פלח הרימון – ד"ה מאי חנוכה (חי"ב) פרק ה

י' אדר תשמ"ג – שיעור נשים

נס פח השמן בפנימיות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.    נס "אסוך שמן" בפנימיות

הרמז לנס פח השמן של חנוכה בסיפור האשה שצעקה אל אלישע

לאחר שהסברנו באריכות את כל המדרגות בנרות מנורת המקדש – שלש בחינות בעבודת אהרן ובחינה רביעית בעבודת משה – אפשר כעת להסביר את ענין נרות חנוכה.

ה) ומעתה יש להבין ענין נרות דחנוכה ומה שקבעו זכר הנס בנרות דייקא. [שאלנו בתחילת המאמר, שעיקר הנס בפשטות היה נצחון המלחמה. אם כן, למה נקבע הזכר לנס בנרות דוקא? אמנם היה נס נוסף חוץ מנצחון המלחמה – נס פח השמן הקטן שהספיק ליום אחד ודלק שמונה ימים – אך בכל זאת עיקר הנס היה הנצחון. למה, אם כן, קבעו את הזכר כולו אך ורק בנרות? כך שאלנו בתחילת המאמר. אם כן, כאמור, כעת, לאחר שהזכרנו את כל המדרגות שישנן בנרות, אפשר להסביר את כללות ענין חנוכה.] כי הנה כתיב (מ"ב ד') ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע לאמר כו'.

רבי הלל מקדים ומביא פסוק מספר מלכים – סיפור ידוע שקוראים בהפטרה – על "אשה אחת מנשי בני הנביאים"[ב]. לא כתוב בפירוש בתנ"ך מי היתה האשה הזאת, אבל חז"ל אומרים[ג] שזו היתה אשת עובדיה הנביא שהיה בזמן אחאב הרשע מלך ישראל. לאחר שבעלה מת היא באה אל אלישע הנביא וצעקה עליו שאין לה כלום ושהנושה בא לקחת את בניה וכו'. אלישע עשה נס (אחד מהנסים הגדולים של אלישע הנביא) ואמר לה לשאול מהשכנים ולמלא את הבית בכמה שיותר כלים ריקים. היה לה רק כד קטן של שמן – "אסוך שמן"[ד], "והיא מוצקת"[ה] – היא יצקה את השמן אל תוך הכלים, ובנס המשיך השמן עד שמילא את כל הכלים שהיו לה בבית.

הנס הזה הוא הנס הכי דומה לנס חנוכה. סיפור חנוכה אינו כתוב בתנ"ך, אבל כל סיפור שאירע לנו לאחר התנ"ך ובמשך כל הדורות – אפילו בזמננו – מרומז בסיפורי התנ"ך. לפי זה מובן, שאם סיפור נס חנוכה לא כתוב בתנ"ך (שהרי נס פורים למשל כן כתוב) – סימן שהוא כבר נכלל ונרמז בתנ"ך. כל מה שאירע לאחר סיפור התנ"ך כתוב כבר בתנ"ך. לעניננו, סיפור נס חנוכה מרומז באופן מיוחד בנס שנעשה על ידי אלישע – האשה יוצקת את השמן לתוך הכלים הריקים ובאורח נס יש בלי-גבול שמן עד שנגמרים לה הכלים. בסוף הנס כתוב "ויעמֹד השמן"[ו] – ביטוי מיוחד שרבי הלל יפרש בהמשך. אם כן, הסיפור הזה מהוה כעין מקור לנס חנוכה.

"אשה אחת" – כנסת ישראל בזמן הגלות

כי הנה אשה אחת הגם שעל פי פשוטו הוא אשת עובדיהו [כאמור, חז"ל מפרשים על פי פשט שהאשה הזאת היתה אשתו של עובדיה הנביא ושלאחר שבעלה מת היא באה וצעקה אל אלישע] מ"מ תרמוז [בכל סיפור בתנ"ך יש רמז פנימי. הרמז הפנימי של הסיפור הזה הוא שהאשה רומזת על כנסת ישראל, כללות ישראל. לכן היא לא מוזכרת בשמה, השם "אשה אחת" מורה] על כנסת ישראל בזמן הגלות כי כנסת ישראל נקראת אחת כאמור (שה"ש ו') אחת היא יונתי תמתי [והאשה הזאת גם כן נקראת "אחת", "אשה אחת"].

אם כן, באשה הזאת ישנו רמז מיוחד לכללות כנסת ישראל בזמן הגלות. מדוע דוקא בזמן הגלות? משום שבעלה מת, היינו שהיא מרוחקת מאד מבעלה; ו"הנושה בא" – יש איזשהו כח – "הנושה" – ששולט עליה ורוצה לקחת ממנה את בניה. אם כן, היא במצוקה איומה, בלחץ עצום. סיפור הלחץ של ה"אשה אחת" רומז לכנסת ישראל, כללות עם ישראל, בזמן הגלות. יש הרבה סיפורים בתנ"ך שרומזים בעיקר לזמן מאוחר יותר – זמן הגלות. אף על פי שהסיפור הזה אירע בזמן הבית, ישנם כמה וכמה סיפורים בתנ"ך שהפשט שלהם מרמז על זמן מאוחר יותר בתולדות עם ישראל – זמן הגלות. בזמן זה היא נקראת "אשה אחת" – "אחת היא יונתי תמתי"[ז]. הפסוק "אחת היא יונתי תמתי" בא בהמשך לפסוק הקודם בשיר השירים – "ששים המה מְּלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִילגשים וַעֲלָמוֹת אין מספר"[ח]. זאת אומרת שיש לה' כל מיני שרים עליונים, שרי אומות העולם, אבל כנסת ישראל – "אחת היא יונתי תמתי".

צעקת כנסת ישראל למקוֹרהּ בזמן הגלות

והיא צועקת בזמן הגלות למקורה [הצעקה של האשה הזאת היא הצעקה הכללית, "צעק לבם אל ה'"[ט], צעקת כנסת ישראל בזמן הגלות למקורה. מהו המקור שלה?] שנקרא אלישע [אם כן, כשם שהאשה הזאת מרמזת לכנסת ישראל – כך אלישע הנביא מרמז למקור הרוחני של כנסת ישראל.] והצירוף [מהו סוד השם 'אלישע'?] הוא אל"י ש"ע [אלי היינו "אלי אלי למה עזבתני"[י] בזמן הגלות; ו-שע היינו מה שנקרא בקבלה "ש"ע נהורין"[יא] –] שהם בחינת ש"ע נהורין [370 אורות שנקראים "אור הפנים"[יב], כמו שהכהנים מברכים "יאר הוי' פניו אליך ויחנך"[יג]. מספר האורות של אור הפנים על פי קבלה הוא ש"ע. על פי פשט ש"ע מלשון ישועה, מקור הישועה, ומלשון שעשוע – "שעשועים עצמיים"[יד]. שוב, אלישע הוא אלי ו-שע שמרמז למקור כנסת ישראל אליו היא צועקת.] המאירים בשם אל בשביל נשמות ישראל כו'.

כתוב בכתבי האריז"ל שהגימטריא של שם א-ל כשכותבים אותו במילוי (אלף-למד) שוה 185. מהם פָנים? הפנים הם הלחיים. לכן המלה 'פנים' היא בלשון רבים, משום שיש שני פנים, שתי לחיים. בקבלה[טו] הפנים נקראים "תרין תפוחין קדישין" – שני תפוחים קדושים; והם נקראים 'אור הפנים'. בכל פן, בכל לחי, יש מילוי של שם א-ל ששוה בגימטריא 185. אם כן, פעמיים המספר הזה – סוד הפנים – הוא סוד המספר הזה ש"ע, 370. זהו מקור המספר 370 בקבלה, פעמיים מילוי שם א-ל שמאיר בשני התפוחים הקדושים. זו הכונה שלו כשהוא כותב כאן ש-ש"ע נהורין מאירים בשם א-ל בשביל כנסת ישראל. זהו הסוד של השם אלישע.

"רֹב כל" בזמן הבית ו"חֹסר כל" בזמן הגלות

אם כן, ה"אשה אחת" צועקת למקור הזה.

ומהו הצעקה שלה אין לשפחתך כל בבית [אלו הפסוקים בהמשך הסיפור. היא צועקת לאלישע "אין לשפחתך כל והנושה בא וכו'". מה הכוונה ש"אין לשפחתך כל בבית"?] והיינו כמו שכתוב (דברים כ"ה[טז]) ובחסר כל

בזמן הגלות יש חוסר בסוד שלמדנו[יז] עליו קודם במאמר הזה – סוד המלה "כל". למדנו באריכות במאמר את הפסוק "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרֹב כל"[יח]. למדנו[יט] שהמלה "כל" בקבלה היא העמוד שמחבר בין גן עדן לגן עדן ובין מדרגה למדרגה ברוחניות. החיבור בין שמים וארץ, בין עולם לעולם ובין גן עדן לגן עדן נקרא "כל" – העמוד הכולל בתוכו את שתי המדרגות – המדרגה העליונה והמדרגה התחתונה. עכשיו, בזמן הגלות, יש מצב של "חֹסר כל". ה"כל", בחינת הצדיק, חסר. לכן היא צועקת לאלישע ש"אין לשפחתך כל בבית", אין את סוד המלה "כל". זהו גם הפירוש של מה שכתוב בתוכחה "ובחֹסר כל", שבזמן הגלות יש חוסר של המלה "כל".

כי בזמן הבית הוא רוב כל [כשיש בית מקדש יש התגלות של "מרב כל"] כי כל הוא המייחד גן עדן העליון והתחתון שהוא בחינת צדיק יסוד העליון המחבר את ההעלם להביאו לידי גילוי

המדרגה העליונה נקראת 'אור נעלם' והמדרגה התחתונה ענינה גילוי. השמים הם 'עלמין סתימין', מדרגה סתומה ונעלמת; והארץ היא 'עלמין דאתגליין', מדרגה גלויה. העמוד הזה משמש גם אמצעי לעליה וגם צנור להמשכת תוספת אור חדש והבאתו מהעלם לגילוי. אם ה"כל" חסר – התחתון הולך ומתנוון ואין באפשרותו לינוק התחדשות.

שוב, הוא מתחיל להסביר כאן נקודה חדשה שהוא לא הסביר קודם. יש מצב בו אדם לא מצליח להתפתח יותר. הוא מגיע לאיזושהי מדרגה שממנה והלאה הוא לא מצליח להתפתח, נגמר לו זרם ההתחדשות – האור החדש שצריך לבא לו מלמעלה. מצב זה הוא המצב אותו הוא רוצה לתאר כאן, מצב של "חֹסר כל". כל אדם צריך לקבל תוספת וגילוי של חיות ואור תמידיים. בנפש כל אחד יש את הכח לקבלם ובמיוחד כאשר היא מקושרת לצדיק, משום שהצדיק הוא סוד העמוד בקבלה שנקרא 'כל'. אם כן, התפקיד והענין המיוחד של הצדיק הוא המשכת תוספת חיות תמידית מן העלם לגילוי שתחדש, תרענן ותפתח את הנפש יותר ויותר. בזמן הגלות מרגישים תחושת יובש או ניוון שמונעת התפתחות. המצב הזה הוא מצב של "חֹסר כל", במצב זה באמת צועקים משום ש"באו מים עד נפש"[כ].

ועל ידי זה נמשך תוספת תענוג בכל עת ורגע בעילוי אחר עילוי. ובחינת צדיק [שממשיך בכל פעם חיות וענג חדשים (ענג היינו חיות חדשה בעבודת ה'), כמו שהוא נקרא "כל" בקבלה הוא נקרא גם "נהר" – "נהר יוצא מעדן". "עדן" היינו "עין לא ראתה אלהים זולתך"[כא], המדרגה הסתומה, הנעלמת, ו"גן" היינו התגלות; אך יש נהר ש"יוצא מעדן להשקות את הגן". בקבלה, מדרגת "כל"] נקראת נהר כמו שכתוב (בראשית ב'[כב]) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן כו' ועל ידי השקאה זאת דנהר הנ"ל [– על ידי יציאת הנהר מהעלם לגילוי להשקות את הגן –] נמשכים תענוגים חדשים בכל עת ורגע בגן עדן העליון והתחתון.

כל זאת נפעל בזמן הבית, בזמן הגאולה, בתקינות.

שני חורבנות בנהר הממשיך תוספת חיות

מה שאין כן בזמן הגלות כתיב (ישעיה י"ט[כג] או איוב י"ד[כד]) ונהר יחרב ויבש [יש פסוק בישעיהו שאומר שהנהר נחרב ומתייבש. הפסוק הזה נאמר גם לגבי כלל עם ישראל וגם לגבי הפרט, כל אחד מרגיש שהוא מתייבש. מצב הגלות הוא שהמקור שממשיך תוספת תמידית של חיות והתחדשות מתייבש אצלו. על הפסוק "נהר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ" כתוב בזהר:] יחרב בבית ראשון ויבש בבית שני (זח"א דכ"ו ע"א)

הכפל "יחרב ויבש" מורה על שני חורבנות – חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. על חורבן בית ראשון כתוב "יחרב", ועל חורבן בית שני כתוב "ויבש". אם כן, עיקר היובש ישנו עכשיו, בגלות האחרונה. מדוע? יש שהנהר נחרב אבל לא מתייבש לגמרי, כמו וואדי שאמנם אין בו מים אבל עדיין מורגשת בו קצת לחלוחית. אם ישנה עדיין מעט לחלוחית הוא עתיד לחזור ולהתחדש בעונה הבאה. אבל יש שהוואדי מתייבש לגמרי עד שלא מרגישים בו שום לחלוחית. זהו ההסבר בזהר לתיאור ההבדל בין המצב שלאחר חורבן בית ראשון לבין המצב העכשוי – זמן הגלות שלאחר חורבן בית שני. לאחר חורבן בית ראשון הנהר היה מצב של "יחרב", התייבשות שאינה גמורה, ולכן באמת כעבור זמן מועט של שבעים שנה היתה התחדשות. אבל מצב הגלות הזאת נקרא "ויבש" לגמרי עד שאי אפשר לצפות בכלל לגאולה – עד כדי כך ישנו יובש גמור. הנהר שהיה ממשיך תמיד תוספת תענוג וחיות בזמן הגאולה – בזמן שהכל פעל באופן תקין – מתייבש לגמרי. כאמור, ההתייבשות הזאת אמורה גם לגבי הכלל וגם לגבי הפרט.

היובש המוחלט בגלות האחרונה והתחלת תקונו על ידי החסידות

כמו שאמרנו קודם, ישנם סיפורים בתנ"ך שמרמזים לזמן מאוחר יותר. סיפור האשה שצועקת לאלישע אינו מרמז לגלות שלאחר חורבן בית ראשון, אלא לגלות שלנו דוקא. כל המצבים – גם הגלות הזאת האחרונה – רמוזים כבר בסיפורי התנ"ך. סיפור האשה שצועקת אל אלישע מרמז באופן מיוחד למצב היובש שלאחר חורבן בית שני – הגלות שלנו. מה קורה כאשר היובש מגיע למצב קריטי חס ושלום? ברפואה המצב הזה נקרא 'איבוד נוזלים'. אם יש איבוד נוזלים מוחלט, מגיעים למצב של עילפון, איבוד הכרה, ונמצאים בסכנת נפשות ממש. היובש עצמו יכול להחמיר ולהחריף עד הגעה למצב של איבוד נוזלים גמור – מצב של עילפון וסכנת נפשות. כיום, זהו המצב של מי שבינתיים אין לו בכלל זיקה למסורת. כל כך התייבשה אצלו החיות מהר סיני (הרי כולנו עמדנו וקבלנו את התורה יחד בהר סיני), הנהר הזה כל כך התייבש ואיבד נוזלים אצלו, עד שהוא מגיע למצב של עלפון. לכן, דוקא בזמן הזה, בזמן הגלות האחרונה, היובש הרוחני אצל הרבה מאד יהודים גורם לעילפון מוחלט. במצב הזה לו זוכרים שום זיקה. כאילו שיש נתוק גמור ומוחלט בינו ובין השרשים, התודעה היהודית והמורשת שלו.

תקון המצב הזה הוא אחת מהנקודות העיקריות של החסידות. אחד מהביטויים העיקריים של מייסד החסידות רבי ישראל בעל שם טוב הוא שנשמתו ירדה לעולם הזה כשעם ישראל היה נתון (ועדיין נתון, הוא התחיל לתקן את המצב קצת) בעילפון גמור. ההתעלפות באה כתוצאה מהיובש המוחלט, התייבשות הנשמה מכל חיות. כמו פרי שכשמתייבש מתחיל להירקב. איבוד הנוזלים שלו גורם לתחלת ההירקבות. יש שהפרי רענן ומלא נוזלים, כמו שאומרים על פרי או על כל מאכל שהוא 'טרי'; ויש שהפרי או המאכל איננו טרי. באידיש או בלעז קוראים לזה 'פרישקייט'. אם כן, אחד מהביטויים העיקריים של הבעל שם טוב לתיאור ענין החסידות, הוא הביטוי שכל מטרת ירידת נשמתו לעולם הזה היא על מנת לרענן ולעשות את היהדות במצב של 'פרישקייט'. היהדות הגיעה למצב של עלפון מחמת רוב היובש הרוחני (סוד הפסוק "ונהר יחרב ויבש", "יחרב בבית ראשון ויבש בבית שני"); והתפקיד שלו, השליחות שלו משמים היא לרענן את התורה והיהדות כולה.

אם כן, מצב הגלות הוא מצב של איבוד נוזלים ברוחניות. שה"נהר [מדת "כל", בחינת הצדיק] ירחב ויבש". [ל"ו הצדיקים לא פעלו?] תמיד הם פועלים, בזכותם עם ישראל מחזיק מעמד, חי וקים, אבל הם לא פעלו בגילוי, רוב הצדיקים פעלו בהסתר. הם לא יכלו לפעול את תקון המצב. באמת, התקון הגדול-הראשון נעשה על ידי הבעל שם טוב. הוא התחיל לתקן את המצב ושירגישו חיות בגילוי. מהי חסידות? חסידות הינה חיות, הרגשת חיות בקיום התורה והמצוות ובכל. חיות היינו ענג, הענג נמשך על ידי הנהר על מנת שתהיה חיות, שלא תהיה "מצות אנשים מלומדה"[כה] יבשה.

עצמיות החכמה – מה שישנו לכנסת ישראל בזמן הגלות

נמשיך לקרוא במאמר:

ואז ממילא חסר המחבר את ההעלם להביאו לידי גילוי [במצב של יובש, ה"כל" שמחבר בין המדרגות איננו, חסר.] וממילא אין תוספת תענוג חדש בגן עדן. וזהו מה שאומר אין לשפחתך כל בבית כו' שחסר בחינת כל כו'. [אבל, בכל זאת מוכרח להיות לה משהו, שהרי אם לא היה לה שום דבר היא היתה מסתלקת חס ושלום. מה כן יש לה? היא אומרת שאת המדה "כל" אין לה, מה בכל זאת נשאר לה? היא ממשיכה לצעוק אל אלישע] כי אם אסוך שמן [חז"ל אומרים[כו] ש"אסוך" הינו כלי קטן שמכיל כמות שמן לסיכה בודדת של העור. גם בנס חנוכה מצאו את פח השמן הטהור שהכיל כמות מצומצמת וקטנה מאד של שמן] פירוש אסוך הוא שמן מעט מזעיר [מה מבטא המעט-מאד שמן שרומז לפח השמן הטהור של חנוכה?] והיינו בחינת עצמיות החכמה [הסברנו בפרק הקודם ששמן היינו חכמה. הצמצום, והרכוז של השמן היינו עצמיות בחינת החכמה] שהוא טובו העצמי'

הסברנו לפני כמה שיעורים[כז] שעצמיות החכמה נקראת "טוב הוי' לקוו"[כח] שמתלבשת בתוך "טוב הוי' לכל"[כט]. יש את הטוב העצמי של הקב"ה שפנימיותו מכוונת לנשמות ישראל. על הטוב העצמי כתוב "טוב הוי' לקוו לנפש תדרשנו". הטוב העצמי גופא מתלבש בתוך טוב נוסף שנקרא "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[ל] ונקרא גם "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו". השמן נקרא "טוב שם משמן טוב"[לא], השמן הוא עצם מדת הטוב של הקב"ה.

זהו יש אפילו בזמן הגלות [הנקודה העצמית של הטוב העצמי איננה חסרה אף פעם] כמאמר המחדש בטובו בכל יום כו'

הטוב הפנימי באמת נסתר, אבל הוא חבוי ונעלם בטוב התמידי של התחדשות מעשה בראשית. הרי העולם ממשיך להתקיים, אם כן, בתוך קיום העולם חבוי הטוב העצמי כביכול של הקב"ה. אפילו שישנה גלות – העולם ממשיך. מוסבר בחסידות[לב] שהטוב הזה הוא גם סוד נקודת האמונה הפשוטה של היהודי. כתוב בתניא[לג] שלכל יהודי יש בפנימיות החכמה שבנפשו אמונה בה' גם אם היא לא גלויה אצלו. כמו שאמרנו קודם, מצב הגלות מביא לעלפון שבגללו אדם שוכח ונעשה מנותק לגמרי מהאמונה שלו. "אסוך שמן" היינו הטוב העצמי של הקב"ה. בנשמה הטוב העצמי הינו האמונה הפשוטה שישנה לכל יהודי.

וזהו [– נקודת ה"אסוך שמן"] יש[נה] אפילו בזמן הגלות כי בעצם חיות העולמות אין שינוי כו'.

בתוך הטוב של הקיום התמידי של העולמות – "טוב הוי' לכל" – יש את "טוב הוי' לקוו לנפש תדרשנו". זהו ההסבר והפירוש על פי חסידות של צעקת ה"אשה אחת" אל אלישע.

שאילת הכלים הריקים "מן החוץ" – קיום מצוות מעשיות – והמשכת עצמיות החכמה אליהם

מה אלישע עונה לה?

ואז אמר לה שיש תיקון לזה [הוא אומר לה שאם אמנם נשאר אצלה ה"אסוך שמן" בלבד – ניתן לתקן את המצב כולו באמצעותו. רק מה? היא צריכה לעשות פעולה נוספת. מהי?] היינו לכי שאלי כו' כלים רקים כו' [היא צריכה ללכת אל כל השכנים ולשאול מהם את כל הכלים הריקים שהיא מסוגלת להכניס הביתה. מהם הכלים הריקים שאלישע – אור הפנים, ש"ע נהורין – מצוה את האשה הזאת – כנסת ישראל בזמן הגלות – לקחת?] שזהו ענין המצות קודם שקודם הבירור נק' בשם ריקים על שם שהם ריקנים מכל אור. [כלי ריק היינו לקיחת דבר גשמי על מנת לקיים בו מצוה. לפני הבירור, לפני שהדבר הגשמי נעשה כלי לאור ה', לרצון ה', הוא ריק מכל אור. אם כן, בתחילה, כשלוקחים דברים גשמיים לקיים בהם מצוה, בעצם לוקחים-שואלים כלים ריקים מן החוץ. מהו החוץ? העולם הזה, כל העולם הזה נקרא 'חוץ'.]

אך על ידי הבירור נעשים כלים לאור אין סוף ב"ה ואז נמשך השמן בכל הכלים כי האסוך נעשה כמעיין הנובע כו' כי בחי' שמן הוא מוכן לברכה כאמור (תהלים קל"ג[לד]) כשמן הטוב כו' כטל חרמון כו' כי שם צוה ה' את הברכה כו' עד שהיה ביכלתו למלאות כל הכלים כו' [מילוי הכלים היינו בנין המלכות. אפילו בזמן הגלות אפשר לבנות את המלכות. הבנין נעשה על ידי היציקה שלה בריבוי הכלים – המצוות המעשיות.] ואחר כך כשנמשך השמן בכל הכלים (שזהו מורה על שלימות בנין המלכות דאצילות) [בנין המלכות כאן היינו בנין המלכות למעלה בבחינת פרצוף שלם. מהו ענין בנין המלכות למטה? בנין הנשמה, שהנשמה נבנית ומגלה את כל כחותיה בבחינת פרצוף שלם.] על ידי עצם המלכות [בחינת הכתר של המלכות] שזהו מורה והיא מוצקת דקאי על בחינת המלכות [שהמלכות יורדת-מוצקת את סוד ה"אסוך שמן"]

ואז אחר כך נאמר ויעמוד השמן בבחינת דכר [עד עכשיו ה"אשה אחת" היתה בבחינת מקבלת, כעת היא הופכת להיות זכר. עד שהמלכות – כנסת ישראל – לא בונה את עצמה בשלמות – היא נשארת בבחינת נקבה.] כי באשה קראו מושב (רפ"ק דפסחים) ולכן הוא בבחינת חלישות אבל בבחינת דכר יש תוקף וחוזק להשפיע לזולתו וזהו ויעמֹד בחוזק לאנגדא ברכאן כו' כמו שכתוב בזהר כו'.

ב.    נס פח השמן בפנימיות

מציאת פח השמן באמצעות מסירות נפש

וכן הוא על דרך זה בכאן כי היוונים טמאו כל השמנים שבהיכל שהם כל בחי' חכמה דתורה שבעל פה והאותיות דתורה שבעל פה נקראות היכל והחכמה שבהם נקראת שמן כו'. [כאן רבי הלל מסביר את סוד הביטוי "כל השמנים שבהיכל". כפי שלמדנו, החכמה עצמה היא שמן. כיצד נקראות האותיות שהחכמה מתבטאת דרכן ועל ידן? הן נקראות 'היכל החכמה'. "היכל" היינו האותיות שמבטאות את השמנים – החכמה האלקית של התורה שבעל פה. הַיְּוָנִים טמאו את כל השמנים שבהיכל, את כל החכמה שמתבטאת על ידי אותיות התורה שבעל פה.] ואחר כך על ידי מסירות נפשם [כיצד מוצאים את ה"אסוך שמן" של ה"אשה אחת" – פך השמן הטהור שמצאו חתום בחותמו של כהן גדול בזמן היונים? רק על ידי חיפוש במסירות נפש. באמת זהו גם סוד המלה "תדרשנו" בפסוק "טוב הוי' לקוו לנפש תדרשנו" שהזכרנו קודם: אם דורשים את השמן – עצם הטוב – במסירות נפש, הוא מתגלה ונשאר גם לאחר שטמאו את כל השמנים שבהיכל. אם כן, על ידי מסירות נפשם] מצאו פך אחד של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול

זהו פרט חשוב: לא שנכנסו להיכל סתם ופתאום מישהו מצא שם פח אחד של שמן, אלא – אומר רבי הלל – מציאת פח השמן היא תוצאה של מסירות הנפש שלהם. מסירות הנפש כאן מרמזת על שתי בחינות של מסירות נפש. עיקר מסירות הנפש שלהם היתה לנצח במלחמה, מסירות הנפש של החיילים שנלחמו נגד היונים. אבל, כמובן, ישנה מסירות נפש נוספת, וכמו שחז"ל אומרים[לה], על פי דין, בלית-ברירה, במצב שכל השמנים טמאים וכל הקהל טמא ואין שום אפשרות לקיים מצוה בבית המקדש בטהרה – מותר לקיים את המצוה אפילו בטומאה. זאת אומרת, שעל פי דין היה מותר להדליק את המנורה בבית המקדש אפילו בשמן טמא אם אין שמן אחר. כתוב[לו] שעיקר החידוש או הנס היה בגלל שה' רצה לגלות את החביבות של נשמות ישראל בעיניו כביכול. אם כן, הגילוי הזה בעצמו תלוי במסירות הנפש מצד הנשמות לקיים את המצוה בהידור.

לכן כתוב שכל מצות נר חנוכה נקראת "מהדרין מן המהדרין"[לז]. על פי הלכה אנו יכולים לקיים את המצוה על ידי הדלקת נר אחד בלבד בכל יום, לא חייבים להוסיף נרות, זהו רק הידור. יותר מזה, מספיק שרק אחד מבני הבית ידליק, לא צריך שכל הגברים ידליקו. אנחנו עושים שני הידורים – "מהדרין מן המהדרין" – גם כל אחד מדליק וגם מוסיפים בנרות[לח]. זאת למה? מפני שאנחנו רוצים לקיים את המצוות באופן של "זה אלי ואנוהו"[לט], אין זו כפיה. כשעושים הידור מצוה אין מי שכופה עלי את המצוה, אלא ישנה מסירות נפש מצדי לקיים את המצוה בצורה הכי נאותה, יפה ושלמה שיכולה להיות. כאשר ישנה התעוררות לקיים את המצוה בצורה מהודרת – ישנה גם התעוררות מלמעלה לגלות את החביבות של נשמות ישראל בעיני הקב"ה ולאפשר להן לקיים את המצוה לפי מסירות נפשם, לפי הרצון הפנימי שלהם. אם יהודי רוצה לקיים מצוה בהידור – מסייעים מלמעלה. אם כן, קודם כל היתה מסירות נפש לנצח במלחמה, ולאחר מכן מסירות נפש שלא להסתפק בשמן טמא על-אף שמותר להדליק בו. חיפשו ודרשו אולי בכל זאת יש איזשהו שמן טהור. לכן הקב"ה עשה להם נס שהִוָּה שיא לכל מסירות הנפש שלהם גם בנצחון המלחמה וגם בדרישה וחיפוש אחר אפשרות לקיים את רצון ה' בהידור ולא בדיעבד. הגילוי מלמעלה היה פח השמן הטהור שהיה חתום בחותמו של כהן גדול.

אפשר ללמוד מכך גם הוראה אלינו שקשורה ללימוד תורת החסידות. גם בתורה יש בחינת קדש ובחינת קדש הקדשים. צריך ללמוד את כל התורה כולה ולא להסתפק בלימוד הנגלה של התורה, צריך לחפש את פנימיות התורה יותר ויותר. מסירות הנפש של היהודי מתבטאת בכך שאם יש עומק יותר פנימי – הוא רוצה לחפש אחריו יותר ויותר. אם ה' רואה שיש ליהודי מסירות נפש אמיתית – הוא נותן לו ומאפשר לו. בתורה הענין הזה מבטא את החיפוש אחר הפנימיות העצמית של התורה שנקראת 'המאור שבתורה' ש"מחזירן למוטב"[מ].

"חתום בחותמו של כהן גדול" – לא ניתן לטמא את הנקודה העצמית

אם כן, השמן היה חתום בחותמו של כהן גדול –

שהוא בחינת מקור החכמה הנעלמה

היונים טמאו את החכמה הגלויה, החכמה הגלויה הינה השמן שהיה בתוך ההיכל, שכבר היה גלוי באותיות. דבר שבא כבר לידי ביטוי הוא חכמה גלויה שנקראת 'שמן שבהיכל', האותיות נקראות 'היכל'. אבל אל החכמה הנעלמה ודאי לא יכלו היונים להגיע, משום שאותה היהודי בעצמו לא ביטא אף פעם. זה גם כן דבר מאד עמוק וחשוב. אם שני אנשים מתווכחים ואחד מהם רוצה לפוצץ או לבטל את השני, כמובן שהוא יכול להתייחס רק למה שהשני כבר ביטא בצורה כזו או אחרת – או באותיות של דיבור או בהתנהגות. הזולת שרוצה להלחם נגדו בודאי יכול להתייחס רק לדבר שכבר בא לידי גילוי וביטוי. אחד מסודות העם היהודי והתורה –  עם ה' ותורת ה' – הוא שאף פעם לא מבטאים דבר עד הסוף, משום שמה שבאים לבטא הוא דבר אין-סופי וכל מה שיכול לבא לידי ביטוי הוא רק ממד חיצוני כלשהו.

למה ניתן לטמא את הממד החיצוני? לא מפני שחלילה הממד הזה לא בסדר, אלא בגלל שאנחנו לא בסדר – "מפני חטאינו"[מא]. אם אנחנו חוטאים אנחנו נותנים כח לחיצונים לטמא את הביטוי שלנו. אם אני לא בסדר, כל מה שבא לידי ביטוי על ידי – אפילו יהיה מה שאני מבטא דבר קדוש – עלול להטמא על ידי החיצונים. הנס הוא שכל מה שבא לידי ביטוי – וממילא יכול להטמא על ידי חטא ועוון שלי, של עם ישראל – הוא רק ממד חיצוני בלבד לגבי העצמיות האין-סופית הפנימית. על ידי מסירות הנפש מלמטה ממשיכים את הגילוי מתוך ההעלם.

אם מישהו שואל 'מהי תורה? תגדיר לי את התורה', אחד היסודות של היהדות היא שהיהודי הכי גאון בעולם אף פעם לא יוכל לומר עד הסוף מהי יהדות, מהי תורה, מהי ארץ ישראל. שום ערך אמתי-נצחי שקשור לעם ישראל לא ניתן לביטוי מושלם מפני שאז הוא היה מוגבל. שוב, ברגע שדבר בא לידי ביטוי, אם האדם שביטא אותו לא בסדר, כאילו שהוא מאפשר ונותן כח לחיצונים, לרע, לטמא את הממד שאותו הוא ביטא. הנס הוא שתמיד יש אין-סוף שלא בא לידי גילוי. לכן, אם יש מצב של טומאה או ירידה – מצב של גלות – על מנת לתקן אותו חייבים לגלות את ההעלם שלא בא אף פעם לידי ביטוי. לכן באמת רואים שמדי פעם מתגלים ממדים יותר ויותר פנימיים בתורה שלנו. זוהי גם כן נקודה מיוחדת בתורת ישראל, שרואים שהפנימיות מתגלה יותר ויותר במשך הזמן על ידי הקבלה, החסידות וכך הלאה, עד כדי כך שכתוב[מב] שכשמשה רבינו נתן את התורה הוא גילה רק את הנגלה שלה, את חיצוניות התורה. לאחר מכן גם רשב"י, האריז"ל, הבעל שם טוב וכך הלאה גילו, אבל כל הגילויים כלולים בתורה עצמה. התורה כולה בסוד פח שמן טהור שחתום בחותמו של כהן גדול ובמשך הדורות – דוקא בזמן הגלות, דוקא כשיש את הצורך להשבת הנפש מהתעלפות והתייבשות – מתגלה יותר ויותר.

הבעל שם טוב מפרש[מג] על הפסוק "תורת הוי' תמימה"[מד] שכיון שהתכונה של התורה היא האין-סופיות שלה – שכל מה שהתגלה מהתורה הוא רק ממד אפסי לעומת פנימיות התורה, לגבי מהות התורה עצמה – נשארת התורה בעצמה "תמימה" ושלמה תמיד. ידוע שהיחס בין מספר-גבולי – מספר שניתן לבטא אותו – ומספר אין-סופי הוא אין-סופי. המספר הגבולי הכי גדול נחשב אפסי ביחס למספר אין-סופי. לכן התורה עצמה נשארת "תמימה" ושלמה תמיד, אפילו אם יתגלה לנו ריבוי מופלג ביותר בתורה – לגבי התורה הוא שום דבר. דוקא בזכות ההכרה הנפשית שהתורה נשארת תמיד "תמימה" ושלמה – לא נגעתי בה עדיין – היא "משיבת נפש". כאשר יש צורך להשיב את הנפש מעייפות, התייבשות או עילפון, אפשר להשיב אותה רק על ידי המדרגה שנקראת "תמימה" – האין-סוף הפנימי של התורה שלא נוגעים ולא פוגעים בו אף פעם על ידי התגלות וביטוי. זהו סוד פח השמן הטהור.

חותם הכהן-גדול שומר את הנקודה הפנימית-עצמית מיניקת החיצונים

שהיא מלובשת באהבה רבה המסותרת אשר שרשה בבחינת רב חסד הנקראת כהן גדול. [כאן הוא מסביר למה פח השמן חתום בחותמו של כהן גדול. כל כהן הוא בחינת חסד, כתוב[מה] שכהן נקרא "איש חסד", אהבה. לפי זה, הכהן הגדול הוא חסד אין-סופי, אהבה רבה בתענוגים – "ורב חסד"[מו]. מהו ה"ורב חסד" של היהודי? בחינת האהבה-רבה לה' המסותרת בלב כל יהודי. פח השמן הטהור נעלם בתוך האהבה-רבה שמסותרת בלב כל יהודי. זו הכונה בכך שפח השמן חתום בחותמו של כהן גדול.] וההשפעה הנמשכת משם נמשכת חתומה בחותם לשמור אותה מיניקת [החיצונים] כו' [מדוע צריך חותם? החותם שומר מיניקת החיצונים] (כמבואר במקום אחר שמצד הסובב קמיה כחשיכה כאורה ויכול להיות יניקה כו'

ישנה לפעמים מדרגה גבוהה ביותר שהיות וכל התחתונים לא תופסים בה – חושך ואור אצלה הם אותו הדבר. לכן דוקא ממדרגה גבוהה יכולה להיות יניקה לחיצונים, משום שהיא לא מבחינה בין טוב לרע, בין חושך לאור.

יש מה שנקרא 'אור פנימי'. אור פנימי נמשך לכל אחד לפי מדרגתו. לעומת זאת, כיון שאור מקיף הוא אור כל כך גדול, הוא לא מבחין ולא מתייחס למדרגת כל אחד ויכול להמשיך אפילו למי שאינו ראוי. בשביל שהאור המקיף הגדול הזה ימשך רק במקום ראוי, צריך כח גבוה ממנו – כח עצמי שגבוה מכל גילוי של סובב וממלא, מקיף ופנימי – שיחתום אותו ויתן לו להמשך רק למקום פנימי ראוי. את הענין הזה הוא מסביר כעת:

אך מצד העצמיות שלמעלה מסובב וממלא שם ישראל עלו במחשבה

מצד המדרגה הפנימית כשעם ישראל במצב טוב אפשר להבחין בין יהודי לגוי. אם היינו בסדר אפשר היה להכיר בנו אפילו דרך החיצונית. ישנו אפילו רבי אחד שכותב (כנראה שזה נכון עד לדור האחרון שלנו) שאם היו מעמידים בשורה אחת אלף גוים ויהודי אחד כל בעל שכל יכול להבחין מיהו היהודי. הוא אומר שלמרות שאי אפשר להסביר למדען בשום אופן למה אני יודע שזהו היהודי שהרי הגוף דומה – זאת המציאות, כמו נס. הנס הזה קיים יותר אם יהודים נמצאים במצב בסדר. אם יהודים נמצאים במצב בסדר – אפילו שבחיצוניות אי אפשר כלל להכיר על פי שכל אנושי בהבדל בין גוף יהודי לגוף גוי – אם יהודי בסדר מבחינה רוחנית ניתן להכיר אותו מיד מתוך אלף גויים. זהו סוד האור הפנימי שמכיר בהבדל שבין הקדושה להיפך הקדושה. אבל, כאשר יהודים לא בסדר – המדרגה הזאת מסתלקת, מתעלמת. לגבי אור גבוה יותר – אור מקיף, לכאורה אין הבדל כלל, כי שם "כחשכה כאורה"[מז] – כולם שוים אותו דבר. למה כולם שוים? כי כולם לא תופסים מקום, כולם בטלים בין כה. כיון שהכל בטל בין כה – אין הבדל בין זה לזה. במלים אחרות, מצד עצמיות האור המקיף כביכול אין הבדל בכלל בין יהודי לגוי ובין קדוש ללא קדוש. בכדי לוודא שבכל זאת ישנה בחירה עצמית של ה' בנשמות ישראל – שבפנימיות ועצמיות כל יהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש"[מח] – צריך כח נעלה יותר שאינו אור בכלל, צריך את עצמיות הקב"ה שחותמת את האור המקיף ומייחדת אותו בעם הנבחר, בתורה הנבחרת ובארץ הנבחרת וכו'. זוהי העצמיות שמייחדת את המקיף, הסובב, לבא לגילוי רק במקום הנבחר.

[אולי אפשר לומר שכשהירידה שלו היא כל כך חזקה ששוב יש צעקה וממילא אפשר לזהות מי הוא יהודי לפי זה.] אולי. כתוב שאת ההבחנה הזאת דוקא האויב יכול להבחין. כתוב שהקליפה מבחינה מי הוא יהודי אם היהודי לא בסדר.

מה זאת אומרת ש"ישראל עלו במחשבה"? שתכלית בריאת העולם הינה אך ורק לנשמות ישראל –

ואין שום שרש ומקור אפילו לחיצוניות העולמות

שוב, מדוע מצד המקיף אין הבדל בין קדוש לחול? מפני ששניהם לא תופסים מקום, "כחשכה כאורה", מה משנה כך או כך? הכל אותו דבר. אבל ישנה מדרגה עוד יותר נעלמה בה רק ישראל נמצאים ולא כל דבר אחר. מדוע רק ישראל נמצאים שם? משום ששם אותו מישהו או משהו אחר לא קיים בכלל כמו שדברנו פעם באריכות. כלומר, במקור עצמו אין שום שרש לדבר השני שבגללו אפשר לומר שכמו שזה לא תופס מקום כך זה לא תופס מקום, שם ישנו רק דבר אחד –  העצמיות בעצמה. היהודי והקדושה מהוים חלק עצמי ממנו וחוץ מזה אין כלום.

כמו שכתוב (במדבר כג) הן עם לבדד ישכון [במדרגה הזאת אנו נמצאים לבד, אין מישהו אחר. כשיש שני דברים תמיד ישנה המדרגה בה הם שוים. אבל אם ישנו דבר אחד בלבד – לא שייך לומר שדבר אחר שוה אליו כי הוא אינו. ישנו דבר אחד ואין שני לו.] ומכל שכן להיות יניקה כו') [אם אפילו מקור למציאות שלהם אין – כל שכן שאין מקור ליניקה שלהם.] ואהבה רבה שהוא מושרש ברב חסד ששרשה בבחינת העצמיות ולכן ממנה נמשך החותם כו' ודי למבין.

לסיכום: כתוב שפח השמן הטהור היה חתום בחותמו של הכהן הגדול. מדוע? כי אהבה רבה של הכהן הגדול מגיעה למדרגת העצמיות של ה' בה "הן עם לבב ישכֹן"[מט]. אם כן, השמן הזה מיועד אך ורק לנשמות ישראל והגוי הטמא לא יכול לגעת בו כלל. זוהי המשמעות הפשוטה של חותם – שמירת פח השמן מנגיעת ויניקת החיצונים.

נס פח השמן – המשכת הנקודה העצמית הנעלמת לגילוי

והנה לא היה להדליק בו רק יום אחד היינו המשכת השמן הנ"ל בבחינת אל"ף שהוא עדיין בהעלם [כעת הוא מסביר את מה שחז"ל מספרים[נ] בסיפור נס חנוכה שהיה מספיק שמן להדלקה של "יום אחד" בלבד. מה זאת אומרת "יום אחד"? שהמדרגה העצמית הזו תֻּמְשַׁךְ בבחינת "אחד" בלבד – אלף ופלא נעלמים] אבל לא שיומשך בבחינת גילוי אור כי אל"ף דאחד הוא אותיות פלא שמורה על ההעלם. [גם כשההעלם נמשך הוא נמשך רק בהעלם.] אך נעשה נס [עיקר נס חנוכה היה שלאחר שמצאו את פח השמן –] והדליקו ממנה שמנה ימים היינו שהמשיכו אותו בבחינת החי"ת דחכמה להאיר בגילוי אור

במלה אחד ישנן האותיות א-ח-ד. ה-א של אחד היינו "אלופו של עולם". אלף אותיות פלא, אם כן, השמן מצד עצמו יכול היה להאיר או להדליק רק בבחינת האלף-פלא של אחד – יום אחד בלבד – בהעלם (כמו "אלופו של עולם"). זאת אומרת, אפילו שפח השמן נמצא והדליקו בו ולכאורה הוא משהו – עדיין הוא נעלם. הוא גלוי למעלה אבל למטה הוא נעלם. חז"ל אומרים[נא] שה-ח של "אחד"[נב] מורה על ההמשכה וההתגלות דרך שבעה רקיעים וארץ –  המשכה מלמעלה למטה. קודם הדבר כאילו מאיר למעלה אבל נעלם לגמרי למטה – זו ה-א של אחד; ואחר כך ה-ח של אחד ממשיכה את הגילוי מלמעלה למטה דרך ז רקיעים וארץ. זוהי משמעות ה-ח של "אחד".

והוא הח' דאחד שמורה על חכמה עילאה כו' [זאת אומרת, ה-א של אחד היא כמו הכתר; וה-ח של אחד הינה חכמה עילאה שיורדת למטה] ואז ממילא נמשך בחינת גילוי אור אין סוף למטה כמו למעלה שהוא ענין המשכות אור התורה דייקא שעושה בחינת שוב כנ"ל בענין לקיחת השמן למשה כו' ודי למבין.

זוהי מדרגת משה רבנו עליה למדנו בסוף הפרק הקודם[נג], המדרגה בה המעלה מתגלה לגמרי בתוך המטה.

אם כן, מסביר רבי הלל, עיקר נס חנוכה הוא גילוי מדרגת משה שלמדנו עליה הפעם הקודמת. שהעצם כמו שהוא גלוי למעלה ונקרא 'אלף'-פלא יומשך למטה-מטה דרך שבעה רקיעים וארץ – סוד ה-ח ושמונת ימי חנוכה.

קביעת הנס בנרות כולל גם את נס נצחון המלחמה

ועם זה יובן שקבעו הנס בנרות כי עיקר הנס הוא להיות שהיוונים בקשו להשכיחם תורתיך והיינו שלא יומשך אור התורה בנשמות ישראל

מדוע גם נס הנצחון וגם נס מציאת פח השמן נקבעו בנרות בלבד? מה יש בהם שמבטא את שניהם? עיקר המלחמה היתה מלחמה רוחנית כמו שהסברנו. כונת היונים היתה "להשכיחם תורתך", שאור התורה לא יומשך ולא יתגלה בנשמות ישראל. אם כן, בהדלקת נרות חנוכה בא לידי ביטוי גם נס נצחון המלחמה משום שהנרות מראים על המשכת אור התורה מחדש:

ואחר כך על ידי המסירות נפש המשיכו אור התורה מחדש [מה הכונה "מחדש"? מהמקור, מהאור הנעלם – "תורת הוי' תמימה" שהסברנו קודם.] ונעשה הדלקת הנרות שמנה ימים שהוא המשכת אור התורה להיות למטה כמו למעלה

מסירות הנפש פעלה שבחינת משה – "ויקחו אליך שמן זית זך"[נד] – תתגלה למטה כמו למעלה. שהאור של נרות חנוכה לא יהיה כמו האור של נרות המקדש שענינם העלאה מלמטה למעלה על ידי אהרן. מדוע? כי כמו שהסברנו בפעם הקודמת בעבודת ההעלאה והרצוא יש תמיד ירידות ועליות, היא לא עבודה יציבה ונצחית. לכן גם נרות המקדש בטלו, כי הם לא דבר קיים לעד. מה שאין כן, כתוב שנרות חנוכה נצחיים. כל דבר נצחי שייך למשה רבנו, דוקא כשהגילוי למטה הוא כמו למעלה והמעלה נמשך ממש לתוך המטה – מגיעה ה-ח של אחד – שמונת ימי חנוכה.

אם כן זהו עיקר הנס [ולכן קבעו את עיקר הזכר לנס בנרות].

חנוכה – חג מסירות הנפש

ישנה מסירות נפש נוספת שלא הזכרנו קודם. לפני מסירות הנפש של החיילים להלחם את המלחמה, היתה מסירות נפש של יהודים רבים שלא כרעו ולא השתחוו – כמו שכתוב על מרדכי "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה"[נה] – ומסרו נפשם שלא להכנע לגזרת היונים לבטל מצוות. שוב, היוונים לא רצו להרוג, הם רצו רק לבטל את אור התורה שלא יומשך בנשמות ישראל, לכן הם בטלו מצוות עיקריות כמו שבת, ראש חדש ומילה שמחדשות את החיות בנשמות ישראל[נו]. הם רצו ליבש ולבטל לגמרי את סוד הנהר שלמדנו קודם, אך היהודים עמדו במסירות נפש שלא להכנע להם.

המסירות נפש הכי גדולה הגיעה בסיפור חנה ושבעת בניה[נז]. לכן כתוב שחנה ושבעת בניה הם בסוד ה"אשה אחת" שצעקה אל אלישע. כתוב[נח] גם שאחד מסודות שמונת ימי חנוכה הוא חנה ושבעת בניה. שהעובדה שנס חנוכה התגלה בשמונה ימים תואם לסיפור ששבעת בניה נהרגו אחד אחרי השני במסירות נפש ובסוף היא עצמה קפצה ונהרגה. על שמה נקרא היום האחרון של חנוכה 'זאת חנוכה'. כל חנוכה נעשה על ידה, חנוכה מלשון חנה. בכח מסירות הנפש שלה אירע הנס. לכן כתוב גם שחנוכה הוא גם חג החינוך. עיקר החינוך בא מהאמא, האמא היא חנה. חנוכה הוא גם חנוכה וגם חינוך, עיקר החינוך הוא הנכונות של יהודי שבאה מצד האם למסור נפש ממש. כל חנוכה נעשה על ידי מסירות הנפש הזאת. אם כן, קודם ישנה מסירות הנפש של חנה ולאחר מכן מסירות הנפש של החיילים. אחרי שני אלה היתה מסירות הנפש לחפש את המצוה המהודרת בהדלקה בשמן הטהור, עד שמצאו את פח השמן הטהור חתום בחותמו של כהן גדול.

ישנו סיפור נוסף על אשה שהיתה לה מסירות נפש תוך כדי המלחמה – הסיפור של יהודית[נט]. אחד מהקשרים של חנוכה לפורים הוא שבחנוכה אירע הנס של יהודית ובפורים אירע הנס על ידי מרדכי היהודי. גם פורים הוא חג של מסירות נפש, שני החגים האלה הם חגים של מסירות נפש. אך מעבר לסיפור של יהודית – שכתוב[ס] שבגללה אוכלים מאכלי חלב בחנוכה – ישנו סיפור נוסף שחז"ל מספרים[סא] על איך שהחיילים התעוררו למסירות נפש – גם המכבים עצמם התעוררו על ידי אשה. התעוררות מסירות הנפש של בני מתתיהו נפעל על ידי כלה בשעת חופתה. כמו שהיונים טמאו את השמנים הם טמאו את הכלות, אם כן, כלה אחת עוררה את רוח הקנאה בין האחים ובגללה התחילה המלחמה נגד היונים. כך חז"ל מספרים באריכות.

אם כן, ישנם כמה סוגי מסירות נפש: מסירות הנפש של חנה ושבעת בניה לא להכנע; מסירות הנפש של הכלה הזאת שעוררה את מסירות הנפש של בני מתתיהו ואחר כך של כל עם ישראל להלחם; מסירות הנפש של יהודית תוך כדי המלחמה; ולבסוף – מסירות הנפש לחפש ולמצוא את פח השמן הטהור.

סוד העמידה – המהפך ללחום בגבורה ומסירות נפש

וזהו גם כן ענין עמדת להם בעת צרתם [לפי הסיפור על ה"אשה אחת" הוא מפרש את מה שאומרים בתפלת חנוכה. בתפלת ההודאה על הנס אומרים "עמדת להם בעת צרתם". מה זאת אומרת "עמדת להם"? כמו שפירשנו קודם את "ויעמֹד השמן" –] שבחינת המלכות נעשה בבחינת עמידה כגבור תקיף ללחום נגד הלעומת זה

כתוב[סב] ש"אין דרכה של אשה לכבוש" ולהלחם, אבל בחנוכה האשה נלחמה, האשה נעשתה כמו גבר. כאשר האשה נעשית כמו גבר ונלחמת (יש להלחם ויש להשפיע) זה נקרא שהיא 'עומדת'. אם כן, הוא לא מפרש שפירוש התפלה "עמדת להם" היא ששה' עמד להם, אלא שה' נתן להם עמידה, שה' המשיך בכנסת ישראל – "אשה אחת" – את מדת העמידה. זהו סוד עמוק מאד – דוקא כשיהודים נתונים בצרה – "בעת צרתם" – ה' עומד להם ומתגלית בהם מסירות נפש. שאם עד עכשיו היינו קרויים "אשה", בחינת חלשים – פתאום אנו מקבלים איזושהי תקיפות עצומה של מסירות נפש שנקראת "עמדת להם בעת צרתם".

זה גם הסוד בקבלה למה בתחילה המלכות נקראת 'אשה'. על פי קבלה, ספירת המלכות וכנסת ישראל נקראות 'פרצוף רחל', רחל אמנו. אחר כך, במשך הדורות, כתוב שדוד מחליף את רחל, שרחל עצמה – המלכות, שקודם היתה בבחינת אשה – מתהפכת פתאום להיות איש. זהו הסוד של רחל שהופכת להיות דוד – "דוד מלך ישראל חי וקים"[סג] – הגבור התקיף שנלחם בחירוף ומסירות נפש את המלחמות ה' נגד ה"לעֻמת זה"[סד].

איך באמת הנקבה, המלכות, הופכת להיות זכר?

על ידי שעשו שלימות בנין המלכות על ידי מסירת נפשם ועל דרך ויעמוד השמן הנ"ל כו' [זאת אומרת, מסירות הנפש היא כמו הכח של "והיא מוצקת" שנעשה יחד עם הבאת ה"כלים ריקים מן החוץ" שכפי שאמרנו קודם הם המצוות המעשיות.] (כי על ידי שלימות בנין המלכות נעשה בבחינת דכר והאיש שדרכו לכבוש כו' (יבמות דס"ה ע"א) ודי למבין):

כתוב ש"איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש", זהו הסדר מבריאת העולם. הוא מסביר כאן דבר גדול מאד –יש שאשה גם כן דרכה לכבוש. זוהי הנקודה החשובה – בעיקר לנשים – בה הוא בוחר לסיים את המאמר. ישנה שאלה ששאלה בחורה שהרבה מכירים אותה את הרבי שליט"א. היא שאלה על נקודה שהרבי מרבה לדבר עליה במיוחד בזמן האחרון – התפקיד של האשה בהפצת היהדות והשפעה. שאלתה היתה שלכאורה אין זה הסדר שהיה תמיד בעם ישראל, שהרי "כל כבודה בת מלך פנימה"[סה] – כל ענין האשה הוא "פנימה", לא משפיעה, אם כן, מדוע עכשיו דורשים מהנשים לצאת החוצה ממש ולהשפיע? היציאה החוצה להשפיע היא בבחינת "איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש"!

בכלל, כתוב בחסידות שכיבוש הינו בירור בירורים – נצחון מלחמה כלשהי בחוץ על ידי ביאה במגע עם הדבר המנגד. זאת אומרת, בכלל מציאות העולם הזה הוא מנגדת בתחילה להחדרת אור הקדושה. כשהולכים החוצה, לוקחים דבר שמתנגד ומנצחים אותו – זו עבודת הבירורים. הנצחון לא מגיע בהריגת הדבר המנגד, כי אם בהחזרתו בתשובה, החזרתו בתשובה הינה הנצחון. ישנן כל מיני צורות נצחון, אחת מהן היא החדרת הקדושה לתוך מקום המנגד שקודם לא רצה בשום פנים באופן לקבל את האור.

הבת הזאת הוסיפה בשאלתה שכתוב בפירוש גם בלקוטי תורה שכל עבודת הבירורים במלחמה שייכת לאיש בלבד ולא לאשה. אם כן, לכאורה אין לנשים עסק במלחמה הזאת ובכלל מה הרבי דורש?

אינני זוכר את התשובה המדויקת של הרבי, אבל מהתשובה היה משמע שאף על פי כן גם לאשה יש את התפקיד הזה. חבל שאני לא זוכר עכשיו את הנוסח של הרבי[סו]. ההסבר בפנימיות למה שהרבי אמר הוא מה שרבי הלל כותב כאן. הסוד שהוא מסביר כאן במאמר הוא שאמנם האשה עצמה בתחלה איננה כובשת, התכונה שלה איננה לכבוש, אבל על ידי תכלית ושלמות בנינה נפעל "ויעמֹד השמן" ואז היא בעצמה נעשית עיקר המקור להשפיע. המשפיעה הכי חשובה ועיקרית מכל המשפיעים היא המלכות כשהיא הופכת להיות משפיעה – "דוד מלך ישראל חי וקים". מי שזוכה להיות משפיע מלכתחילה הוא כמו האבות אברהם, יצחק ויעקב, אבל עיקר מי שיורד להלחם, לברר ו"לתקן עולם במלכות ש-די" היא האשה עצמה כשהיא הופכת להיות הזכר. כל כנסת ישראל נכללת בסוד המלכות שבתחילה היא אשה – רחל, ואחר כך הופכת להיות דוד שנלחם מלחמות ה' ועל ידו בעיקר מִתַּקֵּן העולם.

חג פורים – גמר גילוי הקדושה בארבע רוחות העולם

נעיר שאמנם הוא הסביר כאן את האותיות א ו-ח של אחד בהקשר לחנוכה אבל הוא לא הסביר את ה-ד. אפשר באמת לרמז שה-ד הגדולה היא כנגד ימי הפורים. כתוב במשנה הראשונה של מסכת מגילה שקוראים את המגילה החל מהיום – יום י"א אדר – "מגילה נקראת בי"א, בי"ב, בי"ג, בי"ד". את שושן פורים (פורים של ירושלים) – ט"ו אדר – לא נביא בחשבון בגלל שהוא בא במקום יום י"ד. אם כן, ישנם ארבעה ימים עיקריים של קריאת המגילה בפורים. לפי זה אפשר להמשיך ולהשלים את הרמז שהוא אמר לגבי חנוכה. האחד נשלם על ידי ארבעת ימי מקרא המגילה העיקריים (שמתחילים מהערב) שכנגד האות ד הגדולה של "אחד" שבאמצעותה נגמרת התפשטות הקדושה ב-ד רוחות העולם. האות ח היינו שבעה רקיעים וארץ – ירידה מלמעלה למטה; אבל אחר כך נמשך הגילוי לעולם כולו, לארבע רוחות העולם, וזה מה שנעשה בפורים. התכלית האחרונה של הכל היא המלה "ויעמֹד" שיש בה שני פירושים – הנכונות להשפיע ושלבסוף תהיה העמידה הסופית של תחית המתים – הסוד של פורים[סז].

שיהיה פורים שמח!