר כך המדרש ממשיך ואומר שהגאולה המצופה לנו תבוא דווקא בזכות נשים צדקניות שיש בדור, "שנאמר 'זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל', לבני ישראל אין כתיב כאן, אלא 'לבית ישראל'". לא כתוב 'בני ישראל' שאלו הזכרים, אלא 'בית ישראל', שאלו הנקבות. בזכות הנקבות, הנשים – "זכר חסדו ואמונתו". ה' זוכר את החסד שלו ואת האמונה שלו – ההבטחה שהבטיח לאבות העולם, ולנו בני ישראל בהר סיני אחר כך, ומקיים את הבטחתו הטובה בזכות הנשים הצדקניות שיש בדור.

בכל זאת, יש בפסוק שתי מלים, חסד ואמונה. כתוב "זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל"[נט]. איך המדרש מפרש? ששניהם, גם החסד וגם האמונה, הם בזכות "בית ישראל" ולא בני ישראל. בזכות הנשים ולא בזכות הזכרים. בכל אופן, הקבלה לומדת את הפסוק הזה לכאורה קצת אחרת.

המדרש הוא יותר על פי פשט, ש"זכר חסדו ואמונתו", שניהם "לבית ישראל", בזכות הנשים, ואילו הקבלה אומרת שהחסד שייך לזכר. דורשים את המלה "זכר" מלשון זכרון בראש, מלשון זכר, זכר ונקבה. "ואמונתו", האמונה שייכת לאשה.

הקבלה דורשת[ס] את המלה "זכר [חסדו]", שהחסד שייך לזכר, "ואמונתו", האמונה, שייכת לאשה. כלומר, הזכר הוא המשפיע, ומשפיע חסד, והנקבה היא המקבל, היא יסוד האמונה, "איהי אמונה"[סא] בלשון הקבלה.

החסד הוא גם "תורת חסד". כל ההשפעה מלמעלה למטה היא חסד, כולל התורה עצמה שנקראת חסד. האמונה היא תפלה. זהו נושא גדול מאד שנלמד כאן בהמשך, שהיחס בין שנים – איש ואשה וכל שנים – אחד אמור לסמל את עמוד התורה והשני צריך לסמל את עמוד התפלה. אחד בא עם מטען של שכל, והשני בא עם מטען של אמונה, של תפלה. של רצון אמתי לקבל, בקשה "מקרב איש ולב עמק"[סב] לקבל. אם כן, מהו הדבר הראשון כאן? הקבלה מפרשת שהחסד שייך לזכר, והאמונה שייכת לנקבה, אבל הפשט, והמדרש שהוא על פי הפשט, דורש שגם "זכר חסדו" וגם "אמונתו" הוא בזכות "בית ישראל", הנשים.

איך נחבר את שני הדברים יחד? בכל יחס הזכר-המשפיע מקבל את היכולת ואת הממשות להשפיע בפועל אך ורק בזכות המקבל. זה רעיון קל ופשוט, שכתוב גם בספרי המוסר וגם בספרי חסידות רבים, ובמיוחד אצל הרבי שליט"א. אחת משיחותיו הראשונות[סג] היא בהגדרת מהות הצדקה. יש לדעת שמהות הצדקה היא לא שאני נותן משלי דבר ששייך לי, אלא עלי להרגיש שדבר זה מופקד אצלי ולא היה שייך לי אף פעם. השפעת חסד אמתית היא לא מתוך מחשבה שאני נותן לך משהו ששייך לי, אלא לדעת נאמנה שהדבר שאני רוצה לתת לך עכשיו היה שייך לך כל הזמן, הוא מיועד לך ואתה הכתובת שלו. ה' זיכה אותי שהפקיד אותו אצלי בינתיים לקצת זמן, עד שאני נותן לך. כשבאת נתתי לך את מה ששייך לך. זהו הראש האמתי של הצדקה. באותה השיחה חשובה של הרבי הוא מסביר נקודה עקרונית מאד, שהיא הבדלה בין יהודי לגוי. גוי אינו מסוגל לתת כך צדקה. גם הוא נותן צדקה, "חסד ישמעאל"[סד], אך אינו מסוגל בנתינת הצדקה שלו להרגיש נפשית שמה שאני נותן לך היה שייך לך כל הזמן, ומה שנתנו לי היה רק בגדר פקדון עד שאני מוצא אותך. הוא כותב שזוהי תכונה יהודית יחודית, ש'בא' ליהודי להרגיש ברגע הנתינה שלו שהדבר היה שייך בעצם למקבל, ואף פעם לא היה שלי. לעומת זאת גוי אינו מרגיש כך. היות שלכל אחד יש גם את "הגוי אשר בקרבך", זו הדרך לזהות אותו ולשים עליו את האצבע. הגוי הוא זה שנדמה לו שאני עושה לך דבר גדול, וכמה שאני צדיק וחשוב שאני נותן לך דבר ששייך לי. זה הגוי. היהודי שבכל אחד, יודע שכל מה שיש לי הוא בעצם שלך, "שלי – שלך ושלך שלך"[סה], כמו החסיד של פרקי אבות.

כאן אנחנו רואים את התופעה הזו, כאשר אנחנו משווים בין שני הפירושים ומחברים ביניהם. המדרש אומר... [ההקלטה נקטעה]

תודעת שפע חסידית

האמונה והתפלה שייכות לנקבה רק בחיצוניות, אבל בפנימיות הכל שייך לה. בפנימיות גם החסד וגם האמונה הם שלה. הפנימיות הזו יותר קרובה לפשט הפסוק "זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל", הכל בזכות נשים צדקניות שבדור.

אם כן, הרעיון הראשון שיוצא כאן הוא דבר ידוע, שכתוב גם בספרי מוסר, שכשהאדם נותן עליו לדעת שככל שהוא רוצה לתת יותר הוא גם יקבל יותר. הצדיק-המשפיע נמשל לצנור פתוח, וככל שהוא נותן, כך הוא מקבל, כיון שאינו מעכב אצלו שום דבר אפילו לרגע. מה נקרא לעכב? אם אתה מעכב את הדבר אצלך אתה מפסיק את הזרימה. אם אתה רוצה שהזרם הזה יתמיד כל הזמן, 'נביעת האין-סוף' בלשון החסידות, אסור לעכב אותו. מה העיכוב? לחשוב לרגע שהזרם הוא שלי. אם אני מרוויח כסף, כמה שיותר מהר שהוא יגיע לקופת הצדקה, אפילו שעוד לא זכיתי לחלק אותו, ולא היה לי רגע שהיה נדמה לי שהכסף שייך לי, כך הצנור יהיה יותר פתוח ואז מקבלים יותר ויותר. אם האדם מעכב את השפע ושם את הכסף בכיס שלו מתוך מחשבה שהוא שלו ורק יותר מאוחר הוא עושה שיקול שעליו להפריש צדקה, וכמה – מעשר, חומש? – זה נקרא שהוא עכב את השפע, כיון שהיה נדמה לו שהוא שייך לו. עד כאן הרעיון הראשון כאן, בהקשר ל"זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל".

החן הכפול של האשה

יוצא מכאן עוד דבר גדול: חיבור בין שני אנשים תלוי במציאת חן. אם אינם מוצאים חן אחד בעיני השני אין סיכוי לאהבה. יש ספר שמישהו כתב בשם 'יש סכוי לאהבה'. ברור שאין סכוי לאהבה אם לא מוצאים חן אחד בעיני השני. הכל מתחיל מחן. אם יש חן יש סכוי מאד טוב לאהבה. כתוב בספר יצירה[סו] שתמורת חן כעור. אם הוא נראה לך רק כמכוער, אין שום סכוי לאהבה על דרך הפשט. קודם כל צריך למצוא חן.

יש צדיקים רבים שכתוב עליהם בתורה שמצאו חן בעיני ה'. אם צדיק מוצא חן בעיני ה', הוא כמו נקבה, כמו שבשיר השירים אנחנו כלפי הקדוש ברוך הוא ככלה כלפי חתן. יש גם צדיקים כמו יוסף, עליו אנחנו קוראים בתורה בשבועות אלה, שמצא חן וחסד גם בעיני כולם – פוטיפר, שר בית הסהר. יוסף הוא משפיע, הוא זכר. יש חן שהחתן מוצא חן בעיני הכלה, ויש חן שהכלה מוצאת חן בעיני החתן. מהו ההבדל בין מציאות החן? כתוב במקום אחד בקבלה שחן החתן שמוצא בעיני הכלה הוא חן אחד, וחן הכלה בעיני החתן הוא שני חן.

הדבר מרומז בסיום ההפטרה של חנוכה שקראנו בתורה לפני שבוע. הפסוק האחרון בהפטרה, הכל הולך אחר החיתום[סז], הוא "תשאות חן חן לה"[סח]. כתוב ש"לה" הוא האשה. לאשה יש "חן חן", ולזכר, לו, יש חן אחד. הסדר הזה דומה למה שחז"ל אומרים ש"אין לך טפה אחת שיורדת מלמעלה שלא עולות כנגדה שתי טפות מלמטה"[סט]. כשטפה אחת יורדת מלמעלה, עולות לקראתה שתי טפות מלמטה. כאן, בנוגע לחן, יש חן אחד שיורד מלמעלה, ויש שתי בחינות של חן שעולות מלמטה.

איך הדברים מתקשרים למה שדברנו עכשיו? הרגשה יותר חיצונית היא כמו פירוש הזהר שאמרנו קודם, שהחסד שייך למשפיע והאמונה, שהיא הכלי לקבל את החסד – בארמית כלי הוא מנא, ואומרים שהמלה אמונה היא גם מלשון כלי – שייכת לאשה. אבל באמת, המדרש אומר שבפנימיות הכל בזכות האשה (כמו שהסברנו). אם הכל בזכות האשה כלומר שגם החסד וגם האמונה שייכים לאשה. יש מבט חיצוני יותר, לפיו החסד שייך לאיש ויש לו חן וחסד, שתמיד הולכים יחד. לאיש יש רצון להשפיע, וזה מה שמוצא חן בעיני. כשמחפשים חתן אומרים שהוא בחור טוב, איש חסד, וזהו החן שלו. לעומת זאת על בחורה לא אומרים רק שהיא בחורה טובה, אלא גם החסד ('טוב') הוא בזכותה, וגם יש בה משהו יחודי, שאין בבחור בכלל, והוא האמונה. אבל גם החסד הוא שלה, ובפנימיות שניהם שלה. אם כן, החסיד של פרקי אבות שאומר "שלי שלך ושלך שלך", הוא פנימיות החתן והכלה שלנו. החן שלי הוא גם כן בזכותך, החסד שלי הוא גם את. בלעדיך אין לי שום חסד. כמו שחזרנו גם על פי פשט, שפרנסת האדם באה לו ממזל האשה[ע]. כשאדם מרוויח כסף הדבר לא בא מהמזל שלו אלא מהמזל שלה. הדבר הוא כמו שרבי עקיבא אמר לתלמידיו בקשר לתורתו ש"שלי ושלכם – שלה"[עא]. כל מה שיש לי ולכם הוא בזכותה.

בכל זאת צריך להתבונן יותר עמוק מה זאת אומרת שהיא נושאת שני הפכים גלויים ומה שמוצא חן אצל האשה הוא שיש לה שתי בחינות קצת הפוכות שמשתלבות יחד.

הרמונית השמאל והימין

אמרנו קודם שהיחס בין איש ואשה הוא כמו היחס בין תורה לתפלה. נראה זאת הרבה מאד בהמשך הספר הזה. לתורה יש גם התכללות של ימין ושמאל, אבל הכל נכלל בתוך הימין, בתוך החסד, כמו שכתוב על מתן תורה "מימינו אשדת למו"[עב]. המלים "אשדת למו" הם צירוף אותיות דת שמאלו[עג]. בתורה השמאל נכלל בימין, "לאכללא שמאלא בימינא"[עד] בלשון הזהר. במלכות, "ראשית בנין המלכות מן הגבורות"[עה], מן השמאל, ורק אחר כך היא מקבלת את החסדים, בסוד חסדי דוד הנאמנים. יוצא שבמלכות יש "[תשאות] חן חן לה" בגלוי. כשלומדים מושגים של קבלה וחסידות, המושג התכללות חשוב מאד, זו אחדות של שני דברים הפוכים שמתחברים יחד. יש מעלה גדולה מאד בהתכללות, אך יש גם מעלה עצומה בשני הפכים שלא מתכללים אלא להפך, עומדים יחד כל אחד במקומו, פועלים יחד ונושאים חן יחד.

כשמשה רבנו, נותן התורה, עומד בתפלה לפני ה' בסוף פרשת בשלח, במלחמת עמלק, כתוב "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש"[עו], והתרגום מתרגם כך "ידוהי פריסן בצלו", הוא הרים את שתי ידיו בתפלה. התורה ניתנה מיד אחת, יד ימינו, "מימינו אשדת למו", כשעומדים בתפלה מרימים את שתי הידים, על דרך טפה אחת כלולה שיורדת מלמעלה, ושתי טפות נפרדות שעולות יחד מלמטה. במלים הפשוטות ביותר, הדבר הוא כמו ראש של 'אחד' מול ראש של 'יחד'. יש משהו באב הטפוס הפנימי של הזכר, שאצלו המציאות היא אחידה, ויש משהו באשה שאצלה המציאות אינה אחידה, אבל היא ב'יחד'. יחד הוא כמו הרמוניה. הרמוניה אינה אחדות, זו טעות חמורה לחשוב שהיא כן. בפסוק "והיו לבשר אחד"[עז], הרבה חושבים שהאידיאל הוא לחיות בהרמוניה יחד. זהו בלבול גמור. ההרמוניה היא מושג מתרבות המערב, והיא קיימת גם בתרבות המזרח.

מהי הרמוניה במוזיקה? שנים, שלושה או ארבעה קולות שנשמעים ביחד בהרמוניה ועובדים טוב יחד. הרמוניה אינה קול אחד. מי שלמד תורת המוזיקה יודע שבכל אחד ישנם אין-סוף צלילים, אובר-טונס. הדבר הוא משל ל'אחד' ביחס ל'יחד'. 'אחד' הוא כאשר יש הרבה צלילים שונים בתוך טון אחד. הכל מאוחד, כמו "לאכללא שמאלא בימינא", השמאל נכלל בתוך הימין, יד אחת, יד ימין שנותנת תורה לעם ישראל. הרמוניה היא שתי קולות שנשמעים טוב יחד. לעניננו, הדבר הוא כלל גדול שאולי נראה יותר, שהאיש מסמל את היכולת להגיע ל'אחד', והאשה מסמלת את היכולת להיות ב'יחד', כשנים שחיים בהרמוניה. המושג הרמוניה שיש לאשה חייב להתבשם מראש הזכר, שאצלו הקשר הוא לא הרמוני אלא 'אחד'. גם הראש של הזכר חייב לקבל שלימות ולרדת לתוך המציאות הנפרדת לעת עתה של עולם הזה, ולפעול בתוכה הרמוניה. ה'אחד' צריך להיות מושפע מה'יחד', וה'יחד' חייב כמובן לקבל אור וזרע מה'אחד'.

יותר גבוה מ'אחד' ומ'יחד' הוא 'יחיד'. הקדוש ברוך הוא הוא 'יחיד'. 'אחד' ו'יחד' הם למטה מ'יחיד'. יש משהו ב'יחד' שהוא למטה מ'אחד', שנעוץ ב'יחיד' שלמעלה מ'אחד' – "נעוץ סופן בתחילתן"[עח], על דרך "שרש הכלים גבוה משרש האורות"[עט]. שרש האשה שיותר גבוה משרש האיש.

תפלה משמאל ושבח מימין

איך נדגים את הדברים במלים פשוטות? כאשר האדם מתפלל, יש בתפלה שני דברים. במקום אחד חז"ל אומרים ש"לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל"[פ]. במקום אחר[פא] בגמרא כתוב הפוך, שקודם להתפלל ואחר כך לסדר את השבח. היום כשאנחנו מתפללים אנחנו אומרים קודם שבח, אחר כך תפלה ולבסוף הודיה. מהי התפלה? עצם התפלה הוא בקשה. הבקשה היא כשחסר לי, אני מבקש ממך כי אני לא מושלם ולא משלים עם המציאות. אני רוצה אחרת, יהי רצון שהמציאות תתהפך. לא ניחא לי מהממשלה הזו. אני הולך לכותל המערבי ושופך דמעות שהממשלה תפול ותקום ממשלה יותר יהודית. זהו ראש של אשה. זו תפלה. אם האדם לא מבסוט מהמציאות, ורוצה שיהיה אחרת, הדבר הוא בממד הבקשה שבתפלה. הדבר אינו בשבח או בהודיה. שבח הוא לשבח את ה' שהוא אך טוב, "הגדול הגבור והנורא", הכל בסדר. הודיה היא גם לומר שמה שאתה עושה כלפיי אישית הוא בסדר, אני מודה לך על כל מה שאתה עושה ואין לי טענות כלפיך.

בקשה היא כן טענות. בקשה היא לעשות דין תורה עם ריבונו של עולם. תפלה היא מלשון דין, פלילים. כתוב במלים קשות[פב] שלהתפלל לה' היינו להפליל את הקדוש ברוך הוא. לעשות אותו פלילי, לעשות נגדו דין: מה פתאום אתה עושה לי כך וכך? "השפט כל הארץ לא יעשה משפט"[פג]? מי התפלל ראשון? אברהם אבינו. הוא עשה דין תורה עם ה' – "השפט כל הארץ לא יעשה משפט?", הרי הכל תלוי בך, הכל בידיך. איזה מן פלונטר אתה עושה לנו כאן במציאות? הדבר הזה נקרא דין, זהו בנין המלכות-הנקבה מהדינים, כמו שאמרנו קודם. בתפלה אצל האשה יש אי שביעות רצון מהמציאות, והיא גם מבטאת אותה.

כשחז"ל אומרים שקודם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל, מה הכוונה יתפלל? יבקש על שינוי המציאות. אי שביעות הרצון היא התפלה. מדוע עליו קודם לסדר קודם את שבחו של מקום? מה זה קשור, אלו ממש שני דברים הפוכים? הרי שבחו של מקום היינו שאתה טוב, הכל בסדר, ותפלה היא כיון שאני חושב שהכל לא בסדר, אחרת מה יש לי להתפלל? לכן יש דעה שאומרת שאין מצוה להתפלל. רמב"ן אומר[פד] שיש מצוה להתפלל רק בעת צרה, כשמשהו לא בסדר, אבל לא צריך להתפלל בכלל לדבריו מהתורה. גם היום, מי שתורתו אמנותו לא צריך להתפלל[פה]. הרמב"ם אומר[פו] שכל יום צריך להתפלל מן התורה פעם אחת, או לפחות להתפלל משפט אחד כל יום. יכול להיות שהרמב"ם חושב שבכל יום יש צרה, שלא יתכן שיעבור יום בלי צרה כלשהי. איך שלא יהיה, הוא אומר שצריך להתפלל כל יום.

היום חז"ל תקנו לנו להתפלל שלש תפלות ביום, אך מדין תורה יש מי שאומר שאין מצוה להתפלל בכלל. רואים שהמניע הנפשי שמביא לתפלה הוא הפוך לגמרי מהתורה. שוב, תפלה יוצאת מתוך אי שביעות רצון מהמציאות, והתקוממות נגדה. תפלה לפני הקדוש ברוך הוא היא מתוך התקוממות נגד הדרך שבה הוא מנהיג את עולמו. זה נקרא דינים, לעשות דין עם ה'.

כיצד ממתיקים את הדין שבתפלה

איך ממתיקים את הדין הזה? איך הדין הזה יכול להיות בהרמוניה עם החסד? יש על כך פירוש עמוק מאד של הבעל שם טוב[פז], על אותו מאמר שאמרנו "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל". שבחו של מקום הוא החסד. מהו סדור שבחו של מקום? לא כתוב לשבח את ה' ואחר כך להתפלל, אלא לשון מיוחדת: צריך קודם לסדר את השבח ולאחר מכן להתפלל. איך מסביר הבעל שם טוב? לסדר את השבח היינו להתבונן, כמו החסידים הראשונים שהיו עומדים שעה שלמה ומתבוננים לפני התפלה ורק אחר כך מתפללים. אחרי התפלה עוד פעם שוהים ומתבוננים שעה שלמה. מה מתבוננים? איך ש"בכל צרתם לו צר"[פח]. עיקר השבח של ריבונו של עולם הוא שהוא נמצא איתנו ממש בתוך ה"צר" שלנו. ובעצם זה ה"צר" שלו. מתבוננים בכך שיש כאן רחמים אין סופיים.

אם האדם מרגיש שיש בתוך הצרה רחמים ושה' נמצא בעצמו בתוך הצרה – "בכל צרתם לו צר" ממש – אז כשבאים לטעון כלפי ה', מה שיוצא ממותק ולא כל כך קשה. אי שביעות הרצון לא כל כך קשה, כיון שקודם סדרתי את השבח שלי, הוא נמצא איתי בתוך הצרה. יוצא שהתפלה שלי היא בעיקר עליו, שאני מבקש עליו רחמים, כמו הפירוש של אדמו"ר הזקן[פט] על "רחמיך רבים הוי'"[צ], שהרחמנות הכי גדולה היא עליך, הקדוש ברוך הוא.

יש מי שאומר הפוך, שקודם יתפלל ואחר כך יסדר את שבחו של מקום. הבעל שם טוב מסביר שהדעה השניה אומרת שאין אפשרות להשיג שכלית בהתבוננות שה' נמצא איתי כאן בתוך הצרה, לפני שאני פונה אליו מתוך אמונה ומתפלל מתוכה שהוא יכול לעזור לי. אני מתפלל מתוך אמונה שהוא יכול לעזור לי אם הוא רוצה, ואם אני טוען כלפיו שיעזור לי, מתוך אמונה שהוא יעזור לי, זה עוזר לי לסדר אחר כך את שבחו, מתוך אמונה שהוא אכן נמצא כאן. ואז "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע"[צא], כיון שמצאתי כאן את הקדוש ברוך הוא כמרכז הכובד של כל הצרה הזו. כך הבעל שם טוב מסביר את שתי הדעות בחז"ל האם לסדר את השבח לפני התפלה או לאחריה.

שתי נקודות החן של האשה – הכרת הטוב עם תביעה לשפור

מה שכתוב כאן הוא הדוגמה לכך שיש אצל האשה שתי טפות, שתי נקודות חן שעולות בהרמוניה. החן של האשה מורכב משני חן – "חן חן לה": חן השבח, שהוא היכולת להכיר בשבחו של מקום, בשבחו של אותו אחד שמשפיע לה, ולהודות בכך; והחן שעוד לפני כן היא לא נמנעת מלהתקומם מול מצב הביש, שאינה מקבלת ברצון ומבקשת שישתנה, שישתפר. אם כן, מהו חן אמתי של אשה? שיש לה הכרת הטוב יחד עם תביעה לשפור. אצל האיש זה לא כך. הוא אמור להיות אחיד, שכל התביעה שלו כלפי המציאות נכללת וממותקת בעצם בתוך שרש החסד.

איש אידאלי הוא תורה, ומהי תורה? כמו שכתוב הרבה פעמים, שעבור בן תורה, מי שיושב בישיבה, המציאות בכלל לא מציאות, הכל הוא אמינות של תורה, היכי תמצי של תורה. בשביל בן תורה מובהק אין בכלל מציאות. המציאות היא שאלה מה עושים במקרה כזה על פי תורה, מה ההלכה אומרת. הכל שעשועים, היכי תמצי של תורה. יש בכך מעלה, כיון שבאמת אין מציאות, המציאות רק משמשת את התורה. הכל פלפול, אז בוא נתחיל להתפלפל מה עושים במקרה כזה. זהו ראש שבו השמאל נכלל בימין. השמאל הוא המציאות, והיא נכללת בימין שהוא התורה, "מימינו אשדת למו". ה' הרי "אסתכל באוריתא וברא עלמא"[צב]. גם יש אצל האיש חן גדול, אך הוא חן אחד.

אצל אשה לעומת זאת, יש חן חן, "תשאות חן חן לה", שתי ידיים. היא מרימה שתי ידיים, והוא מושיט יד אחת. זהו ציור עמוק ופנימי מאד להבנת היחס בין איש אידאלי ואשה אידאלית. אצלה יש הרמת שתי ידיים והיא החן שלה. זהו סדור שבחו של מקום או שבחו של המשפיע, וגם התפלה-בקשה שהיא דין. הוא מושיט את החסד ביד אחת. הדבר קשור עם מה שאמרנו קודם, על החסד לכאורה שלו, ועל האמונה שלה, ושבאמת גם החסד וגם האמונה שלה. "אין ישראל נגאלין אלא בשכר נשים צדקניות שיש בדור".

מה עושה אצל האשה את ההרמוניה? שוב, היא מסמלת את היכולת ליצור הרמוניה בין השלמה עם המציאות לאי השלמה עמה. אצל אב הטפוס של האיש הבעיה הזו לא קיימת, ולאשה קיים כל הזמן הקונפליקט האם להשלים עם המציאות או לא. הדבר הוא כיון שהיא חיה את המציאות. הקונפליקט הוא האם להשלים עם מצב זה כיון שהוא ודאי טוב, או לא להשלים איתו כיון שהוא לא מספיק טוב בשבילי ואני רוצה שהוא יהיה יותר טוב. אם שני המוטיבים, השלמת המציאות ואי ההשלמה עם המציאות, עובדים יחד זהו "חן חן". אין "חן חן" יותר גדול מהשילוב שבין ההשלמה עם המציאות ואי ההשלמה איתה.

סוד האיזון הנפשי

יש מלה נוספת שמתארת הרמוניה. בנגינה כאשר יש שני קולות שעובדים טוב יחד, הם יוצרים הרמוניה, ואם הם לא עובדים טוב יחד אין הרמוניה. מה המלה שאומרים למצב כזה היום, במיוחד בתורת הנפש, פסיכולוגיה? איזון. אם יש שני דברים שעובדים טוב יחד, זה באמת נעים לאוזן – מאוזן הוא מלשון אוזן. אם המצב אינו מאוזן, אז השניות צורמת באוזן.

היכן נמצא המקור בנפש לאיזון? זו שאלת השאלות של הפסיכולוגיה, איפה מחפשים את הכח להיות מאוזן. כאן אנחנו מסבירים באופן חלק מהו האיזון: בין הנטיה להשלים עם המציאות מול הנטיה שלא להשלים איתה. העבודה להגיע לאיזון הנכון נקראת עמוד התפלה. זהו לא עמוד התורה, כיון שבו לא קיימת הבעיה הזו כלל. עמוד התפלה שייך לאשה.

על אותו הפרק שדברנו עליו קודם, "אשת חיל", מבואר באריכות בתניא באגרת הקדש פרק א', האגרת הראשונה, מוסבר שזהו סוד הפסוק "חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה". אנחנו יודעים שיציבות קשורה גם פיזית עם האזנים, אבל הכח המאזן בגוף בעיקר נמצא במתנים. מתנים מלשון מתינות. יש בטוי של הבעל שם טוב, "זריזות במתינות"[צג]. צריכים להיות זריזים, אבל כדי שהזריזות לא תהפוך לפזיזות, צריך לכלול בזריזות מתינות. המתנים עומדות על הרגלים, והן מכוונות ומריצות את הרגלים, אבל מתנים הן גם מלשון מתינות. המתינות שומרת מפני מעידות, נפילות ואיבוד שיווי משקל.

הכח המאזן שבמתנים

יש קשר בין הנפש והגוף, והכח המאזן בגוף קשור בעיקר עם פעולת המתנים. לכן אפשר לומר, ממש בדרך הגוף הגשמי, שתרגילי מתנים יכולים לעזור בענין האיזון בנפש. האיזון הכי טוב הוא מה שהבעל שם טוב אומר, זריזות במתינות.

הפסוק אומר "חגרה בעוז מתניה". כדי לחזק את הכח המאזן, יש לחגור את המתנים בעֹז. אדמו"ר הזקן מסביר באריכות בתניא ש"אין עז אלא תורה"[צד], התורה שבעל פה, שעולה מלמטה למעלה ושייכת במיוחד לאשה. מכחה דוקא ולא מכח התורה שבכתב, חוגרים ומחזקים את המתנים, האיזון. לפי חיזוק האיזון בגוף ובנפש, ניתן לאמץ את הזרועות, "ותאמץ זרועותיה". הדבר הוא כמו מה שאמרנו קודם שהרמת שתי ידיים – "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש", "ידוהי פריסן בצלו" – היא השבח מול התפלה, החסדים שיש מול הגבורות והדינים, ההשלמה עם המציאות ואי ההשלמה איתה. בכדי לאמץ זאת, צריך קודם לחגור את המתנים.

הרמוניה ודיס-הרמוניה אצל תלמידי חכמים

מהו ה"עז"? יש פסוק בתהלים שאומר "אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים"[צה]. מסבירים שה' דבר מלה אחת, אך אנו שומעים זאת כשתי מלים, על דרך "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו"[צו]. כשהדבור מתקבל באזנינו, הוא מתחלק לשנים. כאן יש לנו עוד פסוק מפורש לכך שיש השגת אחדות שיורדת מלמעלה, מול שניות שמתקבלת וגם עולה מלמטה. הדבר הוא כמו טפה שיורדת מלמעלה ושתי טפות שעולות לקראתה מלמטה – "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי". חוץ משתי הטפות שעולות מלמטה ו"שמור וזכור בדבור אחד נאמרו", כתוב שבכל פעם ששתי נשמות חלוקות ביניהן ביחס לכל עניין של תורה, כמו שבית הלל מקלים ובית שמאי מחמירים. כתוב "אלו ואלו דברי אלקים חיים", התכונה שאחד אומר בכה והשני אומר בכה, דברים שונים, אך כששומעים אותם כשלומדים תורה, שומעים הרמוניה בתוך הדעות השונות וההפוכות. זהו היפי של התורה.

תמיד מפרשים את כוונת המאמר "אלו ואלו דברי אלקים חיים"[צז] שלכל אחד יש שרש, אף אחד לא משקר, כולם דוברי אמת. אבל לא רק שלכל אחד יש שרש, אלא גם כאשר שומעים את הדעות השונות במציאות[צח], דעות של מחלקות חמורה מהקצה אל הקצה, היא לא צורמת את האוזן. בדיוק להיפך, גם כששומעים את המחלוקת במציאות התחתונה שומעים הרמוניה בין הקולות. זה היפי הפנימי ביותר של התורה. כל החכמים, על כל שינויי הדעות שלהם, אם הם חכמים אמתיים, שומעים "את והב בסופה"[צט], את ההרמוניה בקולות שלהם.

מה הדבר מלמד אותי? אם למשל אני נוכח במציאות שחכמים חולקים והמחלוקת צורמת לי הדבר מוכיח שיש כאן בעיה. לא כל כך פשוט שהמחלוקת כאן היא "אלו ואלו דברי אלקים חיים". יכול להיות שיש בעסק הזה תולעת כלשהי. אם הדברים הם "אלו ואלו דברי אלקים חיים", אפילו כשיש מחלוקת מן הקצה אל הקצה, זה לא צורם. ואם הדבורים של החכמים כן צורמים, כשהם נוזפים אחד בשני ומשמיצים זה את זה, סימן שהם כבר יצאו מגדר "אלו ואלו דברי אלקים חיים".

התכונה של "אלו ואלו דברי אלקים חיים" נקראת "עז". היכולת לשמוע שני קולות בהרמוניה, נקראת עז, כפי שכתוב בפסוק: "אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי", ואיך אני יכול לשמוע שתי קולות בתוך דבר אחד? "כי עז לאלקים". ה"עז" גופא הוא היכולת לשמוע שני קולות יחד בהרמוניה. לכן העז של התורה הוא מה שמחזק וחוגר את המתנים של האשה בכדי שהיא תוכל לאמץ את זרועותיה.

כח האשה בזיהוי דיס-הרמוניה

אם כן, איזו תכונה יש לאשה? שהיא מסוגלת לשמוע, יש לה אוזן קשבת טובה מאד לשמוע בשני קולות האם הם צורמים או משתלבים יפה. כך אמור להיות אצלה. זו תכונה נשית לפי זה. גם בין אנשים, כשרוצים לערוך מסיבה בבית, לעשות סימפוזיון באוניברסיטה עם כמה קולות חולקים, רוצים שזה יעלה יפה. זו תכונה נשית, להזמין חבר של אורחים שישלימו אחד את השני, שלא כולם יאמרו אותו הדבר, כל אחד יאמר משהו אחר, אבל הכל ישמע בסוף תזמורת מוצלחת ושלימה של קולות.

אצל איש כתוב[ק] שיש לו דעת רחבה והוא סובל את כל הדעות, כיון שהוא באמת משחזר כל דעה בשרשה. כמו שאמרנו קודם, במשפט "אלו ואלו דברי אלקים חיים", יש את הבחינה שלכל אחד יש שרש, ולא רק זה אלא שבסופו של דבר השרשים מתחברים. למי שיש חוש לשרש המשותף יכולת להתיחס לכל אחד ואחד על דעותיו השונות. יש לו רוח שהולכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד, "איש אשר רוח בו"[קא], אבל האשה יודעת פשוט לשמוע היטב את האיזון ההרמוני מול הצרימה.

ג.      מעלת האור החוזר של האשה

מעלת 'אין תחילה' על 'אין סוף'

נאמר עוד נקודה לסיום ביאור ח'[קב]. האשה כאן נקראת "בית ישראל". כל מה שאמרנו יצא מכך שהפסוק אומר "זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל", ולא לבני ישראל. האותיות "בית ישראל" יוצרות את צירוף האותיות "בלי ראשית", בשינוי קל של האותיות. היכן מופיע הבטוי "בלי ראשית"? בפיוט אדון עולם שאומרים בכל יום בבקר. כתוב שם "בלי ראשית בלי תכלית ולו העז והמשרה" – ה' הוא בלי ראשית ובלי תכלית. העובדה שהמלים "בית ישראל" יוצרות את הצירוף "בלי ראשית" מלמדת שיש לאשה קשר עם הבטוי הזה. אם המהות של האשה היא "בלי ראשית", סימן שהמהות של האיש היא כנראה "בלי תכלית".

איש הוא בבחינת התפשטות של אור אין סוף, כמו שהמקובלים מכנים את הקדוש ברוך הוא לפני הצמצום הראשון שבו עשה חלל באור שלו וגלה את כח הגבול שבו. יש שאלה בקבלה[קג] מדוע קוראים לה' 'אין סוף'? היה עלינו לקרוא לו 'אין תחילה'. סוף אין לו אבל התחלה יש לו? מה יותר עמוק, לומר שאין לו סוף או לומר שאין לו התחלה? כתוב בספרים שלומר שאין התחלה הוא הרבה יותר מאשר 'אין סוף'. אם 'אין סוף' משמעו שאין התחלה, זה מוגבל לגמרי.

אחד ממאמרי החוקרים הראשונים הוא "כל קדמון נצחי ולא כל נצחי קדמון"[קד]. זהו משפט של חקירה, פילוסופיה. לפיו כל דבר שאין לו התחלה, ודאי שאין לו סוף. אבל דבר שאני יודע שאין לו סוף, לא מכריח שאין לו התחלה. יכול להיות שאין לו סוף ויש לו התחלה. איך אומרים זאת? "כל קדמון נצחי ולא כל נצחי קדמון". איך יתכן שדבר נצחי הוא לא קדמון? "ברצות הא-ל". זהו המשך הביארו. הקדוש ברוך הוא יכול לעשות דבר שיהיה נצחי, אף על פי שאותו הדבר אינו קדמון. אם כן, יש מעלה עצומה ב'אין תחילה' יותר מאשר ב'אין סוף'.

בכל זאת, מהו ההבדל בין שני הבטוים האלה, "בלי ראשית בלי תכלית". גם בפיוט אדון עולם רואים שבלי ראשית הוא לפני "בלי תכלית", שהוא יותר גבוה מ"בלי תכלית". מה ההבדל? ש"בלי תכלית" הוא בדרך של אור ישר שיורד ומתפשט עד אין סוף. אין סוף הוא כמו "סופא דכל דרגין". הסוף הוא התחתית. אין סוף משמעו שהדבר יכול להימשך בלי סוף. זהו אור ישר. מהו "בלי ראשית", או 'אין תחילה'? זהו אור חוזר. אני מתחיל לעלות, עולה ועולה, ואין התחלה. אף פעם לא נגיע להתחלה. איך אומרים זאת בלשון הזהר? "למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית"[קה]. כשעולים למעלה, אין שם קץ, ולמטה מטה יורדים עד אין תכלית. "למטה מטה עד אין תכלית" הוא בדיוק כמו הבטוי "בלי תכלית", מאדון עולם, ו"למעלה מעלה עד אין קץ" הוא "בלי ראשית". מה יותר גבוה? ודאי "למעלה מעלה עד אין קץ", "בלי ראשית".

תפיסת האיש והאשה – בלי תכלית ובלי ראשית

זהו דבר יסודי מאד להבנת ההבדל בין האיש והאשה ובין כל שנים שנפגשים. אחד הוא אור ישר והשני הוא אור חוזר. על אור חוזר כתוב "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש"[קו], יותר גבוה מנקודת המוצא של האור הישר. כל אור ישר מתחיל מנקודה, והאור חוזר עולה יותר גבוה מנקודת המוצא של האור הישר. זה בדיוק מה שאמרנו שאם יש אור ישר, אין לו סוף אבל יש לו התחלה, נקודת מוצא. אבל לאור חוזר אין נקודת מוצא, הוא 'אין תחילה', "בלי ראשית".

הדבר הוא כמו בהתבוננות שבהתחלת עץ חיים, ספר היסוד של הקבלה. הוא שואל שאלת תם שנשמעת מאד מוזרה: למה ה' ברא את העולם לפני ששת אלפים שנה, למה הוא לא ברא אותו קודם? כך נפתח עץ חיים. אם בריאת העולם היא טובה, למה לחכות? היה אפשר לבוראו קודם. מה טמון וטעון בשאלה הזו? שאם אני מקבל כהנחה פשוטה שיש נקודה ראשונה, אני בכלל לא חוקר מה היה קודם. לא עולה על דעתי לשאול מדוע הוא לא ברא את העולם קודם. זוהי תפיסה של זכר, שיש נקודת מוצא וממנה הכל מתחיל להתפשט ולהתפשט עד אין סוף. אם לא היה ש-די, "שאמר לעולמו די"[קז], הכל היה מתפשט עד אין סוף. אבל כל דבר מתחיל מנקודה מסוימת, ולא שייך לשאול מה היה לפניה, "בראשית ברא אלקים"[קח].

השאלה למה לא אתמול, מה קרה היום שאתה בורא עכשיו את העולם, היא 'ראש' של נקבה שהוא גבוה יותר מה'ראש' של הזכר. זה נקרא "בלי ראשית", או "כל אור חוזר חוזר לקדמותו". "לקדמותו" הכונה לפני נקודת המוצא של האור הישר. צריך להתבונן בדבר הזה הרבה מאד, שיש מי שחוקר בטבעו ואינו מסתפק בתהליך מסוים שמתחיל מנקודה מסוימת, אלא שואל אותך כל הזמן מה הביא אותך לעשות כך וכך, למה התחלת? למה לא התחלת קודם? לעומתו יש מי שמחליט להתחיל בתהליך, וכאשר מחליט כך בדעת חזקה – לאיש יש דעת חזקה – הוא ימשיך מכאן עד הסוף.

מה כתוב כאן? שהגאולה תבוא מ"בית ישראל", מה"בלי ראשית". להבאת המשיח אי אפשר להסתפק בתהליך שהתחיל לפני ששת אלפים שנה, מתמשך והולך. בכדי להגיע למשיח צריך להגיע לפני תחילת הבריאה – המשיח הוא אחד הדברים שה' ברא לפני בריאת העולם. יש באשה פרדוקס, שעם כל מה שאמרנו שהיא קשורה עם המציאות, יש בראש שלה חקירה מה היה לפני המציאות הזו בכלל. היא כל כך עולה באור החוזר שלה שהיא חוקרת מה היה לפני הכל. מכך היא מגיעה למשיח, ואז היא יכולה לממש את המשיח כאן למטה.

מי שכל הזמן מפיק מהנתונים הקיימים תועלת נוספת, שיפור איכות חיים, עוד משהו ועוד משהו שהוא מפיק ומפיק, הוא איש. לא זה מה שיביא את המשיח, זה "בלי תכלית". להבאת המשיח צריכים להיות "בית ישראל", אותיות "בלי ראשית". זהו הרעיון החשוב כאן.

זכריות החומש ונקביות הנ"ך

לסיום, בכלל מאד מענין שבחמשה חומשי תורה כמעט בכלל ולא מופיע הבטוי "בית ישראל". יש "בית יעקב"[קט], כשהתורה ניתנה. הבטוי "בית ישראל" לא כמעט מופיע אצל משה רבינו, רק "בני ישראל": "אמור לבני ישראל", "צו את בני ישראל", "דבר אל בני ישראל". הכל "בני ישראל". הבטוי המקורי בתורה כולה, הבטוי הקלאסי של חמשה חומשי תורה הוא "בני ישראל". לעומת זאת, כשקוראים את הנביאים כולם, רואים פלא, שלא רק בפסוק "זכר חסדו" בתהלים, אלא לאורך כל הנביאים יש מעט מאד "בני ישראל", והרבה מאד "בית ישראל". כלומר, הבטוי "בית ישראל" תופס את מקומו של הבטוי "בני ישראל". בחומש הבטוי הוא "בני ישראל", ובנ"ך הבטוי הרווח בכל ספרי הנבואה הוא "בית ישראל".

מהו ההסבר לכך לפי מה שכתוב כאן? כיוון שהחומש הוא זכרי בעוד שהנביאים שפונים אל העם, פונים אליו כאל נקבה. מה זאת אומרת? שכל הנביאים נבאו לימות המשיח. חמשה חומשי התורה הם בעיקר "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם"[קי]. חמשה חומשי תורה הם "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה"[קיא], אבל הנבואה מיועדת בעיקר לימות המשיח. זהו ההסבר לכך שבנבואה הבטוי העיקרי הוא "בית ישראל", בעוד שבחומש הבטוי הרווח הוא "בני ישראל". כל זה יצא לנו בקשר למאמר חז"ל שהגאולה תבוא "בשכר נשים צדקניות שיש בדור, שנאמר זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל, לבני ישראל אין כתיב כאן אלא 'לבית ישראל'" – "לבית ישראל" אלו הנשים.