שלש מדרגות בלמוד התורה

ז' אדר־שני תשנ"ה – שכם

שיעורים במאמר ד"ה "וקבל היהודים" תשי"א (ח"ב)

אותיות ו-ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור המשך בלימוד מאמר הרבי ("וקבל היהודים" תשי"ב), ממשיכים להתבאר בעומק שלשת הממדים – "עולמות, נשמות, אלקות".

לאחר שנדון בשיעור הקודם זוג דוגמאות  בנושא קיום המצוות מבאר הרבי זוג נוסף בנושא התורה, דרכי לימודה ומטרות לומדיה. את ממד העולמות מייצג הלימוד ההלכתי למעשה הפונה אל שכלו של הלומד; את ממד הנשמות מייצגת התורה כממוצע המחבר בין עצמות ה' לנשמות ישראל, ואת לומדיה בתנועת התקשרות; ממד האלקות שבתורה מזוהה עם עצם התורה והלימוד בה למעלה מכל מדידה והגבלה.

שיעור יסוד בעיצוב הגישה לתורה ולדרכי הלימוד בה.

א.     שלש דרגות בתורה ובדרכי לימודה

למוד תורה מצד השכל (עולמות)

[נגון "השתפכות הנפש" לר' הלל פאצפער]

הגענו פה עד אות ו. יש שלש מדרגות – אמרנו[ב] שהן כנגד "עולמות-נשמות-אלקות"[ג]. הסברנו שני אופנים במצוות, וכעת מתחילים לומר זאת אודות התורה:

ועד"ז הוא בלמוד התורה, שיש בזה ג' אופנים אלו. דנוסף לג' האופנים שישנם במצות תלמוד תורה (כבכל המצוות) [הרי למוד התורה היא מצוה, כמו כל שאר המצוות – אז את מה שהסברנו לגבי המצוות יש גם בענין תלמוד תורה], הנה גם בהענין דלמוד התורה עצמו ישנם (דוגמת) ג' אופנים אלו.

איך לומדים תורה מצד הגוף, מצד הנשמה ומצד האלקות. אז יש למוד תורה מצד הגוף; יש שהנשמה לומדת, כביכול; ויש שהאדם לומד בבטול אמתי לאלקות, לרצון ה', גם לא מצד החשק הטבעי של הנשמה האלקית שלו – גם לא מצד הנשמה.

דכשלומד תורה מצד החכמה והשכל שבה, שהתורה היא חכמתכם ובינתכם (אפילו) לעיני העמים,

מה הוא מוסיף במלה "אפילו"? כלומר שהיא גם "חכמתכם ובינתכם"[ד] בעצם, שלא ביחס לגוים. אלא, שהיא חכמתכם ובינתכם אפילו לעיני העמים. הוא לומד אותה, בגלל שהוא מאמין שזו החכמה האלקית. פעם, כשלמדנו במה שקראנו לו אחר כך "תורת הנפש", שיעורים לפני כמה שנים[ה], היסוד היה שלכל אחד יש אמונה – אמונה של הנפש הבהמית, אמונה של הנפש השכלית והאמונה של הנפש האלקית. התחלנו להסביר את מדת האמונה.

הנפש הבהמית מאמינה ב"כחי ועצם ידי", בכח. מה שיש כח בעולם, שכל אחד צריך לנצל מקסימלית את הכח שלו – זו האמונה של הנפש הבהמית. הנפש השכלית מאמינה בחכמה, שיש חכמה בעולם, וצריך לשאוף לכמה שיותר חכמה וכמה שיותר תתגלה תעלומות החכמה – כך נוכל לפתור את כל הבעיות של החיים, מרפואה ועד לכל שאר הבעיות. כמו מישהו שהוא מדען "לשמה", שהוא מאמין בחכמה.

ויש מישהו שמאמין בה'. הוא אפילו לא מאמין בתורה בתור חכמה, אפילו בתור חכמת ה'. רק אם הוא יתבונן שהוא וחכמתו אחד ממש[ו], ואז החכמה מקבלת משמעות אחרת לגמרי. אז זו כבר הנפש האלקית, הוא כבר שואף לה', כמו שנסביר.

אבל מי שאוהב חכמות – זו הנפש השכלית. הוא מאמין בחכמה, זו האמונה שלו. אם הוא מאמין בחכמת התורה כי הוא חושב שהיא החכמה המפוארת ביותר – זו הכי חכמה שיש – אז זו הנפש השכלית בעודה משועבדת לקדושה. זה טוב, לפחות היא הולכת על חכמת התורה ולא על חכמה חיצונית, אבל בכל זאת – יחסית ללמוד התורה, כמו שהוא מסביר כאן – זהו למוד התורה מצד הגוף. הגוף כאן הוא הנפש הבהמית והנפש השכלית, עד הנפש השכלית ועד בכלל. שוב, הכל בתוך התורה, אבל יחסית לתורה זו הנפש השכלית.

זה מה שהוא אומר שיש מי שאוהב את החכמה, או עוד יותר, כי הוא מאמין בחכמה. למה הדגשתי את ה"מאמין בחכמה"? בגלל ה"אפילו לעיני העמים". הוא מתפעל מכך שהחכמה שלי, אני, תהיה מפוארת גם בעולם; כמו שלמדנו גם בפרק הקודם, לגבי המצוות, שכאשר האדם מאמין בערך המצוות – בכך ש"לא נתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות"[ז] – קשור לכך שאנחנו, עם ישראל, מעניקים את התרבות, את תקון העולם, גם לעיני העמים וגם לכללות ענין העמים.

גם פה אותו דבר, ברגע שהוא הולך על החכמה של התורה – ממילא יש לו התפעלות מכך שחכמתו תמצא חן גם בעיני העמים, וממילא הוא יהיה הכי חכם, ואנחנו נוכל להשפיע בדרך הזו בשופי גם לכל תרבות העמים.

אז אם אדם לומד כך תורה –

למוד התורה שלו הוא מצד טבע גופו ונפשו הטבעית, שבטבעו הוא אוהב מושכלות.

שוב, זו הנפש השכלית. כאשר הוא מדבר על "הנפש הטבעית" היינו גם הנפש הבהמית וגם הנפש השכלית, אבל בעיקר הכוונה לנפש השכלית. מה שבסוף יוצא הוא שלא רק שהוא אוהב מושכלות, הוא גם מאמין בכך. עד כאן מדרגה א, על למוד תורה מצד הגוף.

לימוד תורה כאמצעי התקשרות לה' (נשמות)

וכשלמוד התורה שלו הוא מצד זה שהתורה היא ממוצע המקשר ישראל וקוב"ה, כמאמר הזהר תלת קשרין מתקשראן דא בדא ישראל אורייתא וקוב"ה, דע"י שישראל מתקשראן באורייתא הם מתקשרים בהקב"ה, למוד התורה שלו הוא מצד הנשמה שבו.

כלומר, התורה היא אמצעי שעל ידו אני מתקשר בה'. לא בשביל התורה, לא בשביל החכמה. בפעם הקודמת אמרנו שכאשר מתעלים למדרגה השלישית, העליונה ביותר, אפשר גם לפול בחזרה למדרגה התחתונה. המדרגה השלישית היא "תורה לשמה" באמת, כלומר שזו התכלית, ולא אמצעי. המדרגה הראשונה גם היא לכאורה כך, שהתורה היא תכלית, בגלל שהיא החכמה. "עד ועד בכלל", כאשר אני משיג את חכמת התורה – זהו, רק את זה רציתי. כל האהבה, החשק והאמונה שלי היו להשיג את חכמת התורה וזהו זה. אז זהו הדמיון שיש בין המדרגה הראשונה לבין המדרגה העליונה. לכן אמרנו שמי שלא עובר את האמצע – לא משיג מהי בדיוק המדרגה העליונה. כך הבחנו גם בפעם הקודמת, שבמדרגה העליונה כמו שחסיד מבין ומשיג אותה, לבין מה שלכאורה ישנו בדיוק אותו ראש בעולם הלא חסידי. ה'שפיץ' הוא שעושים את המצוה לשמה באמת, לא בתור אמצעי, אפילו לא אמצעי להתקשר לה'. המדרגה השניה היא למוד התורה כאמצעי להתקשר לקב"ה. זהו למוד התורה מצד הנשמה, הנפש האלֹקית.

היינו, שגם אופן זה בלמוד התורה הוא מצד מציאותו

הוא רוצה משהו בעצמו, "קרבת אלהים לי טוב"[ח], כדי לעשות לעצמי טוב יש פטנט – הפטנט בשביל לעשות לעצמי טוב הוא ללמוד תורה. שיהיה קשור בהקב"ה. מציאות הנשמה, ה"יש מי שאוהב"[ט] כאן, הוא ה"יש" של הנשמה. [זו הדרגה של היצר הטוב? כך הרב הקריא מהרבי הרש"ב] כאן הוא קורא לה הנפש האלקית. אבל המציאות של הנפש האלקית היא אכן היצר הטוב שעליו למדנו שם.

(שיהי' קשור בהקב"ה) אלא שהוא המציאות דהנשמה.

לימוד תורה מצד עצמה (אלקות)

ויש אופן נעלה יותר בלמוד התורה, דזה שלומד תורה הוא (לא מפני העילוי שיהי' לו עי"ז [לא בגלל שיצא לו משהו מזה, אפילו לא שהוא יתקשר לה'. כל המושגים של התקשרות הם עוד לא התאחדות מוחלטת – קשור להתקשרות עליה למדנו], אלא) מצד התורה עצמה [כלומר שהתורה היא תכלית, לכל דבר].

דמכיון שאורייתא וקוב"ה כולא חד, ויתירה מזו שהיא חד עם העצמות [כלומר, קוב"ה – אני לא יודע אם זהו כינוי לפרצוף ז"א דאצילות וכיו"ב, או שהכוונה לעצמותו יתברך ממש], כמארז"ל שאנכי הוא ר"ת אנא נפשי כתבית יהבית [אני את עצמי, את העצמות ממש, כתבתי ונתתי לכם כאן בתורה[י]], דאנא (נפשי) הוא עצמותו ית', ופירוש אנא נפשי כתבית יהבית

כלומר, לא צריך לחפש את ה' באמצעות התורה, אלא שה' כולו, העצמות נמצאת בתוך התורה. הוא אומר זאת אחרת – כאילו שה' מרחף מסביב לתורה. התורה היא באמת כלי, "אומנותו של הקב"ה במעשה בראשית"[יא], ואהיה אצלו אמון"[יב], אז אם אני תופס את התורה ככלי – בדרך כלל לא אומרים שהאומן נמצא בתוך הכלי שלו. הוא רק משתמש בו. אם זהו כלי קבוע, שתמיד נמצא ליד האומן – אפשר לחפש; אם אני יכול למצוא את הכלי, ממילא ודאי דרכו אני יכול להתקשר לאומן שודאי משרה איזו השראה על גבי הכלי שלו. אבל בתוך הכלי לא ניתן לומר שהאומן נמצא ממש. לעומת זאת בתורה, הקב"ה כולו, גם העצמות ממש, חודר וחדור בתוך אותיות התורה. כלומר שלא צריך דרך התורה להגיע לקב"ה. [מה הכוונה חודר וחדור?] שוב, שאפשר תמיד לפול למדרגה הראשונה כאשר עולים למדרגה השלישית כאן. זה אומר, שכמו שה' הוא לא חכמה הוא גם לא 'לא חכמה'. והיות שהוא גם לא 'לא חכמה', כולו נמצא בתוך התורה. המדרגה הראשונה היא שה' הוא החכמה.

המהלך כאן[יג] הוא בדיוק המהלך של הרמב"ם ואחריו המהר"ל ואחריו החסידות, יותר מהמהר"ל. מהרמב"ם משמע שה' הוא חכמה[יד]; והמהר"ל מתנגד ואומר שהוא קדוש, הוא לא חכמה[טו], אבל גם המהר"ל יאמר שעל גבי חכמת התורה ה' שורה, מרחף שם. אז אולי דרך חכמת התורה, אולי אפשר להגיע ל'קדוש'.

אבל האמת היא, שכמו שה' הוא לא חכמה, הוא גם לא 'לא חכמה'. ואם הוא לא 'לא חכמה', הוא והחכמה אחד ממש. [למה אתה מגדיר את התורה דוקא כחכמה?] "אורייתא מחכמה נפקת"[טז], התורה היא "חכמתו ורצונו יתברך". [אולי יותר מאשר אתה לומד חכמה אתה לומד את הרצון] בסדר,"חכמתו ורצונו יתברך". בעולם התקון הרצון הוא החכמה של מעלה. בעולם התקון, עולם האצילות, הרצון – שהוא אריך – נתקן מהחכמה דמ"ה. בעולם התקון יש חלקי מ"ה ושם ב"ן. אריך, שהוא הרצון של עולם האצילות המתוקן, הוא כולו חכמה של שם מ"ה. מצד חלקי הב"ן, יש לו חלקי ב"ן של כתר. אבל מצד המ"ה שלו, שהם העיקר, המתקן, השם החדש – עתיק כולו כתר ואריך כולו חכמה. כל עשר הספירות של הכתר של מ"ה מתקנים את פרצוף עתיק. אבל עשר הספירות של החכמה של מ"ה – מ"ה גם שייך לחכמה, כח מה – מתקנים את פרצוף אריך של עולם האצילות המתוקן. כל זה רק בדרך אגב, שבעולם התקון הרצון בפנימיותו – דוקא פנימיות הרצון, המ"ה שבו – כולו חכמה דמ"ה.

כך כתוב גם בתניא, שחכמה היא לא שכל. אתה מתנגד לחכמה כאילו היא שכל, אבל בתניא כתוב בפירוש בפרק י"ח שחכמה היא לא שכל. [אז מה היא?] משהו אחר, אמונה. [כך כתוב בפירוש במלבי"ם על משלי[יז], כך הוא מגדיר, שחכמה באה מבחוץ, מה'. בפירוש הוא מגדיר זאת כך] [מהו היחס בין חוש ושכל?] חוש הוא מקור הדעת כמו שהוא בכתר. כך רבי הלל מסביר באריכות בשם ר' זלמן זעזמער[יח] בתחילת שער היחוד. חושים הם הנטיה העצמית של הנפש להתקשר למשהו, ממילא יש לו בכך חוש. חוש הוא כמו 'נקודת מגע'.

חכמה שלמעלה מהשכל

זהו מקור הדעת כמו שהוא בכתר, כח ז' תקוני הגלגלתא לקשר בין עתיק ואריך. זהו מקור החושים, כך הוא כותב שם. איך הוא כותב שם בתניא בפרק ח"י? תקרא: ["הנה החכמה היא מקור השכל וההבנה, והיא למעלה מהבינה, שהוא הבנת השכל והשגתו, והחכמה היא למעלה מההבנה וההשגה, והיא מקור להן וזהו לשון חכמה, כ"ח מ"ה, שהוא מה שאינו מושג ומובן ואינו נתפס בהשגה עדיין, ולכן מתלבש בה אור אין סוף ברוך הוא דלית מחשבה תפיסא ביה כלל".] אז זהו לא שכל במובן של הבנה והשגה, אבל זהו המקור של השכל. בהמשך הוא אומר, שמשמע שהחכמה היא אמונה.

הרי בספר התניא ידוע שהוא לא מזכיר כתר. כולו חב"ד, אין כתר... אז כל המדרגות שלמעלה מהשכל, למעלה מטעם ודעת, קשורות בפנימיות לחב"ד, ובמיוחד כאן בפנימיות החכמה, שאפילו האמונה, שהיא פנימיות עתיק – היא כח של חכמה. זה ודאי מה שהוא מרמז כאן במשפט בקבלה "פנימיות אבא פנימיות עתיק". לכך קוראים גם 'איתן שבנשמה' – החכמה היא "כח מה"[יט], ה'איתן', לעמוד במסירות נפש, כמו שהוא כותב בהמשך[כ] ש"אפילו קל שבקלים" מוסר את נפשו על קדוש ה' בלי להבין. ההמשך שם הוא שהחכמה היא מה שנותן לך את הכח למסור את הנפש מבלי להבין את מה שאתה עושה, בלי שום התבוננות, רק באופן ספונטני, כאינסטינקט. זוהי החכמה האלקית.

זה מה שאמרנו קודם על חכמה שאינה 'שכל' ואינה 'לא שכל' (מה שאמרנו קודם שהוא לא 'לא חכמה'). החכמה האמתית היא אינה 'לא שכל', וכיון ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק"[כא], שם יש אמונה, וזהו ה"איתן שבנשמה" – שם נמצא ה'. זהו עצם הנשמה. במדה מסוימת, המדרגה הזו גבוהה גם יותר מהיחידה, שהיא הלבוש הכי עליון, "עתיק" סתם. אבל פנימיות עתיק, או "כתר דעתיק", הוא הניצוץ האלקי שבנשמה. זהו העצם, לא כמו השם, "יחידה". זהו האיתן שבנשמה, ששורה בפנימיות החכמה. זה בדיוק מה שהרבי כותב כאן לגבי התורה, שה' נמצא בתוכה. [אז במסירות נפש מתגלה רק העצם של היחידה, והיחידה עצמה לא מתגלה אף פעם? בתניא בפשטות היה נראה שבמסירות נפש מתגלה היחידה] גם את המושגים "חיה" ו"יחידה" הוא לא מזכיר בתניא. כמו שאין כתר אין חיה ויחידה – אין מקיפים בתניא, הכל רק פנימי. יש רק עד נר"נ בנפש ועד חכמה בספירות. הוא לא מזכיר לא חיה, לא יחידה ולא כתר.

לגבי מה ששאלת, לא רק שהיחידה מתגלה במסירות נפש, אלא גם העצם. ככל שבמסירות הנפש יש פחות התבוננות, כמו שהוא כותב, פחות שכל, יש שיותר גילוי העצם. אפשר לומר שמסירות נפש של תלמיד חכם היא היחידה ואילו מסירות נפש של יהודי פשוט הוא עצם הנשמה. סימן שיהודי פשוט קשור ל"פשיטות העצמות", זו הלשון. אבל היחידה והעצם הם דבוקים – "חבוקה ודבוקה בך... יחידה ליחדך"[כב]... [בשביל מה אני לומד, למסקנת המאמר?] בתור מצוה אתה לומר בגלל שזהו רצון ה'; ובלמוד גופא אתה אוחז בה'. זהו החשק. יש חשק שהלמוד מביא אתך לאן שהוא, זהו אמצעי. יש תפיסה כזו; ויש תפיסה שהלמוד הוא לא אמצעי אלא הלמוד עצמו.

אמרנו שכל ה'שפיצים' כאן, כל המדרגות הגבוהות, נשמעות – ולא רק נשמעות, באמת – כמו שמקובל בישיבות. איך אומרים בישיבות שתורה וה' הם אותו דבר? זה דבר שתמיד היה קצת מרגיז אותי, אבל זו האמת, זו המדרגה הכי גבוהה, מה אפשר לעשות – "רחמנא אמר – תורה זאגט". כשאומרים ביידיש "רחמנא", כשמתרגמים את המלה "רחמנא" בגמרא, חס ושלום שמישהו יתרגם "רחמנא" – "ה'". אני בקיא בכך מילדותי, שהרבה פעמים רציתי לתרגם "רחמנא" – "ה'", וזה היה... הס מלהזכיר! "רחמנא" זה לא ה', "רחמנא" זה התורה! "רחמנא אמר" היינו "תורה זאגט", התורה אומרת... לא "ה' אמר דרך התורה"... זה מה שכתוב כאן – שה' אמר "אנא נפשי כתבת יהבית". [כשאומרים "תורה זאגט" מתכונים ל"אנא נפשי כתבית יהבית?] כנראה שכן...

[פשוט וברור שמדברים לה', לא שמתכוונים שלא לה'. ברור שהקב"ה אומר זאת!] נכון, כאן זה נאמר למעליותא.

למוד תורה מצד העצם – ללא התפעלות

ופירוש "אנא נפשי כתבית יהבית" הוא אַז ער האָט אַריינגעשריבן און אַריינגעגעבן זיך אַליין [שהוא הכתיב והחדיר, נתן בתוך, "אריין", אותו בעצמו], אנא נפשי, שע"י התורה אותי אתם לוקחים [לוקחים אותי ממש],

מישהו אמר קודם שמה שמאפיין ממש את המדרגה העליונה, שגם בגללו היא עם אופי 'מתנגדי', הוא שיש בה פחות התפעלות חיצונית, ואפשר לומר שאפילו פנימית. דבר עצמי הוא טבעי, ולכן הוא שוב חוזר קצת למדרגה הראשונה. לכן היא גם יותר חב"ד בעצם, אבל גם בחב"ד בעצם – כמו שאדמו"ר האמצעי כותב בהקדמה לקונטרס ההתפעלות – הסכנה התמידית היא שלילת ההתפעלות מכל וכל, שזוהי כבר היפך הכוונה. תמיד "חב"ד בעצם", המדרגה הכי גבוהה, היא במובן מסויים "אָן התפעלות", גם בלי התפעלות אלקית.

התפעלות אלקית היא היצר הטוב שאמרת קודם, שמצד מציאות הנפש האלֹקית, שהיא מתפעלת. כאן, אם זו לא מצד מציאות הנפש האלֹקית – אין בכלל התפעלות. לכן, בדור אדמו"ר האמצעי היו חסידים שבאמת חשבו שכל התפעלות בעולם היא באמת משהו לא רצוי. גם התפעלות אלקית היא רק חג"ת, חסידי פולין, רק מצד הנפש האלֹקית ולא מצד עצם האלקות. אדמו"ר האמצעי צועק עליהם, והוא לכאורה היה הדוגמא החיה לכך שעבודה לא אמורה להיות בלי התפעלות. למה הוא היה צריך לצעוק ש"לא לזאת היתה כוונתי"? בגלל שצריך, כדי לתקן את הגוף, רצוא ושוב. ה"רצוא" כאן הוא באמת לצאת מגדר התפעלות. בדרך כלל רצוא היינו כמו נדב ואביהוא, שזו שיא ההתפעלות – להקריב אש, שהיא אפילו "אש זרה"[כג] – אש היא התפעלות. אבל כאן הרצוא הוא לצאת מהתפעלות, לצאת מכל זיקה נפשית להתפעל. בגלל שאתה אוחז בעצם האלקות ושם באמת אין שום התפעלות, רק עצם. התפעלות זו תמיד תופעה של אור ועצם הוא לא אור. אז למה בכל זאת צריך התפעלות? זה שייך ל"שוב", שהאדם צריך לשוב לתוך המציאות שלו, הגוף, כדי לתקן את הגוף.

זה מה שהוא כותב בהקדמה, שכדי לתקן את העולם – החל מהגוף שלך, לזכך את הגוף – צריך התפעלות. התפעלות אלקית עובדת על המציאות. בתור שוב זהו דבר נצרך, וזו גם תכלית – בגלל שהשוב הוא גם תמיד התכלית של הרצוא. אנחנו מסבירים עכשיו מה ההבדל במדרגה העליונה בין החסיד ללא-חסיד. מתנגד שיגיע לכך, שזה יותר נשמע שייך לו, זו באמת "אָן התפעלות" וכך הוא נשאר. [הוא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, זהו השוב שלו...] אבל עבור החסיד במדרגה זו גופא יש רצוא ושוב, והשוב הוא לרדת שוב כדי לתקן ולזכך את המציאות שלו על ידי התפעלות אלקית מהתורה או מהמצוות, כמו שלמדנו פעם קודמת.

על דרך מה שכתוב אודות הצדיק בפרק כ"ט בתניא בשם הלל הזקן, שכאשר היה הולך לאכול היה אומר שהוא הולך "לגמול חסד עם העלובה"[כד], הגוף שלו, אשר לזר יחשב לו. אצל הבינוני הגוף זה הוא, וגם כל המחשבות הזרות שעולות לו מהגוף ומהנפש הבהמית הן הוא בעצמו. 'אני' זו הנפש הבהמית.

אבל אצל הצדיק ה'אני' הוא אחר. האני האמתי הוא הנפש האלֹקית, והגוף הוא 'אני' תחתון, נפרד, אבל מתייחסים למציאות כאל מציאות נפרדת שזקוקה לגמילות חסד. כשאני הולך לאכול, ההרגשה שאני עושה זאת כדי לעשות טובה ולרחם על הגוף – היא כמו הווארט המפורסם בחסידות, שהגשמיות של הזולת היא הרוחניות שלי[כה]. הדאגה שלי לגשמיותו של יהודי אחר, בשבילי היא עסק רוחני. זהו ווארט יפה, וגם דבר פשוט ומובן מאליו. הרי אם אני מאכיל אותו, אני לא אוכל. אין לי הנאה גשמית. אז מה אני מקבל מכך? איזה שהוא תקון רוחני. עבורי זו חוויה רוחנית.

[לפי זה צריך לומר 'אני הולך להאכיל', לא 'אני הולך לאכול'...] נכון... מי שבמדרגה כזו, שהוא הולך להאכיל את עצמו, זו ההתפעלות בדרגה הזו. כאשר הוא הולך 'להאכיל', הוא הולך להתפעל. להאכיל את המציאות שלו. ההתפעלות היא האוכל בשביל המציאות שלו, כדי להחיות ולתקן את המציאות שלו.

עבודת הבינוני – באוכל ובהתפעלות

אפשר לומר שכאן מדובר על צדיקים, אבל באמת לא צריך לומר כך, העבודה הזו נוגעת גם לבינונים, ויש להסביר שאוכל והתפעלות הם ענינים שונים: ההתפעלות היא בסוף ענין נפשי ופנימי, אבל אוכל הוא באמת גשמי. כדי להגיע לכזו מדרגה באוכל צריך להיות צדיק, אבל במובן של התפעלות – מי שהוא בינוני-חב"דניק יכול להיות במדרגה כזו.

היות שאוכל הוא גשמי, הוא קשור בזיקה גם עם עצם הנפש הבהמית, אבל התפעלות קשורה עם מחשבה. כתוב שבינוני הוא צדיק בנוגע למחשבה שלו[כו], וההתפעלות היא תולדת המחשבה, בה הוא יכול לראות ששרשה הוא טהור לחלוטין. המחשבה היא לבוש, וזה נכון על כל הלבושים, רק שמה שנוגע לנו פה הוא המחשבה. מתוך המחשבה הוא יכול להוליד התפעלות כפי המחשבה.

לעומת זאת, תאוות האכילה באה לאדם מעצם הנפש הבהמית. בינוני לא שליט על כך, ואם נדמה לו שכן – הוא מרמה את עצמו. [יוצא שאצל צדיק זה הפוך, שיותר קשה לו שלא להתפעל מרוחניות מאשר לא להתפעל מכך שהוא רעב...] כן, נכון. זהו צדיק של פולין. זה בדיוק מה שהוא אומר: ל'גוטער ייד' יותר קל – אם הוא צדיק גמור מהסוג הרגיל, של חג"ת – להיות צדיק בנוגע לאוכל, לגמול חסד עם הגוף, מאשר לא להתפעל מאלֹקות ואחר כך להתפעל ממנה רק כמו חב"דניק שמאכיל את המציאות שלו בַּהתפעלות [לפי זה, צודק לקחת שיריים מהרבי גם בלי לשמוע 'תורה'...].

[מה שהרב אמר עכשיו הוא ביחס לבינונים. הרב הבחין בין הגשמיות, שהיא עצם הנפש הבהמית, לבין ההתפעלות, שהיא לא העצם שלה אלא רק דרגה יותר חיצונית. זה גם שייך לבינוני?] מאין אני יודע את זה? מ"'בכל לבבך'[כז] – בשני יצריך"[כח]. לגבי אהבה שהיא התפעלות אומרים לכל אחד, גם לבינוני, לאהוב את ה', להשפיע גם על הגוף, על הנפש הבהמית וגם על היצר הרע לאהוב את ה'.

תמיד מביאים זאת בתור קושיא, איך המאמר "בכל לבבך בשני יצריך" מתאים לבינוני לפי ההגדרות של התניא. אבל לפי מה שהסברנו הוא כן יכול להיות שייך לבינוני. [מי שלא שולט על המחשבה, הדבור והמעשה?] זה לא בינוני. שוב, הבינוני הוא מי ששולט על הלבושים כל הזמן, זו גם כן שיחה ארוכה אצלנו... כל רגע אתה יכול להיות בינוני, גם ברגע הזה – לרגע. בכללות אתה לא בינוני, אבל עכשיו אתה יכול להיות בינוני, "מדת כל אדם" – בהווה, על אף שבכללות לא מגיע לך תואר בינוני, כיון שאתה נופל מכך. אז בכללות יכול להיות שאתה רשע, ובכל רגע אתה יכול להיות בינוני, ואולי אפילו יש לך רגעים של צדיק. כל ההגדרות של התניא הם מצבים כלליים, אבל במובן רגעי אפשר להיות הכל.

[מהו בדיוק השוב הזה? הוא משהו שאני לא רוצה, איזה מן הכרח זה?] הוא בדיוק אחרי זה, "על כרחך אתה חי"[כט]. בפרק נ' בתניא הוא כותב זאת גם כן, שמי שמגיע למדרגה הכי גבוהה של רצוא – אחר כך חוזר לעולם הזה בשביל לקיים תורה ומצוות. לעניננו, בשביל להתפעל לטובת הגוף והמציאות שלו, לעשות דירה בתחתונים – הכל "על כרחך". דוקא מהמדרגה הגבוהה הזו, ה'שוב' הוא בעל כרחך. כך הוא כותב בסוף פרק נ'.

בכל שאר המדרגות שיש ברצוא ושוב, השוב הוא לא "בעל כרחך" באופן גמור, אבל כאן הוא בסוד "בעל כרחך אתה חי". שוב, מהו ה"בעל כרחך"? עוד יותר בטול לה'. זהו החסיד: לבטול שלו, להגעה למעלה מהתפעלות, יש עוד יותר בטול – לחזור להתפעלות.

נח ואברהם – מח ולב

איך אנחנו תמיד דורשים את הדבר הזה? ש"פַאר מתן תורה", לפני מתן תורה, המדרגה הכי גבוהה היתה מציאת החן של נח. לא רק לפני מתן תורה, לפני יהודים, לפני אברהם אבינו. לפני "אלפיים תורה"[ל]. הדבר הכי גדול היה אז למצוא חן –"ונח מצא חן בעיני הוי'"[לא]. אם כך, במה אברהם אבינו יותר מכך? אומרים שאברהם אבינו מתחיל מ"לך לך"[לב], ורש"י אומר ש"לך לך" זה "להנאתך ולטובתך".

על כך כותב הקדושת לוי[לג] – אפשר להסתכל, יש כאן בישיבה קדושת לוי. [צריך לחפש, זה לא בתחילת לך לך] צריך לחפש, "יגעת ומצאת"[לד]. בשביל הצדיק, לקחת לעצמו ברכה, לקחת לעצמו הנאה וטובה, היכולת לספוג הנאה בגלל שהיא עושה נחת רוח וכי זהו הרצון האמתי של הקב"ה – זוהי תחילת העם היהודי. דורשים זאת שיש "מח שליט על הלב"[לה], ויש "פנימיות הלב שליט על המח"[לו], מח הוא ראשי תיבות מציאת חן, כלומר שמה שהאדם עושה הוא רק בשביל למצוא חן, לא בשביל עצמו. זהו המח, אבל הלב הוא לקיחת ברכה, לב הוא לקחת, "קח נא את ברכתי"[לז], לקיחת ברכה. [הוא כותב את ראשי התיבות האלה?] לא.

בינוני לפני מתן תורה הוא "מח שליט על הלב" שבכחו להניע מציאת חן – שולט על הנאתי, על לקיחת ברכה לעצמי. אבל אצל יהודים, אצל אברהם אבינו, כאשר מתחילים להיות יהודים – יש לו מדרגה של לב, "פנימיות הלב שליט על המח". זה גם שייך פה לעניננו, התפעלות לשם שמים.

איחוד האוכל והמאכיל

[אין איזו גשמיות במדרגה האחרונה הזו? כמו שיוסי אמר, שלא צריך לומר "אני הולך לאכול", אלא "להאכיל"] הכוונה שיש פה שניים? [כן] בסדר, זו "דירה בתחתונים"[לח], יש את הדר ויש את הדירה. כנראה שכאשר הדר יכנס לדירה שלו יתגלה בסוף שהכל אחד. כדי להביא ולהמשיך את הדר לתוך הדירה צריכה להיות הרגשת שייכות.  יש שלב אחר כך, לא עוצרים שם.

לגבי דירה בתחתונים הרבי תמיד מדגיש ש"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" – כלומר שיש דגש על "להיות לו" ויש את הדירה – את מה שהדירה היא דוקא בתחתונים. העבודה שלנו היא שהדירה תהיה בתחתונים, והקב"ה הוא ה"נתאווה לו". אז אלו באמת שנים, רק שהם מתחברים.

[אני לא מבין למה "אנא נפשי כתבית יהבית" הוא היפך ההתפעלות. להיפך, זה נראה לי הכי מרגש, פי עשר יותר]. [יש ספור חסידי, שפעם ה"דברי חיים", הרבי מצאנז, ישב בדין תורה עם שלשה דיינים, ואחרי שהם שמעו את הטענות הם התיישבו ללמוד את הסוגיא, ישבו ופתחו ספרים, פתאום אחד מהם התחיל לשיר "אחד יחיד ומיוחד" בהתפעלות, אז הרבי אמר לו: 'תעזוב את הקב"ה, תסתכל טוב בקצות'...] תסתכל בסוף פרק כג בתניא ותראה שיש ביטוי שמי שמגיע למדרגה הזאת – הוא כותב שם ש"לאו כל מוחא סביל דא". על המדרגה הזו, שהתורה היא ה' בעצמו, הוא כותב ואומר ש"לא כל מוחא סביל דא" – ללמד שאף על פי שהספר שלי הוא ספר של בינונים, המדרגה הזו היא שפיץ חב"ד, אבל היא לא בדיוק של בינונים...

לכן, כל הדבר הזה הוא איזה שהוא מן בינוני שכבר נעשה 'צדיק שבבינוני'. בגלל שהוא אומר לגבי הבינוני 'אם אתם הבינונים שלי, של הספר, דעו לכם שההרגשה הזו – לא כל מוחא סביל דא'. מה שאתה אומר, ההתפעלות הזו היא התפעלות של בטול. יש התפעלות של משיכה למשהו. חכמה היא תמיד יראה עילאה. יש התפעלות מצד אמא, שהיא אהבה רבה, ויש התפעלות מצד אבא, שהיא יראה עילאה, התבטלות, ועל כך כתוב "לית כל מוחא" – "חכמה מוחא"[לט] – "סביל דא".

[חסר קצת בהקלטה]

...אני מסתכל באותיות הכתובות ורואה שם שכתוב 'אנכי', וכולם עומדים, ואני פה בתוך האותיות אנכי את ראשי התבות, אנא נפשי כתבית יהבית, שזו התפעלות עצומה מראשי התבות האלה, מזה אפשר להתפעל.

גימטריאות ותקון החשבון

הרי ידוע בקבלה שיש סדר – "תקון, צירוף, מאמר, מכלול, חשבון"[מ]. למדנו את זה? [שיעור הבא...] בסדר... "מאמר" הכוונה שמתבוננים במלה, ופתאום היא מתפתחת לך. אתה רואה לפניך "אנכי", ופתאום המלה מתפתחת ואתה רואה שם "אנכי" כנוטריקון של "אנא נפשי כתבית יהבית".

[ראשי תבות זה לכאורה דבר חיצוני, יחסית למילוי] אין הכי נמי, מילוי הוא גם "מאמר". הכל מצד אמא, ולכן מילוי מאד מתאים לאמא. באמת זה מתחיל ממילוי. מהו מילוי? מילוי הוא עיבור, הכח שיש בעיבור. [ראשי תבות הם לא המצאה קבלית] אם דוד המלך כתב "אשרי" לפי הא"ב, הוא השיג ברוח הקדש שיש בא"ב בעיבור את "אשרי". אם איזה פייטן כתב פיוט לפי השם שלו, האריז"ל אומר שלא כל הפיוטים כתובים ברוח הקדש[מא].

[מהם ראשי תיבות? הרי בעצם ב-א יש את כל המלים שב-א; ב-נ את כל המלים שב-נ, וכך הלאה. אלא מה? חלק מהמלים לא קשורות למשפט. אז תקח את כל המלים שקשורות למשפט...] הנה, בדיוק... צריך באמת פעם אחת לשבת אתך, ולהוציא מהראש שלך רק את הטעות של הגימטריאות. זה בדיוק מה שאמרת, שכל הגימטריאות הכל אותו דבר... [לא מדברים עכשיו על גימטריאות...] לא, זו המדרגה החמישית, זו ה תתאה, "הא בהא תליא"[מב], עכשיו העלינו את הבעיה שלך לשרש. זה טיפול שרש עכשיו... מה שאתה עכשיו אומר על מדרגת המאמר הוא שרש הבעיה לגבי הגימטריאות. כאילו שהם משהו חיצוני, כאילו יכול להיות כל דבר שבעולם, כאילו כל מלה שמתחילה ב-א יכולה להיות תחת ה-א. במדה מסוימת אין הכי נמי, אבל רוח הקדש מבחינה – "אזן מלין תבחן"[מג] – ושוקלת כאשר יש כמה אותיות יחד ובונה דבר אמתי.

מהו נוטריקון? לא רק ראשי תבות, אלא יכול להיות יותר פשוט: אם אני אומר שקדש הוא נוטריקון "יקוד אש"[מד], "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"[מה], אז יש לומר שזהו משהו אמתי, שמושרש בלשון הקדש. [זה יותר נשמע לי...] בסדר, זה נקרא מאמר קטן יחסית. אפשר להמשיך למאמר יותר ארוך...

נאמר כך: מה שמתקבל על דעתך הוא נכון? [כן] נתחיל מהדברים שמתקבלים על דעתך, שהם ודאי נכונים, ואחר כך – הרי הדברים שאתה שומע אותם ואומר "טוב", זה ודאי נכון – לאט לאט, נרחיב את השמיעה שלך, זה הכל... כתוב "הוי' אלהים פָּתַח לי אֹזן"[מו], "אזן מלין תבחן".

מהם ראשי תבות "פתח לי אזן"? פלא... זהו הפלא ש"הוי' אלהים" פותח... [מה שמוצא חן בעיני הוא ודאי בסדר, השאלה היא על מה שלא מוצא חן בעיני...] כן, זהו בדיוק... [איך אתה מבדיל בין גימטריא טובה לגימטריא של שטות?...] [יכולה להיות גימטריא מדויקת, לפי כל הכללים, שלמרות הכל לא מוצאת חן...]

כפי שאמרתי לפני שבוע, שמישהו כתב ביקורת, בקשתי ממיכי שיביא לי את הספר הזה של הסטייפלער, ובאמת הביאו לי בחתונה. הבקר הסתכלתי בו וראיתי שהכל גימטריאות של מה בכך. מה הכוונה? שהוא ממציא... גם לבעל הטורים יש את זה, אני לא אומר שאין לזה מקורות. לדוגמא: יש מאמר חז"ל על הפסוק מסוים, שמפרשים את הפסוק כך וכך, אז בצורה מאד נחמדה הוא ממציא איזה משפט שאומר בערך את מאמר חז"ל על הפסוק, כך שזה יצא שוה בגימטריא... בסדר, אם אתה מתפעל מזה – אז 'געזונטער זייט' [תהיה בריא]... אישית אני לא אוהב, בגימטריא כזו אין שום ענין להתעסק, להמציא. כי אני מרגיש שאני יכול לעשות מה שאני רוצה. כאילו שאני יכול ככה לשחק ולעשות הכל... [הרב אומרים שהגימטריא צחוק אחד גדול שוה עוד יוסף חי היא קושיא על הכלל הזה...] "אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל"[מז].... [זו באמת היתה גימטריא יוצאת מן הכלל...]

[אני אומר לרב מה אני מרגיש בכך. על פי רוב, כאשר הרב אומר דרושים ואז הוא אומר 'יש רמז יפה' – אני אומר, הפשט הוא כל כך יפה! למה צריך את הרמז? למה הוא ראיה? אבל אם זה הפוך, כמו הדוגמא הזו...] הו, יֹפי, הנה... זה בדיוק זה... זה בדיוק מה שאומרים. אם אתה רוצה את הגימטריאות כדי שהן תשמשנה סתם בתור אמצעי – אתה רק במדרגה השניה. אנחנו במדרגה השלישית ברוך ה'... [רגע, מצוין, הרב, בסדר, על מה שאמרת עכשיו: אם אתה מתפעל מראשי התבות של אנכי – זו המדרגה השניה. אבל התוכן – הוא כבר המדרגה השלישית] פעם כשהייתי עושה גימטריא והיה יוצא לי משהו נפלא – כשהייתי רושם את לעצמי הייתי כותב "והוא פלא"[מח]. הייתי כל כך מתפעל מהגימטריא ולכן תמיד הייתי כותב "והוא פלא", ואולי כמה פעמים 'פלא', עם כמה סימני קריאה. כלומר שהיא פלאי פלאים. אחר כך, לאט לאט, ירד ה"והוא פלא" – לא בגלל שהיא לא פלא, היא עוד יותר פלא פלאים.

[אבל עכשיו, כשרצית להביא דוגמא ציירת שראשי התבות הם המדרגה השניה, לא?] רק נתתי לו דוגמא למדרגה השניה, שהתפעלות היא "והוא פלא" מראשי התבות, אבל ברגע שאני לא כותב "והוא פלא" – זו כבר לא התפעלות מראשי התבות – ההתפעלות כבר כל כך עצמית, שהדבר עצמי, עד שהוא כבר לא "והוא פלא". [לדוגמא מה שהיה בהתועדות שהרב דרש דרוש נפלא על פי כל הערכים המספריים, באמת יש בזה משהו שקשה מאד לגלות, איך נכנסים לזה...] רק דברים כאלה אני אוהב! [זה היה באמת נפלא, אפילו יש לי דרוש שלם על פי זה. אבל הפשט הוא נפלא! עכשיו אני לא צריך כבר את הגימטריאות! עכשיו לא חשובים בכלל המספרים, עד שגם אם יתברר לי שלא יצאו בסדר, העיקר הוא שהפשט הוא נפלא!]

התפעלות של "עד ועד בכלל"

אם "אנא נפשי כתבית יהבית" הכוונה היא שלא מתפעלים מעצם ראשי התבות אלא שהענין הוא ממילא – אז נכון, זו אמת לאמיתו. אנכי היינו באמת, בלי ועם ראשי התבות, הוא באמת "אנא נפשי כתבית יהבית". זהו משל טוב למה שנקרא חדירה. כשאני מתפעל, כמו הפולישער, כמו ה"והוא פלא", שהייתי בתחילה במדרגה כזו שאני מתפעל מהדבר – אז אני יודע שהמלה היא אנכי. לא שאני לא מבין את הפירוש – להיפך, לא הייתי מתפעל בכלל אם לא הייתי מבין את המלים "אנא נפשי כתבית יהבית". אלא בדיוק כמו שאמרנו קודם – המלים הללו הן רק איזו מן השראה על גבי המלה, סוג של מרחף. כלומר, מתוך המלה מרחף "אנא נפשי כתבית יהבית" ברמז, בראשי תבות.

כמו שכתוב על רמזים שהם כמו התגין שעל האותיות בטנת"א[מט], הרמז הוא איזה מן כתר מרחף למעלה, ואז המלים הן שוב, ראש של אמצעי. זה מרחף, אז הפנימיות היא אמצעי, עד ולא עד בכלל ביחס למקיף. ברגע שיש לי פנימי ומקיף – הפנימי משמש עבורי אמצעי, ושוב, עד ולא עד בכלל. לכן הוא תמיד נשאר פלא, בגלל שהוא עד ולא עד בכלל ביחס למקיף.

אבל ברגע שיש חיבור אמתי, כמו שכתוב בחסידות שמקור הפנימי הוא העצם, שהוא יותר מהמקיף[נ], והוא ממשיך את המקיף בתוך הפנימי – אז ה"עד" הוא "עד ועד בכלל". כמו שאמרנו בהתועדות[נא], יש "עד ועד בכלל" לגבי הפנימי, בלי לחשוב על מקיפים – זהו אחד שלא אוהב שום רמזים ושום מקיפים בכלל, רק רוצה פשט. הפשט הוא באמת "עד ועד בכלל". נפשו שואפת לתכל'ס, עד ועד בכלל.

זהו ה"עד ועד בכלל" שלמטה מ"עד ולא עד בכלל". דברנו אצל מיכי, שיש "עד ועד בכלל" ויש "עד ולא עד בכלל", שזו שאיפה אינסופית, שלא נגמרת אף פעם. ויש "עד ועד בכלל" שהוא יותר מ"עד ולא עד בכלל", שבו כן מגיעים לתכל'ס, לאמת, למוחלט.

זוהי כאן המדרגה השלישית: המדרגה השלישית כאן היא בדיוק "עד ועד בכלל" הגבוה. שוב, אילו גם ביטויים מאד יפים כדי להבין שאפשר לפול מ"עד ועד בכלל" העליון אל "עד ועד בכלל" התחתון, והאמצע הוא "עד ולא עד בכלל". אז יש התפעלות שנמשכת, הולכת, מתפעלת ומתפלאת עוד ועוד ועוד מהמקיף המופלא. תמיד אמרנו שזהו הראש של ברסלב, של רבי נחמן, של ליקוטי מוהר"ן – התפעלות אינסופית מפלאים. והוא מופלא, הוא חידוש נפלא.

[פה זוהי המדרגה הראשונה או השניה?] השניה. להיפך, הוא אומר שהיא לא שכל, הוא אוסר את המדרגה הראשונה לגמרי, אוסר להסתכל ברמב"ם[נב], אוסר עליך שכל. האיסור שלו את המדרגה הראשונה, צריך לומר במלים חריפות של חב"ד – גם אל המדרגה השניה אי אפשר להגיע בפנימיות, באמיתות יותר. [השניה או השלישית?] גם השניה, שהיא הנפש האלקית – היות שהוא אסר עליך את הראשונה לגמרי, וזה לא מה שיוצא כאן מהמאמר של הרבי – מה שיוצא מהמאמר כאן הוא שצריך את כולן. היות שרבי נחמן אסר עליך את הראשונה ונתן רק את השניה – אז הוא יותר מופלא ויותר חיצוני. זהו יותר פלא, ובאמת פחות אמצעי להגיע לפלא. עם כל מה שאומרים שאמצעי הוא לא תכלית, אם אתה שם, בדרגה ש"תלת קשרין מתקשראן דא בדא ישראל ואורייתא וקוב"ה"[נג] – במדרגה כזו ככל שאתה מבין את התורה יותר טוב כך אתה מתקשר יותר. עוד פעם, אם יש "תלת קשרין" – גם צריך להבין את התורה. אף על פי שאתה משתמש בה כדי להתקשר לקוב"ה. טוב, וויטער... במדרגה הזו הוא אומר שהיא כבר תכל'ס, שהתכלית הוא בו בעצמו.

על דרך זה הוא גם בלמוד התורה דהאדם, שנרגש אצלו שהתכלית דלמוד התורה שלו היא התורה עצמה. דזה שיודע שאורייתא וקוב"ה כולא חד, פועל עליו שמוסר ונותן את עצמו ללמוד התורה בלי כל חשבונות (גם לא החשבון שעי"ז יתקשר בהקב"ה), ולמוד התורה שלו הוא בתכלית הבטול

הנה, העיקר כאן הוא הבטול. זאת אומרת, שההתפעלות היא של בטול, כמו בתניא בסוף פרק כג. זו התפעלות ש"לית כל מוחא סביל דא", שזו יראה עילאה. [את זה אני לא כל כך מבין, איך מבחינים בין התפעלות של בטול להתפעלות שלא?] עוד פעם: למה אנשים אוהבים אמצעים, ממוצעים, שהם לפעמים ממוצעים המפסיקים? כי אם אני רק צריך להתעסק עם הממוצע ולא עם התכל'ס, האינסוף, אני לא מתבטל, אני קיים. אני יכול להסתדר עם הממוצע. ככה נדמה, על כל פנים...

כמו הפירוש על המלאך, "הנה אנכי שולח מלאך לפניך"[נד]: קדושת השכינה תשרוף אתכם, אבל עם המלאך, שהוא קצת קרוב למדרגה שלכם – תוכלו להסתדר[נה]. יש גם פירוש הפוך[נו], שהמלאך "לא ישא לפשעיכם"[נז], כלומר שמלאך הוא 'טמבל', הוא 'יקֶה'. הקב"ה הוא המלך, ואם אתה רוצה רחמים – צריך ללכת גבוה. בשביל רחמים צריך לערער לבית דין גבוה, לא בית דין נמוך. כמו בחיבור המפורסם של אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי, למה הם רצו שרק המלך ידון אותם ולא שום שר[נח] – בגלל שחנינה ורחמים אפשר לקוות לקבל דוקא מהכי גבוה. [זה לא מופיע באדרא, אצל רשב"י?] נכון, גם שם זה מוזכר[נט].

בכל אופן, כאשר יש לי ממוצע הוא טוב בשביל לקיים את המציאות שלי. אך כאשר אין ממוצע, כאשר אני הולך ישר לתכלית, אני מתבטל. אז עכשיו היא הנותנת, מתי באמת המלך ירחם עליך, יחון אותך, ויחתור לך חתירה תחת כסא כבודו כדי לחון אותך[ס]? מתי הוא יבטל גם את החוקים שלו בשבילך? כשהוא רואה שאתה מתבטל לפניו. אז מצד אחד הכי כדאי ללכת אל המלך אם אתה בדרגת בטול. מי שהוא חכם באמת, גם זהו ווארט מאד יפה, אומד את עצמו עד כמה הוא מסוגל להתבטל, כאילו הוא "רואה את הנולד"[סא]: אם הוא יודע שיוכל להתבטל – הוא הולך על המלך והבטול הוא מה שמעורר את רחמי המלך. אם אין לו את הבטול כל כך, אז אולי באמת יותר כדאי לו ללכת לאיזה שר, איזה ממוצע. היא הנותנת, בגלל שאצל שר לא צריך בטול כל כך, אז אולי אפשר להסתדר אתו מבלי לעלות גבוה. אבל ככל שיש לך יותר בטול כדאי לך לעלות יותר גבוה. זהו גם ממש פרדוקס: כמה שאתה אומד את יכולת הבטול, כדאי לך לעלות כמה שיותר גבוה... [על פי המדידה? איך האדם יכול להבחין?] זהו חכם אמתי – כתוב שאחרי עשרים שנה שמישהו עובד את ה' כדבעי, הוא לא מרמה את עצמו, הוא מכיר את עצמו[סב].

הרבי אומר, שבלמוד התורה שלו הוא בתכלית הבטול.

וג' אופנים אלו שבלמוד התורה נמשכים מג' הענינים שבתורה עצמה, שהתורה היא חכמה ושכל

מצד אחד הוא אומר שכל שלושת הדברים הם אמתיים, כמו שאמרנו קודם. הוא לא פוסל כאן שום דבר ולא אוסר שום דבר. באמת נכון שהתורה זה חכמה ושכל; ובאמת נכון שיש ענין לשעבד את הנפש השכלית לקדושה; ובאמת גם מצוה שנהיה חכמים ונבונים אפילו "לעיני העמים", גם זה ענין. אם התורה עושה מכך ענין, ודאי שזהו ענין אמתי.

(היינו שהיא חכמתו של הקב"ה ואח"כ ירדה ונתלבשה בשכל האדם), [זה א', וגם נכון] שהתורה היא ממוצע המקשר ישראל בקוב"ה, [והכי נכון מהכל, עד שהנכון שבו מחבר את שני הנכונים הקודמים ועושה אותם אחד, הוא – ] ושאורייתא וקוב"ה כולא חד.

ב.     שלש מטרות הלמוד בתורה

למוד הלכות התורה למעשה (עולמות)

עכשיו הדוגמא הרביעית, שהיא עוד דרגה של תורה. יש פה שתי בחינות של מצוות, ושתי בחינות של תורה.

והנה ג' ענינים הנ"ל יש דוגמתם גם בדיני והלכות תלמוד תורה [הדוגמאות הללו כבר נוגעות לבחור ישיבה, איזו הלכה של תלמוד תורה שייכת אליו ובאיזה מקצוע בתורה הוא מתעסק]. דהחיוב ללמוד ההלכות הצריכות למעשה בכדי לידע את המעשה אשר יעשה, הוא ע"ד למוד התורה שמצד (טבע) הגוף ונפש הטבעית

מתי אומרים "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"? גם לגבי זה, היום לכאורה, בהשקפה ראשונה, זו קושיא גדולה מאד. על פי פשט הייתי חושב, שבנאמר "כי היא חכמתם ובינתכם לעיני העמים" הכוונה היא ליהודי שממציא פטנטים... [חז"ל אומרים זאת על סוד העיבור[סג]] גם אומרים זאת על סוד העיבור, שהוא באמת דומה לכך. אבל הפשט, שגם אותו חז"ל אומרים בפירוש[סד], הוא – שמהי חכמתם ובינתכם? כאשר שומרים את כל המצוות במאת האחוזים. כלומר, הפשט הוא ש"חכמתם ובינתכם" היא הלכה למעשה, שהגוים רואים שליהודים יש תרי"ג מצוות שהקב"ה נתן להם, והם לומדים ומקיימים אותן.

[הווארט הזה הוא על דרך הספור על רבי לוי יצחק מברדיטשב שהלך ללמד זכות על עם ישראל בצורה מיוחדת – לפני סליחות הלך והציע למישהו יי"ש, והוא אמר לו 'לפני סליחות, מה זה שייך'?! ואז הוא הלך לגוי ושאל אותו האם יש לו להבריח כך וכך איזו סחורה אסורה, והוא ענה 'אין בעיה, אני אבריח בשבילך'. אמר רבי לוי יצחק: 'רבונו של עולם! הם מעמידים שוטרים בכל מקום, וכו', ובכל זאת כולם מבריחים. ואתה לא מעמיד כלום, ובכל זאת שומרים. רואים כאן שיש חכמה של עצם מה שעם ישראל מקיימים] טוב, נכון. [זה פשוט דבר שנראה יפה...] זה מושלם. העם הזה הוא כל כך חכם...

כתוב אצל הרמב"ם "חכמיהם וחסידיהם"[סה], וחסידיהם הכוונה היא שהם יותר חכמים מהחכמים. במה הם יותר חכמים? שהם שומרים מצוות. הם לא חכמים בשכל, הם חכמים גם במעשה. החסיד הזה שחכם במעשה – יותר חכם מחכם. כך שיטת הרמב"ם, שכל שיטתו היא שיטה של חכמה. אז אם כך הוא אצל גוים, אצלנו כל שכן וקל וחומר.

באמת, העובדה שיש מאמר חז"ל שהפסוק הולך על סוד העיבור היא כמו הצד השני שיש בכך. הרמב"ם ודאי אומר שהא בהא תליא – שסוד העיבור נמסר רק לחכמי ארץ ישראל ששלמים בכל תרי"ג המצוות הלכה למעשה, שמקיימים הכל. אלו לא חכמי חוץ לארץ שיכולים להיות חכמים בשכל, אך להם לא נמסר סוד העיבור, רק לאנשים שמקיימים בפועל הכל – יש להם את סוד העיבור.

"לשמה" – לשם הקיום למעשה

איך שלא יהיה, הוא אומר שמי שלומד את ההלכות, שרוצה לדעת מה לעשות – זה דבר מצוין. הרבה פעמים אומרים שזוהי הכוונה בביטוי "תורה לשמה". רוב האנשים תופסים בפשט שזו הכוונה תורה לשמה, ותורה לשמה הכוונה תורה על מנת לעשות. שוב, דוגמא למה שאמרנו קודם שתמיד המדרגה השלישית יכולה להתפרש ולהצטמצם להיות המדרגה הראשונה. [יש לכך כמה נוסחאות בחז"ל, "עשה דברים לשם פעלם"[סו]... אבל על התורה עצמה מדגישים שלשמה הכוונה לשם התורה דוקא, לא?!] נכון, זה בדיוק מה שהרבי אומר. בדרך כלל יש שני פירושים, או שלשמה הכוונה לשם המעשה, "לשם פועלן", ויש שלשמה הוא לשם התורה עצמה, שעשועים עצמיים. [גם הפירוש הזה מתפצל – או לשם ה', או לשם התורה. אלו שלושה פירושים] אז אלו שלושה פירושים, נכון, אבל אחד הוא לא פירוש "לשמה". האמצעי הוא פירוש הכי חלש, שזה לשם ה' – בגלל שזהו לא הפשט של "לשמה", אבל אם הכוונה למעשה אז התורה היא כן לשמה. למה? כי המעשה בא להגשים אותה. אם הפירוש "תורה לשמה" הוא תורה על מנת לעשות – אז יוצא ש'הנה, אתה יודע, עכשיו נראה אם אתה חכם לעשות מה שאתה יודע'... היות שהחכמה והרצון הם היינו הך, אי אפשר לומר שלמדת אם אתה לא מקיים. אבל לומר ש"לשמה" היינו בשביל הקב"ה – זהו כבר הפירוש האמצעי, שהוא הכי רחוק מהפשט. הכי קרוב לפשט הם הפירושים שהכוונה על מנת לעשות או שהכוונה לשעשועים עצמיים. [איפה נמצא הביטוי "לשמה"?] בחז"ל. ["כל הלומד תורה לשמה", ועוד.] כאן, פרק ו מתחיל ככה, בתחילת פרק קנין תורה.

זהו הספור המפורסם על ר' מענדל'ה ויטעבסקער על "כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה"[סז]. זהו אחד מהספורים המופלאים בחסידות: ר' מענדלה פעם נכנס לאיזה בית מדרש של גאונים, גאוני עולם, ודרש שם איזה דרוש נפלא בנגלה שהם נורא התפעלו ממנו. רק בסוף הוא אמר, שיש לו קושיא להקשות. אז הוא אמר שמסתמא כולם פה לומדים תורה לשמה, וכתוב "כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה... ומגלין לו רזי תורה". אז הוא אמר: 'יש לי קושיא'. הוא אמר אותה מאד חזק עד שאחר כך הוא ברח מבית המדרש...

[אולי יש עוד קשר בין הפירוש הראשון לשלישי: יש מחלוקת אם תלמוד גדול או מעשה גדול, והוכרע ש"תלמוד גדול"[סח] – ובחסידות מבואר שלעתיד לבוא יהיה "מעשה גדול"[סט]. כלומר, הדרגה הראשונה היא רק לידי מעשה ומשמע שיש בה משהו עצמי בתלמוד תורה שיתגלה לעתיד, שבאמת המעשה הוא הכי גדול] תמיד שרש הכלי, היות והראשון דומה לאחרון, משתקף הכי גבוה. כל הדברים האלה שאמרנו, שהם כנגד עולמות נשמות אלקות, מצד העבודה הפנימית הם "הכנעה הבדלה המתקה"[ע]. היות שכולם אמתיים וצריך את כולם, תמיד מי שמודע לעליון, לתלמוד תורה לשם התורה עצמה בשעשועים עצמיים – לומד תורה על מנת לעשות, כמו במדרגה הראשונה. כך לומדים נגלה. זוהי גם הקדמת השלחן ערוך של אדמו"ר הזקן, הוא אומר ללמוד סוגיות של נגלה, הכל צריך להיות עם מגמה למעשה, שמתוך הגמרא, שלחן ערוך וכו' יהיה למעשה.

מתאים למה שאתה אומר – זו תכלית, זה הלמוד של הנגלה האמתי. אבל כל זה הוא המדרגה הראשונה. כל מה שאמרנו לגבי למוד הנגלה נקרא כאן "תלמוד תורה מצד הגוף". מה שאתה אומר עכשיו הוא כמו שכתוב שלעתיד לבוא "הנשמה ניזונת מהגוף"[עא], ולכן אז יהיה "מעשה גדול". אבל כל זה הוא מכח המדרגה השלישית, שמחברת את שתי המדרגות, ובסוף מגלה את המעלה שיש בהכנעה, ב"חָש". כלומר, "מָל" השני חוזר לגלות את מעלת ה"חש".

אז הוא אומר שהלמוד שלמעשה הוא מצד הגוף ונפש הטבעית:

מכיון שעשיית המצוות (כולל המצוות התלויות בדיבור) הוא ע"י הגוף ונפש החיונית.

זהו למוד תורה – הוא כל הזמן מתחשב ומתעסק עם הגוף והנפש הבהמית, הטבעית, החיונית. המדרגה הזו היא כנגד הגוף, כנגד העולמות. שוב, מי שיש לו מודעות שלמה והוא מקדיש הרבה זמן למדרגה הזו, כמו שאמרנו הרבה פעמים – הכל עם הכנעה. שוב, מי שיש לו מודעות של כל המדרגות והוא לומד הרבה שעות ביום טור, שלחן־ערוך, וכו' – זהו הביטוי האמתי שלו של הכנעה בתלמוד התורה לה'. זהו תקון הגוף.

למוד לשם ידיעת התורה (נשמות)

יש דבר שני, שאדם לומד תורה בגלל שהוא רוצה לקיים את מצות ידיעת התורה. תיכף נסביר יותר, יש שתי מצוות בתלמוד תורה:

והחיוב דמצות ידיעת התורה, לידע כל התורה כולה (גם הענינים שאינם צריכים למעשה), כיון שענינה של מצוה זו הוא שהאדם ידע את התורה [שאני אדע. כלומר, יש מצוה לא שאני אקיים את התורה, יש מצוה שאני אדע את התורה[עב]. הדעת היא המצוה], הוא ע"ד למוד התורה בשביל הנשמה [אתה עושה טובה לנשמה שלך]. ויש לומר, שזהו הטעם על זה שיש שיעור וקצבה להמצוה דידיעת התורה

כמו שהנשמה, שהיא הרי "חלק בורא שנעשה נברא"[עג], ובהיותה נבראת היא מוגבלת. אם היא שרש הנשמה באלקות – היא לא מוגבלת; אבל הנשמה כמו שהיא נבראה היא מוגבלת. כמו שלנשמה יש גבול, בהיותה נבראת, כך הידע שדורשים ממנה – ידע שמשלים אותה בהיותה מוגבלת, ידע אלוקי – הוא גם כן מוגבל.

הארת הנשמה בידיעת התורה

[למה הלמוד הזה הוא מצד הנשמה? כי הוא כולל דברים שאינם למעשה?] כי הוא משלים את הנשמה. [לכאורה יש פה הדרגה. המדרגה הראשונה היא פשוט של הלכות למעשה, לעשות. השאלה היא למה צריך לדעת את כל התורה] להשלים את הנשמה, אחרת הנשמה צריכה להתגלגל עוד פעם, כך כתוב[עד]. [זו הסיבה של הלמוד?] נאמר זאת אחרת: כמו בגוף, כדי להיות בריא אסור שיהיה "סרח העודף", צריכה להיות חיות בכל תא. אם בחיות יש בעיה, כל הבעיות מתחיל מסיבוב הדמים שלא הולך כסדר. אם הדם לא מביא את החיות לכל תא בגוף מתחילה להיות שם מקור יניקת החיצונים, וזה נקרא "סרח העודף". צריך להביא את החיות באמצעות הדם לכל התאים של הגוף ואז הגוף הוא בריא ושלם.

גם בנשמה יש תרי"ג כחות וצריך להאיר אותם. איך מאירים את הנשמה? על ידי ידע. איך מאירים ברוחניות, איך ממשיכים חיות רוחנית בתוך הגוף? על ידי מעשה. אלו הן המצוות המעשיות. לכן הידע הזה של התורה הוא מדרגה שניה. מצד אחד אפשר להקשות כאן: קודם, בפרק הקודם, הוא אמר שידיעת חכמה היא רק המדרגה הראשונה ואילו המדרגה השניה היא להתקשר לקב"ה באמצעות התורה; לעומת זאת, כאן הוא אומר שהידע הוא כבר המדרגה השניה. איך אפשר לתווך ביניהם? רק אם נאמר שאמנם קוראים לכך מצות ידיעת התורה, אבל התועלת לנשמה היא, שהיא כולה מוארת, שהאור הזה של התורה מגיע כביכול לכל חלק בה. כתוב שהנשמה היא ניצוץ והתורה היא אור[עה].

כאשר הנשמה נבראת היא ניצוץ שמתרחק מן האבוקה, וללא אור התורה – הניצוץ יחשך, כיון שהניצוץ לא מחובר. להיפך, הניצוץ עף מהאבוקה. אבל האור של התורה מאיר את הניצוץ ומאיר את כל חלקי הניצוץ על ידי הידע של התורה. מהו האור הזה? שבאמת הוא רואה את האלקות. אור הוא יכולת לראות, להיות מקושר, לזהות אלקות. בלי האור של התורה לא תוכל הנשמה לזהות, לראות אלקות. על ידי הידע של התורה היא תוכל לראות אלקות – כך אפשר לתווך בין המדרגה השניה כאן למדרגה השניה בפרק הקודם.

למוד התורה וידיעת התורה – עולמות ונשמות

[הרמב"ם מחלק את למוד התורה לשלשה: תורה שבכתב, גמרא, פרד"ס. אז ידיעת התורה לכאורה אולי שייכת לחלק הראשון?] כאן ידיעת התורה הולכת על כל פרד"ס התורה. [אם כל זה הוא לאפוקי ממעשה, הרמב"ם אומר בהלכות תלמוד תורה ש"לעולם ישליש אדם שנותיו – שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד"[עו], אז אולי ידיעת התורה לעומת המעשה זו אותה חלוקה?] מה שהוא אומר לשלש את היום שייך כנראה לידיעת התורה[עז] – צריך לדעת את כל החלקים של התורה. [לא ברור שהרמב"ם בכלל מחלק בין שתי המצוות הללו] לא ברור שהוא מחלק לשתי מצוות, את זה יש באריכות בהלכות תלמוד תורה. ברמב"ם הכל הוא רק ידיעת התורה, לדעת את כל חלקי התורה.

אחרי שקיימת את מצות ידיעת התורה השלישים משתנים. בסוף אתה יכול להקדיש את כל הימים שלך למעשה מרכבה, זהו התכל'ס... שוב, לפני התגלות הפנימיות, וגם כן דור דור בידיעת התורה – אז בדורות הראשונים ידיעת תורת הנגלה היינו לדעת את כל הרמב"ם. הרמב"ם כתב את החיבור שלו כדי לקיים מצות ידיעת התורה בשלמות. כנראה שגם הוא התכוון שיעשו כך. אבל מהמגמות העיקריות, אם לא העיקרית – צריך לבדוק שם – היא לקיים. מי שיודע את כל הרמב"ם – גם כאשר הרבי עשה את מבצע הרמב"ם הוא אמר שלגבי תורת הנגלה למוד הרמב"ם – זה נקרא לקיים את מצות ידיעת התורה.

רק שיש בכך קצת מחלוקת בין הרמב"ם לאדמו"ר הזקן. אדמו"ר הזקן, כמו שכתוב בהלכות תלמוד תורה, פוסק כמו הרא"ש, האומר שצריכה להיות "הלכה בטעמה" כדי לקיים את מצות ידיעת התורה, גם בחלק הנגלה שלה. אדמו"ר הזקן כתב את השלחן ערוך בדרך של הלכה בטעמה. אצל הרמב"ם – יש לפעמים שהוא גם מביא. מה שנדמה שהרמב"ם אינו כך – זה לא נכון, בגלל שיש הרבה הלכה בטעמה אצל הרמב"ם. אבל אצלו הסדר לא תמיד כך.

מה מאד חשוב כאן להבין? יש בכך המון יצר טוב, במה שאמרת קודם. יש המון מציאות של הנפש האלקית, של הקדושה. השאיפה הזו, שאני חייב לדעת את כל התורה כולה, היא הישות של התלמיד חכם. אמרנו שבדרך כלל הליטוואקים, המתנגדים, הם המדרגה הכי גבוהה; אבל דוקא כאן, בפרק הזה, הם קצת נופלים לישות של המדרגה השניה. לכן, בכלל, כל המדרגה השניה כאן לא בדיוק דומָה למדרגות השניות שהיו עד עכשיו.

כלומר, הליטוואק שלנו מאד קשור כאן למדרגה השניה. [במקום שהוא נופל לראשונה הוא נופל כאן לשניה – העיקר שהוא נופל... הוא מגיע לשלישית?] הוא מגיע לשלישית, כן, ודאי, ודאי. תלוי במי מדובר – אם זה החפץ חיים, אם מדובר באנשים פרומערים כמו בריסקער'ס – אולי הם נופלים לשניה. אבל מדובר במישהו אחר, מישיבת מיר או פוניבז' – הוא יכול לפול גם לראשון... [מה, למדרגת הלכה למעשה?] טוב, יש ישיבות שלא כך. [הלכה למעשה דוקא תפסה יותר אצל החסידים]. עוד פעם, החפץ חיים הוא ודאי בין העליון הראשון לבין השני.

[אדמו"ר האמצעי כותב שעיקר מה שאדמו"ר הזקן אמר להם ללמוד הוא הלכות.] עוד פעם, כמו שאמרנו, כך כתוב בתחילת השלחן ערוך. מה שכתוב שלומדים גמרא לפי הסדר הכוונה היא ללמוד בעיון, לפחות עם התוספות השייכים להלכה, והולכים משם לטור בית יוסף ולומדים אותם בעיון.

[לגבי ידיעת התורה נראה שהיא שייכת יותר לגוף. מה זה שייך לנשמה?] בדיוק על כך אמרנו לפני שתי דקות, שלכאורה המדרגה הזו היא המדרגה הראשונה של הפרק הקודם, שהיא חכמה ושכל. לכן אמרנו שהיא לא רק שכל, אלא היא אור – אור הנשמה – והוא באמת מקשר את הנשמה לקודשא בריך הוא. [אם הלמוד הוא בתחושה של תקון הנפש] נכון.

[דמ"ש ארוכה מארץ מדה הוא שאין קץ לעומק טעמי ההלכות, אבל ההלכות עצמם וכן המדרשים וכו' יש להם קץ ומספר [כאן מדרשים הכוונה מדרש הלכה בעיקר, כמו ספרי וספרא ומכילתא] והיו כמה וכמה שלמדו וידעו כל התורה כולה] [היו כאלה אנשים פעם], כי מכיון שהמצוה דידיעת התורה היא שהאדם ידע את התורה, והאדם הוא מוגבל, לכן גם התורה (ששייכת למצוה זו) היא במדידה והגבלה.

לימוד תורה ללא קצבה (אלקות)

עכשיו זהו כבר הענין השלישי:

והחיוב דוהגית בו יומם ולילה [גם לאחרי שלמד כל התורה, ועד"ז בנוגע לאלה שדעתם קצרה ולא יגיעו לידיעת כל התורה [אף פעם...]]

מאד מענין, שכאן יש לנו דוגמא למה שאנחנו תמיד אומרים שהוא אסור. תמיד אצלנו הטעות של כל האידיאליסטים למיניהם היא לקפוץ להמתקה לפני שמשיגים את ההבדלה. כאן הוא אומר שיש דוגמא, שיש אנשים, שלא מסוגלים אף פעם לדעת את כל התורה כולה, אז להם האריז"ל כותב בפירוש שיעסקו קצת זמן בנגלה כל יום, ורוב היום בסודות התורה[עח]. [לאלה שלא יכולים לדעת את כל התורה?] כן. אם הם יכולים אז צריכים שעתיים, אם לא יכולים – מספיק שעה. כך האריז"ל כותב...

כידוע, מה שמקובל בישיבות חסידיות הוא ללמוד שני שליש מהיום נגלה. כלומר, שסדר לבחורי ישיבה, בני תורה, צריך להיות 12 שעות. מה שאמור להיות שוה לכל נפש הוא 12 שעות ללמוד ביום – 8 שעות לומדים גמרא, ו-4 שעות לומדים חסידות. [למה לא עושים כמו דברי האריז"ל?] דברי האריז"ל נאמרו לבעלי בתים, לא לבני ישיבות. אחרי שיוצאים מהישיבה, וגם אחרי צבא... אבל לפני צבא, או סתם אברכי כולל – 8 שעות נגלה ו-4 שעות חסידות.

חשוב גם לדעת, ש מישהו חדש שנכנס לישיבה לא התחילו אתו עם 4 שעות חסידות. החדשים שהגיעו לישיבה, לא התחילו עם 4 שעות חסידות, הם התחילו לאט לאט, במשך כמה שנים, עד שהם נפתחו... [אלא כמה? 6 שעות?] לא, פחות. ה-4 שעות חסידות היו המקסימום, לא כך היו מתחילים. אבל 8 השעות של נגלה היו ודאי שוות לכולם – כך שאם הוא לומד עדיין פחות מ-4 שעות חסידות הוא לומד יותר שעות נגלה. כך היה בימות החול.

בשבתות היחס הזה, של שלם וחצי, היה מתהפך. כלומר, 8 שעות חסידות ו-4 שעות נגלה. [כמה אנשים בעולם קיימו את כל הסדר הזה?...] התלמידים של תומכי תמימים. [זה כמו הבינוני של התניא – מציגים לך רעיון, אף אחד לא אמר שכל חב"דניק מקיים זאת...] לא לא לא, כאן הישיבה קיימה זאת למעשה! [כמה תלמידים היו? כמה עשרות?] היו מאות! יש "ספר ליובאוויטש".

קפיצה מבינוני לצדיק

אז זהו משהו כללי! אפשר ללמוד מכאן בנין אב, שהאמירה שאסור לדלג למדרגה האמצעית כדי להשיג את האחרונה מדברת רק כאשר אתה מסוגל. לכאורה ברוב המקרים צריך לומר שזה נקרא הסדר של בינונים, שמסוגלים להיות נבדלים לפני שקופצים להמתקה. אבל כאן יש דוגמא מצוינת, שדוקא הבינוני הוא לא שוה לכל נפש, והצדיק יותר שווה לכל נפש. ההמתקה כן שוה עבור כולם, ולא לכולם המדרגה האמצעית שוה. זהו פלא. זהו משהו מאד מאד חשוב.

לכן באמת אפילו היום יכול לבוא מישהו ולומר לי, וזאת טענת כולם, שבאמת הייתי בעד הבדלה. כמו כאן בארץ ישראל, כמו הדיונים שלנו עם ר' עודד, שלא נדבר כמו הרמב"ם ונהיה רמב"מים טהורים – שלא להתחיל לדבר על גרי תושב לפני שנקיים בעצמנו את "הן עם לבדד ישכון"[עט]. כלומר, קודם מגרשים את כולם, אחר כך אפשר להתחיל לדבר על לעתיד לבוא, על מצות גר תושב[פ]. [קודם מגרשים את כולם ואז אפשר להחזיר את העקורים...] זהו "חוק השיבה"...

[ומהו הצד השני?] אבל אם מישהו יבוא ויטען 'אני מסכים איתך, אבל הרעיון הזה לא מציאותי, אי אפשר לגרש אותם'. אז אם אי אפשר – זו מציאות כמו שכתוב כאן בדוגמא – בלית ברירה הולכים על המדרגה השלישית, לא מתייאשים. כלומר, הולכים על איזו מן תפיסה של גר תושב, לא מקבלים את כולם כפי שהם. אם מישהו מסוכן לציבור, וזה גם יכול להיות הרבה אנשים, צריך לחסל אותם. אבל מבחינה עקרונית, וגם הראש שאתה משדר לתפוצות, הוא שאתה מקרב אותם. [דוקא ממה שהרב אומר עכשיו אני מבין שצריך לא לדמות משל לנמשל... כלומר, אין הכי נמי, פה בדיוק רואים כמה המתקה יכולה לפגוע בכל המדרגות!] בדיוק ככה, כל השנים אני אומר שזו אחת מהדוגמאות העיקריות שאנחנו לומדים כל הזמן של הטעות: הקפיצה להמתקה בלי ההבדלה. על כך מדברים כל הזמן.

בכל זאת, ר' עודד אומר שיש לו קצת לב רך לגבי גר תושב, וגם הרי זו מחלוקת רמב"ם וראב"ד ועוד, לגבי הנושא הזה, לגבי מצות "לא ישבו בארצך"[פא].

פה יש מן איזה שהוא רעיון שאם אתה לא מסוגל לאמצע, אז אתה הולך לעליון. אתה לא מדלג את האמצע, וודאי שאתה קובע עתים לקיים את האמצע. אתה לא שוכח מהרעיון בכלל.

[אבל פה שני הדברים לא שוללים אחד את השני.] הם כן שוללים. [אתה לא יכול לקיים את מצות ידיעת התורה, אבל אתה כן יכול לקיים "והגית בו יומם ולילה"[פב], אז תעשה מה שאתה יכול!] תלוי מה אתה עוסק, במה אתה לומד. אם אתה לומד עוד רמב"ם ועוד רמב"ם כל הזמן, "כולי האי ואולי" אני אזכה לזכור את כל הרמב"ם, או לשנן משניות. יש אחד, כמו שאמרנו בפעם קודמת, שעד גיל בר מצוה יודע את כל ש"ס משנה בעל פה. הייתי צריך לדעת את כל המשניות בעל פה עד גיל בר מצוה, ולא עשיתי זאת. עכשיו יש לי ברירה: או לשבור את הראש עד מאה ועשרים, לשנן משניות בעל פה ולא לעשות הרבה דברים אחרים, בגלל שפספסתי את הבקיאות הזו – הייתי צריך להיות רגיל בכך לפני בר מצוה; או לומר – טוב, יכול להיות שמהשמים התקון שלי בלמוד התורה הוא לא דוקא הלמוד הזה. לא שאני לא אלמד משניות, אבל לא אהיה רק על הלמוד הזה.

יש מישהו ראוי לשבח מכפר חב"ד, אדם מבוגר שנעשה בעל תשובה, ובאמת שנים על גבי שנים שינן תניא. אדם עם הרבה שכל וכל כך הרבה קבלת עול, ששנים רבות הוא למד כמעט את כל התניא בעל פה. הוא לא עשה שום דבר אחר, רק זה. והוא הצליח! כל הכבוד לו. השאלה אם באמת הדרך הזו היא... [האר"י נותן תחושה אחרת – כמה אדם צריך לחוס על זמנו, שיש לו תקון לעשות, ואם הוא לא יתקן אותו – הוא יבוא בגלגול אחר. זהו לא הענין של השגחה פרטית] כל הגישה הזו שייכת גם היא למדרגה השניה – שכל ידיעת התורה היא כדי שלא תצטרך לבוא בגלגול. כל התפיסה הזו היא המדרגה השניה. אמרנו שעליה מדלגים...

[זו שאלה כללית: אם יש מישהו שרוצה ללמד תורה, אבל הוא עוד לא למד את כל הש"ס.] נכון. [מה, האר"י יאמר שכדי שאני לא אבוא בגלגול עוד פעם אני צריך לטחון ש"ס בלי שום דבר אחר?...] מה שאתה אומר הוא מהיסודות של הרבי, שמי שיודע א' צריך ללמד א'[פג]. אף על פי שבזמן שהוא מלמד א' הוא לא לומד ב', כיון שעכשיו הוא עסוק בללמוד א', אז הוא לא למד ב' עדיין – זוהי מסירות הנפש שדורשים ממך: תלמד את הא' שלך, אף על פי שהלמוד הזה בא על חשבון ידיעת הב' שלך, ואתה לא מושלם בתורה. כמובן שלאט לאט אתה משלים, לא שאתה מתייאש מהמדרגה האמצעית לגמרי. אתה מנסה להשלים אותה.

שוב, מה אמרנו כאן? שהדוגמא הזו היא "בנין אב", שלפעמים הבינוני הוא יותר קשה מהצדיק, יותר לא מציאותי, ואז במקרים כאלה מדלגים לצדיק. אבל לא שוכחים מהבינוני. זוהי כבר פתיחה, כמו שאמרת – מאד מסוכן הדבר הזה, בגלל שעכשיו יש פתח לכל מקום לטעות ולומר 'הנה, אני לא יכול את ההבדלה – אז נקפוץ מיד להמתקה'. אז האמירה הזו מאד מסוכנת.

לכן אפילו לומר את הדבר הזה, שהיו כמה שקיימו את מצות ידיעת התורה – משמע שהוא פוסק, הוא מייאש אותנו לגמרי... אם אין סיכוי, אז זהו חידוש... [ידע איניש בנפשיה, דוקא במדרגה השניה כל מי שיש לו קצת שכל יכול לקחת חלק מהתורה וללמוד אותו, השאלה היא האם הוא יכול לומר שיש לו חלק במצוה הזו או שאין לי בה שום דבר?] בהלכות תלמוד תורה הוא פונה לכולם וקורא לכולם לקיים את מצות ידיעת התורה, בדיוק כמו שספר התניא קורא לכולם להיות בינונים, ממש אותו הדבר. אותו אדמו"ר הזקן כתב את הלכות תלמוד תורה וכתב את ספר התניא. הצד השוה ביניהם הוא שכמו שספר התניא קורא לכולם להיות בינונים, בהלכות תלמוד תורה הוא קורא לכולם לקיים את מצות ידיעת התורה בשלמות ונותן לך בדיוק את הדרך איך לעשות זאת.

כאן הוא כותב שיש כמה שעשו כך... זהו גם חידוש, בכיוון אחר – שבאמת יש כמה שעשו זאת... [כך הוא גם היחס לבינוני? לקיים את מה שכתוב בהלכות תלמוד תורה יותר קל מלהיות בינוני. נכון גם לומר שאם אני לא יכול להיות בינוני אני אהיה ישר צדיק וזהו?!] להיות ישר צדיק וזהו, זוהי בדיוק הדרך של חסידות פולין, של ברסלב והכל. [נו, אז הרבי אמר לסגור את זה וללמוד לקוטי מוהר"ן?...] לא, אמרנו שגם להגיע למדרגה השלישית זה גם להיות ישר צדיק. תלמד את המאמר, תגיע למדרגה השלישית ואז באמת תהיה ישר צדיק. לשבת ללמוד חסידות בכיף פרושו להיות צדיק. למוד חסידות בכיף כזה שאפילו אינו בשביל ההתפעלות, הוא בשביל הזיווג עם הלמוד, ההתייחדות עם הלמוד.

[אדמו"ר הזקן מזכיר בהלכות תלמוד תורה שחסידות היא גם כמו למוד הלכה למעשה, שהיא צריכה להוליד אהבה ויראה למעשה] בסדר, בשביל זה נשים צריכות ללמוד חסידות, כי היא בגדר "הלכות השייכות להם"[פד]. הלמוד הזה נקרא ללמוד כמו אשה. [כל הגישה כאן יוצאת נגד הגישה הזו של חיפוש המצוות כל הזמן, כל הראש שלו הוא שלא תבדוק תמיד 'אלו מצות אתה מקיים עכשיו'... עכשיו הרוחת מצות אהבה, מצות יראה, מצות אמונה...] זו המדרגה הראשונה.

תורה בשייכות לאדם ותורה שאינה בשייכות לאדם

נגמור את המאמר. הוא אומר שיש עוד מצוה, של "והגית בו יומם ולילה", והיא גם אחרי שהוא קיים את ידיעת התורה:

ועד"ז בנוגע לאלה שדעתם קצרה ולא יגיעו לידיעת כל התורה [שוב הוא כותב בפירוש, שיש הרבה כאלה שלא יגיעו לכך. גם בהלכות תלמוד תורה הוא לוקח אותם בחשבון. הוא אומר שיש כאלה שלא יגיעו לכך, ולכן הם צריכים לקיים את מצות "והגית בו יומם ולילה"] הוא החיוב דלמוד התורה מצד התורה עצמה. וכיון שהתורה (כמו שהיא מצד עצמה) היא למעלה ממדידה והגבלה (ארוכה מארץ מדה), לכן, גם המצוה דתלמוד תורה (כמו שהיא מצד התורה עצמה) היא שיעסוק בה תמיד יומם ולילה בכל רגע פנוי, למעלה ממדידה והגבלה,

נקרא את ההערה על כך:

ואף שמבואר בהל' ת"ת שם (פ"ג) שיש כמה אופנים בקיום מצות והגית, ועד שבשעת הדחק קיים מצות והגית ע"י ק"ש שחרית וערבית (הל' ת"ת שם פ"ג ה"ד) – הרי החילוקים הם רק כשהוא טרוד בפרנסה, אבל בנוגע לזמן הפנוי – המצוה דוהגית היא בכל רגע.

ג.     למעלה ממדידה והגבלה

נעבור לפרק הבא:

ח) ויש לומר בעומק יותר, שגם המצוה דוהגית בו יומם ולילה, כיון שהמצוות הם ציווים להאדם [ודלא כהתורה כמו שהיא חכמתו של הקב"ה (שלמעלה משייכות לעולם) ורק שאח"כ ירדה למטה], הרי התורה שלומדים מצד המצוה דוהגית בו יומם ולילה היא (לא התורה כמו שהיא מצד עצמה, אלא) כמו ששייכת להאדם

גם כן, הראש שלך הוא שיש מצוה, "והגית", זו לא המדרגה העליונה. יש בתוך "והגית" כמה בחינות, כמו שהוא גם כתב למטה, בהערה. אבל אם אתה הולך כאן על פי הלכות תלמוד תורה, לקיים את מצות "והגית", שכמו שיש את מצות ידיעת התורה כך יש את מצות "והגית" – לא על כך מדברים, לא זו המדרגה העליונה.

מצוה מהמדרגה השלישית – ללא אנושיות

ואמתית הענין דלמוד התורה עצמה (כמו שהיא למעלה משייכות לאדם)

כאן מודגש ביותר מה שאמרנו בהתחלה, שתמיד המדרגה השלישית היא אלקות, שהיא למעלה משייכות לאדם. היא לא מצד האדם, וממילא היא גם לא מצד המצוה שהאדם קבל מהקב"ה, שהוא צווה אותו משהו. זאת אומרת, כל המושג 'מצוה' הוא שאני אדם ואתה הקב"ה, ואתה אמרת לי לעשות משהו בהיותי אדם. אבל אם אנחנו עושים את התורה והמצוה לא מצד האדם שבנו – אפשר לומר זאת על דרך מחית עמלק.

נקשר את הנושא הזה עכשיו, בשביל לעשות סיום טוב לעניננו – השבת זו פרשת זכור, אז צריך לחשוב על כך –  למחית עמלק. מחית עמלק היא הגעה למה שקוראים בהפטרה "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם"[פה]. בשביל מחית עמלק צריך להגיע למדרגת 'לא אדם'. שאול המלך לא היה בבחינת לא אדם, ולכן הוא נכשל במצוות מחית עמלק. אבל דוד, שהוא נצח ישראל, הוא הוא, עליו כתוב הפסוק, כך מפרשים[פו], "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". הפסוק הזה הולך על דוד ומלכות בית דוד הנצחית. עליו כתוב "כי לא אדם הוא להנחם". צריך להגיע בכל העבודה שלנו למדרגת 'לא אדם' כדי למחות את זכר עמלק. מי שמגיע רק לשתי המדרגות הראשונות לא מסוגל למחות את זכר עמלק. גם רואים במסירות נפש בפועל של אנשים, שכדי למחות את עמלק צריך להיות לא אדם, וגם אנשים אומרים עליך שאתה לא אדם... [זהו התקון של מרדכי ואסתר, "איש יהודי"[פז]] "איש יהודי", כן. נישט קיין מענטש, לא אדם הוא... צריך להגיע למעלה מדרגת האדם, משייכות לאדם.

הוא בלמוד התורה לשמה, שהלמוד הוא לא בכדי לקיים מצות תלמוד תורה אלא מצד התורה עצמה.

זהו "והגית" ממש. לא בשביל להגיע למצוה של התורה, "והגית בו יומם ולילה". זו הבחינה של יהושע, המצוה הזו נאמרה ליהושע בן-נון. אפשר לומר שזוהי מעלתו של יהושע לגבי משה רבנו, שהוא "בן נון" – שער הנ'[פח]. זהו גם ה"עץ גבוה חמשים אמה"[פט] של מרדכי, שמקבל מפנימיות בן-הנון, של שער הנון – לכן הוא יכול למחות את זכר עמלק מתחת השמים.

ויש להוסיף, שהמעלה בלמוד התורה לשמה לגבי הלמוד בכדי לקיים מצות ת"ת הוא לא רק בכוונת הלמוד אלא גם בהלמוד בפועל. דכאשר הלמוד הוא בכדי לקיים מצות ת"ת, הלמוד הוא בהגבלה, דגם במצות והגית בו יומם ולילה יש כמה וכמה הגבלות כמבואר בהלכות ת"ת. משא"כ בלמוד התורה לשמה, אינו מתחשב במדידות והגבלות (אם גם באופן כזה הוא מחוייב ללמוד או לא) [הוא לא עושה חשבון קודם האם התורה מחייבת אותו ללמוד עכשיו או לא. מי שעושה חשבונות – הוא לא "לא אדם", הוא אדם. בגלל ש"אדם הוא להנחם", יש חשבונות מתי כן מתי לא], והלמוד שלו [לא אדם הוא "אָן חשבונות", בלי חשבונות] הוא למעלה ממדידת והגבלת הזמן, ועד"ז למעלה מהמדידה והגבלה דמקום.

הוא לומד בכל מקום – גם כאן בקבר יוסף, וגם בעוורתא, [כאן הוא מדבר על מי שלומד גם בשירותים] כן, אבל הוא מביא את המאמר "לאונסו שאני"[צ]. שם מדובר שדברו בפליטת פה גם בבית הכסא, בבית המרחץ. [מדובר שם, על תלמידי חכמים שלא יכול להפסיק, מותר לו] [יש מי שנהג ללכת לשירותים עם עיתון, שלא יחשוב דברי תורה...] אז צריך שהוא יהיה עיתון באנגלית, כדי שלא יכניס את אותיות הקדש לתוך השירותים. [בדורות הראשונים של המחלוקת על החסידות זו היתה אחת הנקודות שדברו על הצמצום, שאמרו – לפי שיטתכם, שהצמצום הוא לא כפשוטו, תגידו שמותר להרהר בדברי תורה בשירותים... הוא מתרץ שכן, שיש מדרגה כזו.] עוד פעם, זהו החסיד של בלי גבול.

"גבול", "בלי גבול", "בלי גבול בגבול"

הרעיון הזה שייך לווארט המפורסם של רבי הלל[צא], שמתנגד הוא "גבול" – מה שנקרא צמצום כפשוטו, להגביל את עצמו מתי כן מתי לא, איפה כן איפה לא; וחסיד הוא "בלי גבול"; ורבי הוא "בלי גבול בגבול". כלומר, המדרגה העליונה כאן היא כמו רבי, שהוא באמת בלי גבול, אבל הוא גם מסוגל להמשיך זאת לגבול. [אבל פה מתואר שהוא לא יכול!] אז זהו חסיד. [אז כאן המדרגה העליונה היא חסיד, לא רבי!] לא, הוא אומר שגם רבי הוא בלי גבול, הוא שייך למדרגה הזו. ובכל זאת, יש ספור מפורסם של הבעל שם טוב... [כאן מדובר על מדרגה שהיא כן "בלי גבול", שהוא לא יכול להכנס] כאן מדובר שבעצם זה ככה, ש"לאונסו שאני", אבל לא שצריך להכנס לשירותים... [לא מצד שצריך, אלא שיכול להיות "היכי תמצי" כזה] נכון, בגלל שהוא בעצם "בלי גבול", אבל ככל שהוא יותר רבי כך הוא יותר מחדיר את ה"בלי גבול" שלו בגבול ואז הוא כן שומר על ההלכות.

[אבל המדרגה הזו של רבי בכלל לא מוזכרת פה. פה הוא לא מתאר שהוא מגביל את עצמו בכח!] לא, ברגע שהוא אומר ש"לאונסו שאני", אז אין הכוונה שאתה הולך להכנס בכוונה. הוא מסביר לך את השרש, בלי שזה יהיה למעשה.

המקרה פה הוא כמו "ההוא כובס"[צב], שקפץ מהגג ואמרו שיש לו חלק לעולם הבא. אז גם הוא היה "לאונסו שאני". [בסדר, שם המקרה הוא אחרת, הוא לא אונס גמור. למה היו צריכים לכתוב את זה? אם זה היה אונס – אז זה אונס!] זה לא אחרת, גם המקרה הזה הוא "לאונסו שאני" ובדיוק בגלל זה יצאה שם בת קול ואמרה שאף על פי כן שיש לו חלק לעולם הבא. [אבל זה לא מקרה של איסור רק שהוא אנוס בו, כזה שעליו אומרים "לאונסו שאני". למה לא נכתב כך? בכל המצוות שבתורה אפשר לומר "לאונסו שאני". יש משהו שהוא לא "לאונסו שאני"? מה, זה "יהרג ואל יעבור"[צג]? אם אומרים "לאונסו שאני" משמע שהיא מציאות שכיחה ומתירים לך אותה. הכוונה היא שאדם לא צריך יותר מדי בכפיה עצמית] צריך לחשוב כאן אם האיסור הוא מדרבנן או מדאורייתא. [הלשון בהלכה, לפי מה שאני זוכר, היא "לית לן בה", אם הרהר בדברי תורה בשירותים אגב שיטפיה – "לית לן בה"] אבל כתובה גם הלשון הזו, "לאונסו שאני". [נכון, אבל זה רק מראה שלא מדובר על אונס כמו מישהו שהכריחו אותו לאכול חזיר, ואז "לאונסו שאני".] לכן אני אומר שצריך לדעת מה מקור האיסור, איזה מן איסור הוא להרהר בשירותים. [המקור בתורה הוא "ערות דבר"[צד]] נכון, בסדר, אבל צריך לדעת אם הוא מדרבנן או מדאורייתא.

לגיטימציה ל"בלי גבול" ללא מודעות

[פה הוא מדבר על כך שכן מהרהרים] ודאי, אבל זה "לאונסו". לא שהוא עושה זאת בכוונה. הוא רוצה פה להגיע למודעות של המדרגה העליונה. ודאי שאין פה מודעות שבכוונה הוא מהרהר. זוהי דוגמא, גם אפשר להסביר למה כתוב "לית לן בה". צריך לומר שהאיסור הוא יניקת החיצונים. לא שיש איסור של דברי תורה בשירותים. למשל, תמיד שואלים, זו גם שאלה להלכה – בשירותים, שאסור להרהר בדברי תורה, האם אני יכול לחשוב על כך שאני מאמין בה', לדוגמא? האם מותר לחשוב על שפלות האדם? יש אפילו מקום שכתוב בו במפורש שבשירותים מתבוננים בשפלות האדם[צה]. שפלות האדם תמיד הולכת יחד עם רוממות אל. אין שפלות האדם בלי רוממות אל, היא לא משמעותית. אז הכל הוא שפלות, זו כבר לא שפלות.

אז עד כמה מותר? נאמר את זה בצורה אחרת, וככה באמת שואלים זאת: הרי יש מצוות תמידיות. על המצוות התמידיות לא כתוב שלא מקיימים אותן בשירותים. המצוות התמידיות – אמונה בה', אהבת ה', לאהוב את ה' ולפחד ממנו – הרי זוהי הסיבה שאדם שומר על צניעות בשירותים, אלו הלכות מפורשות. הצניעות הזו היא יראת ה'. להיפך, היו הולכים לראות את החכמים איך הם מתנהגים[צו]. ודאי שיש יראת ה' על פני החכם, דוקא שם, בגלל שזהו מקום של שפלות ויראה. אז הוא מקיים את כל המצוות, ובמצוות ודאי יש ממד של מודעות, הוא ודאי חושב קצת על המצוות שהוא מקיים, כל שש המצוות התמידיות.

אז למה באמת אסרו דברי תורה? נאמר זאת בצורה אחרת: יש מי שאומר שבעל קרי אסור לעסוק בתורה[צז], אבל קריאת שמע הוא חייב. במצוות התמידיות הוא ודאי חייב. [בקריאת שמע בעלי קרי חייב?] לגבי זה צריך להסתכל, אבל במצוות היחוד הוא בוודאי חייב, במצוות התמידות הוא חייב כל הזמן. לגבי הדבור – זהו משהו אחר, הוא מקיים את קריאת שמע בהרהור.

[יש חקירה על כל המצוות התמידיות, מהי המצוה: שכל רגע תחשוב באחדות ה', או שאם ישאלו אותך תמיד תענה שודאי שה' אחד. השאלה היא אם אלו מצוות חיוביות או קיומיות] איך שלא תפרש, ודאי שזהו "הידור מצוה" לחשוב על כך, זה ודאי... אתה מקיים זאת בהידור כאשר אתה חושב על כך. [אם המצוה קיומית, יש באמת את החקירה האם בשירותים צריך לחשוב על כך. לא שחס ושלום תאמר שיש שניות.] אבל מותר לך לחשוב.

איסור למוד תורה בשירותים – יניקת החיצונים

[אז מהי המסקנה בכך?] המסקנה היא, שכל הדברים האלה הם לא בגלל שיש איזו טומאה בתורה – "דברי תורה לא מקבלים טומאה"[צח]. אבל יש איזו מן יניקה למשהו חיצוני.

הדבר הכי בולט והכי מרגיז בכך, הוא המנהג שלא לומדים תורה בליל "ניטל". לא לומדים תורה בתור מנהג. זו גם שאלה, האם המנהג הזה שייך כאן בארץ ישראל או לא. אבל זוהי הדוגמא הקיצונית ביותר, שהתורה הקדושה עלולה לתת יניקה לחיצונים. אז מה הענין? מה נותן יניקה לחיצונים? רק אם יש לי צד ישות, התפעלות וישות מהדבר. אם אני כאן במדרגה השלישית, כמו שהסברנו עכשיו באריכות, שכל כולו בטול – כלומר שההתפעלות היא של בטול אמתי, שזו אפילו לא התפעלות של קדושה – אין יניקה. בלשון הקבלה, כתוב שהחיצונים יונקים רק מז' התחתונות[צט], הם לא עולים אף פעם, זהו לא המקום שלהם, לינוק ישר מחב"ד בעצם. אז אם מגיעים כאן למדרגה השלישית, שהיא ה"לשמה" האמתי – אין בכלל יניקה לחיצונים, ולכן "לית לן בה". לכן יש את הלשון הזו "לית לן בה", ו"לאונסו שאני", שציינת קודם, כי היניקה היא לא מכך, אין ממה לינוק. היניקה היא מההתפעלות, שיחסית היא חיצונית, היא לא מעצם הדבר – בגלל שעצם הדבר לא שייך לחיצונים.

דוגמא, למה הדבר דומה? יכולה להיות בהחלט יניקת החיצונים מהתפעלות חיצונית לפי ערך של תלמיד חכם, שהתפעלות היש שלו יכולה להיות גם באמצע היום, לא רק בשירותים, כל מיני יניקות החיצונים למיניהם. תמיד היניקות שלהם הם כך. אז מהן לפי זה היניקות שלהם בשירותים? שזהו מקום רגיש, מקום שבאופן מיוחד עשוי לכך, רגיש לכך, לכן שם צריך להזהר ביותר. אבל באמת, מי שעובד את ה' כל הזמן – צריך להזהר בכך תמיד. [אז למה האדמו"רים לא לומדים בליל 'ניטל'?] אפשר לתרץ שני דברים: קודם כל, שגם למי שאין התפעלות יש מצוה של התפעלות, כמו שהרבי האמצעי כותב[ק]. יש גם ענין להתפעל. ושנית, אדמו"ר הזקן לא אמר על עצמו שהוא צדיק, הוא אמר שהלוואי בינוני, "כגון אנא בינוני"[קא]. לא רק שזו דוגמא, זו גם דוגמא וגם אמרה על עצמו... [אבל הבן שלו אמר עליו שהוא צדיק גמור.] אז מה?!...

כמרז"ל לאונסו שאני. והטעם לזה (בפנימיות הענינים) הוא, כי המצוה דוהגית היא ציווי להאדם [שיש אדם, ויש בורא, והבורא נותן מצוה לאדם, אז יש מצוה], לכן יש בה הגבלות (לפי האדם). משא"כ בלמוד התורה לשמה, מכיון שהתורה (כמו שהיא מצד עצמה) היא למעלה ממדידה והגבלה (ארוכה מארץ מדה), לכן, גם למוד התורה של האדם, כשהלמוד שלו הוא לשמה (מצד התורה עצמה), הוא באופן שהוא יוצא מההגבלות דזמן ומקום [אחר כך, כל זה קשור לקבלת התורה בפורים].