1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (109)

ד"ה "אלה תולדות נח" (8)

י"ב אייר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

הניגון שאנחנו שרים כל השבוע נקרא הניגון מויטבסק. הוא מתקופת הרבי מהר"ש, לכן שרנו אותו השבוע בהמשך ל"לכתחילה אריבער". הרבי אמר שכל חדש אייר שייך לרבי מהר"ש – זה ניגון מהתקופה שלו. בע"ה שבוע הבא אנחנו צריכים לשיר משהו ששייך ל"בר יוחאי" – צריך שיהיו פה כמה סידורים עם "בר יוחאי".

אתמול התחלנו ללמוד נושא מענין, שההתבוננות של פסוד"ז עושה חקיקה מבחוץ, והיא התבוננות שאינה שייכת להשגה ממש – התבוננות ביש מאין, שאי אפשר באמת להבין – ואילו ההתבוננות של ק"ש וברכותיה היא יותר גבוה, פסוד"ז ביצירה וברכות ק"ש בבריאה, פסוד"ז שירת הנבראים וק"ש וברכותיה שירת הנשמות, אך דווקא ביותר גבוה זו התבוננות ששייכת להשגה. הוא מביא את ההתבוננות של ברכת "יוצר", במאמר השרפים "קדוש קדוש קדוש מלא כל הארץ כבודו". הוא הסביר ש"קדוש" היינו נבדל, וב"מלא כל הארץ כבודו" הביא שני פירושים – הארה בעלמא, ושהוא בכבודו ובעצמו מלא את המציאות ו"לית אתר פנוי מיניה" כלל. אמרנו שהפירוש השני הוא כמו הדודלע של רבי לוי יצחק – שמים דו, ארץ דו, מעלה דו, מטה דו וכו'. אמרנו שהפירוש הראשון הוא מה שמתגלה, הארה שהיא ממלא כל עלמין, והפירוש השני הוא נסתר, מה שה' עצמו ממלא את כל המציאות, "את השמים ואת הארץ ואני מלא" שבהעלם. אף על פי כן, כל הפסוק הזה – שאומרים השרפים, ואנו אומרים איתם – הוא התבוננות שאפשר להשיג בפנימיות (שלא כיש מאין) ולכן היא פועלת בנפש הבהמית בטול פנימי, וכשיש לנפש הבהמית בטול פנימי היא אוהבת את ה' והאדם מקיים בהמשך "'בכל לבבך' – בשני יצריך".

אמרנו שלא מובן היחס כאן. ההתבוננות הראשונה, של "יש מאין", ששייכת למעשה בראשית, ואילו ההתבוננות שלאחר מכן – התבוננות המלאכים, וכל שכן מה שבא אחר כך, הוא במובהק מעשה מרכבה. "קדוש קדוש קדוש" היינו מרכבת ישעיהו, השרפים שבבריאה, ואילו "והאופנים וחיות הקדש" מרכבת יחזקאל. איך יתכן שדווקא מעשה בראשית – כמו תורה ומדע – לא מובן בפנימיות ואילו מעשה מרכבה בפנימיות? זו שאלה חשובה כאן בלימוד.

אפשר לומר שהיות שמגיעים לעולם הבריאה – יש שרפים ויש חיות הקדש, אך בכללות – זהו מקום של שכלים נבדלים (בלשון הרמב"ם), עולם של שכל טהור. הוא אמר קודם שהנפש הבהמית כבר התעלתה ממקומה, כעת היא יותר מחוברת לנפש האלקית, וההבנה הפנימית כאן היא מצד הקשר לנפש האלקית שיותר מבינה. כשלומדים תורה ומדע משתמשים יותר בשכל האנושי שלנו, ושם ההבנה מוגבלת – כמה שהמדען מדבר על תיאורית הקוואנטים גם הוא עצמו מודה שלא באמת מבין. מבינים כביכול את כל הנוסחאות, את כל ההשלכות – עושים כלים, הכל עובד – אבל ההבנה היא של רזין דמעשה בראשית, וכשרוצים להבין אותו נטו בשכל הנפש הבהמית, בנפש השכלית, ואי אפשר. אבל ברגע שעולים לחבר את הנפשות, "משכני אחריך נרוצה", אפשר להגיע ל"'בכל לבבך' – בשני יצריך". לא כתוב "בכל לבבך" על הנפש הבהמית לבד, אלא על שני היצרים יחד – הנפש הבהמית מבינה ואוהבת בזכות החבור לנפש האלקית. בעצם מי שמבין את כאן "קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות מלא כל הארץ כבודו" הוא הנפש הבהמית כשמחוברת לנפש האלקית – כשאתה בטל למשהו אתה נכלל בו. כך אפשר לצאת כאן מהסיבוך של היחס בין מעשה בראשית למעשה מרכבה. הרמב"ם אומר בהלכות יסודי התורה שמעשה בראשית אפשר להבין ומעשה מרכבה באין סוף יותר מורכב ונעלם. ככה אפשר לצאת כאן מהתסבוכת.

כל ההתבוננות של החסידות היא אמונה – אתה חושב עמוק וכאילו מתבונן כדי להבין דבר שאני מתבונן בו. בלי אמונה אין כלום – אתה מתבונן באמונה. ככל שמתבוננים יותר גבוה זו יותר אמונה – הנפש האלקית היא אמונה. "יסוד היסודות ועמוד החכמה לידע שיש שם מצוי ראשון" – איך אפשר "לידע"? בספר המצוות כתוב "להאמין". מתבוננים הרבה כדי להפוך את האמונה לידיעה, אבל חומר הגלם של ההתבוננות, התשתית, הוא האמונה. מאד חשוב להבין זאת – אולי נרחיב בכך באחד השיעורים הקרובים. יש יסודות להתבוננות, כמו שאין דבר עושה את עצמו – זה שכל. אבל הבנת ההפלאה מתחילה מאמונה – קודם אתה מאמין ואחר כך אתה מעמיק באמונה, שהופכת להיות דעת. זה יסוד פנימיות התורה. [במעשה בראשית מסתכלים יותר על העולם ובמעשה מרכבה יותר על עצמי?] אמרנו שאחרי שירת המלאכים מגיעים לשירת הנשמות – השירה שלנו, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". [אם הייתי תופס את הטבע כנפש הייתי יכול גם להבין אותו באופן פנימי?] מנסים לעשות זאת בחסידות. לתת לכל דבר משל מהנפש ומשל מהטבע. העיקר הוא המשל מהנפש, "מבשרי אחזה אלוה", ואז אפשר להבין בפנימיות.

נמשיך בפנים. הוא אומר שמה שה' נמצא למעלה כמו למטה:

אמנם ההתבוננות דברכות ק"ש וכמו בענין קדוש וגו' ה' צבאות וגו' איך שאוא"ס מובדל ומופלא מן העולמות ומה שנמשך בעולמות הוא רק הארה לבד שז"ע מלא כל הארץ כבודו, דמלא כל הארץ כבודו זה מה שאוא"ס נמצא למטה כמו למעלה, השגה זו היא בבחי' השגה פנימי', ובפרט ההתבוננות דק"ש שמע [יחודא עילאה שהזמן והמקום בטלים אל למעלה מהזמן והמקום.] ובשכמל"ו [יחודא תתאה, שמה שלמעלה מהזמן והמקום משתלב בזמן והמקום.] ה"ז [יכול להיו] בבחי' השגה פנימי',

וכל מי שההשגה היא פנימי' יותר ומאיר בזה יותר האור והגילוי והוא בבחי' קירוב יותר אל האור האלקי, וכל שהקירוב הוא ביותר היינו בבחי' השגה פנימי' יותר ובהרגשה פנימי יותר נעשה הביטול בנה"ב [הא בהא תליא – ככל שבטלה עולה, וככל שעולה יותר בטלה.] יותר בהפרדת הרע [נחזור למה שאמרנו בימים האחרונים: כל פעם הוא רוצה להדגיש שהעבודה היא הסרת הפסולת מהבר. אז ככל שיותר בטול – יותר פסולת נפרדת מהנפש הבהמית, וככל שנפרדת הפסולת היא עולה יותר. כך עובד בירור בדרך של אור חוזר.], דהיינו ביטול הרצונות זרות [המלה בטול כאן תרתי משמע – שהוא מתבטל לנפש האלקית ולשם, וזהו בטול שמבטל ושלל לחלוטין את הדברים הלא-טובים שיש בו.] ו[אז ]החלק הטוב שבו מתקרב יותר לאלקות, עד שבשמו"ע [תפלת האצילות] מתברר ונפרד גם דקות הרע [לא כותב כאן, אבל לכן אומרים דווקא בשמו"ע "סלח לנו אבינו כי חטאנו" – כדי להבריא צריך להיות מודע לקיום הבעיה. דווקא באצילות, שכתוב בו "לא יגורך רע", אני בכל אופן מרגיש את הקליפה הכי דקה שיש לי, העלם הרע, קליפת האצילות שנקראת ראומה, ראו-מה, שאני מפגין את הבטול שלי ומשויץ בו ח"ו.], דזהו"ע מה שבי"ב ברכות אמצעיות אדם שואל צרכיו [הרי שמו"ע הוא בטול, אז איך יתכן שכאשר אני נמצא במצב של בטול לה' אני מבקש פרנסה ורפואה ושאר הדברים? מסביר פשט פשוט, שצריך להסביר לילד שהולך לחדר, למעלה דווקא באצילות אני מבקש את צרכי הגשמיות:] דבכללות הוא ההכרה האמיתית בעניני אלקו' דכל צרכי האדם בחייו גם הגשמי' הכל כאשר לכל בא מלמע' בהשגחה פרטית [כי שם אני רואה הכל מלמעלה, איך הכל הוא אלקות – כל מה שאני צריך, רפואה ופרנסה וכו', בא רק מה'. כדי להגיע בפשטות לכך שהכל רק ה' – שילד קטן ידע שאין לי שום כתובת אחרת לשום דבר, שהכתובת הבלעדית שלי היא רק הקב"ה – צריכים להיות באצילות ולהסתכל למטה. שם אני מבקש מכל הלב, כי אין לי כתובת אחרת ואני יכול לבקש רק מה'. שם מרגישים את ההשגחה הפרטית ביותר.], דגם הנה"ט והבהמית מבינה זאת [באצילות.] דכ"ז בא ע"י עבודה בסדר והדרגה מדרגא לדרגא [לכן התפלה נקראת "סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה" – צריכים לעלות בסר והדרגה.], אשר כן הוא גם בעבודה שבמשך כל ימי חייו [הוא כבר התחיל לומר קודם, שסדר היום שלי משקף את סדר החיים שלי – גם נושא פשוט וחשוב מאד, שכל החיים הם כמו סדר היום. כאשר קמים אזי "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו", שהנשמה לא התפשטה בגוף, ואז אומרים "מודה אני" וכו' בכל השלבים. יש שלב – אפשר לומר שהוא בגיל ההתבגרות, שאז אדם לומד מדעים מדויקים, מעשה בראשית – שמתבונן ביש מאין. אחר כך האדם מתעלה, נעשה כמו מלאך, ואחר כך הנשמה מתגלה. צריכים לדעת שההתבגרות בחיים היא עליה לדרגות התבוננות יותר גבוהות – מאד חשוב לדעת זאת. יש שלב בחיים של תורה ומדע ואחר כך עולים למטא-פיזיקה וכו'. (התפלה היא "רצוא ושוב", לא?) באיזה שלב שמגיע לעולם האצילות יש נפילת אפים – שיר א-ל, שאומרים יגמה"ר שה' מתעטף בטלית ומתפלל לעצמו – מדרגה שלא מזכיר כאן, אך היא יותר משמו"ע, "אליך הוי' נפשי אשא", מסירות נפש. בשמו"ע מבינים שהכל מה', אז מבקשים צרכים גשמיים מה'. נפילת אפים היא מס"נ, למות, אין יותר צרכים גשמיים. אחרי זה, כמו שאדם הגיע לגיל מאה ש"כאילו מת ועבר ובטל מן העולם", משם מתחיל לרדת חזרה – לשחזר, כמו סרט שמראים לו את כל החיים שעבר, ואז ממשיך מלמעלה אור לדרגות היותר נמוכות. בכל אופן, הווארט כאן הוא שסדר היום משקף את סדר החיים של האדם.] שזה כל האדם לברר ולזכך את הכחות הטבעי', והיינו להפריד את הרע והחומרי' שלהם והטוב יהיה לאלקות [כל הטוב צריך להיות מוקדש אך ורק לה'.], דאופן העבודה בזה תחלה הוא בבחי' גסות הרע והחומרי' יותר [גאוה, כמו שלמדנו.] ואח"כ גם דקות הרע [כל פעם צריך להפריד יותר ויותר את הרע, גם את דקות הרע. הסביר שדקות הרע היא רצונות שקודם הוא לא תפס שהם רצון זר, לא רצון ה'. יכולים להיות רצונות שלכאורה מתלבשים באצטלא של קדושה, אבל הוא תופס שבכל אופן באים מהישות שלי ואינם רצון ה' טהור. כל דקות הרע היינו להפריד רצונות רעים.], דא"א לתקן תחלה דקות הרע [אי אפשר מיד להגיע לדקות הרע, להעלם הרע.], וע"ד אם יאמר טול קיסם משינך אומרים לו טול קורה [יש דברים גסים, אז אי אפשר לטפל בדברים דקים לפני שמטפלים בדברים הגסים. זה כלל גדול לגבי כל טיפול נפשי. מישהו יבוא למטפל ויאמר – יש לי בעיה כזו, תעזור לי. כתוב כאן שהרבה מאד פעמים אכן יש לך את הבעיה הזו, אבל זו לא הבעיה שצריך לטפל בה כעת – צריך לטפל במשהו הרבה יותר יסודי וגס, שאתה לא מבין שיש לך בעיה יותר חמורה. הנסיון לטפל בבעיה דקה לפני בעיה גסה לא יצלח – אין שום סיכוי שיצלח. גם כלל גדול, שקודם צריך לטפל בבעיות הגסות. יש לאדם בעיה גסה של גאוה מופרזת אך אינו מודע אליה – כמו משל הבעל שם טוב של מי שנוסע על הר גבוה, שעד שמתחיל לרדת לא מכיר בכך. הוא על הר גבוה ויש לו כל מיני תחושות – חש בראשו וכו' – אך אי אפשר לתקן תחושות דקות בלי לתקן קודם את הגסות.] דא"א להתקיים התקון בדברים הקלים אם לא יש תחלה התקון בענינים הגדולים [יש שכל שאומר ש'מן הקל אל הכבד' – צריך להתחיל מדברים קטנים ואז להגיע לדברים גסים. כאן השכל הפוך – בתיקון הנפש צריך קודם כל לזהות את הבעיה העיקרית. לכן בטיפול הנפש אצלנו רק מדברים על שפלות, להכניע את הגאוה. אחר כך נראה אם נשאר עוד משהו – נשאר עוד משהו, אבל הוא טפל. רק שפלות, זה הכל. כך אומר שבטיפול צריך להתחיל מהגדול – אחר כך תגיע גם לדקות, אחרי שתסיר את הפסולת הגסה.], וגם אינו בא כלל על דקות הרע לידע כל חלקי הפרטים בזה [אם אדם מנסה לטפל בדקות הרע שלו הוא יטעה, הוא מגשש באפילה וכל העבודה תהיה דמיונית. אדם שמנסה לטפל בדברים הדקים לפני הדברים הגסים הוא רק בדמיונות, ומכיון שהוא בדמיונות לא יצליח כלל.], וה"ז מוטעה [מדומיין] מכל הצדדים והינו שאינו בא על חלקי הדקות באמת היינו שאינו נרגש אצלו באמת הרע בזה, ומה שהוא עושה בנפשו אינו מתקיים כלל [כל ה'עבודה' שהוא עושה, לטפל בדברים דקים, לא שוה שום דבר ולא יוצא מזה כלום כי הכל דמיונות. אז מה כן צריך להיות הסדר?], כ"א שתחלה יברר ויזכך עצמו בעינים הגדולים [שיגיע לשפלות.] ואח"כ [במשך החיים או במשך סדר היום.] הוא בא גם על חלקי הדקות ומתקן אותם ואז הוא בקיום בנפשו.

קיצור. יבאר ד' ענינים בתחלת העבודה [לפי הפסוק "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך":] א) ב' עשה, א) ראיית דרך הישר ["וראי".], ב) שמיעת דברי תורה ["והטי אזנך" (שנכלל בו גם "שמעי").], ב) ב' לא תעשה ["ושכחי עמך ובית אביך".] א) עזיבת החומרי', ב) התבדלות מהנכרים [התבדלות מהתרבות הזרה. הסברנו שמאד נוגע להיום, שצריך להבדל מתרבות הגוים שמסביב – לכן ראינו שאחד המפרשים אומר ששייך לעימות בין משיח לגוג, צריך להתבדל מגוג.], והכל בדרך כפי' ["שמעי בת", שייך לבעל תשובה, עבודה בדרך אתכפיא.], יבאר דיש חלקי הטוב במדות טבעי' [אפילו במדות הכי רעות, אבי אבי הטומאה, כמו גאוה – יש ניצוץ טוב, אחרת לא היה קיים.] שהם שימוש לקדושה [השימוש לקדושה הוא ניצוץ טוב.] וכמו השמינית שבשמינית מגסה"ר לת"ח [כמצב טבעי.] והגבה לעובדי ה' [שלא כל הזמן נמצאים בהגבה, "ויגבה לבו בדרכי ה'", רק צריך לדעת לאמץ את ההגבהה לעת הצורך. אם הוא עושה חשבון נפש ומאד נשבר לו הוא צריך לדעת איך לרומם את עצמו, "ויגבה לבו בדרכי הוי'". שתי הבחינות האלה – שמינית שבשמינית של ת"ח ו"ויגבה לבו בדרכי הוי'" – הן שימוש בניצוץ של הגאוה.], אבל גוף המדות רעות [החומריות שלהן.] צריכות דחי' לגמרי [והיינו ראשית הבירור דאור חוזר.], ויסביר דכמו שהוא בעבודתו בזיכוך הנה"ב בהמדרי' דתפלה כן הוא זיכוך האדם במשך ימי חייו ובסדר מסודר [כמו שיש סדר של תפלה יש סדר של חיים.], תחלה הפרדת פסולת הגס [להתחיל בתיקונים הגדולים דווקא, מהגדול אל הקטן, ולא להיפך. מסיר את הפסולת הגסה ואז את הדקה] עד שנעשה ישר וזך במדותיו ובשכלו.

[כעת חוזר לפסוק בו פתח המאמר:] וזהו אלה תולדות נח [שלפי המדרש והפירוש שלמדנו, הפירוש שרש"י מפרש:], דהנה תולדות האדם [הוא הסבה לשמה נברא האדם, שיהיו לו פירות, תולדות.] שהוא תכלית בריאתו בעולם וירידת נשמתו למטה הוא נח [הנח הראשון הוא אדם עצמו והנח השני הוא התולדות שלו, נח מלשון:] המנוחה והנייחא [התולדות הם גילוי פנימיות השם שלו. בכל גלגול יש לאדם שם אחר – כמו משה רבינו שאחר כך הוא רבי שמעון בר יוחאי של ל"ג בעומר – והשם רומז לשליחות שלו, לתולדות הנדרשים ממנו בגלגול זה. נח הוא מנוחה ונייחא] מזה שעושה נח"ר ליוצרו ע"י עבודתו לברר הניצוצות שנפלו ונתלבשו בדברים הגשמי' [גם בדברים גסים יש ניצוץ, גם במדות גסות יש ניצוץ כמו שלמדנו.], אמנם זהו בכללות [שנח מוליד נח. הכל לתרץ את הקושיא למה לא כתוב 'אלה תולדות נח – שם חם ויפת'. לכן התירוץ שעיקר התולדות שלו הם הוא עצמו, הפירוש הפנימי של שמו, וכך כל אחד צריך קודם כל להוליד את עצמו, זהו עיקר התולדה.] ובדרך פרט [מתחלק לכמה פרטים, שמפורטים במדרש. בכללות יש את האדם עצמו, נח, שמוליד את נח, נחת רוח. הנחת רוח הזו מתחלקת לשמונה נח, אז סה"כ יש עשרה נח – נח הוא באמת הדור העשירי מאדם הראשון. בדרך פרט] הנה יש בזה כמה מדרי' והם נייחא לי' בעילוי נשמתו [גם הנפש הבהמית עולה, ככל שמסיר את הפסולת הנפש הבהמית נעשית יותר קלה מכובד המשקל של הפסולת, של הרע, והיא עולה מעצמה. כשהנשמה עולה, גם הנפש הבהמית, היא מרגישה טוב. לכן שבת היא יום שלך מנוחה ויום של עלית העולמות. הייתי חושב שמנוחה היא ירידה, שזו נייחא. אפילו במדע יש מושג של הגעה למצב האנרגיה הנמוך ביותר, שבו הכל נח. כאן יש משהו הפוך לכאורה, שמנוחת הנפש היא עליה. אדם רוצה מנוחת הנפש, והוא אומר שמנוחת הנפש היא דווקא כשאתה נמצא בעליה ספונטאנית, בלי לטפס. עוד מעט הולכים למקוה לכבוד שבת – האריז"ל אומר שצריכים להתרחץ במים חמים כמה שיותר, וכוונת הרחיצה היא להסיר את הפסולת. ככל שמסירים את הפסולת האדם מתעלה, גם בגופו, ודווקא אז האדם מרגיש נייחא. חשוב שמתוך הפרטים, הפרט הראשון הוא שיהיה לך נחת – כמו שהרבי היה מברך יהודים בנחת, אמר שקודם כל שיהיה לך נחת מעצמך, ואחר כך נחת מאשתך ומכל בני המשפחה, מהילדים שלך. צריקים "נייחא ליה", עילוי הנשמה.], נייחא לעולם שמברר חלקו בעולם [לכל אחד יש חלק בעולם והוא צריך לברר את הניצוצות – כשהניצוצות עולים העולם מרגיש טוב, יש לו מנוחה.], נייחא לאבות דברא מזכה אבא ואימא [אם אתה עובד את ה' כדבעי אתה עושה נחת רוח לאבות. לכן כתוב שיש מצוה לכבד את ההורים בחייו וגם במותו – כל הזמן לעשות נחת רוח להורים. מהי נחת רוח להורים? כשהבן הולך בדרך טוב הוא פועל עילוי נשמה להורים.], ונייחא לבנים בזכות אבות לבנים בסיוע בעבודת הוי' [עובד גם בכיוון ההפוך – שבזכות האבות יש נחת לילדים. זכות אבות מסייעת לבנים להצליח בעבודה שלהם.], נייחא ל[עולמות ה]עליונים בהמשכת גילוי אורות ע"י עבודתו בתומ"צ [כשעובדים את ה' עושים יחודים וזיווגים בעולם האצילות, ואז האור יורד לכל העולמות ויש להם נחת.], נייחא לתחתונים שמתבררים על ידו [כנראה כאן הבירור יותר מלמעלה. קודם היה נייחא לעולם בבירור חלקו בעולם, וכאן דומה אך לא אותו דבר. כנרא שנייחא לעולם יותר בבירור בדרך אור חוזר וכאן נייחא לתחתונים בדרך של גילוי אור ישר, מהעליונים לתחתונים.], נייחא לעוה"ז שנעשה מכון לשבתו ית' [עד עכשיו הכל היה עליות, אבל תכל'ס צריך שהעולם התחתון שאין תחתון למטה הימנו יהווה דירה לה' בתחתונים.] ונייחא לעוה"ב דעיקר שכר העבודה הוא בביאת המשיח בב"א בגילוים דלעתיד שהם ע"י העבודה דעכשו דוקא.