ב"ה

"פתח רבי שמעון" תשל"ד (8)

ח' שבט תשנ"ה – שכם

אותיות ו-ז (1)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[ניגנו "אם אסק שמים"]

א.      חזרה על הנלמד

שתי דרגות ברשב"י

אנחנו בעמוד קנו, יוסף. מדברים על התקשרות, דבקות והתאחדות ובעצם מסיימים הפעם את המאמר:

ו) וע"פ כל הנ"ל יש לבאר, דשני הענינים שברשב"י, [רשב"י אמר[ב]:] בחד קטירא אתקטרנא [ביה בקוב"ה, אחר כך הוא אמר נפשי או נשמתי] ובי' אחידא כו' [בי להיטא],

קודם הוא אמר שבקשר אחד אני מתקשר בה' ואחר כך, בסוף, הוא אמר שאני אחוז, אחוד ומיוחד עם ה' לגמרי.

מפשט הזהר משמע שהוא אומר 'כל ימי, כל הימים שחייתי על האדמה הייתי קשור עם הקב"ה, אבל עכשיו, ברגע ההסתלקות אני יותר מקושר, אני אחד עם הקב"ה'. זו המשמעות. אם כי הוא הביא בתחילת המאמר שהרבה פעמים מצטטים ביחד, כהמשך אחד, אבל כשמסתכלים בזהר הם לא המשך אחד, אלא שתי בחינות. הוא אומר 'בימי חיי הייתי קשור, אבל עכשיו שאני הולך להסתלק מן העולם אני "ביה אחידא". בכל אופן, גם בביטוי הראשון שהוא אומר, שהייתי קשור כל ימי חיי – הוא משתמש במלה "חד". את זה לא הדגשנו עדיין. הוא אומר "בחד קטירא" – בקשר אחד – "אתקטרנא ביה בקוב"ה".

בכל זאת, יש שתי בחינות: יש בחינה אחת של "בחד קטירא אתקטרנא" ויש בחינה שניה שהיא ברגע ההסתלקות. כמו שמשה רבנו ברגע ההסתלקות זכה לשער הנון[ג], כל ימי חייו הוא היה רק ב-מט שערים, בסוף הוא זוכה לשער הנון[ד]. על מה שכתוב "כי לא יראני האדם וחי"[ה] כתוב[ו] שלא יראני כאשר הוא חי אבל כאשר הוא מת – הוא כן יראני. "יראני" ברגע ההסתלקות הוא שער הנון ונקרא "ביה אחידא". "לא יראני האדם" היינו "בחד קטירא אתקטרנא".

שלשת הקשרים בחיבור סתים וגליא

נעשה קיצור על כל מה שלמדנו עד עכשיו: למדנו במאמר של הרבי הקודם שיש התקשרות שלמטה מדבקות – התקשרות הנשמה כמו שהיא למטה בעולמות התחתונים. אחר כך, כאשר הנשמה משיגה את דרגת האצילות כשהיא עולה לשם, כאשר היא זוכרת את המעמד שלה בעולם האצילות, כמו שכתוב "חי הוי'... אשר עמדתי לפניו"[ז] – אליהו הנביא זוכר איך הוא עמד לפני ה' לפני שנשמתו ירדה למטה לעולם הזה – שם יש שתי בחינות של דבקות. עולם האצילות הוא עולם הדבקות. הוא מסביר שיש דבקות מצד הכלים ויש דבקות מצד האורות. הדבקות מצד האורות שהיא מדרגת ביניים לפעמים גם נקראת מה שהנשמה מתקשרת לה' על ידי התורה, אבל על ידי שהיא מתפשטת ויורדת ממקור חוצבה למעלה להיות האור בעולם האצילות. אז צריך להעלות בהתקשרות הזו לקב"ה בכמה וכמה שליבות של סולם. 'גליא' של הנשמה מתקשרת עם 'סתים' של הנשמה, שמתקשר עם 'גליא' של התורה, שמתקשרת עם 'סתים' של התורה, שמתקשר עם 'גליא' דקוב"ה – עד ל'סתים' דקוב"ה. יש כמה דרגות ואמרנו שהן כמו ציור של זיג-זג – מהנשמה עד לקב"ה. זה נקרא דבקות שמצד האורות בעולם האצילות.

[זו דבקות בעצם?] אפשר לקרוא לזה התקשרות ואפשר עדיין לקרוא לזה דבקות. המסקנה בסוף היתה שזהו מצב ביניים, אבל היות והיא לא ההתקשרות האמתית של "תלת קשרין מתקשרן דא בדא" עדיין קוראים לה דבקות. דבקות היא תמיד מצד החיצוניות, לא מצד הפנימיות, אבל כשעולים למעלה מהאצילות – שם כתוב "תלת קשרין מתקשרן דא בדא ישראל אורייתא וקוב"ה"[ח]. זו התורה כמו שהיא במקורה-שרשה, אבל בכל זאת זהו קשר של שני דברים. לא רק שהנשמות וה' הם שני דברים שמתקשרים על ידי התורה, עדיין התורה עצמה במקורה משמשת אמצעי וממילא גם היא לא אותו הדבר כמו הקב"ה. גם התורה עם הקב"ה הם שני דברים. לכן הנשמות שם מתקשרות התקשרות עצמית.

מה המעלה של התקשרות זו? היא התקשרות פנים. זה כל מה שדברנו בשני השיעורים האחרונים, שהתקשרות היא תמיד פנים. אם היא צריכה להיות בכמה דרגות שונות של זיג-זג היא לא בדיוק הסתכלות פנים בפנים. אבל למעלה מאצילות היא התקשרות שכולה פנים ולכן כאן מתאימה המלה התקשרות לגמרי. היא נעשית דרך האספקלריא המאירה של התורה להסתכל ולהתקשר פנים בפנים ישר מ'גליא' של ישראל עם 'סתים' דקוב"ה. זו ההתקשרות האמתית, עליה כתוב "בחד קטירא אתקטרנא" – כל ימי חיי הייתי קשור בקשר אחד עם הקב"ה.

חמש המדרגות לפי מאמר הרבי הקודם

הוא אומר שלמעלה ממנה יש דבר שבתחילה קוראים לו קשר, אבל כשמתבוננים יותר רואים שהוא יותר מכל המושג 'קשר'. זהו הקשר השלישי, הקשר הישיר בין הנשמות לקוב"ה. כאשר הנשמות משיגות את השרש האמתי שלהן, שכביכול הן חלק בלתי מהקב"ה. זהו קשר-לא קשר, בגלל שהם כבר לא שני דברים, הם חד ממש. רק אפשר לקרוא להם גילוי של התאחדות. גילוי ההתאחדות הוא מצד היחידה שבנפש.

שוב, אם אנחנו בונים את כל המבנה יש חמש מדרגות, כאשר המדרגה הכי גבוהה – הוא יסביר אותה ונלמד אותה היום – היא דרגת היחידה. מבחינת היחידה הכל אחד. קודם כל ישראל וה' אחד, וממילא, מכך נמשך שגם התורה אחד עם ה'. ישראל מעניקים לתורה את האחדות המיוחדת שלה עם הקב"ה – "אורייתא וקוב"ה כולא חד"[ט] – ולא להיפך, שהתורה מזכה אותנו לאחדות עם ה'. כאשר אנחנו אחד עם ה', הדבר בעצם משפיע ומחבר את התורה עם הקב"ה. כתוב[י] שדוד היה מחבר את התורה עם הקב"ה. כלומר, מגלים בתורה את השרש של ישראל שהם אחד עם הקב"ה. זוהי דרגת היחידה. אם יש חמש מדרגות והמדרגה הכי גבוהה היא יחידה, יש לומר שכל חמש המדרגות הן כנגד נר"נ ח"י. כלומר: ההתקשרות התחתונה היא הנפש; הדבקות שמצד הכלים היא רוח; הדבקות שמצד האורות היא הנשמה; ההתקשרות שלמעלה מאורות וכלים בעולם האצילות היא החיה; והקשר השלישי, שהוא בעצם ההתאחדות המוחלטת, הוא היחידה שבנפש.

אם כן, יש פה התבוננות שלמה של נר"נ ח"י. [איפה?] יש התקשרות של הנשמה כמו שהיא למטה, הנשמות שירדו – התבוננות זו היא לא מהמאמר הזה, אלא ממה שהוספנו מהמאמר של הרבי הקודם[יא] – זו התקשרות שלמטה מדבקות והיא כנגד הנפש. מהי נפש? מלכות דאצילות שיורדת לתחתונים. יש את הכלים באצילות. כדי להבין יותר טוב את ההבדל בין הכלים והאורות בעולם האצילות היינו זקוקים לחזור לאותו מאמר של הרבי הקודם, בגלל שלפני הקטע שקראנו על שלש מדרגות האהבה הוא הסביר מאד-מאד יפה את ההבדל בין הרצוא והשוב של הכלים לבין הרצוא והשוב של האורות. נגענו בזה, מי שזוכר את אותו שיעור. שם הסברנו שהדבקות של הכלים היא "בכל נפשך"[יב] והדבקות של האורות היא "בכל מאדך"^יא. או במלים אחרות: הדבקות של הכלים היא 'אהבה רבה' – כך הוא הסביר שם – והדבקות מצד האורות היא 'אהבה בתענוגים'. ההתקשרות שלמטה היא 'אהבת עולם'. מצד הנפש יש 'אהבת עולם', מצד הרוח יש כבר 'אהבה רבה' ומצד המדרגה השלישית, האורות, יש 'אהבה בתענוגים'.

הוא הסביר שם ששתי הדבקויות – זהו ביטוי של הרבי הקודם שלא מופיע כאן במאמר של הרבי – נקראות "דבקות ניכרת" ו"דבקות בלתי ניכרת". דבקות בלתי ניכרת היא כאשר יש שני דברים, אתה שם דבק ומדביק אותם, בסוף, כיון שהם כל כך מחוברים לא רואים את הדבק, את התפר. אם הדבק לא מורגש, כביכול נעשו גוש אחד גמור שאי-אפשר להבחין איפה החיבור, התפר – זה נקרא דבקות בלתי ניכרת. אם כן, כאשר עדיין מבחינים בתפר זו דבקות ניכרת. הוא אומר שהדבקות שמצד הכלים היא דבקות ניכרת, אבל הדבקות שמצד האורות היא בלתי ניכרת. רצינו לתת לזה כמה משלים לדבקות הניכרת ולבלתי ניכרת, אבל קודם נגמור, נראה אם ישאר לנו זמן.

לעניננו נאמר שמה שאנחנו מרמזים כאן, שחמש המדרגות במאמר הן כנגד נר"נ ח"י, ההתקשרות של רוחא ברוחא היא דבקות ניכרת, אבל דבקות הנשמה בה', דרגת הנשמה שלמעלה מהרוח, היא דבקות בלתי ניכרת. כל שלש אלה עדיין בתוך מערכת כללים שיש בה אורות וכלים. כלומר, הם עדיין פנימיות, פנימיות במובן של אור בתוך כלי.

אחר כך עולים לשתי המדרגות שלמעלה מאורות וכלים שהן חיה-יחידה. מצד החיה, שהיא עצם החכמה, עצם החכמה היא עצם התורה, לפני שהיא מתפשטת למטה מהמדרגה העצמית שלה – "החכמה תחיה"[יג]. שם יש "בחד קטירא אתקטרנא", שם יש התקשרות עצמית של "תלת קשרין מתקשרן דא בדא". עוד יותר גבוה מכך הוא הקשר השלישי שהוא ההתאחדות האמתית, היחידה.

היום, כשנקרא כאן, ננסה להבין קצת מהו יחוד היחידה, וממילא זה ישליך אור על כל שאר המדרגות.

ב.      הפנימיות שבנגלה

שתי המדרגות בחייו של רשב"י כשני אופנים בלימוד תורתו

 [בכללות, במאמר רשב"י שאמר בזמן ההסתלקות הוא אמר 'כל החיים שלי "בחד קטירא אתקטרנא" אבל עכשיו "בי' אחידא" – אלו] הם שני אופנים בלימוד התורה שלו [הרבי אומר שאפשר וצריך לומר שאלו שני אופנים איך שרשב"י למד תורה, הרי זהו] (עיקר ענינו דרשב"י, [שהרי כתוב עליו[יד]] תורתו אומנתו).

כל כולו עובד את ה' דרך התורה. גם כשהוא רצה להוריד גשם לעולם בשנת בצורת, הוא לא התפלל, רק פתח בדרוש ברזין דאורייתא על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"[טו] וירד גשם[טז]. גם את הפעולה של התפלה הוא עשה באמצעות התורה. גם היה פטור מהרבה מצוות כיון שעסק בתורה, היה כמה דברים שפטור מהם. העיקר אצלו היה "תורתו אומנתו". אם יש לו שתי בחינות בחייו, בחינה אחת "בחד קטירא אתקטרנא" ושניה "ביה אחידא" – ודאי הן משתקפות בתורה שלו, שתי בחינות של תורה.

הארת פנימיות התורה בלימוד הנגלה

ויובן ע"פ הידוע דזה שגם ע"י לימוד נגלה דתורה נעשה ההתקשרות דישראל בהעצמות דתורה ודקוב"ה (כנ"ל סעיף ד), [כשיהודי לומד גמרא או הלכה הוא מתקשר עם עצמות התורה והקב"ה, כמו שהסברנו למעלה. בכל זאת, ההתקשרות בעצם לעצמות ה' באמצעות לימוד הנגלה לא גלויה אצלו –] הוא בהעלם, וגילוי העצמות [שיהא גלוי הקשר בינו לבין העצמות] (דתורה ודקוב"ה) הוא בהעסק דפנימיות התורה [כאשר האדם לומד פנימיות, רזין דאורייתא]. וכיון שהלימוד דרשב"י הי' באופן שגם בלימוד הנגלה שלו האיר הפנימיות [הוא מביא כאן מראה מקום[יז] להסתכל, שהדבר מוסבר אצל הרבי הרש"ב],

זו בעצם המגמה של כל ישיבה חסידית. כל מה שנשיאי החסידות יסדו ישיבות, כמו הרבי הרש"ב את תומכי תמימים, או כמו כאן לדוגמה. ילמדו הרבה נגלה והמטרה הראשונה היא שבתוך הנגלה תאיר הפנימיות. זה התחיל מרשב"י שבתוך הנגלה שלו האירה פנימיות.

לימוד נגלה – "בחד קטירא אתקטרנא"

לכן, ההתקשרות שלו בהעצמות דאורייתא ודקוב"ה, גם בלימוד הנגלה שלו, היתה בגילוי [היות והפנימיות האירה גם בלימוד הנגלה, גם כשהוא למד נגלה היתה גלויה אצלו ההתקשרות עם עצמות ה' דרך עצמות התורה]. וזהו שאמר כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא [כל הימים שהייתי קשור לעולם הזה, כלומר, נשמה בגוף בעולם הזה] בחד קטירא אתקטרנא בי' בקוב"ה [הייתי כל הזמן קשור],

מה נקרא להיות קשור בעולם הזה? הוא מסביר שבשביל יהודי, ובמיוחד לבן תורה, הכונה להיות קשור בלימוד הנגלה. זה חשוב מאד. אם מישהו לא לומד נגלה בכלל, לא לומד הלכה רק חסידות, הוא בכלל לא בעולם הזה, הוא בעולמות העליונים. אבל זה ענין, הקב"ה אומר "וחי בהם"[יח] – הקב"ה רוצה שהאדם כן ימָצֵא בעולם הזה. להיות בעולם הזה נשמה בגוף פרושו נשמה בתוך גופא דאורייתא שהיא נגלה דתורה. בכל זאת הוא אומר 'בכל הימים שהייתי קשור לעולם הזה, על ידי לימוד הנגלה, בו זמנית "בחד קטירא אתקטרנא ביה בקוב"ה" – הייתי קשור לקב"ה'. כלומר, הפנימיות האירה בתוך הנגלה. ממילא הקשר שנוצר על ידי לימוד התורה נתגלה. הקשר קיים גם בלי הארת הפנימיות, אבל אז הוא בהעלם.

אם אדם לומד נגלה ויש קשר והוא יחסית בהעלם – זו המדרגה השלישית שאמרנו קודם. אבל אם הנסתר מאיר בתוך הנגלה, זו המדרגה הרביעית, מדרגת החיה. זה נקרא "בחד קטירא אתקטרנא ביה בקוב"ה".

שגם לימוד הנגלה שלו (שבזה הי' רוב לימודו) [גם אצל רשב"י, עם כל זה שהוא כתב את כל ספר הזהר והוא גדול הנסתר, בכל זאת, רוב לימודו בעולם הזה היה בנגלה] [ועד"ז כל עניניו, שהיו חדורים בתורה, מכיון שתורתו אומנתו] [כל מה שעשה היה חדור בתורה, בעיקר, הרוב היה נגלה] היתה באופן דהתקשרות שלמעלה מדביקות [גם מדבקות בלתי ניכרת, גם במדרגה הרביעית ולא רק במדרגה השלישית], בחד קטירא אתקטרנא [בקשר אחד הייתי קשור].

זו המעלה של המדרגה הרביעית לגבי השלישית.

הארת ה"חד" בתוך הקשר השלישי

[עכשיו הוא אומר עוד יותר מזה, גם בחיי חיותו בעלמא דין] ויתירה מזו, שעי"ז הגיע גם לקשר השלישי, [אפילו כשהיה חי, עוד לפני שמת, הוא גם טעם מעין הקשר השלישי, האחדות המוחלטת] הקשר דישראל וקוב"ה שמצד עצם הנשמה כמו שהיא מקושרת עם העצמות [שזו היחידה שבנפש].

[עכשיו הוא מדגיש דגש שלא היה קודם במאמר:] דזהו"ע בחד קטירא אתקטרנא,

כלומר, גם בתוך הקשר האיר ה"חד". לא רק שההתקשרות שלמעלה מאורות וכלים האירה בתוכם, בתוך תורת הנגלה, האור שמתלבש בכלי – האור שמתלבש בכלי הוא בעיקר תורת הנגלה – ולא רק ששם האיר האור שלמעלה מהתלבשות אורות וכלים, כלומר שהייתה השראה של התקשרות עצמית, אלא עוד יותר – בתוך ההשראה גופא היתה עוד בחינה, עוד השראה, עוד הארה של "חד" ממש. לכן הוא אומר "בחד קטירא אתקטרנא", שזו המדרגה החמישית, יחידה שבנפש.

התקשרות שמצד יחידה – למעלה מהתחלקות

דהתקשרות שמצד יחידה [כאן הוא כותב פעם ראשונה 'יחידה', ל"בחד קטירא אתקטרנא" הוא קורא "התקשרות שמצד יחידה", והוא מביא לכך מקור מהסדור[יט]. אחר כך בסוגריים הוא כותב] (עצם הנשמה)

לפעמים[כ] מחלקים בין יחידה לבין עצם הנשמה, על פי מאמר חז"ל "חמשה שמות נקראו לה"[כא] – לעצם הנשמה יש חמשה שמות, משמע שיחידה היא רק שם, לא עצם הנשמה ממש. היות והיא "יחידה ליחדך"[כב] הרבה פעמים מזהים ולא מחלקים בין היחידה לבין עצם הנשמה.

ג.      למעלה מחלוקת שני קוים

גם פה, במלים "דהתקשרות שמצד היחידה (עצם הנשמה)" – הוא לא מחלק:

היא למעלה מהתחלקות דשני קוין,

במשפט זה הוא מוסיף משהו מאד חשוב לנו. משהו חדש לגמרי שיהיה עיקר הנקודה שנלמד היום.

הוא אומר שבהתקשרות של הקשר השלישי שמצד היחידה, בהתאחדות ממש – אין שני קוים, לכן הוא נקרא יחידה. אין בו ימין ושמאל, אין בו הן ולאו. כלומר, ההן והלאו אותו דבר. מה הכונה שני קוים? חסד וגבורה, ימין ושמאל, גם כן ולא. אם הם באותו ענין, כמו שהוא יסביר בהמשך – 'הן' הכונה שאדם רוצה משהו במודע, שואף למשהו, לאותו הדבר שהוא רוצה יש ניגוד, היפך. בדרך ממילא, היות ואת זה הוא רוצה, הוא בהחלט לא רוצה את ההיפך.

אם נפשית ניתן להבחין בין שני הקוים, כלומר, שיש כאן שתי תנועות כמו בחשמל, שיש משיכה ודחיה, אם אני יכול להבחין בין המשיכה לבין הדחיה, כמו "שמאל דוחה וימין מקרבת"[כג] – זה נקרא שאני נמצא במקום שיש בו שני קוים, שם אין אחדות אמתית, בגלל שיש פה שנים. אבל היחידה שבנפש נמצאת תמיד במקום שאין שני קוים, "כולא ימינא" – "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא"[כד]. זהו הסימן להתאחדות אמתית.

שוב, החידוש שהוא יסביר הרגע הוא שהסימן לדרגה הכי גבוהה של יחידה הוא שאין שני קוים. מה שאין כן, אפילו אם נרד מדרגה אחת, למדרגה הרביעית של חיה שבנפש, שגם לה קוראים 'התקשרות עצמית', מדרגה מאד גבוהה, יותר מאצילות. בכל אופן, גם בכתר שלמעלה מאצילות ניתן להבחין בשני קוים.

הרצון להתקשר – חילוק לשני קוים

אמרתי את ההקדמה, קודם נקרא בפנים עוד כמה שורות ואחר כך ננסה להסביר עוד קצת:

וכמבואר במק"א, דבבחינת היחידה, שניהם הם ענין אחד, [כלומר, שני הקוים של ימין ושמאל שמגיעים ליחידה נעשים אחד. לכן הם נקראים] חד קטירא [– קשר אחד. אין בקשר שום שניוּת. אם יש אחידות בקשר חייב להיות שיש בו הארה לא רק של החיה אלא גם של היחידה].

עכשיו הוא מסביר את זה:

דבהקשר דישראל וקוב"ה שע"י אורייתא [הקשר שלמעלה מדבקות], כיון שהתורה היא כמו אמצעי [שמחבר בין ישראל לבין הקב"ה] ואינה חד ממש עם העצמות, לכן, גם ההתקשרות דישראל וקוב"ה שע"י התורה [גם התורה עצמה היא לא אחד עם העצמות. לכן] (גם ההתקשרות כמו שהיא מצד עצם התורה שלמעלה מהשתלשלות) [שזו המדרגה הרביעית], היא דוגמת התקשרות דשני דברים המתקשרים, ובמילא, ההתקשרות היא באופן שיש לה רצון לאלקות

אם הם שני דברים המתקשרים, מה הכונה להתקשר? אני רוצה אותך. להתקשר לה' הוא מן ביטוי רצון, שאני רוצה אותך. אם אני רוצה אותך ולא רוצה את זולתך סימן שיש פה שנים. אם אני יכול לחלק בתודעה שאני רוצה אותך ואינני רוצה את זולתך כלל וכלל, זהו הסימן שאנחנו עדיין לא אותו הדבר, הרצון הוא לא בדרגת חד ממש. אנחנו רק שנים ואני רוצה אותך, להתאחד עימך כמה שיותר.

הוא אומר כך:

ההתקשרות היא באופן שיש לה רצון לאלקות (מציאות דרצון, שנחלק לשני קוין),

משמע מכאן שמי שאצלו אי-אפשר לחלק בין רצון של הן וההיפך, שלילת הרצון כלפי ההיפך – כל המושג רצון לא רלוונטי אצלו, בקושי אני יכול לומר שאני רוצה בך, אין פה שנים לרצות אחד בשני. ברגע שיש 'רוצה בך' הרצון נחלק שני קוים.

הרצון לחיות – "חד" ממש

עכשיו נסתכל למטה בהערה 58. כאן הוא נותן דוגמה לרצון שאין בו התחלקות לשני קוים:

58) סה"מ עת"ר ע' קעז. ושם, שזהו בדוגמת הרצון לחיות, דזה שרוצה לחיות ואינו רוצה למות, הוא חד ממש.

הוא אומר כלל: שאדם רוצה לחיות ולא רוצה למות הם לא שני דברים. כשאני אומר את זה במלים בהחלט נשמע שהם שני דברים. בהחלט אפשר לבודד ולומר שיש 'פחד מות'. לא להכיר תוך כדי זה שאדם פוחד למות, לדעת שהפחד למות הוא הוא הרצון לחיות. למה נקרא נקרא לזה פחד למות? נקרא לזה רצון לחיות...

אם היינו רוצים להעמיק בנושא זה במאמר היינו מסתכלים בעת"ר של הרבי הרש"ב. מי שרוצה לחיות חיים אמתיים של חסידות יסתכל לאיפה שהוא מפנה[כה]. שם מוסבר מה הכונה שברצון עצמי אין שני קוים, לא של שני דברים שונים. כמו כל דבר, הוא יכולים להיות שני היבטים על אותו דבר. כמו שהרגע אמרנו, לפעמים נדמה שיש רק פחד מות ולא כל כך מוכר שזה הוא הרצון לחיות. [פחד ואי-רצון הם לא אותו הדבר] טוב, אני קורא להם אותו דבר, צריך להסתכל שם אם ניתן לחלק. הוא מפחד בגלל שהוא לא רוצה את הדבר. פחד הוא שמאל, הוא כותב על ימין ושמאל. כל אי-הרצון משתלשל משרש השמאל, שרש השמאל הוא שרש הפחד. או שזהו פחד גלוי, שהוא מקור שממנו משתלשל פחד, בגלל שהוא שרש השמאל.

הוא אומר ששם אין חלוקה, כמו הביטוי שאמרנו "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא". [נגיד אם אני רוצה לישון] תלוי כמה אתה רוצה לישון, תלוי כמה חיוני לך לישון. אם זה פיקוח נפש יכול להיות שאין שני קוים, אם לא, בהחלט כן שני קוים. הוא אומר שברצון מצד היחידה שנוגע בעצם אין שני קוים, ברגע שהוא לא נוגע בעצם, יש בו שני קוים.

חלוקת הרצון לחיות ואי-הרצון למות לשנים – איבוד היחידה שבנפש

נחזור לרצון לחיות: יכול להיות שאדם מפוצל אישיות במדרגה מאד-מאד גבוהה, בעצם זה אומר שהוא לא אדם שלם, הוא אדם חצוי. אם הוא חצוי יכול להיוצר מצב חולני-נפשי שהרצון לחיות ואי-הרצון למות מתפצלים אצלו. זה גופא יהיה סימן שאדם זה הוא מסכן גדול, שאין אצלו את הטבעיות היחידה. הוא איבד טבעיות היחידה שבה יש רצון עצמי לחיות שאינו אחרת מאי-הרצון למות.

ברגע שיש שני דברים יש רצון למשהו ויש את בן הזוג או בת הזוג של אי-הרצון להיפך, הם כן שני דברים. זהו סימן לכך שזה לא כמו החיים שלי. אם הם כמו החיים שלי הם היו "חד" ממש. כך הוא מסביר. לדבקות של ההתאחדות עם הקב"ה אמרנו בשיעור הקודם שקוראים גם דבקות שלמעלה מהתקשרות, אם כי שכאן הוא שם את הדבקות למטה ולמעלה ממנה ההתקשרות וההתאחדות. אבל מה שלמעלה מכל התקשרות הוא מצב בנפש שכבר אין רצון לזולת. אם יש רצון להתקרב, להתקשר, להתאחד, להדבק לשני – יש שני קוים של רצון ואי-רצון. זה הסימן שאין הכל אחד ממש. זה רעיון חדש וחשוב לנו כאן.

לבחור ישיבה שלומד תורה יש רצון להיות תלמיד חכם, הוא לא רוצה להיות עם הארץ. הוא רוצה להיות גדול בתורה. זו דוגמה פנטסטית של בחור ישיבה עם פיצול רצונות שהם לא אותו דבר, סימן שהתורה אצלו היא לא "כי הם חיינו"[כו] ממש. אם היא "הם חיינו" ממש אין אצלו שני דברים, שאני רוצה ללמוד תורה ואני לא רוצה להיות עם הארץ, יש רק דבקות עצמית בתורה. אני משתמש במלה דבקות יותר מההתקשרות, אחדות-התאחדות ממש.

הוא אמר שהקשר של ישראל וקב"ה על ידי התורה – היות שהתורה היא אמצעי, היא דבר אחר מאשר הקב"ה, ממילא גם ישראל הם דבר אחר מאשר הקב"ה – הוא התקשרות של שני דברים, שם כן יש פיצול רצון, יש רצון לאלקות מבחוץ.

ההבדלה בשכל – חיונית לו

הוא ממשיך במאמר:

ואמיתית הענין דבחד קטירא אתקטרנא, [שהוא] קשר אחד, הוא בקשר דישראל וקוב"ה (שלמעלה מהקשר שלהם ע"י אמצעות התורה), מצד זה שהשרש דישראל הוא בהעצמות.

אפשר להבין את זה עוד יותר טוב: כל ענין התורה הוא בעצם "מימינו אשדת למו"[כז]. ידוע הרמז מאבולעפיה[כח] "מימינו דת שמאלו, משמאלו דת ימינו". אם תקח את האותיות אש למו אותיות שמאלו, ממילא, יוצא הצירוף "מימינו דת שמאלו" זהה עם "משמאלו דת ימינו". כל התורה כולה מגדירה הן ולאו, הכל הוא מה כן ומה לא. הדבר קשור גם עם שכל, אמרנו ששכל תמיד בנוי על חילוק, שניות. כל ההגדרה של שכל הוא לחלק, "אם אין דעת הבדלה מנין"[כט] גם להיפך "אם אין הבדלה דעת מנין". אם אין הבדלה אין שכל, זהו דבר שדברנו עליו בשיעורים הקודמים.

ממילא אם הקשר לקב"ה הוא על ידי התורה, איך שלא נפרש אותה, היא כמו פריזמוס שעושה מקרן האור של הקשר שני קוים ואחר כך מחבר אותם. נחשוב על התורה כמן זכוכית שעומדת ביני לבין הקב"ה, הקשר של התורה הוא לקחת את קרן האור, האנרגיה של ההתקשרות ביני לבין ה', לפצל אותה ולחבר אותה. כך התורה עובדת בין הנשמה לבין ה'. היות והתורה היא גם מקור של שכל לכן היא מחייבת שניות. גם ברצון שלה יש התגלות של שני קוים ימין ושמאל – כן רוצה ולא רוצה.

השפעת הקשר העצמי לתורה – על ידי ההן המוחלט

בשבוע הבא נקרא את מתן תורה. יש מחלוקת במכילתא[ל], ועליה יש כמה שיחות חשובות מאד של הרבי[לא], בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל – האם על כל דיבור ודיבור ענו "על הן הן ועל לאו לאו", או ש"על הן הן ועל לאו הן". בקיצור, לפי מאן דאמר ש"על הן ענו הן ועל לאו ענו לאו" – זוהי התקשרות עצמית, אבל בשנים. אבל לפי מאן דאמר שגם על הן וגם על לאו ענו הן, כלומר, הכל קבלת עול פשוטה, זה כבר שישראל במענה שלהם בשעת קבלת התורה בעצם מגלים ששרש הנשמות בתוך העצמות יותר גבוה מהתורה עצמה, כביכול. אדרבה, אנחנו מעניקים את האחדות האמתית, שהיא ההן המוחלט – "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" – והכל הן. אנחנו נותנים את ה"כולא ימינא", הכל הן, בתוך התורה. כמו שהוא הסביר כאן.

[אז הקשר העצמי הוא כן על ידי התורה] אם זוכים לקשר העצמי משפיעים אותו אחר כך בתוך התורה, זה מה שהוא מסביר כאן. אם אנחנו למטה מהתורה והגישה היחידה שלנו אל הקב"ה היא רק באמצעות התורה, אנחנו מוגבלים לפי מציאות התורה. במדרגה זו התורה לא אחד ממש עם ה', ממילא גם אנחנו לא אחד ממש עם ה' וזקוקים להתקשר לפי אופי התורה. אופי התורה תמיד משאיר שניות של ימין ושמאל, חסדים וגבורות, הן ולאו, "שמאל דוחה ימין מקרבת"[לב].

הקשר הנוסף – על ידי תשובה

שוב, הם שנים קצת נפרדים ורוצים להתקרב ולהדבק, אני רוצה בך, והיות שאני עדיין לא אתה ממש יש לי רצון אחר לא להמשך לבלעדיך [אפשר גם להגיע לה' לא דרך התורה?] בגלל שהיא שיהודי הוא "חלק אלו-ה ממעל ממש"[לג]. אומרים שזה בתשובה, התשובה לשאלה שלך היא 'תשובה'. בתשובה מתעלים – כתוב שהקב"ה אמר "יעשה תשובה ויתכפר לו"[לד] – למעלה ממה שהתורה אומרת. יש תשובה שהיהודי מתקשר ישירות עם ה', אף על פי שהוא ניתק את הקשר שלו לקב"ה שבאמצעות התורה. יכול להיות שהוא ניתק את כל הקשרים. בגלל שזה 'גילוי מילתא', זה נקרא 'העלם וגילוי', מתוך צעקתו לה' מתגלה שבעצם הוא וה' אחד. "נורא עלילה על בני אדם"[לה] – כל הניתוק שקרה לו בחיים הוא בעצם עלילה נוראה, הכל מתגלה ב"יש קונה עולמו בשעה אחת"[לו]. הגמרא אומרת שעל זה בכה רבי בגלל ש"לית כל מוחא סביל דא"[לז] – כשרבינו הקדוש עצמו שומע דבר כזה – "יש קונה עולמו בשעה אחת" – וישראל וקוב"ה קשורים בלי תורה הוא בוכה, בגלל שהמח שלו לא סובל את זה.

[האם זהו שלב של קידושין?] אפשר לומר שזהו גם ההבדל בין קידושין לנישואין, אם נמשיך את המשל שלך – הנשואין הן גילוי היחידה שבתוך החיה. זוהי נפקא מינה לדינא – מה שהוא אמר – שבעל יורש את האשה[לח] בגלל שהם נעשים אחד. יש הרבה נפקא מינה לדינא בין קידושין לנישואין. באמת רואים בהרבה הלכות[לט] שהאחדות המוחלטת של "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[מ] היא דוקא בנישואין, לא בקידושין. הקידושין הם קֹדש – המשל מאד יפה – להתעלות לקֹדש, קֹדש הוא החיה שבנפש. קידושין ממש, כשמו כן הוא, הם להגיע לחיה של ההתקשרות שלמעלה מטעם ודעת, למעלה מאורות וכלים. אבל עדיין יש משהו יותר ממנה שהיא היחידה – להיות "חד" ממש, "בשר אחד" ממש. [קֹדש זה חיה?] כן, "קֹדש מלה בגרמיה"[מא], גם חֹדש זה חיה.

הנקודה הזו נקודה מאד יפה, הוא אומר:

וע"פ כל הנ"ל יש לומר, דזה שרשב"י הגיע להשלימות דבי' אחידא ביום הסתלקותו דוקא [באיזה זכות הוא זכה לשער ה-נ של "ביה אחידא" ביום ההסתלקות?], הוא, כי במשך כל ימי חייו, עיקר ענינו הי' עסק התורה (תורתו אומנתו), ולכן גם בהענין דבחד קטירא אתקטרנא (שמצד עצם הנשמה) הי' נרגש ענין ההתקשרות (דוגמת התקשרות דשני דברים שמתקשרים), וביום הסתלקותו, האיר אצלו בגילוי (ובשלימות) הקשר דישראל וקוב"ה שמצד עצם הנשמה, נשמתי בי' אחידא.

הוא אומר שעיקר מה שהאירה אצלו כל ימי חייו היא ההתקשרות, המדרגה הרביעית, הקֹדש, החיה. אם כי גם שם היתה הארת היחידה שהיא "בחד", אבל בעיקר היתה זאת התקשרות כל ימי חייו. ביום ההסתלקות, היות וכל חייו היתה הארת היחידה בתוך החיה, שלמות היחידה שהיא ביה אחידא. בזכות כל חייו הוא זכה לביה אחידא ממש בשלמות ביום ההסתלקות.

הוא מדייק למטה בהערה 60: הלשון בזהר היא "נשמתי ביה אחידא". את המלה "נשמתי" לא היה צריך לכתוב כלל. הוא אומר שזהו רמז יפה למה שאנחנו לומדים כאן – התקשרות זו, אם כי שכל חייו הוא לומד תורה, "תורתו אומנתו", הרגע האחרון הוא עצם הגילוי של קשר הנשמה עם ה'. הנשמה באופן ישיר עם הקב"ה שלא על ידי התורה, לא באמצעותה.

[באחדות יש ממד של התקשרות, של קשר, או סתם אחד?] אם הוא עדיין יכול לומר את המלים "נשמתי ביה אחידא" – בו אני אחוז – יש מי שאומר את זה. [על כרחך, לא? הכונה שאין שום ענין של בחירה. אז איפה יש פה קשר?] בחירה עצמית מצד אחד היא בחירה חפשית, ומצד שני היא 'גילוי מילתא', יש בבחירה עצמית את שתי הבחינות. זה גם מה שהעצמות נושאת הפכים, גם את ההפכים של בחירה עצמית ובעל כרחך.

ד.      הקשר השלישי – אופן אחר

תורה שקופה

אמרנו[מב] שהרבי כתב בהערה 49 שאת ענין השלישי הרבי האמצעי מסביר באופן אחר. כל החידוש של הרבי כאן הוא שהקשר השלישי הוא הקשר הישיר בין ישראל לקב"ה שלא על ידי התורה. הוא אומר שהרבי האמצעי מסביר את זה אחרת. אם מסתכלים במאמר שלו[מג] – אני רק אומר את זה בעל-פה בפשטות – הוא מסביר שם שהקשר השלישי הוא באמת קשר ישיר כביכול בין הנשמות לבין הקב"ה, אבל הוא דרך העצמיות של התורה, שהתורה נעשית כל כך שקופה עד שלא רואים שהיא באמצע.

כאן הוא מצייר את הקשר כמו סגולתא, ממש כיוון אחר. על פי פשט שלשה קשרים הם שאחד שתים ושלוש מתקשרים – התחתון מתקשר לאמצעי והאמצעי מתקשר לעליון, ישראל מתקשרים באורייתא ואורייתא בקוב"ה. איפה הקשר השלישי? בכל השיחות[מד] הרבי לוקח אותם ואומר: לא, הם כבר לא קו, הם משולש, סגולתא. את הנקודה התחתונה צריך להעלות ואז נוצר משולש במקום קו. יש לצייר ולדמיין שיש פה קשר שלישי, ישיר, בין הנשמות לבין הקב"ה והוא גופא מוליד או מעניק את האור שלו לתוך התורה. הקשר מסתובב, זה נקרא "עם סגֻלה"[מה]. זהו פירוש מאד-מאד יפה שמתקבל על הדעת.

שם הוא מסביר שלא צריך לשנות את הצורה המקורית של שלש הנקודות. יכולה להיות עדיין כעין השתלשלות, שאני למטה ממך ואתה למטה ממנו – אז על פי פשט אני לא יכול להתקשר אליו ישירות מבלי להתקשר דרכך, היות ואתה באמצע. אבל יש כזו מדרגה שכן אפשר להתקשר ישירות לאחד שעומד מעלי שתי מדרגות מבלי להזיז את האמצעי וגם מבלי להזיז את עצמי – כשהאמצעי נעשה שקוף, באישזהו אופן. כך הרבי האמצעי מסביר את הקשר השלישי.

[יכול להיות שההתקשרות בין הנקודה העליונה לתחתונה כל כך חזקה עד שהאמצעי נמחק?] על מה שאתה אמרת עכשיו כתבנו מאמר שלם[מו], אחד ממאמרי האהבה.

בכל אופן אמרנו שאפשר היה לפשר ולומר שאולי שני הפירושים קרובים, אבל היות והרבי כותב שהוא "באופן אחר", או על כל פנים מי שכתב את ההערה הזו – אם זה הרבי או מישהו אחר והרבי אישר את זה –  בכל זאת מדגיש שזה באופן אחר, לא מה שאני מתכוון כאן. אני מתכוון שיש קשר ישיר בין ישראל לקב"ה בלי התורה, כמו תשובה, למשל. גם על התשובה הייתי יכול עדיין לטעון, כמו שדברנו: מי מגלה לי שיש קשר ישיר של תשובה? איפה הוא כתוב? בתורה, "יורה חטאים בדרך"[מז] – יש ראיה מהתורה שיש קשר ישיר. זה גופא אומר שהקשר הישיר גם זקוק לתורה.

– אם אני אומר קצת אחרת, הפסוק הזה שעכשיו אנחנו מדברים הוא כמו במחלוקת המפורסמת[מח] האם סימני טהרה הם סיבה או סימן. גם פה אני אומר את אותו הגיון לגבי פסוק בתורה, האם פסוק בתורה מתוך המציאות או מחוץ למציאות –

שם הוא מסביר שהקשר השלישי הוא עדיין קשר ישיר בין הנשמות לבין הקב"ה, אבל בכל זאת דרך התורה השקופה.

לפי זה יוצא שיש שלש תורות: יש את הנגלה של התורה; יש את ה'סתים' של התורה, יש 'גליא' ו'סתים'. הביטוי הוא "תלת קשרין מתקשרן דא בדא וכולהו סתים וגליא"; יש את ה'גליא', יש את ה'סתים' ויש עוד משהו – השקיף. הוא יותר מ'סתים'. בשקיף צריך לומר שאין פיצול קוים.

המכניקה הקוואנטית כמשל לתורה שקופה

הענין של פיצול לשני קוים, שני מסלולים, הוא יסוד היסודות של Quantum mechanics – המכניקה הקוואנטית של היום. הדוגמה שם היא, שעיקר הלא-ידע הוא לא שיש פיצול לשני מסלולים, אלא שהחלקיק יכול לקחת אחד משני המסלולים ואי-אפשר לדעת, אין שום דרך לנבא איזה מסלול הוא יקח. כאשר הוא לוקח מסלול אחד מבין שני האפשרויות מתגלה למפרע שמלכתחילה ידעו מי הוא המסלול. זה עיקר הסוד הקוואנטי. אי-אפשר לדעת מה זה, אבל בסוף נודע שמלכתחילה היה מחויב שהוא יבחר כך. זו דוגמה של בחירה חופשית והכרח המציאות. מזה באים לכך שיש תופעות לא מקומיות בעולם. יודעים שאי-שם, רחוק בליוני שנות אור, יודעים ממה שקורה כאן. אין שום דרך שהמידע יגיע אליו, בגלל שגם מידע נוסע במהירות האור. יודעים ששם שכבר הכל היה מתוכנן מראש, אם כי שהכל מקרי גמור בשטח. כל הדברים האלה הם לא על רגל אחת. המכניקה הקוואנטית היום היא השפיץ של בחירה חפשית והכרח המציאות יחד, נשיאת ההפכים האלו. יש אור אחד שיכול לקחת שני מסלולים והוא בוחר במסלול אחד מבין השנים, לא שיש שנים, יש רק אחד. כל הזמן היה רק אחד.

אני מביא את זה, בתור ניחוש, כמשל לתורה שקופה, שאין פה שנים ממש, יש רק אחד. נדמה לי שיש שתי אפשרויות אבל באמת יש רק אחת. אלה הכרח ובחירה יחד בתוך התורה, בתוך הפריזמוס של התורה שבין הנשמות לבין הקב"ה. כל זה יכול להיות אולי משל טוב בשביל אדמו"ר האמצעי. אבל הרבי עושה את זה כאן כמו משולש פשוט – יש קשר ישיר. אמרתי את כל זה בשביל מה ששאלת: לפי אדמו"ר האמצעי יש שם עדיין תורה וממילא יש עדיין יחס של 'אתה'.

מה שקורה לפי הרבי הוא שפשוט היחס משתנה – ישראל מקושרים לקב"ה והקב"ה לתורה. עכשיו ישראל מתקשרים לתורה באמצעות הקב"ה. מתגלה שהכל אחד, פשוט המערכת משתנית. קודם ישראל אמרו שלום לקב"ה דרך התורה, שמו של ה' הוא שלום[מט]. על ידי התורה אומרים שלום עליכם לקב"ה, אבל עכשיו יוצא שישראל אומרים שלום עליכם לתורה דרך הקב"ה. זה הווארט הכי קולע. במדרגת החיה, 'שלום עליכם' שאומרים לה', תפלת התקשורת, היא התורה. עכשיו אומרים 'שלום עליכם' לתורה כאשר ההתקשורת היא הקב"ה.

ה. השכל בשירות הלב

היחס לה' כישראל

[יש את היחס שלי לה' ויש את היחס שלי למקור שלי, שרש ישראל. תמיד יש לי שני ציורים: או שנגיד שהמלה ישראל היא כללות כל הפניה אל ה', העמידה מול ה', או שנגיד שישראל הוא ה' עצמו, כלומר, אני פונה אל ישראל. לפי הציור הראשון ישראל הוא תמצית הפניה שלי אל ה', אבל לפי הציור השני, שאני פונה אל ישראל שבשבילי, הוא ה' בעצמו. לפי מה שציירת, שאנחנו מסתכלים על התורה ואומרים לה 'שלום עליכם', לכאורה הציור הוא כזה – שאני בתור יחיד, בתור פרט, בתור אחד בעולם הזה פונה אל ישראל השרשי שלי] שהוא ה'. כתוב[נ] שאדם העליון של יחזקאל הוא שרש נשמתו. ישראל הוא שרש המדות. למשל, ב'יחיד' יש מדות, חסד גבורה תפארת – הן ישראל. השכל הוא התורה.

לפי זה חזרנו למה שלמדנו פעם קודמת – מה יותר גבוה ממה, מדות או שכל. בסוף אומרים כמו רבי הלל[נא] שמדות יותר גבוהות, ישראל יותר גבוהים מהתורה. [רק מהצד שהוא מדות?] ישראל אותיות לי ראש[נב]. ישראל היינו אדם, "אתם קרויים אדם"[נג]. אדם הוא המדות, אם כי שיש גם "חכמת אדם תאיר פניו"[נד]. יש ארבעה שמות[נה], אדם איש וכו', אבל בכללות אדם שמשתנה הוא המדות. הציור של אדם הוא מה שאומרים, 'יצור אנושי'. ככל שהקב"ה אנושי ואפשר לפנות אליו "כאשר ידבר איש אל רעהו"[נו] היינו באמת לפנות אל ישראל. אם הקב"ה הוא "רעך"[נז], כמו שכתוב בתורה, זה ישראל שבקב"ה.

[מיהו הקב"ה שבוחר בתורה, הישראל שבו?] בשביל זה צריך ללמוד את המאמר במלכות ישראל "מלכות וחב"ד"[נח]. כמו שכתוב שמטבע הטוב לחייב מלכות, שאי-אפשר לעשות טוב בלי למלוך – כך מטבע המלכות לחייב שכל, בגלל שאי-אפשר למלוך בלי תכנית, בלי תורה, בלי "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[נט]. טבע הטוב הוא החסד של 'אחד'; אמירת "אנא אמלוך"[ס] – הרצון לחשוב "אנא אמלוך" – היא המלכות של 'אחד'; השכל שבא אחריו הוא ההשערה, כמו מוחא סתימאה שלמדנו פעם קודמת, מה ש"שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[סא]. זו התורה הקדומה. אם כי שיש אותה עוד פעם במדרגה יותר גבוהה, שהיא השעשועים, בכל זאת "כד סליק ברעותיה למברי עלמא"[סב]. יש רצון להטיב, רצון למלוך ושכל, לפי אותו סדר. איך שהיא משתלשלת הלאה, המלכות מחייבת ומולידה שכל. הלב מוליד ומחייב מלכות והמלכות מחייבת שכל.

סוד בקשות שלמה

אפשר לומר שמה שהלב מחייב מלכות היינו סוד 'דוד' ומה שהמלכות מחייבת שכל היינו 'שלמה'. שני השלבים של דוד ושלמה יכולים להיות הסבר יפה ועמוק למה משיח צריך להולד משניהם – הוא צריך את שני השלבים האלה יחד. מהלב הטוב למלכות ומהמלכות לתכנית הכי מושלמת, הכי חכמה.

[אלו תרתי דסתרי, כי מה שהמלכות רוצה הוא לבנות מערכת של התיחסויות. נכון?] נכון. כל אותו מאמר "מלכות וחב"ד" כתוב על פי סוף החלק הראשון של התניא, שתמיד השכינה שהיא מלכות של עולם מסוים יורדת להיכל קדש קדשים של עולם שלמטה ממנו. אותו היכל קדש קדשים הוא חב"ד של העולם שלמטה ממנו. החיבור בין העולמות הוא בין המלכות של העליון וחב"ד של התחתון.

[אבל בשכל יש משהו קשוח, אנטי-התיחסויות] שוב, יש יחס של דחיה וקירוב. שכל הוא לא רגשי, 'אָן התפעלות', של לדחות או לקרב. הוא מנתח, הוא הבדלה בעצם. כמו שאמרנו קודם "אם אין הבדלה דעת מנין". השכל רוצה לבנות דוקא יחסים אובייקטיבים בלי נגיעות, כמו דמוקרטיה, בלי טוב ורע. אין בשכל טוב ורע, יש בו רק יחסים טהורים. זו השאיפה שלו – לבנות מערכת של יחסים טהורים.

[איך הוא יכול לשנות את המלכות שרוצה בדיוק להיפך?] המלכות רוצה להחליט. המלכות רוצה מישהו חכם שירטט לי בדיוק את התמונה של המציאות, ואז אני אחליט מה טוב רע, מה אני רוצה ומה לא. איך המלכות ירדה? בגלל שיש לה השראה מלמעלה. גם מלכות היא חצי אמפטית לטוב ורע, כמו פוליטיקה. כמו היום – מה שהמלכות מחליטה הוא טוב, יכול להיות שזה הדבר הכי רע שבעולם. אין שם טוב ורע אמתיים, הכל פוליטיקה. הפוליטיקאי צריך ברי דעת לשרת אותו, הרבה שכל שישרת אותו. באמת, למי שיש את כל מאגר השכל הוא ראוי למלוך.

זה בעצם סוד החלום של שלמה. בחלום של שלמה הוא רצה לב – "לב שֹמעַ"[סג]. "לב" הכונה לב חכם לשפוט את העם הזה. יש שלשה דברים אצל שלמה – נראה מי זוכר – שה' התפעל מהם: לא ביקשת, לא עושר וכבוד, לא חיים ארוכים, מהו הדבר השלישי? [נבואה?] נבואה היא חכמה. ה' התפעל משלמה כמה הוא בסדר שהוא ביקש חכמה ולא ביקש את "נפש אֹיבך"[סד]. תמיד היה לי ניחא לשבח אותו בזה שהוא לא רוצה עושר ואריכות ימים, אבל נקמה? למה לשבח אותו בזה שהוא לא רוצה את נפש אויביו?.. מה התירוץ? [כמו שאמרת, אם הכל שכל לא צריך נקמה] ואז אפשר להרוג אותם בשקט.

מה הראיה לזה? קודם שלמה אומר, לא ביקשתי לא את זה ולא את זה – א', ב', ג'. אחר כך ה' אומר אני נותן לך את הבקשה שלך, את החכמה, גם את העושר והכבוד אני נותן לך בלי תנאים, אריכות ימים אני נותן לך בתנאי שתלך בדרך ה', ואת הדבר השלישי הוא לא מזכיר בכלל. מה זאת אומרת? שהיא בדרך ממילא, כמו שאמרנו, שאם יש שכל יש נקמה בדרך ממילא. מי שמבקש בהדיא – אין לו שכל. זהו גם לימוד גדול מאד בשבילנו בענין נקמה.

זה נקרא ש"במילתה" היא גדולה. חז"ל אומרים[סה] על נקמה כשהיא במקום שלה היא דבר גדול. על שני הדברים האחרים – דעה ומקדש – כתוב שהם גדולים בלי תנאים, על נקמה כתוב שהיא גדולה במקומה. אפשר לפרש זאת לפי דרכנו: היא גדולה כאשר היא משובצת נכון בתוך המערכת, כשיש לה את המקום המתאים לה, אז היא גדולה מאד, אבל לא כשהיא דבר בפני עצמו. זהו ממש פשט הגמרא שם. [בגמרא זה מוצג כקושיא] אתה אומר כך: זה שעושים מזה קושיא ותירוץ סימן שהוא נושא שכלי, סוגיא שכלית...

חלל הלב, הפה והשכל

[אז יוצא שהשכל, שהוא תוצאה של המלכות, בשרש המלכות כל העסק היה רצון להתיחסות, פני אדם לאדם באיזשהו מקום. אבל הוא אומר שהדרך לכך היא ליצור ניכור] אתה מדבר על מלכות עכשיו? [אפילו לפני, הלב מוליד מלכות והמלכות מולידה שכל. כל התהליך היה שרוצים ליצור אכפתיות של "אתר דאשתני"[סו], מצב של מדות כמו שאמרת, אבל כשרוצים ליצור את זה טוב צריך יחס של ניכור לזה. אני מרגיש שכל הממדים של יחס וחום, כל מה שיקר לנו במציאות – חייב לבוא על רקע של רגישות לדבר, שלא יהיה טבע בעולם שלא עובד כך] זה סוד הצמצום, לעשות חלל בלב, שהמדות לא תהיינה גדושות מדי, יותר מדי חם, שלא יהיה רגש אין סופי, צריך לעשות חלל בלב.

יש שלשה פירושים של הצמצום[סז]: חלל בראש, חלל בלב וחלל בפה. [זה בשכל?] זה "לב חכם", אפשר לומר ש"לבי ראה הרבה חכמה"[סח] – איפה הוא ראה? בחלל שלו. ככל שיש חלל בלב הוא לב חכם, בגלל שהמלה חכם שוה חלל. החלל הוא החכם. מי שיותר מדי חכם מחלל, "ולא תחללו את שם קדשי"[סט]. "חכמים המה להרע"[ע] הם המחללים שם שמים. קידוש השם, קֹדש הם גם "יקוד אש"[עא]. הפירוש לכך שהצמצום הוא בלב הוא מרבי נחמן בלקוטי מוהר"ן[עב]. בחב"ד הצמצום הוא שהרב עושה חלל בשכל, בשביל התלמיד. אצל רבי הלל[עג] לפעמים זהו חלל בפה, בשביל לדבר. אצל רבי נחמן זהו חלל בלב, מקום פנוי בלב כדי לבנות בו עולמות. רבי נחמן אומר שעולם, מלשון העלם אלקות, הוא מדות מתוקנות. מדה מתוקנת ועולם מלשון העלם, כלומר, אי-אפשר לקים יחס מתוקן בלי העלם היחס הטבעי, האין-סופי. כל היחסים המתוקנים הם עולמות מלשון העלם. [יוצא שיש בזה שתי פונקציות: צמצום האנרגיה שמשקפת את התוקף] נכון, לכן השכל הוא אין, כל פעם הוא משפיע יש מאין. המדות הן יש והשכל הוא אין.

אם נמשיך באותו פרק במלכים, מה היתה החכמה ראשונה – "חכמת אלהים"[עד] – של שלמה? לשחק אכזר, לשחק את הניכור הכי מוחלט שיכול להיות, אי-אכפתיות מחיי אדם הכי מופרזת כדי לזהות את "היא אמו"[עה], את האמא האמתית. זה היחס הכי חם שיכול להיות. זו היתה כל החכמה שלו. אחר כך בתנ"ך מסופר[עו] שהיתה חכמה אבל לא רואים משהו מיוחד שהוא עשה. רק בגיל שתים עשרה הוא גילה את כל החכמה. יראו מהחכמה שלו, יראו ממנו.

ו. פרק ז – סיום המאמר

טוב, עכשיו נקרא את הסוף, פרק ז:

ז) והנה אף שזה דבחד קטירא אתקטרנא, ומכ"ש זה דבי' אחידא, היא מדריגה נעלית ביותר [את שתי המדרגות האלה בכל חיי רשב"י וביום האחרון שלו, שהן שתי המדרגות הכי גבוהות – חיה יחידה, הסברנו עכשיו], מ"מ, ע"י שפתח ר"ש ואמר בחד קטירא אתקטרנא כו', דפירוש "פתח" הוא שפתח את הצנור, [מה פירוש "פתח"? ידוע מה שדורשים בחסידות בהרבה מקומות[עז] ש"פתח" הכונה שהוא פתח את הצינור. ברגע שהחכם פותח, אפילו את הענין הכי נשגב, הוא פותח את הצינור שהדבר יהיה נחלת רבים. זה נקרא נתינת כח] ניתן הכח לכאו"א מישראל שיהי' אצלו אפס קצהו ושמץ מנהו דענין זה, שלימוד התורה שלו יהי' באופן דנפשו קשורה להתורה בכל פנימיותו, דהגם שישנם זמנים שמוכרח להפסיק מלימוד התורה, מ"מ, בעת הלימוד יהי' זה (לימוד התורה) כל מציאותו [שאדם יהיה "חד" עם התורה שהוא לומד, לפחות בזמן שהוא לומד את התורה בגלוי], ועד שיהי' חד עם התורה ועם נותן התורה [הקב"ה], חד ממש [זה מצד היחידה]. והנתינת כח לזה ביתר שאת היא ע"י לימוד פנימיות התורה [כמו שאמרנו קודם, שעל ידי הנגלה הקשר קיים, אבל לא גלוי, הוא בהעלם, ועל ידי לימוד פנימיות התורה], תורתו של רשב"י [הקשר העצמי מתגלה], שעי"ז ישנו הכח (עוד יותר) להתקשר ולהתאחד עם התורה ונותן התורה. וע"י הלימוד וההפצה דתורתו של רשב"י, שבדורותינו אלה נתגלתה בתורת החסידות, מקרבים גם את הגאולה, וכהבטחת מלך המשיח להבעש"ט דלכשיפוצו מעינותיך חוצה אתי מר דא מלכא משיחא, וכדאיתא בזהר דבהאי חיבורא דילך (דהרשב"י) כו' יפקון בי' מן גלותא ברחמים.

חוצה – להיות יחד עם הזולת

עוד נקודה לגבי המלכות, נקודה משיחה של הרבי[עח] על פרשת השבוע שדברנו עליה אתמול בלילה[עט]: יש מקום אחד שהרבי מגדיר מאד-מאד יפה מה בין המדות, כמו הרצון להטיב, לבין המלכות בענין הקשר לזולת, מתאים בדיוק לשאלה ששאלת. הוא כותב שהמדות הן רצון להתיחס לזולת – אני אוהב אותך, ירא ממך. אבל באותו מקום הוא אומר שאין במדות יציאה החוצה לגמרי. אולי היא מתחילה להיות קצת במדות הגבוהות, אבל גם שם, היות והן עדיין קשורות לז"א – הוא אומר – "עדיין מציאות האדם לכשעצמו". עם כל זה שהוא בונה מערכת נפשית בשביל הזולת, הוא לא נמצא בשטח, בזירה של הזולת, הוא לא נמצא בחוץ.

עכשיו אני חושב למה הדבר דומה, בנוגע לעניננו: כמו שאנחנו נלמד אלף שיעורים מה צריך לומר לתקשורת, ואחר כך פתאום יכנס מישהו מ'קול ישראל', מהתקשורת, ויתחיל לראיין אותך – דילוג הערך. מכל הרגשות הכי חזקים, כל הנקמות שלך, כל הדעות וההשקפות שלך שאתה רוצה להשמיע לעם ישראל, כל מה שאתה בלב – הכל פתאום משתנה לגמרי כשאתה נכנס לזירה. להיכנס לזירה נקרא "חוצה". הווארט בסוף המאמר הוא שפירוש הפסוק שהוא מביא – "יפוצו מעינֹתיך חוצה"[פ] – הוא שהמעין מתגלה רק כשאתה נמצא בחוץ. לא כמו הפירוש הרגיל, שיש מעינות וצריך בכח לדחוף אותם החוצה. הוא אומר להיפך, כל זמן שאתה לא ב"חוצה" אתה לא במצב של מלכות. הוא מסביר שמלכות היא "חוצה", להיות בתוך המצב של החוץ, להיות עם הזולת, לא רק לאהוב אותו, לא רק להתכונן לחבוק אותו, להיות אִתו. לפעמים, אם נשתמש במלה לחבוק, חיבוק יכול להיות שיהפוך להיות איבוק. יכול להיות שרצית לחבוק אותו ובסוף אתה מוצא את עצמך מתאבק אתו, קורים דברים לא משוערים לגמרי.

לכן, אם האדם התנסה בזה פעם אחת, קים הבדל עצום בין מציאות הזולת כאשר הוא עדיין בתוך עצמו, כשהוא עוד לא נמצא במציאות אמתית – נקרא מציאות מושכת, הוא עדיין מרחף – לבין המציאות כאשר אתה נמצא רק אתו ממש. כמו כל דבר, "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן"[פא]. אחרי הכשלון הראשון שלך אתה באמת מחליט שחייבים לבנות מערכת שכלית מובהקת, כל כך חזקה שאכן יכולה להתמודד עם מציאות החוץ ממש. אז בונים את מדרגת 'קדמון', את "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" – השכל. אחר כך באמת עושים את הדילוג, את הקפיצה לים, לצמצום שאחרי 'קדמון'. אז ממש קופצים לתוך החלל הפנוי, עם כל הקליפות, כל ה"חוצה" ממש, כל הקליפות של המראיינים למיניהם וכיוצא בהם.

ממילא זהו גם משל יפה מאד לשבירת הכלים, שהיא "אנא אמלֹך"^נו יותר מאוחר. כתוב שכל המדות היו בעצם המלכויות שלהן, כל אחד אמר בעולם התהו "אנא אמלֹך"[פב] ומיד "וימלך וימת"[פג] – מיד מת. לפי המשל שאמרנו עכשיו זהו כשלון גמור, עם כל הרצון הטוב לגאול את העולם, הוא קפץ לתוך התקשורת ונהרג במקום – זוהי שבירת הכלים. עד שבסוף בא הדר, המלך השמיני, שייך ליום השמיני של חדש שבט, היום. אפשר לומר שהיום, ח' שבט, הוא המלך השמיני שמלך ולא מת.

אתמול היה היארצייט של ר' דוד מלעלוב, שהיה זה שאמר שכל מה שהיום לומדים מסכת בבא קמא, לעתיד לבא ילמדו מסכת ר' דוד מלעלוב[פד]. כלומר, חיי הצדיק שהם "ועמך כֻלם צדיקים"[פה] הופכים להיות מסכת של תורה. גם זה משל יפה בשביל זה שישראל ממציאים את התורה, הקשר השלישי, הקשר הישיר לקב"ה. על ידי כך מסכת החיים הופכת להיות מסכת בתורה. הוא הצטיין באהבת ישראל. כל בית לעלוב הצטיינו באהבת ישראל ואהבת הארץ. הם היחידים בתור שושלת של רביים שהרבי שלהם הגיע לארץ. הם לא היו הצדיקים היחידים, אבל בתור שושלת כן, שושלת שנמשכת עד היום הזה.

[היחס בהתקשרות בין לימוד הנגלה ללימוד הנסתר?] זה נקרא נשמה בגוף, צריך גוף. כל עיקר העבודה של ישיבה הוא לא ללמוד כל היום נסתר, אלא ללמוד רוב היום נגלה, כמו רשב"י, אם רוצים שהקשר ביני לבין ה' דרך התורה יעמוד בגלוי, רק שבתוך לימוד הנגלה מאירים את אור הפנימיות. זו המגמה האמתית של ישיבה חסידית. לא רק שיש שני תחומים, שלומדים עכשיו גמרא, ואחר הצהריים-ערב לומדים קצת חסידות, אלא צריך שמשהו מהפנימיות יאיר ממש בתוך הנגלה.

[ניגנו "כאיל תערוג" לאדמו"ר הצמח צדק זי"ע]