אור וצבע - שיעור חמישי

זאת חנוכה, נתחיל בתוספת דבר שקשור לשיעור הקודם, שלא הסברנו לגבי המרות ,אז אמרנו בדרך אגב, אבל לא הסברנו שהמרות הם גם כנגד היסודות, המרה הלבנה כנגד יסוד הרוח, ונמצא בריאה בעיקר, המרה האדומה כנגד יסוד האש נמצא בעיקר בכבד, זה המשכן שלו, המרה הירוקה כנגד יסוד המים וממוקד בכיס המרה, והמרה השחורה כנגד יסוד העפר ששם זה העצלות והעצבות, כל יסוד כנגד תכונות בנפש, כמו שהוסבר בשיעור הקודם, המרה השחורה בטחור וכנגד העפר.

כאן רואים שגם סדר היסודות מלמעלה למטה הוא לא כמו סדר הרגיל, בדרך כלל הסדר הוא אש, רוח, מים, עפר, ברור שיש שתי יסודות יותר רוחניים, האש והרוח, ושתי יסודות יותר גשמיים, המים והעפר, כתוב שהמלאכים שהם רוחניות, כתוב הפסוק "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט", מכאן לומדים חז"ל שלגוף הרוחני של המלאכים יש הרכב של שתי יסודות בלבד, האש והרוח, אין להם מים ועפר, וכדי ליצור מציאות של גשם,  גשם כשמו מלשון מים, צריך גם את המרכיבים של מים ועפר, בשביל שתהיה גשמיות, כל שכן חומריות, אבל אם יש רק רוח ואש אז המציאות הנוצרת היא מציאות רוחנית "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט".

בדרך כלל וגם בטבע כך האש היא יותר רוחנית מאשר הרוח, היות שהרוח מרחפת "ורוח מרחפת על פני המים" אבל האש עולה, ורוצה לכלות לגמרי, להגיע ליסוד האש, שלפי הדימוי הקבלי הוא מתחת לגלגל הירח, זה הציור של הראשונים כמו הרמב"ם, שיותר גבוה  מכל הרמות של האטמוספרה, ושם האש, העליון מבין היסודות, אח"כ הרוח, אח"כ המים, ואח"כ העפר, זה הסדר בד"כ, סימן א"ר מ"ה, אבל כאן רואים שהסדר הופך את שתי היסודות העליונים שרוח למעלה מאש, קודם רוח, המרה הלבנה, ואח"כ אש, המרה האדומה, ורק אח"כ מים, המרה הירוקה, ולבסוף עפר, המרה השחורה, הסדר הזה כתוב בפירוש בספר התניא ובכל ספרי חסידות חב"ד.

לגבי היסודות המורכבים של דצח"ם, המושג פשוט לעומת מורכב הוא מושג יחסי, גם היסוד בטבע המים, אז הרמב"ם בעצמו כותב שגם כי נדמה שמים זה מציאות פשוטה, אבל באמת יש שם הרכב של יסודות עוד יותר ראשונים, כמו שהיום יודעים שמים זה הרכב של מימן וחמצן, בכל אופן, בטבע הוא מתקבל כמציאות פשוטה לעומת דומם צומח חי מדבר.

הא"ר מ"ה נקראו פשוטים והדצח"מ, סוגי החי, החל מלמטה, מהדומם שהוא לא חי, אלו נקראו בלשון החסידות המורכבים לעומת הפשוטים, אדמו"ר הזקן כותב בפשיטות ובכל חסידות חב"ד הדבר מופיע הרבה פעמים שבדצח"ם הרוח ממללא, זה כנגד המדבר, והאש כנגד החי, המים כנגד הצומח, ועפר כנגד הדומם, מה שקורה איזה מין אחליפו דוכתיהו, התהפכות במוחין, במקום החכמה והבינה, אז המידות והמלכות נשאר אותו דבר, את העפר וגם היסוד המורכב שמקביל לעפר, שהוא הדומם, סוג הדומם בטבע, שניהם עפר, אותו דבר המים, הוא מקביל לצמח, לצומח, בסוגי החי שיש בטבע, היות שמים מצמיחים, המים כנגד הצומח, אבל שעולים יותר גבוה, לחי ולמדבר, אז במקום שהחי יהיה רוח, והמדבר אש, אז כתוב שזה הפוך שהחי הוא אש, כמו נפש הבהמית, שהיא אש לגבי הנשמות.

הסברנו בשיעור הקודם שיש נשמות שהם באצילות, שבמצב של ביטול במציאות לגמרי, אחד כמו צדיק גמור שלא מרגיש את האגו שלו בכלל, זה נקרא זרע אדם, ויש אחד שכן מרגיש את האגו שלו, את האני שלו, בעולם הבריאה זה נקרא זרע בהמה, כתוב "זרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה" זה פסוק בנביא, שיש בין הנשמות זרע אדם וזרע בהמה, וכולם יהודים.

הזרע אדם הם נשמות של אצילות, בבחינת "רוח אפינו משיח השם", אבל זרע בהמה הם נשמות של עולם הבריאה, שעם הרגשת היש הנפרד, כמו צבע אדום, כמו פרה אדומה, ושם הם כנגד יסוד האש, כי עיקר הכוח המניע את הבהמה, הוא האש, התאוה של האש, וגם כועס, הוא רותח כמו אש, אבל מי ששרש נשמתו בעולם האצילות, כולו רוח, זה נקרא מדבר, הסוג המדבר לא נקרא בשום שם אחר, כמו משכיל וכדומה, סימן שהתכונה הכי אצילית של בן אדם זה הדיבור שלו, איך הדיבור מכונה "רוח ממללא", כך הנביא מתרגם "נפש חיה",  אז הדיבור הוא על שם הרוח שבו, ה"רוח אפינו משיח ה'", משיח גם נקרא משיח מלשון שיחה, דיבור, משיח לפי תומו של משיח.

יש תופעה מאוד מעניינת, שביסודות המורכבים דצח"מ, שתי הבחינות העליונות מתאחדות, כך גם בסידור של הגוונים, שבסדר הגוונים של שם הויה, המרות בגוף, הריאה זה הרוח, והכבד האש, יש רוח למעלה מאש, מדבר למעלה מחי, זה תופעה חשובה שצריך לשים לב אליה שהרוח הלבן, נקשר את זה עם עוד דבר מאוד יסודי בספר יצירה כתוב ,כבר ציטטנו את זה בשיעורים הקודמים שיש ג' אימות מבין הכב' אותיות, הקבוצה הראשונה נקראת ג' אמות, אותיות א מ ש,  אויר, מים, אש, זה ברור שאש זה צבע אדום, מים זה ירקרק, אויר הוא לבן, לובן עליון, לפי הקבלה הסדר בכתר, מה זה אמש, זה כמו סגולתא, האויר הוא למעלה באמצע, המים למטה בצד ימין, והאש בצד שמאל, לפי ספר יצירה הוא מתחיל מאויר, אבל אח"כ זה לא כמו כאן, לפי הפשט הרוחניים הם האוויר והרוח, לא המים, המים זה כבר גשם, גשמיות.

אבל כאן יש שרש של מים לפני האש, ובלשון ספר יצירה יש קודם שתי בחינות של רוח, המדריגה העליונה של רוח נקראת "רוח אלוקים חיים", אח"כ ההתהוות הראשונה נקראת רוח מרוח, רוח סתם מהרוח האלוקי "רוח אפינו משיח ה'" ה"רוח אלוקים חיים" "רוח הקודש", זה הרוח העליון, אח"כ יש סתם רוח, שמשתלשל מרוח הקודש, אח"כ כתוב יש שתים של מים מרוח, אחרי שרוח נאצל מרוח, שלפי מה שלמדנו זה יכול להיות לבן, כמו בדולח, "עינו כעין הבדולח", מהטל השקוף, יש שתי בחינות בקבלה, מוסבר שזה כנגד עתיק ואריך, שתי פרצופים שבכתר, רוח זה גם כן כוח מניע, רוח זה מוטיבציה, זה רצון, אח"כ כתוב מים מרוח, זה חכמה מכתר, "החכמה מאין תמצא", אח"כ כתוב אש ממים, בספר יצירה אין עפר בכלל, יש רק ג' אימות, רק שהיסוד העליון, הרוח, מתחלק לשתים יש רוח אלוקים חיים, ורוח, אח"כ מים מרוח, אח"כ אש ממים, אז האש האדום משתלב טוב במקום הבינה, הרוח מנו כאן במקום החכמה, אבל בספר יצירה מעלים אותו עוד יותר גבוה, שהרוח הוא בכתר, בחכמה יש מים ובבינה יש אש, זה נקרא ג' יסודות, או ג' אימות, א מ ש, זה עוד דבר בשביל להבין את המערכת הראשונה עוד יותר טוב, יש לבן, אדום, צהוב או ירוק ובסוף שחור לפני שמגיעים לצבעים נטו, שעוברים מצבעים נטו בלי הלבן והשחור, גם כן זה משתנה, כל פעם יש שינויים, הכל לפי יחס, שמגיעים לצבעים נטו, זה נעשה כחול תכלת, ירוק, צהוב, אדום, האדום יורד למטה מבינה, למלכות.

עכשיו נחזור להסברים מספר הפרד"ס לרמ"ק של הגוונים כנגד הספירות, כנגד כוחות הנפש, לאחר הכתר בא החכמה, "החכמה מאין תמצא" דבר ראשון כותב הרמ"ק, הוא מביא בשם מקובלים שונים לפניו, שהם לא תמיד ברי סמכא או שהוא מקבל את דעתם או שהוא שולל את דעתם, אז יש הרבה מקומות שהוא מצטט מקובלים ראשונים והוא מבטל את דעתם, כאן יש דוגמא ראשונה, הוא אומר שהמקובלים הראשונים סברו שחכמה אדומה, והוא לא מקבל את זה.

בכל אופן כתבנו שלשה גוונים בחכמה, גוון ספירי, כך הוא קורא לזה שהוא מקבל את כל הגוונים, או בתור גוון מסוים, גוון התכלת, או דעת המקובלים הראשונים, אדום, את האדום הוא לא מקבל, הספירי והתכלת כן בסדר בשביל חכמה, זה תואם את התפיסה של הרמ"ק לגבי מהות ספירת החכמה, אבל האדום לא, כי אדום זה דין, זה שמאל, חכמה זה ראשית קו ימין, מי שמכיר את המבנה של הספירות חכמה בימין, זה ראשית הגילוי, ראשית הגילוי זה ודאי לא אדום המקובלים הראשונים אומרים שחכמה אדום, משא"כ לרמ"ק, אם כבר, הוא אומר, אז צבע תכלת, המחלוקת לפי המדע זה כמו שכבר דיברנו, האם מתחילים מהאורך גל הכי ארוך, ואז זה האדום באמת, כמו המקובלים הראשונים, או שמתחילים מהאורך גל הכי קצר, זה התכלת, הסגול, שזה הוא כותב בפירוש.

מה ההסבר שצבע החכמה הוא תכלת, אז אומר, כי זה ראשית פתיחת השחרות, זה הביטוי שלו, הדבר הראשון שיוצא מהשחור, זה התכלת, כמו שאמרנו כמה פעמים שהתכלת נמצא בתוך הבת עין, בתוך השחור, פותח את השחור, מהתכלת באים אח"כ  עוד גוונים, אבל הפתיחה מהשחור, ששחור הוא העלם בכללות, כמו הפירוש השני בשחור שדיברנו בשיעור הקודם, הדבר הבלתי מושג, החושך, כמו שהסברנו שחושך סתם זה כתר, אז הצבע הראשון שמופיע מתוך החושך הוא תכלת, זה מסביר לנו גם מה זה תפיסת התכלת, ראשית הגילוי, זה הביטוי תמיד, כאן הוא קורא לזה פתיחת השחרות.

זה שכל הגוונים יוצאים מהשחור, האם זה לפי שיטת המדע או האומנות, זה שהכל יוצא מהשחור זה שיטת האור, שהכל יוצא מהשחור והולך אל הלבן, שאם אני לוקח את כל הצבעים, לפי המדע לבן הוא צבע, שחור לא, לפי האור שחור הוא חוסר צבע, יש מחלוקת גם בחוקרים הראשונים, ומובא בחסידות באריכות האם החושך, מציאות ממש, או רק העדר האור, אז לפי האומנות, חושך זה ממש, לפי המדע שאמרנו, חושך זה רק ההעדר האור, אם חושך הוא העדר האור בלבד, אז צבעי היסוד שהם הירוק, האדום והכחול ,שהם מתערבבים ביחד, זה נותן לבן, לפי השיטה של המדע, האור, הכל יוצא מהחושך, מהשחור, והולך אל הלבן, יוצא מזה שהלבן הוא צבע, והשחור לא צבע, לפי האומנות, פיגמנטים, זה בדיוק הפוך, לפי פיגמנטים אי אפשר להרכיב לבן כמה שתיתן יותר צבעים תתקרב לשחור, לפי האומנות, ככל שאני מרכיב יותר אז אני משחיר יותר, כלומר שהתכלית והסוף הוא שחור, זה בא מלבן, זאת אומרת שהלבן הוא המקור הנעלם שאינו צבע, והשחור הוא כן צבע, לכן אמרנו שבצילום למשל חייבים להוסיף את הצבע השחור, בתור צבע, אז שלושת הגוונים הראשונים שהם הממוצעים בין הירוק והכחול והאדום, רק שהיות שהפיגמנטים שלנו הם לא טהורים, אז מה שיוצא בסוף זה חום, שזה צהוב עמוק, הצבע של הארץ, שלפי שיטה אחת שעוד לא הסברנו, זה הצבע של המלכות, היות שהיא קרקע עולם, כמו הארץ.

א"כ הרמ"ק סובר שפתיחת השחרות היא התכלת, ראשית הגילוי, זה יוצא מאוטרווילד, מהגלים העוד יותר קצרים, זה יוצא מהקרזמיקרז לפי הדעה הזו המדריגה הכי גבוהה שצריך להיות, כנגד רדל"א, זה קרזמיקרז, מה שרמזנו את זה אתמול, אמרנו שאם מתחילים מהקו הארוך, בחסד, אז מגיעים בסוף לקרזמיקרז, מלכות,  אבל אם אומרים בסברא הזו שראשית הפתיחה של השחרות זה תכלת, המושג של הרמ"ק, אז הכי גבוה צריך להיות הגל הכי קצר, שזה קרזמיקרז, אח"כ גמרייז, אח"כ אקסרייז, כל שלשה אלו (בלועזית) יהיו מכוונים כנגד הכתר, זה מבנה הפוך, חותם המתהפך, ביחס למבנה שעשינו אתמול, צריך לומר כאן, אם רוצים לכוון כנגד הספירות העליונות, לפני החסד, במבנה הקודם התחלנו מחסד עד מלכות, אבל אם רוצים לכוון את הכל לראשונות, למעלה מהחסד, למוחין, אז החותם מתהפך והקרזמיקרז זה ברדל"א והגמרייז ברישא דאין והאקסרייז זה ברישא דארין ואח"כ אוטריוולד יחסי זה יהיה כמו אבא, וכל הגוונים כולם יצאו באמא, במקום הרצוי, לשיטה הראשונה הגוונים יוצאים בתפארת, המקום המתבקש במידות לגוונים, אבל לשיטה הזו הגוונים יוצאים  בבינה, שזה המקום המתבקש בשביל הצבע במוחין, כמו שדיברנו והסברנו כמה פעמים, אח"כ האינטרד והרדיואודס, הגלי רדיו, הם יהיו שתי בחינות של דעת, כמו הי חסדים וה' גבורות שבדעת.

לפי הסדר בראשונות במוחין החותם שבנינו מתהפך (אני אומר את זה רק בדרך אגב מי שתפס את השבע מדריגות של גלי אור, בכללות יש שבע מדרגות של גלי אור, זה הכל מתקשר לפי הרמ"ק  שמה שמתגלה מן השחרות הראשון הוא התכלת לכן הוא הצבע שמתאים להיות צבע החכמה.

מה הסברא שהצבע של החכמה הוא צבע ספירי, מקבל את כל הגוונים, הסברא פשוטה, שהחכמה נקראת נקודה דנעיץ, היא ממוצעת בתוך כל ספירה, בתוך כל צבע, היות ש"החכמה תחיה" החכמה זה חיים, החיים הפנימיים של הגוף, של המערכת כולה, מקור החיים, זה תענוג ברישא דאין, המדריגה השניה בכתר, אבל החיים הפנימיים, החיות של הגוף, זה מחכמה, והיות שהיא נקודה, נקודת חיים שנותנת חיים לכל מקום, אז הגוון המתאים זה הגוון הספירי שמקבל את כל הגוונים, זה מתאים למושג בחסידות שהחכמה היא נקודה דנעיץ, זה שהחכמה היא צבע תכלת, זה מתאים למושג בחסידות, ראשית הגילוי, לפי דעת הרמ"ק שראשית הפתיחה מהשחרות, מהחושך, זה תכלת, תמיד בקבלה על החכמה אומרים "פתח רבי פלוני".

גם הניקוד של חכמה כל ספירה בקבלה יש לה ניקוד, לכתר זה קמץ, מלשון קימוץ, סגירה, העלם, חושך, וחכמה, הנקודה שלה, פתח, כי חכמה בכל מקום מכונה פתח, פתיחה ראשית גילוי, אז אם מתבוננים בתכלת, אז היא כוח בנפש שפותח פתח בשחור, אם יש לי משהו שחור, שחור זה תעלומה גמורה, אז יש משהו שפותח את כל התעלומות, זה גם מי שרוצה לפתור חידות, לפתוח תעלומות, זה סגולה של תכלת, כמו יוסף, וכמו כל אחד שהוא פותח תעלומות, פותח צינורות, "פתח רבי פלוני", העניין הזה של פתח, לפי הרמ"ק, זה צבע התכלת, כמו שהוא נמצא בחכמה, אח"כ יש עוד תכלת בגבורה ובמלכות, לפי איך שהסברנו אתמול יש גם תכלת ביסוד, אפילו עשינו מזה עיקר, אבל פתיחת צינור זה סגולה של תכלת אז הסברנו גם את הסברא בחסידות של הגוון הספירי וגם של גוון התכלת.

נחזור למקובלים הראשונים שלכאורה מתבלבלים בין ימין לשמאל, מה קרה כאן, אז אמרנו שבאמת אם פותחים מאורך הגל הארוך, אז הפתיחה היא אדום, אבל יש לזה הסבר הרבה יותר עמוק, זה שהרמ"ק מביא את הראשונים שסוברים שחכמה זה אדום, ואח"כ הוא מבטל זאת, בעצם הדבר הזה חוזר ונשנה הרבה פעמים בספר הפרד"ס, לאורך כל הספר, שהוא בעצם ציטוט מהראשונים והכרעה של עצמו, אז בכל פעם הציטוט של הראשונים לגבי ספירת החכמה שיש בה מידת הדין, זה כלל גדול אצל המקובלים הראשונים שהחכמה משתייכת למידת הדין, משום מה, ובכל הספר, הרמ"ק סותר את זה, הרי החכמה בקו ימין, בחסד, מים שיורדים ממקום גבוה, המשכה, דין זה תמיד הסתלקות, כמו אש מלמטה למעלה, וראשית הירידה של המים זה בחכמה.

זה שהראשונים סוברים שהחכמה היא אדומה הם סוברים שיש דין בחכמה, עכשיו לפי האריז"ל, צדקו דבריהם של הראשונים, לפי האריז"ל אלו ואלו דברי אלוקים חיים, שיש דין בחכמה, ארבע אותיות שם הויה נקראו ככלל, של חוויה הרי שם הויה מלשון מהוה, "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" יש בזה תהליך ארבעה שלבים של התהוות תמידית, צמצום, התפשטות, המשכה, התפשטות, הי' זה נקודת צמצום, הה' הראשונה היא התפשטות באיתכסיא, ואח"כ הו', להמשיך את ההתפשטות בבחינת איתכסיא שתתפשט שוב בצורת אתגליא.

"מן העולם עד העולם" מן העולם הנסתר עד העולם הגלוי, העולם הנסתר זה ה' ראשונה, העולם הגלוי זה ה' שניה ואחרונה, ה' ראשונה נקראת ים, והאחרונה יבשה, כל מה שיש בים יש ביבשה, רק שבים זה באיתכסיא וביבשה זה באיתגליא, ומי שמוציא מהים אל היבשה זה הו,' אבל אי אפשר להתחיל את התהליך של הויה בלי צמצום, הנקודה הראשונה היא חכמה, חכמת הצמצום, החכמה איך לצמצם אור אין סוף, להגיע לנקודת מוצא של התהוות.

צמצום זה דין, לכן זה מאה אחוז נכון הסברא שבחכמה יש כוח של דין, זה שזה ראשית הגילוי, ההתחלה של קו ימין, היא הנותנת, היות שהצליח להמציא נקודה אחת, אז היא עכשיו יורדת, מתגלה הלאה, היא נקודת מוצא, אבל ללא כוח הצמצום אי אפשר להמציא את נקודת המוצא בשביל ההשתלשלות וההמשכה הלאה, לכן כתוב שפנימיות החכמה זה דין, מה שהחכמה עומדת בראש קו ימין, זה מצד החיצוניות שלה, המציאות של החכמה שממנה מתחילה ההמשכה וההתגלות, בשביל להמציא את החכמה "החכמה מאין תמצא", אז אחד הפירושים מאין, זה צמצום, אין, זה צמצום לקחת יש אין סוף, ולצמצם אותו לאין ממש, הנקודה הזאת שזה אין ממש ביחס לאין סוף הקודם, הוא הוא הנקודה, ראשית נקודת המוצא מן ההתהוות שתבוא.

באותיות האריז"ל והקבלה זה נקרא שבמקור של החכמה, שבכתר עצמו יש כוח המשכיל, מוחא סתימאה, זה קשור לטלא דבדולח שדיברנו בשיעור הקודם, הפנימיות של החכמה, כמו שהוא בכתר, זה גבורה, גבורה דעתיק, הרבה פעמים שמתרגמים את זה למילים פשוטות בעבודת ה,' זה המקור של יראת שמים, זה דבר פשוט, מאיפה בא יראת שמים, מגבורה דעתיק שבחכמה, שהרי ראשית חכמה יראת ה', ראשית חכמה זה אדום, יראת ה' זה אדום, זה גבורה דעתיק, בלשון האריז"ל גבורה דעתיק שמתלבש בחכמה סתימאה של אריך, ומשם זה נמשך ומתגלה כנקודה אחת, כברק המבריק על השכל, בספירת החכמה הגלויה, החכמה בכל הפעמים בחסידות מתארים אותה כברק המבריק, זה ראשית ההתגלות מתוך השחרות.

אותה סברא שהרמ"ק אמר למה החכמה צריכה להיות תכלת, כי היא הפתיחה, בגשמיות הפתיחה מתוך השחור זה הברק, זה בדיוק המשל של החכמה בכל מקום, ברק המבריק, ברק לכאורה זה אדום, אם כי אפשר לחלוק כי לא רואים את האדום בשמים, אולי יש מי שרואה תכלת, יכול להיות שהברק הוא גם כן גוון ספירי שמקבל כל הגוונים, אבל שאומרים את המילה ברק, חושבים יותר על אדום מאשר על תכלת, כי ברק זה חיצי אש, כמו אש בשמים, איך שלא יהיה אפילו אם נאמר שהאש הוא כחול, כמו שדיברנו על תכלת שהוא דם, דם זה חלזון וכמה שלא יהיה כחול, הוא דם, הוא אדום, אותו דבר ברק, איזה צבע שהוא לא יהיה הוא אש, ואש זה אדום, כמו התכלת, אז בפנימיות יש אדום בחכמה, וא"כ צדקו דברי הראשונים שזיהו בספירת החכמה את הצבע האדום, אבל אדום של ברק כוח של צמצום, זה כוח של דין, כוח של אדום ודין סתם זה אדום.

לסיכום ספירת החכמה, גם הכוח המצמצם שיש בחכמה, וגם הפנימיות של כוח המבריק שיש בחמה, יש בו מעין אדום, זה שהחכמה היא מקור חיים, במובן של חיים פנימיים או בלשון הזוהר והקבלה, נקודה דנעיץ בכל ספירה, אז זה צריך להיות גוון ספירי, שמקבל את כל הגוונים, זה שיש פה  ראשית היציאה מן החושך כמו אילת השחר.

יש עוד תופעה לשונית שעוד לא הזכרנו, הקשר בין שחור לצחור, שעפ"י לשון הקודש זה מתחלף בכל דבר, שין וצדיק, רק ששחור הוא שחור, וצחור הוא לבן, משום מה, אז הצחור יוצא מן השחור, אבל ראשית יציאת הצחור מן השחור, הוא דרך התכלת, יש עוד כוח בחכמה, כוח הצירוף יש פירוש מפורסם של הבעש"ט צהר תעשה לתיבה אם "עת צרה היא ליעקב" אז צריך לקחת את הצרה ולהחזיר אותה לחכמה ושם היות שיש כוח היולי בחכמה, יש כוח לצרף את הצורה עצמה את המרכיבים, החומר גלם של הצורה, אפשר להרכיב אותו ולעשות מהצרה צהר, הכוח הזה לצרף את עצם המציאות למציאות חדשה זה גם קשור עם צבע התכלת של החכמה, ראשית היציאה מן השחרות, שזה הכוח להחזיר לאין ולהוציא מציאות חדשה, אלו הצבעים וכוחות הנפש בספירת החכמה.

כל הצבעים של העיניים בחכמה, אם רוצים לעשות פרצוף של העין ולכלול בתוכו את שם ה', או אפילו עשר ספירות, אז זה פרצוף של חכמה, זה ג"כ פרצוף של שבת, כתוב ששבת זה מוחין דאבא, כל מה שקשור לשבת זה קשור לספירת החכמה, עד  עכשיו אמרנו שהגוונים של העין זה כמו כל הגוונים, אבל אם רוצים לדייק אז כל צבע שאני יזהה כצבע של עין, אז העליתי את הצבע לפרצוף החכמה, כל צבעי העין בכללת הם נמצאים בספירת החכמה, לכן כללות העין זה גוון ספירי שמקבל את כל הגוונים, כלומר עצם העין כולו הוא גוון ספירי שמקבל את כל הגוונים, שזה סוד השבת בכלל, שי"ן בת.

יש קודם שלשה גוונים פלוס הבת עין בשחור, אבל יותר בפרטות כאן המקום שהוא מזהה בתוך העין ז' גוונים, הז' גוונים זה לא ז' גווני הקשת אלא אחרים, הז' גוונים מתחילים באדום, ואח"כ לבן, לפי הפסוק "אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו", קודם יש אדום, אבל האדום מתלבן, מתמתק, זה נקרא ליבון עוונות, וגם ליבון הלכתא, יש מושג ללבן הלכות, מי מלבן את ההלכות, החכם, מי שהוא חכם הוא יודע ללבן, אז כל הליבון הזה גם הליבון חטאים וגם ליבון הלכות בתורה, זה קשור עם הלבן שבעין, אז הוא מתחיל מהאדום, אח"כ הוא אומר ירוק, זה ירוק צהוב, אח"כ הוא אומר כרתי, כרתי זה ירוק, אח"כ הוא אומר תכלת.

כל צבע בעין זה מראה על תכונה וגם על סגולה,   קודם דיברנו על כל מיני תכונות נפש שיש בעין, בצבעים של העין, חוץ מאשר תכונות נפש יש סגולות, כמו שתכף נגיע לסגולה אחת, סגולות זה דברים על טבעיים, לא סתם תכונה של הנפש, זה סגולה של הנפש, כמו שאנחנו "עם סגולה" אז גם אפשר לראות את הסגולות בצבעים של העין, יש אדום, לבן, וירוק שהוא צהוב, הוא נוטה לצהוב, אח"כ יש כרתי, שזה סגולה לתיקון כרת, כמו שהסברנו, הירוק, אח"כ יש תכלת, קודם הוא זיהה את התכלת כעיקר הגוון של החכמה, עכשיו הוא אומר שהתכלת זה בתוך השחור, בתוך הבת עין.

אח"כ הוא אומר שיש עוד צבע שעוד לא דיברנו על הצבע הזה,  אבל זו הגדרה מצוינת, שנעשה בע"ה מעגל של כל הצבעים, קשה לזהות שמות טובים בעברית, אז כאן הוא מגדיר לנו לפי סברת הרמ"ק, מה זה צבע המים, הוא אומר שהגוון השישי שבתוך העין זה צבע המים, שיש צבע המים בתוך העין, זה ודאי צבע מאד מתאים לעין, כי עין זה גם מלשון מעין, מקום של נביעת מים, לכן גם כן מצד החיצוניות של החכמה, החכמה היא מעין החכמה, שמשם המים חיים יוצאים ונמשכים לכל ספירה אחרת, כוח הצמצום של החכמה הוא אש, אבל זה ש"החכמה תחיה" זה מים, ומה זה הצבע של המים, אז הוא כותב שזה בין ירוק לכרתי, בין צהוב לירוק, צהוב ירוק, הצבע הזה הוא ירקרק, שנעשה מעגל צבעים יהיה לזה שם, ירקרק סתם, אין לזה שם, אבל הוא אומר שזה צבע המים בין ירוק לכרתי, הייתי חושב שמים זה בין ירוק לכחול, אבל הוא אומר שמים בין ירוק לצהוב, זה שהמים קשורים לספירת החכמה בגלל שעין מלשון מעין של מים.

כאן הוא מזהה סגולה מצוינת, סגולה ידועה בחז"ל, שמי שהוא בר מצוות, מי שהוא עושה מעשים טובים הוא לאו דווקא תלמיד חכם, הוא לא יודע כל כך טוב ללמוד בעצמו, אבל אם הוא עושה מעשים טובים, הוא יזכה לבן תלמיד חכם, הוא יוצר גנים לדור הבא ע"י הפעולות הטובות, זה גם כן הסבר מאד עמוק לקשר בין תורה ומצוות, המצוות המעשיות, המעשים הטובים של עכשיו עושים גנים לילדים שלך שיולדו חכמים גדולים, שחכמים זה עם חכם ונבון, זה יהודים, כל יהודי צריך להיות חכם, אבל כדי שהילדים יהיו חכמים זה תלוי במעשים הטובים שלך, מכאן גם כן מובן למה זה קשור מאד לאשה, הבן החכם, כי הרבה פעמים מעשים טובים קשור יותר לאשה מאשר לאיש, הוא אומר שככל שהצבע הוא צבע המים שנמצא בתוך העין זה משקף ומראה  על סגולה שיולד לך בן תלמיד חכם, מתוך המעשים הטובים שאתה עושה, שאתה נקרא בר מצוות.

אם האריז"ל או איזה מקובל אמיתי מסתכל על העניים שלך, או מי שצריך לשידוך והולכים להסתכל על העיניים, אז אם רוצים לראות אם השידוך הזה באמת טוב לבנים תלמידי חכמים, אז אם אתה לא חכם ומסתכל בעניים אז תבחין אם הבן אדם הזה בן אדם טוב, זה הכי פשוט, אם הוא בן אדם טוב עושה דברים טובים אז יהיה לו בנים חכמים, אבל אם אתה לא יכול לדעת אם הוא טוב או לא, אתה רק יודע קבלה, אז תסתכל בעיניים שלו, ואם אתה רואה שם מים אז זה סימן טוב, צבע מים, בגלל שאם אתה רואה צבע מים בתוך העין  שלו סימן שהוא בר מצוות, ויש לו סגולה שבר מצוות מוליד בן תלמיד חכם, זה משהו מאד יפה בצבע המים שבעין.

אח"כ אחרון אחרון חביב הוא מזהה שיש עוד צבע בתוך העין, ואומר שהצבע הזה הוא קדש הקדשים, הוא לא כותב מה זה בכלל, והוא נמשך מכתר עליון, אם הוא נמשך מכתר עליון אז או שהוא לבן או שחור, או אחר, שקוף, כי יש שקוף בעין, אפשר לראות, כלומר שיש תכונה בעין שדרך העניים שלך אני יכול לראות את הנשמה שלך, זה איזו זכוכית, צבע זכוכית, שיש בעין, שאני רואה את הנשמה שלך דרך העין שלך, זה נקרא צבע קדש הקדשים שיש בעין, והוא נמשך מכתר עליון, זה רעיון מאד יפה בפני עצמו שיש שבעה גוונים, וכל המגוון הזה שיש בעין זה לא צבעי הקשת הרגילים אלא משהו אחר, וכל הצבעים האלו בתוך העין זה פרצוף אבא, הגוונים שבספירת החכמה.

נעבור לספירת הבינה, הדעה הראשונה היא הדעה של המקובלים הראשונים שבינה זה גם אדום, אבל היות שהוא גם רחמים, בכלל אדום זה דין ולבן זה רחמים, ובינה זה למעלה מהמידות, עיקר הדינים, המקום של התגלות הדינים זה במידות בלב, לא בשכל, השכל יחסית ללב זה רחמים, תמיד נוטה לדון את כל האדם לכף זכות, בשכל טהור, כי אם יש שכל לדון אנשים לכף חוב אז זה לא שכל טוב ואמיתי, לכן הדעה  של הראשונים אומרים שהבינה זה אדום נוטה ללבן, ללובן, מן איזה וורוד אדום בהיר, זה שהצבע של החכמה זה תכלת ושל הבינה וורוד, נקרא לזה וורוד בינתיים  זה מתאים למה שמקובל היום לגבי תינוקות, לפי זה הסגולה היא להיות אבא ואמא, שהכחול זה צבע של אבא והוורוד זה צבע של אמא, זה שמלבישים את התינוקות כך זה להכין אותם לקראת החופה, אז זה הסברא הראשונה לגבי בינה.

אבל הסברא העיקרית של הרמ"ק, מה שהוא מקבל ומאריך בהסבר שלו, שזה מתאים למה שלמדנו בשיעור הקודם, שבינה זה ירוק כרתי, מה שאנו קוראים ירוק חזק, זה הסברא העיקרית אצלו, העיקר לגבי החכמה שהיא תכלת, והעיקר אצל הרמ"ק לגבי הבינה, שהיא ירוק כרתי, כהה.

יש ניב בנביא שאומר "קו תהו ואבני בהו", כמו שכבר אמרנו כל הפסוקים בנביא באים לפרש פסוקים בחמשה חומשי תורה, בתורה כתוב רק "תהו ובהו", בלי שום תואר, אבל בנביא זה כבר כתוב יותר מפורט, "קו תהו ואבני בהו", חז"ל מפרשים את זה במסכת חגיגה בפרק "אין דורשין", המקום המרוכז בחז"ל של כל סודות המרכבה וסודות הקבלה בתוך הגמרא עצמה, ושם מפרשים שהקו תהו זה קו ירוק, חז"ל מוסיפים את המילה ירוק, שהקו תהו הוא קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו, שזה דימוי של אוקיינוס שמקיף את היבשה, ואבני בהו זה בתוך הים בתוך האוקיינוס, יש אבנים מסולמות שמהן יוצאים המים למלא את הים, הים  זה כמו כלי, בית קיבול עצום, אז יש קו שמקיף את העולם, שמכשיר את המקום של האוקיינוס להקיף את המציאות, ויש מקורות בתחתית הים שנקראו "אבני בהו", אבנים מסולמות שמהן יוצאים המים למלא את הימים, זה הביטוי "קו תהו ואבני בהו" עם הפירוש של חז"ל.

בקבלה המושג "תוהו" יכול להיות בכמה מקומות, או שזה בכתר, התוהו זה כמו אורות בלי כלים, זה מציאות אבל לא מציאות מגובשת, או שלפעמים זה כלים מעטים, ולכן גם היה עולם התוהו שנשבר, היות  שהכלים לא היו מגובשים  דים, היו כלים קטנים ואור היה כל כך חזק שהוא שבר את הכלים, כל מציאות טרום תיקון, לאו דווקא מציאות שלילית, כל מציאות שעדין עוד לא התבגר והתפתח, שיש מספיק כלים, מערכת שמספיק להכיל את האורות, את האנרגיות, זה נקרא מצב של תוהו,  המושג תוהו זה אור בכתר, היות שבכתר אין עדין כלים זה רק אור, אז זה תוהו.

או שתוהו הוא בבינה, ביחס לספירות התחתונות של הלב, מה שנקרא זעיר אנפין, בבינה יש ראשית התהוות הכלים אבל זה עדין רק  בבחינת ראשית, החיות של הכלים, מה שעתיד להיות אור פנימי בתוך הכלים, הוא בא מחכמה, ראשית התהוות הכלים הוא בבינה, כמו שאמא מתחילה לפתח את העובר מהזרע של אבא, יש מושג "חיוהי וגרמוהי" "חיוהי" זה חיים, זה בא מצד אבא, ו"גרמוהי" זה כלים, איברים, הגוף, זה בא מצד אמא, אבל באמא זה רק כלים מעטים, זה רק ראשית, לכן אמא זה תהו לגבי ההתפתחות של הכלים שמכילים את האורות, את החיות הפנימית, בפרצוף של האמא, בבן של האמא, שנקרא זעיר אנפין, שזה הפרצוף המתוקן כמו יעקב אבינו מתוקן.

לכן גם בקבלה, מי שמכיר את המונחים של הקבלה, כל עולם התוהו הוא העולם של שם ס"ג, שכנגד אמא, אבא, אמא, בן, בת, יש לכל אחד שם קדוש בקבלה, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, השם ס"ג הוא באמא, ושם יש את התוהו, את כל המציאות של תוהו, וגם בשלילה, גם הפן השלילי של תוהו, דהיינו שבירת הכלים, וא"כ זה דבר פשוט בקבלה וגם ברמ"ק, שקו תוהו באמא, ואם חז"ל אומרים שהתוהו הזה הוא קו ירוק, וגם זה שמתארים את המציאות הזו של אמא שזה מקיף את כל העולם כולו, זה כמו רחם של אמא שמקיף את כל המציאות של העובר שעתיד להיוולד, הקו הזה נקרא מקיפים דאמא, והצבע שלו הוא ירוק.

כל הצבעים יש להם השלכות ומשמעויות, גם בשפת בני אדם, גם בין כל אומות העולם, "מה דאמרי אינשי", יש מושג, שהמושג הזה הוא מושג אמיתי בתורה, מושג שמופיע לרוב בגמרא, מה אנשים אומרים, זה לא סתם מה שאנשים אומרים, יש לו מקור בחושים הפנימיים של הנפש, ומי ברא את הנפש, ה' הבורא עולם, א"כ מה שאנשים אומרים בדרך כלל מכוונים אל האמת, בין ביודעין ובין בלא יודעין, אולי אומרים ולא יודעים מה אומרים, הגמרא מלאה מה "מה דאמרי אינשי", מה שאנשים אומרים זה תחום גדול מאד, שצריך לבדוק מה אנשים אומרים בנוגע לצבעים, כמו שאמרנו באחד מהשיעורים הקודמים שבלוז, בלוז זה מצב נפש של "מה דאמרי אינשי" לגבי כחול.

וכך לגבי כל צבע, "אמרי אינשי"  לגבי ירוק, שלהיות ירוק זה להיות חדש במקצוע, בלתי מנוסה, אתה מתחיל משהו חדש אבל עדין לא מנוסה בעסק, אתה ירוק, האי בשילות, זה בדיוק המצב של הכלים בעולם התוהו, כל הספירות שם, המלכים, זה נסיונות ראשוניים להיות מלך, כמו במדינת ישראל, נסיון ראשון למדינה יהודית, אבל זה ירוק גמור, זה שזה ירוק גמור זה סימן שמי יודע מה יהיה כאן, זה נסיון ירוק, זה נקרא עולם התוהו, שיש אורות אבל הכלים לא בשלים, אולי יש רצון, רצון טוב, נלמד זכות שזה רצון טוב, אבל אין את הכלים המתאימים שזה מתחיל להתלבש בתוך המציאות אז זה לא מצליח להתחבר בצורה הנכונה, לכן יש סכנה של שבירת הכלים, הכלים לא מבוגרים, לא התלבשו.

בכל אופן ירוק הוא צבע של תחילת חיים של צמח, הוא ירוק עדין, אז א"כ הירוק, המצב של תוהו הוא מצב ירוק, כתוב "וירק את חניכיו", שמחנכים מישהו, שזה גם כן תחילת העבודה, תחילת המקצוע להיות חייל או מנהיג, אז צריך לזיין אותו, "וירק את חניכיו", אבל הוא עדין ירוק, בתור חניך מתחיל בלתי מנוסה, הוא ירוק במקצוע, בד"כ כלל למתחילים הירוקים יש להם הרבה אורות, הרבה רצון טוב לתקן את העולם, להפוך את העולם, אבל הכלים מועטים, ולכן זה מצב די מסוכן, מצב בלתי יציב, זה היה להסביר את הירוק, שהרמ"ק תופס שעיקר הצבע של הבינה, שזה קו התוהו, הוא צבע הירוק, קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו.

דבר נוסף שהרמ"ק אומר, מאד מעניין שזה גם קצת הפתיע אותי, אולי כולם ידעו את זה, זה מסקנא מדעית פשוטה, שהיות שאמרנו שהחכמה כחולה, כלומר תכלת, ועיקר המידות זה לבן, אדום, והצהוב של התפארת, מוריקה, יש כמה כינוים לצהוב של התפארת, אחד מהם זה מוריקה, גם מלשון ירוק, אז כאשר אני מחבר את הלבן והאדום, לבן של החסד, והאדום של הגבורה, והמוריקה של התפארת, אני מקבל ביחד צהוב חזק, והצהוב הזה עם הכחול של החכמה נותן באמצע מצב ביניים, ירוק ככרתי, זה הרכב פשוט בצבעים, זה הסבר מהרמ"ק איך מגיעים לירוק.

בינה זה מלשון בין, מצב ביניים, אז בינה זה בין חכמה, עיקר השכל, מקור השכל, לבין הלב, לכן כתוב "בינה לבא", שיש זיקה בין בינה למידות של הלב, אבל הבינה מקבלת מהשכל, מהמקור של השכל, החכמה, הבינה היא אמא של רגש, אבל היא מקבלת את הזרע מאבא, זה עצם השכל, אז הצבע צריך להיות הממוצע בין עצם השכל של אבא לבין כללות הרגש של הזעיר אנפין, והוא אומר שכללות הרגש זה צהוב חזק, זה שאני לוקח את הלבן של השכל והאדום של הגבורה והמוריקה של התפארת אז אני מקבל צהוב יותר, זהב, מאשר המוריקה של התפארת, לכן הוא משתמש כאן דווקא במילה מוריקה, לא ירוק סתם, אם אני לוקח לבן אדום וצהוב ביחד אז אני מקבל עוד צהוב, אבל צהוב עם אדום, שזה הזהב, ושאני לוקח את הצהוב הזה, הכללות של המידות, ומערבב אותו עם הכחול, שזה הזרע של אבא, אז מה שנוצר באמא זה ירוק, ירוק ממש, ירוק ככרתי, כך הוא כותב את הנוסחה הזאת הפשוטה, לגמרי זה תואם את המציאות המוכרת לנו.

לגבי בינה הוא אומר שתי דברים, אדום נוטה ללבן, שזה ורוד, אבל אח"כ הוא קובע שהעיקר זה ירוק, אז צריך לומר שיש בתוך הבינה גם ירוק וגם אדום, אדום וירוק זה צבעים משלימים, אפשר אפילו לומר שכל המושג צבעים משלימים, השלמת צבעים, הוא באימא, כי אמרנו שבכללות כל מושג הצבע הוא באימא, והצבעים שהוא לוקח למשל הכחול והאדום בחכמה, הוא לא סבל את זה, חכמה זה משהו אחיד, או שהוא היולי שמקבל את כל הגוונים או שהוא צבע אחיד, המושג  חכמה זה אחד, כתוב שגילוי האחד זה רק בספירת החכמה, ומשם הוא מתגלה בכל שאר הספירות, כאן, בבינה, הוא נוקט בשני צבעים שהם הפוכים, שמשלימים, אדום, וירוק ככרתי הם צבעים משלימים, שבעצם אם יש לי שני צבעים משלימים, יש לי את כל הצבעים במוחש, בגשם, אז צריך לומר גם כן שצבעים משלימים זה מושג של אימא.

נדגים את זה עוד, בקבלה יש מושג טרנספומציה, זה דרך להחליף אותיות, חילוף אותיות שנקרא א"ל ב"מ, ויש א"ת ב"ש, אלו שתי השיטות העיקריות איך להחליף אותיות, מחלקים את האל"ף בי"ת לשני חלקים שווים, מאל"ף עד כ"ף, ומלמ"ד עד ת"ף, מזווגים אותם לפי אותו סדר, סדר ישר, אל"ף למ"ד, זה נקרא א"ל ב"ם, או שלוקחים את האות הראשונה מכאן והאחרונה מכאן ומזווגים אותם יחד, זה א"ת ב"ש, אל"ף ת"ף, בי"ת שי"ן, אלו שתי השיטות העיקריות.

אז בקבלה מובא שהשכל של א"ל ב"מ הוא חכמה, והשכל של א"ת ב"ש הוא בינה, השכל של א"ל ב"ם הוא אחיד, הוא אחידות, זה זיווג באחידות, שני חלקים ונזווג הראשון כאן עם הראשון כאן, השני כאן עם השני כאן, הפכים שמשלימים אחד את השני, זו סברא של בינה, זה שכל של בינה, השכל של אחידות.

גם בזיווג, כמו שדיברנו כמה פעמים שיש שתי שיטות איך לעשות שידוך בין חתן וכלה, או שני אנשים דומים גם בתכונות הנפש שלהם, שכמה שיותר דומים יותר טוב, או מה שמקובל בעולם שלפעמים צריך להשלים תכונות, טיפוסים משלימים, שלכל אחד יש לו מה שלשני אין לו, אז שיטת הזיווג של כמה שיותר דומים באופי זה מצד אבא, ושיטת ההשלמה באופי זה מצד אימא, ההשלמה בעצם אומרת שלכל אחד יש לו מודעות של חסרון, של אבדה, כמו המושג שאני צריך לחפש ולמצוא את האבדה שלי, ששידוך זה השבת אבדה, שאני חסר וגם כמובן הבן או בת זוג חסר, וצריך להשלים אחד את השני, להשלים זה מלשון להיות עכשיו שלם, אדם שלם.

יש מושג של גילוי, של שלימות עצמית, אבל ביחד עם זיקה לעוד אחד, "טובים השנים מן האחד", יש זיווג של שני צדיקים, צדיק וצדיקה מתחתנים, זה מצד החכמה, אבל שני בעלי תשובה מתחתנים זה מצד הבינה, היות שבינה זה תשובה, תשובה זה נקרא השלמה, זה כמו כאן בספירת הבינה, אדום ירוק זה שני בעלי תשובה, אבל התכלת בחכמה זה שני צדיקים מתחתנים, זה נקרא א"ל ב"מ וזה נקרא א"ת ב"ש.

לפי זה מה שאמרנו קודם אדם ירוק, מי זה אדם ירוק, ביהדות האנשים הירוקים הם בעלי תשובה, בעל תשובה הוא טיפוס ירוק במקצוע, כתוב שהתשובה זה מצד אימא, זה שיש לו דינים שצריך להמתיק אותם, זה האדום שלו, אבל הוא נוטה ללבן, הוא חוזר בתשובה, ואז החטאים שלו, ה"שני" הולכים להתלבן, ה' סולח לו, מלבין לו את ה"שני", מתקן את השנים עברו, בקבלה ספירת התשובה היא ספירת הבינה, גם א"ת ב"ש זה אותיות תשובה, א"ל ב"מ בגימטריא חכמה, "כולם בחכמה עשית", כולם בא"ל ב"מ עשית, כך אומר בעל ה"מגלה עמוקות" אחד מגדולי המקובלים.

א"ת ב"ש זה אותיות תשובה, לפי זה טוב לבעלי תשובה ללבוש ירוק, גם התמהונים לובשים ירוק, עד עכשיו גמרנו כתר, חכמה, בינה, כידוע ברמ"ק אין ספירת הדעת בדרך כלל, אז מבינה קופצים ישר לספירת החסד, והיות שיש כאן מקום טבעי להפסיק אז נעשה פה הפסקה.