1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (108)

ד"ה "אלה תולדות נח" (7)

י"א אייר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אמרנו שתחלת העבודה בכל יום היא שפלות – "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש" – וזה מסיר את הפסולת הגסה. בתחלת העבודה אדם צריך להסיר את הפסולת הגסה, ואחר כך בכל יום צריך להתחיל בהסרת פסולת, "מעט מעט אגרשנו מפניך". הבירור הזה הוא כובד הראש מתוכו מתחילים להתפלל. אחרי שהוא אומר זאת הוא מסביר את סדר העבודה בתפלה בכל יום.

עד אשר מזדכך ועולה מדרגא לדרגא בכללות מהותו, דזהו ע"י העבודה בכל יום בעבודה בתפלה [הקרבנות היינו עבודת העשיה, ואז עולים לפסוד"ז שהם עבודת היצירה. יסביר שבפסוד"ז נעשית החקיקה מבחוץ ובק"ש וברכותיה החקיקה מבפנים.] בפסוד"ז שנעשה החקיקה מבחוץ בנה"ב ע"י ההתבוננות בגדולת ה' בבריאת והתהוות העולמות [עיקר פסוד"ז היינו להלל את ה' ולהתבונן תוך כדי איך ה' בורא את כל העולמות יש מעאין בכל רגע תמיד.], שעי"ז מסיר החוחים וקוצים הסובבים את הנה"ב [מענין שיש ביטוי בתפלה "החוחים וקוצים הסובבים את השושנה העליונה", היינו את הנפש האלקית, אבל כאן מדבר על חוחים וקוצים שסובבים את הנפש הבהמית, שהיא הנמצאת בתוך הקליפות, ועבודתו בעולם הזה היא לטהר ולזכך אותה. חוץ מהרע דנגה, שיש בה מעצמה, יש מה שהנפש הבהמית נדבקת מכל מיני קליפות מסביב – בטבע – ואם נסיר את החוחים והקוצים שסובבים ומפריעים לעבודה הנפש הבהמית היא לא כל כך נוראה. כתוב "אדם ובהמה תושיע הוי'" – ה' רוצה גם את הנפש האלקית וגם את הנפש הבהמית.] ומתעלה ע"י במדרגה עליונה יותר דהנה"ב להיות חומרי בעצם גם לאחר שנעשה ההפרדה הכללי' בראשית העבודה [הוצאת הגסות, כמו הגאוה ושאר המדות הגסות.] מ"מ כשהוא במקומו [גם אחרי שהוצאנו ממנה את הגאוה וכו'.] א"א לעשותו כלי לאור אלקי [אמרנו שכל בירור הוא כדי לעשות את המציאות התחתונה כלי לאור ה'. הוא אומר שהנפש הבהמית, גם אחרי ההפרדה הראשונה, היא נמצאת למטה ויש סביבה חוחים וקוצים, והיא לא מסוגלת להיות כלי – צריכים להזיז אותה ממקומה. כמו אדם שמתחיל לחזור בתשובה, אבל אם נמצא עדיין באותה סביבה שהיה קודם הוא לא כלי – צריך להוציא אותו, להעלות אותו. אז הוא עצמו, כמה שהיה נפש בהמית, יכול להיות כלי לקבל אור אלקי. איך מוציאים את הנפש הבהמית ממקומה ומעלים אותה? על ידי העבודה של חקיקה מבחוץ, שהנפש הבהמית עצמה מתעלה לדרגה עליונה יותר. כמו לשפשף ולצחצח מבחוץ. כמו שיש לאדם כלי יקר עם חלודה, או סתם כלי כסף שצריך צחצוח – צריך לצחצח מבחוץ וכך מסירים את הקוצים שנאחזו, את החלודה.], וע"י החקיקה מבחוץ שמתעלה בדרגה עליונה יותר ה"ה נעשה בדקות יותר [יש בהמה גסה ויש בהמה דקה, וגם את הבהמה הדקה אפשר לזכך יותר ויותר – שתהיה יותר דקה.], ער ווערט איידעלער במהותו [כל ענין דק הוא מתרגם למאמע-לשון, לאידיש, ומסביר שהנפש נעשית עדינה במהותה – מה שאנחנו קוראים עידון המדות. מי צריך להתעדן? לא רק הנפש האלקית שלי, אלא שהנפש הבהמית תהיה יותר עדינה.] ויכולים לעשותו כלי לקבל השכלה שכלית ורוחני' [הנפש הבהמית כוללת גם את הנפש השכלית. אם היא רק לא נאחזת ושקועה בתוך הקליפה, הנפש הבהמית עם השכל שלה יכולה בהחלט להיות כלי להשגה אלקית – לקבל השכלה שכלית ורוחנית. כל זה על ידי פסוקי דזמרה, התבוננות ביש מאין, כמו שיסביר עוד יותר. אחר כך עולים משירת היצירה לשירת הבריאה – לברכות ק"ש. בפסוד"ז הכלי מצטחצח מבחוץ ועולה ממקומו – כבר לא כל כך גשמי, יכול לקבל אור.], ואח"כ בברכת ק"ש וק"ש שפועל ביטול פנימי בנה"ב בהכחות שלו להיות [מה שכתוב בק"ש] ואהבת את ה"א בכל לבבך בשני יצריך [הביטוי של הבטול הפנימי הוא אהבה לה'. בפסוד"ז הנה"ב יכולה להבין משהו באלקות, אבל בברכות ק"ש היא מתעוררת באהבה. רואים שלהבין אלקות, להבין מאמר חסידות, יותר קל מלהתעורר באהבה ויראה. בברכות ק"ש יש צחצוח מבפנים, שנדרש כדי להגיע ל"'בכל לבבך' – בשני יצריך". בכלל, מברכת "אהבת עולם אהבתנו" עד סוף ק"ש ("הוי' אלהיכם אמת") נמצאים לפי קבלה ב"היכל אהבה". יש שבעה היכלות, ובחלק זה נמצאים ב"היכל אהבה" – הכל אומר אהבת ה'. יש שם גם "שמע ישראל", לשון התבוננות והבנה, אבל גם זה חלק מהמקיף והאוירה הכללית של אהבה, הכל כדי להגיע לאהבה. כאן הווארט שכדי להגיע לאהבה צריך בטול פנימי. מהו בטול פנימי? כמו שכתוב "אין מזל לישראל" – לגלות את האין. אז גם הנפש הבהמית מתחילה להמשך ולאהוב את ה' בטבעה. על כך כתוב "משכני אחריך נרוצה" – "משכני אחריך" לשון יחיד, נפש אלקית, ואז "נרוצה" לשון רבים, בשתי הנפשות. זה קורה בקריאת שמע. יש בכך כבר ממד מסוים של אהתפכא, שהנה"ב מתחילה לאהוב את ה'. הוא מקשר כאן בין בטול פנימי לאהבה – לכאורה שני דברים שונים, אך אומר שהא בהא תליא. כדי לאהוב – ובפרט שהנפש הבהמית תאהב – את ה' צריך בטול. ידוע שבטול פעמים אהבה שוה תורה – כל התורה היא בטול שמביא לידי אהבה. עיקר החידוש הוא בנפש הבהמית, כי בנפש האלקית כל הדברים הטובים הם ממילא – יש בטבעה בטול ויש בטבעה אהבה. לא לשם כך ה' ברא אותנו, אלא דווקא לשם הנפש הבהמית, שיהיה "'בכל לבבך' בשני יצריך".], דכל מה ש[האדם, הנה"ב ]מתקרב יותר לאלקות בהשגה פנימי' שזהו בחי' הקירוב מה הוא בבחי' השגה פנימי' [השגה היא קירוב.] ומאיר בזה האור יותר, שזהו ג"כ בהדרגות דתחלת התפלה [מ"מודה אני" עד סוף הקרבנות.] דתחלה הוא בבחי' הודאה כללית דאין זה מענין ההשגה ["אף עשיתיו" – יש "אף" שמפסיק, אז אין השגה אלא רק הודאה, רק אמונה.] ורק בפסוד"ז הוא ההשגה וההתבוננות בענין יש מאין, [כעת מסביר שפסוד"ז הם ממוצע בין תחלת התפלה – עד סוף קרבנות – לבין התפלה ממש וק"ש וברכותיה. בממוצע יש מכאן ומכאן – יש השגה ויש אמונה, השגה שעיקרה אמונה. השכל מתחיל לפעול אך העיקר אמונה. כשאדם קם בבקר ואומר "מודה אני" הכל אמונה, וכך ממשיך עד סוף קרבנות. אחר כך מתחיל להפעיל את הראש, יש השגה, אבל זו השגה בדבר שאי אפשר להשיג באמת. כשמתבוננים ביש מאין – את היש אני יכול להשיג, אבל באין זו רק תחושה. אמרנו הרבה פעמים שאפילו ילדים קטנים יכולים לחוש שיש איזה אין מאחורי היש. ככל שאדם מתבגר הוא נעשה יותר חומרי בטבע, וקשה לו מאד לחוש את האין שמאחורי היש. בכל אופן, הוא חושב על כך – בכל מחשבה יש השגה – אבל לא יכול להבין עד הסוף. זו השגה שעדיין קרובה להודאה, עדיין קרובה לאמונה. זה כלל גדול:] אך ההשגה היא בדבר הבלתי מושג בעצם שהרי עצם הענין דהתהוות יש מאין אינו מושג [אי אפשר להבין ממש – איך יכול להיות? מהו אין? איך ממנו מתהווה יש?], דא"א להשיג איך הוא שמאין יהי' יש [היום במדע מתחילים לגשש. ככל שנכנס למדע לא שאנשים מבינים זאת, אפילו המדענים הכי גדולים אומרים שאנחנו לא מבינים את הדברים שמדברים עליהם – אף אחד לא מבין את תיאורית היחסיות של אנשטיין ובוודאי לא תיאורית הקוונטים (אומרים שאת הראשונה אחד או שנים מבינים ואת השניה אף אחד לא מבין) – אבל מדברים על התהוות של חלקיקים יש מאין. ב"ה שהדבר נכנס לתוך המדע, אבל גם המדען לא מבין. הוא כותב את הנוסחאות – מתאמת אצלו, השכל תופס חזק שככה זה – אבל לא מבין זאת ממש. השגה איך יתכן שמתוך אין, גארנישט – על פי פשט אין היינו אין ואפס המוחלט (בלועזית אקס-ניל) – מתהווה משהו. רק ה' יכול לעשות זאת, להוציא יש מאין ואפס המוחלט, "עשה מאינו ישנו" בלשון ספר יצירה.], רק ההשגה בזה היא איך שבהכרח שהיש נתהווה מאין [השכל יכול בכל אופן להבין שחייב להיות שהיש הזה לא היה פה כל הזמן, "אין דבר עושה את עצמו", אז הוא התהווה מאין.] ואיך הוא אופן ההתהוות דהיינו שבהכרח שהאין מופלא ומובדל מהיש ומ"מ הוא בבחי' קירוב אליו [יש דבר שהוא מובדל ורחוק, אי שם, אבל כאן אפשר להבין-לחוש שלא יתכן שהיש הזה עומד בפני עצמו. זה שכל עמוק מאד – שכל גס וחיצוני לא יבין גם את זה – "אין דבר עושה את עצמו", יש פה אין. אבל האין הוא אין, לא רואים אותו בכלל, סימן שהוא מופלא ומובדל. קודם אמרנו שהפירוש הפשוט של אין הוא גארנישט, "עשה מאינו ישנו". כעת הוא עובר, בלי להסביר, לפירוש החסידי שהאין הוא גם האין האלקי – לא רק גארנישט. היש מתהווה מהאין האלקי, ואני קורא לו אין כי איני מרגיש אותו כלל – אין לי שום זיקה וחוש להגיע אליו. אם הוא אין סימן שהוא לגמרי מופלא ומובדל ומציאות היש. אף על פי כן, הוא לא רחוק מהיש – אם היה רחוק לא היה פועל ביש. צריכים לומר שממש בתוך המציאות כאן יש אין, שהוא מופלא לחלוטין, אך הוא הכי קרוב, הכי פה, הכי נוכח בכל מקום – "כי קרוב אליך" – אף על פי שהוא מופלא לגמרי. את כל מה שאמרתי עכשיו אפשר קצת להבין, אבל בכל אופן לא הבנתי מהי בריאה יש מאין.], דזהו ב' הענינים ההפכי' דהתהוות היש והוא העלם והסתר הבורא מהנברא [הבורא הוא ממש כאן ונסתר לגמרי.] ואין הוא נמצא תמיד בהיש להוותו ולהחיותו, והיינו דעצם הענין דהתהוות יש מאין הוא למע' מהשגה [כלומר, עדיין קשור להודאה, לאמונה פשוטה.], וע"כ ההשגה בזה אינה השגה פנימי' [כל זה בא להסביר למה ההתבוננות דפסוקי דזמרה עושה חקיקה מבחוץ, מצחצחת את הכלי מבחוץ. הוא אומר שפועל על החוץ כי אינו השגה פנימית – כל דבר שאינו פנימי הוא חיצוני. חיצוני הוא לא תמיד משהו רע, לגריעותא – כאן זהו דבר טוב, שלב בדרך, שמסיר את החוחים והקוצים ומצחצח את הכלי מבחוץ. במה שלא מבינים ממש יש עדיין ממד מאד חזק של אמונה, ולכן הוא פועל על החוץ – וזהו שלב חשוב. (השירה היא תמיד משהו חיצוני?) כל התפלה היא שירה – שירת הנבראים בפסוד"ז, שירת הנשמות בק"ש וכו'. תפלה בגימטריא שירה – כל התפלה היא שירה.], דמאחר שבעצם הדבר א"א להיות ציור שכלי [השגה פנימית היא דבר שאפשר ממש לצייר אותו. מאד מתאים לרבי הקודם, שעיקר השכל הוא חוש הציור הפנימי – מי כמו הרבי הקודם שהוא בעל ציור. חוש הציור הפנימי הוא כמו הביטוי "בירור כח המדמה" – לברר ולטהר את הכח המדמה. הוא אומר שביש מאין אין לי ציור פנימי ממש, כי כל הזמן יש אין – משהו שאין לי בו שום אחיזה וציור. אבל יש דברים שאני כן יכול לצייר אותם, וברגע שיש ציור פנימי זו השגה פנימית. על משה רבינו כתוב "תמֻנת הוי' יביט" – יש לו תמונה. אמנם מראה אחורים, "ופני לא יראו", אבל במה שהוא משיג יש לו תמונה. הרמב"ם מרחיק את ההגשמה עד הקצה האחרון, שאין לו גוף ולא כח בגוף, אבל כאן הוא אומר שכדי להשיג משהו דווקא צריכים ציור – אחרת לא הבנת. צריכים לצייר כדי להשיג. מכיון שיש מאין אי אפשר לצייר – האין לא מצטייר,] ע"כ גם מה שמושג בזה א"ז השגה פנימית ממש, אמנם ההתבוננות דברכות ק"ש וכמו בענין קדוש וגו' [השרפים שבעולם הבריאה, מתאים במיוחד לברכות ק"ש שכבר בבריאה. אחר כך כוללים גם את חיות הקדש והאופנים, שיותר למטה, אבל הם בתוך ברכת "קדוש", הברכה של עולם הבריאה.] ה' צבאות וגו' [מה ההתבוננות בזה?] איך שאוא"ס מובדל ומופלא מן העולמות ומה שנמשך בעולמות הוא רק הארה לבד שז"ע [מה שכתוב בהמשך:] מלא כל הארץ כבודו [ההארה שנמשכת למציאות. הוא אומר שדווקא בשירת השרפים, שאנחנו אומרים, כן יכולה להיות השגה. חידוש, שדווקא במדרגה יותר נמוכה, שירת הנבראים, אין לנו השגה פנימית, וכשעולים מדרגה כן אפשר להשיג. בכך בעצמו צריכים הרבה להתבונן. הוא אומר כאן שאיני יכול להבין עד הסוף מהו יש מאין. אפשר להבין שהאין מופלא מהיש – אפשר להשיג את המושג הפלאה. כמו שרבי אייזיק אמר שאני לא רבי אבל אני 'מבין' ברבי – איך יתכן? איזו השגה יש לו? הרי הרבי הוא מדרגה אחרת לגמרי ממנו. יש לו השגה בהפלאה, יכול להבין שהיהודי הזה הוא מופלא. הפשט בהפלאה הוא שאין לי קשר, אבל יכול להבין את ההפלאה. בהמה ברחוב לא מבינה שהרבי מופלא וחסיד כן יכול להבין שהרבי הוא מופלא. הוא אומר שלהבין את ההפלאה זו השגה פנימית, לא חיצונית – הוא ממש חש זאת בפנים. צריכים הרבה להתבונן במה שהוא כותב כאן כדי להבין. הוא אומר שאת מה שה' קדוש ומופלא ורק הארה ממנו מתלבשת במציאות אפשר להבין. הרגשת ה' במציאות היא השגחה פרטית, אבל צריך להבין שמה שאני יכול להרגיש ממנה היא רק הארה אפסית מעצמות ה' – הוא אומר שאפשר להתבונן בכך ולהבין זאת בפנימיות, שה' הוא קדוש (סוכ"ע) ובו זמנית גם ממכ"ע, "מלא כל הארץ כבודו". זה פירוש אחד של "מלא כל הארץ כבודו" – שרק הארה לבד. ויש פירוש שני:], דמלא כל הארץ כבודו זה מה שאוא"ס נמצא למטה כמו למעלה [לא רק הארה אלא שהעצמות נמצאת בכל מקום (כמו מה שאמרנו בלועזית, אנדפרזנט???, שהכוונה להכל). ה' עצמו בכל מקום, כמו הדודעלה של רבי לוי יצחק. "את השמים ואת הארץ אני מלא" – "אני" ממש מלא, ולא רק הארה. זה עוד פירוש של "מלא כל הארץ כבודו". ההארה נמצאת בגילוי, אבל באמת ה' נמצא בכל מקום – הצמצום לא כפשוטו.], השגה זו היא בבחי' השגה פנימי' [הוא אומר שאף על פי שאלה דברים לכאורה יותר גבוהים, אפשר להבין אותם יותר בפנימיות, ופועל יותר מהבנת התהוות יש מאין שאיני יכול להבין עד הסוף. זה עצמו פלא, שאפשר יותר להבין משהו יותר גבוה. נאמר עוד מילה בענין: אנחנו אוהבים לדבר הרבה על חיבור תורה ומדע. לכאורה הכי קשורה למדע ההתבוננות יש מאין, איך העולם מתהווה, כמו שאמרנו כעת שהיום אפילו המדע מדבר על תהליך כזה. הייתי חושב שאת החיבור בין תורה למדע אני הכי מבין, כי מדע הוא מה שאנשים חושבים שהם מבינים. כאן יוצא שהחיבור של תורה ומדע הוא דבר טוב ורצוי מאד, אבל אינו השגה פנימית – הוא עדיין בגדר השגה מקיפה, שיש לה פעולה. ככה ראוי – איפה ראוי שחבור תורה ומדע יפעל עלי? על החיצוניות, כי המדע הוא השגה חיצונית. מתאים שיעשה לי חקיקה מבחוץ. למה אנשים אוהבים לדבר על תורה ומדע? כי מדע הם למדו בבית ספר – בעלי תשובה בעיקר – והם מאמינים שהמדע נכון. כעת יש להם חידוש שאפשר לחבר את התורה למדע, לעשות חיבורים – הוא חושב שהוא מבין, אבל לא מבין עד הסוף. זה עושה לו טוב, צריך לעשות זאת, ומה החבור פועל? חקיקה מבחוץ. ההתבוננות היותר עמוקה, כמו "קדוש קדוש קדוש", לא שייך למדע בכלל – זו תורה בטהרתה. דווקא את זה אפשר להשיג בהשגה פנימית, שיחולל בטול פנימי ויפעל אהבה גם מצד הנפש הבהמית.], ובפרט ההתבוננות דק"ש שמע ובשכמל"ו ה"ז בבחי' השגה פנימי',

וכל מי שההשגה היא פנימי' יותר ומאיר בזה יותר האור והגילוי והוא בבחי' קירוב יותר אל האור האלקי, וכל שהקירוב הוא ביותר היינו בבחי' השגה פנימי' יותר ובהרגשה פנימי יותר נעשה הביטול בנה"ב יותר בהפרדת הרע, דהיינו ביטול הרצונות זרות והחלק הטוב שבו מתקרב יותר לאלקות, עד שבשמו"ע מתברר ונפרד גם דקות הרע, דזהו"ע מה שבי"ב ברכות אמצעיות אדם שואל צרכיו דבכללות הוא ההכרה האמיתית בעניני אלקו' דכל צרכי האדם בחייו גם הגשמי' הכל כאשר לכל בא מלמע' בהשגחה פרטית, דגם הנה"ט והבהמית מבינה זאת דכ"ז בא ע"י עבודה בסדר והדרגה מדרגא לדרגא, אשר כן הוא גם בעבודה שבמשך כל ימי חייו שזה כל האדם לברר ולזכך את הכחות הטבעי', והיינו להפריד את הרע והחומרי' שלהם והטוב יהיה לאלקות, דאופן העבודה בזה תחלה הוא בבחי' גסות הרע והחומרי' יותר ואח"כ גם דקות הרע, דא"א לתקן תחלה דקות הרע, וע"ד אם יאמר טול קיסם משינך אומרים לו טול קורה דא"א להתקיים התקון בדברים הקלים אם לא יש תחלה התקון בענינים הגדולים, וגם אינו בא כלל על דקות הרע לידע כל חלקי הפרטים בזה, וה"ז מוטעה מכל הצדדים והינו שאינו בא על חלקי הדקות באמת היינו שאינו נרגש אצלו באמת הרע בזה, ומה שהוא עושה בנפשו אינו מתקיים כלל, כ"א שתחלה יברר ויזכך עצמו בעינים הגדולים ואח"כ הוא בא גם על חלקי הדקות ומתקן אותם ואז הוא בקיום בנפשו.

קיצור. יבאר ד' ענינים בתחלת העבודה א) ב' עשה, א) ראיית דרך הישר, ב) שמיעת דברי תורה, ב) ב' לא תעשה א) עזיבת החומרי', ב) התבדלות מהנכרים, והכל בדרך כפי', יבאר דיש חלקי הטוב במדות טבעי' שהם שימוש לקדושה וכמו השמינית שבשמינית מגסה"ר לת"ח והגבה לעובדי ה', אבל גוף המדות רועת צריכות דחי' לגמרי, ויסביר דכמו שהוא בעבודתו בזיכוך הנה"ב בהמדרי' דתפלה כן הוא זיכוך האדם במשך ימי חייו ובסדר מסודר, תחלה הפרדת פסולת הגס עד שנעשה ישר וזך במדותיו ובשכלו.