"לא תהיה משכלה" תשי"ב (ה)

אות ד': התחלה בהוד; עבודת האהבה; י"ג דברים בפת שחרית

כ"ג אדר א' תשנ"ז – שכם

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

א. קבלת עול מלכות שמים מתוך שמחה

הכל עבודה

נגנו ניגון הכנה לארבע בבות, "רומא פומא".

זה ניגון שקיבלנו מפי ר' אלי רבקין ע"ה, ניגון מקובליץ, היתה עיירה של חב"ד בשם קובליץ. יש הרבה ניגונים שמסר לנו ר' אלי רבקין ע"ה משם. זה אחד מהם, רומא פומא, ככה הוא לימד, ככה מקובל לנו מאבותינו.

אם יש גמרות בבא מציעא, בעמוד 7 כאן. יש פה שתי אותיות, שני פרקים שהם מהווים נושא אחד שלם בפני עצמו, כמו מאמר שלם בפני עצמו מהי עבודה – הגדרת המושג עבודה בתורה בכלל ובחסידות בפרט, לעבוד את ה'. כמובן שהם על פי ההתחלה עם שני הפסוקים של המאמר הזה – "ועבדתם את הוי' אלהיכם"[ב]. צריך להבין מהי עבודה. הרי אנחנו עבדי ה', "עבדי הם"[ג] – "ולא עבדים לעבדים"[ד]. כל התורה כולה היא לעבוד את ה'. גם צריך להסביר, שאם כי יש שלשה עמודים עליהם העולם עומד – "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"[ה] – ולפי זה עבודה היא רק עמוד אחד מבין השלשה, ומבין השלשה הוא עמוד השמאל, קו העבודה; אבל בכללות כל שלשת הקוים הם עבודה. גם גמילות חסד היא לעבוד את ה', גם תורה היא לעבוד את ה'. בכללות הכל הוא עבודה, אם כי שבפרטיות עבודה היא שמאל דווקא. כל מה שעובדים את ה' הכל נקרא על שם השמאל, כאן בענין זה.

עבודה בשלשת הקוים

הוא יסביר כאן בפרקים האלה שלש מדרגות של עבודה: מדרגה אחת מתוך יראה, שראשית היראה היא הודיה, הוד, "מודה אני", שזהו באמת קו שמאל – יראה והוד הם קו שמאל. גם ההתבוננות הראשונה שמולידה את היראה וההוד היא שמאל. כל קו שמאל הוא בינה-התבוננות, גבורה-יראה, הוד-הודיה. אם מתחילים קו שמאל הרי הוא כטבע האש – כתוב בחסידות[ו] – שעולה מלמטה למעלה. כל עבודה עולה מלמטה למעלה. מתחילים מההוד. העבודה בפועל, ההרגשה הראשונה בנפש בפועל שצריכה להיות היא ההוד, הודיה. זהו קו שמאל בפרט.

אבל אחר כך הוא עובר בפרק השני למה שכתוב בזהר ש"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[ז], שאין עבודה כעבודה מתוך אהבה. כלומר, עיקר תכלית העבודה הוא אהבת ה', לא יראת ה'. כאן העבודה עוברת משמאל לימין – הרי יראה היא בשמאל ואהבה בימין – ויש בה שתי בחינות כמו שנסביר. הרבי יסביר כאן שתי בחינות של עבודה מתוך אהבה דווקא, לא מתוך יראה, שכמו שנסביר, כמו ימין ואמצע. כביכול העבודה באמת כמו שבשלשת הקוים היא קו שמאל. את ראשית העבודה מתחילים מהשמאל, אבל אחר כך היא כוללת גם את הימין, הכל היא כוללת. כאן התנועה משמאל לימין ולאמצע. הימין והאמצע הם שתי בחינות של אהבה. זה הנושא של שני הפרקים האלה.

ראשית העבודה – עלית המלכות להוד

נתחיל לקרוא בפנים:

וְהִנֵּה עִנְיַן הָעֲבוֹדָה, וַעֲבַדְתֶּם אֶת הוי' אלקֵיכֶם, שֶׁהִיא בְּדֻגְמַת עֲבוֹדַת הָעֶבֶד, קָאֵי בְּעִקַּר עַל הָעֲבוֹדָה בְּיִרְאָה וְקַבָּלַת עוֹל,

כך סתם עבודה של עבד, גם עבד בדרגה הכי נמוכה, הרי יש כמה בחינות של עבד: יש עבד כנעני ויש עבד עברי ויש שפחה, אמה עבריה, אבל מתחילים מלמטה, מהמדרגה הכי נמוכה של עבד – עבד כנעני. גם יהודי כלול גם מהעבד הכנעני, ראשית העבודה היא דוקא משם. איך אני יודע שהוא מדבר כאן בעבד כנעני ולא עבד עברי? בגלל שהוא כותב בהמשך "בהפקירא ניחא ליה"[ח]. המשפט הזה נאמר לגבי מדרגת עבד כנעני. מתחילים מהמדרגה הכי נמוכה של עבד.

שֶׁהִיא עֲבוֹדַת עֶבֶד, שֶׁהָעֶבֶד אֵינוֹ תּוֹפֵס מָקוֹם לְעַצְמוֹ,

מה ההבדל בין עבד עברי לבין עבד כנעני? עבד עברי לא קנוי לאדון, לא בלי זיהוי עצמי. לעבד כנעני אין יחס בלשון חז"ל[ט], כלומר שאין לו שום זיהוי עצמי, הוא קנוי לאדון, הוא כמו הבהמה של האדון. ככה יהודי גם כן צריך להתחיל את העבודה שלו כלפי שמיא, כלפי הקב"ה, כמו עבד כנעני, ש"אינו תופס מקום לעצמו", אין לו שום עצמיות.

וְעוֹד יוֹתֵר שֶׁאֵינוֹ שׁוּם מְצִיאוּת לְעַצְמוֹ [הוא גארנישט בינו לבין עצמו], וְהוּא בְּבִטּוּל אֶל הָאָדוֹן, דְּאַף שֶׁמִּצַּד עַצְמוֹ בְּהֶפְקֵירָא נִיחָא לֵי' [אם היה לעצמו בחוץ, יוצא החוצה – הוא מצד הטבע שלו "בהפקירא ניחא ליה", אבל עכשיו שהוא נמצא אצל האדון], ה"ה בְּכִוּוּץ וּבִטּוּל אֶל הָאָדוֹן, וְלָכֵן עוֹשֶׂה וּמְקַיֵּם אֶת רְצוֹנוֹ.

וְזֶהוּ שֶׁרֵאשִׁית הָעֲבוֹדָה וְעִקָּרָהּ וְשָׁרְשָׁהּ [זה ביטוי מתוך התניא[י]] הִיא הָעֲבוֹדָה דְּקַבָּלַת עוֹל,

שם הוא כותב יראה, כאן הרבי כותב קבלת עול, כי יראה וקבלת עול הולכים יחד. יראה היא גבורה, קבלת עול לכאורה היא מלכות. ככה מסביר אדמו"ר הזקן באגרת הקודש[יא] כשהוא מסביר את הספירות. אבל כאן קבלת העול היא המלכות שעולה להוד. כתוב "איהי בהוד"[יב]. מהו הוד? מחויבות, שאני מחויב לך, אני מודה לך – אני נכנע, הודיה זו הכנעה. "ראשית העבודה" היא ראשית תיקון המלכות. מהי המלכות? תיקון המלכות הוא קבלת עול, אבל מה הפגם של המלכות? המלכות היא האגו, ה'אני', וה'אני' צריך להיכנע. ה'אני' הזה צריך להתחייב לרצון ה'. ה'אני' הזה הוא כמו עבד כנעני, ש"בהפקירא ניחא ליה", ש"רגליה יֹרדות מות"[יג]. אבל ראשית העבודה היא שה'אני' הזה, המלכות, צריך להתעלות-לעלות להוד, להיכנע, ושם לקבל עליו עול מלכות שמים.

הוד מלכות – עלית המלכות להוד

[קבלת עול היא מלכות שעולה להיכלל בהוד?] קבלת עול מלכות שמים היא יסוד היסודות, כידוע בכל השיחות והמאמרים של הרבי, שהיא ה-עיקר. חב"ד הכי עמוק הוא זה שמשיג שעיקר העיקרים הוא קבלת עול. מה הרבי חידש? אנחנו גם מסבירים את זה כל פעם. הרבי רצה שקבלת העול גופא תהיה בשמחה, באושר, בתענוג, שבט אשר. איך זה יכול להיות בשמחה? רק כאשר המלכות עולה להוד.

מה כתוב? שאם המלכות היתה מקבלת את האור למטה היא לא היתה בשמחה, היא רק היתה בשפלות. איך יכולה להיות קבלת עול בשמחה? זה עיקר הווארט של הרבי תמיד בכל המאמרים. כשהיא עולה להוד כתוב "בינה עד הוד אתפשטת"[יד], והבינה היא "אם הבנים שמחה"[טו], היא השמחה בעבודת ה'.

שוב, כשהמלכות עולה להוד היא כלי לקבל תוך כדי הקבלת עול אושר, "מאשר שמנה לחמו"[טז], אושר, תענוג ושמחה. אם כן, "ראשית העבודה" היא עלית המלכות, ה'אני', להוד כדי לקבל שם עליו עול מלכות שמים.

[איפה שבירת הכלים?] מה שאמרנו הרגע, שהמלכות הלא מתוקנת היא "אנא אמלוך"[יז], כמו בעולם התהו. קבלת עול במקום של המלכות היא גופא שבירה, שבירת היש, לשבור את עצמך. יש דבר כזה. כמו שיש שבירת הכלים מתוך "אנא אמלוך" שאינה רצונית כך יש שאדם שובר את עצמו במכוון.

כבר מתחילה להיות איזו מין המתקה בשורש, אם כי שלא עלתה עדיין לבינה, שהיא השורש, את זה נסביר בהמשך יותר. כשעולים לבינה זו המתקת הגבורות או הדינים בשורש לגמרי. אבל כאן בהוד כבר מתחילה להיות קבלת עול יציבה עם הכנעה יציבה ואפילו עם כלי לקבל-להרגיש בתוך הקבלת עול שמחה.

[מאיפה השוני? יש התבוננות שגורמת לזה ויש התבוננות שגורמת לזה? סתם טבע של בן אדם?] הוד היא מדה  שבלב, היא רגש. מלכות שלא עולה להוד היא לא רגש, רק מעשה, רק לשבור את עצמך. אמרתי, שוב עוד פעם, בקבלת עול יש איזה מין רגש שמלווה את קבלת העול. הרגש של קבלת עול הוא הוד. מלכות בלי ההוד היא קבלת עול רק באתכפיא גמורה, רק לשבור את עצמי בלי שום רגש.

ברגע שיש איזה רגש למשהו הרגש הזה ודאי יכול להיות עם אור, עם שמחה, יש כמה סוגי אור. על שלמה המלך כתוב "הוד מלכות"[יח]. הביטוי הזה "הוד מלכות" לא כתוב אצל דוד, אלא אצל שלמה, ששלמה הוא באמת מלך מאושר, הוא לא מלך מכווץ, מתוח, הוא מלך פתוח.

עוד פעם, על דוד המלך אפשר לומר שהוא עצם נקודת המלכות, אבל על שלמה נאמר הניב "הוד מלכות", שנקרא "איהי בהוד". כמה שוה חיבור שתי הספירות יחד, הוד-מלכות? מלכות היא 496 ועוד 15 כמה זה? 511, חלקו את זה ל-7. המספר של "הוד מלכות" משום מה, ואולי נסביר את זה יותר בהמשך – הוא ז פעמים חכמה, מספר מאד חשוב בקבלה. יש 7 חכמות, ז פעמים חכמה. האישיות בתורה שמסמלת את כל ה"חצבה עמודיה שבעה"[יט], כל שבע החכמות היא אסנת[כ], אשתו של יוסף הצדיק. אסנת שוה הוד מלכות, והוד מלכות הם ז פעמים חכמה.

למה? זה אחד מהדברים שנסביר בהמשך. יש מאמר מאד חשוב של אדמו"ר האמצעי, של רבי הלל, שמסביר ש"הוד מלכות" הזה, עצם ההודיה, כניעת ה'אני'-להודות, בעיקר מתבטא על דרך "מודים דרבנן", או "מודים חכמים לרבי מאיר"[כא], או בלשון הרמב"ם, דבר שדברנו הרבה פעמים – "קבל את האמת ממה שאמרו"[כב]. אנחנו נדבר תכף על הוד מבחינת עמוד התפלה, שמתחילים את התפלה מ"מודה אני", מ"הודו להוי'"[כג], אבל גם תורה צריך להתחיל מהוד.

עוד פעם, תמיד מסבירים בחסידות[כד] שהתפלה מתחילה מהוד, אבל גם התורה מתחילה מהוד. מה זאת אומרת שהתורה מתחילה מהוד? שקודם כל אני צריך להודות למה שכתוב כאן בספר. זה נקרא הוד. לא רק שאני מודה למה שכתוב כאן בספר הקדוש הזה, ספר התורה הזה, הרמב"ם עוד יותר מרחיק לכת לכאורה ואומר שצריך להיות מוכן נפשית, שוב, זה רגש נפשי להיות מוכן להודות לכל אמת, כמו "איזהו חכם הלומד מכל אדם"[כה] – מאין שלא תבוא האמת. שוב, נקרא לזה פתיחות בסיסית בנפש, פתיחות לקבל את האמת, זה ספירת ההוד, זו כניעה מראש.

מהו הוד שבהוד? זה רשב"י, ל"ג בעומר. כתוב שהוד שבהוד הוא נכונות מראש לקבל מה שעתיד להתגלות, לא רק מה שכבר התגלה[כו]. יש רצון ויש בעל הרצון, הכניעה לרצון הגלוי, הרצון של ה', שה' כבר אמר אותו וכתב אותו בשלחן ערוך הוא הוד סתם. זה נקרא המחויבות לרצון הגלוי. אבל עוד יותר עמוק מזה הוא מחויבות לרצון שעוד לא התגלה, שזו המחויבות לבעל הרצון קוראים לזה, לעצמות, לפני שהוא אמר. ברגע שהוא יאמר לי משהו עכשיו, איזו הוראת שעה, שהרבי יאמר משהו, איזה מבצע חדש – יש מסירות נפש על זה. זה נקרא הוד שבהוד, עצם נקודת ההוד. עצם נקודת ההוד הוא הנכונות בנפש מראש, מה שאמרנו, הפתיחות ללכת על כל מה שיאמר לי בעל הרצון, לא רק על הרצונות שאני כבר מכיר אותם.

מה רצינו בזה? להסביר את הרמז שכל החכמות מתגלות למי שמודה על האמת. שהכלי, הוד המלכות, הוא לכל שבע החכמות, לכן הם שוים ז פעמים חכמה. זה נקרא "קבל את האמת". "קבל את האמת" אין פרושו שאני כבר יודע את האמת, שיש לי נכונות. שוב, אני פתוח ואני כלי שקוע, שקיעה זו הכנעה – נקרא "חותם שוקע" – על מנת לקבל את כל האמת שה' יגלה לי.

שוב, אנחנו כאן בפרק הזה רוצים להיכנס לספירת ההוד, לראשית העבודה, נקודת התחתית של קו שמאל.

לקבל עול מלכות שמים בתוך השפלות

וְהַיְנוּ, שֶׁלַּמְרוֹת הֱיוֹתוֹ בְּמַעֲמָד וּמַצָּב שֶׁלֹּא שִׁנָּה אֶת עַצְמוֹ [בתחילת העבודה האדם לא תיקן את עצמו ולא שינה את המדות שלו, הטבע הראשון שלו], רְצוֹנוֹ, שִׂכְלוֹ וּמִדּוֹתָיו (עֵר הָאט זַיִךְ נִיט איבערגעמאכט אוֹן שְׁטֵּיּיט אֵין זיינע רְצוֹנוֹת וְכוּ' ["האט איבערגעמכאט" פרושו עשה את עצמו חדש, הוא לא הספיק עדיין לחדש את המציאות שלו ולא שינה את הרצונות שלו, הוא עדיין שקוע עמוק מצד עצמו בכל ה'אני' שלו]), ה"ה עוֹבֵד אֶת עֲבוֹדָתוֹ בְּדֶרֶךְ קַבָּלַת עוֹל,

הוא כמו עבד. זה נקרא עבד כנעני, שיודע – "ידע איניש בנפשיה" – ש"בהפקירותא ניחא ליה" מצד עצמו, וזה באמת מביא אותו לנקודת שפלות. עוד פעם, זה שהוא מכיר שבאמת הוא עבד כנעני היינו המלכות כאן, המלכות עצמה, בגלל שהיא נקודת השפלות. אבל עכשיו, שבתוך המצב הזה הוא אומר שאני חייב לקבל על עצמי עול מלכות שמים, להודות באמת אף על פי שלא שיניתי את עצמי בינתיים, שאני ממש באותו בור תחתית כמו קודם – זה כשהמלכות עולה להוד ומקבלת שם עליה עול מלכות שמים.

לא לחכות שאשתפר בשביל להדר

שֶׁהֲרֵי בְּהַנּוֹגֵעַ לְמַעֲשֶׂה בְּפֹעַל, קִיּוּם הַמִּצְווֹת בְּסוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, אִי אֶפְשָׁר לְהַמְתִּין עַד שֶׁיְשַׁנֶּה אֶת עַצְמוֹ

גם כלל גדול: יש אנשים שחושבים שקודם נשתפר, אחר כך נהדר. לא רק ענין של מצוות, יש גם הידור מצוות לפי מנהג ישראל. יש אחד שכבר מקיים מצות, למשל אחד שמניח תפילין של רש"י, להניח תפילין של רבנו תם לכאורה, יש מי שאומר שזה הידור, 'קודם שאני אהיה יותר צדיק ואז נתחיל את ההידור הזה'. [כתוב[כז] שרק ירא שמים יניח אותם] ככה הוא בנגלה, הוא אומר שיש דבר כזה בנגלה, יש הידורים באמת, אבל קודם תהיה ראוי. זה לא רק סעיף בשולחן ערוך, עוד יותר, זה פרק האחרון בקונטרס העבודה של הרבי הרש"ב... [לגבי רבנו תם?] לא לגבי רבנו תם, לגבי בכלל. מה שאמרתי עכשיו, אם מישהו רוצה להפריך את הדברים הוא יכול להביא לי את שני הפרקים האחרונים של קונטרס העבודה, וגם שם הוא אומר שאסור לאדם לקבל על עצמו דברים שלא לפי ערכו. יש כל מיני הידורים לפועל למעשה, שאם הם לא לפי ערכך אל לך לקבל על עצמך. בסדר, אלו דברים שלא התקבלו כמנהג קבוע. רק כמובן שיש כאן את השאלה לאיזה סוג מנהגים, או לאיזה גוף של מנהגים אתה משתייך. אבל ברגע שאתה שייך לאיזה מנהג מסוים, אתה לא יכול לומר בתוך המנהג הזה, אף על פי שבשלחן ערוך כתוב שהוא רק הידור, שקודם אני אהיה יותר בסדר לעצמי ואחר כך נקבל את המעשה.

אני הרחבתי את הנושא הזה בגלל שכאן הרבי מתכוון פשוט לכל הכתוב ממש ששוה לכל נפש. יש אנשים שמתיחסים כך גם בענין חזרה בתשובה. יש מי שיאמר, ויש אפילו כאלו שמלמדים כך, שקודם נשנה אותך קצת ואחר כך תתחיל לקיים מצוות. זה ראש עקום, ראש שבדיוק הפוך מ"נעשה ונשמע"[כח], מקבלת עול. קבלת עול היא בדוקא, זה כל הכיף. מה הכלל ראשון בקבלה וחסידות? שה' אוהב אותך כמו שאתה עכשיו ברגע זה. כמו שאבא אוהב ילד קטן כפי שהוא עכשיו ילד קטן. לא שהוא רוצה שישאר ילד קטן, אוי ואבוי, הוא רוצה שיגדל, אבל עכשיו כשהוא קטן הוא חוטף את ההזדמנות הזאת להשתעשע אתו בהיותו קטן. הכלל הכי הכי יסודי בעבודת ה' הוא שבאיזה מצב שלא תמצא – ברגע זה ה' רוצה את העבודה שלך, כמו שאתה עכשיו. לכן הטעות הכי-הכי חמורה בעבודת ה' היא לחשוב שהעבודה שלי תקובל ברצון רק אם אני אשתנה.

לעבוד את ה' במצב בכי רע

עוד פעם, זהו יסוד. כמובן שזה נקרא 'תירוץ', תירוץ פסיכולוגי בלא מודע למה לא להתחיל את העבודה ברגע הזה. קודם תשנה משהו. מה שאנחנו אומרים עכשיו הוא "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה"[כט], או שזה תורה ומצות בכלל, אם זה בעל תשובה, או שזה הידורי מצות ומנהגים, או – והוא העיקר – שזה עבודת ה' בפנימיות או מסירות נפש לצאת לרחוב לקרב יהודים וכיוצא בזה, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה". הוא אומר 'קודם נעשה משהו, נשתנה קצת למעליותא, ואחר נתחיל את העבודה'.

הנביא אומר שעכשיו ברגע הזה מה שאני רוצה מכם הוא "הנה שְמֹעַ מזבח טוב"[ל], זו העבודה. עבודת עבד היא בדיוק ההפך. בזבח אתה חושב שאתה יוצא ידי חובה, מביא איזה דורון למעלה ואתה מכפר על עצמך. אתה לא עושה מה שדורשים ממך. אתה לא עבד, אתה לא עובד את ה' מה שהוא רוצה ממך ברגע הזה.

שוב, יש אפשרות לעבוד את ה' כאשר אתה במצב של "בהפקרא ניחא ליה"[לא], ואחרי שכן תשתנה בעזרת ה', תגדל, תהיה יותר בסדר – תפסיד-תפספס את ההזדמנות לעבוד את ה' ככה. זה הדבר הכי ראשוני בכל אחד ואחד, שאם אתה עכשיו בכי רע, יש לך הזדמנות לעשות לה' נחת רוח במצב הזה, מה שלא יהיה לך אף פעם, כאשר תהיה יותר בסדר, כשתהיה יותר טוב, לא תוכל לעשות נחת רוח לה' באופן הזה כמו שאתה יכול עכשיו כשאתה בכי רע. אם אתה עכשיו במצב בכי רע תקבל את האור ותעבוד עכשיו רק איך שאתה. זה הדבר הכי הכי יסודי של תיקון הגישה לעבודת ה' בכלל, לכל התורה בכלל.

[זה מצדיק את המצב שלך] לא, הפוך, זה לא מצדיק את זה. אתה צריך לשאוף להכי טוב, אבל לא לחשוב 'איך שאני עכשיו ברגע הזה – זה לא עולה לרצון'. אין דבר כזה, הכל עולה לרצון. כל דבר הוא טעם אחר. אתה יכול לתת עכשיו לקב"ה טעם טוב בעבודה כאשר אתה בכי רע שאף פעם לא תוכל לו ככה. כמו שכתוב בתניא[לב] שיש שני מיני מטעמים – מטעמים של הבינוני של האתכפיא, ומטעמים של הצדיק. שני מיני המטעמים הם אין סוף מיני מטעמים, כלומר שבכל מצב שאתה נמצא יש איזה מעדן שאתה יכול לתת לה' שאי אפשר יהיה לך לתת אותו לקב"ה במצב יותר טוב, כשתתקדם הלאה. לכן צריך כל כך לייקר את כל רגע, כל הזדמנות, לעבוד את ה' כמו שאתה.

עבודה לפי הדרגה שלך

[אם זה גם בהידורים נכון כך] אם זה ראש של  עיגול – ודאי, עיגול הוא אור, עיגול הוא הדר. אמרנו שאם רוצים להפריך אותי שיגיעו לשלימות העבודה. יש בקונטרס העבודה כמה סברות, יש סברה שהרבי הרש"ב בעצמו אמר[לג] בענין חומרות של פסח, שהוא לא מקבל את כל החומרות בבת אחת כדי שכל שנה הוא יוכל לקבל עוד חומרה, אם הוא יקבל את כולם בבת אחת אז לא ישאר... לאט לאט, "קמעא קמעא"[לד], יש תכנון בהידור, "הוד והדר"[לה], לטפס לאט לאט. הוד עולה 15, כנגד 15 שיר המעלות שהיו במקדש, מעלה אחר מעלה. יציאת ההידור מהוד היא הביטוי "הוד והדר" – מתוך הוד יוצא הידור. יש גם בהמשך ע"ב מהרבי הרש"ב ששורש ההוד הוא פנימיות הכתר[לו], וההדר בא בעקבות ההוד. ההדר הוא חיצוניות הכתר – אריך. יש כמה מאמרים חשובים בע"ב ש"הוד והדר" הם "עד בכלל", שורש מדת ההוד הוא פנימיות הכתר ומתוכו בא ההדר, שהוא גם מלשון הידור, ריבוי הידורים עד אין סוף.

יש מושג בחסידות שנקרא "סרח העודף", גם דיברנו עליו הרבה מאד פעמים, שאם האדם מתלבש בלבוש שלא לפי המדה שלו, שהוא עודף לו – הוא נסחב על הרצפה ואז הוא גם סוחב לכלוך ונעשה מקור ליניקת החיצונים. הוא גם כן מקור לזה שהוא יחליק על הלבוש. היות שכל המצוות וכל המנהגים הם לבושים, יש ענין שאדם יהיה רגיש לכך – איזה דבר לא יהווה-יהיה בשבילו בבחינת "סרח העודף", שיכשל בדבר זה גופא. יש דברים שאם אתה מקבל על עצמך הם יכולים ממש להכשיל אותך, אתה יכול להחליק-ליפול מהדבר הזה. זה נקרא יוהרא. מהי יוהרא? מקור יניקת החיצונים.

זה עיקר הנקודה האמתית שהוא כותב בקונטרס העבודה. אבל הוא גם כותב שם בפירוש שזה על דרך כל עבודת החסידות במשך 20 שנה, שאדם יבחין בין אמת לשקר, בין מה שבאמת יוהרא שאם הוא מקבל את אותו הידור הוא יהיה "סרח העודף", ואז יתן יניקה לחיצונים ויוכל ליפול מזה גופא, או שהוא בתמימות.

התחלה בתמימות

עוד דבר בנוגע לזה, גם דבר שדיברנו הרבה פעמים, אמרנו שיש שיחה מהרבי הקודם שאמר שאצל הבעל שם טוב היו שני סוגי תפקידים: תלמידי החכמים הגדולים והיהודים הפשוטים לגמרי. אחד מההבדלים ביניהם הוא שהיהודים הכי פשוטים כל מה שראו על הבעל שם טוב מיד עשו את זה הם, הם חיקו אותו בכל דבר, כל המנהגים. מה שאין כן הגדולים, תלמידי החכמים הגדולים הם – כמו כאן – נזהרו לא לעשות שום דבר שהרגישו שהוא לא לפי ערכם.

זה גם כן כלל גדול: ככל שאתה פשוט אתה מיד מקבל את כל מה שהרבי עושה, ככל שאתה משכיל אתה כמו מתלמידי הבעל שם טוב הגדולים והאמיתיים.. [ומה אם אתה תמים?] אם אתה תמים כמו שהוא כתב קודם, אתה לא תופס מקום לעצמך, אתה שום דבר, אתה באמת שום דבר, אתה לא תופס מקום בכלל. [איך אפשר להיות תמים?] מה שאתה אומר זה גם נכון. הרבי הרש"ב אמר[לז] שאת כל המדות אפשר לרכוש חוץ מתמימות, או שאתה תמים או שאתה לא תמים. זה באמת נכון, אדם יכול לרמות את עצמו שהוא תמים בזמן שהוא לא תמים.

עכשיו אנחנו מדברים על ההוד, ההוד הוא התמימות[לח] וכאן אין מעצור לקבל. מה הווארט שהוא כותב כאן? אם אתה עבד, מרגיש שאתה עבד כנעני, נמוך מאד, אתה לא מצפה מהיום למחר לצאת מהמצב שלך, פתאום להיות רגיל, אתה יודע שאתה בשפלות, בשפל, "בהפקירא ניחא ליה" – מה אתה אומר לעצמך? אני לא יכול לחכות עד שאני קצת אשתפר כדי שאני אתחיל לעבוד את העבודה. זה עיקר מה שאמרנו קודם על הרגש, דיברנו קודם שיש רגש של קבלת עול. אז המשפט הזה מגדיר את הרגש. הרגש של קבלת עול הוא שאני לא יכול לחכות למחר להיות יותר בסדר על מנת להתחיל את העבודה. זה הרגש של קבלת עול. כלומר, אם הייתי מיד יכול לעבוד את ה' מתוך אהבה, אז למה קבלת עול? מיד עובדים אותו בדחילו ורחימו. הרגש של קבלת עול, שהוא הרגש של הוד, הוא בדיוק המשפט הזה שהוא כותב כאן, שאי אפשר לחכות למחר כדי להיות יותר בסדר, צריך להתחיל את העבודה עכשיו, דוקא במצב הנוכחי שלך.

התחלת היום בהוד

אֶלָּא גַּם בִּהְיוֹתוֹ בְּמַעֲמָדוֹ וּבְמַצָּבוֹ כְּמוֹ שֶׁהוּא, צָרִיךְ לַעֲבֹד עֲבוֹדָתוֹ בְּקַבָּלַת עוֹל. וְכֵן הוּא בְּסֵדֶר הָעֲבוֹדָה בְּכָל יוֹם וְיוֹם, שֶׁהַתְחָלַת עֲבוֹדַת הַיּוֹם הִיא בַּאֲמִירַת מוֹדֶה אֲנִי,

כל אחד מתחיל את היום עם "מודה אני". ידוע, מהשיחות הכי חשובות ומפורסמות של הרבי[לט], שה"מודה אני" שהוא ה"אדן" – קשור למלאכת המשכן, צריכים "לחיות עם הזמן"[מ] – הכל עומד על האדנים. מה שהוא לא כותב בשיחה, דבר פשוט, שאדן הוא בגימטריא מודה. מהשיחות הכי חשובות של הרבי, ש"מודה אני" שאדם אומר בבוקר כשהוא קם הוא האדן, שכל עבודת היום קבועה ועומדת מתוך האדן. לא רק זה, כולם שווים באדנים, בגלל שהם באים ממחצית השקל, מכולם.

המלה אדן – ששוב, זה פרשת השבוע – עצמה שוה מודה, המלה הראשונה שאתה אומר בבוקר, היא האדן של כל עבודת היום. [הוא מדבר על המלה אדן?] הוא לא מדבר על המלה, הוא מדבר על התוכן. גם פשוט שהמלה אדן היא לשון אדנות, קבלת עול. אדן הוא כאילו התבטלות לאדון, שהעבד בטל לאדון. אדון הוא שם אדנות, שם המלכות. כאן המלכות עולה להוד, "מודה אני".

מי מסמל את המלכות בבני ישראל? יהודה. גם כן דבר מובהק שהמלכות היא בהוד, שהמלך הוא משבט יהודה, אין לך דבר יותר מובהק מכך – "הפעם אודה את הוי'"[מא], שתיקון המלכות היא עלייתה להוד, שם המלכות מזדווגת עם הנצח. הביטוי "איהו בנצח ואיהי בהוד"[מב] הוא כדי לזווג בין המשפיע והמקבל.

שאלו קודם מה המשמעות של עליית המלכות להוד – עלית המלכות להוד היא המצב בו המלכות יכולה להזדווג, רק כאשר "איהי בהוד", ואז "איהו בנצח", והזיווג הוא בין "איהו בנצח" ו"איהי בהוד", היות שכל התפלה היא זיווג. מה זה תפלה? לשון התופל, הרבי מביא את זה בהמשך. לכן ראשית התפלה, שהיא זיווג נשמות ישראל עם קוב"ה, היא שהמלכות, האני, עולה להוד.

כתוב שלכל היהודים יש ראיה באלקות[מג], אבל תכל'ס, למעשה, רוב הנשמות בעולם התחתונים הן רק שמיעה, "שמע ישראל"[מד], בפנימיות באיזשהו מקום יש גם שמיעה. אז גם לגבי הדבר הזה, ודאי שלכל היהודים יש משהו הוד אם קוראים לכולנו בשם יהודים, שזה ענין מגילת אסתר – אז כולנו קרואים על שם מדת ההוד.

אסתר ורות – שני סוגי מסירות נפש

[יכול להיות עבודה של מלכות בלי שעולה להוד, שיהודי מקיים מצות אז באיזשהו מקום הוא מודה?] יכול להיות שזו התכללות של הוד בתוך המלכות, במקום שהמלכות תעלה להוד – ההוד מופיעה בתוך המלכות. יש התכללות של כל הספירות. כמובן מאד קשור למגילת אסתר. כתוב שעבודת המלכות בפני עצמה היא עבודה של הנשים. ההוד של המלכות נקרא רות. יש שתי מגילות – רות המואביה ומגילת אסתר, אסתר המלכה. מה זה רות? גיור כהלכה, זה הוד – עצם נקודת ההוד של המלכות. היא נקראת "אם המלכות"[מה], רות המואביה.

מה ההבדל בין רות לאסתר? בתוך אסתר יש אותיות רת של רות. כתוב שזו מסירות נפש בשני כיוונים הפוכים: אסתר היא מסירות נפש כדי להציל את עם ישראל, "כאשר אבדתי אבדתי"[מו], כמו שאמרה למרדכי. מסירות הנפש שלה היא היציאה שלה מן הכלל, אין לך מסירות נפש יותר מזה כדי להציל את הכלל.

אצל רות הפוך, רות היא מסירות נפש להיכנס לכלל. מה זה אצלנו להיכנס לכלל? מתי יהודי הוא בבחינת רות? כשהוא מחליט לא לחשוב על עצמו, לחשוב על הכלל, לחשוב על הזולת, לחשוב על משיח, על גאולה. בשביל זה גופא צריך לפעמים שאדם יעשה איזה מעשה, כמובן "ואת מאמר מרדכי אסתר עֹשה כאשר היתה באמנה אתו"[מז], כשהיא מקבלת את הפקודה, את ההוראה מהרבי, שזה מרדכי היהודי, היא מוכנה ממש לזרוק את עצמה. אפילו מה שנראה לזרוק את עצמה ברוחניות. זה מלכות, זה נקרא הוד במקום המלכות, שהיא מודה למאמר מרדכי לקפוץ לים למטה, "רגליה יֹרדות"[מח], ובכך היא מצילה את כל כלל ישראל.

"מודה אני" – עליה ממלכות להוד

אז מה הסיום כאן של הפרק הזה? הוא אומר שאנחנו מתחילים את היום עם "מודה אני". נקח את הביטוי "מודה אני". מה זה "מודה אני"? זה ממש עלית המלכות להוד. מהי המלכות כאן? "אני", "אני" הוא המלכות[מט], מתחילים את היום עם המלה "אני". למשל, בכל תפלת שמונה עשרה אומרים פעם אחת "אני"? יש בתפלה שאומרים 'ה' אני רוצה, אני רוצה לאכול, בבקשה תתן לי לחם', יש נוסח כזה? אין דבר כזה. אין אחר כך "אני". יש "אני" רק על ההתחלה. ["כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני"] זו ההתחלה, "אלהי נשמה" היה משהו לפני "מודה אני". "אלהי נשמה" הוא התחלת היום. גם שם כתוב "מודה אני לפניך" בתוך "אלהי נשמה", בהתחלה.

מצד אחד, כל התפלה לכאורה היא תיקון "אני". כתוב "ואני תפלה"[נ]. ["הודו לה'"[נא]] כן, מתי אומרים את זה? בתחילת התפלה. כל ה"אני" אומרים על ההתחלה – אומרים "מודה אני" ואחר כך אומרים "הודו", הכל בהתחלה מלמטה. מצד אחד כל התפלה היא אני, "ואני תפלתי"[נב], "ואני תפלה", וככה האריז"ל לומד-אומר בהקדמה לעץ חיים בשער הכוונות שכל התפלה כולה היא בבחינת "אני", לא אומרים "אני", רק בהתחלה אומרים "אני". אז מהו "מודה אני"? זה גופא עלית המלכות להוד, הוד מלכות.

קבלת עול – הודיה

וְכֵן בַּעֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה [הוא לא קורא ל"מודה אני" עדיין תפלה. "מודה אני" הוא התחלת עבודת היום. אבל על התחלת התפלה הוא אומר זה], הַהַתְחָלָה הִיא הוֹדוּ לִַהוי', שֶׁעוֹד לִפְנֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת דִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה, וְלִפְנֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת דִּבְרָכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע, קְרִיאַת שְׁמַע וּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, אוֹמֵר הוּא הוֹדוּ לִַהוי', בְּחִינַת הוֹדָאָה, שֶׁזּוֹהִי הָעֲבוֹדָה בְּדֶרֶךְ קַבָּלַת עוֹל דַּוְקָא.

הוא אומר בפירוש שקבלת עול היא הודיה. כאן כתוב בפירוש. דוקא בהרבה מאמרים של הרבי[נג] יש בפירוש שקבלת עול היא הוד, אם כי שבתניא כתוב בפשטות שקבלת עול היא מלכות[נד], הרי גם הביטוי אומר "קבלת עול מלכות שמים"[נה], אבל איפה מקבלים "עול מלכות שמים"? בהוד, הרגש שלו הוא הוד ודוקא שם אפשר להמשיך או להרגיש גם שמחה בתוך קבלת העול, היות ש"בינה עד הוד אתפשטת"[נו].

פסוק "ועבדתם" – צרוף ההוד

אולי קודם כל נעשה כמה קישורים כאן. כל זה הוא על הפסוק "ועבדתם את הוי' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירתי מחלה מקרבך. לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא"[נז]. אמרנו כאן בשיעורים הקודמים שלאחר משפט העבודה "ועבדתם" כתוב קודם כל מזוני – "וברך את לחמך ואת מימיך". אמרנו שאם מדובר בחב"ד המזוני הם בינה. אחר כך כתוב חיי – "והסירתי מחלה מקרבך". חיי הם בחכמה, שוב, אם מדובר בחב"ד כאן. אחר כך כתוב "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך" שהוא בני – דעת.

כאן יש רמז מאד-מאד מובהק, למי שמכיר את הקבלה, את חכמת הצרופים. אם יש לי כזה צרוף – סדר הדברים של "בני, חיי ומזוני" כאן הוא ממזוני לחיי לבני. כלומר, מבינה לחכמה לדעת, שבאותיות שם הוי' הוא מהאות ה לאות י וממנה לאות ו. השאלה היא לאיזו מדה בלב שייך הצרוף הזה. יש ששה צרופים של יה"ו, של חב"ד, כל אחד מששת צרופי חב"ד מוליד מדה בלב מבין שש מדות הלב[נח]. איזו מדה בלב נולדה מהצרוף הזה בינה חכמה דעת? [הוד...] צרוף הפסוק הזה של חב"ד מוליד את ספירת ההוד בקבלה, הצרוף בהוד הוא הי"ו. שוב, זה רמז, ממש דבר מובהק ביותר.

בטול השכל שלי לשכל התורה

אמרנו קודם שצריך להיות הוד כתחילת התפלה, אז גם צריך להיות הוד כתחילת התורה, לימוד התורה. איך אפשר להבין שצריך להיות הוד כתחילת גמילות חסד? אמרנו שהוד כתחילת קו העבודה גופא הוא "קבלת עול מלכות שמים". הוד כיסוד של לימוד התורה הוא "מודים"[נט], "מודה על האמת"[ס], "אין אמת אלא תורה"[סא]. כידוע, יש הרבה-הרבה מאמרים של הרבי הקודם[סב] וגם של הרבי שמדברים על כך שעיקר הבעיה עם לימוד תורה הוא שבמקום שאדם יתבטל לתורה – יקח את השכל שלו ויבטל אותו שלו לשכל התורה – הוא רוצה ההפך, להתאים-לקרב את השכל של התורה לשכל שלו. כתוב שכל ההבדל בין דרך לימוד התורה על דרך החסידות לבין הלא-חסידות הוא שכביכול הלא-חסידות תופס לא תמיד את החילוק העיקרי, שאסור ללמוד תורה מתוך מגמה לקרב את השכל של התורה לשכל שלי, שהשכל שלי הוא הבסיס. אלא מה? צריך קודם כל לבטל את השכל שלי, לרצות רק להתקרב ולתפוס-להבין את השכל של התורה.

כמו שבמצות יש חוקים ומשפטים, שגם את המשפטים שמובנים על פי שכל צריך לקיים בגלל שהם חוק, רצון ה', למעלה מהשכל – גם בלימוד התורה גופא, אין לך משפט יותר מאשר לימוד התורה, שצריך להבין את התורה. הכל ברצוא ושוב: הרצוא הוא קודם כל – בראשית הלימוד – לבטל את השכל שלי לשכל של התורה, זה הוד. אחר כך, אין הכי נמי, לא שאיני צריך להבין טוב, גם בשכל שלי. הרי מהי חסידות חב"ד? לקחת את הדברים הכי עמוקים של אלקות ולהבין אותם בשכל שלי, שרק אז הוא פועל על המדות. אבל זה בא בבחינת שוב, לאחר הרצוא. רצוא מתחיל מהוד, מקו שמאל, של בטול השכל שלי לשכל של התורה ואז אפשר להמשיך את השכל העליון, השכל האלקי, גם לתוך השכל שלי. אבל לא אם מתחילים הפוך, שעיקר המגמה לכתחילה הוא להמשיך את השכל של התורה לשכל שלי זה נקרא הגשמה, שאני מגשים לגמרי את הזוך והטוהר של ה"מים שאין להם סוף" של התורה.

הוד בגמילות חסד

מהו הוד לגבי גמילות חסד? גם גמילות חסד צריך להמשיך מההוד, דבר שדיברנו לפני שבוע. אם גמילות חסד היא לפתוח את היד ולתת צדקה אז מה ההוד בלעזור למישהו? כמו השיחה המפורסמת של הרבי[סג] מה בין צדקה לבין איך שהגוים מכנים אותה, charity? מהי צדקה של תורה? להודות שזה לא שלי. הדבר הכי פשוט – להודות שהכסף הזה הוא לא שלי בכלל, הוא פיקדון, או שהבית הזה לכתחילה שייך לאורח, או שהספריה הזאת לכתחילה שייכת לכל מי שישאל ספר. זה נקרא הוד, פשט. גם גמילות חסד יהודי מתחילה מהוד. גם גמילות חסד, גם התורה וגם העבודה.

בריאת העולם בהוד

עוד דבר: הזכרנו את ענין הצרופים, איך שיש ששה צרופים וכל אחד מהצרופים של חב"ד מוליד מדה בלב. כל מה שנאמר הוא נושא מאד-מאד יפה בפני עצמו והוא גם כן בסוף יעמיק לנו את ענין העבודה. כתוב שלא רק עבודת האדם מתחילה מהוד, אלא שגם בריאת העולם, איך שה' ברא את העולם לכתחילה – הוא התחיל עם הוד. זה כבר ממד חדש מה שאני מוסיף.

מה אמרתי עכשיו? כל אחד צריך מיד להתקומם – יום ראשון של בריאת העולם, "בראשית", הוא הוד?! מהי התחלת הבריאה? חסד! "עולם חסד"[סד], יש ששה ימים של בראשית, והם הולכים לפי הסדר מחסד עד יסוד, שבת היא המלכות שעולה לבינה. כתוב "עולם חסד יבנה". מהו "יום אחד"[סה]? אחד הוא אברהם[סו], חסד. מהו האור שנברא ב"יום אחד"? חסד, הכל חסד. אז איך אני אומר שהבריאה, שגם שה' ברא את העולם התחיל מהוד? [הוד שבחסד. כתוב ביום הראשון חמש פעמים "אור"] חמש פעמים אור הם כנגד חמשה חומשי תורה, מחסד עד הוד, והם כביכול התכללות של כולם אבל לא שמתחיל מההוד. [כתוב "הוד והדר לבשת. עטה אור כשלמה"[סז]] זה רמז יפה. לפני האור כתוב הוד, בסדר, אבל אני רוצה לראות את זה בתוך מעשה בראשית, בתוך "בראשית ברא אלהים". כתוב[סח] שאחד מהסודות של "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[סט] הוא שבראשית הוא ברא שית, ברא שש.

שוב, על פי פשט ה' ברא את העולם בששה ימים, וששת הימים של "ברא שית" הם מחסד עד הוד. אבל כתוב שבחכמת הצרוף הוא משהו אחר. אם אני מפרש "בראשית" – ברא שית הרי כתוב מיד אחר כך "ברא", ברא שית ברא. מה זה אומר ברא שית ברא? כתוב בקבלה הראשונה[ע] במיוחד ש"ברא שית" הוא לא סתם שה' ברא שש, אלא "ברא שית" הוא כותרת, שבמלה "ברא" יש ששה צרופים לפי היסוד שכל שלש אותיות – "שלש אבנים בונות ששה בתים". אז מה זה "ברא שית"? כאילו שהתורה פותחת באמרה 'יש ששה צרופים למלה ברא', שבששה צרופים של המלה "ברא" ה' באמת ברא את כל העולם, את כל העולמות [מתחיל עם הצרוף ברא] מה אחרי ברא? שהראשון הוא ברא, אתה אחר כך תמשיך את זה הלאה.

צרופי ברא

כמה מלים יש בפסוק הראשון? "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", אחרי המלה "בראשית", שהיא כמו "בראשית" נקודתיים, יש ששה צרופים ל"ברא", כש"ברא" הוא הראשון.

מה בא אחר כך? "אלהים את השמים ואת הארץ", אלה עוד חמש מלים. כתוב שחמש המלים הנוספות הבאות הן כנגד חמשת הצרופים הבאים. בשביל איך לדעת את הסדר צריך לדעת את סדר הצרוף – מה הצרוף שבא אחרי ברא? באר, אז באר שייך ל"אלהים", תכף נסביר את זה.

מה בא אחרי באר? ראב, זה "את"; מה בא אחרי ראב? רבא, הוא "השמים"; מה בא אחרי רבא? זה כבר אבר. אבר הוא "ואת" – ה‑ו הראשונה – אותיות אות. זהן ה"אות ברית קדש"[עא], תכף נסביר. "ואת [הארץ]" "ואת"-אות הוא ה"אות ברית קודש" של היסוד; מה "הארץ" בסוף, הצרוף האחרון? ארב, אורב. מתחיל עם ברא ונגמר עם ארב והם כנגד שש המלים.

איך אני יודע איזו מדה היא "ברא"? אני פותח את כתר שם טוב. דרך אגב, רק בענין הקודם שאמרנו, שקודם אדם צריך לבטל את השכל שלו לתורה ורק אחר כך הוא יכול ללמוד חב"ד – לשיטת חב"ד שכן להבין בשכל שלי, למי יש רעיון איך עושים את זה? מה זאת אומרת תכל'ס, בלימוד החסידות? אם חב"ד היא בעיקר להבין, והוא אומר לי בתוך המאמרים האלה שאני צריך להבין אותם בשכל שלי – קודם תבטל את השכל שלך לשכל של התורה? [קודם תלמד כתר שם טוב] בדיוק, זה מה שהרבי הרש"ב[עב] אמר שכל יום צריך שהאדם ילמד כתר שם טוב, אור התורה של המגיד ותניא.

ההוד הפשוט, הרגש של ההוד, התמימות לגבי כל התורה כולה, שהיא לבטל את השכל שלי לשכל התורה הוא הבעל שם טוב, זה כתר שם טוב ואור תורה של המגיד, שבעצם הוא ממוצע. המגיד הוא ממוצע בין זה לזה. אבל היכולת לאחר ההתבטלות האמתית והתמימה של השכל שלי לתורה, לקדוש ברוך הוא – אז אפשר באמת ללמוד חב"ד כמו שצריך. [שזה כנגד מה?] זה כבר יסוד, המשכה בפנימיות, זה צדיק. [אתה יכול ללמוד את המגיד בצורה חב"דית?] ודאי שאפשר.

ברא – צרוף ההוד

נחזור ל"בראשית ברא אלהים". למה הגענו לזה? בגלל שכתוב בכתר שם טוב, הספר של בטול השכל של עצמי לשכל של הקב"ה, האין סוף, שם כתוב בפירוש[עג] המאמר המפורסם "כל רב מבבל וכל רבי מארץ ישראל"[עד], שאותיות "רב" בכל מקום הן בחכמה ובינה[עה]. יש צרוף של ר-ב, באיזו מלה שלא תהיה – ה‑ר היא מלשון "ראשית חכמה"[עו] וה‑ב היא בינה.

לפי הדבר הזה שכתוב בפירוש בבעל שם טוב, וגם מובא בליקוטי תורה של אדמו"ר הזקן[עז], שאם יש את שתי האותיות האלה ביחד, המשקל שלהן היחסי הוא ר בחכמה ו-ב בבינה, וזה "רב" – מהו "ברא" לפי זה? קודם כל, מהי ה-א של ברא? א היא כתר[עח]. ברור ש‑א היא כתר או דעת, היא הקו האמצעי. רק צריך לדעת מה הימין, מה השמאל ומה האמצע. אז בתוך חב"ד ברור שה-ב היא בינה, ה‑ר היא חכמה, וה‑א היא כתר או דעת. איזה צרוף זה עושה? בדיוק אותו צרוף שהיה לנו קודם בפסוק: "וברך את לחמך ואת מימיך" – ב היא לשון ברכה – היא כנגד ה; "והסירתי מחלה מקרבך" כנגד י; "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך" כנגד ו. אמרנו שאותו צרוף מבין ששת הצרופים הוא צרוף ההוד. אם כן, בחכמת הצרוף ה' ברא את העולם – "בראשית" "ברא שית" – החל מהצרוף ברא, ואז יוצא שברא את העולם מההוד, מרגל שמאל, "שוקיו עמודי שש".

הוד – אני הולך על זה

איך אני אסביר את זה? עכשיו אני אומר שה' ברא את העולם מהוד, אבל אמרנו קודם שברא מחסד, "עולם חסד יבנה"[עט]. איך ההסבר? ההסבר הוא בפשטות שמצד העולם הוא חסד, מה שמתקבל מצד הנברא מתחיל מחסד. אבל מצד הבורא, מהו ההוד? אלו "'שוקיו עמודי שש'[פ] זה העולם שהשתוקק לבוראו", כמו שכתוב בחז"ל[פא]. איפה ה' מתחיל להשתוקק? "רגליו", הוא מתחיל להשתוקק ב"רגליו עמודי שש". באיזו רגל הוא מתחיל להשתוקק? קודם כל מלמטה למעלה, ברגל שמאל. עוד פעם, ההשתוקקות של ה' לברוא את העולם, והיא ראשית הבריאה מצדו יתברך כביכול, היא כאשר הוא מודה לחשק של עצמו אותו הוא עתיד לקבל מבריאת עולם הזה.

עוד פעם, מה זאת אומרת שבריאת העולם מצד ה' מתחילה בהוד? כל דבר חייב להתחיל בהוד. הוד נקרא שאני 'הולך על זה'. למה אתה הולך על זה? בגלל שאתה מודה לתכנית שלך. יש לך איזו תכנית, רצון, חשק או משהו, תשוקה. שוב, מהו חוש ההילוך? כמו הביטוי 'אני הולך על זה'. איפה אני הולך על זה? באיזו ספירה אני הולך על זה? בשמאל, בגלל ששמאל הוא חוש ההילוך. נצח הוא משהו אחר, נצח הוא חוש הדיבור, אבל חוש ההילוך בקבלה הוא הוד. שוב, ללכת על קבלת התענוג הצפוי מבריאת העולם הוא ראשית בריאת העולם מצד הבורא, מצד הקב"ה, לכן כתוב "בראשית" – "ברא שית ברא" – מתחיל מ"ברא", מהוד.

הסבר שאר צרופי ברא

אחרי כל זה, אם כבר, נסביר עכשיו את הכל. לפי זה, באר הוא גבורה, לכן באר כנגד "אלהים". בחכמת הצרוף איך זה הולך? אם התחלתי בהוד, אם ההוד הוא הי"ו, מה השני? הו"י, איפה זה? בגבורה. מה צריך להיות השם בגבורה? "אלהים" – "ברא אלהים", אלהים הוא שם הגבורה[פב], שם הבארות של יצחק.

אחר כך, מה קורה הלאה בחכמת הצרוף? יו"ה ועכשיו הוא ראב. אני עולה מברא לבאר ואחר כך אני הופך את זה לראב, שכנגד הנצח. נצח הוא כבר ימין, כל קו ימין כאן הוא שתי המלים "את השמים". למה? בגלל שכתוב "נטה ימינו וברא שמים"[פג]. המלה "את" היא כאן כנגד ספירת נצח ו"השמים" גופא הם החסד.

אם כן, לפי בית שמאי, שזה פשט הפסוק לפי "שמים נבראו תחילה"[פד], באמת "עולם חסד יבנה". החסד כאן הוא "השמים", שהם רבא, מלשון התרבות. אחר כך עובר הצרוף לקו האמצע ו"ואת" הוא אבר. מהו "אבר קטן יש לאדם"[פה]? כנגד היסוד. זה "ואת" אותיות "אות" – "אות ברית קודש".

אחר כך עולה לתפארת, אבל כתוב ששורש המלכות, "הארץ", הוא "לעולם הוי' דברך נצב בשמים"[פו], היא דוקא בתפארת[פז], "כתפארת אדם לשבת בית"[פח]. המלכות נאצלת מאחורי התפארת, שם יש ארב, כנגד מלכות ואחר כך חוזר חלילה בהוד. זה סוד מאד-מאד חשוב בסדר המלים "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ".

"לצרף את הבריות" – לעשות צרופים

מה רצינו להוציא מזה? אמרנו שהוד הוא תחילת התפלה, סדר עבודת היום בכלל. התורה צריכה להתחיל מהוד, גמילות חסד צריכה להתחיל מהוד, אבל גם לברוא משהו צריך להתחיל מהוד. אנחנו אמורים להיות שותפים עם הקב"ה במעשה בראשית. עיקר האדם ועיקר תיקון הנפש הוא שהאדם יהיה "מה ה' בורא עולמות אף אתם בוראים עולמות"[פט], לכל אדם יש שליחות בעולם הזה לברוא משהו. אפשר לומר שכל שלשת קוי העבודה, אם כי שהשמאל הוא מלמטה למעלה, הימין מלמעלה למטה והאמצע עולה ויורד, אבל כללות העבודה היא שהכל עולה לשמים.

בכללות, כל שלשת הקוים עולים אם זו עבודת ה'. מה יורד, שהוא עיקר תכלית האדם בעולם הזה, שנקרא "לצרף את הבריות"[צ]? שיעשו צרופים, כמו שהקב"ה עושה צרופים ככה את המצות לא צריך אלא רק בשביל לצרף, שתעשו את חכמת הצרוף, מה שעשינו עכשיו, שגם אתה תעשה אותו. מה הבעל שם טוב אומר על חכמת הצרוף[צא]? "צהר תעשה לתבה"[צב] – "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע"[צג]. מה זה לברוא? לקחת את הצרה ועל ידי מדת האין בנפש, שהיא עצם נקודת החכמה ולהפוך את הצרוף. זה נקרא "לצרף את הבריות".

"בריות" – ברא

דרך אגב, הביטוי "לצרף את הבריות" הוא ממש לצרף את השורש ברא. מהן "בריות"? "ברא", אז צריך לצרף את כל ששת הצרופים האלה. הכל "בריות" וצריך לדעת איך לצרף את הבריות כדי לדעת איך לברוא, שגם אתה תברא משהו בעולם. לברוא, שאתה תברא, כמו הקב"ה – זה עיקר השליחות של הנשמה בעולם הזה, רק אז היא מתקשרת לשורשה, כמו שנקרא תכף בפנים. גם זה מתחיל מהוד, שאתה מודה לחלום שלך. יוסף, "בעל החלמות"[צד]. לכל אחד יש חלום, החלום הוא מה שאתה הולך לברוא, עם כב אותיות, שהן כב שנים שאפשר לתת לחלום להתממש[צה]. זה שאתה מודה לחלום נקרא שאתה 'הולך על זה', אתה הולך על החלום, זה נקרא "בעל החלמות". זה נקרא "שוקיו [מלשון השתוקקות] עמודי שש", החל משוק השמאל, שהוא ספירת ההוד של חוש ההילוך.

טוב, עד כאן היה הפרק הזה, הכל היה עבודת ה' מתוך יראה, קבלת עול.

ב. עבודת מאהבה ממשיכה מהמזל

האכפתיות בג"ר דעתיק

עוד יותר חידוש הוא מה שהרבי כותב לנו בפרק הבא. אמרנו ששני הפרקים האלה הם ממש מאמר שלם בפני עצמו, רעיון שלם. הסדר שלו הוא חש-מל-מל. כלומר, יש בחינה אחת של קבלת עול, שהיא חש, הכנעה ויש אחר כך שתי בחינות של מל-מל. שתי בחינות מל-מל הן שתי בחינות של עבודת ה' מתוך אהבה, לא מתוך יראה.

איך זה מתקשר בכל זאת עם מה שכתוב, מה שהרבי כתב קודם במאמר? מה שדיברנו בפעם הקודמת שצריך דילוג הערך, שאדם צריך להרגיש שכל המצות שאני מקיים ה' לא צריך אותן – "מה אכפת ליה". מתוך כך גופא, מתוך האין, הבטול – לא רק בטול האני, אלא מה שה' צריך אותי בכלל, שהוא לא צריך אותי – לדלג ולהגיע לכך שמה שה' רוצה לצרף אותי הוא גופא תכלית הכונה ותכלית ה"שוקיו עמודי שש", התשוקה של הקב"ה בבריאת העולם, שהיא כן נוגעת לו. כל זמן שזה לא מתקיים כתוב "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה"[צו], "מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לאומות העולם"[צז], "בבתי גואי"[צח]. כלומר, יש מקום שכביכול מפרנסים את ה' ויש מקום מעליו שנקרא עתיק. עד אריך אנחנו משפיעים ישירות, בז"ת דעתיק לא אכפת לו, אבל בג"ר דעתיק, ברדל"א, שוב אכפת לו. גם בעבודה שלנו חייבים לעבור את האין שלא אכפת לו כדי להגיע ליש האמתי שכן אכפת לו. אכפת לו שהיש הנברא בסופו של דבר ישקף את היש האמתי שלו, שבשביל זה הוא ברא את העולם.

ביסוס עבודת האהבה בתחילת החינוך

איך זה עכשיו מתקשר כאן עם הנלמד פה? שכללות העבודה הראשונה, כלומר המנטליות-התודעה שכן מפרנסים אותו, מה שנקרא "עבודה צורך גבוה" –  הכל בכללות לעבוד את ה' מיראה. אבל יש מעבר לכך: שה' לא צריך את העבודה שלנו, כביכול שה' עושה לנו טובה "לצרף את הבריות", אז בשביל מה מענינת אותו הטובה שלנו בכלל? בשביל מה הוא ברא אותנו בכלל? מדלגים ועולים לכך שיש לו כן תאוה, שעל התאוה שלו אי אפשר לשאול למה. זה נקרא לעבור מעבודה מתוך יראה לעבודה מתוך אהבה בכללות.

עכשיו אנחנו מתרגמים את הדבר העמוק הזה מלפני שבוע למשהו לכאורה נורא-נורא יסודי, שזו עבודת ה' מיראה ועבודת ה' מאהבה. כמו שהרמב"ם כותב[צט] שקטני הדעת עובדים את ה' מיראה וגדולים עובדים את ה' מאהבה. אבל בין קטן לבין גדול יש גיל ה'טיפש-עשרה' בו לא עובדים בכלל. גם בעבודת ה' יש דבר כזה. כלומר, כמו ילד. אדמו"ר הזקן מדגיש ב'חינוך קטן', בהקדמה לחלק ב' בספר התניא, ועיקר ההדגשה הוא שגם את הקטנים צריך לחנך לאהבה? הוא מביא הוכחה מהשולחן ערוך, מהרמ"א[ק], בגלל שאחרת יש שבירה. בהחלט עם כל החינוך ליראה – כמו שיטת הרמב"ם שלכאורה היא הפשט – כדי אחר כך לעלות לעבוד את ה' מאהבה תהיה איזו שבירה באמצע. אם אתה רוצה לחסוך את השבירה, שהאין הזה לא יתקבל כשבירה גמורה בין היראה לבין האהבה – תדאג להתחיל לבסס את האהבה גם מההתחלה, וכולי האי ואולי תחסוך את שבירת גיל ה'טיפש עשרה' – נקרא לו – שבאמצע.

לימוד מצות תפלה מ"ועבדתם"

שוב, זה בדיוק הנושא כאן שהוא כותב. עד כאן הרבי הגדיר את עבודת ה' כיראה וקבלת עול, הוד:

אָמְנָם כֵּיוָן שֶׁהַפָּסוּק וַעֲבַדְתֶּם אֶת הוי' אֱלֹקֵיכֶם קָאֵי (גַּם) עַל עִנְיַן הַתְּפִלָּה, כמ"ש הָרַמְבַּ"ם מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְפַּלֵּל כוּ' שֶׁנֶּאֱמַר וַעֲבַדְתֶּם אֶת הוי' אֱלֹקֵיכֶם, מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמַדְנוּ שֶׁעֲבוֹדָה זוֹ הִיא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם, אָמְרוּ חֲכָמִים אֵיזוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִלָּה [עד כאן ציטוט מהרמב"ם]

הנה, כאן אנחנו רואים. היינו צריכים לומר את זה בשיעור הראשון, לא אמרנו את זה. מה שכן אמרנו הוא שהפסוק "ועבדתם" בתורה כולה הוא ראש כל פסוקי עבודת ה'. הוא הכתר של עבודת ה' בתורה. אבל הנה עוד יותר הוכחה לכך: בספר המצות לרמב"ם[קא] הוא לא מביא את הפסוק הזה כ'ה-פסוק' ממנו לומדים את מצות התפלה בכל יום, הוא רק מביא "לעבדו"[קב], שחז"ל דרשו "איזוהי עבודה שבלב זוהי תפלה"[קג]. אבל ב"יד", שהוא העיקר, הוא אומר שעיקר מצות התפלה נלמד מהפסוק שלנו. שוב, הוא עיקר העבודה שיש בתורה. כמו שנסביר בהמשך, עיקר התפלה הוא מתוך אהבה, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[קד], אם כי שגם בעבודה, הרי הרבי אמר שצריך להתחיל את העבודה מהוד ויראה, שעל כך כתוב "דע לפני מי אתה עומד"[קה]. מה זה "דע לפני מי אתה עומד"? "כעבדא קמיה מריה"[קו], עבד, קבלת עול. למה בחב"ד לא עושים "דע לפני מי אתה עומד"? בגלל שהוא רק הפסוק הראשון של התורה, הוד, אבל אחר כך צריך להתבונן ולהגיע לאהבה ואהבה היא לא "לפני מי אתה עומד".

עוד פעם, מה הביטוי "דע לפני מי אתה עומד"? זה נקרא "כעבדא קמיה מריה", כעבד לפני רבו, ככה צריך להתחיל את התפלה, כמו שכתב קודם בפרק הקודם. אבל עכשיו הרבי כותב לנו שעיקר התפלה, כמו שכתוב בזהר, כמו שכתוב באריכות בקונטרס העבודה – הוא דוקא אהבה. תפלה מלשון "תופל כלי חרס"[קז], לשון דבקות, חיבור-זיווג. חיבור וזיווג הם מתוך אהבה, לא מתוך יראה. אז כשזה מתוך אהבה כבר לא כל כך מתאים "דע לפני מי אתה עומד", שמטיל אימה ופחד.

רק אם נאמר שבין כל תבה לתבה אתה נופל, כמו שכתוב "שבע יפול צדיק וקם"[קח], כמו בהקדמת החינוך קטן, אז צריך כל הזמן ליפול על ה"דע לפני מי אתה עומד". זהו הבסיס עליו נופלים "כעבדא קמיה מריה". צריך על השטיח לכתוב "דע לפני מי אתה עומד", הרי עומדים על השטיח... אבל התפלה עצמה היא רחימותא, אהבה, זיווג. היא משהו אחר.

זה אפילו לא "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[קט]. לכן גם את זה לא כותבים. למה? אומרים "שויתי הוי' לנגדי תמיד"? אמרנו קודם את הרמ"א, איפה הוא מביא את זה? [בהתחלה] זה גם בהתחלה, זה בסיס, על הבוקר, שתמיד ישאר. כמו שאדמו"ר הזקן כותב[קי] על "וחטאתי נגדי תמיד"[קיא] שתמיד יהיה בלא מודע, כך תמיד ברקע יש "שויתי ה' לנגדי תמיד", כמו "וחטאתי נגדי תמיד". זה פירוש מפורש של אדמו"ר הזקן בתניא. אבל מתי צריך להתבונן בכך שאני עומד, על דרך אותו "נגדי תמיד"? זה היסוד, הבסיס, אבל אחרי שמתחיל החיבוק והנישוק, שהם עיקר התפלה ברוחניות, החיבור, האהבה – אין את זה, לא זה ולא זה, משהו אחר, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[קיב].

[הרגשה של שפלות] כתוב[קיג] שכשעולים לעולם האצילות, שהוא עולם האחדות ממש, שוב מרגישים את האין. כמו שנאמר שגם זוג בקדושה וטהרה – תוך כדי הזיווג ירגישו את האפסיות שלהם, את האין המוחלט, את האין האמתי כמו שהוא בעולם האצילות. יש השתפכות הנפש, כמו התאַיְנות, התבטלות, שאין אותן בכל השלבים הקודמים של התפלה. שוב, יש מאמרים ארוכים ועמוקים רק על הנושא הזה – למה שמונה עשרה, שהיא באצילות, פתאום מתחננים ופתאום אומרים "סלח לנו אבינו כי חטאנו", שהוא וידוי בדרגת האצילות. אצילות היא ממש כמו תוך כדי הזיווג.

אם כן, הוא אומר כאן שמהפסוק "ועבדתם את הוי' אלהיכם" לומדים את מצות התפלה מהתורה בכל יום, ככה הרמב"ם לומד.

ההבדל בין "ועבדתם" ל"לעבדו"

מאיפה המקור של הרמב"ם? מהפסוק הזה, אבל גם בספר המצות הוא לא מביא את הפסוק הזה. גם חז"ל לומדים ממקום אחר[קיד], אז למה אתה מביא את הפסוק הזה? חז"ל אמרו פסוק אחר, אני אומר את הפסוק הזה, איזה מין סברה זאת? [לכאורה הכוונה שבתור הוכחה שזו מצוה לומדים מהפסוק הזה] ככה הכסף משנה כותב[קטו], מה שאתה אומר. הכסף משנה כותב בהתחלה שמשם רק לומדים שעבודה שבלב זוהי תפלה, "איזוהי עבודה שבלב". כאן לא כתוב לב, רק כתוב סתם עבודה. את זה שהעבודה פרושה "עבודה שבלב", שזוהי תפלה, לומדים משם, אבל שם זה לא כתוב בתוך מצוה, כתוב בלשון סיפור דברים.

ככה הכסף משנה כותב, למה הוא לא מביא מ"והיה אם שמע תשמעו"[קטז], מהפרשה השניה של קריאת שמע? שם כתוב סיפור דברים, לא לשון מצוה, ורק כאן כתוב לשון ציווי, "ועבדתם". [אבל כתוב "ולעבדו"] אבל הכל הוא גם סיפור דברים. באמת בספר המצות זה כביכול לא מפריע לו, הוא כן מביא משם. זה הכסף משנה, בינתיים רק הכסף משנה. הכסף משנה אומר ששם הוא סיפור דברים. לכן הוא לא מביא משם, הוא מביא מכאן בגלל שכאן הוא ציווי, "ועבדתם את ה' אלהיכם". תסתכלו בתחילת הלכות תפלה.

פ"ג מחלות – "והסירתי מחלה מקרבך"

רק נגיד רמז: הרי ברמב"ם הכל מדויק בתכלית הדיוק. על הלכות תפלה כתוב "כל השביעין חביבין"[קיז] אצל הרמב"ם. כמה הלכות יש לו? פג. באיזה סוגיה בגמרא כתוב פג? על איזה פסוק חז"ל מזכירים את המספר הזה? אמרנו שהרמב"ם הוא רופא, למה הוא כתב פג הלכות, הוא מדייק את זה? בגלל שכתוב "והסירתי מחלה מקרבך", הפסוק שלנו, "ועבדתם את ה' אלהיכם, וברך את לחמך ואת מימיך", על הפסוק הזה דורשים חז"ל שיש פ"ג מחלות[קיח] והרמב"ם הוא רופא אז הוא מרפא את כל המחלות.

למה דורשים גימטריא כאן? בגלל שבכל מקום אחר כתוב חולי. למה כתוב כאן מחלה ולא חולי. יש רק שני פסוקים שכתוב מחלה ולא חולי, שני הפסוקים שלמדנו בשבוע שעבר. יש פסוק אחד שאומר "כל המחלה אשר ששמתי במצרים לא אשים עליך"[קיט], שם כתוב "ה-מחלה", "כי אני ה' רפאך", ועל זה הרבי אמר שזו רפואה מונעת, לרפאות לפני המחלה, "לא אשים עליך". כאן הרבה יותר קשה, לכן הוא דורש גילוי העצמות ממש, "שלישי המדבר" כאן במאמר הזה, "והסירתי מחלה מקרבך", לאחר שהמחלה כבר חלה. כאן דורשים זאת, היות ששם כתוב "המחלה", אז בעצם יש רק פעם אחת בתורה שכתוב "מחלה", כאן, ולכן דורשים את זה חז"ל כגימטריא – פג מחלות. אם כן, למה מפסוק זה ולא מהפסוק "ולעבדו" שמביא בהמשך? אומרים המפרשים – הכסף משנה – בגלל שכאן הוא ציווי ושם הוא סיפור דברים.

תפלה לפני האכילה

יש עוד קושיה: איך הרמב"ם יודע שהמצוה הזאת להתפלל היא כל יום ולא פעם אחת בשנה? מאיפה הוא לומד את זה? הכסף משנה אומר שהוא לומד זאת בגלל שאם כן אין לדבר סוף – אולי פעם אחת בחיים? זו סברה, שאם יש מצוה להתפלל אז צריך להתפלל כל יום.

יש עוד ראשון, נדמה לי הקרית ספר[קכ], אחד המפרשים, שאומר שהלימוד הוא מהסמיכות. מה כתוב? "ועבדתם את הוי' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך", שזה לאכול. מתי צריך לאכול? כל יום על הבוקר. מה צריך לפני שאוכלים – "וברך את לחמך ואת מימיך"? "ועבדתם", להתפלל. [מה עם יום כיפור?] ביום כיפור צריך להתפלל שהצום יהיה במקום לחם. כתוב שה' מאכילנו, נותן לנו תענוג – "לחיותם ברעב"[קכא] זה הפסוק, שהחיות שמקבלים באוכל בכל השנה כולה מקבלים מהרעב ביום כיפור וכדי שהרעב יחיה אותנו צריך להתפלל.

הרי חז"ל אומרים למה לפי הפשט לא אוכלים לפני התפלה? כתוב "לא תאכלו על הדם"[קכב], לפני שאדם מתפלל על דמו שלא יאכל. הסדר שקודם מתפללים ואחר כך אוכלים, זה לא ראיתי בכסף משנה, זו גמרא מפורשת[קכג], יש אחד שמציין לגמרא הזאת בבא מציעא, אבל לא הכסף משנה, הפירושים הרגילים לא מביאים זאת וזה מאד פלא שיש כאן.

ג. י"ג דברים נאמרו בפת שחרית

י"ג דברים שנאמרו בפת – כנגד י"ג מדות הרחמים

עכשיו נפתח את הגמרא בבבא מציעא:

תניא נמי הכי: מחלה - זו מרה, ולמה נקרא שמה מחלה? שהיא מחלה כל גופו של אדם. דבר אחר: מחלה ששמונים ושלשה חלאים תלוין במרה, וכולן - פת שחרית במלח וקיתון של מים מבטלתן [אם רוצים לבטל את כל פג המחלות צריך לאכול בבוקר פת במלח וקיתון של מים].

תנו רבנן: י"ג דברים נאמרו בפת שחרית:

יג סגולות שנאמרו בפת שחרית. אם הן יג מאיפה הן באות? מאיפה באו יג הדברים האלה [י"ג תיקוני דיקנא] הזקן שלך... הן באות מ-יג מדות הרחמים, כנראה שהן מקבילות אליהן. למה השורש של פת שחרית הוא יג מדות הרחמים? כל כך גבוהה פת שחרית? לפי מה שכאן הרבי כתב, מה שלמדנו בשיעורים הקודמים, "ועבדתם את הוי' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך", זה הכל יהיה נדרש על הפסוק שלנו, כל הסוגיה שלנו. מה כתוב על פרנסה? "לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא". מהו מזלא? יג מזלות, הדיקנא. פת לחם באה ממזלא.

התירוץ הראשון לא אמתי

גם בהמשך ובהקשר למה שאמרנו קודם, משהו חשוב שכדאי לרשום, שיש עבודה מיראה וצריך אַיִן כדי להתעלות לעבודה של אהבה, שזה עיקרי נקודות המאמר כאן. זה גופא נקרא לעלות מזכות למזל. זכות היינו בכללות לעבוד את ה' מתוך יראה, כל מה שדובר בשיעורים קודמים על מנטליות של זכות – מי שהיה פה – לאגור זכויות.

איפה היכל הזכות? עכשיו אני אומר משהו כללי, שהמושג זכות ולאגור זכויות, נקודות טובות, שייך כולו לעבודת ה' מתוך יראה. שוב, כמעט ולא צריך להסביר את זה, בכל אופן – למה כשיש דבר שנקרא היכל הזכות בו דנים אותך אם זכית או לא זכית, איפה נמצא היכל הזכות? בגבורה, יראה. אם כן, כל עבודת ה' מתוך יראה היא מנטליות של זכות, של זכויות.

כתוב ששלשה דברים אלה, בני, חיי ומזוני, או בסדר הפוך – מזוני, חיי ובני, כמו שכתוב בפסוק – "לאו בזכותא תליא מילתא", רק "במזלא תליא מילתא". מה היתה הקושיה? שאם זה "לאו בזכותא" אז איך הוא כותב "ועבדתם"? הרי הוא מתנה את כל השלשה דברים בעבודה וחז"ל אומרים שהם לא תלויים בעבודה, לא תלוי בזכות, תלוי במזל!

איך הרבי תירץ את זה בהתחלה, בקיצור? הוא אומר שיש איזו תגבורת של עבודה, שתגבורת העבודה כן נוגעת למזל. שוב, מה שיש לנו הוא הנחה משופצת, אבל בהנחה הראשונה-המקורית לא כתוב את התירוץ הזה בכלל. השאלה שכשעשו כאן את ההנחה השניה – מאיפה לקחו את התירוץ הזה? תסתכלו בהנחה המקורית – הוא לא מופיע שם בכלל. [התירוץ הראשון?] התירוץ שכתוב כאן בסוף פרק א', על השאלה שאם הדבר תלוי במזל מה שייכת עבודה? התירוץ הזה מה שכתוב כאן, במקורי – מה שאתה מחזיק ביד – הוא לא כתוב. למה? כי כנראה התירוץ האמתי של הרבי הוא בהמשך דבריו. אי אפשר לתרץ זאת על ההתחלה, כמו רוב הקושיות שאי אפשר לתרץ אותן על ההתחלה. אבל היות שמי שעשה את ההנחה השניה לא הבין את התירוץ בהמשך, לכן הוא היה צריך לכתוב משהו על ההתחלה, בגלל שאחרת זה משאיר את הענין בקושיה.

התירוץ אמתי: הבדל אם העבודה מיראה או מאהבה

מה התירוץ האמתי? מה שכתוב כאן, שעבודה מיראה שבבחינת זכות לא נוגעת, אי אפשר להמשיך ממנה בני-חיי-מזוני. כמו שהוא יסביר בהמשך הפרק הזה – בעבודה עם מנטליות של זכות הוא לא תיקן את הכל בכלל. לכאורה הוא פלא, בגלל שזכות היא לשון הזדככות. תמיד אומרים[קכד] שזכות לשון להזדכך, שהוא מן תיקון. אבל כמו שנסביר עכשיו, אם המושג זכות מזוהה אצלנו עם העבודה מיראה, עבודת עבד כנעני שעדיין מצד עצמו 'בהפקירא ניחא ליה', אז הוא לא התחיל להשתנות, ואם הוא לא משתנה הוא לא יכול להמשיך ממקום המזל, בגלל שמקום המזל הוא כמו "יהי רצון" בתחילת התפלה – לעשות רצון חדש[קכה].

במדה מסוימת כמו שכתוב בתורה, אם אתה רוצה להמשיך דבר שכרגע לא כתוב לך במזל – צריך להפוך את כל העולם, לברוא עולם חדש ואולי שם יהיה לך מזל. יש עבודה של מזל. עבודה של מזל היא שאתה באמת הופך משהו בתוך עצמך, אתה משתנה. הוא כותב שזה רק על ידי אהבה. אז לכן הרבי כותב שהרמב"ם מביא מהפסוק "ועבדתם" לענין תפלה, שהמקור הוא בגמרא כאן, שתכף נקרא אותו, והוא מתכוון שהעבודה כאן היא לא עבודה מיראה, לא זכות – זו עבודה מאהבה ועבודה מאהבה היא בדרגת מזלא, ולא סתם מזלא, אפילו לא המזל הראשון שלך, אלא שינוי, תגבורת מזל, כמו הביטוי "מזלו גובר"[קכו]. ידוע במאמר "ואתה תצוה"[קכז] של הרבי[קכח] שיש את המקיף של המזל ויש יותר ממנו. המזל נקרא עצם הנשמה ועוד יותר ממנו הוא עצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות ממש.

כאשר המזל גובר הכוונה שממשיכים מעצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות ממש לתוך עצם הנשמה כמו שהיא מתגלה, כמו שהמזל מתגלה. זה נקרא "מזלו גובר". כאשר המזל גובר על ידי העבודה המתאימה – אז באמת ממשיכים את כולם, בני, חיי ומזוני. בגלל שהופכים את העולם, בוראים אותו, כמו שאמרנו קודם – "מה אני בורא עולמות אף אתם בוראים עולמות". "בהבראם"[קכט], באברהם[קל], באהבה בריאה היא באברהם, "אברהם אהבי"[קלא]. במדת האהבה אפשר לברוא, עם יראה אי אפשר לברוא. אם מנסים לברוא עם יראה מה קורה? אם אני מנסה לברוא, כלומר לחדש לשנות משהו במציאות עם יראה, מה קורה בסוף? [המציאות נהיית רעה] גם המציאות רעה, עוד יותר גרוע – זו סיבת השבירה. כשמנסים להקים משהו, להקים ישיבה, להקים מוסד, להקים גאולה משיח, עם דינים, עם יראה הם יהיו כמו עולם התהו שנשבר.

כתוב שבעולם התהו כל המלכים היו מצד היראה[קלב], כל אחד פחד מהשני. הכל בנוי על יראה, וכל אחד ניסה לעשות משהו. הכל מבצעים. מה זה עולם התהו? עולם שכולו מבצעים, אבל כולם במדת היראה. מה קורה עם זה? [קבלת עול?] לא, לא בקבלת עול, כל אחד מפחד, להפך [קבלת עול היא יראה] זו יראה חיובית, מלמטה למעלה, אבל כאן היה כביכול מלמעלה למטה, עם יראה, עם פטיש, עם יד חזקה. עוד פעם, כשמנסים לברוא משהו עם יראה זוהי סיבת השבירה. כשמנסים לברוא משהו עם אהבה זהו עולם התיקון.

תיקון מאהבה

[דוגמה למחלל שבת] זה מה שהיה לנו בסמינר בכתבי האריז"ל לפני כמה זמן[קלג], על השלוחים הראשונים והשלוחים השניים, מי שזוכר. השלוחים הראשונים אלו השלוחים שנשברו והשלוחים השניים הם השלוחים שהתקיימו. זאת בגלל שהשלוחים הראשונים פעלו את השליחות מתוך יראה והיא לא מתקיימת. השלוחים השניים שמקיימים את השליחות מתוך אהבה – זה דווקא מתקיים.

כמו שאמרנו קודם, זה גם קצת תירוץ למנהגים שלא כדאי לך לקבל אם אתה לא באמת "האלט ביי דער ביי", שאתה לא מחזיק שם. ברגע שזה אמור להיות תיקון הזולת, איזה מנהג שגם נוגע לציבור – הוא באמת צריך להיות באהבה. כמו שכתוב[קלד] שלפני כל התוועדות שמוכיחים אחד את השני צריך לגזוז ציפורניים כדי לא לדקור. על אחת כמה וכמה שאם רוצים לתקן משהו צריך רק בדרך של אהבה.

[בעבודה שלנו] עבודה כלפי חוץ ודאי תלויה בכך שיש לו אהבה פנימה, לפי זה, קטן לא יכול לתקן. כתוב שקטן לא יכול להזדווג[קלה], קטנות היא בעיקר עבודת ה' ביראה, הוא לא יכול להזדווג. הוא מנסה וזה לא הולך, אז זה רק שובר את המציאות, הוא נכשל. [במבצע משיח של היום עם הרבי – צריך לעשות שיאהבו את הרבי או שיקבלו בקבלת עול כל מה שהרבי אמר] שיאהבו את הרבי, בלי לאהוב את הרבי כאבא וכמלך והכל יחד, מתוך אהבה – זו שבירה גמורה. "מלך ביפיו תחזינה עיניך"[קלו], "יפיו" היינו משיכה של אהבה רבה ותענוגים, "לאשתאבא בגופא דמלכא"[קלז].

רחמים – אהבה

אם כן, מה אמרנו? שיש פה גמרא מאד מעניינת שפת שחרית פועלת שלשה עשר דברים, שלש עשרה סגולות יש לפת של שחרית. זאת אומרת שפת שחרית יורדת מהמזל, כל יג תיקוני דיקנא. יש בפת שחרית מגוון-קשת כולל את כל יג תיקוני דיקנא, יג מדות הרחמים.

קודם כל פשט, אם פת שחרית ממשיכה – הרי זה שיש יג סגולות לפת שחרית שהן "וברך את לחמך ואת מימיך" – יג תיקוני דיקנא שהן יג מדות הרחמים אז מה צריך לעשות כדי לעורר שם? מה צריך בשביל זה? להגיע לשם. כל דבר כדי לעורר אותו צריך להגיע אליו. איך מגיעים ל-יג מדות הרחמים? על ידי תפלה. למה? בגלל שתפלה נקראת רחמי, בכל לשון הגמרא[קלח], על ידי רחמים. גם "ארחמך הוי' חזקי"[קלט], מהם רחמי? אהבה. יש פעם אחת בתנ"ך ששורש רחם הוא לשון אהבה – "ארחמך הוי' חזקי", כמה אותיות יש שם? אהבה (13) אותיות. כתוב[קמ] שעל ידי "ארחמך הוי' חזקי" עולים ל-יג מדות הרחמים. יש פסוק אחד בכל התנ"ך בו "ארחמך" הוא לשון רחימו. רחימו הוא אהבה בארמית, אבל פעם אחת בעברית – "ארחמך הוי' חזקי". פסוק שלם בתחילת פרק ח"י בתהלים, יג אותיות, כנגד יג מדות הרחמים.

איזו תפלה פועלת יג מדות הרחמים שכנגד יג הדברים שנאמרו בפת? רק תפלה שבבחינת "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", לא תפלה שרק "כעבדא קמיה מריה". אם אתה מתפלל "כעבדא קמיה מריה" אומרים לך "לאו בזכותא תליא מילתא – במזלא תליא מילתא". אבל אם אתה מתפלל בבחינת רחימותא אז באמת התפלה היא רחמי, ואז היא עולה ל-יג מדות הרחמים ל"ארחמך הוי' חזקי" וממשיכה משם את יג סגולות פת שחרית. לכן שני הדברים הוסמכו אחד לשני: "ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך" – קודם כל תפלה ואז פת שחרית – יג מדות הרחמים. מה שנסביר הוא ש-חש כאן הוא מהשמאל ומל-מל הם ימין ואמצע. יש גם מאהבה ויש גם מרחמים פשוטים.

[מה היתה השאלה של הרבי?] הוא שואל איך באמת יכולה להיות עבודה ששייכת לבני-חיי-מזוני, היות שהדברים האלה הם לאו בזכותא, אלא במזלא? התירוץ צריך להיות שיש עבודה שנוגעת למזלא. איזו עבודה נוגעת למזלא? עבודה שיש בה "לצרף את הבריות". את זה הוא יסביר כאן בהמשך. איזו עבודה שהיא מצרפת את הבריות, כאילו מגיעה לתכל'ס, לא רק לאמצעי? עבודה מתוך אהבה, שהיא עבודת התפלה מתוך רחמי. עבודה כזאת באמת מגיעה לא רק למזל, אלא אפילו משנה את המזל למעליותא, היות שהמזל גובר.

מה יהיה המקור למושג מזל גובר – זו לשון של הירושלמי – מאיפה נלמד את הביטוי הזה? גם כן מפסוק זה, "ארחמך הוי' חזקי". המלה "חזקי" יכולה להיות מקור מאד חשוב למושג "מזלו גובר" – "ארחמך הוי' חזקי", שמשורש הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות ממש בא חיזוק לשורש הנשמה כמו שהיא "מזליה חזי"[קמא]. זה משפיע על כל הכחות הפנימיים של הנפש וממשיך את כל הבני-חיי-מזוני, כולי רוויחי.

להתפלל בשביל לאכול

נמשיך כאן את הגמרא על י"ג הדברים בפת שחרית:

מצלת מן החמה, ומן הצנה, ומן הזיקין, ומן המזיקין, ומחכימת פתי, וזוכה בדין, ללמוד תורה וללמד, ודבריו נשמעין, ותלמודו מתקיים בידו, ואין בשרו מעלה הבל, ונזקק לאשתו, ואינו מתאוה לאשה אחרת, והורגת כינה שבבני מעים, ויש אומרים: אף מוציא את הקנאה ומכניס את האהבה.

קודם כל, ה"יש אומרים" בסוף הוא איזה כלל, שפת שחרית "מוציא קנאה ומכניס אהבה". כל זמן שאתה רעב אתה מלא דינים – פשט, ככה רש"י גם מסביר[קמב]. דינים הם קנאה. אתה אוכל, אתה שבע, אתה רגוע. כשאתה רעב אתה מוציא את הקנאה שלך כלפי כולם, כלפי העולם כולו, כלפי הקב"ה.

קודם אמרו שיש תורה של הרב קוק באורות הקודש[קמג] שיש לפעמים שאדם מקנא בה', בקב"ה, רוצה להיות יותר גדול מה'. אז גם את הקנאה הזאת צריך להוציא, איך מוציאים אותה? על ידי אהבה. מוציא קנאה ומכניס אהבה. מי שיש לו את הבעיה הזאת – סימן שלא אכל פת שחרית. אז פת שחרית צריך לאכול לאחר שהאדם התפלל בבחינת רחמי, לאחר שהוא קיים את המצוה של "ועבדתם את אלהיכם", אז הוא מוציא את כל הקנאה, את כל הדינים, ומכניס אהבה, שאהבה זו עבודה לשמה. [דיברנו שהשמנים יותר נחמדים...] זה מה שאמרנו הרבה פעמים, זה ידוע.

[יוצא שמתפללים בשביל לאכול...]  אם כן, אכילה לפני התפלה באה ממקום שלמעלה מ-יג מדות הרחמים. עוד פעם, אם כבר אמרת אז נאמר: מה המקור שאוכלים לפני התפלה? מה הווארט בחסידות? חוץ מזך שזו הלכה מפורשת בשולחן ערוך, שאם זה עוזר לך להתפלל אז טוב, כך ההלכה[קמד]. אבל מה הווארט המפורסם של הצמח צדק? מוטב לאכול בשביל להתפלל מאשר להתפלל בשביל לאכול[קמה]. נראה שבסוגיה הזאת דווקא צריך להתפלל בשביל לאכול.

עוד פעם, שם הווארט הוא שהרי אכילה היא גשמיות ולהתפלל זה רוחניות, אז כביכול, בליצנות בקדושה, כל מי שהולך להתפלל ואחר כך לאכול – בעצם על מה חושבים שמתפללים? על אוכל. אז במקום להתפלל עם מחשבה זרה של לאכול – קודם תאכל, תבטל את השעיר לעזאזל[קמו], אחר כך המחשבה הזרה הזאת עזבה אותך ואז תוכל להתפלל כדבעי. זה פשט הווארט הזה.

אבל אם אתה באמת במדרגה של מי שאוכל, מי שממשיך מ-יג הסגולות של פת שחרית, בשביל המשכת הסגולות צריך להתפלל קודם. באמת צריך להתפלל בשביל לאכול. כמו שכתוב אצל הרבה צדיקים גדולים שהאוכל אצלם היה בדרגה יותר גבוהה מאשר התפלה, הכוונות של השלחן יותר מהעמידה בשמונה עשרה.

לימוד התחלתי ללא רש"י

כולם לומדים סוגיה כזאת, עם כל המפרשים, אם אף מפרש מסביב לא דאג לספור אם יש כאן באמת 13 דברים – השאלה האם אתה עושה את זה או לא? יש מי שרק מסתפק במפרשים. זה דבר אחד שלמדתי מר' יוסף בער סולובייצ'יק ע"ה, שהוא אומר שאסור ללמוד רש"י לפני שחושבים על הגמרא בכלל, זו השיטה שלו. חושבים על זה בפנים ואז לא צריך שום מפרש בכלל. השאלה רק לאיזה כיוון השׂכלים הולכים שם, אבל אם הם כדבעי אז זה משהו מאד-מאד נכון, אם אפשר להבין את פירוש המלות כמובן, שאדם חושב על מה שכתוב בפנים – לא להסתכל בשום מפרש, גם לא רש"י. זה מאמר המוסגר, דרך אגב.

[מה עם רש"י?] ללמוד רש"י קודם – גם על לימוד רש"י כתובות סגולות נפלאות. לימוד רש"י קודם הוא ראש שאני לא יכול להבין את הגמרא לבד. אז לפרש, כביכול ללמד זכות על האמרה הזאת, זה או לומר שזו בגרות לאחר שהוא למד. הרי אם הוא לא למד הרבה שנים בחיידר רש"י הוא לא יבין את הגמרא בכלל, את פירוש המלות. רק אחרי שהוא יודע לקרוא דף גמרא לבד ולהבין את כל הפירוש בלי רש"י – באמת צריך לנתח את זה בלי רש"י, קודם כל, שזה השוב שאחרי הרצוא. אבל יש משהו הרבה יותר עמוק מכך בווארט הזה שלו. [רק ככה אפשר לתרץ רמב"ם] נכון, ודאי, זה נכון. רמב"ם אפשר לתרץ רק אם אתה לומד, אתה חושב ואז 'בא לך' איך הרמב"ם הבין את הענין.

מה היתה השאלה שלו? איך אפשר ככה ללמוד גמרא עם תמימות של שכל יהודי תמים. תמימות היא ללמוד רש"י, להיות יהודי תמים זה גמרא ורש"י, ללמוד בלי רש"י זה כמו באוניברסיטה להבדיל. אז איך כאן יכול להיות? שוב, בעומק, בעומק ממש – ללמוד בלי רש"י זה נקרא הודיה לבעל הרצון. מה שאמרנו קודם, שיש להודות לרצון ויש להודות לבעל הרצון. ללמוד בלי רש"י פרושו כמו שאומרים בתפלה ובביאור למה אומרים "אלהינו ואלהי אבותינו"? כמו "ברוך אתה ה' אלהינו ואלהי אבותינו" וכמו בשירת הים "זה אלי ואנוהו"[קמז] ורק אחר כך "אלהי אבי וארממנהו". יש בעבודת ה' בעומק התבטלות ל"אלי" לפני "אלהי אבי", ו"אלהינו" לפני "אלהי אבותינו". כמו כן, יש התבטלות גם לגמרא כמו שהיא לפני רש"י והיא לנותן התורה ממש.

נסביר עוד יותר טוב את הדרש הזה: אני יודע בסוף שרש"י ינצח אותי במדה מסוימת. מי שחושב שהוא לומד את בלי רש"י ושהוא עתיד לנצח את רש"י בכך – אז זו קליפה, זה 'חיצון'. אם הוא רוצה להבין לבד בשביל הרמב"ם אז זה בסדר, אבל אם הוא רוצה בשביל לנצח את רש"י ותוספות זו קליפה גסה. זה מה שמספרים על כמה גאוני עולם, שלא מסטרא דקדושה, שהתחכמו להיות יותר חכמים מרש"י, יותר חכמים מתוספות. שוב, זה ענין של כוונה – הוא יודע בסוף שהרצון הגלוי הוא מה שכתוב ברש"י ותוספות. אבל כשהוא לומד לבד, להבין את הסוגיה לפי דרכו – הוא מתבטל לקוב"ה נותן התורה, ואם זה לא הרצון הגלוי, אם כולי האי ואולי הוא בדרגה מספיק גבוהה – אולי יבוא לו באיזשהו ענין, על דרך הוראה שעה. את כל הוראות השעה שלו הוא בסוף יקבל מלימוד הגמרא לכתחילה, בלי רש"י ותוספות, בגלל שההלכה הקבועה היא ודאי על פי רש"י ותוספות, הוא לא ינצח אותם.

[גם בתנ"ך?] גם גמרא וגם בתנ"ך. מתקרבים ליארצייט של הנעם אלימלך. כל הווארטים בתנ"ך שלכאורה הכי מוזרים-מצחיקים – [בלי ניקוד...] בלי ניקוד... 'אל תיקרי כך אלא כך' – נקראים "'דגלו עלי אהבה'[קמח] דילוגו עלי אהבה"[קמט], שה' אוהב את הטעויות האלו. את "ודגלו עלי אהבה" דרשו חז"ל "דלוגו עלי אהבה", שמשבשים בתמימות את הטקסט, את התורה, זה מה שה' הכי אוהב. זה מה שאמרנו על פספוס – אם אתה מפספס ללמוד לבד עם שיבושים גסים מתוך אהבה ואחר כך תֵעשה יותר חכם ולא תעשה את השיבוש הזה עוד פעם – פספסת! פספסת הזדמנות פז שלא תחזור אליך אף פעם לשבש את הכתוב... בבחינת "דגלו עלי אהבה"-"דלוגו עלי אהבה", בגלל שהכל כתוב בתוך התורה, לכן באמת אין נקודות.

"ללמוד תורה וללמד" – "ואמת"

אז תספרו כאן, תמצאו לי כאן 13 דברים. אם תנסו לספור תגיעו ל-14. [בגלל ה"יש אומרים"?] לא, בלי ה"יש אומרים". ה"יש אומרים" הם כבר 15. צריך לתרץ את זה ולומר לכאורה מה שבא לי לומר: הרי ב-יג מדות הרחמים יש אחד באמצע. זו תורה של המגיד באור תורה[קנ] על המושג "כל השביעין חביבין". למה "כל השביעין חביבין", יסוד הנשיאות של הרבי? היות שה‑7 הוא האמצע של ה‑13 מדות, מה האמצע של 13 מדות? מדת האמת.

היות שאמת שהוא המקור של "בני" כמו שהסברנו, האמצע של יג, "משה אמת ותורתו אמת"[קנא], שאמת היא תורה[קנב], הוא ממוצע מחבר. כלומר, יש לו שתי בחינות שעולות לכאן ולכאן. הרי ב-יג מדות הרחמים בפרשת כי תשא היא סוף של פסוק אחד – "ואמת"[קנג] ומכאן מתחיל פסוק שני "נצר חסד"[קנד]. מה שיוצא כאן כנגד התיקון האמצעי, שהוא ממש כעין ראיה שבאמת הולך כנגד יג מדות הרחמים כאן, יג סגולות הפת – זה נקרא "ללמוד תורה וללמד".

לכן התירוץ שלי בדרך אפשר הוא שללמוד תורה וללמד הם אחד. "ללמוד תורה וללמד" הוא האמצע, השביעי, "כל השביעין חביבין"[קנה], תיקון "ואמת". אחר כך מה כתוב הלאה? "ודבריו נשמעין" הוא "נצר חסד", "ותלמודו מתקיים בידו" הוא "לאלפים". יש כמה פה שמאד-מאד יפה מסתדר, ממש. אם היה יותר זמן היינו ממש עוברים על כולם, עושים הקבלה של יג מדות הרחמים על כולם. אבל גם הכי בולט וגם איך שאני מתרץ את הספירה, את המנין – הוא "ללמוד תורה וללמד".

ארבעת הדברים האחרונים כנגד "נשא... ונקה"

נמשיך הלאה: אחרי שהוא אומר דברים חיוביים, אחרי כך הוא מתחיל עוד דבר מאד-מאד פשוט. ארבעת הדברים האחרונים הם לסלק פגמים, שהם "נשא עון ופשע וחטאה ונקה". מה אלו ארבע הנשיאות האלו? "אין בשרו מעלה הבל, ונזקק לאשתו, ואינו מתאווה לאשה אחרת, והורגת כינה שבבני מעיים". "הורג כינה שבבני מעיים", שזה מטהר את הגוף הוא כנגד "ונקה"[קנו], שנקרא מזל תחתון.

רש"י: לאו דווקא מים

יש פה מחלוקת בין רש"י ותוספות, עליה עומד המהרש"א במקום. רש"י אומר שהכתוב "פת במלח וקיתון של מים", שמים זה לאו דווקא. הוא כותב "למי שאין לו יין"[קנז]. יש פה רש"י מאד מענין. אחרי שלמדתי לבד, גם כן – מה התודעה שאני לומד לבד באמת, ההכנעה שיש בזה, ההוד? אם אני לומד רש"י אני כביכול מפספס את ההפתעה, את החויה של רש"י. לא שאני לומד על חשבון רש"י לבד, אני לומד בלי רש"י כדי שיהיה לי את רש"י, שאקבל את החויה של רש"י, בגלל שכל מה שהוא כותב הוא פצצה, חידוש נפלא שמזכך ומתקן לי את השכל.

עוד פעם, אני מסתכל כאן ברש"י, כל דבר רש"י הוא הפתעה גמורה, הוא אומר לי שמים הם לאו דוקא מים, אלא למי שאין יין הוא צריך להסתפק במים. המהרש"א צועק על זה[קנח], הוא עושה מזה רעש גדול מאד. הוא אומר שכל הדברים שכתובים כאן, כמו שכתוב שהם מנקים את בני המעיים – זה רק מים, לא יין. יין לא עושה את כל הפעולות האלה. הוא מביא אחד לאחד שכל הדברים האלה הם מים וצריך להיות מים טהורים, 'מי עדן'. כמו שעל לחם הוא אומר שעיקר מאכל האדם שמזכך את השכל שלו הוא לחם, פת, ועיקר מה שמנקה את הגוף הוא מים דווקא.

לכן כתוב שמי שרוצה ללמוד תורה אז "פת במלח ומים במשורה" דוקא, בגלל שזה מזכך, מכשיר אותך ללמוד תורה. אם אתה אוכל דברים אחרים, שותה דברים אחרים – הם מטמטמים את הראש, כך מהרש"א כותב, תסתכלו שם. הוא ממש נלחם ברש"י כאן, אחד לאחד הוא נלחם אתו. כדאי להסתכל-לראות שם. יש איזה פירוש בעין יעקב על האגדות, תסתכלו באהבת איתן שבצד, הוא כותב-מביא שיש גמרא מפורשת במקום אחר[קנט] שאומרת שהפסוק שלנו "וברך את לחמך ואת מימיך" הוא לאו דווקא מים, הוא יין – "מה לחם שניקח בכסף מעשר אף מים שניקח בכסף מעשר" ואיזה מים קונים בכסף מעשר? יין. אז יש גמרא מפורשת שהיא אסמכתא לרש"י.

מהרש"א: הסתפקות במועט

לפי זה צריך כאן להתבונן. כשאתה שמעת, כשמישהו שמע כאן שאם רש"י אומר שמים הם למי שאין לו יין – זאת אומרת שלכתחילה יותר טוב יין ורק בדיעבד מים. לכאורה מה שמתבקש הוא מה שאמרת. אבל אם נתבונן טוב, זה הפוך. יכול להיות שבחיצוניות זה ככה, אבל בפנימיות זה הפוך. מה הכוונה? מה הראש של פת של שחרית? למה הגמרא עושה כל כך 'ביג-דיל' מפת שחרית? למה לא לצאת לעבוד, הרי כאן מדובר באחד שיוצא לעבודה. בעצם בין יג הדברים יש גם דברים שנאמרו לגבי תלמידי חכמים ויש דברים שנאמרו לגבי אנשים שיש להם הרהורים וכל מיני.

אבל מה רש"י כותב כאן על "נזקק לאשתו"? שלפני שאדם, הוא כותב ככה, משהו שהוא קצת חידוש נפלא, רק בשביל נשואים: "אם בעל הרהורים הוא, ומתוך שלבו טוב בבקר שאכל קצת תובע לאשתו ובצאתו לשוק ורואה נשים אינו מתאוה להן"[קס]. מדובר כאן באחד שלא מקיים הלכה מפורשת בשולחן ערוך[קסא] [או בתלמיד חכם] או בתלמיד חכם, אבל הוא אומר שהוא יוצא לשוק, אז פשט רש"י ב"יוצא לשוק" הוא שלאו דוקא. [הרי כך נאמר גם יוסף הצדיק?] בסדר, יוצא לשוק... יוצא להגשים את החלומות שלו. לכן הוא הולך על החלום ולכן באמת הוא יכול להיכשל שם.

מה הראש? מה מניע את המהרש"א? הוא לא מבין שבעצם זה מה שרש"י אומר, הוא חושב שרש"י אומר הפוך. גם המהרש"א כותב כמו שאתה אומר. הוא חושב שמה שרש"י מתכוון הוא לכתחילה יין, ואם זה יין אז הוא כבר מאבד את כל הענין כאן. בגלל שהוא אומר שכל הזה של פת שחרית נקרא מדת הסתפקות במועט, כמו "כך היא דרכה של תורה, פת במלח ויין במשורה"[קסב], ברגע שאתה שותה יין זו קצת רחבות שמאבד כאן את כל הענין. עוד פעם, הוא אומר שהענין של ארוחת בוקר, שהיא פת של שחרית היא לא ארוחה של כמה מנות, לא ארוחת בוקר גדולה, אלא ארוחת בוקר בצמצום. אם אתה אוכל בצמצום כמו "כך היא דרכה של תורה" היא ממשיכה את הסגולות האלה, ככה המהרש"א אומר, תסתכלו בו. אבל ברגע שרש"י אומר שמדובר "בשאין בו יין" הוא מקלקל לי את עצם היסוד. כאילו שלא אכפת אם הוא מסתפק במועט או ברחבות קצת שהוא שותה יין. לאור זה, ודאי שרש"י לא רוצה כאן להרוס את הנקודה הזאת.

תפלה – הרגשה שאין לי

נתחיל להסביר את זה: מהו הסדר הזה? אחר כך הגמרא אומרת שכל הסדר הזה הוא הפסוק שלנו, "ועבדתם את הוי' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך" – קודם להתפלל. מכאן הגמרא לומדת שקודם קריאת שמע ותפלה ואחר כך פת שחרית. שוב, זהו המקור גם בהלכות תפלה של הרמב"ם, שמהפסוק הזה חז"ל לומדים תפלת הבוקר, שיש מצוה להתפלל כל יום וממש מפורש שכאן היא המצוה להתפלל כל יום, בבוקר, לפני שאתה אוכל.

שוב, מה הווארט? למה "לא תאכלו על הדם"[קסג] לפני שאתם מתפללים על הדם? אמרנו שתפלה היא לעבור מזכות למזל, וכשאדם עובר מזכות למזל שזו עבודת התפלה, כביכול לעבור מיראה לאהבה בעבודת ה' שלו – הוא חייב לעבור אין. מה כל כך גרוע בכך שאדם יאכל לפני שהוא מתפלל, שנקרא שאוכל על הדם? זה גרוע לא בגלל שהוא ממלא את כריסו מעדנים. שוב, חז"ל אומרים שמה שגרוע בזה הוא שמתפלל מתוך גאוה. אם הוא אוכל על הדם זה נקרא שהוא מתגאה לפני שהוא מתפלל.

מהו המתגאה הזה? בפנימיות הזאת אומרת שאם אכלתי לפני שהתפללתי אני לא כמו רבי זושא מאניפולי שלפני ששמו לו את האוכל על השולחן, שהמלצר-שהשמש הביא את הצלחת הוא פנה לה' "הקב"ה, זושא רעב, הצילו!", ואז אחרי שהוא צעק ככה לקב"ה בא השמש והניח לו על השולחן.

מהי התפלה? להרגיש שאין לי. עוד פעם, עיקר התפלה הוא להרגיש שאין לי כלום בלעדיך ה', אני חייב להתפלל לה', לצעוק לה', להתחנן בפני ה' בגלל שאני אין וגם אין לי כלום – "לית ליה מגרמיה כלום"[קסד]. זה נקרא "ואני תפלה" – "לית ליה מגרמיה כלום". אם הוא אוכל לפני התפלה יש לו, הוא יתפלל מתוך כך שהוא בעל הבית חשוב, יש לו חשבון בבנק, יש לו פנקס צ'קים. מה זה תפלה? שאין לי כלום.

פת שחרית – מועט מחזיק את המרובה

אחרי שאין לך כלום מהי פת שחרית? עפעס וואס, משהו, כמו מולד הלבנה – מתוך אפס מתחיל בקטן. המושג פת שחרית, שזה נקרא להסתפק במועט, הוא כמו מולד הלבנה. סוד מולד הלבנה לאחר ההתאפסות שלה, לאחר שאין לי כלום ומתוך זה אני מתפלל – אז מביאים לי לטעום משהו, משהו קצת. כמו אליהו הנביא עם הגשם, שלא היה שום דבר, מה הוא ראה קודם? "עב קטנה"[קסה], עב קטן.

למה עושים 'ביג דיל' מפת שחרית? מי זה שמוותר על פת שחרית? על מי מדובר? מה רש"י מתכוון? רש"י מתכוון באמת שהכל מדובר על מי שאין לו יין, שזו המציאות. מה הכוונה שאין יין, האם תחכה להרוויח כמה פרוטות לקנות יין או שתשתה עכשיו מים לפני היין? רש"י אומר שבאמת כאן מדובר מי שאין לו יין, לא שלכתחילה שיהיה לך יין. זה אומר לי בפנימיות שלאחר התפלה – אין לך עדיין יין, יש לך רק מים, אז תשתה את המים, שזה נקרא מעט, תתחיל מהמעט.

כל פת שחרית, ה'ביג-דיל' הזה, נקרא "מועט מחזיק את המרובה"[קסו]. ה'ביס' הזה שאתה אוכל מפת שחרית – קצת לחם, קצת מים – מחזיק את המרובה ומכאן אתה תגדל ותתפשט ותגיע לבשר ויין וכל המטעמים.

עוד פעם, זה נקרא שאתה מתחיל להתעלות באהבה. פת שחרית היא התחלת התגשמות-התגלות האהבה מלמעלה. לאחר שאתה "ואני תפלה", "לית לה מגרמה כלום". אם תקראו את ההמשך כאן הוא יביא את כל הפסוקים, תראו את זה בפנים.