1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (120)

ד"ה "ויטע אשל" (3)

כ"ח אייר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

נגנו ניגון התעוררות רחמים.

אמרנו שזו הכנה לשבועות – שצריך להתכונן עם הניגון הזה, שהבעש"ט אמר שהוא מבטיח שיעזור לכל מי שינגן זאת עם התעוררות תשובה. רבי מיכל מזלוטשוב חבר את הניגון מתוך געגועים לבעש"ט. הוא היה חולה בפסח ולא יכול היה להגיע ואז חבר – הניגון שייך מפסח עד שבועות, אבל במיוחד בשבוע לפני שבועות. יש כמה נוסחאות לניגון הזה.

התחלנו את המאמר "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא בשם הוי' אל עולם". כבר אמרנו כל מיני רמזים, והגענו לפרק החדש – לה – אך קודם נאמר עוד משהו. יש רמז שקשור לספירת העומר, שאנחנו הולכים לסיים אותה. כל הפסוק "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" שוה 2205 – בין היתר, עולה 5 פעמים אמת (21 ברבוע), אך לעניננו החלוקה היותר טובה היא לחלק את המספר ל-מה פעמים מט. מט היינו ימי הספירה (7 ברבוע), וכתוב בכתבי האריז"ל שעיקר הכוונה ב"ברוך אתה הוי'" בספירת העומר הוא לכוון שם מה. למה? כי העמר הוא מאכל בהמה – שם בן – והתיקון שלו הוא להמשיך את שם מה, שיהיה "אדם ובהמה תושיע הוי'". צריך להמשיך מוחין של אדם לתוך הבהמה. בהשגחה, זה גם ממש הנושא של הפרק שכעת נלמד – השאלה הידועה למה האדם, הגבוה בדצח"מ, ניזון דווקא מהדרגות הנמוכות ממנו, הצומח והחי, מה שמראה על מעלה בבהמה. מט פעמים מה היינו לכוון בשם מה בכל מט הימים. יש כאן עוד רמז, שאם לוקחים את המלים בדילוג כל דילוג הוא כפולת מה – הראשון (ויט בבאר ויקרא בשם אל) 22 פעמים מה והשני (אשל שבע שם הוי' עולם) 27 פעמים מה. אחת הכוונות של הספירה בקבלה היא לחלק את ה-מט ל-כב אותיות ו-כז אותיות (עם הסופיות) – אלף-בית זכרי (כב) ואלף-בית נקבי (כז) שצריך לזווג אותן. גם זו כוונה של הספירה, לחבר כב אתוואן דאורייתא עם זך אתוואן דאורייתא.

הוא יביא את הפסוק "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם" – הלחם הוא למטה מהאדם, אבל יש בתוכו "מוצא פי הוי'" שלמעלה מה"מוצא פי הוי'" שבתוך האדם, לכן האדם ניזון מהלחם. זו כוונה פשוטה כשאוכלים ושותים, לכוון את שלש המלים "מוצא פי הוי'" – אני רוצה לא רק את הגשמיות אלא את "מוצא פי הוי'" שכאן. "מוצא פי הוי'" שוה 253 – משולש 22. במלים אחרות, זה סכום כל האלף-בית של כב אותיות במספר סדורי. אין פה את המנצפ"ך, אבל יש פה את היסוד – כב האותיות. כוונה פשוטה, שכל פעם שאוכלים – אוכלים אותיות. האותיות מהוות את המאכל, כמו שכתוב בתניא. היו גם צדיקים שכוונו את השם של המאכל – צריכים לדעת את השם, איזה תה כזה – כדי לעשות יחוד. הספירה היא כדי לגלות את "מוצא פי הוי'" – את שרשי האותיות. ב-22 הימים הראשונים מכוונים מ-א עד ת ו-27 ימים מכוונים אלף-בית עם המנצפ"ך. גם בזה יש שתי אפשרויות, או שהמנצפ"ך בסוף, לפי המספרים, או שהן במקומן (כמו איך שמסדרים כדי שאותיות אמת תהיינה ראש-תוך-סוף של האלף בית). התפר הוא בין חסד שבנצח (22) לגבורה שבנצח (23) – "זכר חסדו", הזכר מסתיים בחסד של הנצח, והגבורה מתחילה בגבורה של הנצח, "בנין המלכות מהגבורות".

זה היה רמז אחד חשוב, שמקשר את הפסוק למה שהוא גם יסביר וגם לספירת העומר ולכוונה של שם מה בכל יום, לתקן את שם בן, "אדם ובהמה תושיע הוי'".

עוד רמז: הוא אומר שרש"י מביא את הר"ת אכילה-שתיה-לויה, ללוות את האורח. לפעמים אומרים שה-ל היא לינה, אבל רש"י מביא והוא מצטט לויה ולא לינה. כמה שוה אכלה-שתיה-לויה? 832, ארץ ישראל, לב פעמים הוי' (פנימיות לב שמות אלקים של מעשה בראשית), כבוד פעמים הוי', "וימלא כבוד הוי'", "הארץ האירה מכבודו" שיש בארץ ישראל. כשאנחנו יושבים בארץ ונוהגים בסדר זה הכבוד של ה'. מה זה קשור לאכילה-שתיה-לויה? הדבר הכי פשוט, שזוכים לארץ ישראל בזכות הכנסת אורחים. ה' שלח את אברהם אבינו "אל הארץ אשר אראך" – למה? כי הוא ראש כל המאמינים, ויפרסם אלקות, ואיך הוא יפרסם? על ידי הכנסת אורחים. לאברהם אבינו יש שתי בחינות – הוא ראש כל המאמינים, האמין בה' עד כדי מסירות נפש, והוא איש החסד. את האמונה שלו הוא מפרסם דרך החסד שלו, דרך הכנסת האורחים שלו. הפסוק "ויטע אשל" הוא לקראת סוף פרשת וירא, אך היא מתחילה בכך שהוא 'מת' להכניס אורחים, לחוץ מאד, יושב כחום היום ומצפה לאורחים. כמו שהרבי אומר שהוא 'משוגע על משיח' אברהם אבינו 'משוגע על הכנסת אורחים'. משם לומדים ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה". ה"ויטע אשל" סוגר את המעגל של האמונה עם הכנסת האורחים. בפרשת לך לך נכתב על האמונה שלו – "ויאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה". יש קשר בין האמונה שלו לצדקה – ה' החשיב את האמונה שלו לצדקה. תכלית הכוונה של לך לך היא שיפרסם בארץ אלקות. איך? על ידי הכנסת אורחים. כל זה היה להסביר את הרמז, שאכילה-שתיה-לויה עולה ארץ ישראל – מכח הכנסת אורחים כולנו זוכים לארץ ישראל.

לה) וביאור הענין הוא, דהנה כתיב (קהלת ח, טו) ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח וגו' [אם יש כאן שלשה פעלים – אכילה, שתיה, שמחה – וקודם היה אכילה-שתיה-לויה אולי יש קשר, הוא לא כותב. הלויה היא שמחה – האורח שמח שהולך והמארח שמח שנפטר ממנו... (היום הלויה של הרב לוינגר.) חשבתי על זה. קראתי שיום ההולדת השמונים שלו – לא רק כצדיקים שמשלימים שנותיהם מיום אל יום, אלא ביום הולדת שמונים(?). הרבי בשלב מסוים הפקיד אותו על רכוש חב"ד בחברון. אחרי שהרבי בקש שהחסידים מיד יכנסו ויאיישו את המקום, והחסידים לא נענו, אז הוא נתן לרב לוינגר. גם בחברון לא נענו וגם בעיר העתיקה לא נענו. ככה זה החסידים של הרבי... בכל אופן, יש כאן אכילה-שתיה-שמחה. אנחנו תמיד מסבירים ששמחה היא פנימיות הבינה. יש הרבה שלישיות בספר קהלת שהן חב"ד – לפעמים במפורש, מאד ברור. כאן פחות ברור, אך אולי בכל זאת חב"ד. אם שמחה היא בינה צריך לומר שאכילה ושתיה הן חכמה ודעת. מה חכמה ומה דעת? תיכף הוא יסביר שאכילה היא תורה. נקרא את ההמשך ונראה אם אפשר לחבר.], ואי' במד"ר (קהלת ב, כו) כל אכילה ושתי' שנא' במגילה הזאת בתורה ובמע"ט הכתוב מדבר, דאכילה הו"ע עסק התו' ושתי' הם מעשה המצות [אם אכילה היא תורה, פשיטא שהיא חכמה – "אורייתא מחכמה נפקת". אם כן, צריך לומר שמעשה המצוות הוא דעת. למה? כי מצוה לשון צוותא, חבור, והמצוות ממשיכות את המוחין למדות. עיקר ההסבר בהמשך כאן יהיה שמי שאוכל ולא שותה אכילתו דם – האוכל נשאר דם, לא מתחבר ונבלע בתוך האיברים כמו שצריך. השתיה פועלת שהאוכל יגיע למקום שלו – זה ההבדל בין חכמה לדעת. דעת היא הכח שמביא את החכמה לתוך הגוף, לתוך כל אבר ואבר – כל רמח האברים מקבלים את החכמה-המוחין דרך הדעת. אם כן, אפשר לומר שאכילה היא חכמה – כי היא תורה – שתיה היא דעת, כי פועלת את החבור, והשמחה היא הבינה. למה שמחה באה אחרי השתיה? (אחרי ששותים שמחים.) "אין שמחה אלא ביין", ולפי פירוש חז"ל כאן ששתיה היינו מעשה המצוות, תכלית המצוות היא שמחה של מצוה. אומרים בחסידות ווארט שה' נתן מצוות רק לשם שמחה של מצוה. לכן כתוב ש"תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה" עובדים את האויבים ח"ו – העיקר בסוף הוא השמחה, תכלית כל המצוות. כאשר לעתיד לבוא מצוות בטלות ישאר משהו – תשאר השמחה, שהיא לעולם ועד. גם בפשטות, אוכלים ושותים ושמחים – השמחה היא בסוף. בינה היא עולם הבא, עומק אחרית. אם זהו צירוף חב"ד כאן – חכמה-דעת-בינה, יוה – הוא הצירוף של ספירת הנצח. אם כן, יש משהו נצחי בסדר הזה, שאוכלים ושותים ושמחים. כתוב שיש מצוות ויש את העבודה של "בכל דרכיך דעהו" – שבכל מה שעושים צריך לדעת את ה'. כתוב בחסידות שיש באמת שתי בחינות של דעת – דעת עליון על ידי מעשה המצוה, גם לדעת אותו, ויש דעת תחתון על ידי מעשה חולין, "בכל דרכיך דעהו" (לא במצוה). מה עיקר ה"בכל דרכיך דעהו"? כשאוכלים ושותים – הדרכים שלך, הענינים שלך. צריך לדעת את ה' כאילו שזו מצוה. מה פירוש "דעהו"? לעשות מכל עובדין דחול כאילו הוא מצוה, שאני עושה אותו מצוה. איך למשל אדם יכול לעשות מצוה שלא כתובה בתורה? איך אני יכול לעשות שהשתיה שלי תהיה מצוה בתורה? לא מומלץ, אבל אם אני נודר שאני הולך לשתות אני חייב לקיים את הנדר. כמו שאמרנו, לא מומלץ לעשות נדרים, אבל כתוב שנדרים יוצרים מצוות. כלומר, אני לא צריך לעשות נדר – אבל בפנימיות צריך לעשות מהעשיה מצוה, כאילו אני נודר. יש את הסיפור המפורסם מרבי אהרן הגדול מקרלין. בקרלין אומרים ברכות ותפלה בשיא ההתלהבות – כשחסיד קרלין אומר ברכה שומעים אותה בבית הסמוך, כמה בתים. פעם חסיד קרלין עבר ליד החדר של רבי אהרן ושמע שהוא אומר ברכה על כוס תה, בשקט, בלי לצעוק, כמו יהודי רגיל. החסיד הרהר – אני אומר ברכה יותר טוב, צועק יותר ממנו. הרבי מיד הרגיש את המחשבה שלו והזמין אותו, קרא לו, ואמר לו את הווארט המפורסם – מה ההבדל בין הברכה שלי לברכה שלך? אתה מברך, אמנם בשיא ההתלהבות, אך כי בא לך לשתות, ואילו אני שותה כדי שתהיה לי הזדמנות לברך. אני שותה בשביל לברך ואתה מברך בשביל לשתות. אמירת ברכה היא גם מצוה – צריך לברך לפני האוכל, מצוה מדרבנן. נדר הוא מצוה דאורייתא. שוב, לא צריך לומר נדר, אבל בפנימיות יש כוונה להפוך את האכילה והשתיה – החולין – למצוה. הכל כדי לומר שכל המצוות קשורות ל"דעהו" – רמות שונות של "דעהו", הכל להסביר שמצוות הן דעת. (יש שאומרים "לשם יחוד" על כל מיני דברים, לא רק מצוות.) אחד הדברים הראשונים שהדפסנו, נמצא בארכיון, הוא יחוד שמצאנו מהתימנים בעליה הראשונה שלהם – עשו "לשם יחוד" ארוך על מעדר, על לקחת מעדר ולעבוד את האדמה כאן בארץ ישראל. מה הכוונה שם? כמה שוה מעדר? שם ש-די. כל ה"לשם יחוד" הוא לכוון את השם הזה, "שאמר לעולמו די". איני יודע איפה נמצא, אבל הדפסנו את זה עם ציור. מעדר נועד להכשיר את הקרקע. יש היום ביטוי 'להכשיר את הקרקע' – לכל דבר צריך להכשיר את הקרקע – וההכשרה דורשת כלי, מעדר. המעדר מכשיר את הקרקע לכל פעולה רוחנית של צמיחה.],

???חסר קצת???

דהנה כתיב (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי וגו' דקאי על לימוד התו' שהתו' נק' לחם וכמ"ש ותורתך בתוך מעי, דכשם שהלחם הוא מזון הגוף הנה כן התו' היא מזון הנפש והנה במזון הוא שהמזון פועל התקשרות הגוף בהנפש והתפשטות כחות הנפש באברי הגוף, וטעם הדבר מה שהאדם שהוא גבוה במעלה מכל הנבראים יקבל חיותו ע"י המזונות דצומח וחי שהם למטה מהאדם במדריגה, הוא כדכתיב כי לא על הלחם יבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פיה הוי' יחי' האדם, והיינו שאין הלחם הגשמי מחי' את האדם אלא המוציא פי הוי' שבלחם שהם המאמרות המהווים ומחיים את גשמי' המאכלים והמשקים שפועלים התקשרות הגוף בנפש והתפשטות הנפש בגוף שהם למע' במדריגה מהמוצא פי הוי' דמאמר נעשה אדם שבאדם, דכללות הנבראים נחלקים בד' בחינ' ומדרי' דצח"מ הנה המדבר הוא למטה מצו"ח דשרש המדבר הוא מעולם התקון, משא"כ הצומח וחי דשרשן מעולם התהו שקדם לתקון, והענין הוא דהנה התהוות היש הוא ע"י שהי' שבירת הכלים דתהו שכשנשברו ונסתלקו האורות ונפלו השכרי כלים למטה בנוגה נעשה בחי' יש כי הנה פי' שבה"כ היינו שבירת האותיות שהאותיות הם כלים,