פלח הרימון – ד"ה מאי חנוכה (חי"א) פרק ד

ג אדר תשמ"ג – שיעור נשים

משה שושבין המלך

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.    סוד הפרוכת

שם הוי' – יחודא עילאה

אנחנו אוחזים באמצע אות ד במאמר. עד כה הוא הסביר פעמיים את המושגים עריכת הנרות, העלאת הנרות והטבת הנרות. קודם הוא הסביר אותם בקיצור ואחר כך הוא הסביר כל מושג בפני עצמו בהעמקה. כעת הוא עוסק בפרט עיקרי בו הוא טרם עסק (הגענו לטור השני בדף קב עמוד א, חמש עשרה שורות מהסוף):

ועתה יש לומר מה שאמר מחוץ לפרוכת יערוך כו'[ב] מערב עד בוקר כו'[ג]

מה הענין בכך שמקום המנורה המיוחד הנו דוקא מחוץ לפרוכת שמבדילה בין הקדש להיכל? בהיכל היו עומדים כל כלי הקדש – המנורה, השלחן ומזבח הקדש. ההיכל נקרא 'קדש' ומקומו מחוץ לפרוכת המבדילה בין הקדש ובין קדש הקדשים שבו היו ארון הברית, הכפורת והכרובים. אך דוקא לגבי המנורה כתוב "מחוץ לפרוכת יערוך אותו", ישנה הדגשה מיוחדת בתורה בעבודת העריכה, ההעלאה וההטבה שמקום המנורה הוא מחוץ לפרוכת דוקא.

הנה ענין הפרוכת הוא פרסא המפסיק בין בריאה לאצילות כו'

הפרוכת על פי קבלה[ד] הינה סוד הפרסא, הוילון, שמפסיק כביכול בין עולם האצילות לעולם הבריאה. לפי זה, עולם האצילות הוא בחינת קדש הקדשים ועולם הבריאה הוא בחינת קדש. כמו שהסברנו בסוף הפרק הקודם[ה], כל ענין העלאת הנרות – נר נשמה שבא אחרי "נר מצוה"[ו] – הוא עליית הנשמה בכלות הנפש מעולם הבריאה לעולם האצילות. הסברנו שהעליה עצמה נקראת "מערב עד בקר", ש"ערב" מתאר את מצב החושך של העולמות התחתונים וש"בקר" מבטא את גילוי האור של עולם האצילות. עכשיו הוא מוסיף פרט נוסף, הפרט של "מחוץ לפרוכת".

אם כן, הפרוכת היא סוד הפרסא –

וכמו שכתוב (תהלים פ"ד) כי שמש ומגן הוי' אלקים [זהו אחד הפסוקים החשובים ביותר שאדמו"ר הזקן מפרש בספר התניא. הוא מסביר ש"כי שמש ומגן הוי' אלהים"[ז] מורה על כך שהיחס בין שני השמות העיקריים של ה' – שם הוי' ושם אלקים – הוא כעין היחס בין "שמש" ו"מגן". כעת מסביר רבי הלל:] ששם הוי' נקרא שמשא עילאה [שם הוי' בלשון הזהר[ח] נקרא "שמשא עילאה", "השמש העליון" שמאיר בבהירות אור אין-סופית. אם לא היה מגן, פרסא, להסתיר ולהעלים את האור הזה – עולמות התחתונים לא היו יכולים לסבול את ריבוי האור ולהתקיים, לכן זקוקים לפרסא על מנת להעלים את בהירות עוצמת אור האין-סוף שנקרא "שמשא עילאה"] והוא בחינת יחודא עילאה [הגילוי של שם הוי', "שמשא עילאה", בפני עצמו, נקרא בזהר[ט] "יחודא עילאה" – גילוי היחוד העליון. מה הכונה? מסביר רבי הלל בסוגריים:] (כמבואר במקום אחר שזהו בחינת דעת עליון

יחודא עילאה היינו הדעת מלמעלה למטה שנקראת 'דעת עליון'. דעת פירושה נקודת מבט, השקפה. ההשקפה העליונה – איך שרואים את המציאות מנקודת המבט של הקדוש ברוך הוא כביכול – נקראת דעת עליון. [דעת איננה חיבור?] דעת כאן היינו השקפה על המציאות. דעת היא אכן חיבור, אבל לחיבור יש שני כיוונים – יש חיבור מלמעלה למטה – איך שרואים ומתחברים עם המציאות מלמעלה למטה; ויש איך שרואים ומתחברים למציאות מלמטה למעלה. אם כן, דעת עליון היא ראיית המציאות כולה, כל הבריאה כביכול, מלמטה למעלה. ההסתכלות מלמעלה למטה היא שלמעלה היש האמתי ולמטה האין. כל מה שנברא למטה, אפילו שהוא נברא (הבריאה היא אמתית, היא איננה דמיון גמור כמו שיש מאמינים) הוא בטל במציאות. הנברא הוא כאין ואפס לעומת אור האין-סוף של ה'.

הענין הזה הוא גם מה שנקרא בלשון הזהר[י] – והביטוי הזה מופיע רבות בתניא[יא] – "כולא קמיה כלא חשיב", שהכל לפניו כאין ואפס מוחלט. זוהי דעת עליון. היחוד הזה, התכללות העולמות עצמם בגילוי דעת עליון, נקרא "יחודא עילאה". אם העולמות או הנבראים ישיגו מצד עצמם את הבטול האמתי שלהם, שהם בבחינת "כולא קמיה כלא חשיב", המשמעות היא שהם נמצאים בעצמם במדרגת דעת עליון, יחודא עילאה. הם היו בטלים כמו שעולם האצילות – שהוא אמנם עולם – נמצא בבחינת אין מוחלט, בטול מוחלט, באור ה'. לכן עולם האצילות נמצא במצב של יחודא עילאה, מצב של דעת עליון. זהו הפירוש של מה שנקרא 'שמש', זהו הגילוי של שם הוי'.

והיינו [מהי דעת עליון? הגילוי של ההשקפה מלמעלה למטה] איך דכולא קמיה [לפני ה'] כלא חשיב כו' [נחשב כלא, כאין ואפס.])

שם אלקים – יחודא תתאה

עד כאן שם הוי'. מהו הסוד של שם אלקים?

אך בחי' שם אלקים הוא בחינת פרסא המפסיק בין אצילות לבריאה [שם אלקים הוא הכח שמסתיר ומעלים את הגילוי של דעת עליון. ישנו כח אלקי, כח של ה', שבעצמו מפסיק ומעלים על בהירות ההשקפה מלמעלה למטה שהכל אין ואפס – דעת עליון] שנמשך משם אלקים המעלים ומסתיר על שם הוי' שמזה נמשך בחינת יחודא תתאה [מההסתר הזה גופא נמשך גילוי שני. הגילוי השני הנו גם כן גילוי של אור ה', אבל הוא נקרא "יחודא תתאה", יחוד תחתון, דעת תחתון – נקודת המבט מלמטה למעלה כביכול. מה זאת אומרת? מסביר רבי הלל:] (שזהו דעת תחתון שבנבראים שנראים ליש [כל אחד רואה ומרגיש את עצמו למציאות יש בפני עצמו,] רק שמרגישים שכל מציאות התהוות היש שלהם מתהווה בכל עת ורגע מאין אלקי כו')

הנבראים מרגישים תלות ברורה ומוחלטת בהתחדשות הבריאה בכל רגע. כמובן, המצב הזה תלוי במציאות הזמן; מה שאין כן, המצב העליון, יחודא עילאה, הנו למעלה מהזמן. באמת היא הנותנת – אמנם מי שנמצא תחת ממשלת הזמן מסוגל להרגיש רק את עצם היותו יש, אבל כאשר הוא נמצא בשיא המדרגה של הישות הוא יכול להרגיש איך שבכל עת ורגע הוא מתחדש, נולד מחדש. באפשרותו להרגיש שהאין האלקי מהוה אותו, מחיה אותו, זן אותו ונותן לו את כל מחסורו בכל עת ורגע, בכל שניה. זוהי דעת תחתון, יחודא תתאה.

דעת תחתון יכולה להתגלות רק לאחר הפסק הפרסא – שם אלקים. שם אלקים מאפשר את התגלות יחודא תתאה למטה, בטול היש לאין, או בלשון פשוטה – בטול היש. לעומת זאת, יחודא עילאה נקרא 'בטול במציאות'. אלה הם שני מצבי הבטול. בעולם האצילות, יחודא עילאה, דעת עליון, נקרא 'בטול במציאות' – גילוי שם הוי'. על ידי שם אלקים נעשה מצב חדש בו לא יתכן שהנברא יתבטל ויכיר לגמרי שהוא ממש אין ואפס, רק שיכיר בהתחדשותו והתהוותו בכל רגע יש מאין על ידי ה' – בטול היש. אם אין לו את ההכרה בהתהוותו בכל רגע על ידי ה' – גם בטול היש אין לו, אין לו גם את מדרגת יחודא תתאה. כל מי שנמצא למטה יכול להיות במצב של יחודא תתאה, יחוד תחתון. המצב הזה מתאפשר על ידי הפרסא, על ידי שם אלקים.

העלאת הנרות – רצוא לעליה מיחודא תתאה ליחודא עילאה

וזהו גם כן ענין (שמות כ"ו[יב]) והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים [כפי שהוסבר, הפרוכת היא סוד הפרסא, שם אלקים שמבדיל בין יחודא תתאה – ההכרה של עולמות התחתונים שנקראת 'יחודא תתאה' – ליחודא עילאה, דעת עליון – ההכרה העליונה כפי שהיא בעולם האצילות] שהוא בין יחודא תתאה שנקרא קדש [יחודא תתאה נקראת 'קדש' כי גם היא הכרה בה', הכרה בה' כמי שמהוה אותי ואת המציאות באופן תמידי ושאין לי רגע של קיום עצמי. הכרה שכל הקיום שלי תלוי ומתחדש בכל הרף-עין מהאין האלקי. אם כן, התגלות יחודא תתאה היא התגלות של קדש, אבל לא של קדש הקדשים] ובין יחודא עילאה שנקרא קדש הקדשים כו' [שזו התגלות נעלית הרבה יותר – איך ש"כולא קמיה כלא חשיב" –] ולזה א' מחוץ לפרוכת העדות יערוך כו' [כעת אפשר להבין למה כל מה שהסברנו לגבי העבודה של "נר מצוה" ונר נשמה – עבודת עריכת, העלאת והטבת הנרות של אהרן הכהן – מתרחש דוקא מחוץ לפרוכת. ה"מחוץ לפרוכת" מראה שכל העבודה הזאת נעשית במצב של יחודא תתאה. זהו עולם הבריאה בשאיפתו לעלות ולהכלל בעולם האצילות.] שכל כוונת עריכות הנרות והעלאתם הוא הכל בכדי להעלות בחינת יחודא תתאה לבחינת יחודא עילאה

זהו חידוש. זאת אומרת, הפרוכת עושה הבדלה: ישנו מצב עליון – יחודא עילאה, וישנו מצב תחתון – יחודא תתאה; יש קדש ויש קדש הקדשים. כל ענינה של עבודת אהרן היא העלאת ההכרה של יחודא תתאה עצמה והכללתה בהכרה העליונה של יחודא עילאה. ההעלאה הזאת נקראת 'כלות הנפש', בדוגמת נברא תחתון שמסוגל להרגיש את ההתהוות מאין ליש בכל רגע, שבכלות נפשו עולה ומתחיל להרגיש את היחוד העליון, את הבטול במציאות, איך ש"כולא קמיה כלא חשיב". זאת אומרת, העלאת הנברא – שמסוגל להיות לכל היותר בהכרת יחודא תתאה להכרה העליונה של יחודא עילאה – היא-היא תפקיד עבודת אהרן בהעלאתו הנרות. העלאת הנרות פועלת את העלאת מדרגת יחודא תתאה למדרגת יחודא עילאה.

שזהו בחינת אם רץ לבך כו'

על הענין הכללי הזה כתוב בספר יצירה[יג] "אם רץ לבך". יש שני מצבים בנפש – רצוא ושוב. רצוא היינו יציאה מהגדרים, מהמדידה ומההגבלה של הנפש, והתכללות באין-סופיות. רצון ליציאה מהגבלות ומיצרי חיי הטבע (ולכל העולמות יש טבע, שהרי כל העולמות התחתונים בעלי גבול) והִכללות ביחוד העליון. זהו "אם רץ לבך" – מרוצת הלב ליציאה מגבולות הגוף. הגוף מבטא כאן את כל העולמות התחתונים והשגתם, אפילו השגת הקודש שלהם. יציאה אפילו ממדרגת הקדש למדרגת קדש-הקדשים הגבוהה. השאיפה הזו, כלות הנפש הזו, היציאה המוחלטת הזו, נקראת "אם רץ לבך".

ב.    סיכום "אהרן שושבינא דמטרוניתא" – רצוא

הקדמת שמחה של מצוה (נר מצוה) מכשירה את הרצוא (נר נשמה)

זאת אומרת, למרות שהיו כאן שלש מדרגות – עריכה, העלאה והטבה (ובאמת ההטבה באה בתחילה כהמשכה מלמעלה למטה לעשיית כלים לרצוא לכליון) – כל כונת ההמשכה של המצוות היתה למטרת העלאה. זאת אומרת שבדרך כלל סוד נרות המקדש הוא "אם רץ לבך". הגם שלפני הרצוא היתה המשכה, מטרת ההמשכה לאפשר ולהכשיר את הרצוא.

ההטבה הראשונה היא המשכה. היא איננה השוב האמתי – השוב האמתי בא לאחר הרצוא – אך היא עושה ומכשירה את הרצון. כפי שהסברנו, ההטבה הראשונה היא שמחה של מצוה, אם האדם שמח – יש לו כלים בהם הוא יוכל להרגיש לאחר מכן כלות הנפש ולגרום להם בעצמם להיות במצב של כלות. כלות גם מלשון כלי, שלכלי עצמו תהיה כלות הנפש להכלל (גם מלשון כלי) למעלה ביחודא עילאה. תהליך העלאת הנרות הוא תהליך של כמה שלבים, אבל כל השלבים האלה מסתיימים ומגיעים לשיאם ברצוא לעלות מבריאה לאצילות. אם כן, כל העבודה הזאת נקראת "מחוץ לפרוכת העדֻת... מערב עד בֹקר" – העלאת הערב של יחודא תתאה למצב של בוקר – יחודא עילאה.

תמיד יש רצוא, אך צריך להיות אחרי הרצוא שוב. את השוב הוא לא הסביר עדיין כלל, שוב הוא ענינו של משה רבינו, כמו שאמרנו בתחלת המאמר. כל העבודה מצד אהרן היא של "נר מצוה" ונר נשמה. "נר מצוה" מהוה הקדמה לנר נשמה, זאת אומרת, קודם ישנה השמחה-של-מצוה ואחר כך באה כלות הנפש. אפילו שענינה של השמחה-של-מצוה – כפי שהסברנו באריכות[יד] – המשכה מלמעלה למטה, כולה מהוה הכשרה לכלות הנפש מלמטה למעלה.

אם כן, שלמות העבודה של אהרן היא בסוד "אם רץ לבך". ובאמת, רצוא בלי שוב – כמו שהיה אצל נדב ואביהוא בני אהרן – איננו דבר טוב. מכאן גם אפשר להבין מדוע מודגש הקשר והשייכות שלהם לאהרן דוקא, משום שהם לא היו בטלים למשה רבינו כמו שאהרן היה בטל. משה ואהרן הם בסוד "שבת אחים גם יחד"[טו], ונדב ואביהוא היו רק בדרגה של אהרן בלי ההתכללות במדרגת משה, לכן הם הגיעו לשיא הרצוא בלי התכללות שוב, עד שיצאו וכלו לגמרי בפועל. הרצוא הזה נחשב להם לחסרון, אין זו מעלה. ובכל זאת, שלמות העבודה של אהרן היא בבחינת "אם רץ לבך".

כל הפרטים בנר מבטאים העלאה

כי כל ענייני הנר [כל הענינים שהסברנו לגבי נר המנורה] הם ד' בחינות שמן ופתילה ושני גווני אור

אמרנו שארבעתם כנגד י-הוה: שמן כנגד חכמה, י; פתילה כנגד ה-ה האחרונה; ושני גווני האור כנגד ו ו-ה הראשונה. האור הראשון הוא האור שנאחז בפתילה שנקרא 'אש שחורה' (או 'אש כחולה' לפעמים). האור הזה הוא אור של "אהבת עולם"[טז] – אהבה שבאה מהתבוננות באור ה' שממלא את העולם[יז]. כשם שהאור הזה מצומצם – כך אהבה מצומצמת היא כביכול אהבה שחורה, או אור שחור שנאחז בפתילה. האור הזה, "אהבת עולם" הזו, כנגד ה-ו של שם הוי'. האור השני הוא האור הלבן שמסביב הנקרא 'נהורא חיורא', אש לבנה. האור הזה הוא אור של "אהבה רבה"[יח], אהבה רבה באה מההתבוננות בעצם אור האין-סוף – מה שנקרא גם 'סובב כל עלמין' – שלמעלה מהתלבשות בעולם. לכן ההתלהבות, האור שבא מההתבוננות הזאת, הוא אש לבנה שכנגד ה עילאה. על כל פנים, בתוך הנר יש בדרך כלל ארבעה מרכיבים – שמן, פתילה ושני גווני אור. כל ארבעת המרכיבים הללו עולים יחד מלמטה למעלה בבחינת "אם רץ לבך" משום שתכלית הכונה היא שמדרגת יחודא תתאה עצמה תתעלה למדרגת יחודא עילאה.

הכל הוא בשביל ההעלאה דיחודא תתאה ביחודא עילאה כו' ודי למבין. ולכן א' מערב עד בוקר כו' כי ערב הוא בחינת יחודא תתאה ובוקר הוא בחינת יחודא עילאה וכל ההעלאה הוא מבחי' יחודא תתאה לבחינת יחודא עילאה כו' ודי למבין.

והנה כל זה הוא עבודת אהרן כהן גדול ג' דברים הנ"ל הערכה והעלאה והטבה הכל [מטרת שלשת השלבים האלה בסופו של דבר היא] להעלות בחינת יחודא תתאה לבחינת יחודא עילאה בבחינת רץ לבך כו' [הכל נקרא 'רצוא' בדרך כלל] והוא ענין העלאת האהבה דבכל מאודך[יט] [זאת אומרת, שיא ההעלאה ו'כלות הנפש' נקרא "בכל מאדך". "בכל מאדך" היינו למעלה מהגבלת כלי הנפש שבגוף. הסברנו ש"בכל לבבך ובכל נפשך" מבטאים עדיין את הגבלת כחות הנפש המלובשים בגוף; וש"בכל מאדך" היינו יציאה מוחלטת מהגבלת כחות הנפש המלובשים בגוף.] על ידי השמחה של מצוה כו' כנ"ל באריכות.

הרחבת הכלים הנצרכת להתעלות בכלות הנפש, באה מהקדמת השמחה-של-מצוה – 'הטבת הנרות' ב"שמן למאור". בכדי להוציא את השמן גופא – הסברנו בפעם הקודמת – צריך לכתוש את הזית עם שפלות, קבלת עול מלכות שמים, יראה תתאה – כל מה שדברנו בפעם הקודמת. על ידי השפלות, כתישת הזית, יוצא השמן שענינו בטול, והבטול מתיחד אחר כך עם שמחה וממשיך ומגלה אותה. כל אלו מרחיבים את כלי הנפש ומכשירים אותה להתעלות בכלות הנפש ממצב מוגבל – הכרה של יחודא תתאה – למצב רחב, מרחב עצמי, של יחודא עילאה. זוהי עבודת אהרן.

ג.     "משה שושבינא דמלכא" – שוב

עבודת השוב – לימוד תורה בבטול

כעת הוא מתחיל נקודה חדשה:

אך הנה ידוע שעל ידי עבודת המצות [כל עבודת המצוות – כולל השיא שלה – כלות הנפש שבאה אחרי השמחה-של-מצוה, כל עבודת היהודי את ה' בקיום המצוות על פי פשט –]  אינו רק עבד בלבד כו' [יהודי שמקיים מצוות נקרא 'עבד', עובד את אדונו, עובד את המלך, "אין מלך בלא עם"[כ], כל המצוות הן מצוות המלך. גם כשהוא מעורר שמחה של מצוה וגם כשיש לו כלות הנפש להתעלות למעלה מההגבלה שלו, על ידי השמחה-של-מצוה – כל זה נכלל במסגרת עבודת עבד שעובד את האדון, את השר, או את זה שעומד מעליו]

אבל על ידי לימוד התורה

עד עכשיו לא דברנו במאמר על תורה בפני עצמה, רק על מצוות וכלות הנפש – "נר מצוה" ונר נשמה – שנכללים בנר אחד. כעת הוא אומר שישנו ענין נוסף שניתן דוקא על ידי משה רבינו. כל שדובר כאן על מצוות הוא עבודת אהרן. הסברנו גם בתחילת הפרק הזה שמהות השמן של הנרות – "שמן על ראשך אל יחסר" – כוללת את כל המצוות. אצל כולם יש גילוי של בטול וטוּב, השמן נקרא "טוב" ועצם הטוב מתגלה בכל מצוה ומצוה. אבל יש דבר נוסף עליו כלל לא דברנו עד עכשיו – התורה בעצמה. התורה נתנה על ידי משה רבינו – "תורה צוה לנו משה"[כא], "זכרו תורת משה עבדי"[כב].  משה רבינו הוא בחינת 'שושבינא דמלכא', שושבין המלך.

זאת אומרת, אהרן נקרא 'שושבינא דמטרוניתא', שושבין הכלה. כל עבודתו היא העלאת הכלה לחתן. קודם צריך לקשט את הכלה ואחר כך להביא אותה לחתן. הקישוט, הרחבת הכלים, היינו שמחה של מצוה, והבאתה היינו העלאת הנרות. הקישוט היינו הכנה להעלאת הנרות שנקראת "נר מצוה", וההעלאה עצמה נקראת 'נר נשמה'. זאת עבודת אהרן השושבין להבאת הכלה לחתן. אבל העבודה של משה הפוכה, משה הוא 'שושבינא דמלכא', השושבין להבאת החתן – הקב"ה כביכול – לכלה, כלל נשמות ישראל. זהו כבר השוב שאחרי כל הרצוא. זהו השוב בכללות. אפילו שאמרנו שהשמחה-של-מצוה הינה גם כן שוב והמשכה – אף על פי כן היא מהוה חלק מהרצוא. מה שאין כן, עבודת משה היא השוב בעצם, תכלית ושלמות השוב.

בעבודת ה' הענין הזה קשור עם לימוד תורה בבטול:

כשהוא לומד בבחי' ביטול [לימוד עם בטול איננו לימוד רגיל. אפשר ללמוד ולגרום פעולה בלתי-רצויה – אם אדם "לא זכה"[כג], אם אדם מתגאה מהשכל שלו וממה שלמד, הלימוד יכול להוות לו היפך סם החיים. אם כן, התורה יכולה לעשות את הפעולה ההופכית. מה שאין כן, אם אדם לומד כמו שצריך, בבחינת בטול (הוא יסביר יותר בהמשך מהי בחינת הבטול) –] אז נקרא בשם שר

הלומד בעצמו נעשה מלך – "מאן מלכי? רבנן"[כד] – או שר. וכמו שכתוב[כה] על רבן יוחנן בן זכאי שהיה בבחינת שר אצל ה' כביכול, שכל מה שגוזר מתקיים. זאת אומרת שהתורה נותנת למי שלומד תורה מדרגה של מושל, שר, מלך, להיות בעל יכולת של "ותגזר אומר ויקם"[כו], "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים"[כז]. הכח לשלוט ולמשול – מה שכביכול בא-הכח של ה', שה' מיפה את כחו לשלוט על המציאות – בא דוקא על ידי תורה, לא על ידי כלות הנפש שבא בסוף ולא על ידי השמחה-של-מצוה. אם כן, כל מה שהוסבר עד עכשיו נכלל בעבודת עבד, אבל בחינת שר שייכת אך ורק ללימוד התורה. אך גם בלימוד התורה יש תנאי, מהו התנאי? ללמוד בבחינת בטול אמתי דוקא, שרק אז הוא נקרא בשם 'שר'.

וכמאמר (ביצה דכ"ח ע"ב) מתניתא [מלכתא] כו' [המשנה היא המלכות ו"מאן מלכי? רבנן", מי הם המלכים? חכמים.]

בטול העבד ובטול השר

כעת הוא חוזר אחורה לעבודת המצוות, מדרגת העבד:

וידוע שבחינת העבד אפילו כשהוא בתכלית הביטול [אפילו כשעבד מגיע לבטול הגדול ביותר שיוכל להגיע אליו] אינו רק ביטול לשר [הוא מתבטל רק למי שעומד מעליו – לשר, למלך או לאדון. הוא מתבטל כלפי המושל שלו] אבל אינו מתאחד עמו ממש [כל בטול העבד לא מספיק בכדי לכלול ולאחד אותו לגמרי עם מלכות השר אליו הוא מתבטל] מה שאין כן על ידי התורה מתאחד הוא עם גוף ומהות השר

השר כאן היינו הקדוש ברוך הוא. לימוד התורה בבטול מביא להזדככות והתאחדות נעלות מכל מדרגות בטול. זאת אומרת, אפילו כשמדברים בחסידות על זיכוך או על המושג 'בטול במציאות', יש הבדל ביניהם ובין התאחדות. כשדבר מזדכך באופן מוחלט הוא איננו בטל, רק כשהוא מתאחד הוא מקבל את הכח של המקור בו הוא מתאחד. גם מי שבטל במדרגה הכי גבוהה – פשוט איננו במציאות, הוא מתבטל לשר, אך לא שהוא מקבל את יפוי הכח של השר או נעשה חלק ממנו. מסביר רבי הלל שזהו ההבדל הכללי בין עבודת המצוות לעבודת התורה: עבודת המצוות, אפילו במדרגה הכי גבוהה שלה, היא בטול העבד לשר; לעומת זאת, על ידי התורה אפשר להיות כמו השר ממש. זאת אומרת, לימוד התורה בבטול נחשב בטול כל כך מוחלט, עד שהוא אינו עולה בשם 'בטול' אלא בשם 'התאחדות'.

הבטול כאן הוא כמו בטול של שליח. יש 'בטל אל' ויש 'בטל מ-', כאן הוא בטל לגמרי עד שהוא מקבל את כחו מהשר, וממילא מבטא את רצונו וגוזר במקומו כביכול. סוג הבטול הזה מתאפיין כבר בשוב, בירידה מלמעלה למטה. מה שאין כן, בטול העבד הינו תמיד בטול מלמטה למעלה, בטול אל השר, לא בטול מהשר. בטול שכזה גופא – התאחדות מוחלטת עם השר – הוא בטול של שוב. כלומר, הוא עלה עד כדי התאחדות אמתית ועכשיו כל עבודתו היא מלמעלה למטה. כיון שכעת הוא בא-כח השר, הוא נחשב כעת לְשר בעצמו, לכן כל עבודתו עכשיו היא מלמעלה למטה, בחינת משפיע. לא בחינת מקבל שכל עבודתו – אפילו אם תהיה חדורה בבטול במציאות – הינה עבודה מלמטה למעלה עדיין.

[תפלה היא עבודת שר או עבודת עבד?] בתפלה כלולות שתי המדרגות. בדרך כלל תפלה היא תפלת עבד, "כעבדא קמיה מריה"[כח], אך ישנה תפלה גבוהה יותר, כגון תפלה של אדם שמכוון כוונות, ועושה זאת באופן אמתי – שהוא בעצמו משפיע ומיחד יחודים. בדרך כלל[כט] שתי התפלות הללו נקראות 'תפלת עני' ו'תפלת עשיר'. תפלת עני היינו תפלת עבד שעל ידה הוא מקבל. מה שאין כן, כשמה, תפלת עשיר מורה על כך שיש לו, שהוא לא מתפלל כי חסר לו משהו, אלא מטרת התפלה שלו היא המשכת השפע למטה. זוהי תפלת עשיר. אבל עיקר התפלה היא תפלת עני, מלמטה למעלה.

בהמשך הוא יסביר קצת יותר מה זאת אומרת ללמוד בבטול. מי שלומד באופן הזה עבודתו היא בבחינת שוב מלמעלה למטה, הוא בעצמו נעשה המשפיע והתורה עצמה נעשית הצנור לכל השפע שהוא מוריד. כמו שכתוב[ל], מי שהיה מבין כל התנאים "תורתו אומנתו", מי שלגמרי התאחד עם התורה שלו הוא רשב"י. אפילו בנגלה של התורה שלו הוא נעשה אחד עם התורה, לא רק בזהר – פנימיות התורה. כמו שהוא יאמר תיכף, השפע שרשב"י ממשיך לא נמשך על ידי תפלה כל כך, אלא, כמו שכתוב[לא], מתי שהיה העולם צריך גשם, הוריד רשב"י גשם על ידי לימוד התורה. התורה עצמה משמשת את מי שזוכה למדרגה הזאת כצנור המשכת השפע באופן הכי טוב, מאוזן וישר. תיכף הוא יסביר את כל זאת בקשר לרשב"י.

עוד פעם, הוא הסביר שהמדרגה הכי גבוהה של עבד היא עדיין מדרגה של בטול אל השר, אבל לא התאחדות מוחלטת עמו. אפילו כשמגיעים לבחינת בטול במציאות, אמנם נמצאים במצב של אין ואפס, אבל לא נהיים שר. מה שאין כן, על ידי התורה הוא מתאחד עם גוף השר –

עד שנעשה כשר עצמו כו' ולכן יכול לגזור ["]אומר [ויקם לך"] כו'. ["צדיק מושל יראת אלהים"[לב], "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". צריך לקבל את התורה ממשה. משה נתן לנו את התורה משום שצריך להתקשר אליו. אך בשביל ההעלאה צריך גם להתקשר למדרגת אהרן] והנה על ידי עבודת המצות הוא בחינת רצוא שהוא בחינת העלאה [עכשיו הוא מסכם. כל עבודת המצוות בבחינת עבד הינה העלאה, רצוא; ועליה כתוב בספר יצירה "אם רץ לבך"] (שהגם שהמצות הם בחי' המשכה בעצם אבל המשכה זאת הוא בשביל העלאה שאחר כך כו')

הסברנו מוקדם יותר בפרק[לג] שכל המצוות הן המשכות מוחין. נקטנו כדוגמא את מצות תפלין שהוקשה כל התורה אליה. הסברנו שעל המשכות המצוות כתוב "כשמן הטוב על הראש יֹרד על הזקן זקן אהרן שיֹרד על פי מדותיו"[לד], היינו שהמצוות יורדות, לא עולות. כל המצוות נמשלו לשמן שיורד. אם כן, למרות שהמצוות כולן הן בעצם המשכה, תכליתן היא ההעלאה שאחר כך. ההמשכה מרחיבה ומכשירה את הכלים להגיע למצב אמתי של כלות הנפש, "בכל מאדך". יוצא שתכלית עבודת המצוות היא "ירידה צורך עליה"[לה]. מה שאין כן, העבודה על ידי לימוד התורה בבטול בדיוק הפוכה – "עליה צורך ירידה"[לו].

עבודת השוב מקנה יציבות בעבודת ה'

כעת הוא מתחיל להסביר נקודה חשובה מאד. כאמור, כדי להגיע לכלות הנפש צריך קודם להכשיר את הנפש על ידי שמחה של מצוה. על ידי שמחה של מצוה נפעלים תקון והרחבת הכלים, ובטול. הוא הוסיף שהוא לא יזכה לשמחה עצמה ללא שפלות, יראת שמים וכל שאר הענינים שהוא הסביר קודם. קודם מוטלת עליו עבודת הכשרה ורק לאחר מכן עבודת עליה. עיקר התכלית שלו, השאיפה שלו, היא עליה והתבטלות. אך כמו שהוא יאמר תיכף, בעליה כזאת יש תמיד תזוזות של עליות וירידות, יש תמיד מה שנקרא קטנות וגדלות, לפעמים הולך טוב ולפעמים פחות טוב. זאת אומרת שכל עבודת המצוות, עבודת הנרות, איננה דבר יציב לגמרי, יש בה נפילות, עליות וירידות כל הזמן. תיכף נסביר זאת קצת יותר.

ויש בזה בחי' עליות וירידות כו'. [הנקודה הזאת היא נקודה מאד חשובה בעבודת ה'. בעבודת המצוות, מי שהעיקר אצלו הוא שמחה והעלאה, אף פעם לא יהיה יציב לגמרי בחייו, תמיד יהיו לו עליות וירידות, יותר טוב ופחות טוב. מי שעיקר העבודה אצלו היא בבחינת אהרן ולא זכה לתורה עדיין בשלמותה – עבודת ההמשכה והירידה שלו, "ירידה צורך עליה", לא תהיה יציבה אף פעם] מה שאין כן על ידי לימוד התורה נעשה בחינת שוב

פה הוא מחדש שהשוב בעיקרו הוא יציבות. מי שעיקר העבודה אצלו היא רצוא, עליה – רצון לפרוח ולהיות כמה שיותר גבוה – אפילו אם עבודתו תהיה מאה אחוז לשם שמים כמו עבודת אהרן ולא לשם גאוה חס ושלום – לא תהיה בעבודה שלו יציבות מוחלטת. מה שאין כן, עבודת השוב – עבודת התורה שנתנת על ידי משה רבינו 'שושבינא דמלכא' – יציבה ולא משתנה, לא זזה, אין בה עליות וירידות. על הקב"ה בלבד כתוב "אני הוי' לא שניתי"[לז], מה שאין כן, בדרך כלל, בכל אדם שנמצא בעולם הזה – אפילו הצדיק הכי גדול – מתקיים הפסוק "שבע יפול צדיק וקם"[לח], לכל אדם יש נפילות ועליות. זאת אומרת, בעבודת ההתעלות גופא יש הכי הרבה עליות וירידות. גם אם עבודת ההתעלות נעשית בצורה נכונה על פי תורה – מקיימים מצוות, מתפללים – כל עוד לא זוכים לתורה – תהינה הרבה עליות וירידות.

בהקדמה לחלק השני של התניא[לט] כתוב, שאם האדם בעל העליות והנפילות קיבל חִנוך טוב (וכל אחד צריך לחנך את עצמו אם הוא לא קבל חנוך טוב), יהיה לו תמיד איזשהו בסיס ליפול אליו. כלומר, הוא לא מתמוטט מהנפילות שלו חס ושלום. כל היסוד בחנוך הוא בניית יסוד שגם בזמן ירידה, קטנות או נפילה, תהיה אפשרות ליפול ליסוד הזה ולשוב ולקום – "כי נפלתי קמתי"[מ]. איך צדיק תמיד קם – "שבע יפול צדיק וקם"? משום שיש לו יסוד. בזכותו הוא תמיד קם מחדש. זהו ענין החנוך, "חנֹך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסוד ממנה"[מא].

בכל אופן, העבודה תמיד מלאה עליות וירידות. אולם, מי שזוכה לפנימיות התורה – יחידי סגולה כרשב"י – זוכה להיות כמו ה'. אמרנו שמי זוכה בתורה נהיה כמו השר עצמו. על השר עצמו – הקב"ה כביכול – כתוב "אני הוי' לא שניתי", אין השתנות, אין עליות וירידות. אם כן, אם אדם זוכה לסוד התורה – גם בעבודה שלו אין עליות וירידות, משום שהוא נמצא ביציבות תמידית. אין הכונה שהוא לא מתחדש, עולה ומשיג יותר ויותר – הרי התורה אין-סופית – רק שעם כל ההתחדשות שלו אין לו תזוזות ונפילות. מה שאין כן, כל זמן שעיקר העבודה בבחינת רצוא, יש בה הרבה עליות וירידות.

לימוד התורה מיצב את בעל התשובה

הנקודה הזאת מאד חשובה לבעלי תשובה. כל בעל תשובה נמצא ברצוא, רוצה להתקרב. אם כן, צריך לצפות להרבה נפילות וירידות בדרך, משום שעצם השאיפה והרצון להתעלות מחייבים זאת. כמובן שאין זו סיבה לא להיות בעל תשובה ולגמור עם התקופה הזאת כמה שיותר מהר... כתוב[מב] שמשיח בא להחזיר את הצדיקים – בעלי התורה עליהם אנו מדברים כאן – בתשובה. זאת אומרת שמצד אחד הצדיק נשאר יציב, אך מצד שני הוא נמשך כל הזמן להתעלות. אם כן, הרצוא והשוב של הצדיק תמיד מתחדשים אצלו.

לימוד התורה בבחינת בטול מאד קשה לבעל תשובה. בדרך כלל בעל תשובה שמתחיל ללמוד, בגלל שהתורה שהוא לומד הינה שכל נפרד – דבר חדש בשבילו – הוא מאד מתפעל ממנה, ועלול להתפאר, להתייהר ולהתגאות בה. לכן, כמו שאמרנו, התורה היא סם, או סם החיים או סם היפך החיים. אם אדם זוכה לתורה באופן הרצוי – בבחינת סם החיים – היא מייצבת אותו. זהו סוד השוב בתורה שהוא מסביר כאן – נקודה חשובה ביותר.

שוב – תחושת שליחות בחיים

נסביר יותר טוב את הנקודה: למה כשעולים יש תמיד ירידות ועליות? כיון שאף פעם לא מתאחדים לגמרי עם השר, רק אני זה שמתבטל יותר ויותר. כל עוד אני מתבטל – אפילו שאני מתבטל להיות ממש בבחינת אין ואפס – יש זמנים שהבטול בהיר יותר ויש זמנים שפחות. הבטול תמיד יעלה וירד כל זמן שלא הגעתי להתאחדות. ברגע שישנה התאחדות כל העבודה נעשית בבחינת שוב, ושוב היינו שליחות כמו שאמרנו.

הרבי שליט"א מדבר הרבה מאד שעיקר ענין החסידות – וחסידות חב"ד במיוחד – הוא החדרת הרגשת שליחות בחיים. כל ענין הרגשת השליחות כלפי הזולת הוא שוב. כאן הוא מסביר ששוב הוא-הוא התורה. אם כן יוצא, שהלימוד לעצמי איננו העיקר בתורה, התורה נתנה בשביל ללמד ולהפיץ, "יפוצו מעינֹתיך חוצה"[מג]. העיקר בתורה הוא גילוי האלקות בעולם. העיקר הזה מתבטא החל מעבודת אבינו הראשון, אברהם אבינו, שכל לימוד התורה שלו לא היה בשביל עצמו אלא בשביל קירוב העולם.

נאמר זאת בצורה אחרת: מהו עיקר ההבדל בין תורה למצוות? במצוות – אפילו המצוה הכי גדולה של גמילות חסד, הצלת חיים של מישהו בפועל ממש – המצוות שיכות לי, אני לא משפיע אותן החוצה אל מישהו אחר. מה שאין כן, העיקר בתורה הוא שהיא איננה בשבילי, ענינה לגלות אלקות למישהו אחר. עיקר ענין התורה הוא שהיא לא תשאר אצלי כלל, לכן התנועה שלה היא מלמעלה למטה. משום כך התורה היא בחינת הבטול האמתי, לא רק בטול במציאות אל הסיבה הראשונה, אל ה', כי אם בטול בבחינת בא-כח של ה', תודעה שאני שליח ה' ושעלי ליישם את תפקידי ושליחותי בחיים – הפצת אלקות.

אי-מודעות לבטול מורה על הבטול הכי מוחלט

ישנה שיחה חשובה מאד של הרבי שליט"א על פרשת משפטים[מד] – פרשת השבוע שעבר – בה הוא מסביר באריכות מאד גדולה שמי שמסור לשליחות שלו אין לו רגע של פנאי לחשוב היכן הוא נמצא, היכן הוא עומד. מי שנמצא במדרגה הזאת נמצא במדרגת ה'שוב' שהוא מסביר כאן שמקבלים על ידי התורה. אדם שנמצא במדרגה הזאת אין לו בכלל פנאי לְמחשבה כמה הוא בטל לה'. זוהי התאחדות, חוסר היכולת לחשוב אפילו אם אני יותר בטל או פחות בטל. [לכן הוא לא נופל.] בדיוק. זהו סוד היציבות, שאין עליות וירידות.

על פי זה מסביר הרבי בשיחה את הגמרא[מה] על רבי יוחנן בן זכאי שאמר לפני הסתלקותו "שיש לפני שתי דרכים... ואיני יודע באיזו מוליכים אותי". הרבי מסביר, שכל החיים שלו, אפילו עד הרגע האחרון, לא היה לו פנאי לחשוב להיכן הוא הולך. רק ברגע האחרון, כשאין מה לעשות יותר, פעם ראשונה בחיים שלו שהוא מתחיל להתבונן ולשאול את עצמו 'לאן הגעתי בחיים?'. עד לרגע זה לא היתה לו שניה לחשוב להיכן הוא הולך. מדוע? משום שהוא בבחינת משפיע, בבחינת שליח. [איך בסוף הוא מגיע להתבונן על עצמו?] מסביר הרבי שבאמת בסוף, ברגע האחרון, צריך את ההתבוננות הזאת, משום שהשליחות גופא צריכה לפעול שהנפש תתעלה בסוף בעליה אין-סופית. אם כן, צריך להתבונן אם הוא מוכן לכך.

לפעמים רצון ה' הוא שיהודי ימות על קידוש ה'. רצון כזה הינו יוצא מן הכלל, אבל, אם בכל זאת רצון ה' להעמיד יהודי בניסיון בו הוא צריך להקריב את החיים שלו – צריך להתבטל לרצון ה'. העיקר בתורה הוא "וחי בהם"[מו], אבל לפעמים התיקון העצמי של יהודי ותיקון העולם כולו הוא קידוש שם שמים בפועל ממש, מיתה על קידוש ה'. כתוב[מז] שדוקא יהודי כזה מגיע למקום גבוה מכל אחד אחר. אפילו שלכאורה רצון ה' שימות על קידוש ה' הוא רצון יוצא מן הכלל, שהרי הרצון הכללי הוא "וחי בהם", המשכת העבודה למטה – אם רצון ה' הוא שיקדש את ה' בפועל וימות – צריך לקבל זאת ברצון; ולהיפך, זו הזכות הכי גדולה, כמאמר חז"ל ש"אין אדם יכול לעמוד במחיצתן"[מח] של הרוגי לוד, שום צדיק בעולם לא יכול להגיע למקום ולמדרגה של הרוגי לוד שמסרו נפשם.

מכאן לומדים הוראה לכל אחד. כמו שקידוש ה' בפועל הינו יוצא מן הכלל, שעל ידי קידוש ה' הוא עולה, לא יורד – כך גם בסוף החיים צריך להיות רגע בו מסכמים חשבונות. למשל, אדם בעל מסחר גדול צריך תמיד לחשבן את החשבונות בסוף העונה. אבל – אפילו אם הוא ירצה – הוא לא יוכל לחשב את החשבונות שלו באמצע עונה, משום שהחישוב יגרום לו בלבול. כך גם כאן – לא יתכן שמי שנמצא בפעולה יחשבן חשבונות – אפילו 'חשבון נפש' – תוך כדי הפעולה.

גם זו נקודה חשובה מאד. השיחה הזאת קשורה למה שהוא כותב כאן שבעבודה של שוב ישנה יציבות, אין עליות וירידות. השוב נעשה דוקא בתורה משום שהיא עצם הצינור לגילוי האלקות חוצה – "יפוצו מעינֹתיך חוצה".

מצוות – יחוד התחתון בעליון; תורה – יחוד העליון בתחתון

שהוא בחינת המשכה בעצם שעל ידי זה נמשך גילוי אור אין סוף למטה כמו למעלה

ההמשכה פועלת שהגילוי למטה יהיה בדיוק כמו למעלה. אם כן, ההמשכה מלמעלה למטה פועלת יותר מעליית המטה למעלה: כאשר המטה עולה למעלה הוא אף פעם לא נהיה מעלה ממש, וכמו שאמרנו קודם שעד כמה שהעבד יתבטל לשר הוא לא יהפוך לשר בעצמו; מה שאין כן, עבודת המשכת המעלה למטה פועלת שהמטה יהיה ממש כמו המעלה.

התורה נועדה לגלות את היחוד העליון למטה בתחתונים. אין ענינה של התורה להעלות יחודא תתאה ביחודא עילאה, זו התכלית של המצוות. ענין התורה בדיוק הפוך – התורה נתנה מן השמים וענינה לגלות את היחוד העליון למטה – "וירד הוי' על הר סיני". לא העלאת התחתון לעליון, אלא הורדת העליון לתחתון. אם כן, שתי התנועות הללו עומדות בניגוד לטבע: על פי טבע ישנו רק יחוד עליון ויחוד תחתון, אך לא יחוד תחתון בעליון ויחוד עליון בתחתון.

למשל, האינו-יהודי החסיד הגדול ביותר מחסידי אומות העולם יכול להגיע למדרגה הגדולה ביותר של היחוד התחתון בהיותו נברא. ביכולתו להשיג את ההתהוות התמידית יש מאין ולהיות בטל בבטול-היש הגבוה ביותר, השלם ביותר. אך יחד עם כל ההשגה שלו – העליונים למעלה והתחתונים למטה, כמו שכתוב[מט] שה' גזר גזרה בתחילת הבריאה שהעליונים לא ירדו למטה והתחתונים לא יעלו למעלה. כאמור, הגזרה הזאת נעשית על ידי הפרוכת, הפרסא, שם אלקים, שמבדיל בין קדש-הקדשים ובין הקדש.

לפי זה, בטבע אין את שתי התנועות הללו, את שתי ההשגות, ההכרות הללו. אולם, כתוב במדרש[נ] שכל ענין מתן תורה הוא בטול הגזרה הזאת. מתן תורה בטל את הגזרה שהיתה מבריאת העולם שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למטה, ביטל את הגזרה שמדרגת יחודא עילאה לא תתגלה במדרגת יחודא תתאה ושמדרגת יחודא תתאה לא תוכל להשיג את מדרגת יחודא עילאה. במתן תורה הגזרה הזאת התבטלה.

בטול הגזרה מתבטא גם במצוות וגם בתורה. עיקר תכלית המצוות הוא שהתחתונים יעלו למעלה, כלומר שהמדרגה של יחודא תתאה תשיג את האור, את הבטול במציאות של 'דעת עליון' – יחודא עילאה ש"כולא קמיה כלא חשיב". מה שאין כן, התורה מורה על בטול הגזרה בכיוון הופכי – "וירד הוי' על הר סיני" – שבמתן תורה העליון, שם הוי', ירד להתגלות בעולם. זוהי העבודה בלימוד התורה – גילוי אור ה' למטה, ואת זה עושה מי שלומד תורה בבטול. כיון שהעבודה הזאת היא בבחינת שוב, מלמעלה למטה, יש לה יציבות גם ביחס לעובד.

תכלית לימוד התורה – גילוי אלקות למטה

[כשרבי הלל מדבר כאן על לימוד תורה, הוא מתכון ללימוד תורה עצמי או לימוד אחרים?] ענינו של לימוד תורה אמתי הוא גילוי אור. יש גילוי אור שנעשה על ידי לימוד על מנת ללמד בפועל; ויש את מה שבעצם הלימוד מגלים את רצון ה' למטה. גם מי שלומד לעצמו מגלה את רצון ה' או את חכמת ה', ו"הוא וחכמתו אחד"[נא] ו"הוא ורצונו אחד"[נב]. אם כן, גם לימוד כשלעצמו מגלה אור למטה בעולם. ובמיוחד, כתוב בחז"ל[נג] שישנה מדרגה נוספת – "הלומד על מנת לעשות". על פי פשט, עשיה נעלת מלימוד אחרים, אבל מצד שני כתוב שאין עשיה גדולה יותר מהחזרה בתשובה וקירוב יהודים על ידי תורה. אם כן, כמובן שעיקר התורה היא "תורת חסד"[נד] – תורה שאדם לומד על מנת ללמד.

זאת אומרת, ישנה עשיה שאני עושה בעצמי, ויש מְעשה מלשון לְעשות, עזרה לאחרים לעשות. כתוב "שגדול המְעשה יותר מהעושה"[נה], לְעשות מישהו אחר, השפעה על הזולת לעשות, הרבה יותר גדולה מעשיה בעצמי. בדור שלנו המְעשה הוא במיוחד המלמד. אם כן, בדור שלנו המלמד יותר גדול מהעושה, כי העושה עושה רק לעצמו ואילו המלמד הוא המְעשה עליו כתוב "גדול המעשה יותר מן העושה".

הענין הזה מתבטא גם בהלכה בשלחן ערוך. ההלכה היא שצריך להפסיק מתלמוד תורה בשביל קיום מצוה עוברת שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים[נו]. אך ישנה הלכה בשלחן ערוך[נז], שאם הרב דורש בזמן סעודה שלישית בשבת – וישנה הרי מצוה לאכול סעודה שלישית – אם הוא דורש הלכה לתלמידי חכמים שאין בה משום התעוררות תשובה לרבים – צריכים להפסיק את השיעור שלהם, לטול ידיים ולאכול סעודה שלישית, משום שהיא מצוה עוברת; אבל אם הרב דורש ברבים שיחה שמטרתה לעורר את הלבבות בתשובה – לא מפסיקים אותה בשביל קיום מצות סעודה שלישית. הלימוד בשביל עירור את הלבבות בתשובה גדול מכל העשיות משום שהוא שרש המעשה. אם כן, ענין זה שייך במיוחד לדור שלנו בו המְעשה הכי גדול הינו המלמד, שהרי תכלית לימוד התורה היא גילוי אלקות למטה.

לימוד התורה של רשב"י

ובחינת זאת הוא תמידית [במדרגה הזאת אין תזוזות] אין בזה עליות וירידות [מי שזוכה לעבודה הזאת יש לו יציבות תמידית, הוא לא משתנה.] ולכן רשב"י [שבחז"ל מבטא תמיד את שיא המדרגה הזאת] שהיה תורתו אומנותו [זאת אומרת, שההתאחדות שלו עם התורה מורה על ההתאחדות המוחלטת שלו עם ה', להיותו שר כמו ה'] שהוא ענין לימוד התורה בבחינת ביטול כנ"ל [מהי "תורתו אומנותו"? לימוד תורה תדיר בבחינת בטול אמיתי] אמר על עצמו (זח"ג דרפ"ח ע"א) ["]בחד קטירא אתקטרנא [ביה אחידא ביה להיטא"] כו'

כלומר: 'אני קשור בקשר אחד עם ה' בתמידות בלתי נפסקת, בו אני אחוז תמיד, בו אני להוט תמיד'. המדרגה הזאת באה דוקא על ידי לימוד התורה – "תורתו אומנותו" – בבחינת בטול. מי למי שזוכה ללמוד תורה באופן הזה אין תנודות, יש לו יציבות. הדוגמא הכי טובה לכך היא רשב"י שאמר על עצמו "בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא".

משיח מחזיר את הצדיקים בתשובה

[אלו צדיקים משיח יחזיר בתשובה?] כל הצדיקים. הצדיקים הכי גדולים, אלה שמגלים את פנימיות התורה, הם בעצמם סוד התשובה. כתוב[נח] שספר הזהר הוא סוד התשובה, שכל הספר הזה הוא תשובה. בכלל ענין פנימיות התורה הוא תשובה, כי היא מעוררת את הלב לחזור אל ה'. כתוב שמהבעל שם טוב והלאה אין צדיקים. זאת אומרת, כשקוראים לתלמיד מתלמידי הבעל שם טוב 'צדיק' אין הכוונה צדיק ממש, אפילו לא צדיק של ספר התניא. מהבעל שם טוב והלאה, כל הצדיקים הם בעיקר בחינת בעלי תשובה. לכן הם המכשיר של ביאת משיח, משיח הוא הכח להחזיר את הצדיקים בתשובה. אם כן, הצדיקים שצריך להחזיר בתשובה הינם הצדיקים שאינם חסידים, הצדיקים של המתנגדים. [מעניין מה הגאון מוילנא יאמר על זה...] התלמידים שלו נזהרו מזה מאד ולכן הם קראו לו 'החסיד', 'הרב החסיד רבי אליהו מוילנא'. מה שאמרתי לא היה בדיחה, צדיק שצריך להחזיר בתשובה הנו מי שחושב שהוא צדיק. מי שמסתפק וחושב שהוא בסדר – אותו צריך להחזיר בתשובה. לעומת זאת, הצדיק החסיד אף פעם לא יסתפק ויאמר שהוא בסדר, לכן הוא בעיקר בחינת בעל תשובה.

[צריך להיות חסיד בנשמה, לא בחיצוניות.] הכינוי שנותנים למישהו לא אומר שום דבר. יכול להיות ה'עניו מפינסק' – העניו הכי גדול שזהו הכינוי שלו, והיו הרבה ענוים וחסידים וכך הלאה – אבל זה לא אומר שום דבר. אחד מגדולי החסידות הוא רבי מנחם מענדל מויטבסק, מהורודוק – הרבי, הצדיק העיקרי, שבא לארץ ישראל – מחבר ספר 'פרי הארץ' שקבור בטבריה. רבי מנחם מענדל מויטבסק היה חותם תמיד במלים 'השפל באמת'. כתוב שאדמו"ר הזקן הלך אליו לאחר הסתלקות המגיד ונקשר אליו כמה שנים (עד שנסע לארץ) בשביל לקבל ממנו את מדת השפלות האמתית. ישנו סיפור (שאמנם הוא בדיחה, אבל בכל זאת אפשר ללמוד ממנו משהו) שהיו פעם מתנגדים שרצו להתלוצץ מחתימת שמו במלים 'השפל באמת'. אותם מתנגדים באו אל החסידים שלו ואמרו – כנראה שזה היה נכון – שישנו אחד מהפרושים של המתנגדים שגם חותם במלים 'השפל באמת' – 'גם הרב שלנו חותם את עצמו השפל באמת'. החסידים ענו להם ש'נכון, הרב שלכם הוא באמת שפל, אבל הרבי שלנו הוא שפל באמת...'. אם כן, ודאי שהחיצוניות לא אומרת שום דבר, כל החסידות באה נגד החיצוניות ובשביל הפנימיות.

לימוד תורה בבטול – "כעונה אחר האומר"

והנה המשכה זאת בבחינת בעלי תורה להיות גילוי אור אין סוף למטה כמו למעלה בבחינת שוב ובתמידיות בלתי עליות וירידות הוא על ידי משה [יכולת וכח התורה להיות בבחינת שוב, ולגלות את המעלה במטה בתמידיות, נמשכים על ידי משה רבינו] שושבינא דמלכא שהוא הממשיך מלך העליון שהוא בחינת קודשא בריך הוא להיות מלובש בדיבור של העוסקים בתורה

כאן הוא מסביר יותר את ענין לימוד התורה בבטול. כתוב ש"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"[נט], משה רבנו זכה למדרגה שהשכינה עצמה, הקב"ה בעצמו כביכול מדבר מתוך גרונו. לפי זה, אומר רבי הלל, משה רבנו הוא הצנור והכח שפועל אצל כל אחד שעוסק בתורה בבטול שהקב"ה יתגלה דרך הדיבור שלו ובתוך הפה שלו כביכול. כעת יסביר רבי הלל מה הכונה בלימוד תורה בבטול הפועל שמשה יביא את המלך לתוך הלימוד. שוב, משה רבינו מביא את המלך – 'שושבינא דמלכא'. אהרן מביא את הכלה, את המטרוניתא, איך משה מביא את המלך? אל תוך איזו מציאות ומצב הוא מביא אותו? משה מביא את המלך לתוך התורה שיהודי לומד בבטול. ככל שלימוד התורה נעשה בבטול – המלך יותר בא. הבטול הוא הכלי בו נשמת משה רבינו ממשיכה את גילוי ה' לתוך התורה אותה הוא לומד.

(כאשר לומדים בבחינת ביטול [מה זאת אומרת לימוד בבחינת בטול?] להיות כעונה אחר האומר כמו שכתוב (תהלים קי"ט [הפרק הכי ארוך, הפרק שכל הפסוקים בו עוסקים בתורה:]) תען לשוני אמרתיך כו')

שכל לימוד התורה שלו יהיה בבחינת עניה. כתוב "שומע כעונה"[ס], כשם שמישהו מקריא ואני חוזר אחריו. לימוד תורה בבחינת בטול פירושו שלימוד התורה הוא בבחינת "תען לשוני אמרתך"[סא], לימוד באופן של כעונה אחר האומר. מהי תורה? תורה היא רצון ה', גילוי ה' ממש, גילוי חכמתו ורצונו יתברך, וכמו שכתוב בתניא, הוא וחכמתו ורצונו אחד ממש. זוהי יראה עילאה.

קודם, כשהוא דיבר על מצוות, הוא אמר שהתנאי לכל המצוות הוא יראה תתאה. מה שאין כן, לימוד התורה כאן הוא בחינת יראה עילאה. על מדרגת יראה עילאה כתוב בספר התניא "לאו כל מוחא סביל דא"[סב], באמת זו מדרגה גבוהה שלא כל מח מסוגל לסבול. הבטול הנדרש בכדי להכשיר את לימוד התורה עד שמשה רבינו יגלה ש"שכינה מדברת מתוך גרונו" ממש, הינו הבטול של עונה אחר האומר – "תען לשוני אמרתך".

טעימת דוגמת מדרגה גבוהה – על ידי לִמּוּדָהּ

כמובן, אף על פי שזו מדרגה גבוהה מאד – מדרגת רשב"י, כל מדרגה שמתגלה ומוסברת לנו בטוב טעם ודעת (כמו מאמר חז"ל שלמדנו כעת) על ידי הצדיקים (ובמיוחד על ידי אדמו"ר הזקן שגילה את חכמת החסידות, תורת הבעל-שם-טוב) – ישנה מסירות נפש מצד הצדיק שגילה והטעים אותה (תהיה זו אפילו מדרגה נעלה ונשגבה) שכל אחד שיתמסר להתבוננות בה יוכל לטעום משהו דוגמתה. אם כן, מאחר שהוסבר לנו עכשיו הענין של "תען לשוני אמרתך" בטוב טעם ודעת, אם מתמסרים להתבונן בו (מה גם שזהו פסוק בתהלים שדוד המלך אמר כבר בשביל כולם) – כל אחד יכול להגיע אליו במקצת, לטעום אותו.

אדמו"ר האמצעי, בנו של אדמו"ר הזקן, פותח את הספר העיקרי שלו 'קונטרס ההתפעלות' שאביו מסר את נפשו שכולם יוכלו להרגיש את הבטול במציאות ממש[סג]. "בטול במציאות ממש" היינו מה שרבי הלל קורא לו כאן 'יחודא עילאה'. אפילו שלכאורה בטול במציאות שייך לצדיקים בלבד, למי שנשמתו שייכת לעולם האצילות; ישנה מסירות נפש להמשיך אותו למטה. מסירות הנפש הזו היא כמו מסירות הנפש של משה בעצמו במתן תורה. במתן תורה משה המשיך שהגילוי יהיה למטה כמו למעלה בלי צורך שהתחתון יעלה למעלה. כל התורה היא בבחינה הזאת – המשכת המעלה במטה. כל ענינן של המדרגות הנשגבות הנלמדות בתורה (תורת משה, תורת רשב"י – הזהר, תורת האריז"ל, תורת הבעל שם טוב והתורה בה אנו עוסקים תורת חסידות חב"ד) הוא המשכת המלך מלמעלה למטה.

משה שושבינא דמלכא שבכל דור

ישנו סיפור נוסף מפורסם בין החסידים הקשור לענין המשכת המלך כביכול על ידי משה רבינו, 'שושבינא דמלכא'. נקדים שישנו מאמר חז"ל[סד] – ורש"י מביא אותו בפירושו על החומש בפרשת יתרו[סה] לפני שבועיים – שבזמן מתן תורה עם ישראל לא הסתפקו בכך שמשה רבינו אמר בשם ה' את דברי התורה ואמרו "רצוננו לראות את מלכנו" – כולם רצו בגילוי ה' ממש. בתגובה או בהיענות לבקשה זאת מצד עם ישראל, ה' באמת ירד והתגלה, ואת שני הדברות הראשונים – "אנכי"[סו] ו"לא יהיה לך"[סז] – שמענו וראינו ("וכל העם רואים את הקולֹת"[סח]) הישר "מפי הגבורה"[סט]. ובכל זאת, כתוב שלאחר מתן תורה ההתגלות הזאת חלפה מעיני השכל האנושי-היהודי.

אפשר להבין ממה שהוא כותב כאן דבר נוסף בדרך אגב. חז"ל אומרים[ע] שמשום התנאי שהתנא הקב"ה בבריאת העולם שישראל יקבלו את התורה, עד מתן תורה העולם לא עמד יציב ואיתן, ושלכן כתוב "יום השישי"[עא], כי העולם היה תלוי ועומד כביכול עד מתן תורה שייצב את כל מעשה בראשית. גם מהמאמר הזה אנחנו לומדים שכל ענין נתינת התורה הוא המשכת יציבות אפילו בתוך מציאות העולם. כל מציאות העולם היתה בלתי יציבה לחלוטין לפני מתן תורה. כשם שהתורה פועלת יציבות בעולם – גם בעבודת ה' עבודת לימוד התורה מיצבת את האדם עצמו משום שהיא בבחינת שוב מלמעלה למטה.

מה הסיפור שחסידים מספרים בקשר לזה? במתן תורה היתה ההתגלות של "רצוננו לראות את מלכנו", בקשו לראות את ה'. במשך הדורות הגילוי הזה נעשה יותר ויותר מטושטש בזכרון הנפש האלוקית אפילו, משום היותה מלובשת בשכל הטבעי של הנפש הטבעית. עד שבדור של רשב"י שלחו עם ישראל אדם שילך למלך וידווח מה הוא רואה, שיביא את המלך אליהם עד כמה שהוא יכול. האדם שנשלח הוא רשב"י. אם כן, רשב"י חזר מהביקור שלו, כביכול, אצל המלך וסיפר בפרוטרוט את כל מה שראה, חזה, השיג והכיר. הסיפור של מה שהוא ראה הוא ספר הזהר, ספר הזהר הוא סיפור הדברים של הכל.

לאחר כמה דורות לא הסתפקו בכך, עד שבזמן האריז"ל שלחו מישהו פעם נוספת. שלחו חכם (כמו משה, 'שושבינא דמלכא') למלך שיביא את המלך עד כמה שהוא מסוגל להביא. אותו חכם, האריז"ל, הלך אל המלך ולא הסתפק בסיפורים, אלא כמאמר העולם 'תמונה אחת שוה אלף מלים' (לא יודע מאיפה בא המשפט הזה, אבל כך גם מקובל אצלנו) – הוא עשה ציור כביכול. אפילו ש"לא ראיתם כל תמונה"[עב] האריז"ל צייר ציור – כתבי האריז"ל – בהם מצוירים כל סודות מעשה בראשית ומעשה מרכבה בדיוק רב. אם כן, הוא הביא ציור.

אחר כך הציור הזה גם כן לא סיפק את הכמיהה של נפשות ישראל לה', לאבינו שבשמים, ושלחו חכם נוסף – הבעל שם טוב. הבעל שם טוב לא הסתפק בסיפורי מעשיות, תמונות וציורים, והביא את ה' בעצמו. הביא אותו ואמר לעם ישראל 'הנה הוא, ראו'.

ישנו סיפור אמתי על הרבי האמצעי, שאמנם לא קשור לענין אבל אפשר למצוא בו מכנה משותף. נקדים שלא לכל הרביים יש תכונות שוות בענין הדבקות, אבל בזמן שהרבי האמצעי היה בדבקות הוא היה במצב של התפשטות הגשמיות, זאת אומרת שנשמתו לגמרי לא היתה בגוף. הוא ישב, אבל לא היה מודע למציאות בכלל. הדבקות שלו היתה כל כך חזקה עד שאפשר היה לתפוס בגוף שלו, להזיז אותו ולסובב אותו איך שרוצים, והוא לא היה מרגיש דבר. אם כן, לרבי האמצעי היה גבאי לא כל כך ישר שקצת אהב בצע. אולי הוא חשב שהוא עושה זאת לשם שמים, חשב שמה שהוא עושה מצוה, אבל בזמן שהרבי האמצעי היה בדבקות הוא היה מקבל כסף מהחסידים תמורת זה שיראה להם את הרבי בזמן הדבקות. ברגע שהדבר נודע סילקו את הגבאי הזה, אבל כך הוא היה עושה לפני כן. מה לומדים מכאן? צריך ללמד זכות שלכולם היו כוונות טובות כשאמרו "רצוננו לראות את מלכנו", רצו לראות, לא להסתפק בפחות מכך. כתוב שכל עם ישראל רוצים לראות את הקב"ה כביכול, לא להסתפק בפחות מכך. לכן היה באמת חכם אחד – הבעל שם טוב – שבסוף נשלח ובאמת הביא את ה' והציג אותו.

תורת הבעל שם טוב – שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא בשלמות

הסיפור על כך שהבעל שם טוב מביא את הקב"ה בעצמו מבטא את תפקיד 'שושבינא דמלכא' בשלמות. 'שושבינא דמלכא' היינו מה שהתורה מגלה וממשיכה, כמו שהוא מסביר כאן. רגילים לחשוב שענינה של החסידות הוא 'שושבינא דמטרוניתא', התעוררות הלב, התלהבות של יהודי לה' – ובאמת זה נכון, אבל עיקר ענין החסידות (ובמיוחד עיקר הענין של חסידות חב"ד בתור פנימיות החסידות גופא) הוא ממד ה'שושבינא דמלכא', משה רבנו – מתן תורה של החסידות. אם כן, בחסידות, תורת הבעל-שם-טוב, ישנם שני כיוונים מושלמים שלא היו כמותם אף פעם: גם ענין התעוררות הלבבות מלמעלה – שמחה של מצוה, "נר מצוה" – ומלמטה – נר נשמה, כלות הנפש מלמטה; וגם ובעיקר התגלות ה' בעצמו בתורה באופן שלא היה אף פעם. ענין זה נמשך בעיקר על ידי אדמו"ר הזקן והחסידות. אם כן, תורת החסידות, מה שאנו לומדים כעת – אפילו שהיא כאמור דבר גדול – ניתנה לנו, היא כבר נחלת רבים ורק צריך להתמסר אליה.

משה – פנימיות החכמה; אהרן – חיצוניות החכמה

ממשיך רבי הלל להסביר:

כי שרש משה הוא בבחינת פנימיות חכמה כח מ"ה בעצם [מדוע משה רבינו מסוגל להמשיך יותר מאהרן את גילוי ה' ממש בתורה? הרי גם משה וגם אהרן שייכים לחכמה! אלא, מסביר רבי הלל, משה שייך לפנימיות החכמה, עצם הכח-מה, עצם הבטול של חכמה. 'עצם הבטול' היינו מושג הזיכוך וההתאחדות שהזכרנו קודם] ולכן ביכולתו להמשיך גילוי אור אין סוף למטה כמו למעלה מה שאין כן אהרן אותיות נראה [כתוב בזהר[עג] שאהרן אותיות נראה, "באורך נראה אור"[עד]] הוא בחינת חיצוניות חכמה [בקבלה חכמה היא עיניים, חוש הראיה. כח הראיה של החכמה הוא חיצוניות החכמה. מה שאין כן, כח-מה הפנימי –ההתאחדות עם ה' – הוא פנימיות החכמה. ראיה גם מבטאת מושג של הברקה, חכמה היא "ברק המבריק על השכל"[עה]. אם כן, מסביר רבי הלל, כל מה שקשור להברקה – ראית החכמה – שייך לחיצוניות החכמה ששייכת לאהרן. מדוע?] (כי הראיה הוא נצח והוד דחכמה [על פי קבלה, ראיה היא הנצח וההוד של החכמה, עיני הראיה של החכמה. הספירות נצח והוד בכל פרצוף הן חיצוניות הפרצוף] שהוא בחינת חיצוניות כו')

משה הוא החכמה של החכמה, פנימיות ועצמיות החכמה; ואהרן הוא הנצח וההוד של החכמה – תכונת הראיה של החכמה. [נצח והוד אינם הרגליים?] דוקא הרגליים הן פנימיות העיניים. זאת אומרת, התשובה לשאלה שלך בצורה הכי פשוטה היא כך: אם נאמר שהראש מהוה פרצוף בפני עצמו, החכמה-בינה-דעת שבראש יהיו המח; העיניים (אפילו שהן איברים חשובים וחוש הראיה הוא חוש חשוב) יהיו כמו הרגליים של הראש; האף כמו היסוד של הראש; והפה יהיה המלכות של הראש). אם כן, פנימיות אבא היא עצם הבטול הפנימי של החכמה ששייכת דוקא למשה רבינו. מה שאין כן, הראיה של החכמה היא בחינת אהרן אותיות נראה – חיצוניות החכמה.

והוא ההפרש בין מ"ה דמ"ה לב"ן דמ"ה כו'

הרי גם משה וגם אהרן הם בחינת "מה". כתוב בתורה – וקראנו זאת לפני כמה שבועות – שמשה רבינו אומר "ונחנו מה", הוא אמר זאת עליו ועל אהרן יחד. על פי קבלה, שם 'מה' ענינו בטול ואילו הישות, החיצוניות, היא שם ב"ן. היחס ביניהם נקרא 'מהות ומציאות'. היחס בין מהות למציאות מתפרש הרבה פעמים כמו היחס בין פנימיות לחיצוניות. המהות הפנימית של הדבר נקראת בקבלה שם מ"ה, ואילו המציאות של הדבר –החיצוניות שלו בעצם – היא שם ב"ן.

כפי שלמדנו הרבה פעמים, כל דבר בקדושה נמצא בהתכללות. אם כן, בשם מ"ה עצמו ישנה התכללות. עיקר שרש ההתכללות והתקון (התכללות היינו תקון בכתבי האריז"ל) נמצא בהתכללות שני השמות מ"ה וב"ן. כלומר, שבמ"ה גופא יש מ"ה-דמ"ה וב"ן-דמ"ה; ובב"ן יש מ"ה-דב"ן וב"ן-דב"ן. אם כן, מסביר רבי הלל, משה רבינו הוא מ"ה דמ"ה – עצם הבטול של פנימיות החכמה; ואילו אהרן הוא ב"ן דמ"ה – ראית החכמה, ראית המ"ה. שוב, שם ב"ן בקבלה הוא השם המורה על מציאות הדבר, מציאות המהות, ושם מ"ה מורה על המהות עצמה. ישנה מהות המהות וישנה מציאות המהות. מהות המהות היינו מ"ה דמ"ה, ומציאות המהות היינו ב"ן דמ"ה. מציאות המהות של החכמה היא כח החכמה – אהרן; ומהות המהות של החכמה היינו עצם הכח, פנימיות כח מ"ה של משה רבינו, שבאמצעותו בכחו של משה להמשיך את ה' בעצמו כביכול.

"ויקחו אליך" – רצוא עם תודעה פנימית של שוב

כעת הוא מסכם את כל הענין:

ולכן לקחו השמן למשה

אחת מהשאלות שרבי הלל שאל בתחילת המאמר היא, שאם כל העלאת הנרות נעשית על ידי אהרן, מדוע נאמר בתחלת פרשת תצוה "ויקחו אליך [משה] שמן זית זך"[עו]? מה משה רבינו עושה כאן בכלל? מה תפקידו לגבי הנרות? הרי כל השלבים בעבודת הנרות – עריכה, העלאה, הטבה – נעשים על ידי אהרן, מדוע אם כן היו צריכים להביא את השמן למשה?

הסברנו קודם שאהרן עצמו מקבל ממשה רבינו. היחוד האמתי של "שבת אחים גם יחד" היינו היחוד האמתי של משה ואהרן. לכן, שמן הנרות בעצמו הולך קודם למשה והוא משפיע אותו לאהרן:

בכדי שעל ידו יומשך בחינת שוב הנ"ל בבעלי תורה

מדוע היה לנדב ואביהוא רצוא בלי שוב? משום שלא היתה תודעת שוב מלכתחילה בתוך הרצוא שלהם. יש מי שרץ ושב כמו רבי עקיבא ש"נכנס בשלום ויצא בשלום"[עז]. זאת אומרת, אפילו שרבי עקיבא רץ באמת משום שהיה לו רצוא אמתי – בעל תשובה אמתי – מהרגע הראשון היתה לו תודעה ומודעות (ולא צריך אפילו מודעות ממשית, מספיק אפילו תת-מודע) של שוב. השוב שומר שהרצוא לא יהיה בבחינת מָוֶת כמו שהיה אצל נדב ואביהוא. אם כן, בשביל שהשוב מלכתחילה יהיה טמון וסמוי בתוך הרצוא, צריך קודם לקחת את השמן למשה רבינו. אמנם השוב שמתגלה על ידו בא רק בסוף, אבל מלכתחילה השמן צריך להיות אצל משה רבינו ושהוא יתן אותו לאהרן. זהו הבטחון שמבטיח שאחרי כל הרצוא יבוא השוב – התורה שנתנת על ידי משה.

משמע מכאן עוד ענין. משמע שבעלי תורה לא כל כך מסוגלים לקבל את המדרגה שלהם אם הם לא קשורים ליהודים פשוטים שעיקר עבודתם היא מצוות. כאילו שרשב"י עצמו מקבל את כחו על ידי העבודה של אהרן – עבודת ההעלאה מלמטה למעלה השייכת לאנשים לא כל כך יציבים כמו שאמרנו קודם. בצורה נעלמת מאד, בעבודה שלהם הם מעניקים את היכולת של הצדיק הגדול להמשיך את היציבות בעצמו ובהם בסופו של דבר.

עבודת אהרן – "מערב עד בקר"; עבודת משה – "נר תמיד"

בפסוק הראשון של פרשת תצוה לא מוזכר אהרן בכלל. כתוב "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד". לאחר מכן, בכל הפסוקים שמתארים את עבודת העריכה, העלאה והטבה – עבודתו של אהרן – לא כתוב אף פעם "נר תמיד". כתובה פעם אחת בפסוקים שם המלה "תמיד" – בפסוק שמדבר על משה רבינו ולא על אהרן.

אם כן, זהו סיום כל ההסבר שלנו:

ולכן בפסוק ראשון דמשה נאמר להעלות נר תמיד שאין בזה עליות וירידות הנקראות ערב ובוקר כו' ודי למבין.

עליה תמידית בלי ירידה. בפסוקים לאחר מכן המדברים על עבודת אהרן כתוב "מערב עד בקר", אבל אצל משה לא כתוב הביטוי "מערב עד בקר". מדוע? משום שהביטוי הזה מבטא עליות מביטול היש לבטול במציאות וירידות מבטול במציאות לבטול היש. כלומר, כפי שהסברנו קודם, אם את יסוד החנוך שהסברנו קודם, אם יורדים – יורדים ל"ערב" – יחודא תתאה; ואם עולים – עולים ל"בקר" – יחודא עילאה. אלו הירידות והעליות. מי שאין לו חנוך טוב כל כך עלול לרדת ולאבד אפילו את היחודא תתאה. הוא עלול לפול למצבים בהם הוא עסוק לגמרי בעצמו ולא להרגיש את התחדשות ההתהוות של עצמו. נפילה כזו היא נפילה אמתית שניתן למנוע על ידי חנוך. אך גם למי שיש חנוך יש ירידות ועליות כל הזמן בין יחודא תתאה ליחודא עילאה. מה שאין כן, בפסוק של משה רבינו כתוב "נר תמיד" ולא כתוב "מערב עד בקר".

עד כאן הוא דיבר רק  על נרות המקדש שהיו שבעה, אבל הרי כל המאמר כאן הוא מאמר על חנוכה (צריך לסיים אותו לפני פורים. כשהתחלנו את המאמר הסברנו שכל התכלית הלימוד על חנוכה הוא כדי להגיע לפורים, כי כל התקופה בין חנוכה לפורים היא המשכה מחנוכה לפורים – יחוד על פי קבלה). אם כן, בהמשך המאמר – שנמשיך בפעם הבאה בעזרת ה' – הוא יסביר שנרות החנוכה מיוחדים בכך שכל המהות שלהם קשורה יותר למדרגה של משה מאשר המדרגה של אהרן. בכל המאמר (אותו אנו לומדים כבר כמה חודשים) הוא הסביר בעיקר את כל המדרגות של אהרן – עריכה, העלאה והטבה. רק כאן, בסוף השיעור היום, הוא התחיל לדבר על משה. זאת אומרת, עד כאן היה משמע שכל ענין המנורה והנרות קשור לאהרן, אבל בפעם הבאה נראה שעיקר החידוש של נס חנוכה ונרות חנוכה הוא ההתגלות של מדרגת משה רבינו.