הרכבת אנוש לראשנו (י)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

כ"ב אייר תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

 

ב"ה

[הגענו לעמוד טל]

נתחיל להסביר היום בקיצור כל מדרגה ומדרגה מ-כב המדרגות שלמדנו בשעור הקודם, יא מדרגות לפני הצמצום בבחינת ים ו-יא מדרגות אחריו בבחינת יבשה. אמרנו, שבכל חלוקה ישנן שלש דרגות כלליות ובכל אחת חלוקה נוספת לפי הסדר 3-5-3, וכאשר למדנו את דברי החסדי דוד הסברנו את הסיבה לכך החלוקה חייבת להיות כזו. הסברנו, שכל פרצוף כאשר הוא עולה לקבל את תשלום הנשמה-חיה-יחידה (נח"י) שלו הוא עולה בדיוק לאותו המקום הראשוני שלו, רק בדרגה אחת יותר גבוהה, בעולם אחד יותר גבוה.

המדרגה הראשונה היא מדרגת 'יחיד' לפני הצמצום, שהיא מדרגת 'אדם קדמון' לאחריו. שלש המדרגות ב'אדם קדמון' הן אריך אנפין דא"ק, אבא ואמא עילאין דא"ק (ע"ב דא"ק), וישראל סבא ותבונה דא"ק (ס"ג דא"ק). בכללות: ג"ר דא"ק. באותו האופן יש בבחינת 'יחיד'.

שלש המדרגות שבמדרגת 'יחיד' המובאות כאן הן השרש האמיתי של שלש הבחינות אותן מזכיר הבעל שם טוב באגרת המפורסמת שלו – עולמות, נשמות, אלהות. בהשתלשלות העולמות ותקונם בהמשך יש שלשה ממדים עיקריים, והשרש הכי נעלם שלהם קיים במדרגת 'יחיד'.

בבחינת יחיד שלפני הצמצום יש ג' מדרגות:

א.פנימיות ועצמיות המאור ב"ה.

הבטוי 'מאור' בא לאפוקי 'אור'. כלומר, העצמות. גם במדרגה זו עצמה יש כמה מדרגות. בסוד ה' ליראיו למדנו שיש כאן ענג נעלם ורצון נעלם וכו', וכולן בתוך מדרגה זו. כך למדנו בשעור הקודם, כי כל הכתר נחשב בסדר העליות לדבר אחד, בעוד כאשר אנו לומדים על הכתר אנו מחלקים אותו לשלש מדרגות.

אחד הכללים הכי גדולים אצל ר' הלל שלמדנו בכמה מקומות אומר, שהכתר נקרא בכל מקום ה'מאור' של אותו עולם, מחכמה ועד יסוד נקרא 'אור', כאשר החכמה היא ראשית האור והברקתו והוא נמשך עד ליסוד ומתלבש בו בסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א", ואילו המלכות נקראת 'זיו' – אור המתפשט על מנת להתגלות החוצה למעשה בפועל. לאחריהם יש מסך, המבדיל בין אותו עולם לבין עולם שלמטה ממנו, וחלק הזיו שמאיר דרך המסך אחריו נקרא 'הארה', ומה שמאיר מתוך אותה ההארה לכל נברא ונברא פרטי בתוך אותו עולם נקרא 'הארה דהארה'.

שוב, זיו הוא התפשטות בפועל, ולא רק בכח. במדות – מחסד ועד יסוד – יש כבר רצון להטיב, שהוא התפשטות של אור המאיר לזולתו, אבל ההתפשטות בפועל נקראת זיו. לכן כתוב, שלעתיד לבוא "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". שכינה היא המלכות. מה החידוש של גן עדן לגבי כל העולמות? כל העולמות מקבלים רק מן ההארה שלאחר המסך, מה שאין כן לצדיק שיושב בגן עדן המסך אינו מבדיל. המסך שבין עולם האצילות לעולם הבריאה אינו מבדיל לגן עדן של עולם הבריאה, הוא גן עדן העליון, ויושביו מקבלים ישירות מן הזיו. לו היה עובר הזיו דרך המסך היו מקבלים רק הארה כללית – הארת הכתר הכללי של הבריאה – ממלכות דאצילות. מה שמאיר בכל כל נברא פרטי הוא 'הארה דהארה', והוא על ידי צרופי האותיות בהן נברא כל נברא ונברא בפרט. למשל: שורפי האותיות של המילה שולחן המחיות אותו הן ההארה דהארה.

כל זאת היה כדי להסביר שכתר בכל מקום נקרא 'מאור' לגבי מה שתחתיו. גם כאן, לגבי מדרגת 'יחיד', הכתר הוא 'פנימיות ועצמיות המאור', והוא:

שרש [הכי נעלם של] השראת "אלהות" בעצם האלוה ב"ה.

כל מדרגת 'יחיד' היא עצם האלוה, ה' בעצמו, אבל השרש הכי נעלם בעצם האלוה של מה שיהיה אחר כך השראת אלקות על הנשמות והעולמות הוא מדרגה זו.

ב.העלם הפנימי והעצמי דאהבה והתקשרות אור אין סוף לנשמות ישראל שבגופים.

מדרגה זו היא כמו חכמה, ולכן היא מקבילה למדרגת ע"ב דא"ק, או"א עילאין דא"ק (מדרגה מ' אצלנו). ומהי חכמה דא"ק? היא שרש נשמות ישראל לאחר הצמצום.

כך גם במדרגה הקודמת: השראת אלקות אחר הצמצום היא מדרגת כתר דא"ק (מדרגה ל'), עליה כתבנו 'אריך אנפין דאדם קדמון – רצון הכללי לאבי"ע בהשוואה גמורה'. השוואה היא בחינת השראה, ולכן הרצון הכללי לכל העולמות בהשוואה הוא מקור השראת האלקות לאחר הצמצום. לפני הצמצום זו מדרגה א', ולכן החבור הראשון בחלוף אלב"ם הוא הצרוף אל – שם ה'. זהו שרש מה שעתיד להיות השראת ממד ה'אלהות' בלשון הבעל שם טוב, גלוי ה' בעצמו, לפני הצמצום ולאחריו.

מדרגה ב' היא השרש הנעלם של ממד ה'נשמות'. אחרי הצמצום כתוב שמדרגתם היא בחכמה דא"ק, ע"ב דא"ק, כמו שכתוב בתחלת ספר התניא ששרש נשמת הבן הוא במח האב. אבא ואמא עילאין הם מקור לידת הבן. שרש הנשמות נקרא 'איתן שבנשמה' על שם הפסוק "והאתנים מוסדי ארץ". פסוק נוסף: משכיל לאיתן האזרחי". משכיל זו החכמה – חכמה דא"ק – והיא קדמות השכל (בלשון התניא). תניא הן אותיות איתן, שכן הוא בא לגלות את שרש הנשמה, ואותו איתן זה הוא 'אזרחי'. מהו אזרח? אזרח הוא גם הותיק בארץ, מי שתמיד היה בה ומבוסס בה, וכן הוא זה שעתיד לזרוח, ועל כן אותיות א.י.ת.ן הן האותיות המשמשות לעתיד לבוא. המדרגה הזו לאחר הצמצום היא ע"ב דא"ק, ואילו השרש הנעלם לאותו הדבר כפי שהוא לפני הצמצום, בעצם האלוה, נקרא "העלם העצמי דאהבה והתקשרות אור אין סוף לנשמות ישראל שבגופים".

על כך אנו אומרים בקריאת שמע את המילים "הוי' אלהינו". לנו יש מקום בעצמותו. כתוב, שהפרוש והכוונה הכי המוקים למילים אלו הוא, שה' בעצמותו הוא אלקינו. אנחנו נמצאים אצלו. על פי הפרוש הפשוט ה' הוא הנמצא אצלנו – "כוחנו וחיותנו" כלשון בשולחן ערוך המבוארת גם בחסידות – והוא הנותן לי כח, אבל הפרוש העמוק והאמיתי הוא שה' עצמו הוא אלקינו ויש שרש לנשמות ישראל בעצמות ה'. כיוון שה' הוא אלקינו בשרש הכי נעלם, ממילא הוא בגלוי גם אצלנו ואנו מקבלים את החיות והכח ממנו.

אם אכן, המילים "הוי' אלהינו" הן מדרגת 'יחיד'. אחר כך, במילים "הוי' אחד" הכוונה היא אל מה שנמשך ממדרגת 'יחיד' אל מדרגת 'אחד'.

שרש התלבשות "נשמות".

קודם היתה הלשון "השראת אלהות" ואילו כאן הלשון היא "התלבשות נשמות". הנשמות יודות להתלבש בגופים. למה האהבה נקראת 'התלבשות'? כי ה' אוהב את הנשמה כפי שהיא מלובשת בתוך גוף. מדויק בחסידות, כי עיקר האהבה והבחירה של ה' בנו אינה מצד הנשמה, ואפילו לא מצד הגוף כפי שהוא, אלא לנשמות בגופים דוקא. גם אב אוהב את הבן שלו כפי שהוא נולד, לא כפי שהוא בשמים. ה' הוא כמו אבא, וכמו אבא הוא רוצה לראות את הבן שלו בתוך גוף.

דוגמה נוספת: בן קטן ומחונן, שנועד לגדולות ו"מקיטפיה ידיע", ורוצים לחנך אותו כל הזמן שהשכל יכנס אל תוך המח. עיקר האהבה וההתקשרות היא שהשכל יתקשר עם התאים שבתוך המח. זו גם סוג של התלבשות הנשמה בגוף. לא די במשהו מופשט שאינו גלוי, שלא רואים. אפשר אולי לחוש, אבל לא לראות, וה' רוצה שהבן שלו יתגשם בכל המובנים – בשכל ובמדות.

לכן התקשרות האב לבן היא שרש ההתלבשות, והיא מדרגה ב'. הסברנו הרבה פעמים, שהאות השניה בלשון הקודש היא האות ב, ומשמעותה היא בְּ, בִּפְנִים, והיא מורה על שרש ההתלבשות. זו הסיבה שהתורה מתחילה באות ב, שכן עיקרה אהבת ישראל. האות העיקרית במילה אהבה היא האות ב, שכן היא העיצור היחיד במילה, בעוד שאר האותיות הן מאותיות אהו"י ההיוליות [כך גם במילה יראה, בה האות העירית היא האות ר. שתי האותיות בר הן שתי האותיות הראשונות בתורה].

עד כאן המדרגה השניה.

ג.אורות דתהו.

......סג דא"ק, שהם ישראל סבא ותבונה (ישסו"ת) דא"ק. מהם בכתבי האריז"ל? אורות אח"פ ואורות דתהו שיוצאים מאדם קדמון לאחר הצמצום. אלו יוצאים מס"ג דא"ק, ובמיוחד הם אורות התהו. כתוב, שהאורות המרובים של עולם התהו כלל לא יצאו, ורק המיעוט יצא.

נסביר [ונקשר לתאריך היום – יום לז לעומר]: כתוב בכתבי האריז"ל, שמתוך 500 אורות של שם סג שהיו אמורים לצאת בעולם התהו אלמלא היה נשבר, רק לז אורות יצאו, כמנין הבל. מהם? עשר אורות של עשר ספירות של מלכות דאריך, עשר ספירות של מלכות דאבא, עשר ספירות של מלכות דאמא, שש ספירות של מלכות דז"א, וספירה אחת של מלכות דמלכות – נוקבא דז"א. כל הספירות שיצאו הן רק המלכויות של חמש הנקודות, מהן מתהווים אחר כך חמשת הפרצופים, כאשר כל נקודה כלולה ממאה נקודות. מאה הנקודות הן עשר פעמים עשר, שכן כל אחת כלולה מכולן.

מה נשאר שלא יצא? תבונה אורות. בקבלה, המספר לז הוא חלק המלוי של שם ס"ג – וד, י, או, י [אם מחברים את המלוי עם השם כולו – לז עם סג – הוא עולה מאה]. השם ס"ג בתור ספירה הוא ספירת הבינה, ועל כן מה שנשאר ולא יצא אלו התבונה. על כך נאמר הפסוק "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". הכסיל הוא עולם התהו שנשבר, והוא אינו חפץ ואין לו סבלנות לקבל את התבונה, אלא הוא רוצה מיד את "התגלות לבו", את הבל הלב שלו שמיד נשבר. כמו אדם שמחפש את הרגשת עצמו, שזהו שרש השבירה.

לענינינו, עולם התהו הוא שם סג דא"ק. כפי ששם סג הוא עולם התהו שאחר הצמצום כך גם אצל ר' הלל יש תהו לפני הצמצום, אלא שזהו שם סג של מדרגת 'יחיד'. מדרגה זו היא:

שרש השתלשלות "עולמות"

תהו הוא מושג שקשור עם ממד העולמות – "והארץ היתה תהו". למה? כי כתוב "לא תהו בראה לשבת יצרה". כל זמן שאין אדם העולם מצד עצמו הוא תהו. תהו הוא המצב הכללי של עולמות ללא התגלות של נשמות הבאות ליישב אותו. כל מה שקשור לעולמות עד מעלה-מעלה, עד העצמות, הוא בבחינת תהו, ועל האדם, היהודי, הנשמה שבתוך גוף, ליישב אותו.

(בענין העליה ההתקשרות והיחוד ד"עולמות, נשמות, אלהות" עיין באגרת הקודש שבריש ספר כתר שם טוב.

שם כתוב, כי העולמות עולים, הנשמות מתקשרות והאלקות מתיחדת. נפתח את המקור ונעיין בו [עמוד עא בסוף החוברת]. הקטע הוא מתוך אגרת שכתב הבעל שם טוב על עלית נשמה שהיתה לו, בה ביקר בהיכל המשיח, שאמר לו "אימתי קאתי מר? לכשיפוצו מעינותיך חוצה". לא נסביר את כל האריכות, רק נסביר את הענין עליו אמר הבעל שם טוב לגיסו, שבו תלוי ענין המשיח:

אַךְ זֹאת אֲנִי מוֹדִיעֲךָ וַה' יִהְיֶה בְּעֶזְרֶךָ, לְנוֹכַח ה' דַּרְכֶּךָ וְאַל יַלְעִיזוּ בְּעֵת תְּפִלָּתְךָ וְלִמּוּדְךָ וְכָל דִּבּוּר וְדִבּוּר וּמוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תְּכַוֵּן לְיַחֵד, כִּי בְּכָל אוֹת וָאוֹת יֵשׁ עוֹלָמוֹת וּנְשָׁמוֹת וֶאֱלֹהוּת וְעוֹלִים וּמִתְקַשְּׁרִים וּמִתְיַחֲדִים זֶה עִם זֶה

שלש הפעולות – "עולים ומתקשרים ומתיחדים" – הם כנגד שלשת הממדים "עולמות, נשמות, אלקות". עולם עצמו הוא אותיות עולים, שכן עיקר תקון העולם הוא עליה. עלית העולמות היא כמו להקריב קרבן עולה, העולה כליל לה'. עיקר מה שקשור לתקון הנשמות הוא ההתקשרות שביניהן. הנשמה מצד עצמה אינה צריכה תקון, היא בסדר, היא טהורה. מה יכול להיות חסר? התקשרות, אהבה. עליה נעשית בעיקר על ידי יראה, כי יראה היא בטול וככל שהדבר יותר מתבטל הוא נעשה יותר קל, וככל שהוא קל כך הוא עולה. עלית העולמות נפעלת על ידי החדרת בטול – יראה בעיקר – וממילא הכל עולה. לעומת זאת, עיקר העבודה של נשמות היא אהבה והתקשרות, ועיקר מה שנוגע לאלוקות היא יוחד. מה הכוונה? האלקות נמצאת תמיד ובהשוואה אחת, אלא שהיא בבחינת מקיף. היא מרחפת ונעלמת, ולכן עיקר התקון שלה הוא לייחד אותה עם המציאות. כלומר, לגלות אותה בתוך המציאות ממש, להמשיך את המקיף בפנימיות. כמו במצות יחוד, שכאשר אומרים "הוי' אחד" מכוונים ליחד את ה' ב-ז' רקיעים וארץ וב-ד' רוחות העולם. זה לקיים את הכוונה של ה', כפי שהפקיד ה' אצלנו את העבודה והמשימה.

כל שלשת העבודות תלויות בנו. כלומר, ה' הפקיד אצלנו את המשימה הזו – להעלות את העולמות, לקשר את הנשמות ולגלות ולהוריד את האלקות. עליה היא מלמטה למעלה, יחוד הוא מלמעלה למטה ואילו התקשרות היא בשווה. לכן כל אחד ואחד צריך להעלות לקשר וליחד. עליה והתקשרות נעשים על ידי אהבה ויראה, ואילו יחוד נעשה על ידי רחמים. כך למדנו את שש מצות התמידיות, בהן מצות יחוד ה' היא כנגד הרחמים. רחמים על מה? על ה'. אתה מרחם על ה' וה' מרחם עליך, על העולם.

עד כאן לעניננו [נמשך הדברים דורש הסבר רחב]. זהו שרש השרשים לכל תורת הבעל שם טוב, וממילא צריך למצוא אותם אפילו בהעלם העצמות, במדרגת 'יחיד', בכתר-חכמה-בינה שבו. כאמור, אחר הצמצום אלו מדרגות אריך, עב ו-סג, סג הוא תהו ותהו הוא מקור העולמות.

בענין הקבלתם, בלשון ספר תניא קדישא ודא"ח בכלל, להשתלשלות, התלבשות, השראה עיין בארוכה בספר "מאמר השפלות והשמחה" למהרי"א מהומיל זצ"ל).

כתבנו כאן את הבטויים 'השתלשלות עולמות', 'התלבשות נשמות', 'השראת אלהות'. להבין את הקשר בין שלישיות המושגים – זהו נושא המאמר של ר' אייזיק מהומיל. הוא מסביר את שלשת המושגים המובאים במהלך ספר התניא.

ג' מדרגות הנ"ל [שבבחינת 'יחיד' קודם הצמצום] הן כנגד כתר-חכמה-בינה דא"ק שלאחר הצמצום [שאצלנו הן מדרגות ל' מ' נ'].

מטרת חסידות חב"ד היא להמשיך את ממד ההשראה בבחינת התלבשות, אבל זהו כבר נושא אחר.

מהי הלשון שכתבנו על מדרגה ג'? "כל יכול וכוללם יחד – שרש עולמות". תהו הוא שרש העולמות בתוך עצם האלוה. לכאורה, עולמות הן דבר נפרד, וכיצד יתכן במדרגת 'יחיד' דבר נפרד? על כך נאמר בחסידות, שמדרגת 'יחיד' היא "כל יכול" [הבטוי המקורי: "הכל יכול וכוללם יחד", מתוך פיוט ליום כיפור]. לא שיש איזה גלוי של ספירה או מדרגה מסוימת. הוא נושא בפשיטות עצמותו את הכל. לא שהוא רוצה לברוא את העולמות. אין שם שום שרש לבריאת העולמות, אבל ה'יחיד' הוא ה' וה' הוא ודאי "כל יכול". זהו השרש של בריאת העולמות בתוך עצמותו. זה נקרא תהו לפני הצמצום.

מה היה התהו קודם הצמצום? היתה זו התפשטות מדי חזקה, לחץ יותר גדול של "אורות מרובים בכלים מועטים" ששברו ושיברו את הכלים. כמו אדם שיש לו פתאום התגלות פנימית-עצמית שהוא כל יכול. בתודעה העצמית של האדם יש לו התקשרות עצמית אל הבן שלו, אפילו כאשר עדיין לא נולד. יש לו כח ופוטנציה להוליד, וזה משהו אינסטינקטיבי לגמרי. ההתקשרות הזו אינה 'מתפוצצת', אלא היא מתנהלת בשקט, על מי מנוחות, "בחשאי וברעותא דלבא". למה? כי זו התקשרות בעצם, שאין בה שני דברים. אב ובן הם דבר אחד והמשך ישיר.

אבל יש בתוך האדם דבר נוסף. כמו שיודעים בפיזיקה שבכל חלק קטן של חומר יש הרבה מאוד אנרגיה, ואם הופכים את החומר לאנרגיה ניתן לייצר ממנה פצצה אטומית גדולה מאוד, כך גם בתוך הנפש יש המון אנרגיה של יצירה. מה קורה אם פתאום היא מתגלה? אם היא מתגלה ללא כלים – זו פצצה אטומית. האדם מתפוצץ מרוב כח היצירה שלו אם הוא מתגלה ללא תקון של כלים. זה מה שהיה בעולם התהו שאחר הצמצום.

אם כן, תהו הוא ה"כל יכול" שיש בתוך העצם. אצל הקב"ה זהו "כל יכול", ואילו אצל האדם זהו 'הרבה יכול'. אנחנו רגילים לחלק בין יכולת, כח ופועל. כח הוא פוטנציה שכבר מוכנה לצאת לידי פועל, אבל יכולת היא פוטנציה נעלמת. כח נקרא "העלם שישנו במציאות", אבל יכולת נקראת "העלם שאינו במציאות". כאן היכולת היא אין סוף כח של יצירה, וצריך לומר שכך הוא גם אצל הקב"ה. זה נקרא שה' הוא "כל יכול", והוא מקור בריאת העולמות, ולאחר הצמצום הוא התהו שנשבר.

מה ההבדל בין מדרגה זו למדרגה ב'? מדרגה ב' היא "חלק אלוה ממעל ממש". היא אינה נקראת יצירה אלא הולדה – "ויולד האדם כדמותו" – אבל מדרגה ג' היא יכולת העצמות לברוא, כביכול. זהו שרש העולמות כפי שהן בעצמות. השרש האמיתי שלו הוא באמא, בתבונה.

כאמור, מה שהתפוצץ למעשה היה חלק קטן מאוד, והוא נגרם מפזיזות ומחוסר סבלנות. עיקר האנרגיה לא יצאה עף פעם. מה שיצא התפוצץ, האור חזר למקום והנצוצות נפלו וכו'. כל זאת לאחר הצמצום, במדרגה נ' [נ היא האות הנופלת], אבל בשביל להגיע אל 'אנרגיה אטומית' של שלום מבלי להתפוצץ צריך להגיע אל מדרגה ג'. היא שמורה וגנוזה בתוך העצמות, שכן יש בה החוש איך לשמור אותו שלא יתפוצץ, שלא יעשה שום דבר לפני שיש לו כלי מתאים לקבל.

נסכם את שלש המדרגות הראשונות: היכולת ליצור שיש בתוך העצם היא מדרגה ג'. התקשרות פנימית של העצם אל הבן שלו היא מדרגה ב'. ה'אנכי' – הפנימיות והעצמיות עצמה – זו מדרגה א'. מדרגות אלו הן שרש האלקות, שרש הנשמות ושרש העולמות. זה היה החלק הכי קשה: ג' המדרגות של מדרגת 'יחיד' הן כנגד ג' המדרגות של 'אדם קדמון'.

מדרגה ג' צריכה לעלות אל מדרגה ב', ואילו מדרגה א' צריכה לרדת אל תוך מדרגה ב'. זהו היחס בין עליה ליחוד – העולמות עולים, האלוקות יורדת, ואילו הנשמות צריכות להתקשר.