"ארץ יראה ושקטה"

ב. תכלית היראה

תכלית הדין – לעורר יראה

יש לי כאן ספר תהלים עם כמה פירושים, לקט מדברי צדיקים, תלמידי הבעל שם טוב. רצינו להבין מה פירוש "משמים השמעת דין" – רש"י אומר שזו נבואת ישעיהו על סנחריב, אבל נשמע כמו משהו קבוע הנוהג-משפיע לדורות, לא כמעשה חד פעמי בלבד.

הוא מביא כאן בשם היהודי[נג] הקדוש מפרשיסחא ('דער איד' הקדוש, כפי שאומרים בפולין) ווארט חסידי:

ואיתא בשם היהודי ז"ל על הפסוק משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה, שמשמיעין דין כדי להביא ליראת שמים וכשבאין ליראת שמים נשקט הדין. כל הדינים הרי הם שנתיירא מלפני הקב"ה כדכתיב והאלקים עשה שיראו מלפניו, כשמתייראים נמתק הדין ממילא, וזה נקרא המתקת הדינין בשורשן. (אמרי אמת תולדות תרצ"ד, מובא בערוגת הבשם).

משמים השמעת דין, רוצה לומר מן השמים משמיעים הדין ולא שמתנהגים ח"ו עם כנסת ישראל במדה זו, רק שמשמיעין אותה למען ארץ יראה, שיבואו בני אדם לידי יראת שמים, על ידי שמשמיעים אותם מדה זו, ואז ושקטה, נשקט הדין תיכף ומיד כשבני אדם יראים את ה', עד כאן דבריו הקדושים זי"ע.

הוא אומר שה' משמיע דין מן השמים – דין הוא כמו איום, ה' מפיל אימה ופחד[נד], 'אם לא תהיו בסדר יגיע העונש'. בתורה כתוב שאם מישהו עושה עבירה כזו וכזו – "מות יומת", וכל מיני דברים כאלה. לכן אפשר לפרש את הפסוק "משמים השמעת דין" על מתן תורה – שמתן תורה היא דינים, כל מצוה היא דין. אבל, הוא אומר שאין כוונה לנהוג במדת הדין למעשה – ה' לא מתכוון ליישם את הדין אף פעם.

אז בשביל מה ה' משמיע דין מן השמים? רק בשביל "ארץ יראה" – שלבני האדם, לנו, ה"ארץ", תהיה יראת שמים. התכלית היא שנגיע ליראת שמים, נקיים מתוכה את התורה והמצוה, ואז מיד האיום יתבטל לגמרי, "שקטה" לא היה ולא נברא. ה', שכולו רחמים, לא התכוון לנהוג במדת הדין ח"ו, לא רצה להעניש – הוא משמיע דין רק כדי שנירא מלפניו. הוא מסמיך זאת גם על הפסוק בקהלת "והאלהים עשה שיראו מלפניו"[נה] – ה' עושה דברים שנשמעים מפחידים רק כדי שייראו מלפניו.

הוא מביא מעוד ספר שמצטט את פירוש היהודי הקדוש בסגנון אחר:

... שמדת הדין לא נבראת רק כדי שיתראו ולא להנהגה.

ווארט עמוק, שיש מדת הדין – אך לכתחילה ה' לא רוצה לנהוג בה. כך אפשר לפרש את מאמר חז"ל "עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין"[נו] – לא שרצה לנהוג בה הלכה למעשה, אלא רק כדי שתהיה לאנשים יראת שמים, שישמעו הענין מן השמים (ושהענין ישאר בגדר שמים, שלא ירד אף פעם לארץ).

יראה מייצרת שלוה

מה המשמעות עבורנו? מדת הדין היא משהו חינוכי, כמו אצל ילד. ההורה רוצה להרביץ לילד? בכלל לא, חס ושלום. אז למה הוא מאיים שירביץ לו? רק כדי שהילד יהיה רציני. אז יהיה טוב מאד – כשהילד מקבל קצת יראה גם האבא נרגע וגם האמא נרגעת, כולם נרגעים, גם הילד נרגע ולילד יש רק טוב.

ברגע שיש יראת שמים – הכל שקט, הכל רגוע. כמו שמברכים ילד 'שתהיה חסיד, ירא שמים ולמדן' – ברגע שילד, או מבוגר, ירא שמים, שקט לו בחיים, הכל טוב לו, כי למעשה ה' רוצה לנהוג רק במדת הרחמים, מדת החסד.

זהו ווארט מאד יפה וחסידי של היהודי הקדוש מפרשיסחא.

ג. היראה ממתן תורה ובמתן תורה

תחלת היראה ממתן תורה

נקרא מעוד צדיק גדול, השפת אמת, שמפרש[נז] משהו אחר:

ארץ יראה ושקטה. בתחלה יראה כדברי רז"ל תנאי התנה כו' [הקב"ה עם מעשה בראשית, אם ישראל מקבלין את התורה מוטב, ואם לאו מחזיר את העולם לתהו ובהו]. וקשה דאם כן היראה היתה כל הדורות שלא ניתנה התורה ובקרא כתיב משמים השמעת דין ארץ יראה כו'. אך הדורות שמקודם היו ניזונין בחסדו של מקום ב"ה כדאיתא בגמ' כ"ו כי לעולם חסדו נגד כ"ו דורות שבב' אלפים תוהו כו'.

ממאמר חז"ל על "ארץ יראה ושקטה" משמע שהיתה יראה עד מתן תורה ואחר כך הארץ שקטה, אבל מפשט הפסוק משמע ההיפך – שממתן תורה, "משמים השמעת דין", התחיל "ארץ יראה [ושקטה]". גם במציאות, לכאורה ההיפך הוא הנכון – עד מתן תורה היו 26 דורות שהיו ניזונין בחסדו של מקום (בלשון חז"ל). מתי מכוונים זאת בתפלה? כשאומרים הלל הגדול[נח] – אומרים כל שבת בבקר (וגם בליל הסדר) – עשרים וששה פסוקים שנגמרים "כי לעולם חסדו", כנגד אותם 26 דורות[נט]. באותם דורות שלפני מתן תורה לא היתה זכות והעולם התקיים רק בחסד ישיר של ה'. [המבול היה חסד?] יחסית, שלא החזיר את כל העולם כולו לתהו ובהו, כמו לפני ששת ימי בראשית.

לכן הוא מפרש להיפך, שהיראה התחילה ממתן תורה (שאז נסתיימה תקופת החסד של הקב"ה):

אך בעת נתינת התורה והמצות נמסר אז כל הנהגת העולם ביד בנ"י. בעשותם מצות התורה מתקיים הבריאה. ולכן אז יראה כיון שנמסרה ביד בו"ד.

הוא אומר חידוש חשוב (שקשור גם לפירוש הרבי לפסוק, שנראה תיכף), שענין מתן תורה הוא שה' מוסר ליהודי שמקיים תורה ומצוות את כל הנהגת העולם. אם היהודים מקיימים את התורה – העולם יתנהג טוב. אם ח"ו לא – היהודים שלא מקיימים את התורה והמצוות כאילו מחריבים את העולם. כל זמן שלא נתנה תורה הכל היה בידים של ה', וה' הוא חסד. לכן אף אחד לא היה אחראי עד הסוף. היה מבול באמצע, כשאי אפשר לסבול את המצב יותר, אבל בגדול, בכללות, היו עשרים וששה דורות של "כי לעולם חסדו", כי הכל בא מה'. כעת, כשנותן תורה, קורית תפנית בעולם – כל הנהגת העולם מסורה לעם ישראל. היות שמסור בידי בשר ודם – זה באמת מפחיד. הארץ יראה מפני מה שיעשו בני האדם. שוב, זהו פירוש שונה והפוך ממאמר חז"ל – לא שהפחד והיראה היו לפני מתן תורה, אלא שהפחד הוא ממתן תורה. לפני מתן תורה הכל היה חסד וממתן תורה דין.

היראה מגילוי חדש שאיני ראוי לו

לפי פירושו צריך להיות רק פחד, מה היא ה"ושקטה"? ההסבר לכך הוא בפירוש נוסף שלו[ס]:

איתא בגמ' ארץ יראה ושקטה בתחלה יראה ולבסוף שקטה. פי' העולם כולו קיבל חיות פנימיות בעת קבלת התורה לכן יראה הבריאה איך תקבל קדושה כזו.

זהו רעיון חדש. בפירוש הקודם היראה ממתן תורה היתה מפני ההתנהגות של עם ישראל, שאם לא ינהגו לפי תורה עלולים להחריב את העולם. כעת הוא נותן פירוש אחר ליראה שהחלה במתן תורה. מתן תורה פותח "אנכי הוי' אלהיך"[סא], ה' גלה את עצמו – נפתחו השמים ומארבע רוחות העולם היה גילוי עצמות, קודם כל לעם ישראל, אבל בכלל בעולם. ה' הזרים חיות חדשה, שלא היתה מעולם, לתוך העולם על ידי התורה – "אנא נפשי כתבית יהבית"[סב] ראשי תבות אנכי. העולם הוא מגושם ופתאום יש כזה גילוי, כמו אדם מגושם שאומרים לו שפתאום יאירו לו אור גדול שיהיה צדיק – הוא לא שייך לכך בכלל. לכן העולם כולו פחד מהגילוי, איך יעכל ויקלוט בעצמו את גילוי החיות של מתן תורה?!

זהו ווארט יפה, שכל אחד יכול להבין על עצמו. כשה' רוצה לתת לנו חיות חדשה – ביום הולדת, שהמזל גובר, ובפרט שמספר מיוחד של שנים – הגשמיות פוחדת: 'איך אוכל לקבל את החיות הזאת?! את הקדושה הזאת?! איני ראוי לזה!'. אם אני אומר שאני רוצה לעשות אותך צדיקה. את אומרת – אני לא צדיקה. אני נותן לך אורות גדולים להיות צדיקה, אבל את אומרת 'אני לא ככה' – יש פחד לקבל את האורות. שוב, זהו ווארט חסידי עמוק – רוצים לתת לך חיות ממקום הרבה יותר גבוה ממה שהיה עד עכשיו, יהפוך אותך למשהו חדש, יותר ממלאך. את אומרת – אני לא שייכת לזה. זהו הפחד, שהארץ הבינה שכעת זורמת חיות חדשה, מתן תורה, לעולם – ואיך אני יכולה לקבל קדושה זו? איני קדושה, אומרת הארץ הגשמית.

קבלת האור בזכות ההכנעה

מה התירוץ? איך אפשר לקבל את האור? הוא מסביר שאחרי ה"יראה", אחרי הפחד, בסוף כן מקבלים, כן מתיישב – אז "ושקטה". היה מתן תורה, וברגע הראשון היה פחד איך נקבל את מתן תורה. אך מיד כן התקבל, כן התיישב, ואז "ושקטה". [שאלה: "פרחה נשמתן" זה יראה?] כן, בדיוק, בתחלה פרחה נשמתן, יראה, ובסוף קבלו זאת "ושקטה". הוא מסביר שה"ושקטה" בסוף הוא דווקא בזכות ה"יראה":

וזה עצמו הי' הסיבה שלבסוף שקטה כי באמת הוא פלא גדול שעולם גשמי וחומרי כזה יוכל להתקרב לקדושת התורה והוא ע"י ההכנעה באמת כנ"ל.

[כמו שאומרים שמי שלא מפחד לא יכול לעשות זאת.] כן, כמו "למה אתה בוש לכך נבחרת"[סג]. אהרן חשב שאינו ראוי לקבל את הכהונה כי השתתף בחטא העגל. משה רבינו אומר לו "למה אתה בוש?" – "לכך [מפני שאתה מתבייש] נבחרת!". בגלל מדת הבושה שלך – שאתה מתבייש לקבל את המשרה – בחרו בך. ככה הוא מסביר, שה"שקטה" בזכות ה"יראה".

הנקודה כאן היא שבזכות הכנעה אמתית אפשר לקבל דבר שהוא באין ערוך. עוד פעם, רוצים לתת לך משהו לא לפי ערכך, מתנה גדולה שאינך יכולה לקבל. איך בכל אופן תקבלי? אם את בבטול, בהכנעה באמת, יכול להתיישב אצלך. מי לא יכול לקבל את המתנה? בעל-הישות, החלק המגושם. ברגע שיש בטול אפשר לקבל גם דבר שאינו לפי ערך.

זהו פירוש יפה ופנימי, שחוזר למתן תורה.

מתן תורה – גילוי בטול העולם לישראל

לרבי יש שלשה מהלכים על "ארץ יראה ושקטה" במתן תורה[סד]. יותר מדי בשבילנו ללמוד כעת בעיון, אבל נאמר ווארט אחד:

הרבי שואל כיצד יתכן שמתן תורה 'הרגיע' וחיזק את מציאות העולם ("ושקטה")? הרי לכאורה התורה, שמזככת את העולם, מחלישה את תוקף גשמיות העולם!

כדי להסביר זאת מאריך הרבי להסביר את מאמר חז"ל שהקב"ה ברא את העולם "בשביל התורה ובשביל ישראל"[סה]. הרבי מסביר (וגם הרבי הרש"ב מסביר בשיחה שלמדנו ברוסטוב[סו]) שגם התורה בשביל ישראל – הכל בשביל ישראל. אכן, עד מתן תורה ה"בשביל" היה כאילו משהו אחר – שיש עולם, ותכליתו שיבואו יהודים ויקיימו תורה ומצוות. כמו שהיה ב"היום יום"[סז] לפני כמה ימים, ש"אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי"[סח] – עשיתי ארץ ושמתי בו אדם בשביל "בראתי", שיקיים תריג מצוות. בפשטות מובן שהעולם הוא בשביל ישראל, אך אינו בטל במציאות – עד מתן תורה לא גלוי שהעולם הוא-הוא ישראל.

זהו ווארט עמוק של הרבי, שב"ארץ יראה ושקטה" מתברר – על ידי מתן תורה – שהעולם לגמרי בטל למציאות עם ישראל. שהעולם הוא ישראל, ולא רק בשביל עם ישראל. הוא מביא דוגמה בהלכה: אסור להוציא מרשות לרשות בשבת. למשל, את הכוס כאן אסור להוציא. לכל דבר יש שיעור – אסור להוציא. אבל אם יש כלי שבפני עצמו אסור להוציא, ויש בתוכו אוכל קטן – שכל הכלי עבורו – ולאוכל אין שיעור, אם אני מוציא את הכלי עם האוכל בפנים אני פטור. אם הייתי מוציא את הכלי לבד אני חייב, ועם האוכל – שהכלי עבורו – אני פטור, כי הכלי בטל לאוכל. כך, מסביר הרבי, מתן תורה מגלה שהעולם, הכלי, בטל לגמרי למציאות של ישראל. אלה לא שני דברים שונים, אלא שגם ברגע הזה הוא בטל לישראל – אין לו מציאות נפרדת, אין שום דבר בעולם שנפרד מישראל (אפילו לא משהו נפרד שרק אומרים שהוא בשביל ישראל).

הווארט, במלים של הרבי, שאצל בני אדם הכוונה והפעולה הם שני דברים, אבל אצל הקב"ה כח אינו חסר פועל והכוונה והפעולה הן דבר אחד. מתן תורה הוא כדי שהעולם יבין כמו שהקב"ה מבין. שוב, אצל בני אדם הכח והכוונה עוד לא יצאו לפועל, אז אם משהו הוא בשביל ישראל ועדיין לא יצא לפועל – אלה שני דברים שונים. אבל אצל ה' כח לא חסר פועל אף פעם, ומתן תורה הוא כדי שדעת עליון של הקב"ה תחדור לתוך הדעת תחתון של מציאות הארץ. שגם אנחנו נבין שהמציאות בטלה לגמרי לישראל.

שוב, מצד ה', זו המציאות מרגע הבריאה של העולם, אך מצד העולם הכח חסר פועל והכוונה נעלמת, והדברים התגלו רק במתן תורה. לכן, לפני מתן תורה לא היתה גלויה המציאות האמתית של העולם ו"ארץ יראה" – אך כאשר מתגלה הבטול של העולם לישראל (ולתורה) הארץ "שקטה".

[שאלה: תמיד אומרים שהמציאות כשיבוא משיח תהיה הכל הקב"ה. איפה ישחק ישראל? "ישראל וקוב"ה כולא חד". אז כשישראל יתאחדו עם הקב"ה יהיה הכל ישראל?] זה מה שהרבי אומר כאן בשיחה, שמתן תורה הוא לגלות שהמציאות היא ישראל – שאין מציאות חוץ מישראל. היות שזו התכלית, ואצל הקב"ה הכח לא חסר פועל, הכוונה לא חסרה הפעולה. [ישארו שני דברים, הקב"ה וישראל?] לא, הם יתגלו כדבר אחד ממש.

בכל אופן, בשבילנו, התכלית היא כמו הפירוש הראשון שקראנו מהיהודי הקדוש – הדין הוא כדי שנירא מהשי"ת (ורק ממנו, כצוואת רבי אליעזר לבנו הקטן, ישראל בעש"ט, לא לפחד משום דבר בעולם רק מהשי"ת), "והאלהים[סט] עשה שיראו מלפניו"[ע]. מכך נמשך גם הפירוש השני, של השפת אמת, שנירא איך אפשר לקבל קדושה זו, ועל ידי הכנעה ובטול "שקטה", מקבלים. עד כאן למדנו קצת על פסוק אחד מתוך הפרק החדש שלנו בעזה"י.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• "יראה ושקטה" היינו עבודת הבירורים ועבודת היחודים.
• תכלית השמעת הדין היא לעורר יראה – ולא להעניש ח"ו – וכשיראים נמתק הדין.
• יראה גורמת לשלוה.
• כשהעולם בידי ה' הכל חסד ומסירת העולם לבחירת האדם מעוררת יראה.
• קבלת אור שאינו בערך לאדם מעוררת יראה.
• היראה פועלת הכנעה שמאפשר לקבל אור שלא-בערך.
• העולם אינו דבר נפרד שנברא בשביל ישראל – הוא בטל לחלוטין וכל מציאותו היא-היא מציאות ישראל.
• מתן תורה מגלה לעולם את מציאותו האמתית, כפי שהיא מצד הקב"ה.