1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (119)

ד"ה "ויטע אשל" (2)

כ"ו אייר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו הניגון של ר' הלל (שרש"ח אהב).

אתמול את תחלת המאמר "ויטע אשל", ועיקר הדיוק היה שהצלחת אברהם לפרסם אלקות בעולם – כהמשך הפסוק, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – היא בזכות הנטיעה, ולא רק בזכות האשל, הכנסת האורחים שלו (פרדס או פונדק, אכילה-שתיה-לויה). היה יכול להיות רק אשל, בלי נטיעה, ואז לא היה פועל את הפעולה. בזכות ה"ויטע" – נטיעה, עם שרשים ארוכים – הוא הצליח לקרוא ולהקריא (כדרשת ריש לקיש) "בשם הוי' אל עולם", שכולם יודו לה' וישבחו ויברכו אותו (שלשה פעלים – "הודו ושבחו וברכו"). דברנו בחסידות על נושא מאד עמוק וחשוב – הכחות הנטועים בעשר הנפש, הקשורים לסוגית "עשר נטיעות" בש"ס, הכחות כפי שהם בהעלם שאינו במציאות בעתיק, בעצם הנפש. אמרנו שיש עוד ביטויים בחסידות – כחות קבועים בעצם הנפש, כחות נטועים בעצם הנפש וכחות טבועים בעצם הנפש. אמרנו שהכל חרוז, הכל נגמר ב-ע, ונחדד שבכל מלה יש שתי אותיות של טבע. ב-קבע יש בע של טבע וב-נטע יש טע של טבע – הסוף שהוא שהכל יהיה טבוע, הנה"י, הבסיס, אבל הנטיעה בעיקר שייכת למורגש, עשר נטיעות בפרצוף היניקה של עתיק, לכן שייך לאברהם אבינו, חסד הכולל את המדות.

יש עוד כמה דברים יפים שלא אמרנו אתמול, שנשלים לפני שנמשיך את המאמר: דברנו גם במאמר הקודם וגם פה על עדן – שאברהם אבינו האכיל את אורחיו מעדנים ופירות. בסוף אמרו משהו נכון, שבפירות יש מתיקות – ההבדל בין פירות האילן לירקות ושאר הצמחים. לכן כתוב בדרך כלל שפירות הם מותרות. כשאומרים את הברכה "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהן נפש כל חי" – "בורא נפשות רבות וחסרונן" היינו הנצרך לחיות ו"על כל מה שבראת להחיות בהן נפש כל חי" היינו התוספת על הנצרך, תענוג נוסף, ואומרים שהכוונה למתיקות של פירות. "על כל מה שבראת" בא מעתיק, תענוג – גם כי יש שרשים עמוקים, מגיע לעל-מודע היותר עמוק, פנימיות עתיק. לכן יוצאים פירות מתוקים – במיוחד הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל הם מתוקים. כתוב על תלמיד חכם בפרקי אבות – שבוע הבא, הסיום, פרק ו' – "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן". גם התלמיד חכם יש לו אש"ל (לפי ה-ל של לינה) – אוכל, שותה וישן – אבל באתכפיא, הכל בצער. לא ככה אברהם אבינו הכניס את האורחים שלו, בהכרח, אלא נתן להם ביד רחבה, הכי טוב, הכי מעדנים. סימן שבא מעדן – על דרך גן עדן. ראינו שזה העיקר, מתוך הדגש שלו על המלה "ויטע" הגענו לכך שה"ויטע" הראשון בתורה הוא "ויטע הוי' אלהים גן בעדן מקדם". ה' נטע גן של פירות, שבא מעדן – עם מעדנים ומתיקות וכו'. עדן היינו חכמה, אבל כתוב ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק" – "עדן מקדם", בחינת עדן ששייכת לכתר, לפנימיות הכתר.

התכלית כאן היא "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – מתחיל "ויטע" ונגמר "אל עולם". הדיוק בחסידות הוא שלא כתוב 'אל העולם' אלא "אל עולם" – שהוא והעולם אחד. "אל עולם" שוה גן עדן. כתוב שהתודעה שהוא פרסם, שה' הוא העולם והעולם הוא ה', היא תודעה של גן עדן. צריכים גן עדן בשביל הפירות? בשביל גילוי אלקות. גילוי אלקות של גן עדן הוא "אל עולם". כשמוסיפים את המלה הקודמת, הוי', מקבלים ברא – המלה השניה בתורה (או תחלת המלה הראשונה, "בראשית", "ויטע אשל בבאר שבע"). עיקר הפלא הוא שכל החלק האחרון של הפסוק – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – שוה "בראשית ברא אלהים" (ברא ועוד 999). רמז חשוב מאד שה' ברא את העולם בשביל גן עדן, בשביל הגילוי של "אל עולם". תודעה זו גופא היא המתיקות של הפירות בגן עדן, ובכך אברהם אבינו האכיל את אורחיו. יש עוד כמה רמזים יפים בכל הפסוק – אולי אחר כך.

אבל כעת נתבונן רק במלה אשל: כמו שיש ר"ת אכילה-שתיה-לינה או אכילה-שתיה-לויה, האריז"ל נותן גם ראשי תיבות – לכאורה אחרים לגמרי, ר"ת של שלשה צבעים – אדום-שחור-לבן. הוא אומר שזה מראה על גדילה מלמטה למעלה, שקודם אדום, אחר כך שחור ואחר כך לבן. על איזה דבר ב"צלם אלהים" של היהודי יש את הסוד הזה, שיש אדום, שחור ולבן? כתוב שזהו סוד הזקן. מי ששרש נשמתו מהמלכות – הספירה האחרונה – כמו דוד המלך יש לו זקן ג'ינג'י שנקרא אדום. לפעמים קוראים לאדום גם זהב (צהוב) – לענין זה אותו דבר. זהו צבע הזקן של מישהו כמו דוד המלך. חז"ל אומרים שבזקן של דוד המלך היו שבעה מיני זהב – היה מאד יפה. היו שם שבעה גוונים שונים של אדום. הרי כתוב על דוד המלך שהוא אדמוני. יש שנים שכתוב עליהם אדמוני – עשו ודוד. דוד בא לתקן את עשו, אז הוא אדום – ה-א של אשל. יש את השחור – הזקן של ז"א. המלכות בדרך כלל היא נוקבא – על פי פשט לאשה אין זקן, אבל כתוב שבכח יש לה זקן, ואם לאשה היה זקן הוא היה אדום. מי שמשרש המלכות זקנו אדום. אם עולים מנוקבא דז"א לז"א – יש לו זקן שחור, מתאים לתיאור החתן בשיר השירים. למי יש זקן לבן? איפה כתוב כזה דבר? כתוב בדניאל על עתיק יומין. אז יש את הזקן של הנוקבא, יש את הזקן של ז"א ויש את הזקן של עתיק – "ז"א בעתיקא אחיד ותליא". כל אחד שמזדקן נעשה יותר עתיק – עתיקא – ואז זקנו מלבין, נעשה לבן. אפילו מי שבצעירותו ג'ינג'י מלבין בזקנותו. כך האריז"ל מסביר את סוד האשל כאן. מהו בכלל זקן? מדות הרחמים. יש שלשה זקנים – בעתיקא, בז"א ובנוקבא. באבא ואמא אין זקן (לרבי יוחנן לא היה זקן) אלא רק בקו האמצעי. בזקן של הכתר (עתיקא, שהיינו אריך) יש יג מדות רחמים, בזקן דז"א יש ט מדות הרחמים (כמו אחרי המרגלים) ובזקן דנוקבא ו מדות. אם יש הארת הכתר הוא ממלא את מדות הרחמים גם בזקנים שלמטה, אבל ביסוד יש יג-ט-ו – יחד כח, משולש ז, יחי. כל הסוד הוא מדות רחמים, פשוט לרחם על הזולת – גם באדום ובשחור יש מדות רחמים, אבל עיקר ומקור הרחמים הוא בלבן.

אם נחבר את הרמז הזה – רמז מובהק ועמוק בכתבי האריז"ל – לרמז של חז"ל (אכילה-שתיה-לויה או אכילה-שתיה-לינה) יצא חידוש. צריך לומר שאכילה היא אדום. יביא בהמשך המאמר את דברי חז"ל ש"אכל ולא שתה אכילתו דם" – אם רק אוכלים ולא שותים האכילה נשארת דם ולא נבלעת באיברים, מאד לא טוב ובריא. זו ממש אסמכתא מובהקת שרק אכילה נשארת דם, נשארת אדום. כנראה שהוא גם נתן להם בשר אדום לאכול, עגבניות, סלק – הרבה דברים אדומים, מרק אדום, הכל נתן להם אדום. יוצא כאן חידוש ששתיה היא שחור. מה זה יכול להיות? יש את הווארט המפורסם בחסידות ש"עם לבן גרתי" – ששותים רק לבן, וודקה, בלי צבע. אתמול בלילה שתינו 'בלק לייבל', לא 'רד לייבל' – צריך לשתות לפחות שחור... זו השתיה. יתכן שמי ששותה קפה שחור הוא שותה שחור. לינה או לויה היא כבר להגיע ללובן העליון. לויה היא לשון זיווג, כמו שבט לוי. לינה היא גם עלית נשמה – עולים עד עתיקא. אברהם הוא חסד, אבל אם מחברים את רמזי הנגלה והנסתר של אש"ל יוצא שאברהם מגלה כאן את מדות הרחמים, סוד הזקן.

נעשה גימטריא יפה, יש שלשה זקנים – זקן אדום, זקן שחור, זקן לבן. כמה שוה? זו כוונה לעוד מעט, כשנלך להתפלל – שוה 1118, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". כל "שמע ישראל וגו'" הוא סוד אשל, "ויטע אשל בבאר שבע". כתוב ש"אחד" של שמו"ע היינו יג מדות הרחמים. "הוי' אלהינו הוי' אחד" אומר בפשט שאצלנו הכל שם הרחמים, שם הוי', גם כאשר יש "אלהינו". יש כאן שלש מדרגות של רחמים, הכל מתגלה דרך הזקן. כתוב שהזקן הוא עיקר ה"צלם אלהים" בו נברא האדם. זה רמז אחד.

יש עוד רמז שמובא, עוד ראשי תיבות של אשל – גם מאד מתאים לפסוק, לאברהם אבינו – ר"ת של תחלת פסוק בתהלים כב (אפשר אחר כך לפתוח את הסידור), "אספרה שמך לאחי [בתוך קהל אהללך]". אין כמעט בכל התנ"ך, במיוחד תחלת פסוק – חצי שלם, משפט בפני עצמו – תופעה כזו של אשל. במלים "קהל אהללך" יש לשון נופל על לשון – הפסוק אומר אומר רמז לשוני מאד יפה, ש"בתוך [המלה] קהל [יש] אהללך", אבל קודם כתוב "אספרה שמך לאחי" ר"ת אשל. זה בדיוק מה שאברהם אבינו עושה כאן – מספר את שם ה', "ויקרא שם בשם [גם לשון נופל על לשון] אל עולם". אצל אברהם אבינו, "אב המון גוים", כולם כמו משפחה אחת. כמו שאדמו"ר הזקן אמר שחסידות היינו 'משפחה אחת באהבה על פי תורה'. ההרגשה שכולנו אחים, כולנו משפחה, היא בעצם מאברהם אבינו. אם כי שהוא צריך להתנגד לדעות הכוזבות של כל האנשים – "העברי", "הוא בעבר אחד וכל העולם בעבר השני" – אך הוא מקרב אותם, הם משפחה. יש אלף-בית שכתוב בגמרא – כמו שיש אתב"ש ואלב"ם יש אח"ס-בט"ע (שמדלגים על כל שבעה מקומות ומקבלים שלישיה) – אח"ס, בט"ע (אותיות טבע), גי"ף, דכ"ץ, הל"ק (אותיות קהל), ומ"ר, זנש"ת (מצרפים את ה-ת לשלישיה האחרונה). שבע קבוצות כנגד המדות – הל"ק הן אותיות קהל, אותיות שאפשר להחליף אותן. יש משהו במלה "קהל" שהיא קבוצת אותיות, הקבוצה החמישית שכנגד ההוד. כמו שהוא כותב כאן שהכל מתחיל מהוד – "הודו שבחו וברכו" – שצריך קודם כל להודות (הודיה והלל הם צמד שהולכים יחד), כך קבוצת ההוד היא קה"ל, "בתוך קהל אהללך", יש הלל בתוך הקהל. הכל מתחיל מ"אספרה שמך לאחי". התוספת על אשל ב"אספרה שמך לאחי" היא משיח בן דוד – בזכות שאברהם אבינו מקיים "ויטע אשל בבאר שבע" הוא מוליד משיח. כל מגמת האבות היא להוליד משיח, ואברהם מוליד משיח בכך שהוא מכניס אורחים ומקריא בפיהם את "שם הוי' אל עולם", מקיים בהם את "אספרה שמך לאחי". ה-א של אשל הוא הפעולה שלו, "אספרה"; ה-ש היא מה שהוא מספר, הנושא; ה-ל היא למי שהוא מספר, הנשוא, הנפעל. כדי שדבריו יפעלו צריך להרגיש שכולנו אחים. יושבים כאן, כולנו אחים, ואז אפשר לספר – כמו "וספרתם לכם", להאיר (סיפור לשון ספיר ובהיר) את ה"לכם". איך מאירים? "אספרה שמך לאחי" – כשלומדים חסידות מספרים את שם ה'. כתוב שכל התורה היא שם של הקב"ה – כשאברהם אבינו מפרסם אלקות הוא מלמד את השם, את סוד השם. כתוב שיש "יודעי שמך". חז"ל אומרים שאדם מתפלל ולא נענה כי לא יודע לכוון בשם. האחיזה שלנו בקב"ה היא התורה, והתורה היא שם של ה'. כל מלה כאן חשובה – "אספרה", גם מלשון לספר ולהאיר. יש בתוך המלה "אספרה" יש רמז שצריך להתחיל כל שיעור עם סיפור צדיקים – אנחנו לא עושים זאת תמיד אלא רק לפעמים. אחר כך עצם החסידות שמלמדים היא סוד השם, "שמך". העיקר למי מדברים – מדברים כאן עם אחים, "לאחי". אחר כך כתוב "בתוך קהל" – אותיות הל"ק באח"ס בט"ע, ספירת ההוד עליה הכל בני – "אהללך". המלה הראשונה והאחרונה של הפסוק הן הפעלים – בחלק הראשון הפועל בהתחלה ובחלק השני הפועל בסוף – ושניהם לשון אור, "אספרה" לשון ספיר ו"אהללך" לשון "יהל אור". הכל כאן לפרסם אלקות – מה שאברהם אבינו עושה כאן.

עד כאן השלמת רמזים. רק נקרא את קיצור המאמר הקודם, ונשאיר את הפרק הראשון בע"ה לשבוע הבא. היום נספר סיפורים – יש הרבה צדיקים גדולים של היום. אתמול עסקנו ברס"ג, בעל ההילולא של היום, ויש גם את הרמח"ל, את רבי אייזיק מהומיל ואת רבי שלמקה מזווהיל, שהתחיל בחו"ל אבל הגיע כאן לירושלים, שנחשב בדור האחרון אולי לגדול הצדיקים, שענין גדול לירושלמים לפקוד את קברו, סגולה לברכה וישועה. אולי נספר לפני קבלת שבת, שכולם מוזמנים, שבהנהגה שלו ובאהבת ישראל שלו הוא גם מקור לכל הדרך של ר' אשר. לכן ר' אשר היה מאד קשור אליו, מתפלל אצלו. היום בדיוק שבעים שנה להסתלקות שלו, רבי שלמה מזווהיל שהוא צאצא של המגיד מזלוטשוב. [אומרים שהוא מסר את נפשו עבור כלל ישראל.] בדיוק, ברוחניות הוא עצר את הנאצים מלהכנס לארץ. הוא פעל זאת על ציון בעל אור החיים הקדוש. הוא ועוד כמה צדיקים הלכו להתפלל בציון האוה"ח הק' – היתה סכנה ממש קרובה – ואחרי התפלה אמרו שכבר מובטח להם שלא יכנסו. הוא נפטר בתש"ה, בדיוק לפני שבעים שנה, בסוף המלחמה. הוא זכה שהמלחמה נגמרה, ואז הוא גמר את השליחות שלו בעולם הזה.

נקרא את הקיצור:

ולהבין כ"ז ילהק"ת משנת"ל בביאור ענין הפלוגתא אם שמים קדמו לארץ או ארץ קדמה לשמים, אשר שתי הדיעות אמת, [הוא אומר כאן משהו שלא כל כך הדגיש קודם, ש"קדימה" היא לא רק קדימה בזמן – עיקר הנקודה הוא קדימה במעלה, מה יותר גבוה ונעלה. יש קדימה בשמים ויש קדימה בארץ – כל אחד יותר מהשני במשהו.] דיש יתרון קדימה לשמים על הארץ בענין הבריאה ויש יתרון הקדימה בארץ על השמים בענין השכלול [על פי פשט בשניהם מדובר בזמן, אבל בפנימיות עיקר מה שהוא מדגיש הוא יתרון המעלה. תמיד אומרים ששכלול הוא יש מיש, אבל הוא הסביר שהשכלול האמתי הוא להחזיר את היש לאין, מבלתי לבטל את היש כמובן, שהוא תפקיד הצדיקים – שם יש מצוות מעשיות.], ועם היות דהשמים שהם רוחני' הם גבוהים במעלה ומדרי' [זו הקדימה.] מן הארץ אשר היא גשמי' ולכן הנה כל ההשפעות באות משמים לארץ ["השמים יענו את הארץ" – הגשם יורד מהשמים לארץ, כמו בפרשה, "אם בחקתי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם", השפע בא מהשמים לארץ.] הנה בכ"ז הרי יש יתרון בארץ על השמים [מה היתרון בגשמיות?] דכח הצמיחה הטביע הקב"ה [דווקא] בארץ ולא בשמים, והיינו דעיקר יתרון המעלה הוא בהזדככות הגשמי' יותר מבהשגה רוחני' [עיקר מה שה' רוצה הוא שנתקן את הגשמיות שלנו, הארציות שלנו, הארץ שלנו – יש בכך יותר מעלה מבהשגה בשכל, השמים שלנו.], וכמו בכחות הנפש הרי בענוה [במדות ארץ היא ענוה ושפלות – נושא כל המאמר הקודם. ענוה יותר חשובה מהשכלה, בענוה] יש יתרון העלי' בעילוי המעלות מבכחות דהשכלה והשגה [אם אחד ענו והשני פקח – זהו ההבדל בגמרא בין הלל ושמאי. הלל אומר ש"ארץ קדמה" ושמאי אומר ש"שמים קדמו". פוסקים הלכה כבית הלל כי "ענוים טפי". על שמאי כתוב שהם יותר פקחים, יש להם יותר שכל, אבל השכל טפל לענוה של הלל. לשמאי יש יותר שכל, אז אומרים ש"שמים קדמו" – שכל קדם, כל אחד מדבר על עצמו. הלל, שמדתו ענוה, אומר ש"ארץ קדמה" – שהענוה קודמת. ההלכה כבית הלל, שענוה יותר חשובה משכל.], וכן הוא במעלת הגשמי' לאחר שמזדככים [כשהגשמיות מגיעה לתכלית שלה – אחרי הזיכוך היא הופכת דירה לו יתברך, דירה בתחתונים מזוככים דווקא.], ולכן הנה הגשמי' נק' בתאר ארץ רק שבארץ דכולל כל הדברים הגשמי' ובעיקרם הם אכילה ושתי' הנה יש [שתי בחינות. יש] מה שהוא ארצך [לכתחילה, ויש הארץ שה' רוצה שתגיע אליה. יש שתי בחינות ארץ, הזדככות הגשמיות – "ארצך"] היינו הגשמי' שאופן ההזדככות הוא בדרך מלמטלמ"ע [אברהם אבינו גם לפני שהוא בא לארץ ישראל הוא התעסק בזיכוך גופו וזיכוך הארציות – אבל לכך קוראים "ארצך", שמזכך מכח עצמו מלמטה למעלה, בלי סיוע, בלי הארה גדולה מלמעלה. הוא עובד קשה, כאשם שמטפס מלמעלה למטה.], ויש מה שהוא הארץ אשר אראך [ה' אומר לו לעזוב את עבודת "ארצך" ולהגיע לעוד ארץ – ארץ ישראל, שודאי קדמה לשמים – "הארץ אשר אראך", הארץ שאני בעצמי קודם אמשיך אליה אור וגילוי. גם אז אתה מזכך, אבל עם סיוע והשראה של אור גדול, אור מקיף.], שהם מדרי' עליונה בגשמי' ["הארץ אשר אראך" היא גם גשמיות, בדרגא הרבה יותר גבוהה מ"ארצך".], דהזדככות גשמי' זו היא ג"כ בדרך מלמטלמ"ע [אדם עובד, "אדם לעמל יולד"], אלא שהוא ע"י גילוי אור מלמעלמ"ט [האדם צריך לעבוד, אבל מתוך השראת "אראך" – גילוי גדול של אלקות. זה הסוד של ארץ ישראל. בחוץ לארץ אין את גילוי האור שעוזר לאדם, ההשראה כדי לזכך את הרוחניות. אז, אם עובדים מלמטה למעלה על ידי האור שמלמעלה למטה הזכוך בסוף, הכשרת העולם להיות דירה לו יתברך, הוא באין ערוך יותר.].

לה) וביאור הענין הוא, דהנה כתיב (קהלת ח, טו) ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח וגו', ואי' במדר"ר (קהלת ב, כו) כל אכילה ושתי' שנא' במגילה הזאת בתורה ובמע"ט הכתוב מדבר, דאכילה הו"ע עסק התו' ושתי' הם מעשה המצות, דהנה כתיב (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי וגו' דקאי על לימוד התו' שהתו' נק' לחם וכמ"ש ותורתך בתוך מעי, דכשם שהלחם הוא מזון הגוף הנה כן התו' היא מזון הנפש והנה במזון הוא שהמזון פועל התקשרות הגוף בהנפש והתפשטות כחות הנפש באברי הגוף, וטעם הדבר מה שהאדם שהוא גבוה במעלה מכל הנבראים יקבל חיותו ע"י המזונות דצומח וחי שהם למטה מהאדם במדריגה, הוא כדכתיב כי לא על הלחם יבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פיה הוי' יחי' האדם, והיינו שאין הלחם הגשמי מחי' את האדם אלא המוציא פי הוי' שבלחם שהם המאמרות המהווים ומחיים את גשמי' המאכלים והמשקים שפועלים התקשרות הגוף בנפש והתפשטות הנפש בגוף שהם למע' במדריגה מהמוצא פי הוי' דמאמר נעשה אדם שבאדם, דכללות הנבראים נחלקים בד' בחינ' ומדרי' דצח"מ הנה המדבר הוא למטה מצו"ח דשרש המדבר הוא מעולם התקון, משא"כ הצומח וחי דשרשן מעולם התהו שקדם לתקון, והענין הוא דהנה התהוות היש הוא ע"י שהי' שבירת הכלים דתהו שכשנשברו ונסתלקו האורות ונפלו השכרי כלים למטה בנוגה נעשה בחי' יש כי הנה פי' שבה"כ היינו שבירת האותיות שהאותיות הם כלים,