אותיות מחכימות[1]

א

מאומרו "אותיות מחכימות" משמע שהאותיות עצמן מקורן למעלה מהחכמה, עד שהן הן המשכילות ומחכימות את החכמה.

דבר זה נרמז בכתוב: "ואאלפך חכמה"[1], "ואאלפך" לשון "אולפן". והוא שמה של האות אלף, ראשית וכללות כל אותיות האלף־בית.

כח "מאלף" זה הוא סוד יג מדות הרחמים, יג תקוני דיקנא, שהם הצנורות הממשיכים את אור החכמה־סתימאה שבכתר, כח המשכיל, להאיר בחכמה הגלויה.

והנה ידוע ש־יג תקוני דיקנא דא"א ו־ט תקוני דיקנא דז"א (יג מדות הרחמים שבפרשת כי תשא, לאחר חטא העגל, ו־ט מדות הרחמים שבפרשת שלח, לאחר חטא המרגלים), הם מקור כב אותיות התורה[2]. יג תקוני דיקנא דא"א מחכימות את או"א עילאין, חכמה עילאה, ו־ט תקוני דיקנא דז"א מחכימות את פרצופי יעקב ורחל (נוקבא דז"א), חכמה תתאה.

ב

והנה, בלשון "אותיות מחכימות" יש יג אותיות, כאשר ה"ראש־תוך־ סוף" שלהן הן אותיות אמת, סוד ראש־תוך־סוף הא־ב כנודע.

אמת הוא סוד "אהיה אשר אהיה"[1], אהיה פעמים אהיה[2]. ג אותיות אמת הנ"ל הן האותיות ה־א, ז, יג במאמר [כנגד ג התקונים: אל (אמת), ואמת, ונקה (סוד "קונה הכל", "הכל אמת" כנודע, וד"ל). הערך הממוצע שלהם עולה בדיוק כללות ה־יג תקונים בסוד "חזרת הגלגל", אלפים לאחדים], בגימטריא אהיה, שרש אמת כנ"ל. במספר קטן, ה האותיות שבין א ל־מ עולות אהיה, וכן ה האותיות שבין מ ל־ת עולות אהיה.

האות השמינית היא ה־ח של "מחכימות", בסוד אבא (חכמה) יונק ממזל ה־ח[3].

ג

והנה סוד יג ו־ט הנ"ל, הוא סוד השם הקדוש טדהדב, האותיות הקודמות לארבע אותיות השם המיוחד, הוי' ב"ה. "הוי' בחכמה"[1], וטדהד שלפניו מחכימות אותו כביכול. טד היינו ההמשכה מ־יג תקו"ד דא"א לאו"א עילאין ו־הד היינו ההמשכה מ־ט תקו"ד דז"א לנוקבא כנ"ל.

ומפרש הרב המגיד מקאזניץ זצ"לג, שטד הוא מלשון שתיקה[2] והד הוא מלשון ענית קול, סוד חש־מל, כללות סוד האותיות, שחש עד שמל וכורת את יניקת החצונים ואז ימלל להמתיק את הגבורות, כמבואר ממורנו הבעש"ט זי"ע[3].

שם טדהד יוצא מסופי תבות המאמר[4]י: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים". והוא לפי הסדר למפרע. נמצא ש"אחד הממעיט" הוא באו"א, "הנסתרות להוי' אלקינו"[5], העבודה של "והצנע לכת עם הוי' אלקיך"[6] בבחינת "סיג לחכמה שתיקה"[7]. "ואחד המרבה" הוא כנגד אותיות וה שבשם, "והנגלות לנו ולבנינו וגו'", שהרי השי"ת הוא אחד יחיד ומיוחד ואנו מצווים (ב"מצוה רבה") לפרות ולרבות דוקא, ו"כל המרבה הרי זה משובח"[8].

צרוף השם טדהד (כב אותיות) ל"אותיות מחכימות" עולה לז ברבוע, וכידוע ששרש כל האותיות הוא בהבל העליון, שהוא הוא חכמה במספר סדורי (אלף עולה ג"פ לז, למד עולה ב"פ לז וכו' כנודע), סוד "ורוח אלקים מרחפת על פני המים"[9], וד"ל.

טעמי המקרא[1]

מלכים ומשרתים כנגד כחות ולבושי הנפש[1]ב

א  - סוף פסוק

שיר פשוט[1], ענג פשוט:

אמונה, קו מאונך, בחינת "אנכי מי שאנכי כו'"[2].

משרתו מרכא ("האמנתי כי אדבר"[3]; "פטטיא דאורייתא טבין"[4]), וב־ה מקומות בא מאילא (צורת טפחא — ענג שבדבור), ה — חוש הדבור כו'[5], הארת הענג שבדבור בבי"ע[6].

ונקרא גם "סלוק", שע"י האמונה עולה וחוזר הכל לקדמותו, בחינת כתר דרדל"א וחביון עז העצמות הגנוז בו (והיינו "נעוץ סופן  — סוף פסוק  — בתחלתן"[7], "תחלה" שלמעלה מ"ראש"), ועי"כ "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין"[8], כמבואר בדא"ח[9].

ב - אתנחתא

שיר כפול, ענג שבשכל:

שעשועים, אור המאיר לעצמו בעליה וירידה תמיד (כצורת האתנחתא המקורית  — שני קוים מחוברים באלכסון).

משרתו מנח עלוי (עלית האצילות שבבי"ע) וב־יא מקומות בא מאילא — הארת הענג שבדבור בבי"ע כנ"ל — כנגד יא סממני הקטרת, שעל ידם מתבררים ועולים הנצו"ק מאותיות הדבור, כמבואר בדא"ח.

הענג שבשכל הוא בחינת מנוחה בעצם ע"ד יום השבת קדש[1], וסוד (שמירת) ב שבתות[2] (מעלי דשבתא ויומא דשבתא), כנגד שיר כפול (והרי כל מעשי שבת כפולים) — או"א עילאין, במקורם הנעלם שברדל"א[3].

ג - סגול

שיר משולש, ענג שבמדות:

"סגול" פרושו עגול, סוד אוא"ס הסובב כל עלמין (ראה לקמן בטעם התלישא־גדולה).

משרתו מנח עלוי כנ"ל באתנחתא, וכל מנח הוא בחינת מי מנוחות (כמליצתו של ר"ת בשירו על טעמי המקרא), אצילות שבבי"ע, דהיינו חסדים עליונים שמאירים בבי"ע.

טעם הסגול הוא מקור נקודת הסגול, המרמז, בצורתו, לשלש המדות העיקריות שבלב  — חג"ת  — בכלל, ולספירת החסד בפרט. טעם הסגול הוא כנגד החסד דעתיק שמתלבש בגלגלתא דאריך, בפרט. בכללות, ג הנקודות שבטעם הסגול־עליון הן כנגד כח"ב דאריך, שבהם חג"ת דעתיק, שיר משולש, וד"ל.

ד  - טפחא

שיר מרובע, ענג שבדבור:

"טופח על מנת להטפיח"[1], ובו פותחת התורה, ובסוד "בראשית נמי מאמר הוא"[2]. שעור הטפח הוא ד אצבעות, בחינת שיר מרובע, והטפח הוא דיד ימין, המראה טעמי המקרא בכלל, כמבואר בגמרא[3].

ב־יד מקומות בא מרכא כפולה לפני הטפחא במקום מרכא ("פטטיא דאורייתא" כנ"ל), ולפני המ"כ בא דרגא — בחינת עלית העשיה (שמכפילה את הדבור) — כנגד יד פרקי ה־יד (שבה סוד הטפח כנ"ל).

ה - זקף גדול

רצון עליון, שלמעלה מטעם ודעת:

"אין טעם לרצון"[1], בחינת קומה זקופה (בסוד השם הקדוש "ככה", ולא אחרת. והנה, כל "זקף" הוא בחינת זקיפת קומה, אך כאן הזקיפה היא "גדול", ע"ד "האדם הגדול בענקים"[2], וד"ל).

אין משרתים לזקף־גדול, שהרי אין לו "טעם" (סבה המודעת ללבושי הנפש מדו"מ) כלל כנ"ל.

והוא המדרגה ה־ה שבטעמי המקרא, שבו שורה ה־א דאמונה פשוטה כנ"ל[3]. וזהו שבציורו בא קו מאונך (בחינת "אנכי מי שאנכי" כנ"ל), שהוא ענין קו ה"סלוק" כנ"ל (וכאן הו"ע הקומה הזקופה של שעור קומתו של יוצר בראשית). ב הנקודות שבו, זו ע"ג זו, היינו עלית החסד דעתיק, שמתלבש בגלגלתא דאריך, ע"ג הגבורה דעתיק, שמתלבש במו"ס דאריך. מאחר ד"לית שמאלא בהאי עתיקא, כולא ימינא"[4], באו ב הנקודות בקו ימין דוקא, וד"ל.

ו  - זקף קטן

רצון תחתון, שע"פ טעם ודעת[1]:

תחלת הופעתו היא כאשר מצטמצם מקור הרצון שאין לו טעם כנ"ל, להיות בבחינת "טעם כמוס לרצון", המאיר במוחא־סתימאה דאריך. ב־ב הנקודות של הזקף־קטן אין השראת הפשיטות של קו ה"סלוק", כנ"ל בז"ג, ולכן בז"ק מצטמצמת (סוד ה"קטנות" דז"ק) הנקודה העליונה בנקודה התחתונה (בז"ג, מאירה הנקודה העליונה כמו שהיא (סוד ה"גדלות" דז"ג) בנקודה התחתונה, מכח הקו הפשוט[2]).

משרתו מנח  — אצילות שבבי"ע (ובאים כל ג המינים: מנח, עלוי, כרבלתא (ראה לקמן). וי"ל שבכאן הם ג כתרי עולמות בי"ע, ובסוד השתלשלות הכתרים — הרצונות — זמ"ז[3], וד"ל).

ויש שהז"ק בא עם צורת "מקל" (הדומה לקדמא  — דבור פנימי)  — "מתיגה־זקף־קטן"  — והוא ענין כח הרצון למשול (סוד מחשבת "אנא אמלוך" שברצון). והוא סוד הממוצע בין ז"ג לז"ק, כמבואר באריכות במ"א[4].

ז - שלשלת

שכל נעלם, כח המשכיל[1]: והוא המקור (בבחינת מקיף־קרוב) של השתלשלות העולמות.

טעם השלשלת מופיע ב־ז מקומות בלבד בכל כא הספרים. ציורו מורכב מ־ז נקודות.

לאחריו בא "פסק", בסוד צמצום הדיקנא (שנמשך, ע"י צמצום והפסק, ממו"ס). ובא בתחלת פסוק דוקא, שהוא ענין ראש ההשתלשלות כנ"ל. ובא במקום סגול  — הטעם השלישי (שיר משולש, בחינת "שלשלת")  — שעיקרו (פנימיותה של השלשלת) עולה (כמודגש בנעימת קולו) בחסד דעתיק (והיינו בסוד "תורת חסד"[2], שהשרש האמיתי של כל שעורי התורה הוא בחסד דעתיק, וע"י  — "עולם חסד יבנה"[3], "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[4] וד"ל). אך קולו הוא כעין "קול התרועה"[5], מכח הגבורה דעתיק שמתלבש במו"ס דאריך.

שלשלת עולה אין (כאשר ה־א דאין עולה אלף. במק"מ עולה ז, ודוק), סוד "והחכמה מאין תמצא"[6], ובסוד ההתבטלות וההשתוממות שיש בנעימת טעם השלשלת (ובתוכן הענין שאליו קשור בספור המקרא).

ח - זרקא

חכמה, בטול:

צורתו המקורית היא "צנור" (והוא שמו, בפי בעלי המסורה הראשונים, אותיות נוצר[1]), והיינו מה שאור אבא יונק מהתקון ה־ח (שבדיקנא דאריך) — "נצר חסד"[2] (וכידוע בסוד "נצר חסד לאלפים" ר"ת "נחל נבע מקור חכמה"[3]).

לאחריו בא סגול, בסוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[4] (שלפעמים קאי על חג"ת דעתיק).

ציור הזרקא הוא ע"ד ציור אות ה־א, בחינת "אאלפך חכמה"[5]. זריקת ה"זרקא" (מלמטה למעלה) הו"ע עלית שרש המלכות (הבת) בחכמה (האב המולידה, "אבא יסד ברתא"[6]).

משרתו עלוי, וב־ט מקומות בא מרכא במקום עלוי, וב־ג מקומות באו קדמא ומרכא בתבה אחת לפניו, הכל בסוד שרש כח המדבר בקדמות השכל, פנימיות אבא, וד"ל.

ט - פשטא

בינה, שמחה:

"פשטא" הוא לשון התפשטות, בחינת התפשטות השכל, להבין דבר מתוך דבר, שבבינה[1] (סוד ההתפשטות לאורך ולרוחב ולעומק שבציור אות ה־ה עילאה של שם הוי' ב"ה). והוא מתפשט מחוץ לתבה, להבין דבר חדש מתוך דבר ישן כנ"ל.

עיקר משרתו מהפך  — מחשבה עיונית דהתבוננות הפשטא (ומבואר באריכות במ"א[2] איך שממהפכה רוחנית באים לפשיטות העצמות  — "מהפך פשטא").

י - רביע

דעת, יחוד:

המדרגה ה־י ("העשירי יהיה קדש להוי'"[1]. ארבע — "רביע" — במספר קדמי (בסוד שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע, הכל יחד) עולה י, וציורו של הרביע הוא נקודה, כאות ה־י). והוא סוד י ההויות שבדעת — ה חסדים ו־ה גבורות (תרין עטרין — "כבוד חתן"[2] ו"כבוד כלה"מא).

"רביע" הוא לשון יחוד וזווג (בסוד "ומספר את רבע ישראל"[3]), בחינת "והאדם ידע את חוה אשתו"[4].

משרתו מנח ולפניו דרגא  — מנח מצד ה חסדים ודרגא מצד ה גבורות (שהדרגא הוא משרת התביר, בחינת גבורה כדלקמן, והיינו דעלית העשיה היא ע"י הגבורות דקדושה[5] דוקא).

יא - תלישא גדולה

חסד, אהבה:

כל "גדול" (ו"גדולה") הוא בחסד[1] (כנ"ל בענין ה"זקף־גדול", "האדם הגדול בענקים", דקאי על אברהם אבינו  — "חסד לאברהם"[2]).

וי"ל שהחסד, שהוא ראשית המדות שבלב (ו"יומא דאזיל עם כולהו יומין"[3]), נקרא "תלישא" ע"ש תלישת הרגש שבלב מהשכל שבראש, שהרי השכל הוא בטבעו קר (בבטול המשכיל אל המושכל), משא"כ המדות הן בטבען בחמימות ובהרגשת היש  — "יש מי שאוהב".

ועוד, סוד ה"תלישא" שבחסד הו"ע "גמילות חסדים", שצריך לגמול ולתלוש את החסד מעצמו כדי ליתנו לזולתו הנפרד ממנו, כמבואר בדא"ח.

התל"ג באה תמיד בימין התבה (הקו שבה נוטה לימין. העגול שבה בא לרמז שמקור החסד הוא בעגול הגדול שלפני הצמצום הראשון, שהתחולל ע"י מדת הדין. והוא בסוד עגול הגלגלתא, שבו מתלבש החסד דעתיק, סוד אוא"ס הסובב כל עלמין, כנ"ל בסוד הסגול)  — בחינת חסד ואהבה. (ויש לדרוש: "תלש" — תל אש — בחינת האהבה כאש, התכללות הגבורה שבחסד).

משרתה מנח (בלבד)  — מי מנוחות שבבחינת חסד כנ"ל.

יב - תביר

גבורה, יראה:

שבירה ותקון השבירה  — "אין כלי שלם כלב נשבר"[1]  — המתקת הדין.

ותבוא מרכא בתבתו, סוד הדבור בלב נשבר, שאפילו חצוניותו נכנסת אל לב השומע ופועלת את פעולתה.

בדרך כלל, משרתו דרגא  — עלית העשיה, כאשר "סלם מצב ארצה"[2] (ראה לקמן), שהרי "ארעא אתבטלת"[3] וסוד התקון הוא ענין המתקלא[4] המיצב את המציאות  — "מצב ארצה".

יג - יתיב

תפארת, רחמים:

"כתפארת אדם לשבת בית"[1]. יתיב אותיות ביתי למפרע.

בקריאתו דומה לפשטא, בסוד יסוד אמא דמסתיים בת"ת ז"א[2] (וכמו שהפשטא מתפשט מחוץ לתבה כנ"ל, כן היתיב רשום לפני התבה, דנעוץ סופן בתחלתן, וד"ל).

בשירו של ר"ת נקרא היתיב "המלך", דהיינו מה שהת"ת  — עיקר ז"א  — נקרא "מלכא" סתם[3].

"פני נקוד הולך", שמקומו לפני הנקוד, בסוד הת"ת, הבריח התיכון, המבריח מן הקצה אל הקצה, שעולה עד הכתר[4], שלפני הנקוד שבחכמה.

יד  -פזר

נצח, בטחון:

בטעמי אמת נקרא הפזר "נצח".

"פזרא" בחז"ל היינו מקל, שבו מגרשים (סוד טעם הגרש שבא לאחר טעם הפזר, והרי נצח והוד הם "תרין פלגי גופא", ובסוד השם "צבאות", וד"ל) בני אדם בלתי רצויים[1] (ובסוד טעם הפזר שבא על "וישכם אברהם בבקר"[2] ע"מ לגרש את הגר וישמעאל, כמבואר במ"א[3]). והוא מכח הנצח (מלשון נצחון האויב).

ועוד, "פזר נתן לאביונים"[4], שהרי הנצח הוא ענף החסד, והוא המבצע את רצונה של מדת החסד בפועל ממש, ובשופי ("פזר").

משרתו מנח (בלבד)  — בחינת חסד, שרש הנצח כנ"ל.

טו - גרש, גרשים

הוד, תמימות:

ענין הגרושין (מצד הרגשת הגרוש) הוא בהוד, בחינת "הודי נהפך עלי למשחית"[1].

ותקונו הוא ע"י משרתו, קדמא  — דבור פנימי  — או מנח  — חסד דאצילות שבבי"ע כנ"ל. לפני הקדמא תבוא ת"ק  — הרהור  — הריון הדבור. לפניו יבוא מנח, שהעיבור נעשה ע"י המשכת חסדים, וד"ל.

כאשר בא "מלרע" נהפך ה"גרש" ל"גרשים", בסוד "הסתר אסתיר וגו'[2], וד"ל.

טז  - קרני פרה, פזר גדול

יסוד, אמת:

בברכת יוסף (ה"צדיק־יסוד־עולם"[1]) נאמר: "בכור שורו וגו' קרני וגו'"[2]. היסוד ממשיך את סוד הטפה מנו"ה  — "קרני"  — למלכות  — "פרה".

ומופיע טז פעמים בתנ"ך, כמספרו בסדר הטעמים כאן.

והוא "פזר גדול", שמהנצח נמשכו כל ה־ה חסדים — "גדול" — ליסוד. ומכיון שמקבל את ה־ה חסדים מ־ב צדדים, ימין ושמאל, ע"כ בציורו באו ב קוים לימין ולשמאל (ובדפוס, ב עגולים — בחינת חסד, כמו בת"ג כדלעיל).

משרתו ירח בן יומו, בחינת המלכות כאשר עולה ומתבטלת מפרצופה שבבי"ע ונעשית נקודה תחת היסוד דאצילות[3].

יז - מנח לגרמיה

מלכות, שפלות:

ההרגשה "דלית לה מגרמה כלום"[1], אלא כל חיותה נמשכת לה מהספירות שלמעלה ממנה, ובשעת הזווג העליון נמשכים אליה חסדים ("חסדי דוד הנאמנים"[2]) להמתיק (לבסם) את שרש הדינים שבה.

משרתיו מנח ומרכא.

ע"כ באו טוב המלכים, המפסיקים את הקריאה. מכאן ואילך באים המשרתים, המחברים את הקריאה. המלכים, שכנגד כחות הנפש, הם באצילות. המשרתים, שכנגד לבושי הנפש, הם בבי"ע. שלשת הטעמים: מנח, עלוי, כרבלתא, שכלם באים בצורת שופר, הם בחינת האצילות שבבי"ע, וסוד ל הכלים דאצילות שיורדים להוות ולהחיות את העולמות התחתונים בי"ע (ובסוד מאמר ה"ה נ"ע: "אצילות איז אויך דא" — אצילות נמצאת גם פה). הופעת האצילות בבי"ע היא בג' דרכים (בסוד ג' הטעמים: מנח, עלוי, כרבלתא הנ"ל): בדרך המשכה, בדרך עלוי, ובדרך תפארת (שבה נמזגו שתי התנועות של רצוא ושוב), ע"ד ג' המדות חג"ת [ודומה הדבר למה שבטעמי אמת יש ג מיני טעמים מפסיקים: משוררים, מעלים, מניחים. המשוררים מרוממים בקול שיר ומפוזר. המעלים מרוממים בלבד, המניחים יורדים בנעימת קולם מלמעלה למטה. והיינו כנגד חג"ת למפרע, ודוק].

חי  - מהפך

מחשבה עיונית:

"הפך בה והפך בה דכולא בה וכו'"[1] (וכמוזכר לעיל בענין "מהפך פשטא", שענין המהפך הוא "מהפכה" בתפיסת השכל, שבאה ע"י המחשבה העיונית, המעמיקה בכל דבר וסברה, ועד ש"איפכא מסתברא").

יט - תלישא קטנה

הרהור:

קטנות ההרהור "תלושה" ונבדלת מגדלות המחשבה העיונית, שהרי המחשבה העיונית אינה מורגשת[1], מרוב טרדתה להשיג את עומק המושכל, משא"כ ההרהור מורגש, וזהו קטנותה (ותלישותה).

כ  -קדמא

דבור פנימי:

מקדם  — מזרח  — שנקרא פנים[1]. "רוח ממללא"[2] היינו "רוח קדים"[3] (מגן עדן מקדם). הדבור הפנימי הוא בסוד שמו של הצדיק, שקודם לו[4] (קדמא ואזלא).

כא  - מרכא, מרכא כפולה

דבור חצוני:

בקדושה הו"ע "פטטיא דאורייתא טבין" כנ"ל, ובא באריכות ("מרכא", לשון מאריך) דברים דוקא, ובכך מרגיש את הענג שבעצם הדבור  — סוד הטפחא כנ"ל.

כב  - דרגא, ירח בן יומו (גלגל)

מעשה:

ה"דרגא" הו"ס "סלם מצב ארצה"[1] ("וראשו מגיע השמימה", שכל ה"דרגות" הנעלות תלויות בתקון המעשה בפועל). המלכות, המלובשת בעולם בעשיה, נקראת "ירח־בן־יומו" כאשר היא עולה (עם פנימיות העשיה  — ברורי הנצו"ק שע"י המעשים הטובים) להעשות נקודה תחת היסוד (להאיר, באור חדש, מהצדיק־יסוד־עולם) כנ"ל.