ב"ה

"פתח רבי שמעון תשל"ד"

ט' טבת תשנ"ה – שכם

אות ג'

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[ניגנו 'ניגון לרבי הלל מפאריטש' (רטו)]

א.     דביקות בחיצוניות והתקשרות בפנימיות

דביקות – גוף בגוף, התקשרות – למעלה ממקום

אנחנו בעמוד קנג. לומדים על התקשרות ודביקות, מה ההבדל ביניהם. הוא הביא מכמה מקומות, תיכף נראה עוד, שדביקות היא בחיצוניות ביחס להתקשרות. כלומר, התקשרות היא מושג יותר פנימי מדביקות. והראיה היא מהפסוק "כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל ואת כל בית יהודה"[ב] – הקב"ה מדביק אותנו אליו כאשר ידבק האזור אל מתני איש. אותו אזור שנדבק אל מתני איש הוא יחסית בחיצוניות, הוא רק על הגוף, גוף נדבק בגוף. כמו שנסביר בהמשך זה בעיקר קשר בין כלים, יחוד בין כלים. מה שאין כן התקשרות, כתוב בפירוש בפרשה הקודמת "ונפשו קשורה בנפשו"[ג] שהוא קשר מנפש לנפש, מפנימיות לפנימיות. ממילא דביקות היא בקירוב מקום דוקא, לקחת שנים שקודם היו בריחוק מקום ולקרב אותם, להדביק אותם יחד.

התקשרות לא כל כך תלויה במקום כלל, "ונפשו קשורה בנפשו" הוא למעלה ממקום, היות שהוא קשר פנימי של נשמה בנשמה שלמעלה מהמקום. אחר כך הוא הביא שזהו גם ההבדל בין קרבנות שמקריבים על המזבח החיצון ביחס לקטורת. קטורת לשון התקשרות. בכל מקום התרגום של קשר הוא קטר. כל המאמר הזה פותח במה שרשב"י פותח "בחד קטירא אתקטרנא ביה" בקשר אחד אני מתקשר אליו, לקב"ה. הקטורת היא בפנים, והקרבן שעבודתו היא כנגד חיצוניות הלב. מהי חיצוניות הלב? אהבה ויראה שעל פי השגה. גם אהבה כאש על גבי מזבח החיצון כתוב בתניא[ד] שהיא דוקא על ידי התבוננות. ההתבוננות עושה אהבה שכלית כאש. אהבה טבעית היא לא כל כך כאש היא יותר כמים. אהבה בטבע היא כטבע המים, כ"מי השלֹח ההלכים לאט"[ה] ובשקט. הרעש הגדול של המים הוא גם בחינת אש בתוך ההתלהבות בתוך המים, זה נעשה על ידי השגה. זהו דבר חשוב בחב"ד שלא כולם תופסים – היה אפשר לחשוב בדיוק ההיפך שהתלהבות היא משהו טבעי, השכל הוא קר והרגש הוא חם, ככל שהוא יותר חם הוא יותר בלי שכל, כך חושבים. אבל בתניא כתוב ההיפך – שאהבה יותר חמה היא דוקא אהבה שעל פי שכל, אותה השכל מוליד. השכל באמת קר בפני עצמו אבל כאשר הוא מוליד ומשפיע על הלב, מוליד רגש בלב, הוא מה שמחמם את הלב, כך הלב בטבעו הוא שקט יחסית.

ההתלהבות שמתוך ההשגה היא על דרך הקרבנות על המזבח החיצון וזה פועל דביקות. בגלל שהנפש, הבהמה שמקריבים על המזבח החיצון שכנגד הנפש הבהמית, נפרדת מה' והקשר שלה הוא לא קשר של נשמה טהורה בנשמה טהורה, הוא קשר של נפש בהמית אפילו – כמו מדרגת "בכל לבבך"[ו], "בשני יצריך"[ז] – של כלי, גוף שעולה ונדבק בשורשו. כתוב[ח] שבסוד הקרבן, גוף הבהמה למטה עולה ונדבק בבהמה של המרכבה. יש פני שור במרכבה והשור למטה נדבק בפני שור של המרכבה. זה נקרא דביקות שלמטה מהתקשרות. בהיכל הפנימי, בקדש, שם הקטורת, מזבח הפנימי, הם רק הנפש האלקית שעולה ונדבקת יותר במסירות נפש "בכל נפשך". דברנו שיש בזה שתי מדרגות – "בכל נפשך ובכל מאדך", נגיע לזה.

אהבת אח ואחות

[הרב דיבר שאהבה טבעית היא כמים] כן, כתוב שאהבה טבעית היא אהבת אח ואחות, שבטבע אנחנו מאוחים, אח ואחות לשון איחוי. יש לנו קשר טבעי, "אב אחד לכולנה"[ט]. [זה אחור באחור] יחסית לאשה זה אחור באחור, אבל אם זה באמת אח ואחות, כתוב "מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך"[י]. כלומר, אח ואחות מתנשקים בחוץ. [זו נשיקה קרה] יחסית זו נשיקה כמים. בכל אופן יש בזה מעלה שגם הכלה מאחלת לעצמה ש"מי יתנך כאח לי". מצד שני כל אח הוא אח, כן אחור. אפילו כתוב שאחור מתחיל עם האותיות אח. כמו שכתוב שלא צריך להתבלבל בין "אחד" ו"אחר", כל ההבדל ביניהם הוא אח ד ואח ר. אף על פי שצריך להבדיל ביניהם כתוב[יא] באמת שיש קשר ביניהם, בין לשון אח ד ואח ר. יש אחדות טבעית בלי שכל שהיא בחינת אחור באחור. היא אחד אבל אחד טבעי כזה בלי מוחין. אין הכי נמי, זה אחור באחור בגלל שהוא בלי המשכת מוחין.

אפילו הפסוק שנלמד תיכף "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם"[יב], כתוב בכתבי האריז"ל שהוא אחור באחור. זהו יחוד שרש נשמות כנסת ישראל, המלכות שבאצילות, עם ז"א שהכתר שלה נדבק לאחור של החזה שלו. הדביקות הטבעית בין הכתר של המלכות לבין אחורי הגב, אחורי החזה של ז"א, "קוב"ה ושכנתיה", נקרא "ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם". הוא מסביר אותו הדבר בדיוק על הפסוק "לעולם הוי' דברך נצב בשמים" – זה ביאור האריז"ל שלא כמו שכתוב בתניא בשם הבעל שם טוב. שם כתוב כפשוטו, יחסית, שדבר ה' נמצא בתוך השמים הגשמיים כדי לחיות ולהוות את השמים יש מאין. אבל בקבלה כל מלה היא לפי ערכין, לפי כינוי. השמים למעלה הם לא השמים שלנו. השמים הם ז"א, זעיר אנפין, ו"דברך" הוא מלכות. מה שכתוב "לעולם הוי' דברך נצב בשמים"[יג] הוא מלטה למעלה, לא מלמעלה למטה. לפי הבעל שם טוב דבר ה' יורד להוות ולעמוד נצב בתוך השמים, השמים שלנו. לפי האריז"ל[יד] דבר ה' הוא כתר המלכות שלעולם נצבת בשמים ולעולם דבוקה בגב של השמים, שהם זעיר אנפין. [למה חשוב אם היא עולה או יורדת? הרי בסוף הם נפגשים] "דברך", דבר ה', הוא מלכות. או שהיא יורדת להוות את העולמות ואז "לעולם הוי' דברך נצב בשמים" של הנבראים וזה הולך על מלכות שבמלכות, דבור של המלכות. או ש"דברך" – כתר מלכות שלא יורד לתחתונים – לעולם נצב למעלה ודבוק גב בגב, אחור באחור עם ז"א דאצילות. זהו פירוש האריז"ל על "לעולם הוי' דברך נצב בשמים". זה פירוש על דרך פירושו על הפסוק "ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם", שהוא שרש נשמות ישראל שלעולם דבוק בה', אחור באחור.

מה שלמדנו פעם קודמת הוא ששתי הבחינות האלה הם הקרבנות במזבח החיצון, הדביקות, והקטורת במזבח הפנימי היא ההתקשרות. [לפי הבעל שם טוב מונח לו ש"דברך" דבוק בעצם, תופס בחלק מהעצם, בה' עצמו. ולכן הוא צריך להגיד ש"דברך" שזה נמצא בשמים פה למטה] יפה! יכול להיות שזה יוצא מפירוש הבעל שם טוב על פי פשט כשהוא אומר "דברך" זה "יהי רקיע" בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. החידוש של הבעל שם טוב[טו] על פי פשט שזו לא אמירה חד פעמית, אלא כל הזמן. יכול שהא בהא תליא, היות שהוא נצב ומחיה ומהווה כל רגע את השמים אז לפי התניא ודאי סימן שיש לו קשר עם העצמות, שרק הוא ביכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט. אם זה על ידי "דברך", סימן שיש ל"דברך" קשר עם הכח העצמי הזה.

[הרב אמר שאהבה טבעית היא כמים, אז אהבה כאש היא לא טבעית? כלומר, זה שהיא שכלית לכן היא לא טבעית?] שכלית הכונה שהשכל מלבה את האהבה. הוא עצמו לא יהיה חם, אבל יש כח בשכל לחמם. [דברנו שיש אהבה לא טבעית] קוראים לאהבה הזאת אהבה טבעית. זו הטעות – שחושבים על אהבה שכלית, אפשר לחשוב, כמו שכבר למדנו[טז] שיש מה שנקרא יג מדרגות של אהבה – יש אהבה של רב ותלמיד. להבדיל, אצל הגוים קוראים לזה 'אהבה אפלטונית', אהבה של תלמיד ורב בלי רגש חם. להבדיל, אצלנו גם יש אהבה של רב ותלמיד שהיא במדרגת חב"ד, אבל לא עליה מדברים. מדברים על אהבה של "רעיתי" לעומת "אחותי" – "פתחי לי אחותי רעיתי"[יז] שהיא נקראת אהבה שכלית. אבל לא הכונה שהיא אהבה שברמת השכל. הכונה שהשכל, ההתבוננות בדבר מחממת את האהבה, עושה מהאהבה, אהבה עזה. כמו שיש לי אהובה, ככל שאני חושב עליה, "באהבתה תשגה תמיד"[יח], ככל שאני מתבונן בה, זה מלבה ומחמם יותר את האהבה. זו הכונה.

אתה שומע? אפילו איש ואשה למשל, במלים הכי פשוטות, ככל שאני לא חושב עליה, אתה לא חושב על אשתך כרגע, האהבה קיימת והיא טבעית. כלומר, זה מן אינסטינקט שאתה אוהב אותה כל הזמן, אבל זה קר, יחסית של אחור באחור. דוקא כשאתה מתבונן בה וחושב עליה בפירוש, ככל שאתה 'תוקע' את המחשבה באהובה שלך זה וודאי מחמם את האהבה. [האהבה לאחות היא לא עיקר האהבה. כלומר או שהיא בשלבים מאד התחלתיים (הפגישה הראשונה) או שהיא בשלבים מאד סופיים (בית אבות)] אין הכי נמי. בגלל שעיקר האהבה היא "רעיתי", הקרבן במזבח החיצון, להגיע לאהבה כאש, הקרבן הוא אש. האש של "בכל לבבך" היא עדיין החיצוניות, דביקות, על כך כתוב "ודבק באשתו"[יט]. זו דביקות שעדיין חיצונית ביחס להתקשרות. זה בדיוק נושא המאמר – איך להעמיד את היחסית בין דביקות להתקשרות. מזבח החיצון הוא דביקות, גוף בגוף. איך אני יודע שזו דביקות? בגלל שהיא קרבן. לקטורת לא קוראים כל כך קרבן, קרבן לשון קירוב, קרבה. תכלית ההתקרבות היא להדבק. המחשבה שאני מתקרב על מנת להדבק נקראת שאיפת דביקות וזהו מזבח החיצון. הקטורת היא איזה מן גילוי של "ונפשו קשורה בנפשו", מצב בלתי משתנה. כך הוא גם כתב בסוף, שהתקשרות היא הרגשה של מצב בלתי משתנה, ואילו דביקות היא שאיפה, שיא, של מצב שכן משתנה – קודם הייתי רחוק ועכשיו אני שואף להיות קרוב.

כמו שאנחנו לומדים[כ] על ההבדל בין עצם והתפשטות לבין העלם וגילוי. דביקות שתלויה בקרבן, התקרבות, היא מצב של תהליך שקורה כאן – משהו קורה משהו משתנה. זה נקרא עצם והתפשטות, אבל התקשרות היא גילוי של מצב שקיים כל הזמן – או שהוא בהעלם, הכונה בתת מודע, או שהוא מופיע במודע. המצב הזה הוא קבוע. זו התקשרות. זה אומר שהקטורת היא רק גילוי מילתא של התקשרות עצמית. הקרבן הוא עבודה, הוא בוער. אתה בוער בחיצוניות הלב להתקרב ולהדבק בה', אבל בפנימיות הלב אתה מקושר בעצם. [דחילו ורחימו השכליים מתוארים כדבר מופשט, לא כמו אש] לא, בתניא[כא] מוסבר בפירוש אחרת, ועוד יותר בקונטרס ההתפעלות[כב], שאהבה שכלית היא עזה כאש. התפעלות שכלית ללא התפעלות רגשית היא למטה מכך, כמו שאמרנו קודם על 'אהבה אפלטונית', ובקונטרס ההתפעלות[כג] הוא קורא לה "מחשבה טובה", שעדיין לא בגדר אהבה. הוא אומר שלפעמים כמו בפורים וחנוכה שזו"נ שהם אחור באחור למטה עולים להתייחד בהיכל או"א, אבא ואמא.

ב.     דבקות והתקשרות מלמעלה למטה

מלמעלה למטה – תורה ומצוות, מלמטה למעלה - תפלה

עכשיו נלמד הלאה עוד סעיף (במראה מקום הוא מפנה אותנו להמשך תרע"ב):

ג) והנה חילוק זה בין דביקות והתקשרות הוא בהעבודה דמלמטה למעלה.

מה הוא מתכון? מלמטה למעלה זוהי עבודת התפלה או עבודת הקרבן וגם הקטורת. כל עבודה שעיקרה היא התעלות הנשמה לה', אבחנו הרגע ואמרנו שיש התעלות ממש, שינוי מקום כל הזמן. ויש התגלות שהיא רק גילוי מלתא, בכל אופן הכל הוא ממלמטה למעלה, גם הקטורת. אצלנו גם הקרבן וגם הקטורת הם בתפלה שלנו – "תפלות כנגד תמידין תקנום"[כד]. איך אני יודע שגם קטורת יש לנו בתפלה? חוץ מפטום הקטורת, בנוסח ספרד אומרים "תכון תפלתי קטורת לפניך"[כה] רואים שהתפלה היא גם קטורת, לא רק קרבן. יכול להיות שלכן מדברים על מעלת תפילת מנחה על גבי שחרית, שם יש משהו 'קטורתי'. [בגמרא אומרים את הפסוק "תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב" על תפילת ערבית] אומרים אותו על ערבית בגלל "מנחת ערב", אין קרבן בערבית, יש רק את הקטרת האיברים בלילה אבל קרבן אין. אומרים את הפסוק על ערבית, כנגד יעקב אבינו, שהוא באמת פנימי ביחס לאברהם ויצחק.

בכל אופן, כל העבודות של תפלה וקרבנות וקטורת הם מלמטה למעלה. זה נקרא עמוד העבודה, כשיהודי עובד את ה' זה נקרא מלמטה למעלה. הוא עכשיו "כעבדא קמיה מריה"[כו]. לימוד תורה וקיום מצוות בכלל ומצוות של צדקה וגמילות חסד בפרט הם מלמעלה למטה. אם כי שהוא גם עובד את ה', אבל בעיקר הוא עושה משהו כדי להמשיך אור ושפע מלמעלה למטה. יש שלשה עמודים שעליהם העולם העומד – "על התורה, עבודה וגמילות חסדים"[כז]. הכלל הוא שעמוד העבודה נקרא מלמטה למעלה ושני העמודים, גם תורה וגם גמילות חסדים, נקראים מלמעלה למטה. כל הדוגמא שנתנו עכשיו של קרבן וקטורת, שהם דביקות והתקשרות, הם בדרך מלמטה למעלה.

דביקות המצַוֶה בעושה המצוה

דקרבנות וקטורת שניהם הם עמוד העבודה, שהיא העלאה מלמטה למעלה. והחילוק בין דביקות והתקשרות בענין ההמשכה מלמעלה למטה (תורה וגמ"ח) [יש עוד שני עמודים – תורה וגמילות חסדים, שהם בדרך מלמעלה למטה, עליהם כתוב בזהר] הוא כדאיתא בזהר כמה חביבין ישראל קמי קוב"ה כו' ובעא לאתדבקא בהו ולאתקשרא עמהון, [כמה חביבין אנחנו לפני הקב"ה שהוא רוצה להדבק ובנו ולהתקשר עמנו. זו לשון הזהר. ופה הוא מביא שתי לשונות – להדבק ולהתקשר] ומבאר אדמו"ר האמצעי דלאתדבקא בהו הוא ע"י המצוות,

ה' נדבק בנו על ידי המצוות שאנחנו עושים. "אשר קדשנו במצוותיו וצונו להניח תפילין" וכיו"ב. אנחנו עושים מצוה והיא פועלת שהוא נדבק בנו מלמעלה למטה. [למה זה שייך? לתורה, גמילות חסדים?] עוד פעם, אם אני מתפלל, כל מה שקשור לעמוד העבודה מלמטה למעלה, אני נדבק ומתקשר אליו. זהו בכלל משהו יסודי לדעת – כשאני עושה מצוה – מצוה לשון צוותא – יותר מאשר שאני נדבק בו הוא נדבק בי. זו לא השאיפה שלי, זה לא נקרא כל כך ברורי נצוצות. לא שאין ברורי נצוצות על ידי מצוות מעשיות, אבל עיקר הדגש הוא לא על ההעלאה מלמטה למעלה, אלא שהיא פועלת כמו סגולה, כל המצוות הם כמין סגולות – הקב"ה אמר תעשה את הסגולה הזאת ואני נדבק אליך. זה גופא מה שקורה בעת המצוה. אדם עושה מצוה והקב"ה נדבק אליו, זו הצוותא כאן. הצוותא היא בעיקר מלמעלה למטה.

גם כשאתה לומד תורה ה' נדבק אליך, כמובן שלא דומה בכלל כמה אדם מסוגל בהשגה שלו המוגבלת להדבק בה' לבין מה שקב"ה האין סוף נדבק לאדם. לכן למשל לגבי תפלה בכלל יש מי שאומר[כח] שהיא מצוה מדרבנן, בגלל שהיא בעיקר לפי הגבלת האדם. [מי שאומר שהיא דאורייתא זה אומר שיש לה כח עצמי?] כל התפלות והקרבנות הם וודאי מצוות מהתורה, הכל נתינות כח מלמעלה שאנחנו נשאף להתעלות מלמטה למעלה. [משהו נדבק בנו על ידי המצוות כדי שאנחנו נתפלל?] לא. הקרבנות הם מצוות, התפלה, יש שתי דעות אם היא מדאורייתא או דרבנן. מצד אחד זו מצוה ואתה עושה רצון ה'. כלומר, מישהו ילך ויביא קרבן חטאת, ישאלו אותו: 'מה אתה עושה'? אם הוא מתנגד טוב הוא יאמר: 'ה' אמר להביא קרבן חטאת, זה מה שאני עושה, רחמנא אמר'. אם כך הוא עושה, זה באמת נכון. לא רק יכול להיות, זו הסיבה הפנימית בכלל שדברנו עליה הרבה פעמים לכך שבאמת מחכים למשיח בשביל לבנות את בית המקדש – כדי שבאמת תהיה לנו תשוקה מלמטה. הקב"ה לא חפץ כל כך במצוות האלה כשהן 'מתנגדיות'. [יש בזה רק נקודה עצמית אחת. כאשר אתה עושה את המצוה רק כי הקב"ה ציוה יש בזה נקודה עצמית יותר] החסידות אומרת שהעיקר בהכל הוא קבלת עול, אבל יש משהו עיקרי דוקא במצוות שמלמטה למעלה שהן חייבות להיות מלמטה למעלה. לעשות אותן דוקא מלמטה למעלה רק המשיח יכול לעשות, שהעם הזה יתעורר באמת מלמטה למעלה. שאר המצוות הן בעיקר סגולות כדי שה' ידבק בנו מלמעלה למטה, אבל הקרבנות הן מצוות שעיקרן הוא מלמטה למעלה. [יש עוד מצוות בקטגוריה של העבודה?] לא כל כך. רק כל מה שקשור עם הקרבנות ועם העבודה. יש מה שאתה מתפלל לפני כל מצוה – כל מה שאתה עושה לפני התפלה בבוקר הוא חלק מהתפלה, הכל הוא הכנה לתפלה. לכן חסידים מתפללים מאד מאוחר כדי שיספיקו לעשות הכל לפני שמתפללים ואז הכל יהיה בדרך מלמטה למעלה. [מי אמר שזה יותר טוב?] יותר טוב הוא מי שזוכה לאחר כך, שזה מלמעלה למטה.

לימוד לפני התפלה, חידוש בתפלה

זהו חלק מהמאמר בהמשך תרע"ב, שם הוא אומר שיש הבדל בתורה שלומדים לפני התפלה לתורה שלומדים אחרי התפלה, כאן הוא לא מחלק. סתם תורה, כשאני אומר תלמוד תורה למה אני מתכון – לפני התפלה או אחריה? אחרי התפלה. כמו שחז"ל אומרים[כט] שמבית הכנסת עולים לבית המדרש. אין בחז"ל כל כך את המושג הזה 'תורה לפני התפלה' בגלל שתפלה צריכה להיות סמוכה למיטה[ל]. אבל לפי החסידות זה לא ככה. אדם ילמד כמה שעות טובות תורה לפני התפלה וזה שייך לעבודת התפלה שלו. זה נקרא שהוא לומד תורה "אליבא דנפשיה" לפני התפלה. תורה לשמה היא אחרי התפלה. תורה לשמה היא לשם התורה[לא] – אתה עושה טובה עם התורה, אתה מיחד קוב"ה ואורייתא. אליבא דנפשיה היינו שאתה חושב על עצמך, שאתה רוצה להדבק ולהתעלות בה'. [ההתבוננות שלפני התפלה היא התורה של היצר הרע. מה שאני רואה מהרב זה כדי שאז יהיה אליבא שנפשיה ואחרי כן כבר לא יהיה כך] זה עדיין בחינת נוקבא. כתוב שזו "שירה חדשה"[לב] לא "שיר חדש"[לג]. מהי בחינת נוקבא? "ואל אישך תשוקתך"[לד].

[אני לא מבין באיזה שלב התורה נהיית "אליבא דנפשיה" ובאיזה שלב היא לשמה?] לכל מה שאדם עושה יש כח מניע, או במודע או בלא מודע, מה שמניע אותו. אם מה שמניע אותך הוא לתקן את עצמך זה "אליבא דנפשיה" נמוך – אני קיים ואני צריך לתקן את החפצא הקיים כאן, ועל זה הוא אומר בסידור[לה] שהוא לא לשמה. אבל יש קצת יותר, ש"אליבא דנפשיה" הוא לא רק לתקן את היצור הזה שנמצא במציאות בפני עצמו, אלא שיתכלל בתוך האין סוף. זה גם נקרא "אליבא דנפשיה", שהוא יעלה.

יש להיות כלה; יש להיות השושבינין של הכלה; יש את החתן; ויש להיות השושבינין של החתן – ארבע מדרגות. המעלה שיש בתפלה אמתית, שהיא יותר מאשר אפילו תורה לשמה אחרי התפלה, היא שבתפלה אתה יכול להיות הכלה עצמה. אתה יכול להיות גם השושבין של הכלה, אתה רק מוביל אותה. אם אדם חושב על תיקון עצמו הוא השושבין של הכלה, אבל אם הוא חושב על התכללות באין סוף – הוא הכלה. אם הוא מוריד את הקב"ה על ידי לימוד תורה לשמה לתוך התורה, ובמילא לתוך העולם – הוא שושבין של החתן. אולי רק משיח, שהוא "תורה חדשה מאתי תצא"[לו], הוא החתן עצמו. אולי משה רבנו, אם כי הוא נקרא "שושבינא דמלכא"[לז].

למשל מי שלומד את קונטרס התפלה, מהרבי הרש"ב. להרבה אנשים זה הדבר הכי 'מרה שחורה' שיש, הכי קשה ללמוד. שם הוא מגדיר שמי שלא מתפלל כמו שהוא אומר הוא כקליפת השום. זה נקרא 'קונטרס התפלה' שם הוא מסביר את ההתבוננות בתפלה. הוא מאד-מאד מחמיר בכך שחלילה וחס תחשוב לחדש משהו בתוך התפלה. אחת מהחומרות שלו היא שהתבוננות היא לא בשביל לחדש חידושים בקבלה וחסידות, רק להתעמק באותיות הרב, לדעת אותן במאת האחוזים, באלף האחוזים, לדעת לחדור פנימה, להתעמק ולהתעצם עם הקבלה, עם מה שקבלת מאבותיך, עם האותיות. אל תהין להרוס ההרה, לחדש חידושים וכיו"ב. אחר כך הוא מסביר במאמר מוסגר בתוך דבריו – למה הוא צריך לשלול את זה בכלל? בגלל שהיו חסידים גדולים שכן נהגו לחדש. הוא אומר: אל תדמה את עצמך לאותם חסידים אמיתיים שאחרי עשרות עשרות שנים של עבודה אמתית יכולים להרשות לעצמם קצת להשתחרר ולחדש דברים תוך כדי התפלה.

לפי מה שעכשיו יוצא מדברינו אפשר קצת להמתיק את הענין הזה בכך ששם הוא מדבר בענין התפלה, הכל שייך להתבוננות שלפני התפלה, שזו הכלה שמקבלת ולא מחדשת, היא לא החתן המחדש. על מה אנחנו מסתמכים? על מה שכתוב בתניא[לח] ועל מה שהרבי תמיד אומר[לט] שלכל אחד יש חלק בפרדס התורה ויש לו מה לחדש בכל רמה, גם בסוד יש לו מה לחדש. הוא חייב את זה. הוא כותב את זה בשולחן ערוך[מ] שאם הוא לא עושה את זה הוא חוטא לירידת נשמתו לעולם הזה ולא חידש את כל מה שיכול לחדש. זו התורה לכשעצמה, היא נקראת תורה לשמה וגם תלמוד תורת החסידות אחרי התפלה. כביכול נשאלת השאלה אם יש בכלל חסידות לפני התפלה או שיש רק חסידות לפני התפלה? כמו שאמרנו אם אתה דוחה את תפילת שחרית דקה לפני שקיעה אז בכלל לא יתכן חסידות אחרי התפלה בגלל שאתה מכניס את הכל בכח לפני התפלה. רק אז היא עולה למעלה. או שיש באמת גם חסידות וגם התבוננות אחרי התפלה. אחרי התפלה זה כבר בגדר תורה. ברגע שזה בגדר תורה הדבר מחייב אותך לחשוב בכונה לחדש. זה יכול להיות גם משהו יפה לגבי המקום כאן, שאנחנו הישיבה החסידית היחידה ההפוכה שלומדים בה חסידות באמצע היום. לפי מה שעכשיו יוצא, זה גופא אומר שהיא בגדר תורה שבשביל לחדש בה.

אז מה אמרנו? כך הוא כותב גם פה – כל הלימוד לפני התפלה הוא חלק מעבודת התפלה ולכן הוא מלמטה למעלה. בשביל עליה מלמטה למעלה האמתית צריך רבי. לכן צריך רבי ומשיח בשביל בית המקדש. ה' רוצה שבית המקדש יהיה מלמטה למעלה. לא שאנחנו נעשה את המצוות בגלל שיש מצוות כאלה, כמו כל אלה שרוצים היום לעשות את מצוות המקדש. הם אומרים לך: הרמב"ם כותב בהלכות בית הבחירה שיש מצוה לבנות את בית המקדש[מא], רחמנא אמר, התורה אמרה לבנות אז צריך לבנות. [לכאורה זו באמת התחלת ההשתוקקות, הרי אין ספק בזה שכאשר יבנו את בית המקדש בעז"ה מחר לאן ילכו? לרב אריאל לשאול איך עושים את כל הדברים. השאלה היא מי יותר משתוקק – מי שאומר שרוצה לבנות עכשיו את בית המקדש או מי שאומר שזה ענין של המשיח? לכאורה מי שמשתוקק הוא מי שרץ והולך ועוד משהו לעשות ועוד משהו] עד כמה ששמעתי גם הרב קוק היה בדעה הזאת שצריך לחכות[מב]. מה שרציתי לומר הוא שאם מישהו חולק על הרב קוק בענין זה יכול להיות בהחלט שהוא לא מבין באמת את מה שהוא התכוון. זו וודאי הנקודה שהניעה אותו לומר כך, מן הסתם.

ללכת על כל הקופה – משיח

[יש בזה מן השלמה עם המציאות – כשאתה הולך בהר הבית במקומות המותרים ואתה רואה את כל הגלות, יש לך איזו תחושה של גלות, אבל לעומת זה כשאתה הולך לכותל ואתה פוגש שם את כולם וכזו שמחת החג וכזו ברכת כהנים אתה לא מרגיש גלות, אתה לא מרגיש בכלל שחסר לך משהו..] מה חב"ד האמיתי אומר? זה גם נוגע ל'תכלת' שלנו וכל מה שדובר היום. הוא אומר שבאמת חייבים ללכת היום על כל הקופה ושהר הבית לא נקרא היום 'כל הקופה'. הוא גם פרט, גם תכלת לא נקראת 'כל הקופה'. אומר החב"דניק האמיתי: אם תשמח בתכלת שלך ותחשוב 'הנה השגתי את העולם הבא עם התכלת' תפספס את 'כל הקופה' היום שהיא משיח. בסדר של הרמב"ם זה מלך. כמו שאמרנו קודם, כל הענין שלנו הוא במה להשקיע את המרץ וכוחות שלנו, על מה הולכים. לא שזו לא מצוה, זו מצוה יפה מאד.

החסיד חושב שהרבי היה 'ראש' אך ורק של כל הקופה. אם הרבי קישר בין כל הקופה עם עליה להר הבית הוא היה אומר את זה. הרבי אמר שהר הבית הוא מצוה גם בזמן הזה, הוא דיבר על זה ואמר שיש ענין להיות שם ורצה שיהיו שם. אבל היות שהוא לא עשה מזה מבצע ממש, וכתב גם בחלק מהמכתבים לאנשים שלא צריך עוד חיכוך ומחלוקת על רקע הר הבית בין הרבנים וכו'. כלומר, הוא לא היה מוכן למסור את נפשו על הר הבית כמו שכן היתה לו מסירות נפש על דברים אחרים, "אל יבוש מפני המלעיגים"[מג], לא אכפת לי מה יאמרו עלי. בהר הבית היה אכפת לרבי שלא יחלקו עליו רבנים ועל דברים אחרים לא היה אכפת לו. [אתה אומר את זה מצד הסברא או מצד המעשים?] הוא אמר שבשביל מה צריך עוד מחלוקת, זה לא כדאי. [להניח תפילין ליהודי זה כן ללכת על כל הקופה?] כנראה שכן! זה חסיד ורבי – חסיד מבין שמבצע תפילין עם יהודי חילוני, שגם על זה יש מחלוקת, הרבי מסאטמר אמר שזה אסור מדאורייתא וכתב ספר שלם נגד זה. [אסור מדאורייתא?] וודאי, מבצע תפילין הוא הדבר הכי אסור שיכול להיות, לפי סאטמר. על זה לא היה אכפת לרבי.

רק לתפוס את הענין: חסיד, לא נוגע אם הוא חסיד של הרבי, של הרב קוק או של מישהו אחר, חושב מושכנע ומאמין שהרבי שלו יודע בדיוק מהו מפתח הגאולה. כמו רבי נחמן, מה חסיד ברסלב חושב? שרבנו, רבי נחמן נתן את התיקון הכללי. זה רעיון שהוא כתב – הוא אומר שיש כל מיני תיקונים, מליוני תיקונים פרטיים. קודם כל יש את תרי"ג מצוות התורה, שכל מצוה היא תיקון פרטי, חוץ מזה יש אין סוף ענפים למצוות האלו ולכן יש מליוני תיקונים פרטיים. היות שלא תצאו מהם אף פעם אני באתי לגלות את התיקון הכללי. אני רק מסביר שבשביל לשנות ולשים תכלת בציצית צריך להתלהב מהענין, או שאמרו לך.. [זה בדיוק כמו להניח תפילין..] לא. צריך להתלהב אם תעשה את זה על אפו ועל חמתו של הרב שלך. אני רק אומר שאם תעשה את זה לבד, שפתאום גילית את אמריקה שהיא דבר פשוט, היא תמיד היתה, לא בראת אותה אבל גילית אותה. פתאום יש לנו תכלת, אני יכול לקיים מצוות תכלת ואני הולך ועושה את זה כמו שכאן מתלהבים מלמטה, זה דורש מדת התענינות והתלהבות, בגלל שלא כולם עושים את זה. אני גיליתי את זה ועכשיו אני רוצה לעשות – תורה לשמה היא על מנת לעשות. החב"דניק אמר שהיום הולכים על משיח, למה לבזבז קצת אנרגיה על תכלת בעוד היום הולכים על משיח? [בן אדם מבזבז אנרגיה גם בשביל ללכת להשיג אוכל..] אלה דברים שהיו תמיד מעולם, גם לפני שנה הלכו למכולת וגם לפני שנתיים.

מוחין דגדלות – הכללת הפרט בכלל

[השבוע התחילו לחלק אצלנו בבית כנסת חוץ מ'שיחת השבוע' גם 'שיחת הגאולה', פשוט עיתון בלי רמה, אין לי מלה אחרת, אם זה מה שיש להם לכתוב.. אתה רואה איזה דברים רציניים (מנחם) ברוד כותב ואיזה דברים 'רציינים' הם כותבים..] זה עלה ברמה לגבי עיתון 'הגאולה', צריך ללמד זכות. [אני מוכן ללמד זכות. רק אני שואל מה הכונה ללכת על משהו. השאלה היא למה הרבי התכוון שהוא אמר ללכת על משיח – אם הוא התכוון בפשוטו גמור, שאחרי כל דבר שאני עושה להגיד 'יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד', או שהכונה לחשוב בשכל את כל האופנים להביא את המשיח. באופן שיש פה יותר עומק המחשבה] לפי דעתי הרבי והחסידות כל הזמן דרשו מאיתנו עומק המחשבה ולהפיץ את האור. [עקרונית בכל המצב שיש היום שאתה מדבר על משיח שאתה מדבר על כל הדברים, כשאתה עולה להר הבית אתה באמת רואה קצת מעבר, כשאתה מתעסק בתכלת אתה רואה קצת מעבר. מכל החושך שיש אתה רואה קצת מעבר] בסדר, זו הדעה שלך. רוצים דעת תורה שתאמר את זה, שהרבי יגיד לך את זה. לכל הדברים האלה אני מסכים, אני אוהב את זה, אבל אני רק מנסה להסביר.

יש וודאי ראש כללי שהכלל לא סותר את צורת הפרט. כמו לעבור בכלל למשור אחר, בעיה אחרת שכאן מדובר הרבה לגבי חינוך מ'מרכז'. מרוב הדיבורים על הכלל אף פעם לא רואים את הפרט. כמובן שבראש הכי מושלם הכלל לא צריך להפריע לפרט, הכלל צריך לפרט והפרט צריך לכלל ואחד, צריך להפרות את השני, לא לשלול את השני. אבל בשביל זה צריך גדלות מוחין. גם אצלנו, לפי דעתי ההליכה על משיח לא צריכה לשלול את התכלת ואת הר הבית, שום דבר. אני רק מנסה להסביר שאצל אנשים פשוטים, רגילים, זה כן עלול לסתור, הכלל והפרט.

הדבר השני הוא שרוב האנשים לא יודעים בכלל את הכלל. מי שבא מ'מרכז הרב' יש לו את הכלל של כנסת ישראל ושקורה כאן משהו גדול מאז שיבת ציון. קשה היום להצביע מה זה בבירור, אבל יש פה תהליך גדול שקורה. לפי חב"ד רוצים משיח בשר ודם עכשיו שיגאל אותנו, 'והוא יגאלנו'. בלי זה אתה תופס בהתפשטות בלי העצם. חב"ד טוענת שכל הדיבור על שיבת ציון בלי מלך הוא מסביב מסביב, בלי חוט השדרה הפנימי. שניהם, גם זה וגם זה, הם מחשבה כללית. לכן הרבה אומרים, גם בחב"ד וגם ב'מרכז', שהכי קרובים לאידיאוליגיה זה רק חב"ד ומרכז הרב. בגלל ששני אלה חושבים על גאולת עם ישראל ועל הכלל, על התיקון הכללי. לא רק על תיקון הפרט, אם זה ברסלב, אם זו חסידות אחרת, שם בעיקר אדם חושב על עצמו, ממש "אליבא דנפשיה".

הכלל לא אמור לשלול את הפרט, אבל צריך גדלות מוחין לכלול את הפרט בתוך הכלל. קודם כל צריך לדעת מהו הכלל, אנשים לא יודעים שהכלל הוא מלך. מבלי הרבי יש נטיות נפשיות. לדוגמא אצלי זה הדבר הכי פשוט שיש בעולם וגם הרמב"ם אומר זאת, שאם אין לך מלך אין כלום. הרמב"ם כותב ב'מורה נבוכים'[מד] שמצות העמדת מלך היא כדי לפתור את בעית הפילוג בעם. כאן יש סדר על פי תורה שקודם צריך להיות מלך ואת זה רוצים להחדיר לתודעת האנשים. בסוף, שלב שלישי הוא בית המקדש. [איך זה הולך היום?] הולכים על מלך. בשביל מלך, העיקר הוא ללכד את העם, "ויְשָׁמַע שאול את העם"[מה]. הכח היחיד שיכול ללכד עם הוא מלך, זה הפשט של מלך. בשביל מה ללכד את העם? שם זה היה בשביל לצאת למלחמה. לכן במצוות קודם יש מלך אחריו מלחמה ובסוף בית המקדש. הפשט הוא שצריך שהעם הזה יהיה מפולג ובמילא יהיה חלש ומסכן כל זמן שאין כח ללכד אותו. כח הליכוד האמיתי הוא המלך. לדוגמא: חב"דניק אחד הציע שבבחירות הבאות לכנסת שיעמידו קלפי חילופי וכל אחד שבא להצביע יגידו לו: 'או שאתה מצביע לכנסת ה-15 או שבקלפי השני אתה מצביע למשיח'. [מי המשיח?] הרבי המשיח, לא משנה.

המשך הדברים – לו יצוייר שרוב העם היו הולכים באותו יום להצביע בקלפי של המשיח והיה אפשר להוכיח את זה במספרים, יותר אנשים הולכים להצביע 'משיח' מאשר להצביע לכנסת ה-15. [אי אפשר להצביע לשני הדברים?] אפשר רק אם אתה רץ לכנסת. זו עוד גישה – אם מפלגת משיח רצה לכנסת, לכף יהיה אחד. [לפי זה הרבי היה צריך לעלות לארץ ולרוץ לכנסת] הרבי וודאי לא ראה את זה ככה.

דביקות, חיבוק – על ידי המצוות

כל זה היה סטיה מהלימוד. דברנו על כך שרוב המצוות מהתורה הם מלמעלה למטה. כלומר, המצוה היא סגולה שה' ידבק בנו. יש מצוות שבפירוש אנחנו נדבקים בו. המצוות שאנחנו נדבקים בו הן עמוד העבודה, התפלה והקרבן. גם גמילות חסד וגם תורה הם מלמעלה למטה. אנחנו רק הארכנו קצת והגענו לבית המקדש ומשיח, בכך שמה שאתה עושה בתור הכנה לתפלה כמנהג חסידים, כמו תלמוד תורה שלומדים לפני התפלה ואפילו – הוא לא כותב את זה, אני מוסיף על דעת עצמי – צדקה שנותנים לפני התפלה, שזו גם מצוה, לתת פרוטה לעני קודם ואחר כך להתפלל, ככתוב בתניא[מו] ובהרבה מקומות. גם זה הופך את המצוות, שבדרך כלל מלמעלה למטה, להכנה לעבודה מלמטה למעלה. עיקר המצוה עכשיו הוא מלמטה למעלה. אם אתה עושה את המצוה בתור הכנה לתפלה, בין אם זה תורה, בין צדקה, בין טבילה במקוה למשל, כל ההכנות שעושים עולים באש התפלה מלמטה למעלה. זה נקרא "אליבא דנפשיה", אבל אחר כך עיקר התורה והמצוות לשמן שאחרי התפלה הם בדרך מלמעלה למטה. על זה כתוב בזהר[מז] "כמה חביבין ישראל קמי קוב"ה כו' ובעא לאתדבקא בהו ולאתקשרא עמהון"– הוא רוצה להדבק בנו ולהתקשר עמנו. אדמו"ר האמצעי מסביר[מח] ש"לאתדבקא בהו", הדביקות שהוא נדבק בנו מלמעלה, היא ע"י המצוות:

דההמשכה שע"י המצוות היא בבחינת מקיף כמ"ש בימינו תחבקני, [המצוות נקראות חיבוק. הוא מחבק אותנו על ידי המצוות. חיבוק הוא אור מקיף] שהאור שנמשך ע"י המצוות הוא מחבק את האדם המקיים את המצוות, דחיבוק הוא מבחוץ, ולכן אומר לאתדבקא בהו [לכן על המצוות כתוב 'להדבק' בגלל שלהדבק זה חיבוק וזה חיצוני, מלמעלה למטה], דדביקות הוא חיבור חיצוני.

זהו הכלל כאן. מה הוא אמר קודם? קודם דברתי את זה מלמטה למעלה, קרבנות וקטורת, אבל עכשיו אני אומר את זה מלמעלה למטה, שזה תורה ומצוות. אז מה חיצוני? מצוות.

ולאתקשרא עמהון [מה שכתוב שהקב"ה מתקשר עמנו] הוא ע"י התורה, [מה שכתוב שהקב"ה נדבק אלינו הוא על ידי המצוות, אבל מה שכתוב שהוא מתקשר עמנו הוא על ידי התורה] דהמשכה שע"י התורה היא בפנימיות כמ"ש ותורתך בתוך מעי.

זה לא נקרא חיבוק, זה נקרא 'בתוכו'. או שזה זיווג או שזה מזון – כאן הוא מזון. אבל אם התורה היא מזון היה צריך לומר שהמצוות הם לבוש והוא לא הזכיר את זה. [הוא כותב את זה בהערה 32: שלכן המצוות הם לבושים והתורה מזון] יפה, זה הענין – המצוות הם לבושים והתורה היא מזון פנימי.

התקשרות – קשר של תורה

ולכן אומר ולאתקשרא עמהון, דהתקשרות הוא חיבור פנימי. שהחיבור דהקב"ה עם ישראל שע"י התורה נק' התקשרות, כמאמר תלת קשרין אינון מתקשרן דא בדא, קוב"ה אורייתא וישראל. [שלשה קשרים מתקשרין זה בזה – הקב"ה, התורה וישראל]

[לכאורה המשמעות הפוכה – המצוות הם יותר בנקודה של התקשרות בַמְצַוֶה ותורה היא יותר קירוב הדעת, אנחנו מתעסקים במה שהקב"ה רוצה] לא. הוא יסביר בהמשך מהתניא שהיחוד הנפלא שנעשה בין הלומד לבין התורה הוא יותר מאשר מצוות. [גם הענין של המקיף והפנימי פה, המקיף הוא יותר עצמי] מצד ה'? [לא. ניקח את התורה והמצוות מלמטה למעלה נראה יותר שהתורה היא דביקות והמצוות הם התקשרות..] הוא אומר שהמצוות הם חיבוק, אז מלמטה למעלה זה גם חיבוק. חיבוק הוא גוף בגוף, והתקשרות היא "בתוך מעי"[מט]. מלמטה למעלה זה קרבנות וקטורת, מלמעלה למטה זה תורה ומצוות.

קודם כל נאמר מלה פשוטה כאן: הוא מקשר את ההתקשרות לתורה ואחר כך הוא מביא לזה ראיה מהזהר "תלת קשרין אינון מתקשרן דא בדא, קוב"ה אורייתא וישראל". כלומר, הקשר הוא דוקא של תורה ולזה קוראים התקשרות. לא כתוב התקשרות על מצוות. כתוב ישראל, תורה והקב"ה. מכאן גם אפשר להבין למה הביטוי רווח בחב"ד, היות שהיא בכל זאת תורנית יותר, יותר דגש על תורה. למשל חסידות כללית היה אפשר לומר שהיות והיא יותר לב, חג"ת, היא גם יותר מצוות. למה? בגלל שמצוות מעשיות הן רמ"ח אברים דמלכא[נ]. רמ"ח אברים דמלכא הן הגוף, ז"א, האיברים החיצוניים. אבל התורה היא מוחין ולמוחין שייך יותר התקשרות. לכן למשל בחב"ד, אם כי שמוצאים בספרים את המלים 'דביקות' ו'התקשרות', לא מדברים עליהם. לא תשמע מהחב"דניק שהוא הגיע ל'דביקות'. אולי יש יוצא מן הכלל, אבל זו לא המגמה, לא המלה השגורה בפה. המלה השגורה בפה היא 'התקשרות'. בחסידות הכללית כשאומרים 'דביקות' זה עם המון רגש. כשאני אומר התקשרות הכוונה למשהו פנימי, שבעצם אני מקושר. מדברים על התקשרות לרבי, כאן זה על התקשרות לקב"ה דרך התורה. [גמילות חסדים כאן היא מצוות?] כן, עמוד גמילות החסדים כולל את כל המצוות המעשיות, מצוות עשה. כל רמח מצוות עשה הם עמוד גמילות חסדים. [עוד משהו: מה שאומרים כאן טעם ודעת זה להיות אש ומים באמת?] לא, טעם ודעת זו השגה שהופכת את האהבה כמים לאהבה כאש. [סתם בין יהודי ליהודי יש את החילוק הזה בין התדבקות להתקשרות, לא רק בין חסיד לרבי] כן, כמו כאן שאני אומר "ונפשו קשורה בנפשו", זה לא מחייב שהם דבוקים יחד בגוף.

דביקות האח והאחות – back to back

עכשיו, מי זוכר את אחת מהקינות בתשעה באב? שם יש את הסיפור של הבן והבת שבסוף נדבקו ופרחה נשמתן ומתו יחד. זהו ציור מאד יפה של התדבקות. דווקא אח ואחות שרצו לזווג אותם כאיש ואשה, בסוף התדבקו ומתו. את זה קונן ירמיהו הנביא וזו אחת הקינות הכי מרגשות, הקינה ההיא. זה נקרא התדבקות ויציאת נשמה. שם נשמתם יצאה באחת, אז יכול להיות שזו התדבקות – הרי האח והאחות כל הזמן היו קשורים, אבל כשרצו לזווג אותם ובכך לחלל את הכהונה שלהם, ובסוף נדבקו ויצאה נשמתם – שמגיעה בשרש יותר גבוה מהתקשרות. לא סתם התקשרות אלא התאחדות גמורה. על פי פשט הסיפור בשביל מה צריכים להדבק, מה גרם את זה? פתאום הם מגלים לאור הבוקר שהם אח ואחות. שמו אותם בתא כדי שיזדווגו יחד, פתאום מגלים שהם אחים.

מה שרוצים להגיע אליו הוא הערה 27*. הוא מביא שיש מקום אחד בהמשך תרע"ב בו כתוב שיש דביקות שיותר מהתקשרות ולכן הבאתי את הדוגמא מאח ואחות. אולי יהיה טוב בשבילנו שנקרא כאן בהמשך ע"ב מהי דביקות שיותר גבוהה מהתקשרות. הסיפור יוכל לשמש לנו דוגמא למה שכתוב ב-ע"ב. כאן הוא משאיר את זה בצריך עיון לכן זה 'לומדות' בשבילנו לפתור את הצ"ע של הרבי או של ר' יואל כהן, מי שכתב את זה בהערה.

[מה שכתוב פה שהדביקות היא בחינת מקיף, זאת אומרת שאפילו מבחינת קירוב וריחוק, אין במקיף קירוב, הוא נשאר בריחוק..] למה? יש את המקיף הקרוב שנדבק לגוף. מקיף הרחוק הוא כמו בית שיש רווח בין הגוף לבין המקיף, אבל המצוות הן המקיף הקרוב שהן חיבוק ממש.

באמת קשור למה שרציתי לשאול שאלה לשונית, כמו שאנחנו אוהבים את לשון הקדש ב"ה. אם שמתם לב יש כאן לשון נופל על לשון – דיבוק-חיבוק. הוא לא מציין זאת כמובן, אבל זו ממש הערה לשונית שכן ראויה לציון. הוא מחדש לי: 'אתה יודע מה?' דביקות היא בסך הכל חיבוק, לא פנימית ממש. בהחלט אפשר היה לצרף את ההערה שיש כאן לשון נופל על לשון בין חיבוק לבין דיבוק. איזו עוד מלה אפשר לצרף? איבוק. מה ראשי התיבות שלהם? אחד. משהו מאד יפה. "אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם"[נא]. הכל אותיות בק, back to back, אחור באחור. קודם כל, האם יש עוד אות אחת בעשרים ושתים אותיות שמצטרפת להתחלה, לאותיות בק? יש רק אחת – רבקה, "עגלי מרבק"[נב]. רבק הוא דיר של בהמות, ריכוז של בהמות. [גם שב"כ, ר"ל...] עוד מעט השב"כ יהפך לשבק, זה קורה בתהליך...

איך זה מתקשר לתהליך שלנו? עוד יותר מחזק שיש back to back, הקשר בין אחד לבין אחור. אם כי שצריך להבדיל ביניהם, כתוב גם שיש קשר ביניהם – אחד, אם הוא "ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם" הוא דוקא אחדות של אחור באחור. זה באמת רמז מאד נחמד, אפשר אפילו לחשוב על כך שאחד הוא איבוק, מתאבק. מי התאבק עם מי? יעקב עם המלאך. כתוב[נג] שהם העלו אבק עד כסא הכבוד. יש חיבוק ודיבוק, כאן הוא מזהה ביניהם. אם זה "ודבק באשתו" זה ודאי שלב אחרי החיבוק.

אם אתה שואל על השלבים, זה בדיוק אותו סדר – לפי הסדר של 'הכנעה הבדלה המתקה'[נד]: קודם אתה מתאבק, איבוק. מהי הבדלה אצל הבעל שם טוב? שהתפטרת מההפרעות. הכנעה היא כל זמן שיש הפרעות, כמו מחשבות זרות או כל מיני הפרעות. כשאדם בתוך ים של הפרעות, הוא מופרע, העצה בעבודה היא להכניע את עצמך. הכנעה היא תוך כדי הפרעה. כשאדם מתבטל מההפרעה, פתאום מתעלה ממנה – זה נקרא הבדלה. אחר כך כשהוא מסוגל לרדת ולהמתיק את המציאות הראשונה שגרמה להפרעה זו המתקה. זה פשט דברי הבעל שם טוב. [אפשר להגיד הפוך שדיבוק הוא הבדלה ואילו לחבק את הניצוצות הוא המתקה] על פי פשט חיבוק בא לפני דיבוק. גם על פי סדר האותיות – א-ח-ד, זה גם לפני. לפי סדר האלף-בית זה א-ד-ח, אבל לפי המלה 'אחד', זה א-ח-ד. לפי זה 'חיבוק' הכונה שאנחנו נבדלים, יצאנו מכלל הפרעה ואיבוק ושנינו מקודשים. הבדלה היא תמיד קדש. במצוות היינו "אשר קדשנו במצוותיו וצונו" – אנחנו כבר מקודשים בחיבוק. אחר כך, המשכתו בתוך המציאות היא דיבוק.

ג.     דביקות שלמעלה מהתקשרות (המשך תרע"ב)

דביקות האור במאור

זו היתה תוספת על המלים. מה הוא כותב בהערה 27? יש מקום אחד בהמשך תרע"ב שהוא כותב על דברי אדמו"ר האמצעי שהרבי מביא כאן, שהדביקות מלמעלה למטה היא מצוות, חיצוני, מקיף. והתורה היא המשכה, התקשרות, והיא פנימית. על זה כותב הרבי הרש"ב:

27. י"ל דשם מדבר בדביקות שמצד העליון [מצד הקב"ה, מלמעלה למטה] אבל מלמטלמ"ע הוא [הדביקות] בבחי' התאחדות יותר מהתקשרות [יש יותר התאחדות בדביקות מלמעלה למטה מאשר בהתקשרות].

נראה לי שרק אם נקרא את המלים כאן נוכל לפתור את הצ"ע. לכן אני רוצה לקרוא ואתם תאמרו לי מה התירוץ. אני קורא רק את הקטע השייך לעניננו, עמוד שנו:

וביאור הענין הוא, דהנה ידוע מאה"ז תלת קשרין מתקשרין דא בדא קוב"ה אורייתא וישראל, והנה התקשרות שייך בשני דברים שהם נבדלים זמ"ז דאם הם דבר א' אינו שייך התקשרות [על דבר אחד אין התקשרות, אי אפשר לומר על דבר אחד שהוא מתקשר], וכמו אור ומאור [לכאורה הם שתי בחינות – אור הוא לא המאור ומאור הוא לא האור, אבל הם לא שני דברים נפרדים. היות שהם לא דברים נפרדים ונבדלים] אינו שייך בזה התקשרות

לא מוצאים אף פעם לשון של אור המתקשר למאור, אבל כן מוצאים את הלשון שהאור דבוק במאור. זו הראיה לדברי הרבי האומר שדביקות היא יותר מהתקשרות. לא אומרים שהאור מקושר למאור בגלל שהם לא שני דברים נבדלים שאפשר לומר עליהם שהם מקושרים. הם כל כך דבר אחד מצד עצמם שרק אפשר לומר שהאור דבוק במאור. הסימן של דביקות הוא יותר התאחדות מאשר התקשרות.

מפני שהאור אינו דבר אחר מהמאור בבחי' מהות דבר בפ"ע רק גילוי מן העצם, [מהו אור? גילוי מן העצם של המאור, הוא לא מהות אחרת] ע"כ אינו שייך בזה התקשרות כ"א דבקות שהוא דבוק ומיוחד בהעצם כו'

כן שייך לומר שהאור דבוק. לא רק ששייך, אומרים ביטוי מאד חשוב בחסידות[נה] שהאור תמיד "דבוק במאור". איך הגדרנו עד כאן דביקות? גוף בגוף. את החידוש של "אור דבוק במאור" אומרים דוקא כשנדמה לי שהאור התרחק מהמאור וכשהוא הגיע כבר לסוף היקום עדיין אני אומר את הכלל "אור דבוק במאור". איפה שהאור לא נמצא ביקום הוא תמיד לא קשור למאור אלא דבוק בו. באמת החידוש הוא שהאור לא יצא מהמאור עדיין, כמה שלא נדמה שהוא רחוק. [הציור הוא כמו קרן שמש. איפה שהוא – הוא עדין מחובר. הימצאותו פה היא קצה אחד שלו, הקצה השני דבוק.] זה באמת קרן דבוקה, אבל הרבה יותר מזה.

ריחוק האור מהמאור הוא באפס מקום

[לפי הפיזיקה של היום זה לא כל כך התקבל, כי יכול להיות שאור של כוכב אחד כבר כבה] זה הכל מצדינו, אבל מצד האור, מהירות האור היא למעלה מהזמן, הזמן הוא אפס. להיות רחוק ממשהו זה כמו הפתגם המפורסם "אם תעזבני יום יומים אעזבך"[נו] –אתה מתרחק ממני יום אני מתרחק ממך יומים. זה נקרא תודעה של ריחוק. אבל אם אין שום תודעת ריחוק אז אנחנו עדיין דבוקים, לא משנה איפה אנחנו נמצאים. אפילו לא משנה לי שבחינת מבט של מישהו אחר הכוכב כבר כבה, כמו שאמרת. בתודעת האור הוא לא עזב את המאור, בגלל שלא עברה שניה, שום זמן. [למה לא עבר שום זמן?] זו כל התאוריה של איינשטיין, שמי שנוסע במהירות האור הוא באפס זמן. אם אנחנו מציירים קרן אור, רק אני שמשקיף על האור, אצלי האור התרחק מהמאור. אבל האור עצמו, בתוך המח שלו, הוא אף פעם לא עזב את המאור. כמו שאם הוא היה אין סוף לא היה עובר זמן, גם עכשיו שהוא לא אין סוף בבחינתו לא עובר זמן אף פעם – הוא בתודעתו כביכול תמיד דבוק למאור. האור המוחלט של ה' הוא באמת אין סוף. לכן הרמז הכי חשוב בקבלה מכל הגימטריאות הוא שאור שווה אין סוף. לפי איינשטיין קודם כל לא יודעים מהו אין סוף, יכול להיות שהכונה להתפשטות אין סוף. לעניננו, זוהי מהירות אין סוף. זהו בודאי פירוש ספציפי לאין סוף. אם הפירוש של אין סוף הוא מהירות אין סוף, יש בזה 'אין סוף יחסי' ו'אין סוף מוחלט'. כל תאוריית היחסות של איינשטיין היא שמהירות האור היא מספר, אבל לפי איך שה' ברא את העולם הוא אין סוף של היקום הזה. כלומר, התודעה שלו היא אין סוף, קרי – שלא עבר זמן. [הוא מוגבל?] במדה מסוימת הוא מוגבל, אבל במדה אחרת הוא לא מוגבל, במשל. בנמשל הוא ודאי אין סוף אמיתי. אבל אפילו במשל יש אין סוף, יש אור בגימטריא אין סוף.

איך שלא יהיה, הוא כותב כאן שעל אור ומאור לא אומרים התקשרות, רק דביקות, בגלל שהם לא דברים שונים – האור הוא גילוי המאור, הוא דבר ומהות בפני עצמו. עד כאן. מכאן יוצא לו שדביקות היא יותר מהתקשרות.

התקשרות מצד העליון – למעלה מדבקות

אחר כך יש סוגריים בהם הוא מסביר שיש לפעמים אורות שמתחדשים מתוך המאור. ברגע שהם מתחדשים כן אפשר לדבר על התקשרות ביניהם. הוא אומר שזה מבואר אצלו במקום אחר, אין כאן המקום להאריך בזה. הוא אומר שמה שאנחנו דברנו הוא אור שמאיר בדרך ממילא מתוך המאור. אם הוא מאיר בדרך ממילא המאור לא עושה שום מאמץ כביכול כדי להקרין את האור. אור כזה הוא דבוק ולא שייכת עליו לשון התקשרות. אבל יש שלפעמים המאור מחדש באופן מיוחד אורות ספציפיים. הוא לא מסביר מה כוונתו, אבל הוא אומר שיש דבר כזה של התחדשות אור מתוך המאור. ברגע שיש התחדשות של אורות מיוחדים האור הזה באמת הופך להיות איזו מהות. אם זה משהו מחודש מתוך המאור הוא עושה אותו מהות בפני עצמה במדה מסוימת. אז שייך לדבר על התקשרות בין המהויות, אבל לא כל זמן שהאור הוא אך ורק גילוי המאור. [כמו רב ותלמיד – כשהתלמיד ראוי מתעורר אצלו רצון חדש להשפיע חידושי תורה יותר ממה שהיה לו כשהוא למד לעצמו. יש מה שהצדיק יושב בעצמו ולומד אז יש אור ממילא ומי שיושב על ידו ושומע..] כתוב שהלימוד שרב מלמד לתלמיד הוא שפע, אור. [זה האור הכי גבוה? "שבעתים כאור שבעת הימים"?] לאו דוקא. לפי הנאמר פה הוא יותר נמוך, שם הוא יותר גבוה. אפשר לומר שמה שמתגלה היום בדרך ממילא לא מתחיל למצות את הפוטנציאל שיש בתוך המאור, רק "אפס קצהו תראה וכֻלו לא תראה"[נז]. מה שאין כן ה"שבעתיים" הוא מיצוי, הרבה יותר גילוי המאור.

(וזהו בכללות בחי' האור כו', דבפרטי מדרי' באור יש שההתקשרות אינו בבחי' דבקות כ"א בבחי' התחדשות ממקורו כו' וכמ"ש במ"א, רק כללות האור בבחי' דבקות כו'), רק בשני דברים נבדלים שייך התקשרות כו' (ולפ"ז דבקות הוא למע' מהתקשרות [לפי מה שאמרנו המושג דביקות הוא יותר מהתקשרות], ובבה"ז פ' תרומה [זה מה שרבי הביא כאן במאמר שלנו מאדמו"ר האמצעי] אי' דהתקשרות הוא יותר מדבקות כו' [הוא מסתמך על לשון הזהר], דדבקות הוא בבחי' מקיף [מצוות, חיבוק] והתקשרות בבחי' פנימי כו', וי"ל דשם מדבר בדבקות שמצד העליון [כאשר העליון יורד להדבק בתחתון, דיבוק זה הוא חיבוק בסך הכל שזה מקיף וחיצוני, לא המשכה פנימית.] דהיינו בבחי' מקיף לבד, וכמו כאשר ידבק האזור כו' כן הדבקתי אתכם כו', שז"ע וימינו תחבקני שהוא בבחי' מקיף, וכמו המחבק את חברו שמקיפו כו', [מה שאין כן] והתקשרות הוא בבחי' פנימי כמ"ש ונפשו קשורה בנפשו כו', [כל זה מלמעלה למטה, גם "ונפשו קשורה בנפשו" זה מלמעלה למטה – יעקב לבנימין] אבל מלמטלמ"ע הדבקות הוא בבחי' התאחדות יותר מהתקשרות, דדבקות הוא בדבר שאינו מהות בפ"ע והתקשרות הוא בדבר שהוא מהות בפ"ע כשמתחבר כו').

אחר כך הוא ממשיך להסביר את זה. מי שרוצה באמת להבין את זה שילמד את כל המאמר. בפרק הבא הוא אומר שהתורה שלומדים לפני התפלה היא "אליבא דנפשיה", עדיין מלמטה למעלה, זו לא תורה לשמה. כשהוא אמר שדביקות היא יותר מהתקשרות, היא מלמטה למעלה בגלל שהיא אור למאור. לא אומרים שמאור דבוק באור, אומרים שהאור דבוק במאור. אם אני אומר מלמטה למעלה יוצא שדביקות היא יותר מהתקשרות, אבל לא כאשר אני אומר מלמעלה למטה.

נביא דוגמא מחתן וכלה: "ודבק באשתו" הוא מלמעלה למטה או מלמטה למעלה? מלמעלה למטה. יש איזה פסוק בתנ"ך שהאשה דבוקה בבעל? ["חבוקה ודבוקה בך טוענת עולך יחידה ליחדך"[נח]] זהו פיוט. אין הכי נמי, באמת המשפט הזה הוא יותר מהתקשרות, הוא מלמטה למעלה. אני שואל אם יש פסוק בתנ"ך של דביקות מלמטה למעלה. לא חיפשתי, צריך לחפש. [שכם ודינה, בסיטרא אחרא] משם לומדים את הדביקות. כתוב שצריך להוציא את זה מהסיטרא אחרא. כל הלשונות של אהבה חפצה ודיבוק לומדים משכם. [רות דבקה בנעמי זה מלמטה למעלה] יפה. מה הוא יאמר? לפי מה שהוא כותב כאן, אצל רות מלמטה למעלה, לומר דביקות הוא יותר מלומר מהתקשרות. אם זה מלמעלה למטה לומר דביקות זה פחות, רק מקיף, חיבוק מקיף. [טוב, פה הבעיה היא שהוא אומר את זה בין מלמעלה למטה או מלמטה למעלה] נכון, לכן הוא אומר צ"ע. קודם הוא אמר בפירוש גם מלמטה למעלה, זה היה הקרבנות והקטורת שלו. עכשיו הוא אומר שהקטע הזה בשבילו הוא קושיא, צ"ע. מה יכול להיות התירוץ?

[לא הבנתי, מה הקושיא?] קודם הוא דיבר על קרבנות שנקראים מלמטה למעלה וגם הוא אמר שם שדביקות היא בחיצוניות, הקרבן, והתקשרות היא בפנימיות, הקטורת. אחר כך הוא דיבר על מלמעלה למטה שהוא תורה ומצוות, שם הוא אומר שמצוות הם דיבוק חיצוני יותר ותורה היא התקשרות פנימית. מה שיצא כאן הוא שבין מלמטה למעלה בין מלמעלה למטה הדביקות היא בחיצוניות וההתקשרות היא בפנימיות. לעומת זאת, כאן הוא מחלק ואומר שאם זה מלמעלה למטה באמת הדביקות היא מקיף וחיצוני יותר והתקשרות היא פנימיות יותר, אבל מלמטה למעלה זה הפוך.

נאמר את זה בצורה יותר פשוטה: בלי לחשוב אם מלמעלה למטה או מלמטה למעלה – מתי דביקות היא יותר מאשר התקשרות? אם הם מהות אחת. על שני אספקטים, שתי פנים של מהות אחת, כן ניתן לומר דביקות ולא ניתן לומר עליהן התקשרות. ברגע שהם שני 'מהותים' – כך הלשון שלו – שני דברים, מהויות בעברית או 'מהותים' בלשון החסידות, דביקות היא רק בגוף, ששניים נדבקים בגוף, ואילו התקשרות היא בנשמה, "ונפשו קשורה בנפשו". אבל אם הם בעצם דבר אחד אז הדביקות היא גילוי מילתא שבעצם אנחנו אחד.

אחרי מה שאמרנו עכשיו צריך להסביר למה מלמעלה למטה הולכים על ראש אחד ומלמטה למעלה הולכים על ההגדרות.. שוב, לאט לאט: דביקות היא או ששני דברים שונים מתקרבים ונדבקים בדבק מגע או שדביקות היא גילוי מילתא שבעצם אנחנו אחד. [מהי התקשרות לפי ההגדרה הזו?] הרבי מסביר שהתקשרות היא בין שנים אבל זהו הקשר הפנימי, הנפשי שביניהם ש"נפשו קשורה בנפשו". דביקות כאן היא יותר מכך, שלכתחילה הם לא שנים. יש כאן איזה גילוי מילתא, בשבילי זה חידוש שהאור דבוק במאור אפילו שאני רואה אותו רחוק, אבל הוא דבוק, הוא אחד.

[כתוב "שימני כחותם על לבך"[נט] וגו' הוא לא ענין של דביקות כלה לחתונה?] חותם חקוק. באמת בהמשך המאמר בהמשך ע"ב הוא מדבר על 'אותיות החקיקה' ו'אותיות הכתיבה'. כך הוא אומר: זה שאני אומר על התורה התקשרות, הרי גם התורה היא "אורייתא וקוב"ה כולא חד". כלומר, על האמירה שהתורה קשורה לה' וזה סימן שהם הוא אומר שזה נקרא 'אותיות הכתיבה' של התורה, כמו שנים שמתקשרים. אבל אותיות החקיקה של התורה הם למעלה מזה, אי אפשר לומר עליהם התקשרות. אי אפשר לומר שהתורה חקוקה בה', רק דבוקה בעצם. [הרי כתוב "תלת קשרין"] הוא אומר ש"תלת קשרין מתקשרן" הוא סימן שגם התורה היא לא ה' – גם ישראל הם לא התורה וגם התורה היא לא ה', בגלל שכל אחד מתקשר לשני והתקשרות היא תמיד בשנים, לא באחד. הוא אומר שביחס לצורה המשפט מתאים רק לאותיות הכתיבה. [כשאומרים "קוב"ה אורייתא וישראל כולא חד" הכונה לדביקות?] הכונה להתאחדות שלמעלה מהתקשרות, אולי נקרא לזה דביקות שלמעלה מהתקשרות, אין הכי נמי.

דביקות של גילוי מילתא

נגמור את הקטע: אמרנו שדביקות היא או שני גופים שנדבקים על ידי דבק, ואז היא דוקא בחיצוניות "כאשר ידבק האזור אל מתני איש", או שדביקות היא גילוי מילתא של אחד. [...] נאמר את מה שאתה רוצה לומר: מה שמשותף בשני הפירושים הוא ששניהם חובקים לא רק את הפנימיות אלא גם את החיצוניות. כלומר, אם אנחנו דבוקים זה באמת מכריח שאנחנו קרובים איך שלא יהיה. כמו מה שאמרנו על קרן האור שאפילו שהיא שם, בתודעה שלה היא לא התרחקה, לא במקום אחר. כשאני אומר על יעקב ובנימין "ונפשו קשורה בנפשו" לא מחייב שהם בקרבת מקום בחיצוניות. בפנימיותם, הנפשות קשורות. גם להם ידוע שהם רחוקים, אבל הם יודעים ש"נפשו קשורה בנפשו". עד כדי כך שהם יודעים שאחד ימות, גם השני ימות. הנפש כל כך קשורה עד כדי כך שאם אי שם הנפש תסתלק מהגוף זה יגרום באופן ממילא שגם פה הנפש תסתלק. או לפחות שיוודע מזה, כמו שיהודה אמר ליוסף שברגע שהוא ישמע "כי אין הנער ומת"[ס]. זה "ונפשו קשורה בנפשו", אבל זה לא מחייב שהגופים דבוקים.

קודם המושג 'גופים דבוקים' היה לגריעותא בגלל שהוא היה סימן לחיצוניות. אבל הוא באמת גילוי מילתא של האחדות, לא תתכן אחדות עם ריחוק, עם פער, איזה חיִץ. אין אחדות אמיתית שיש בה חיץ, אפילו בחיצוניותה. דביקות בכל מקום כן מחייבת ומכריחה חיבור בכל הרבדים, הכל מחובר, גם החיצוניות מחוברת. [אנחנו אמרנו על אור שאפילו שהוא רחוק בכל זאת הוא דבוק] אם הדביקות הזאת, כלומר, החיבור הוא רק בחיצוניות, הוא פחות מהתקשרות שהיא בפנימיות. אבל היא בהכל, אם זה בא לומר שאנחנו אחד ולכן יש דביוק בהכל מהפנימי ועד החיצוני זה יותר מאשר התקשרות.

למה הבאתי את הקינה? עכשיו נסביר אותה. קודם כל, כל הסיפור הזה הוא של גילוי מילתא ואז נדבקים וגם עולים כאחד – גם הגוף נדבק וגם הנשמות נדבקות. אז ודאי שם יש יותר התאחדות מאשר המושג התקשרות. אם היו רק קשורים אז אוטומטית היו נדבקים לשני. לא שהחיבור הגופני הוא זיווג גופני, אבל מה שקרה שם הוא שדביקות שלמעלה מהתקשרות מחייבת גם קירבת בשר. ודאי שהעיקר שם הוא הפנימיות, לא דיבוק גופני, אבל הוא מחייב דיבוק בכל הרבדים עד שרואים בסוף שנדבקים יחד ויוצאת נשמתם יחד.

מה שצריך להבין עכשיו הוא למה הרבי הרש"ב סובר כאן שמלמטה למעלה הוא יותר דביקות מהמדרגה הגבוהה, ומלמעלה למטה הוא הדביקות בדרגה הנמוכה. עכשיו אנחנו רוצים לפתור את כל הבעיה. כלומר, כאן הוא באמת מדבר על הדביקות התחתונה מלמטה למעלה, לכן היא חיצונית לגבי ההתקשרות. בגלל שהם שני דברים. קרבן המזבח החיצון שהוא בהמה, נפש הבהמית, הוא ודאי דבר נפרד בפני עצמו. ברור שהקרבן שם, הקירוב והדביקות הם למטה מהתקשרות, שהיא הקטורת בהיכל הפנימי. אבל כאן, כשהוא מדבר על אור ומאור, הלשון 'דביקות' היא גילוי מילתא מלמטה, שאנחנו בעצם אחד. מה הלמטה מגלה? שאני כולי לא פחות ולא יותר מאשר הגילוי שלך. אני לא משהו בפני עצמו, רק מגלה אותך. זוהי הדביקות של האור במאור.

כמו הפסוק של רות ונעמי: שם ברור שהאמירה שנפשה של רות דבקה בנעמי היא יותר מאשר התקשרות. לדוגמא: מה היה משמע שם אם היה כתוב שהיא מקושרת אליה? איזה קשר מרחוק. הכתוב "ורות דבקה בה"[סא] מבטא גם התקשרות וגם דביקות, היא גם קשורה לגוף שהיא לא יכולה להפרד ממנו. אם רוצים להרחיק לכת קצת אפשר לומר שערפה היתה קשורה, ודאי היא התכתבה איתה אחר כך, שמרה על קשר. אבל רות היתה דבוקה. זה לכאורה הכיוון. כלומר, אם מדברים בין שנים אז דביקות היא חיצונית לגבי התקשרות. אבל אם הדביקות היא גילוי מילתא של אחדות מעיקרא היא יותר מאשר התקשרות. למה שניהם נקראו דביקות? בגלל ששניהם מחייבים קירוב פיזי, קירוב בכל הרמות. יש נטיה יותר בעליה מלמטה למעלה למושג דביקות. [בקרבנות?] לא. בקרבנות אין כל כך את המלה דביקות, הוא מביא רק משל, לא ביטוי או לשון שהקרבן נקרא דביקות. הוא רק אומר שקרבן מלשון התקרבות, זה אומר לי שהוא במדרגת הדביקות, "כאשר ידבק האזור אל מתני איש".

[אפשר להגיד שכשהוא יורד מלמעלה להתקשר או להדבק בלמטה הכוונה לחיצוניות השני, מאשר זה שעולה, שזו העליה כדי להתקשר בפנימיות] אתה אומר כמו הווארט המפורסם של אדמו"ר הזקן "א איד ניט ער וויל און ניט ער קען זיין אפגעריסען פון גיטליכקייט"[סב] – יהודי לא רוצה ולא מסוגל בשום פנים ואופן להיות נפרד מאלקות. זוהי דביקות, שמלכתחילה לא תתכן אצלה נפרד, בשום פנים, בשום דרך. [הוא לא רוצה?] זה הרצון האמתי שלו, כמו "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני"[סג].

בדרך כלל אומרים שברית היא התקשרות. עכשיו אני חושב על עוד משהו לגבי יוסף. המלה ברית בדרך כלל הולכת יחד עם המלה התקשרות – כורתים ברית. צריך להתיחס למה קשר בתנ"ך הוא גם מרד. קשר בתנ"ך זה נמרוד. שם ודאי הוא מושג של ברית. קשר הוא מושג שיש בו דבר והיפוכו, כמו הרבה מלים בעברית. שניהם ברית, או ברית-התקשרות, כריתת ברית של חיבור, או לכרות את הברית, כלומר להפר אותה ולקשור קשר נגדה ואז הקשר הופך להיות שקר. או לאמת את הברית או לשקר בברית. מזה מובן שזה ממש דבר והיפוכו – ברגע שאומרים ששקר הוא גם מלשון ברית.

ברגע שעושים ברית, כמו אברהם אבינו, על ידי ברית המילה הילד נעשה מקושר. מקושר לעם שלו, לה', לתורה, לצדיק. ברית מילה עושה אותך מקושר. אחר כך באה הדביקות. היא גם קשורה עם אבר הברית, "ודבק באשתו". אומרים שבברית מילה יש כבר מן רמז לבת-זוג. גילוי העטרה הוא כבר התקשרות רוחנית לבת-זוג שתהיה. לכן נותנים שם לילד בזמן הברית, בגלל שהשם שלו הוא גם בחינת אשתו.

[...מלמטה למעלה יותר פנימי מאשר מלמעלה למטה. כלומר, ההתאחדות שיש בעליה מלמטה למעלה היא יותר פנימית מאשר המדרגה הפנימית שבמלמעלה למטה, כך יצא לנו. כאילו הדביקות שמלמטה למעלה היא יותר מההתקשרות של המלמעלה למטה. אמרנו שבמלמעלה למטה יותר פנימית היא ההתקשרות..] אין הכי נמי. אם תמשיך לקרוא את הפרק הזה עד הסוף תראה באמת שכך יוצא. בגלל שכאן הוא יסביר שגם התקשרות שמלמעלה למטה היא פנימית אבל היא עדיין שני דברים.

[חסר קצת בהקלטה]

...לא צריכים, לא חייבים משיח. יש לנו תורה, רחמנא אמר כך וכך אז צריכים לעשות כך וכך. בשביל סדר ההמשכות מלמעלה למטה לא צריך מנהיג, מלך. עיקר המנהיג הוא בשביל להגיע לדרגה הכי גבוהה והאמתית של מלמטה למעלה. מה שאמרת עכשיו מאד עזר לנו, שיש מדרגה מלמטה למעלה שלכאורה יותר מכל המדרגות שמלמעלה למטה. אם כל המדרגות שמלמעלה למטה הן רק דביקות שפחותה מהתקשרות, והתקשרות היא עדיין בין שני דברים, אבל מלמעלה למטה עדיין יש מדרגה של דביקות שמעל להתקשרות, אז יש בה גילוי מילתא שאנחנו דבר אחד בעצם והיא מתגלת דוקא מלמטה למעלה. לא רוצים מקדש בלי זה. לכן רוצים משיח, בשביל לבנות את המקדש. מה שיבוא מהדביקות מלמטה שהיא בגדר אחדות ממש, גילוי מילתא ממש, הוא לידה של זכר. מהו זכר? "שיר חדש", 'גאולה שאין אחריה גלות'[סד] בלשון הרבי. זה יבוא מהדביקות מלמטה למעלה, דרגה גבוהה.

מזבח החיצון, מזבח הפנימי, ארון הברית

מה זה יכול להיות בבית המקדש? קודם כל: איזה רמז יש בבית המקדש – עכשיו אני חושב על שני דברים ביחד – שאפילו הדביקות שהוא אמר, שהיא המזבח החיצון והקרבנות, יש בה מעלה לגבי הקטורת? נשאל את השאלה בצורה אחרת: קודם כל, מה יש בבית המקדש יותר מקטורת? ארון הקדש. כהן גדול שנכנס לפני ולפנים פעם בשנה, "אחת בשנה"[סה], עם הקטורת. אם אמרנו שהמבח החיצון הוא "בכל לבבך" והמזבח הפנימי הוא "'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך", אז לפני ולפנים, "אחת בשנה" הוא "בכל מאדך". אבל כשמזים, יש הזאת דם שנכנסת מבחוץ. מה באמת קורה שם, בקדש הקדשים? בהחלט אפשר לומר שהתקשרות היא בקדש, והדביקות – מה שכאן במאמר הוא משאיר בצ"ע – ברור כשהכהן גדול מגיע לכזאת דרגה של אחדות מלמטה "לפני ולפנים".

יש מחלוקת ידועה בתחילת הלכות בית הבחירה – מה העיקר בבית המקדש, מהי עיקר הגדרת בית המקדש? ממילא גם מה המקום המרכזי של בית המקדש? תמיד אומרים שזוהי מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן. הרמב"ם אומר[סו] שהעיקר בבית המקדש הוא כפרה, מקום שמיועד להקריב קרבנות, ואילו הרמב"ן בתורה[סז], המתייחס לכך בפסוק "ועשו לי מקדש",[סח] הוא זה שאומר ומאריך, ואחר כך בחסידות מאד-מאד מאריכים בכך שעיקר תכלית המקדש הוא "ושכנתי בתוכם" בקדש הקדשים.

איך קובעים את המקום המדויק של בית המקדש? הרי כל שחזור בית המקדש לפי הפשט הוא מקום המזבח. שהוא מקום כפרתו של אדם, שם הוא גם נברא – אדם הראשון נברא ממקום המזבח[סט]. [גם בבית המקדש השני?] בבית המקדש השני הנביאים גילו שזה המקום[ע]. קודם כל הם גילו את המזבח, כך לכאורה צריך להיות הסדר תמיד – קודם מגלים את מקום המזבח ואחר כך משחזרים. גם העולם נברא ממקום המזבח. יש בהחלט מעלה – כך בהרבה מאמרי חז"ל[עא] – למקום המזבח אפילו יותר מקדש הקדשים. בריאת אדם הראשון – בעצם כל העולם נברא מאבן השתיה שמזוהה עם קדש הקדשים בפנים. אבל אדם הראשון נברא ממקום כפרתו – המזבח. יש מעלה במזבח החיצון לגבי המזבח הפנימי. באף אחד מהמאמרים האלה לא מוזכר המזבח הפנימי כיסוד מוסד, עולמי, קיומי. אבל המזבח החיצון הוא יסוד כזה. יוצא שכל מה שקשור מלמטה למעלה, המזבח החיצון, מסמל את התכלית, אבל לגבי השראת שכינה בישראל, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", זו כבר דבקות. כך הרמב"ן מסביר, שזו תכלית המקדש והשראת השכינה בעם ישראל.

הקרבת הקרבנות – דבקות; השראת השכינה - התקשרות

גם היום מי ששואף לבנות מזבח כמו בבית שני, כמו מכון המקדש וכו' – קודם חשבתי שהוא סובר לפי שיטת הרמב"ם, שאומר בהלכות בית הבחירה שיש מצוה לבנות, אז בא נבנה, ומי שסובר שצריך לחכות למשיח אולי סובר כמו הרמב"ן, על פי קבלה. הרי כל ענינו הוא השראת שכינה ומי שענינו השראת שכינה צריך אחד בעל רוח הקדש, משיח, שיוריד את השכינה לארץ, כמו משה רבנו שהוריד את השכינה לארץ, אולי. אבל עכשיו, לאור מה שלמדנו היום, זה לאו דוקא, אפילו קצת הפוך. עיקר מה שמחכים למשיח בפנימיות הוא בשביל המזבח החיצון, בשביל העבודה שמלמטה למעלה. תכלית העבודה מלמטה למעלה היא שגם הדביקות שלמעלה מהתקשרות מסומלת וקשורה במזבח החיצון. כאן הוא כתב שמזבח החיצון הוא דביקות שלמטה מהתקשרות, אבל לפי המובא שממנו נברא האדם וכו' וכל בית המקדש משוחזר בהתאם למקום המזבח, המרכז – אני אומר שגם המזבח הוא דביקות שלמעלה מהתקשרות. השראת שכינה בקדש הקדשים היא מלמעלה למטה, כהן גדול שנכנס פעם אחת בשנה לפני ולפנים הוא גם דביקות שלמעלה. זאת אומרת, דביקות שלמעלה מהתקשרות. מה שעכשיו למדנו, או שזה הכהן הגדול שנכנס, שזה מלמטה למעלה, לא השראת השכינה מלמעלה למטה. ברגע שאני אומר שהתכלית היא המזבח החיצון כמו הרמב"ם, אם אני ממצה את שיטת הרמב"ם עד הפנימיות, עד העצמיות שלה ואני אומר שזו הכונה – ששם יש דביקות שלמעלה מהתקשרות.

[אבל לא כל כך פשוט מהי תכלית הכונה. זאת אומרת: בדרך כלל כתוב "כי חסד חפצתי ולא זבח"[עב], מסבירים בחסידות שרוצים דוקא את ההמשכה מלמעלה למטה. רק יש מאמרים מיוחדים שהרבי כותב: 'אף על פי שבדרך כלל כתוב "כי חסד חפצתי ולא זבח" מכל מקום במאמר הזה אני מסביר שעיקר הענין הוא דוקא העלאה'. אבל בדרך כלל "כי חסד חפצתי ולא זבח" זו תכלית הכונה..] "כי חסד חפצתי" הוא המשכה מלמעלה, אבל אם אין את העוצמה. יש זבח כמו אצל שאול, "כי חסד חפצתי" הוא עמוד גמילות חסדים הוא קיום המצוות ורצון ה' – "כשמֹעַ בדבר הוי'"[עג]. יש את זה ויש מה שכתוב אצל שאול ועמלק שהעיקר הוא לשמוע את דבר ה' ולא להקריב קרבן. אתה לוקח מהבהמות של עמלק על מנת להקריב קרבן. איך לשון הפסוק שם? "הנה שְׁמֹעַ מזבח טוב"^עג הכונה היא בטול לרצון ה'. בקבלה רצון ה' הוא גלגלתא, "חפץ חסד"[עד]. יותר טוב מאתערותא דלתתא של "כולם בחכמה (סתימאה) אתברירו".

באותיות של קבלה, שני הפסוקים האלו אומרים לי שגלגלתא גבוהה ממוחא סתימאה, אבל הדביקות שלמעלה מהתקשרות היא כמו רדל"א, לא מוחא סתימאה. כמו בפורים ששותים "עד דלא ידע"[עה], מגיעים עד רדל"א. אז באמת יש הולדה חדשה ממש, כמו נשמות חדשות שיולדו לעתיד לבא. [אבל בכל זאת אנחנו אומרים שכן נמשך משהו יותר עליון מלמעלה למטה] זה נקרא שמ"רישא דלא אתידע"[עו] הופך להיות אלד, שם קדוש, והכונה ללידת נשמות חדשות שיאכלו אותנו בסעודת פורים לעתיד לבא. הן נולדות בזכות ה"עד דלא ידע" שלי. "דלא" הופך להיות "אלד". "רישא דלא ידע ולא אתידע" הופך להיות לידת נשמות חדשות לעתיד לבא שיאכלו אותנו. בתיאבון...