באור  - בכית הצדיק

א

הנה כתיב "יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו". "'יחיינו מיומים' הם ב' ימים של ר"ה... 'ביום השלישי' הוא יום כפור..." (ד"ה יחיינו בלקו"ת לר"ה, ועיין ד"ה זה לכ"ק אדמו"ר הריי"ץ זי"ע תש"א).

והם שלשה גילויים (ימים): אוא"ס הממלא כל עלמין (שמצדו כל נברא מרגיש את עצמו למציאות יש, ועיקר העבודה הוא להכניע ולבטל את ישות עצמו), המאיר בעוה"ז; אוא"ס הסובב כל עלמין (בחינת "והבוטח בה' חסד יסובבנו"), המאיר בג"ע (וכן לימות המשיח); עצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה גם מסוכ"ע (גילוי היש האמיתי ביש הנברא של גוף הצדיק־אמת  — "ועמך כולם צדיקים וגו'" לעתיד לבא), המאיר לעתיד לבא בתחית המתים (בחינת יום הכפורים).

והם כנגד ג' הבחינות הכלליות של עבודת השי"ת, הכנעה הבדלה המתקה, ובסוד "חש מל מל" כנודע (כש"ט המובא לעיל הערה ג).

ב

ואף בעבודת הצדיק־יסוד־עולם, שהוא בבחינת הגילוי של יום הכפורים, תחית המתים ("וצדיק באמונתו יחיה" כנודע), ישנה התכללות של כל ג' הבחינות הנ"ל.

והיינו כמבואר בדברי כ"ק אדמו"ר (לקו"ש ח"ט שיחת האזינו הא'; ד"ה שובה ישראל ה'תשל"ז  — קונטרס שבת תשובה  — מוצאי יוהכ"פ תש"נ  — פ"ו ובהערות שם) בפרוש "כל מי שאינו בוכה בעשי"ת אין נשמתו שלימה", שבכיה זו (שעיקרה ביוהכ"פ, עיין לקו"ש שם) שייכת גם לצדיק גמור, מצד עצם מציאות היש שבו, מה שנשמתו "ירדה ממקום כבודה ונתגשמה".

וי"ל שבזה נכלל גם בכיתו על צער גלות השכינה בכלל והתעוררות רחמים רבים על כל או"א מנשמות עם בני ישראל בפרט, הכל בסוד "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך" (כמבואר בתניא פמ"ה עיי"ש). והוא ענין בנין פרצוף רחל, פרצוף המלכות העיקרית, בעשי"ת, בבחינת "בבכי יבאו" לציון ברנה, וד"ל.

על ידי בכיה זו דוקא מתבטלת ה"הגשמה" של הצדיק הנ"ל (ובכל שנה ושנה בעשי"ת מתבטלת בדקות יותר), ומתאחד הוא עם עצמותו יתברך ממש, בבחינת "עצומו של יום", שלמעלה מחמש התפלות שבו (שמצד "עצומו של יום" אין כל חטא ופגם בנשמות עם ישראל קדושים  — "חלק הוי' עמו" ממש  — מלכתחילה).

ג

וי"ל שבכיה זו של הצדיק־אמת היא בבחינת ההתכללות של "הכנעה שבהמתקה", שהרי בכית הצדיק־אמת בכללותה היא ע"ד הבכיה של רבי עקיבא, ש"זלגו עיניו דמעות" כאשר זכה להשיג את מתיקות סודות התורה, גילוי שבבחינת "המתקה" בכללות. ה"הכנעה" שבבכיה זו  — מצד עצם מציאות היש וההגשמה שבצדיק, המונע ממנו, בתחלה, לקבל את עוצמת הגילוי של האור־כי־טוב  — היא פרט (ראשון ועיקרי) בכללות עבודת ה"המתקה" שלו.

ועוי"ל שבכיה זו הוא ענין ההכנעה שבאה לאחר שלמות ה"מוחין" של ההמתקה הראשונה, בחינת "אל הארץ אשר אראך" (בסוד "בבכי יבאו" כנ"ל), שלאחר "לך לך מארצך (הכנעה) וממולדתך (הבדלה) ומבית אביך (המתקה)" (שהם ע"ד עבודת הצדיק בהיותו עדיין בבחינת חוץ לארץ, וד"ל), כמבואר בכש"ט שם. והיינו בסוד "מן המצר קראתי וגו'" שמזה נמשך "ענני במרחב וגו'" בגילוי המרחב העצמי ממש, וד"ל.

אח"כ באות שתי בחינות נוספות של עבודת הוידוי של הצדיק־אמת ביום הקדוש (שבוידוי דברים על כל פרטי חטאי בני ישראל כולל את עצמו עם כלל ישראל, "שכל ישראל הם גוף אחד", כמבואר בכתבי האריז"ל). בתחלה מתקן הוא את רושם ("כאב") החטא (של כל ישראל) שנוגע לו (בסוד "הבדלה שבהמתקה") ואח"כ אף מתקן הוא את החטא עצמו כמו שהוא בזולת שחטא, מכח וידוי דבריו [בסוד "המתקה שבהמתקה", שמתפשט נעימות עריבות ידידות מתיקות אורו־כי־טוב בכל שעור הקומה של נשמות עם בני ישראל (והיינו על ידי התקשרותו והזדהותו ביותר עם כל או"א מישראל)  — "ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו"].

וביתר פרטיות, י"ל שכל ג' בחינות הנ"ל הן כנגד הכנעה הבדלה והמתקה שבבחינה הפרטית של "הכנעה שבהמתקה" (או בסוד ההכנעה שלאחר כללות עבודת ההמתקה, בחינת "אל הארץ אשר אראך" כנ"ל), שהרי בכולן מודגשת בחינת ה"לב נשבר" של הצדיק־אמת, ודוק.

כי לא יראני האדם וחי

א

ה"אַיִן" האלקי הוא ה"מפליא לעשות" בחבור היש הרוחני ליש הגשמי. והוא סוד הנתיב הנעלם[1], "נתיב לא ידעו עיט"[2] (שעולה לב פעמים אהיה ב"ה, "שנים כרבים"[3], היחוד השלם של משפיע מקבל, וד"ל), המיחד אבא ואמא (בחינת "חיוהי" ו"גרמוהי" — שרשי מציאות הרוחני ומציאות הגשמי, וד"ל) תמיד — "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[4].

בהיות הנתיב הנ"ל מלובש ביסוד אמא תמיד, הרי הוא נעלם מעיני כל חי, כמבואר בכתבי האריז"ל.

וזהו "כי לא יראני האדם וחי"[5], שכל עוד שיסוד אבא חי[6] (והרי "ימותו ולא בחכמה"[7] כתיב, וד"ל) לא יֵרָאֶה לזולתו כלל. משא"כ לו יצויר הסתלקות החיות מיסוד אבא ח"ו, אזי היה מתגלה לעיני זולתו. אך אז היתה נפסקת החיות של כל העולמות ח"ו (שתלויה ביחוד או"א התדיר כנודע[8]), כולל החיות של אותו זולת גופא. וממילא "לא יראני האדם וחי" כפשוטו, שבהשתדלותו לראות מפסיק הוא את מקור חיותו ח"ו, וד"ל.

ב

והנה, "יראני האדם וחי" עולה משה שהוא אל שדי — "חסד אל כל היום"[1], שהרי "יש די באלקותו לכל בריה"[2] להחיותה תמיד. "כי לא" עולה אני שהוא הוא סוד האין הנ"ל. נמצא ש"כי לא יראני האדם וחי" עולה "אני אל שדי" (שעולה אני משה, בעליתו לשרשו, בחינת האין האלקי, בסוד "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", ששם שרש הסליחה והמחילה לעם ישראל, ומשם נמשך כח האין סוף לפרות ולרבות בקדושה, ובסוד "משה מלגאו יעקב מלבר", וד"ל), וכמ"ש (אצל יעקב אבינו ע"ה): "אני אל שדי פרה ורבה וגו'"[3].

והוא עולה סכום כל המספרים מ־א עד כח — "כחי וראשית אוני"[4] — כח האין סוף ממש הבא לידי בטוי בקיום מצות פרו ורבו[5] — חבור נשמה בגוף — על ידי עם ישראל דוקא (משא"כ בתולדות שאר אומות העולם כנודע, שבחייהם נקראים מתים[6] כביכול, שהרי מצדם "כל הוה נפסד" ו"סוף אדם למות"[7] ע"ד "סוף בהמה לשחיטה"טו כנודע), כמבואר בדא"ח. והוא עולה ז פעמים חן — "מתנת" המלכות (בספר יצירה), השביעית, ב"פה" — "ואתה פֹה עמד עמדי"[8], "פֶה אל פֶה אדבר בו וגו' ותמנת הוי' יביט וגו'"[9], וד"ל.

ג

נמצא שמשה הוא הוא סוד "יראני האדם וחי", שהרי שרשו למעלה הוא באותו נתיב הנעלם, יסוד אבא[1] המתיחד ביסוד אמא, בסוד "משה זכה לבינה"[2]. אך גילוי שרשו לעצמו תלוי בכח האמונה שלו דוקא[3], וכמרומז בזה שבמספר סדורי "יראני האדם וחי" עולה אמונה. והוא עולה צבי — משה באתב"ש כנודע. במ"ק "יראני האדם וחי" עולה טל, משה במ"ס. במק"מ עולה זה, משה במ"ק, וכן ב"יראני האדם וחי" — זה אותיות, ודוק.

אותו נתיב הנעלם מכונה בלשון הראשונים "שכל מופלא", בחינת "מפליא לעשות" (יסוד אבא, כמבואר בכוונות האריז"ל לברכת "אשר יצר את האדם בחכמה וגו'" עיי"ש). מבואר בדא"ח שבשרשו העליון, אותו "שכל מופלא", הוא חכמה דרדל"א ועד לחכמה העצמית שבבחינת יחיד ממש שלפני הצמצום הראשון וגם לפני עלית הרצון וכו'.

בכל יהודי יש נצוץ של נשמת משה רבינו ע"ה (ודוקא מבחינתו הכי עליונה  — סוד שער הנון שהשיג במתן תורה ובשעת הסתלקותו. וכידוע שהנתיב הנעלם, נתיב ה־לב, מתיחד בשער הנון בעצם), כמבואר בספר תניא קדישא פרק מב, שמתגלה ע"י העמקת הדעת ביחוד שמים ארץ — סובב כל עלמין ממלא כל עלמין — שהם יש אין יש (כאשר האין מתעלם בתכלית ביש המקבל שהוא היש הגשמי, ועל כן אינו עולה בשם, בסוד היחוד של שמים ארץ וכו', וד"ל). יחוד יש יש נמשך מכתר עליון (שכולל שני פרצופים שלמים, עתיק יומין ואריך אנפין, שסוד יחודם הוא "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"[4], ע"י רישא דאין[5] המיחדם, וד"ל) שהוא הוא מקור האין האלקי (בסוד "אין מזל לישראל"[6] וכפרוש הבעש"ט זי"ע[7], "אל תקרי אֵין אלא אַיִן", שהאין האלקי הוא הוא המקור השופע לנשמות ישראל תמיד).

נמצא שעיקר מקור האין האלקי הוא בפנימיות היש הגשמי דוקא, אע"פ שנמשך מהיש הרוחני, בסוד "והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה"[8], כלומר שהאין תמצא מהחכמה במקום הבינה, בסוד הקוץ התחתון שבציור אות ה־י שתלוי בקוץ העליון, כמבואר בדא"ח, וד"ל.

והוא סוד "ארץ קדמה"[9] שלמעלה גם מבחינת "זה וזה כאחת נבראו"כו, כמבואר בדא"ח[10].

והוא ענין ישוב ארץ ישראל על ידי חכמי תורה, סוד תקון חטא המרגלים, על ידי בחינת "הולך רכיל מגלה סוד"[11] בקדושה, הליכה בארץ דוקא, וד"ל.

והאמת והשלום אהבו[1]

א

בתחלת פרשת ויקהל מקדימה התורה אסור מלאכה בשבת למלאכת המשכן, ללמד שאין מלאכת המשכן דוחה שבת[1].

סוד "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'" הוא שמשה רבינו ע"ה הקהיל את כל העדה על מנת להמשיך בהם הארה ממדרגת עצמו[2]. מדרגת משה רבינו הוא ענין הדעת העליון[3] (דעת אותיות עדת, שבא להמשיך בהם את דעתו[4]), איך שלמעלה השם יתברך הוא היש האמיתי ואין עוד מלבדו, ולמטה כל העולמות הנבראים והנוצרים והנעשים בדבר הוי' השופע בהם תמיד להוותם ולהחיותם בכל רגע מחדש, כולם בטלים במציאות לגמרי ובחינת אין ממש לגבי אור אין סוף ב"ה[5] — "כולא קמיה כלא חשיב"[6].

במשה רבינו נאמר "לא כן עבדי משה וגו'"[7]. כל מצוה ומצוה ממצות תורת משה כלולה משתי מדרגות  — לא כן — בגימטריא צוה — "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אתם" (ר"ת "לעשות אתם" אותיות לא, ו־ע ד"לעשות" בגימטריא כן).

לא הוא סוד אסור המלאכה בשבת, וכן הוא סוד מלאכת המשכן (שנקרא "מכון" לשון כַן — כֵן) — "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אד' כוננו ידיך"[8] ["לא כן" הוא סוד "חש מל" — העלם וגילוי. והנה ידוע[9] שיש ב' בחינות "מל מל", "מל" מלשון ברית מילה, ו"מל" מלשון דבור. וזהו ב' פעמים לשון כן בפסוק הנ"ל: "מכון לשבתך פעלת הוי'" — שם הוי' הוא סוד "מל" הא'. "מקדש אד' כוננו ידיך" — שם אד' הוא סוד "מל" הב', וד"ל. כן עולה מל, וחש עם ב' האותיות עולה י"פ לא].

על ידי אסור מלאכה בשבת מתגלה ש"כולא קמיה כלא חשיב", ועל ידי מלאכת המשכן, בחינת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[10], מתגלה "עיקר שכינה"[11]  — היש האמיתי יתברך ממש בלב כל אחד ואחד מישראל[12].

ב

שלשה פסוקים נאמרו בתחלת הפרשה בענין מצות שמירת שבת. הפסוק החותם הוא: "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת"[1]  — בחינת "לא" כנ"ל.

עיקר צווי ה"לא" דכאן באסור מלאכה בשבת הוא בענין הבערת אש. וכן תכלית העבודה במשכן ומקדש הוא בחינת אש  — "אשה ריח ניחוח להוי'"[2]. תקון ה"אש" דשבת הוא סוד תקון שתי האותיות אש בתבת איש. תקון ה"אש" דמקדש הוא סוד תקון שתי האותיות אש בתבת אשה. והוא על פי מאמר חז"ל: "איש ואשה זכו שכינה ביניהם וכו'"[3].

סוד אותיות אש בקדושה, הוא יחוד וזווג שתי המדות אמת ושלום ר"ת אש, וכלשון הכתוב "והאמת והשלום אהבו". סוד זה מרומז בס"ת של הפסוק "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" — אותיות אמת שלום.

ג

האש דלעומ"ז, שאסור להבעיר בשבת, היא אש הכעס והגאוה, שתי המדות שבאות מיסוד האש שבנפש הבהמית, כטבע האש שנגבה למעלה[1].

בתבת אש, הגאוה מרומזת באות א, בחינת ה־א רבתי ד"אדם שת אנוש"[2] — הרגשת מעלת עצמו של אדם הראשון ביותר, סבת החטא, כמבואר בחסידות. תקונו הוא על ידי מדת הענוה של משה רבינו ע"ה — "משה אמת ותורתו אמת"[3] — המרומזת ב־א זעירא שבתבת "ויקרא אל משה"[4] כנודע.

ה־ש דאש — עיקר יסוד האש הבוער ומבעיר בחזקה, כמבואר בספר יצירה[5], מרמזת למדת הכעס, כמובן.

תקון הגאוה הוא על ידי מדת האמת, מדת משה רבינו כנ"ל. וכן אמת היא ר"ת אפר[6] מה[7] תולעת[8], דימוי הבעת שפלותם העצומה של אברהם משה ודוד (רת"ס נשמות שבעת רועי ישראל, כשם שאותיות אמת הן רת"ס הא־ב), כידוע מבעל הרוקח זצ"ל.

תקון הכעס הוא על ידי רדיפת השלום  — "בקש שלום ורדפהו"[9], מדת אהרן הכהן הגדול שהיה "אוהב שלום ורודף שלום וכו'"[10].

שני התקונים הנ"ל נעשים ביחוד ביום השבת קדש  — "שבת אחים (משה ואהרן) גם יחד"[11]  — "בכל משבתיכם ביום השבת". משבת נמשכה אש הקדש (יקוד אש) לעבודת המקדש שנמסרה בידי הכהנים, בני אהרן.

מכאן שאש השבת הוא סוד התכללות מדרגת אהרן ("שבת שלום") במשה (אמת השבת  — אפילו עם הארץ אינו חשוד לשקר בשבת[12], שכולו יום אמת, ובו מאיר נצוצו של משה רבינו  — נשמה יתירה  — בכל או"א מישראל).

אש המקדש הוא סוד התכללות משה (הכח המקים את כל מלאכת המשכן ועבודתו להיות אחד) באהרן (הכהן העובד את העבודה במקדש).

מכל הנ"ל אנו לומדים שבכללות, תקון השלום תלוי בתקון האמת. ז.א. שלא יתכן שלום בעולם כלל בלא קדימת ההתקשרות האיתנה לאמת  — "אין אמת אלא תורה"[13].

שלום הוא גם מלשון שלמות[14]  — שלמות העם ושלמות הארץ  — שתלויות, ראשית כל, בשלמות התורה, כלומר שלמות הדבקות של עם ישראל בתורת ישראל סבא  — "זכרו תורת משה עבדי"[15] ("זכרו" נכתב ב־ז רבתי לרמז ליום השבת קדש — "זכור את יום השבת לקדשו"[16]).

הקריאה הנצחית

א

"שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"[1].

קריאה נצחית זו מקיפה את כל מציאותו ומהותו של היהודי.

היא חודרת לכל נימי נפשו ורגשותיו, וכל עצמותיו תאמרנה ה' מי כמוך[2] בתנועת מסירות־נפש ממש[3].

ב

יש יהודי שמתעורר מתרדמת הבלי הזמן מתוך סכנה[1], מתוך צער[2] או מתוך נסיון[3]. כך היה מעולמים.

אברהם, אבינו הראשון, עמד בעשרה נסיונות להודיע חיבתו[4], וסיבת בחירת ה' בזרעו אחריו לעולמי עד[5].

צעק לבם של אבותינו מקושי עבודת הפרך של שעבוד מצרים  — "וידע אלקים"[6]. על הים צעקו אבותינו אל ה' בצר להם מסכנת רודפיהם  — "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו..."[7]. ואזי  — במסירות־נפש  — קפץ נחשון בן עמינדב  — נשיא שבט יהודה  — לים[8], אשר לא עמד בפני גילוי העצם של נצוץ הבורא יתברך הטמון בנפש היהודי[9]  — ונקרע ל־יב גזרים[10], כנגד יב שבטי יה.

ג

ויש יהודי שמתעורר מתרדמתו, מחמלת ה' עליו. ובפרט בתקופתנו אנו  — סוף הגלות ותחלת הגאולה  — הרי כתיב "לבלתי ידח ממנו נדח"[1], ו"נצח ישראל לא ישקר וגו'"[2]. וע"כ ע"י סיבה כל שהיא מפלאות תמים דעים[3] יתברך, מסובב הסיבות כולן, באה ליהודי התעוררות פתאומית וחשק נפלא לשוב להתקשר אל מקור חוצבו  — "מקור מים חיים"[4], ואין מים אלא[5] "תורת ה' תמימה  — משיבת נפש"[6], ו"אשרי תמימי דרך ההלכים בתורת ה'"[7].

רגע התעוררות זו הוא נצחי באמת, שכן נוגע הוא עד לעצמותו של היהודי[8] שלמעלה מהזמן והמקום לגמרי. אך כאשר בא ומתגלה בלב רגע נצחי זה, על כל אחד ואחת מאתנו לתופשו ולשומרו היטב לבל יחלוף כהרף עין.

ד

לשם כך הנחילנו אבינו מלכנו הרחמן, כרחם אב על בנים[1] (ועוד יותר עד אין קץ ותכלית, אלא שדברה תורה כלשון בני אדם) תורת חיים ותריג מצות נצחיות, רמח מצות עשה ושסה מצות ל"ת כנגד רמח איבריו ושסה גידיו של האדם, לקדש כל אחד ואחד מאברנו וכו' בפרט, בקדושתו יתברך, שלא יבדיל ויסתיר הגוף[2], כמסך אטום, בינינו לבין אבינו מלכנו יתברך, אלא שתמיד — יומם ולילה — יאיר אורו הגדול יתברך בנו — במח ובלב ובכל רמח ושסה כנ"ל, ויתקיים בנו באמת "כל עצמותי תאמרנה הוי' מי כמוך וגו'"ב.

קיום התורה והמצות צריך להיות בדרך של "נעשה ונשמע"[3], על דרך שקבלו אבותינו את התורה בתחלה, במעמד הר סיני. המצות הן כולן "מצות מעשיות", וע"י קיומן מתוך אמונה טהורה (שישנה  — בהעלם או בגלוי  — אצל כל אחד ואחת מעם ישראל) ובכוונה לעשות רצונו יתברך רצוננו ולבטל רצוננו מפני רצונו יתברך[4], נמשכת  — בסוד "נחל נבע מקור חכמה"[5]  — הכרת האמת לאמיתו שאין עוד מלבדו[6] יתברך באמת, ואיך שכל מצוה ומצוה בפרט משלימה את שעור קומתו הרוחנית של היהודי, לקרבו וליחדו, ביחוד נפלא, שאין דוגמתו בגשמיות כלל, לה' אחד[7].

"'ואהבת לרעך כמוך'. אמר רבי עקיבא  — זה כלל גדול בתורה"[8]. שעור קומתו של כל אחד ואחת אשר בשם ישראל יכונה, תלוי בשעור קומתו של העם כולו. כל אחד ואחת נשרש ב"אבר" פרטי משעור הקומה הכללי[9]. אכן, עלינו להשתדל במיוחד לתקוע את מצות אהבת ישראל בלבנו כיתד נאמן[10] בל ימוט לעולם ועד[11]. ואזי דוקא תפלותינו וכל מעשינו יעלו לרצון ולנחת רוח לפניו יתברך, "ובא לציון גואל וגו'"[12] ויבנה בית המקדש במקומו[13]לד. ואזי נזכה, כולנו כאחד, לעבוד את ה' באהבה וביראה בלבב שלם, אכי"ר.

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד[1]א

א

שמע הוא ענין הבנה פנימית, הבחנת האמת שבדבר הנשמע (וכמ"ש: "אזן מלין תבחן"[1], ר"ת אמת).

ישראל הוא הנשמה האלקית שישנה בכל אחד ואחת מישראל — עצם מציאות יהדותו.

שמע — ישראל: ה' יתברך (השכינה המדברת מתוך גרונו של משה רבינו האומר פסוק זה לבני ישראל) פונה אל כל יהודי וקורא: "שמע" באזנך הפנימית את ה"ישראל" שבך, את נשמתך האלקית שהיא "חלק אלוה ממעל ממש"[2].

ב

וממשיך הפסוק לבאר שמשמיעה פנימית זו באה התנועה הנפשית  — ב"רצוא ושוב"[1]  — "הוי' אלקינו הוי' אחד".

הוי' אלקינו: שם "אלקים" מורה על מקור החיות והכח האלקי המורגש בטבע העולם (אלקים בגימטריא הטבע). שם "הוי'" מורה על האור האלקי שלמעלה מן הטבע, אור המתגלה לנו ע"י הנסים שבתורה וע"י הצדיקים האמיתיים שבכל דור ודור, מהם מתנוצץ אלינו מאורו הגדול[2].

באמרנו "הוי' אלקינו", מתבטא ההרגש הפנימי ש"אלקינו"  — מקור חיינו ואדון עזנו  — הוא באמת הוי' ב"ה, ומכח שרשנו בהוי' ב"ה באה ההכרה שהטבע כולו הוא באמת למעלה מן הטבע, שהרי "אדון הנפלאות" הוא ה"מחדש בטובו בכל יום (ובכל רגע) תמיד מעשה בראשית"[3] בדרך של "יש מאין" בכלל ובפרט, והתחדשות זו היא משם הוי' ב"ה  — לשון מהווה  — דוקא. וכן, אין כל מאורע בעולם שנעשה בדרך מקרה ח"ו, אלא הכל הוא בהשגחה פרטית מאתו יתברך, משם הוי' ב"ה  — שם הרחמים[4].

ג

הכרה זו היא כעין אותה הכרה שהיתה במעמד אליהו בהר הכרמל: "וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו הוי' הוא האלקים הוי' הוא האלקים"[1]. והיא נמצאת בכח בלב כל אחד ואחת מאתנו באמונה פשוטה הירושה לנו מאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב (ש"האבות הן הן המרכבה"[2] לה' בעבודתם במסירות נפש ובטול רצונם לרצונו יתברך כל ימיהם[3]). עלינו, בעבודתנו, לגלות את האמונה הזאת ולהביאה לידי הכרה מלאה, שהרי כל עוד טמונה היא בנקודת לבנו בלבד, אינה משפיעה ישירות על חיינו במחשבה דבור ומעשה.

אך מאין לנו הכח לעבודה זו? על זה אנו מתחננים: "וטהר לבנו לעבדך באמת"[4], שהרי בלעדי העזר האלקי התמידי הזורם לתוכנו משרשנו  — "הוי' אלקינו"  — אין אתנו יודע עד מה ואין בנו שום כח עצמי לעבדו יתברך בהכרה פנימית המביאה לידי קיום מצותיו יתברך בפועל ממש[5]. רק "הוא הנותן לך כח לעשות חיל"[6]. עלינו לשאוף אליו יתברך באמת  — "קוה אל הוי' חזק ויאמץ לבך וקוה אל הוי'"[7]. זהו שאמרו חז"ל: "תן לו משלו שאתה ושלך שלו"[8].

מנקודת שפלות אמיתית זו (הבאה לאחר שמיעת הרוממות העצמית של שרש נשמות ישראל  — "שמע ישראל" כנ"ל) באים לאהבה רבה — אהבת ישראל ואהבת ה' כאחד  — בשמחה פנימית ו"רצוא" הנפש לדבקה ולהכלל ב"הוי' אלקינו"  — מקור מחצב נשמותינו.

ד

הוי' אחד: לאחר ה"רצוא" הבא מההרגשה הנ"ל ש"ה' הוא הכל" — "כי ממך הכל ומידך נתנו לך"[1] — בא ה"שוב" — "הוי' אחד" — ש"הכל הוא ה'". והוא מהדעת שתכלית כוונת בריאת העולם וירידת הנשמה בגוף אינה בשביל ה"רצוא" — כלות הנפש לצאת ממאסר הגוף ולחזור אל חיק בוראה יתברך — אלא כמאמר חז"ל "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[2], שתתגלה עצמותו יתברך בתוך עולם הזה התחתון דוקא — שב"יש הנברא" יורגש ה"יש האמיתי" ב"ה (שלמעלה מעלה עד אין קץ מהיותו יתברך "מקור חיים"[3] — בחינת "כי ממך הכל" הנ"ל — שהוא ענין ה"אין האלקי" שממנו התהוות ה"יש הנברא" באופן של "יש מאין").

והנה היהודי  — ע"י עבודתו להאיר את העולם הזה בתורה ובמצות במסירות־נפש  — מקרב ומביא גילוי שלמות זו שהיא תכלית בריאת העולם.

וזהו "הכל הוא ה'", שע"י עבודת ה"שוב"  — "על כרחך אתה חי"[4] לקיים שליחותך בעולם הזה  — מתגלה שהעולם ומלואו, "הכל", הנה באמת לאמיתו הוא הוא עצמותו יתברך  — "אין עוד"[5] ממש  — "הוי' אחד".

יחודא־עילאה ויחודא־תתאה בטעם הסגול

א

הנה סוד האות הראשונה והאחרונה של הפסוק "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"[1] — יחודא־עילאה[2] — הוא שד דשדי, וע"י אתערותא דלתתא בקבלת עול מלכות שמים — שמע — נמשך מלעילא סוד ה־י להשלים את הפסוק ל־כו אותיות, כמנין שם הוי' ב"ה, ונשלם השם שדי.

אך עיקר העבודה הפנימית שבמח ולב כאו"א מישראל הוא בפסוק השני: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", יחודא־תתאהב, שנתפס ממש בהבנה והשגה, כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, ע"י יגיעת בשר ויגיעת נפש כדבעי. והוא בסוד נוקבא לגבי הפסוק הראשון, שמאיר בתחלה בסוד אור מקיף (ומכח מציאת החן שע"י קבלת עמ"ש כנ"ל), בבחינת אתערותא דלעילא, לעורר את עיקר העבודה הפנימית שבבחינת אתערותא דלתתא (ובהעלאת מ"ן ממש).

והנה ידוע הכלל דאין טפה יורדת מלמעלה שאין ב' טפות עולות לקראתה מלמטה[3]. וזהו דבפסוק השני יש כד אותיות, כאשר תחלתן וסופן הן אותיות בד, ובתוספת שתי טפות — שתי יודין — נשלם גם הוא ל־כו אותיות, וחשבון בד נשלם לחשבון שם הוי' ב"ה — כו.

שלש היודין הנ"ל (אחת דיחודא־עילאה ושתים דיחודא־תתאה) הן בסוד טעם הסגול[4]:֒ וכך נהגו הראשונים לסמן את השם המיוחד ב"ה בשלש יודין בצורת סגול: י י י [5]. ביחד נכללו שלש היודין בסוד אות ה־ל, כמבואר בספה"ק[6], שכוללת (בציורה) עלית יחודא־תתאה ליחודא־עילאה והמשכת יחודא־עילאה ליחודא־תתאה, ומשלימה את מט האותיות של שני היחודים ל־נ אותיות, סוד שער הנון דהתגלות עצם האלקות כנודע, וד"ל.

והנה, פלא: ע"י השלמת יחודא־עילאה ע"י אות י אחת כנ"ל, הרי עולה א'קכח, שהוא סך כל המספרים מ־א עד מז (מז ב"משולש"), וע"י השלמת יחודא־תתאה ע"י ב' יודין כנ"ל, הרי עולה א'שעח, סך כל המספרים מ־א עד בן (בן ב"משולש") (שנקודת מרכז ציורו היא הנקודה התריג, כמבואר במ"א). וביחד עולה אור אש (כאשר כל א עולה אלף) — אור דיחודא־עילאה מלמעלה למטה ואש דיחודא־תתאה מלמטה למעלה[7], וד"ל.

ב

והנה מז הוא יואל ובן הוא אליהו (שהוא יואל ביחד עם ה תתאה שבשם). יואל (בטול — יחוד הוי' אהיה, וכן אחד במספר קדמי) הוא בחינת משה (הערך הממוצע של שני השמות — משה יואל — עולה יד ברבוע, וד"ל), כמ"ש "ויואל משה וגו'"[1] (לשון שבועה, שמכחה להמשיך בנפש את הגילוי של יחודא־עילאה, וד"ל). והוא סוד שם מה דיחודא־עילאה — "ונחנו מה"[2]. אליהו (מלאך הברית) הוא סוד שם בן דיחודא־תתאה, שעולה ונכלל ביחודא־עילאה כנ"ל (ובסוד "אליהו הנביא זכור לטוב" — יואל, ודוק), בסוד עלית אליהו בסערת אש השמימה.

והנה יואל ברבוע פרטי ע"ה עולה "הוי' אחד" (כאשר ה־א של אחד עולה אלף) ואליהו בר"פ עולה א'סב, סוד שם סג (וכנודע שה־א שבו הוא סוד אלף האורות שנמסרו למרע"ה בשעת מ"ת, וד"ל), והיינו עלית שם בן בשם סג[3] בסוד "כפלים לתושיה"[4] דשתי יודין דיחודא־תתאה כנ"ל, ובסוד "אשת חיל עטרת בעלה"[5], וד"ל.

יואל אליהו עולה צט, ובמשולש פרטי עולה א'צט, וברבוע פרטי עולה ב'צט. הערך הממוצע של שלשה מספרים אלה הוא א'צט (ש"מתעגל" ל־ק, שהוא י פעמים י), שעולה נפש רוח נשמה חיה יחידה (בסוד ה הפעמים שאמר דוד "ברכי נפשי את הוי'"[6], כמבואר במ"א) כנודע, לדבקם יחד ביחודו יתברך האמיתי והשלם. סוד צט הוא סגול, כמבואר בספה"ק, שהוא ג"פ גל (ובסוד "ונתתה לי גלת מים ויתן לה כלב את גלת עלית ואת גלת תחתית"[7] — "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[8]), בסוד הציור של טעם הסגול, ֒, כנ"ל.

יואל הוא בן פתואל[9], ומרמז לעבודה דתקיעת שופר בר"ה — "בשופר אפתנו"[10] — כנודע. אליהו התשבי הוא סוד עבודת התשובה דכללות עשי"ת[11], שבה שתי נקודות — תשובה בלב (נקודת הימין) ווידוי בפה (נקודת השמאל). בקול השופר הכל אחד, שהרי בסוד ה־א הפשוטה דקול השופר מתאחדים הלב והפה ביחוד אמיתי, בסוד מלוי אלף, שהוא ר"ת לב פה כנודע. וזהו י אחת מלמעלה ושתי יודין מלמטה, וד"ל.

והנה מז הוא הוי' אהיה כנ"ל ובן הוא הוי' הוי'. ברבוע כללי (הוי' פעמים אהיה והוי' פעמים הוי') עולים תורה תורה, בסוד נשמתא דאורייתא (בחינת שמים, יחודא־עילאה) וגופא דאורייתא (בחינת ארץ, יחודא־תתאה) — תורת הנסתר ותורת הנגלה. מז פעמים בן עולה ד"פ תורה, כאשר כל אחת משתי בחינות התורה הנ"ל כלולה משתיהן, וד"ל.

מצות שלוח הקן[1]

א

בענין מצות שלוח הקן, כתוב בהגהות השמ"ש לע"ח[1]: "שאין מצות שלוח הקן נוהגת אלא בזמן שהזו"ן הם בסוד יניקה. ולכן צריך להזהר שלא לעשות מצוה זו בעת שיש לזו"ן מוחין דגדלות, כגון בעתות התפלה וכיוצא, ולא במ"ט ימי העומר, ולא מראש השנה עד שמיני עצרת, ולא בכל שנת הז', ולא בשנת היובל בזה"ז".

הנה בספר "מנחת כהן" למו"ה מרדכי משה הכהן קרפמן, בהלכות שלוח הקן, הלכה יא בהערה, מפלפל באריכות ב"חידוש" (לשון בעל אמל"י) נפלא זה, ע"ד הקבלה וכן ע"ד הנגלה, ולבסוף נשאר בצע"ג בנוגע לכל הענין, עיי"ש ובספרו "הליכות עולם" סימן יט. ומה שכותב שלדברי הרש"ש ז"ל הנ"ל המצוה נוהגת בשבת, מזה שאיננו מוציאה מן הכלל בפרוש, אין זו ראיה כלל, שהרי בתבת "וכיוצא" נלמד שבת במכ"ש מ"עתות התפלה" (ולא כמו שפרש הוא דקאי על ג' שעות אחר כל תפלה עיי"ש וק"ל).

ב

ביסודו של דבר, נלע"ד בד"א, שהכל תלוי במארז"ל: "'כי יקרא'[1]  — פרט למזומן"[2], וכמובא בע"ח הנ"ל, שבשעת רביצת האם על הבנים הוי "זווג המקרה" דאו"א עיי"ש.

והנה ע"ד הנגלה הגדרת "מזומן" תלויה במציאות חצונית (דבחינת "חפצא"), אך ע"ד הנסתר הגדרת "מזומן" תלויה במציאות פנימית (דבחינת "גברא", שהוא הוא המכון לגילוי כל האורות העליונים  — ה"חפצא" הרוחנית). כלומר, לו יצויר שברוה"ק וכיוצ"ב ידע אדם מהמצאות קן צפור בדרך וכו' טרם קרהו בדרך (לשון זה מרמז ל"אשר קרך בדרך"[3] במצות מחית עמלק שבסוף פרשת כי תצא, וד"ל), אין זה בגדר "כי יקרא" אלא הריהו "מזומן" בדעתו. והוא סוד "מוחין דגדלות" בכ"מ (בעבודת השי"ת התמידית הו"ע "הריני מוכן ומזומן וכו'", בחינת "הכון לקראת אלקיך ישראל"[4]  — תקון ענין ההליכה עמו יתברך בקרי).

והיינו יסוד תורת מורנו הבעש"ט זי"ע  — דרך החסידות  — וכפרושו[5] ע"פ "שומר מצוה לא ידע דבר רע"[6] ששומר ומצפה מתי תבוא מצוה לידי ואקיימנה, כמ"ש "ואביו ('מוחין דגדלות') שמר את הדבר"[7].

בספירת העומר, "שמירה" זו הוא ענין העבודה של "צפיה לישועה"[8] שיש בימים אלה, וכמבואר במ"א[9], שעבודה זו שבספירה היא כנגד ה עילאה שבשם המקבלת מאור ה־י שבשם — גילוי אור הישועה שמאיר בשלמות כניסת ה"מוחין דגדלות" בחג השבועות [שבזה יתורץ קושיתו של בעל "מנחת כהן" הנ"ל בענין הגדרת "מוחין דגדלות" בימי הספירה שהרי כניסת המוחין אינה נגמרת אלא בתשלום ימי הספירה, ולא ניחא תרוצו של בעל "שמן ששון" עיי"ש. והנה הבחינה שאינה מסתלקת במשך כל יום מימי הספירה היא בחינה זו דוקא של "צפיה לישועה", וד"ל. וכן יתורץ בזה מה ששמעתי לומדי קבלה מקשים למה לא ראינו בין מנהגי חסידי חב"ד (שנוסח חב"ד הריהו נוסח האריז"ל) הידור לחפש אחרי מצוה זו של שלוח הקן וכיוצ"ב לקיימה בגלגול זה כמובא בכתבי האריז"ל[10]. וי"ל שהרי כל ענין החסידות בכלל וחב"ד בפרט, הוא ענין עבודת ההכנה בסוד "מזומן" תמיד והוא ע"ד לע"ל (כמ"ש אי"ה)[11]].

ג

ועוד נ"ל שסוד מצות שלוח הקן נוגע וקשור לסוד "אלדד ומידד מתנבאים במחנה"[1]. והיינו ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל[2] שאלדד ומידד הם בסוד ב' דדים  — מקור מוחין דיניקה  — ומה שנבואתם שרתה עליהם בהיותם במחנה "ולא יצאו האהלה"[3] היינו בסוד "זווג המקרה". וכן עצם נבואתם  — "משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ"[4]  — הוא ע"ד "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך"[5], וד"ל.

יהושע טען "אדני משה כלאם"[6], היינו כדי לקיים בהם עצמם "שלח תשלח את האם" (אם ר"ת אלדד מידד). אך משה ענהו "המקנא (מלשון קן צפור וד"ל) אתה לי ומי יתן כל עם הוי' נביאים וגו'"[7], היינו שאצל משה — מוחין דגדלות — אין כאן מצות שלוח הקן כלל, כיון ש"מזומן" בדעתו "ומי יתן וגו'". מה שאין כן אצל יהושע, נבואה זו היא בדרך מקרה בלבד, שהרי יהושע הוא בסוד "משרת משה מבחריו"[8] — מוחין דיניקה.

וזהו שלע"ל יקוים "ונבאו בניכם ובנותיכם"[9], ואזי לא תנהג מצוה זו כפשוטה (עיין לקמן). ועוד, יהיה מותר לקחת את האם על הבנים (כדין קן מזומן כנ"ל), בסוד "אם הבנים שמחה"[10] לע"ל.

ד

והנה כמה רמזים נפלאים לקשר הנ"ל (בין מצות שלוח הקן לאלדד ומידד):

"כי יקרא קן צפור" במספר קטן עולה אלדד; "כי יקרא קן צפור לפניך" במ"ק עולה מידד.

בשני הפסוקים של פרשת קן צפור יש הוי' (בפסוק ראשון) אחד (בפסוק שני) תבות, כמנין אלדד (סוד "טל ילדותך"[1]) [עיין בספר מנחת כהן הנ"ל בקשר שבין "כי יקרא" מלשון מקרה ומצות "קריאת שמע", מלשון "ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד"[2], וד"ל].

הפסוק הראשון כולו, עולה שמונים פעמים מידד. במספר קטן הוא עולה הוי' פעמים אחד (אלדד כנ"ל) כמנין שלח — התבה הראשונה שבפסוק השני: "שלח תשלח וגו'".

"את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים" עולה אלדד מידד פעמים הוי' ב"ה.

ה

נמצא שמצות שלוח הקן ע"פ נגלה, היא מצות עשה שלא הזמן (זמן עולה אלדד מידד הנ"ל) גרמא, אך ע"פ נסתר היא מצות עשה שהזמן גרמא, כלומר שבעת מוחין דגדלות אין מצוה זו נוהגת. והנה בפנימיות, זמן הוא סוד "שנה" בג' הבחינות עולם שנה נפש, שכנגד עיבור יניקה מוחין, כנודע, וממילא בבחינת ה"זמן" היא באמת מ"ע שלא הזמן גרמא, שהרי מוחין דגדלות הוא ענין גילוי הנפש האלקית שבישראל שהיא "למעלה מהזמן" בעצם [אך מתגלה למטה בזמן בסוד "מזומן" תמיד לקיום רצונו יתברך כנ"ל. "מזומן" הוא מלשון זמן, אלא שהוא במשקל נפעל, ממילא ומאליו, כמבואר בדא"ח בענין ההפרש שבין רוצה למרוצה, וד"ל].

וזהו סוד "מצות בטלות לעתיד לבא"[1], דקאי על תחית המתים כמבואר בתניא[2]. אך מבואר בדא"ח שכל הגלויים של תחית המתים מתחילים תיכף בביאת המשיח בב"א, והיינו ע"ד מצות זכירת עמלק ומחיתו לאחר קיום המחיה בפועל, וכן בטול מצות שלוח הקן כאשר סוד הקן הריהו "מזומן" תמיד כנ"ל, וד"ל. וזהו שבמצוה זו דוקא נאמר "למען ייטב לך והארכת ימים"  — המשכה מ"יום שכולו ארוך"[3] שמתגלה גם בעוה"ז בביאת המשיח, והיינו ש"בטול" המצוה הוא הוא קיומה העצמי והנצחי, וד"ל.