מבוא
פתיחת ספר יצירה
בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק יה הוי' צבאות
אלהי ישראל אלהים חיים ומלך עולם אל שדי רחום וחנון
רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש הוא
וברא את עולמו בשלשה ספרים בסופר וספר וספור
א
בששת ימי בראשית מופיע שם אלקים לב פעמים: ו פעמים ביום אחד; ג פעמים ביום שני; ה פעמים ביום שלישי; ד פעמים ביום רביעי; ד פעמים ביום חמישי; י פעמים ביום הששי. ששת ימי בראשית הם כנגד שש מדות הלב:
יום א: חסדיום ב: גבורה
יום ג: תפארת
יום ד: נצחיום ה: הוד
יום ו: יסוד
לב שמות אלקים הנ"ל מתחלקים לפי הנ"ל כך:
וג
ה
דד
י
בסוד ההכאה: קו ימין — ו פעמים ד עולה כד; קו שמאל — ג פעמים ד עולה יב; קו אמצעי — ה פעמים י עולה נ. הכל עולה אלהים (אלה ים), כללות הסוד של מעשה בראשית [היחס בין ימין לשמאל בהכאה הוא בסוד "שלם וחצי", וכן הוא היחס בין חסד לגבורה ובין יסוד לתפארת. נצח והוד שוים, וד"ל].
כל ששת המספרים בהכאה עולה קכ (סוד קכ צרופי אלקים) ברבוע כללי [הכאת שלש הספירות שנוטות לימין: חסד, תפארת, נצח, עולה קכ, וכן עולה הכאת שלש הספירות שנוטות לשמאל: גבורה, הוד, יסוד], שהוא סכום יה המעוקבים הראשונים (בסוד "נתיבות פליאות חכמה" ר"ת נפח, וד"ל), וכמ"ש "חקק יה וכו'" [יה הוא שם החכמה (הכוללת אבא ואמא עילאין), המאיר בקו האמצעי, ה בתפארת ו־י ביסוד, כנ"ל, ובבחינת "חותם המתהפך", וד"ל. והוא סוד המוחין, החיות הפנימית, של שם אלהים של מעשה בראשית, שבהסתלקות החיות הנ"ל נעשה "אלם", כידוע בסוד "מי כמכה באלם הוי' וגו'"[1], וד"ל].
כל ששת המספרים הנ"ל ברבוע עולה רב (בסוד רפח שעלה רב אלקים כנודע), והכל במשולש עולה קיז — אח פעמים אחד. לב, קיז, רב עולה הוי' ב"ה במשולש, ודוק. כל המספרים, כל אחד כפול יומו במעשה בראשית, עולה לב ועוד צא — אחד במשולש — "אין בטובה למעלה מענג (סוד אב פעמים אם, יחוד יה כנ"ל) וכו'"[2], וד"ל.
ה־י הנ"ל שביסוד היא בסוד יסוד אבא שמסתיים ביסוד ז"א. ה־ה שבתפארת היא בסוד יסוד אמא שמסתיים בתפארת דז"א. ה־וד שבקו ימין הוא סוד מלוי אות ה־יוד שבחכמה. ה־ג שבגבורה היא סוד חצי ה־ו שבחסד כנ"ל, וה־ד שבהוד היא שוה ל־ד שבנצח, כנ"ל, ובסוד נצח והוד תרין פלגי גופא, ששוים בכל.
ב
בראשית הוא ברא שית ומרמז לכללות שש המדות שבלב, שכנגד ששת ימי בראשית כנ"ל, ומרמז לשש פעמים אלקים שביום אחד של מעשה בראשית, שכולל בעצמו את הכל.
כמו כן שית מרמז לששת הפרצופים שבעולם התקון: עתיק יומין, אריך אנפין, אבא, אמא, זעיר אנפין, נוקביה דזעיר אנפין. בנפש הם: ענג, רצון, חכמה, בינה, מדות, דבור.
והנה שש המדות בעצמן מכוונות כנגד ששת הפרצופים השלמים באופן זה: שרש היסוד (אבר התענוג) הוא בענג (עתיק); שרש התפארת (רחמים) הוא ברצון (אריך, שבו יג מדות הרחמים); שרשי הנצח וההוד ("כליות יועצות"[1]) הם בחכמה ובינה (אבא ואמא); החסד והגבורה הם שרשי הבנין של פרצופי הז"א ונוק' (בנין הזכר מן החסדים ובנין הנקבה מן הגבורות).
על פי זה מובן היטב סודות המספרים הנ"ל: ו בחסד כנגד ו"ק דז"א; ג בגבורה כנגד הנוק' (וגם ביום השבת קדש דמעשה בראשית, שכנגד הנוק', יש ג שמות אלקים), שבנינה הוא במקום נה"י דז"א. שרש יה בענג ורצון (והם יה ד"איה מקום כבודו"[2], וד"ל); ו־דד הם בסוד אבא ואמא — "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[3], "כחדא נפקין כחדא שריין"[4] (ו־ד מוחין יש בכל אחד בפרט). והם בסוד "אלדד ומידד מתנבאים במחנה"[5], וד"ל.
ג
הלב נתיבות פליאות חכמה הן בסוד י ספירות וכב אותיות (כדאיתא בהמשך ס"י: "עשר ספירות בלימה ועשרים ושתים אותיות יסוד") [והנה "אות" הוא גם כנוי לשם קדוש בלשון חז"ל (ע"ד "גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות"). וזהו שברשימת השמות והכנויים: "יה, הוי' וכו'" יש כב תבות (מתוכם יה כנויים ו־ז שמות), ודוק].
עשר הספירות מאירות ביום ו בסוד "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"[1], וכב האותיות מאירות ב־ה הימים הראשונים, שכנגד הקצוות דהתפשטות ה חסדים ו־ה גבורות שבדעת (מקור ה מוצאות הפה, שמהם נמשכות כב אותיות, כנודע בכוונת "אתה". והיינו בסוד "דעת גניז בפומא", וד"ל), שמתכללים ביסוד ("כב אותיות יסוד") בסוד י ספירות שמאירות בו מחכמה עילאה כנ"ל.
וגהדד בהכאה עולה אמת (כאשר ה־א דאמת עולה אלף), סוד ראש תוך סוף הא־ב (הכל אמת עולה כללות כב האותיות מ־א עד ת).
"עשר ספירות בלימה ועשרים ושתים אותיות יסוד" עולה ב"פ מג ברבוע (ב"פ מג עולה אלקים דמעשה בראשית). סופי התבות: "עשר ספירות בלימה ועשרים ושתים אותיות יסוד" עולים לג ברבוע ("גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"). ס"ת "ועשרים ושתים אותיות יסוד" עולים כב ברבוע! (ס"ת "עשר ספירות בלימה" עולים ה"פ יא ברבוע, וס"ת "ועשרים ושתים אותיות יסוד" עולים ד"פ יא ברבוע, ודוק). כאשר מחלקים את תבת "בלימה" לשתי תבות: "בלי מה" (כמו שמופיע בכמה גירסאות של ס"י במשנה זו דוקא), אזי הר"ת יתחלקו ב־יג (יה פעמים יג) והס"ת יתחלקו ב־ז (קנז פעמים ז; הערך הממוצע של יה ו־קנז הוא אלקים, ודוק), וד"ל.
ד
"לעיני כל ישראל — בראשית"[1]: לב ראשית — "ראשית חכמה יראת ה'"[2] ("בראשית", ת"י "בחוכמא"). "עין" בחינת חכמה, יראה אותיות ראיה. "עיני ולבי שם"[3] — "עיניו למטה ולבו למעלה"[4] — יראה ושמחה ("נתתה שמחה בלבי"[5]).
אחורי תבת בראשית: ב בר ברא בראש בראשי בראשית עולה לב פעמים חכמה, בסוד לב נתיבות פליאות חכמה.
"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" עולה סכום כל המספרים מ־א עד חכמה, שהוא הבל — הלב — פעמים חכמה [שהוא לב פעמים חכמה הנ"ל ועוד ה פעמים חכמה (כנגד ה מוצאות הפה ו־ה אותיות כפולות מנצפך) שעולה שסה (ימות שנת החמה שכנגד שסה מצות לא תעשה שבתורה, ששרשן בידיעת השלילה שבחכמה)].
לב פעמים אלקים עולה ברוך אתה הוי' הטוב והמטיב (כאשר ה־ב דברוך עולה אלפיים), הטוב בסוד הר"ת של "בראשית ברא אלקים (ה) את השמים ואת הארץ (טוב)", והמטיב בסוד "עולם חסד יבנה"[6] ו"חסד א־ל כל היום"[7], ובסוד עב שמות, אלה ואלה (אלהים, "אלה" בלשון רבים, בסוד לו צדיקים נסתרים ו־לו צדיקים נגלים, סוד עב גשרים, כמבואר בדא"ח[8]). לע"ל יהיה כולו "הטוב והמטיב". וזהו סוד פתיחת התורה ב־ב רבתי, סוד "ברוך וגו'", כאמרז"ל.
י פעמים אלקים דיום ו הוא סוד "תכלית שדי"[9] — "שאמר לעולמו די"[10], ו"שיש די באלקותו לכל בריה"[11].
ה
לב הוא ב פעמים ב פעמים ב פעמים ב פעמים ב. בבבבב עולה י, לרמז שהלב כלול ב־י [וכן י פעמים כב עולה רכ שהוא סכום י המשולשים הראשונים, לרמז על התכללות כל ה־לב — י ו־כב — ב־י; וכן קו המקיף בעגול שקוטרו י עולה לב בקרוב; וכן "לב חכם ישכיל פיהו"[1] עולה י פעמים י, ו"ישכיל פיהו" ב־כב אותיות].
הכל נכלל בסוד ה־ב רבתי דבראשית, ו־ה פעמים ב בסוד ה חומשי תורה, ה פעמים "אור" דיום אחד[2], ו־ה זעירא ד"בהבראם"[3]. הכל בסוד י עומקים דס"י, שהם ה "מימדים" כאשר בכל מימד יש ב קצוות.
ו
בכל שם אלקים נעלם שם הוי' ב"ה, בסוד "כי שמש ומגן הוי' אלקים"[1], ובסוד "ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים"כב. לב פעמים הוי' עולה ארץ ישראל, פנימיות כל הבריאה כולה, ובסוד "אוירא דארץ ישראל מחכים"[2].
וי"ל ד"נתיבות פליאות" היינו כנגד שמות ההוי' ב"ה דוקא, בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ"[3], וסתם ארץ היא ארץ ישראל. ומפלא נעשה אלף בסוד "אאלפך חכמה"[4], "בהר הוי' יראה"[5] לאברהם בהבראם.
והנה, "שלשים ושתים נתיבות" עולה מח ברבוע, שעולה לב ("שלשים ושתים") פעמים חסד. והוא כידוע בקבלה, שכל נתיב חכמה הו"ס שם עב (חסד), ובסוד "'אל' ('חסד אל') נהירו דחכמתא" (חכמה עולה חסד ע"ה), וד"ל. והוא סוד "חסד לאברהם" (מחבר ספר יצירה).
"שלשים ושתים נתיבות" במילוי: שין למד שין יוד מם ואו שין תו יוד מם נון תו יוד בית ואו תו עולה נו ברבוע, שעולה לב פעמים צח (ב"פ ז ברבוע). נמצא שחלק המילוי עולה לב פעמים הוי' ב"ה (שהרי צח עולה חסד הוי'), שהוא עולה ארץ ישראל כנ"ל (הפנימיות של לב פעמים אלקים של מעשה בראשית).
ב"שלשים ושתים נתיבות" יש יו אותיות, ד ברבוע:
שלשי
םושת
יםנת
יבות
ארבע פנות הרבוע — שיית — עולה י פעמים חסד; השאר עולה כב פעמים חסד (דהיינו חלוקת לב ל־י ו־כב כנ"ל). ארבע אותיות הרבוע שבאמצע, שהוא רבע הרבוע הגדול — ושםנ — עולות כב פעמים חי, שהוא חלק הרבע מחשבון הרבוע הגדול — כב פעמים חסד הנ"ל. הטור הראשון — שםיי — שזהה לאלכסון היורד משמאל לימין — ישםי — עולה ה פעמים חסד. השאר עולה ו פעמים חי ברבוע, ודוק.
ז
אחד בהכאה עולה לב, והוא סוד "אאלפך חכמה" כנ"ל: המח הראשון הכולל — א — הוא מח החכמה; והוא ב (אצבעיים) על ב על ב שעולה ח; ממנו מתפשטים ד מוחין, חו"ב וחו"ג שבדעת (ע"ד ד הבתים שבתפלין של ראש), שבכל אחד ח כנ"ל. וזהו סוד אחד בהכאה שעולה לב.
חכמה אחד עולה אלקים דמעשה בראשית, והוא חכמה אהבה, סוד "אברהם אוהבי"[1]. והוא אב רם — "שכל הנעלם מכל רעיון"[2], וכן "אחד היה אברהם"[3] — "כי אחד קראתיו"[4] (ואברהם קראו — למקום המקדש — הר = אאלפך חכמה כנ"ל). והוא הוא המחבר של ספר יצירה.
גילוי "אחד האמת" הוא בחכמה דוקא, כמבואר בתניא[5]. אחד האמת הוא סוד יחיד — י יחד ("עשר ספירות בלימה ועשרים ושתים אותיות יסוד"), ובסוד הוי' אחד = אלדד, הוי' יחיד = מידד, מתנבאים במחנה — חן מה ("כן בנות צלפחד דוברות וגו'"[6] — "חן חן לה"[7]).
וזהו סוד יג מדות שהתורה נדרשת בהן של רבי ישמעאל, כמנין אחד, ו־לב מדות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, כמנין אחד בהכאה, ודוק.
ח
לב עולה יהווה שהוא כבוד (כב ו־וד) הוי' ב"ה שימלא את כל הארץ, בסוד "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[1] — "בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל"[2] — "בלב כל חכם לב נתתי חכמה"[3] — כח מה — בטול במציאות להוי' אלקי ישראל, ועי"ז "נדחי ישראל יכנס"[4].
והוא סוד לב חוטי ציצית [עם ח חוטין ו־ה קשרים עולה תריג כנ"ל — "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי"[5] — כפרוש הבעש"ט זי"ע[6]. בראשית סוד בראתי ש שהוא "קנקן חדש מלא ישן"[7] (קנקן מלא: קוף נון קוף נון עולה ח פעמים חכמה), וד"ל].
לב עולה אהיהוה, חבור אהי' הוי', נביעת הא"ס בחכמה — "נחל נבע מקור חכמה"[8].
לב הוא ציור א כזה: יווי, בסוד לב שנים — יו למעלה ו־וי למטה, סוד הרקיע המבדיל בין מים למים, ומים תחתונים בכים ב"ברוך כבוד הוי' ממקומו"[9]. וזהו סוד "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא"[10]. חדוה — ענג, בחינת "אז תתענג על הוי'"[11] — "עמק רום"[12]; בכיה — מרירות, בחינת "ותתפלל על הוי' ובכה תבכה"[13] — "עמק תחת"מו. "עמק תחת" נשרש בעצמות ממש, למעלה מ"עמק רום", כמבואר בדא"ח[14]. וזהו בכיה בגימטריא יחידה וחדוה בגימטריא חיה, והן, בשרשן, ח"י דיחידה, וד"ל.
ט
לב נתיבות פליאות חכמה הם ג פעמים י"ס דעולמות, נשמות אלקות ו־ב צנורות המחברם (סוד שני כתרים דנשמות ועולמות, וד"ל).
וכן בחכמה גופא: י"ס דפרצוף אבא דחכמה וי"ס דפרצוף אמא דחכמה, ו"ק דז"א דחכמה וו"ק דנוקבא דחכמה. [בכתר יש יג תקו"ד (מדות הרחמים) פו"ח סוד כו — עשרים וששה סוד כתר תורה שהוא עשרת הדברים שבהם כתר אותיות, וכן כו הוא הפוך ספרות של מספר כתר; בחכמה יש לב נפ"ח; בבינה יש נ שע"ב. והם סוד: כב ד (אהוי — כללות כב אותיות היסוד); כב י; כב כח. ד י כח הוא סוד מב (אותיות שם הוי' ב"ה — פשוט, מלוי, מלוי המלוי, כנודע), וכב כב כב הוא סוד גלגל שהוא הוה היה יהיה בכח"ב, וד"ל].
י
לב אריה (אל הימין — בחינת "חסד לאברהם"[1]. אריה עולה ג פעמים חסד, בסוד עב גשרים — עב שמות ובכל שם ג אותיות) סוד אברהם, רמח מצות עשה כנגד רמח אברים שנבראו בצלם אלקים.
סוד רמח הוא ט פעמים ט פעמים ג ו־ה חסדים המגדלים (ג בחזקת ה ו־ה הכוללים). לב הוא ג (שרש ט) פעמים ג פעמים ג ו־ה כנ"ל. נמצא שלב הוא שרש רמח, "ומצאת את לבבו נאמן לפניך"[2].
נמצא שלב הוא שלמות פרצוף נה"י (ג ספירות; בהתכללות: ג פעמים ג עולה ט; בכ"א ג בחינות כלים, פנימיות אמצעיות וחצוניות: ט פעמים ג עולה זך; ועם ה חסדים כנ"ל עולה לב) — עיבור.
בפרצוף ו"ק — יניקה — יש עד"ז ג מדרגות: נט (ו פעמים ג פעמים ג ו־ה. וכן עד"ז המספרים הבאים, ודוק), קיג, רכא (ו פעמים ו פעמים ו עם ה חסדים. והוא כאשר כ"א מבחינות הכלים כלולה משתים — פנימיות וחצוניות, ודוק, וכן בהבא להלן).
בפרצוף דט"ס — מוחין — יש ו מדרגות: פו (אלקים), קסז (הוי' אלקינו הוי' אחד), רמח (בצלם אלקים — אברהם כנ"ל), שכט, תצא, תשלד (ג המדרגות האחרונות הן כנגד הקיני והקנזי והקדמוני שהובטחו לאברהם אבינו ע"ה אך לא יתגלו עד לע"ל).
הכל עולה י פעמים (כלומר שהערך הממוצע של כל עשרת המספרים — עשר ספירות — הנ"ל הוא) רמח [עשר פעמים המדרגה השביעית של עשר המדרגות, בסוד "כל השביעין חביבין"[3] (לאברהם — "כי אחד קראתיו"). והוא חשבון השמות של ה חומשי תורה: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר (רמח), דברים. והוא פ פעמים לא סוד פלא — אלף, "אחד היה אברהם", והוא פלא (בסוד "ונפלינו אני ועמך וגו'"[4])].
יא
נתיב הוא תן בי — "בלב כל חכם לב נתתי חכמה", ובסוד "כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי"[1] — ידיעת השם בחכמה אלקית ע"י חשק, בחינת נקודת החכמה — חכה למתמהמה.
"במים עזים נתיבה"[2] — תן ביה — "ביה הוי' צור עולמים"[3].
נתיב עולה ב"פ רלא שערים (פנים ואחור), והוא ה"יהלם" של אהיה (ב"פ אהיה במשולש) — "אהיה אשר אהיה". אהיה הוא סוד השם הקדוש ביט היוצא מהפסוק הנ"ל "כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי", והוא שמן באתב"ש — "שמן משחת קדש", כידוע בכוונת הטבת נרות חנוכה, וד"ל.
יב
יש ז שמות של "דרך"[1]: ארח, מעגל, מסלול, משעול, נתיב, שביל, דרך. וי"ל:
"ארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום"[2], סוד חד ארחא בפלגותא דשערי — מקור רצון המשפיע;
"ינחני במעגלי צדק למען שמו"[3] — היקף הגלגלתא — מקור רצון המקבל;
"סלסלה ותרוממך"[4] — פאות הראש — רצון ב"הליכות עולם"[5] — הלכות התורה;
"משעול הכרמים"[6] — "יינה של תורה"[7] המאיר מיין הטוב שבפנימיות מו"ס בתרין תפוחין קדישין (בסוד "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני"[8]) — שע נהורין דאור הפנים, וכולל את כל תקוני הדיקנא דאריך;
"אור לנתיבתי"[9] — ראשית הגילוי בחכמה עילאה מ"נחל נבע מקור חכמה" — "נצר חסד"[10] — נתיב צר חכמת הסוד;
שביל — "בשביל חנינא בני"[11] — "בשבילי נברא העולם"[12] — יש לב — יסוד אבא המשפיע ביסוד אמא — תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין; דרך המלך מבחינת "אלקים חיים ומלך עולם"[13] — יסוד ומלכות דתבונה עד למלכות שמים, ומקבל משם מה החדש דאיהו ארח אצילות, דנעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן.
יג
"פליאות חכמה" — חכמה סתימאה שבכתר עליון — "שכל הנעלם מכל רעיון", בחינת אב רם כנ"ל. ר"ת פלא (חכמה סתימאה) אלף (סוד הדיקנא — "נצר חסד לאלפים" — "אאלפך חכמה", אבא יונק ממזל הח') יוד (נקודת ההברקה של חכמה עילאה) הוא סוד השם הקדוש פאי (שעולה צא — שלוב הוי' ואד'), ר"ת "פותח את ידך"[1] — א"ת "ידך" אלא "יודיך" — ופתיחת הצנור (נוצר אותיות צנור כנודע) הוא ע"י נביעת האין־סוף מ"פלא" העליון.
ס"ת פלא אלף יוד הוא אפד, שהוא ר"ת "אלמדה פשעים דרכיך"[2], סוד האחור של "אאלפך חכמה", בסוד פרצוף אל דאלב"ם — אולפן לימוד — כמבואר במ"א, וד"ל.
נתיבה פליאה חכמה עולה לו במשולש (מ־א עד לו) שהוא ו"פ פלא (בכל התנ"ך תבת "פלא", ללא אות נוספת, מופיעה ו פעמים).
"חקק" הוא סוד יצחק — שרש השעשועים העצמיים, אותיות החקוקות בעצמות ממש כביכול. והוא ח פעמים הוי' ב"ה כנגד ח ימי מילה, סוד "אז ישיר"[3] (מ־א עד לב) ו"צדיק וגו' כארז בלבנון ישגה"[4].
שמות הקדש וכו' הם בסוד יעקב — ישראל.
נמצא שהמשנה הראשונה של ספר יצירה בנויה על פי סוד שלשת האבות: "בשלשים ושנים...חכמה" כנגד אברהם (אב רם כו'); "חקק" סוד יצחק; "יה...וקדוש הוא" כנגד יעקב. והם הם סוד הג' ספרים של סיום המשנה: "וברא את עולמו בשלשה ספרים, בסופר וספר וספור" [שהם כנגד הג' ספרים שנפתחים בראש השנה — "ספר של צדיקים" כנגד אברהם אבינו ע"ה ("האדם הגדול בענקים", כמבואר בדא"ח); "ספר של רשעים" (בעלי־תשובה בכח, כמבואר במ"א) כנגד יצחק אבינו ע"ה (שמציל אף את הרשעים ע"י מסירות נפשו להשי"ת, וכמבואר בחז"ל [5]); "ספר של בינונים" כנגד יעקב אבינו ע"ה ("מי יקום יעקב כי קטן הוא", מדרגת הבינוני, כמבואר בדא"ח)].
יד
"חקק יה הוי' צבאות אלהי ישראל אלהים חיים ומלך עולם אל שדי רחום וחנון רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש הוא" — פו אותיות כמנין אלקים.
"יה הוי' צבאות אלהי ישראל אלהים חיים ומלך עולם אל שדי רחום וחנון רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש הוא" — כב תבות בשמות הקדש והכנויים כנגד כב אותיות. והרי כל "שם" נקרא "אות" בלשון חז"ל כנ"ל.
"יה הוי' צבאות" — צרוף י־ה־ו־ה (יה בחו"ב; הוי' בת"ת; צבאות במלכות — "אות הוא בצבא דיליה"[1]).
"אלקי ישראל אלקים חיים ומלך עולם" — צרוף יוהה (אלקי — חכמה, מלוי עב; ישראל — ת"ת; אלקים חיים — בינה; ומלך עולם — מלכות).
"אל שדי רחום וחנון רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש הוא" — צרוף והיה (אל שדי — יסוד; רחום וחנון — ת"ת ודעת; רם ונשא — כתר, וכל זה הוא ו שבשם שעולה עד הכתר; שוכן עד — מלכות, שכינה; וקדוש שמו — בחינת "מה שמו"[2] — "הוי' בחכמה"; מרום וקדוש הוא — סוד "ועבד הלוי הוא"[3], בינה. חו"ב נקראו "קדשים" — תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין כנודע).
שלשת הצרופים: יהוה, יוהה, והיה הם הצרופים ה־א וה־ג וה־ז, מבין יב צרופי שם הוי' ב"ה. והם כנגד ג החדשים: ניסן, סיון, תשרי, שהם ג החדשים שבהם מועדי השנה — "שלש רגלים תחג לי בשנה" (ובתשרי סוד אור חוזר ע"י עבודת התשובה שעולה עד פנימיות הכתר לעורר יג מדות הרחמים, וד"ל).
והם בעצמם סוד "סופר ספר ספור":
"פסח" הוא סוד "פה סח" ו"כל המרבה לספר — 'ספור' — ביציאת מצרים הרי זה משובח"[4];
שבועות הוא זמן מתן תורתנו ב"ספר" — "אנא נפשי כתבית יהבית"[5];
על נסוך המים בחג — תשרי — נאמר "ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה"[6] (בחדש השביעי, החביב), שהרי שרש ה"סופר" הוא בעצם החכמה — כח מה, בטול במציאות לבעל הרצון ב"ה, וה"ספר" הוא ענין המשכת החכמה בבינה — "יינה של תורה".
ג שמות הוי' ב"ה הנ"ל, הם סוד השם הקדוש של יב אותיות, סוד הוה והיה ויהיה כאחד, וסוד "ברוך הגבר אשר יבטח בהוי' והיה הוי' מבטחו"[7] — ש"כל הבוטח בה' זוכה להיות כיוצא בו"[8].
טו
"וברא את עולמו":
תחלת הבריאה היא בסוד "ישמח הוי' במעשיו"[1], וכמבואר בדא"ח[2] שהוא ענין השעשועים העצמיים מיכולתו הפשוטה לברוא כביכול. ואח"כ "ברא וכו'" בפועל בשלשה שלבים כלליים: "עלית הרצון", "השערה", "צמצום" וכו', שהם עצמם בסוד: "סופר ספר ספור".
הסופר הוא סוד "עלית הרצון"; ה"ספר" הוא סוד "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", בחינת "ועל ספרך כלם יכתבו"[3]; ה"ספור" הוא סוד הצמצום ומקום פנוי והמשכת הקו וכו' (דהיינו ספור מעשה בראשית בפועל ממש).
טז
סופר ספר ספור עולה א'לב — גילוי "אלף אורות" — "אאלפך חכמה" — "בלב כל חכם לב".
והוא סוד "תורת הוי'"[1] ב"ה שכוללת שלשה ספרים הנ"ל, וסוד התפלה "שלח אורך ואמתך"[2] ("פתח דבריך יאיר"[3] — "ספור"; ו"משה אמת"[4] — "סופר"; "ותורתו אמת"פח — "ספר") — "המה ינחוני" — בלב נתיבות פליאות חכמה וכו'.
ועולה יב (בסוד יב צרופי הוי' ב"ה) פעמים אלקים — "הנה אלקינו זה"[5] (וכאשר כ"א מה־יב כלול מ־י עולה קכ צרופי אלקים).
יז
במשנה ראשונה זו יש לו תבות בסוד בראשית — ברא שית — "מי ברא אלה"[1] ("ברא אלהים") — ו פעמים ו. שרשו — ו — מרומז ב־ו התבות הראשונות, עד סדר שמות הקדש: "בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק". [לו לב הוא סוד לולב כנודע].
וכמו כן לו הוא המשולש של ח, סכום כל המספרים מ־א עד ח (בסוד לו הנרות של שמונת ימי החנוכה). שרש המשולש — ח — מרומז ב־ח התבות האחרונות של המשנה: "וברא את עולמו בשלשה ספרים בסופר וספר וספור" (ו התבות הראשונות הן בסוד אבג, וכב השמות והכנויים הם בסוד דהוז).
מ"בראשית ברא אלקים" עד "ביום עשות הוי' אלקים" יש לו שמות אלקים (לב דששת ימי בראשית כנ"ל, ג דיום השבת קדש, ו־א דפסוק "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים", שבפעם הזאת מתגלה לראשונה פנימיות הכונה שבשם אלקים — גילוי שם הוי' ב"ה. והוא ענין "שם מלא". פסוק זה שייך עדיין לסיכום הספור של הפרק הראשון של מעשה בראשית, כמבואר בפירש"י. סכום יב האברים הראשונים של הסדרה הנבנית מ־א, ג, לב עולה עח — ג שמות הוי' ב"ה — ברבוע. עח עולה יב במשולש, ודוק).
לו פעמים אלקים עולה ג פעמים סופר ספר ספור, והיינו בסוד ההתכללות של כל אחד מהספרים בכולם. והרי שלשת הספרים הם בסוד חש מל מל — הכנעה, הבדלה, המתקה — וכל אחד כלול מכולם (שיש מי שמדבר בשתיקתו בסוד "דממה וקול אשמע"[2], ויש מי ששותק בדבורו בסוד "קול דממה דקה"[3], וד"ל).
יש במשנה הראשונה נצח (שעולה פסח, החג שכנגד אברהם אבינו ע"ה, מחבר ספר יצירה) אותיות, הכל בסוד "אהל בל יצען בל יסע יתדתיו לנצח"[4].
לב פעמים לו פעמים נצח עולה חסד חנם אלפים מלכות, סוד ההמשכה מבחינת "מגן אברהם"[5] ל"מגן דוד"[6], וד"ל. והוא ב פעמים מילה אלפים הניתנה לאברהם אע"ה, ובסוד הסיום של ספר יצירה (ד"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"):
כשבא אברהם אבינו ע"ה הביט וראה והבין וחקר וחקק וחצב ועלתה בידו הבריאה שנאמר 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'. מיד נגלה עליו אדון הכל יתברך שמו לעד והושיבו בחיקו ונשקו על ראשו וקראו 'אברהם אוהבי' וכרת ברית לו ולזרעו עד עולם שנאמר 'והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה'. וכרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו והוא ברית הלשון ובין עשר אצבעות רגליו והוא ברית המילה. וקשר עשרים ושתים אותיות התורה בלשונו וגילה לו את סודו, משכן במים דלקן באש רעשן ברוח בערן (נ"א שערן) בשבעה נהגן בשנים עשר מזלות.
חי
"בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק יה הוי' צבאות" עולה סג (חנה) פעמים נח (חן).
"וברא את עולמו בשלשה ספרים בסופר וספר וספור" עולה סג פעמים אדם (מה) [ובו לה אותיות; הערך הממוצע של כל אות עולה אנכי].
כל רשימת השמות והכנויים שבאמצע: "אלקי ישראל אלקים חיים ומלך עולם אל שדי רחום וחנון רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש הוא" עולה אדני ברבוע כללי [ג תבות מתחלקות ב־יג: וקדוש מרום וקדוש = "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" = אלקים פעמים אחד].
התבה הראשונה: "בשלשים" מתחלק ב־כב (כב פעמים אל); התבה האחרונה "וסופר" מתחלק ב־כב (כב פעמים טז. טז היא הנקודה האמצעית של אל). כל התבות שבאמצע מתחלקות ב־כב — כ פעמים כב ברבוע.
יש במשנה הראשונה לו תבות, שהוא ו ברבוע ו־ח במשולש. השורה האחרונה של המשולש הוא "וברא...וספור" [וברא מתחלק ב־יא (יא פעמים יט), חצי כב. נמצא שכל אחת מ־ג פנות המשולש מתחלקת ב־יא. וכן שאר כל המשולש כולו מתחלק ב־יא (יא פעמים אם במשולש — בית המקדש וכו', וד"ל)].
בשלשיםושתיםנתיבותפליאותחכמהחקק
יההוי'צבאותאלהיישראלאלהים
חייםומלךעולםאלשדירחום
וחנוןרםונשאשוכןעדוקדוש
שמומרוםוקדושהואובראאת
עולמובשלשהספריםבסופרוספרוספור
סכום שני האלכסונים שברבוע זה עולה כב פעמים טוב במשולש, שהוא ט פעמים "רחום וחנון"[1] (טוב פעמים טובה) [הרבוע הפנימי עולה י פעמים צא. ביחד עם ארבע פנות הרבוע עולה מח ברבוע כללי (שהוא ח פעמים רפח, כלומר שהערך הממוצע של כל תבה עולה רפח. והוא לב פעמים חסד, כמבואר לעיל בסוד "שלשים ושתים נתיבות"). כל שאר התבות עולות י"פ כט ברבוע, ודוק].
בשלשים
ושתים נתיבות
פליאות חכמה חקק
יה הוי' צבאות אלהי
ישראל אלהים חיים ומלך עולם
אל שדי רחום וחנון רם ונשא
שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש הוא
וברא את עולמו בשלשה ספרים בסופר וספר וספור
המשולש הפנימי עולה טוב פעמים הוי' ב"ה (חיים — טוב פעמים ד — ורחום וחנון — טוב פעמים כב. ביחד עם הרבוע הפנימי הנ"ל, ז התבות עולות ב"פ הוי' ברבוע, ודוק). שאר ב המשולשים עולים לב פעמים השגחה. המשולש החצוני עולה עד פעמים עד הוי' (ק), ודוק.
שער הנון
א
בענין שער הנון, הנה יש נ שערי בינה[1], וידוע שבינה בכללות נקראת יש, משא"כ שער הנון נקרא אין, והיינו שמורה על שרש הבינה בכתר עליון הנקרא אין כידוע. וידוע שמשה רבינו ע"ה בחייו לא השיג את שער הנון[2].
ולהבין זה צריך להבין מארז"ל: "אין מזל לישראל"[3], והרי אמרו: "הכל תלוי במזלא"[4], ועוד אמרו: "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא"[5]. הנה הבעש"ט זי"ע מפרש: מזלא — מזל א. א היינו בחינת אין — כתר עליון, וזהו "אין — מזל לישראל".
וצ"ל דהרי פרוש הבעש"ט הוא פנימיות דאורייתא. והנה על פי פשט פרוש "אין מזל לישראל" היינו ששרש ישראל הוא למעלה מבחינת מזל לגמרי. משא"כ ע"פ פרוש הבעש"ט גם אצל ישראל שייך ענין המזל, אלא שהוא בבחינת אין דוקא, דלכאורה אין פרוש זה בבחינת פנימיות והעלאת דרגת ישראל ביחס לאוה"ע אלא אדרבה כו'.
אך בדרך צחות י"ל דהנה ידוע דכל ע לשונות אוה"ע ממקור אחד קדוש נחצבו, ולכן נכללו בכל לשון ולשון רזין דאורייתא כו' (וכל שכן בשפה שבה מדברים בני ישראל). והנה באידיש מצינו תיבת "שטרן" שפרושו "כוכבים", וגם "שטרן" שפרושו "מצח"[6], וצ"ל קשר הענינים שבתבה זו. אך י"ל שזה מרומז בהתבה עצמה, דהיינו שטרן אותיות שטר נ. הרי ששניהם — "כוכבים" ו"מצח" — הם בבחינת "שטר" שמעליהם אפשר לקרוא טבעי בני אדם כו' כידוע. וגם זאת ששניהם בבחינת נון דהיינו בחינת שער הנון, שהרי אי אפשר להגיע לשלמות גמורה בחכמות אלו, וכמו משה רבינו ע"ה שלא היה ביכולתו להגיע לשער הנון כו'. דהנה פרטי הכוכבים וכן פרטי שרטוטי המצח הם בבחינת בלתי בעל גבול, ובאמת פרט אחד יכול לשנות סדר פרטים הרבה בנוגע לפרוש הענינים וכנודע כו'. ומפני שהפרטים הן בבחינת בלתי בעל גבול וגם בבחינת צמצום אחר צמצום כו', א"א לשכל אנושי מוגבל לעמוד על תכלית חכמות אלו (והן חכמות ד"תהו", וד"ל).
ב
והנה "בינה" ענינה פרוט כנודע, ולכן "מינה דינין מתערין כו'"[1]. ושער הנון הוא ענין רבוי פרטים באופן בלתי־בעל־גבול, וד"ל. ולכן נקרא "אין" אע"פ דכל מט שערי בינה, שהם בבחינת גבול, נקראים יש דוקא. דזהו ענין הפרוט, דהיינו ישות הפרטים, דבעודם בכלל החכמה לא היו בבחינת ישות כו', וד"ל. אך פרטים באופן בלתי־בעל־גבול, אי אפשר להשיג בשכל המוגבל, דהיינו בשכל שבבחינת יש, אלא בשכל הנעלם מכל רעיון דוקא, בחינת אין. ולכן נקרא שער הנון בשם אין, וד"ל.
והנה הכוכבים וגם המצח הם בחינת אור מקיף דוקא, בחינת בינה (ביחס לזו"ן). וכן מזלא בגימטריא ג פעמים הוי' הוא מדרגת הבינה (ובה, בחצוניותה, קבוע השרש של "גלגל המזלות"). אך המזל העליון (של ישראל) הוא בכתר עליון כידוע. והענין הוא כנ"ל דשער הנון דבינה הוא בבחינת אין דכתר, וזהו מזלא, מזל אין, דמזל זה הוא בכתר דוקא, ולא כמזל דאומות העולם שמחצוניות הבינה כו', וד"ל.
ג
ועפ"ז יובן המשנה "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא וכו'"[1], שבאמרו "ולא עוד אלא וכו'" נמצא ש"זוכה לדברים הרבה" הוא ענין בפני עצמו, וצריך להבין מהו.
אך הנה התורה נקרא שטר[2], וכידוע מהבעש"ט בפרוש המשנה "האשה נקנית כו' ובשטר כו'"[3]. ו"לשמה" הוא ענין שער הנון [והרמז ד"לשמה" במספר קטן עולה יה, יחוד או"א, והוא ע"י ההתכללות של "הבן בחכמה וחכם בבינה"[4], דזהו בחינת שער הנון כידוע, וכנ"ל ששער הנון הוא סוד האין שבכללות מדרגת היש.
ועוד יש לרמז ע"ד החסידות, "לשמה", לשם התורה, ד"אורייתא מחכמה עילאה נפקת"[5] על מנת להאיר בעולם האצילות ובעולמות התחתונים בי"ע. אך מקור המשכתה הוא בצנור — "מזלא", צנור אותיות "נוצר חסד" כנודע — שמכתר לחכמה (דשבילא בקוצא תליא, וד"ל). והוא בחינת "והחכמה מאין תמצא"[6], דהיינו משער הנון שנקרא אין כנ"ל, וד"ל]. ולכן "זוכה לדברים הרבה" דוקא, דגם בעוה"ז יוכל להבין בבחינת פרטים בלתי־בעלי־גבול, וכגון בחינת ה"שטרן" בשני המובנים הנ"ל, וד"ל.
וזהו "אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל", דבחינת ה"יוצא מן הכלל" הוא בכל זאת "מן הכלל" דוקא. והוא ע"ד שער הנון הנקרא אין היוצא מכלל נ שערי בינה שבכללות נקראים יש. והיינו שבחינת אין שנכלל בכח בכלל הנקרא יש יוצא, מהכח אל הפועל והגילוי, מאותו כלל, על דרך ספירה ומנין בלתי־בעל־תכלית (מ־א עד אין סוף) שיוצאת מיסוד ושרש ענין הספירה: "עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשרה", וד"ל.
דבר הוי' זה הקץ
א
על הפסוק[1]: "ישוטטו לבקש את דבר הוי' ולא ימצאו", דרשו חז"ל[2]: "'דבר הוי'' זו הלכה; 'דבר הוי'' זה הקץ; 'דבר הוי'' זו נבואה". ופרש רש"י ז"ל[3]: "'זו הלכה'. כדכתיב[4] 'להגיד לכם את דבר הוי'' דהיינו תורה; 'זו נבואה'. כדכתיב[5] 'דבר הוי' אשר היה אל הושע וגו''; 'זה הקץ'. לא ידענא מהיכא". ובתוספות: "'דבר הוי' זה הקץ. דכתיב גבי גלות שבעים[6] 'לכלות דבר הוי' מפי ירמיה'".
ויש לומר דלא ניחא ליה לרש"י ללמוד מהפסוק "לכלות וגו'", שמדבר בהקץ דגלות בבל, אלא דבעי לאשכוחי "דבר הוי'" דקאי בהדיא אלעתיד (כשם שהנבואה הנ"ל ד"ישוטטו וגו'" קאי אלעתיד) ולא משכח [ובזה קיים הוא ז"ל בעצמו את הפסוק "ישוטטו לבקש את דבר הוי' ולא ימצאו". וכידוע דכל "לא ידענא" דרש"י קאי ארישא דלא ידע (שבבחינה זו אפילו הנקודה הפנימית שבלב איננה יודעת) ולא אתידע (שבבחינה זו "לבא לפומא לא גליא"; משא"כ כאשר "לבי אומר לי" שבפרש"י ז"ל, ודוק)].
ב
והנה בתחלת נבואת שמואל (ששקול כנגד משה ואהרן) כתיב[1]: "והנער שמואל משרת את הוי' לפני עלי ודבר הוי' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ".
"דבר הוי'" שבפסוק זה קאי, על פי פשוטו, על נבואה — "חזון נפרץ"[2].
אך לפי התוכחה הקשה שהוכיח ה"איש אלקים" את עלי הכהן על שלא הדריך את בניו בדרך הישרה, שקדמה לפסוק זה[3], יש לומר שגם "'דבר הוי'' זו הלכה" היה יקר בימים ההם.
ועוד, הרי עיקר נבואתו של שמואל הרמתי הוא בענין תקון המלכות בישראל ומשיחת מלך ישראל — וכמו שפתחה חנה ברוח הקדש את תפלתה שלאחר לידתו: "...רמה קרני בהוי'"[4], ודרשו חז"ל[5]: "רמה קרני ולא רמה פכי", דקאי אמשיחת דוד — "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו"[6]. והיינו שבפנימיות, כל נבואת שמואל שייכת לענין הקץ — קץ משיחנו — "'דבר הוי'' זה הקץ".
ג
וכן נמצא רמז נפלא לזה (ש"דבר הוי'" שבפסוק הנ"ל דשמואל היינו "'דבר הוי'' זה הקץ"):
תבת "הקץ" מוצפנת בדלוג השוה על יט־יט אותיות (קץ עולה י"פ יט, והוא סכום כל המספרים מ־א עד יט — יט ב"משולש"):
"והנער שמואל משרת את יהו־ה לפני עלי ודבר הוי' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ".
ועוד, כאשר סוף הפסוק נעוץ בתחלתו, ממשיך הדלוג של תבת "הקץ" עד א"ס (כלומר, כשמדלגים על יט האותיות הראשונות של הפסוק, הבאות לאחר האות האחרונה שבו — ה־ץ של "נפרץ" — חוזרים לאות ה של תחלת תבת "הקץ" וכו')[1].
ה־ה של הקץ היא ה־ה האחרונה של שם הוי' ב"ה, סוד בנין פרצוף המלכות במקומה באצילות. ה־ק של הקץ היא בתבת "יקר", שקאי כמו"כ על סוד כבוד (התגלות) המלכות (כידוע בסוד "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"[2] שכנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה). ה־ץ של הקץ היא בתבת "נפרץ" (האות האחרונה — החותמת — של הפסוק), סוד פרץ — "עלה הפורץ לפניהם"[3] (דקאי על מלך המשיח) — "מה פרצת עליך פרץ"[4], "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך"[5].
ובלשון החסידות: ה־ה קאי על עצם בנין המלכות כנ"ל; ה־ק קאי על גילוי אור העצם ("אור יקרות"[6]) בתחתונים (בסוד "העלם וגילוי"); וה־ץ קאי על גילוי כח העצם (לפרוץ גדר כו', וד"ל) בתחתונים (בסוד "עצם והתפשטות").
ויהי רצון שנזכה לגילוי הקץ — קץ משיחנו — תיכף ומיד ממש.
באור א "ישטטו רבים ותרבה הדעת"
א
על תבת "ישוטטו" איתא במסורה: "ב' א' מ"ל וא' חסר". כאן (בעמוס) כתיב "ישוטטו" מלא, ובסוף דניאל (יב, ד) כתיב: "ישטטו רבים ותרבה הדעת" — "ישטטו" חסר. שם קאי בהדיא על ("דבר הוי'" זה) הקץ, וכמ"ש: "ואתה דניאל סתם הדברים וחתם הספר עד עת קץ ישטטו רבים ותרבה הדעת". [ויש לומר דמה דהתם "ישטטו" חסר כתיב הוא מפני ההוראה של "סתם הדברים וחתם הספר" (וגם "סתם" ו"וחתם" ח"כ)].
והנה זה שנאמר "ישטטו רבים ותרבה הדעת" אין הכונה שע"י "ישטטו רבים" יתגלה הקץ, אלא: "'ותרבה הדעת'. לבאר החזון ולא ישיגו" (פרוש רבינו סעדיה גאון; ובמצו"ד: "'עד עת קץ ישוטטו וגו''. עד בא עת קץ הגאולה הנה רבים ישוטטו בתנועת המחשבה להשכיל אמיתת הקץ ויתרבה הדעת לחקור ביותר, וכאומר הנה יחקורו עד עת הקץ ולא ידעו מאומה, אבל בבוא העת אז יופקחו עיני כל להבין רמזי זמן הגאולה").
מכאן ניתן להבין שפרוש כח "הדעת" בנפש הוא ענין הריכוז וההתעמקות על מנת להשיג את הדבר המבוקש אע"פ שאינו בהכרח שיצליח להשיגו, ודוק. ויש לומר שמה ש"ישוטטו לבקש וגו'" מלא כתיב, בא (מילוי אות ה־ו) לבטא את התרבות הדעת שתהיה בחקירת עת הקץ (וכידוע שהדעת היא פנימיות התפארת, ו שבשם, ו החבור וההתקשרות לשכל המבוקש, כמבואר בתניא פ"ג), ואעפ"כ "ולא ימצאו" [ומה שכלל בידינו — "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין", י"ל שבהתשוטטות (כך היא צורת ההתפעל, ככתוב בירמיה מט, ג) זו אין מניחים לו לאדם להגיע להעמקת הדעת כדבעי, עד בא עת קץ, שלפני כן אין הזמן גרמא לחישוב הקץ (שאין גם חזון ברור ביחס ל"חשיבות" הקץ כמציאות ממשית, וד"ל), והיינו שההתשוטטות שבמחשבה בענין זה נשארת שטחית בלבד (שכדי שההתשוטטות — תנועת המחשבה — תביא את המתבונן להעמקת הדעת באמת, בריכוז והתקשרות עצמית לנקודה הפנימית שבשכל המבוקש, צריכה התנועה עצמה להיות תנועה פנימית במעמקי מסתוריה של נפש המתבונן, וד"ל), וממילא בעת ההיא ראוי לאדם להפנות את התבוננותו ותשומת לבו לענין אחר פורה יותר, ו"תיפח רוחן של מחשבי קיצין". ואעפ"כ בהתקרב עת הקץ לבוא, "ישוטטו לבקש את דבר הוי'" זה הקץ, והפעם בצדק, אך בתחלה "לא ימצאו", עד שלבסוף "יופקחו עיני כל להבין רמזי זמן הגאולה", וד"ל].
והנה בזכריה (ד, י) כתיב: "שבעה אלה עיני הוי' המה משוטטים (מלא וזכר) בכל הארץ". ובדה"ב (טז, ט) כתיב: " כי הוי' עיניו משטטות (חסר ונקבה) בכל הארץ". והם כנגד "ישוטטו" — "ישטטו" הנ"ל, וד"ל.
ב
על פי ההיקש שבין שני הפסוקים הנ"ל משמע ש"דבר הוי'" דהכא קאי על הקץ. ולפי זה פרוש "ישוטטו" דהכא הוא ע"ד "ישטטו" דהתם — התשוטטות המחשבה להבין כו' — ע"ד הלשון הידועה: "המחשבה משוטטת תמיד" [בסוד "אני שיט", דהיינו מה שה"אני" (הא' בחטף פתח) משוטט במחשבתו, ע"ד אניה בלב ים (עלמא דאתכסיא), תמיד. וכן תקון ה"אני" הוא ע"י שירעים עליו "בקול רעש ורוגז במחשבתו וכו'", כמבואר בתניא פכ"ט עיי"ש, כמו "שוט לסוס", וכמו שיתבאר לקמן], דהיינו "תנועת המחשבה להשכיל", וככתוב כאן: "ונעו...ישוטטו". [והוא ענין החיות שבמחשבה, וכידוע שגדר החי הוא מה ש"כל חי מתנועע" (וע"ד "בן איש חי", עיין רש"י בש"ב), וכיתרון מעלת החיות שבמחשבה ביחס לחיות שבדבור וכו', ושע"כ בטל הדבור למחשבה, עיין בתו"א סוף פרשת כי תשא, שמפרש שמה שהדבור בטל ביחס למחשבה הוא מפני שברגע אחד יכול לחשוב מחשבות עד אין קץ, משא"כ בדבור, וד"ל].
אך בת"י ל"ישוטטו לבקש את דבר הוי'" תרגם: "יהכון למתבע אולפן מן קדם ה'" ומשמע שמפרש "דבר הוי'" כפי הפרוש ש"'דבר הוי'' זו הלכה". [אך גם ברבקה נאמר "ותלך לדרש את הוי'" ות"א "ואזלת למתבע אולפן מן קדם הוי'". ואח"כ נאמר "ויאמר הוי' לה שני גוים בבטנך וגו'", שהוא ענין הנבואה בפרוש. וי"ל שב"אולפן מן קדם הוי'" יש שתי בחינות, כנגד "אאלפך חכמה (הלכה), אאלפך בינה (נבואה)" — "נצר חסד לאלפים", וד"ל. וגם כאן, אצל רבקה, יש מקור ל"'דבר ה'' זה הקץ" בתוכן המשך הדברים: "שני גוים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר", שעיקר קיום נבואה זו יהיה בקץ הימים (הימין) דוקא. ויש לומר שמרומזים כאן שלבי תהליך הקץ, וד"ל. בהפרש שיש בין "לדרש את הוי'" לבין "לבקש את דבר הוי'", ידוע בסוד דרישה, ביקוש, ייחול (ראה אגה"ק כד ובפרוש לקולו"י שם) שמכוונים כנגד בי"ע, וכן כנגד מחשבה דבור ומעשה. ועל כן בבריאה (מחשבה) נאמר "לדרש את הוי'" (ולא "דבר הוי'"), משא"כ ביצירה (דבור) נאמר "לבקש את דבר הוי'" (ומה ש"מבקשי הוי' יבינו כל", וכן "והיה כל מבקש הוי' יצא אל אהל מועד", היינו בסוד ההמשכה מנו"ן שערי בינה ("יבינו כל") ליסוד המאיר בעולם היצירה ("כל מבקש הוי'"), וההמשכה היא ע"י שרש והתכללות היצירה שבבריאה. והוא סוד "ישטטו" חסר כתיב, דקאי, ודאי, על המחשבה שבעלמא דאתכסיא — עולם הבריאה, וד"ל). ועוד נמצא מכל הנ"ל שההצדקה ל"ישוטטו וגו'", כמבואר לעיל, היא ע"ד זו של רבקה אמנו — רק כאשר "ותהר רבקה אשתו. ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי וגו'", והיינו בהתקרב עת קץ כו', וד"ל].
ואילו הרד"ק מפרש בהדיא (ע"פ דברי הראב"ע) ש"ישוטטו וגו'" פי' ההליכה בכל גבולות ארץ ישראל לבקש "'דבר הוי'' — זו נבואה" (ולא ימצאו).
לפי שני הפרושים האחרונים הנ"ל, "ישוטטו" היינו הליכה גשמית לבקש את דבר הוי' (וע"ד הנאמר בתורה: "והיה כל מבקש הוי' יצא אל אהל מועד"), ולפי"ז י"ל דמה ש"ישטטו" דדניאל חסר כתיב הוא מפני דקאי על התשוטטות המחשבה שבתוך לבו של אדם, הנסתרת מעיני כל חי, משא"כ "ישוטטו" דהכא מלא כתיב, דקאי על הליכה הנגלית לכל, ודוק. מכל מקום, נמצאנו למדים מכל הנ"ל שלכל אחד משלשת הפרושים של "דבר הוי'" שבדברי חז"ל יש יתד נאמן (גם) בפשוטו של מקרא זה — "ישוטטו לבקש וגו'", ודוק.
ג
סכום שני הפסוקים: "ישוטטו לבקש את דבר הוי' ולא ימצאו" (שעולה ז פעמים ברכה, ובו ז תבות, בסוד שבע ברכות, וד"ל) ו"ישטטו רבים ותרבה הדעת" ("ותרבה" עולה תריג; "ותרבה הדעת" עולה מב פעמים הוי' ב"ה, כמבואר במ"א בסוד האזכרות שבתפלין שעולות כמנין "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ", הפסוק הכתוב בתפלין דמרי עלמא (בשם הרב יעקב אורבך ז"ל)) עולה ג"פ גל ברבוע — "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".
ד
והנה השרש של "ישוטטו" הוא "שוט", ובו כמה פרושים: א. "ישוטטו" דהכא וכיוצ"ב; ב. "שוט לסוס", ובקונק' פרש: "מפני שמעלין ומורידין אותו ונראה כמשוטט" (ועוד י"ל, בפנימיות הענין, ע"ד "גלות — מה שהאדם הוא מטולטל ונע ונד בארץ, 'ישוטטו וגו'' — מכפרת" כמו "שוט לסוס", שיכיר שהינו סוס, או שגם יהפוך את הסוס שבו ליצור אנוש, כידוע בחסידות במעשה של הרה"צ רבי אברהם המלאך וכ"ק אדמו"ר הזקן). וכן "משוט מלחים" יובן עד"ז; ג. "השטים אותך" (יחזקאל כז, כו), לשון בזיון. ובספר השרשים להרד"ק מובא שגם "שטים" ("עצי שטים עמדים") י"ל שהוא משרש זה ("והדגש מקום הנח". ובקונק' מובא בשרש "שנט").
וידוע בדא"ח ש"שטים" הוא מענין שטות [או שטות דקליפה, כמו בפסוק: "ומעין מבית הוי' יצא והשקה את נחל השטים" (והיינו שהמעין מבית ה' הופך את השטות דלעו"ז לקדושה. והנה השטות דלעו"ז משתלשלת ממה שנמצא אצל השטן כתוב (בתחלת ספר איוב) "משוט בארץ ומהתהלך בה", שהוא ענין "עין הרע" (ובדקות יותר, בחטאו של דוד למנות את העם כתוב: "שוט נא בכל שבטי ישראל"), וצריך, לכל לראש, להפוך מדה רעה זו (שעליו נאמר "אם שוט ימית פתאם") להיפוכו ממש — "טוב עין הוא יברך", ע"י אהבת חנם לכאו"א מישראל, למעלה מטו"ד כו' ודוק. וזהו מה ש"שוט" הוא נוטריקון "שוחר טוב" (ובכפל ה־ט להיות "הוכפל בו כי טוב"). והוא גם בסוד כתר שם טוב שעולה על גביהן, וד"ל) או שטות דקדושה, כמו שמבואר בחסידות בענין "עצי שטים עמדים" דמלאכת המשכן] וגם מלשון שיטה (דרך חשיבה והתנהגות), עיין במאמר ההילולא לכ"ק אדמו"ר הריי"ץ זי"ע ד"ה באתי לגני פ"ה.
ה
והנה שיטת המשיח [שיטה שמתגבשת בו לאחר שמשוטט היטב בין כל פרושי שוט, ובסוד "שטו העם ולקטו" (בסוד "לקוטי אמרים", "לקוטי בתר לקוטי") שמופיע — הפעם היחידה שכתוב השרש "שוט" בתורה — בקשר למציאות המן: "מן הוא כי לא ידעו מה הוא". והיינו שמתבונן בענין זה גופא של עצם כח המחשבה לשוטט תמיד ובזה עולה למעלה ממחשבת האדם, וכדלקמן] היא שטות דקדושה — אורות דתהו (שטות דקדושה, שלמעלה מטעם ודעת כו') בכלים דתיקון (שיטה בהלכה — "הליכות עולם לו").
וזהו הסוד של "עצי שטים עמדים" — "עצי" מלשון "כליות יועצות"; "שטים" מלשון "ישוטטו וגו'". אך מכיון שגם כאשר "תרבה הדעת" עדיין "ולא ימצאו", לכן ינקוט המלך המשיח (עוד בטרם התגלותו והכתרתו ע"י כל העם) בשיטה חדשה — שטות דקדושה (על אף הבזיון העצמי שכרוך בדבר, וכמו שמצינו אצל דוד אביו: "ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני", שבכך מרביץ בשוט לסוס שבו כו', וד"ל), למעלה מטו"ד האדם, בבחינת "מחשבותי" [המשוטטות למעלה, תמיד, בסוד "כלם נסקרים בסקירה אחת" (שלמעלה מעלה מעיני ה' המשוטטים כו'), ולמעלה יותר, בסוד השיעור הקדום — "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" — סוד עולם המלבוש בגימט' "עצי שטים" שעולה גם תענוג עליון — חדוה ברבוע כללי, כמבואר במ"א. "עצי שטים עמדים" עולה ג"פ (כנגד ג התבות) רלא, מספר השערים (צרופי ב אותיות יחד) שבעולם המלבוש הנ"ל, אהיה ב"משולש", וד"ל] שלמעלה מ"מחשבותיכם".
ועי"ז — "עצי שטים עמדים" — יעמיד מלך המשיח (מה שגם למשה הוקשה הקמת המשכן, וד"ל) את חזון הגאולה (מה שמקדמא דנא "בני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו"), ובסוד "ויעמד השמן", שעמד בקיום הנצחי עד שיחיו המתים [והיינו ע"ד הסוד ד"בוצינא דקרדוניתא", נר חזק, בבוא תנועת החיים ("חיים להחיות") לשרשו האמיתי שבבחינת "חי בעצם". והיינו מה שע"י העמקת הדעת באמת — כתוצאה מתנועת התשוטטות המחשבה הפנימית כנ"ל — עולה לסוד עצם ה"מעמיק" שבנפש (בלשון כ"ק אדמו"ר האמצעי נ"ע בתחלת שער היחוד, ועיין בפרושו של הרה"צ ר"ה ז"ל שם), מוחא סתימאה (כח המשכיל) שבו מאיר "בוצינא דקרדוניתא" כנודע, וד"ל].
באור ב - עלית המלכות ובנין פרצופה
א
הנה "דבר הוי'" הוא ענין בנין פרצוף המלכות (עיין אגה"ק כה) שעומדת כנגד הנהי"ם דז"א:
"'דבר הוי'' זו הלכה" קאי על המלכות עצמה (ושרשה בעטרת היסוד דז"א כנודע, והיינו סוד מלך מלשון מוליך, שמוליך את עמו בצדק ובמשפט — "'הליכות עולם לו' — א"ת 'הליכות' אלא 'הלכות'".
"'דבר הוי'' זה הקץ" קאי על עמידת המלכות כנגד היסוד דז"א — סיומא דגופא דז"א, הנקרא "קץ חי".
"'דבר הוי'' זו נבואה" קאי על עמידת המלכות כנגד נצח והוד דז"א, וכידוע ש"נביאים" בנצח ו"חוזים" בהוד.
ב
נמצא שסוד "הקץ" מרמז לעצם הזווג של יסוד ומלכות — ביאת המשיח, משיח צדקנו, בפועל ממש (שאזי יקויים "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" בהמשכת טפת החסדים בזווגו ית' עם הארץ — "כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר הוי' צבאות" — המכונה "דעה" ע"ד "והאדם ידע וגו'"), והוא סוד ה"נשואין" של הקב"ה וכנסת ישראל לע"ל (יחוד ש"לא ידענא" בעוה"ז שאינו אלא בבחינת "קדושין" בלבד).
הקץ עולה יה פעמים אחד, וד"ל. בתבות "כי מלאה הארץ וגו'" יש רמז למילוי תבת הקץ: הא קוף צדי שעולה הארץ. במילוי דשם בן (ומילוי צ — צדיק, הכל בסוד "הקץ", וד"ל): הה קוף צדיק עולה ת, שלמות וקץ כל כב אותיות התורה וכו', סוד ת עלמין דכסופין דירתי צדיקאי לעלמא דאתי (תקון שק, וד"ל), כאשר יקויים היעוד של "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".
ג
כאשר המלכות עולה (בזמן הגאולה) מבי"ע לאצילות, נסתר הפרצוף דבי"ע (פרצוף ה"גלות"), ועד שלא נבנה מחדש הפרצוף דאצילות (פרצוף ה"גאולה") — "ישוטטו לבקש את דבר הוי' ולא ימצאו".
מכאן מובן המחלוקת, בסוגיא הנ"ל, בין רבנן ורבי שמעון, האם עתידה תורה (שבעל פה — עיין במפרשים) להשכח מישראל או לא.
רשב"י סובר ש"חס ושלום שתשכח תורה מישראל", בהיות שמצד הפנימיות דוקא, תורת רשב"י, אין הסתירה הנ"ל (דפרצוף המלכות בעליתה לאצילות להגאל) מוחלטת ח"ו, וכידוע בענין רקבון הגרעין בארץ טרם הצמיחה, שאין מהותה (הפנימית) של הגרעין נרקבת רק מציאותה (החיצונית), וכמבואר בחסידות (ובמ"א בנוגע לדעות הרמב"ם והרמב"ן בענין מצות התפלה דאורייתא כו').
וזהו פרוש דברי רשב"י שמה שכתוב "ישוטטו וגו' ולא ימצאו" היינו "הלכה ברורה (בטעמים — רש"י, כלומר פנימיות ומוחין — טעמי תורה, סברא) ומשנה ברורה (בחצוניות, גירסא) במקום אחד". "במקום אחד" — דוקא (אלא "סיני" לחוד ו"עוקר הרים" לחוד), וד"ל.
והנה רשב"י דורש את הפסוק "כי לא תשכח מפי זרעו" (ס"ת יוחאי כנודע, ובגימט' "בראשית ברא אלקים" וכן "תורה נביאים כתובים", וד"ל). "פי זרעו" היינו סוד הפנימיות והעצמיות של הזרע שאינו נרקב כנ"ל, וד"ל.
ובדעת חכמים, מה ש"עתידה אשה שתטול ככר של תרומה ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לידע אם טמאה היא אם טהורה היא ואין מבין", היינו שהאשה היא בסוד בנין פרצוף המלכות כנ"ל וכאשר היא יוצאת ועולה מבנינה בבי"ע כנ"ל, בנין הגלות, שאין שם דיני טהרה (אלא לבעלה, ובסוד הזווגים שנעשים גם בזמן הגלות, בסוד הספיחים כידוע, גם בעולמות התחתונים בי"ע) לא תמצא מבין ב"טהרות" ("דעת" עליון דאצילות, וכידוע שבפסוק "והיה אמונת עתך חסן ישועת חכמת ודעת וגו'", "ודעת" היא כנגד סדר טהרות). ועיין בפרוש ר' יעקב עמדין זצ"ל ש"עתידה אשה וכו' ואין מבין" כבר התקיים בשעה שבטלו דיני טהרות מישראל. אך לפי הנ"ל, "עתידה אשה וכו'" קאי על הזמן דשיבת ציון כו' (בעת עלית המלכות לאצילות, להטהר), ודוק.
ד
והנה כל המאמר הנ"ל: "דבר הוי' זו הלכה דבר הוי' זה הקץ דבר הוי' זו נבואה" עולה ג"פ (כלומר שהערך הממוצע של כל אחת מג' הבחינות עולה) כו — הוי' ב"ה — ב"משולש".
והוא עולה אנכי פעמים אחד, כמבואר סודו באריכות במ"א, שהוא כללות הערך של ז השמות הקדושים שאינם נמחקים.
והנה אחד מהשמות הנ"ל הוא השם שדי ב"ה, "שאמר לעולמו די", המרמז בפרט לכל ג' הבחינות של הלכה ("הליכות עולם לו") קץ ("די") נבואה ("שיש די באלקותו לכל בריה ובריה", "ונבאו בניכם ובנותיכם") — חושבנא דדין כחושבנא דדין.
והיינו מה שמופיע בכ"ד: "שמעו דבר הוי'" — ר"ת ש־די ב"ה. וכן בפסוק הנ"ל, שממנו דורשים חז"ל את ג' הבחינות של הלכה, קץ, נבואה שב"דבר הוי'", מופיע שם שדי בדלוג השוה על ב־ב אותיות: "לבקש את דבר י־הוה וגו'". ועוד יוצא השם ש־די מאותה ש (של "לבקש") בדלוג השוה לאחור על יג־יג אותיות: ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש וגו'".
באור ג - "הנה ימים באים"
א
הסדר של שלשת הפרושים של "דבר הוי'" שבפרש"י הוא: הלכה, נבואה, הקץ (שלא כבגמרא) ר"ת הנה, וכמרומז בתבה הראשונה של הנבואה הנ"ל: "הנה ימים באים וגו' לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'. ונעו וגו' ישוטטו לבקש את דבר הוי' וגו'".
וי"ל ש"דברי ה'" קאי על שתי בחינות של "דבר הוי'" (לפי הכלל של מיעוט רבים שנים), ועוד "דבר הוי'" שלישי, הכל כנגד ג' הפרושים של חז"ל ב"דבר הוי'".
לפי זה, מאחר ש"לשמוע את דברי הוי'" מתאים לשני הפרושים של "הלכה" ו"נבואה", נמצא ש"לבקש את דבר הוי'" קאי על "הקץ" בפרט (וכנ"ל בפנים המאמר, שרש"י ז"ל קיים בעצמו את "ישוטטו לבקש את דבר הוי' ולא ימצאו" בנוגע להפרוש "'דבר הוי'' זה הקץ", דפי' "לא ידענא מהיכא" ודוק. ועיין בבאור א בהיקש שבין הפסוק "ישוטטו לבקש וגו'" דהכא לבין הפסוק (בסוף דניאל) "ישטטו רבים וגו'", דשם קאי על הקץ בהדיא, ודוק). והיינו לפי הסדר הנ"ל (דנקט רש"י) של "הנה".
הנה הוא לשון גילוי אור, וכידוע ש"דבר הוי'" עולה "יהי אור" (ו"דברי הוי'" עולה "אריאל", שם המזבח שבבית המקדש, ובסוד "אל הוי' ויאר לנו אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח", אל יאר אותיות אריאל, ואל הוי' בגימט' מזבח, המעלה את הנצו"ק של הקרבנות להוי' באור אש, וד"ל).
וי"ל שג' אותיות אור מרמזות ל־הקץ (א — פלא עליון, ובסוד "קץ שם לחשך" שבשרש הנעלם של כל גילוי אור), נבואה (ו — המשכה וגילוי הפלא למטה), הלכה (ר — "ראש דברך אמת", ו"אין אמת אלא תורה") — הנה מלמעלה למטה.
ב
והנה, עוד יש לכוון את הסדר הנ"ל שבפרש"י (הלכה, נבואה, הקץ) כנגד חב"ד:
ההלכה היא עצם תורת (נבואת) משה רבינו הנצחית לעולם ("הליכות עולם לו" — "מוליך לימין משה"), וידוע ש"אורייתא מחכמה נפקת". וראה בבאור ב ש"'דבר הוי'' זו הלכה" קאי על המלכות עצמה כו', והיינו בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ" — "אבא יסד ברתא".
הנביא (נביא בגימט' סג, שם הבינה כנודע) יונק את נבואתו משדי אמא עילאה, כנודע בסוד "וביד הנביאים אדמה", תקון כח המדמה (ובסוד "דם נעכר ונעשה חלב", וד"ל). וכן "תורה, נביאים, כתובים" — "אוריין תליתאי" — הם כנגד חב"ד כנודע [נמצא ש"תורה" — הוראת דרך חיים, הלכה — היא כנגד חכמה כנ"ל, ו"נביאים" — נבואה סתם — כנגד בינה. מכאן יוצא ש"הקץ" צ"ל מכוון כנגד "כתובים" — "כתבם על לוח לבך" ("ליבא לפומא לא גליא") — ואכן עיקר חזון הקץ בתנ"ך הוא בספר דניאל שב"כתובים", ודוק — "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין"]. "'דבר הוי'' זו נבואה" קאי על עמידת המלכות כנגד נו"ה דז"א (כמבואר בבאור הנ"ל), והיינו מה ש"בינה עד הוד אתפשטת" וד"ל.
לפני בוא הקץ "ישטטו רבים ותרבה הדעת" (עיין בארוכה בבאור א. ושם גם מובא ש"אאלפך חכמה אאלפך בינה" קאי על הלכה ונבואה. נמצא שהדעת שייכת ל"דבר הוי' זה הקץ" בפרט ודוק), ובבוא הקץ יקויים היעוד של "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", הכל בסוד הדעת. וכן מבואר בבאור ב הנ"ל ש"'דבר הוי'' זה הקץ" קאי על עמידת המלכות כנגד ספירת היסוד (אות־ברית־קדש) דז"א, וידוע שהיסוד בז"ת הוא כמו הדעת בג"ר (וכן עולה היסוד להמשיך את טפת הזרע־קדש מהדעת וכו').
נמצא, לפי זה, שהסדר שבגמרא (הלכה, הקץ, נבואה) הוא מלמטה למעלה ביחס למקום עמידת פרצוף הנוק' ("דבר הוי'") כנגד ז"א בעלה (כמבואר בבאור ב הנ"ל), בעוד שהסדר שבפירש"י ז"ל הוא כנגד חב"ד (לפי הסדר מלמעלה למטה), כשם שנמשכו מלמעלה לתקן את פרצוף הנוקבא, וד"ל.
אך בסוד ג' רישין שבכתר עליון, מתהפך ה"חותם" שוב, והקץ הוא ברדל"א (אמונה, וכנ"ל בפנים המאמר בסודו של פירש"י ז"ל בנוגע ל"'דבר הוי'' זה הקץ" — "לא ידענא מהיכא"), נבואה ברישא דאין (תענוג), והלכה ברישא דאריך (רצון), כמובן בפשטות. והיינו הסדר שנתבאר לעיל בסוד ג אותיות אור, וכידוע שכתרא עולה ג"פ אור, שהם "אור קדמון" (אמונה — הקץ), "אור מצוחצח" (תענוג — נבואה), "אור צח" (רצון — הלכה), וד"ל. [אמונה, תענוג, רצון (ג' הרישין שבכתר, באור הפנימי שבנפש) משלימים את הקץ, נבואה, הלכה (ג' הפרושים של "דבר הוי'" שכנגד ג' הרישין הנ"ל) למספר שלם ביותר — לו ברבוע (שהוא ו בחזקת ד ודוק)].
בראשית ברא אלהים
את השמים ואת הארץ
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ
א
על הפסוק הראשון של התורה[1] — "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" — פרש רש"י ז"ל: "אין המקרא הזה אומר אלא דורשני, כמ"ש רז"ל[2] בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו'[3] ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתה'"[4].
י"ל ש"ראשית דרכו" מרמז ל"ראשית" במקום [כענינה של דרך — קו — לחבר שתי נקודות, עירות, הרחוקות זו מזו במרחב המקום. ואע"פ שפעולת ההליכה בדרך נופלת תחת גדר הזמן, ובפרט לפי משמעותן הפשוטה של התבות "ראשית" ו"קדם" שבפסוק "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז", בכ"ז י"ל שעצם ענין הדרך הוא חבור המקומות כנ"ל שלמעלה מהזמן (ולפ"ז פרוש "ראשית" ו"קדם" הוא בבחינת "סדר זמנים", שענין ה"סדר" המופשט מתיחס ל"מקום" קדום)], ו"ראשית תבואתה" מרמז ל"ראשית" בזמן (כדרך גידול התבואה, מקטנות לגדלות, שהוא תהליך המוגדר בזמן).
והוא ע"ד מארז"ל: "אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום"[5]. "אדם" קאי על נשמות ישראל — "אדם אתם"[6], "אתם קרויים אדם"[7] — ו"דבר" קאי על דברי תורה — "'ודברת בם'[8] — ולא בדברים אחרים"[9]. כלומר, שעל האדם להכיר שפנימיות החיות שבכל דבר הרי היא מאותיות עשרה מאמרות שבתורה, שבהם כח וחיות לברוא יש מאין ולהחיותו לעולם (כמ"ש "לעולם ה' דברך נצב בשמים"[10], וכפרוש הבעש"ט ז"ל[11]), ד"אורייתא וקוב"ה כולא חד"[12]. והיינו, לפי הפשט, שע"י ההתקשרות לדברי תורה, ובהתבוננות הנ"ל, אין האדם מפליג לכל דבר, שבכל דבר מכיר בחיותו הפנימית הנובעת מאותיות התורה[13].
ב
והנה ישראל הוא ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה[1], שס"ר שרשי נשמות ישראל מכוונים כנגד ס"ר אותיות התורה[2]. והיינו שע"י ההתקשרות וההתחברות של נשמות ישראל לתורה ומצות ב־ג לבושים, מחשבה דבור ומעשה, וב־ה חושים וב־י כוחות, ועד להתקשרות עצם בעצם, ע"י בחינת האותיות החקוקות[3], הנה בזה מתגלה האחדות הפנימית שבעולם בזמן ובמקום, ועי"כ מתגלה כח הפועל בנפעל ובטול הנברא לבורא, ועד לבטול במציאות — יחודא עילאה.
וזהו "הוי' אחד"[4]: "הוי'" — "היה הוה ויהיה כאחד"[5]; "אחד" — "ב־ז רקיעים וארץ וב־ד רוחות העולם"[6]. והיינו האחדות בזמן (אחדות הנשמות — ולכן מקדימים "שמע ישראל הוי' אלקינו", ל"הוי' אחד", ש"הוי' אלקינו" היינו שנשמות ישראל הן בחינת הוי', ובאחדותם למטה, ע"י שפלות ומס"נ כידוע, מתגלה בחינת "היה הוה ויהיה כאחד") והאחדות במקום (תורה אחת — והיינו הבחינה שתתגלה ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו אמן, שכל התורה כולה היא שם קדוש אחד מראש ועד סוף ונעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן).
והוא ג"כ ענין "בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר[7] 'וצדיק באמונתו יחיה'"[8], כלומר כאילו אינה רק מצוה אחת והיא האמונה לבדה[9].
ג
וממשיך רש"י ז"ל: "ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו: בראשית בריאת שמים וארץ, 'והארץ היתה תהו ובהו וגו' ויאמר אלקים יהי אור', ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו...".
ובסוף דבריו: "'ברא אלקים': לא נאמר[1] ברא הוי', שבתחלה עלה במחשבתו לבראותו במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין והיינו דכתיב 'ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים'[2]".
ונ"ל בד"א: מדת הדין — העבודה דאתכפיא; מדת הרחמים — העבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא. והיינו עבודת הבינונים ועבודת הצדיקים, כמבואר בתניא[3].
מדת הרחמים היינו התגלות אלקות שע"י צדיקים ואותות ומופתים שבתורה[4]. וה' מקדים רפואה למכה[5], והיינו שמעמיד צדיק עליון בכל דור ודור, והצדיק מתחבר עם כל אנשי דורו, שבלעדי זה אין לעולם קיום[6]. וזהו "צדיק עליון". וזהו "הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין", וד"ל.
והנה עבודת הבינוני הוא להיות "עובד אלקים"[7] דייקא[8]. שם אלקים וקדימת שמים לארץ (שבספור הבריאה הראשון) מורים על סדר ההשתלשלות דעלה ועלול בברור הטוב מן הרע כו' ודחית הרע למטה מטה. וזהו "את השמים ואת הארץ", והיינו עבודת הבינונים באתכפיא סט"א, "אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם ה'"[9].
משא"כ עבודת הצדיקים — "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא"[10] — היינו שם הוי' ב"ה וקדימת ארץ לשמים (שבספור הבריאה השני — "ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים"), כלומר העלאת כל המדות הארציות עד לשמים.
ד
ועוי"ל שהצדיק היינו בחינת התורה הנ"ל. וזהו שהצדיק־עליון "אחיד בשמיא ובארעא"[1], שהוא ענין ההתקשרות וההתחברות במקום, כנ"ל בענין דברי תורה. והתורה היא מדת הרחמים, מדת יעקב — "תתן אמת ליעקב"[2] — "ויקם (אותיות קיום — בגימטריא יוסף — צדיק עליון) עדות ביעקב ותורה שם בישראל"[3]. והיינו דברית הוא הקשר בין תורה לתריג מצות.
הבינוני הוא ענין ההתאחדות שבמימד הזמן כנ"ל, והיינו ש"בינוני" הוא מלשון "זמן בינוני", שהוא הזמן ההוה תמיד, המחבר את העבר והעתיד, היה ויהיה. וזהו שעיקר ההתאחדות בנשמות ישראל הוא ע"י הבינונים דוקא, בשפלות ומס"נ כנ"ל.
וזהו שהבינוני נקרא (בלשון החסידות) "חסיד", והיינו בחינת "איזהו חסיד המתחסד עם קונו"[4], מצד שרש נשמתו ולא מצד שרש התורה. וכן חסיד היינו מי שעושה לפנים משורת הדין [והיינו שע"י מדת הדין הבינוני עולה ב"פנים" (ששם מאיר "אור הפנים", אור החסד העליון), וזהו "לפנים — משורת הדין". משא"כ הצדיק עייל ונפיק ברצוא ושוב לפי חוקי התורה ומצותיה (ובכל זאת י"ל דאינו מתרחק ממדת הדין לא לכאן ולא לכאן רק שמהפך חשוכא לנהורא קמעא קמעא, ובכלל הריהו מואס ברע בתכלית כמובא בתניא[5]. משא"כ הבינוני מתרחק לצד "פנים" דוקא, והיינו לשרש נשמתו, בחינת "ישראל עלו במחשבה"[6]. וכל עליה היינו מדת הדין ולפנים משורת הדין למעלה עד אין קץ, בחינת יצחק, בעבודת חפירת הבארות באתעדל"ת מתתא לעילא. משא"כ עבודת הצדיקים — "עבודת מתנה אתן את כהונתכם"[7] מלעילא לתתא — היא בחינת התורה, וד"ל].
ה
קדימת מדה"ר למדה"ד הוא ע"ד מארז"ל "על שלשה דברים העולם עומד: על התורה (יעקב — רחמים) ועל העבודה (יצחק — דין) ועל גמילות חסדים (אברהם — חסד)"[1]. חסד זה היינו האוא"ס שלפני הצמצום, בחינת "לפנים משורת הדין", בחינת חסיד כנ"ל[2], עלית הצמצום בלפני הצמצום. משא"כ תורה היינו גילוי הקו [ששרשו בתפארת הנעלם דא"ס כידוע (ולמעלה בקדש, ועד לבחינת יחיד ממש, כמבואר בדא"ח), ועובר דרך עולם המלבוש, ויוצא מכח היסוד — הצדיק — שבו לבקוע אל תוך מקום החלל ולהמשך ולהאיר בו בסוד מימד הזמן המתיחד במקום (כידוע היום בחכמת הטבע). ועי"ז גואל הוא את נצוצות הנשמות (הרגשת הזמן בעצם, המולידה את הרצון לכלות כו') שבחלל, וד"ל].
ולפי"ז יובן דע"פ מדת הדין אין העולם מתקיים אלא מסתלק לשרשו בכלות הנפש ו"רצוא" בלי "שוב", בבחינת "לפנים משורת הדין". רק ע"י קדימת מדה"ר למדה"ד, והיינו מכח הצדיק־עליון שבבחינת "דעת תורה" ("וצדיק באמונתו יחיה" — כללות מצות התורה), מתחסד החסיד עם קונו גם בבחינת "שוב" ("ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים"), שהוא עיקר תכלית הכוונה העליונה בבריאת העולמות — "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[3] — והיא המתגלה ע"י התורה, מלשון הוראה (בדרך עולם), וד"ל.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.