סוד הנשימה: חדוה

א

בכל נשימה יש ארבע פעולות: שאיפה; בלימה; נשיפה; מנוחה.

ויש לכוונן לפי הקצב: ח־ד־ו־ה.

השאיפה היא בכתר[1]; הבלימה היא בחכמה[2]; הנשיפה היא בדעת[3]; המנוחה היא בבינה[4].

נמצא ש"כל הנשמה (על כל נשימה ונשימה[5]) תהלל יה"[6] (שהרי הכתר מרומז בקוץ העליון של ה־י; החכמה בגוף ה־י; הדעת בקוץ התחתון של ה־י; הבינה ב־ה).

וזהו סדר תקון האותיות בארבע פעולות הנשימה:

בשאיפה, נעשה ברור חוש הריח (שבכתר, והו"ע התקון של "באות נפשה שאפה רוח"[7], ובסוד "ונחה עליו רוח ה'... והריחו ביראת ה'"[8]); בבלימה, נעשה ברור חוש הראיה (שבחכמה); בנשיפה, נעשה ברור חוש הטעם (שבדעת, "טוב טעם ודעת"[9]); במנוחה, נעשה ברור חוש השמיעה (שבבינה).

ב

כללות פעולת הנשימה היא "לחצוב" אותיות הקדש מ"מחצב" אויר העולם, לבררן ולהמשיכן לאבר המיוחד להן בגוף האדם, כדי לעורר, בפרטיות, את כחות הנפש השייכים להן.

בשאיפה, "חוצבים" את האות, כ"חמר גלם", מאויר העולם (עולם מלשון העלם והסתר, ובו "אור וחשך משתמשים בערבוביא"[1]);

בבלימה, מלטשים ומצחצחים את האות בעין השכל;

בנשיפה, ממשיכים את האות לאבר המיוחד לה בגוף;

במנוחה, נקלטת האות, כאור פנימי, באבר המיוחד לה, ומהדהדת (בסוד "בינה עד הוד אתפשטת"[2]) ב"תדר" המתאים לעורר את הכח־החוש השייך לה.

ג

סוד חדוה הוא תקון חוה ("אם כל חי"[1] — יולדת — "כיולדה אפעה, אשם ואשאף יחד"[2]) להיות חיה ("כי חיות הנה"[3] — מילדת את עצמה, כלומר יולדת בבחינת "עצמי", מאליו וממילא). והו"ע התקון של "בעצב תלדי בנים"[4]טו, להיות "אם הבנים שמחה"[5].

תקון ה־ו של חוה להאיר בעצמת ה־י של חיה הוא ע"ד "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[6] (שאיפה, בלימה, נשיפה, מנוחה, סוד "יהיה הוי'", ודוק), בחינת "הרה ויֹלדת יחדו"[7].

יחוד אדם חיה עולה חיים ("ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"[8]). בהכאת אותיותיהם: א פעמים ח עולה ח; ד פעמים י עולה מ; ם פעמים ה עולה ר; וביחד, אדם חיה בהכאה עולה רמח, כנגד שלמות רמח אבריו של אדם המכוונים כנגד רמח מצות עשה של התורה (שכנגד רמח אברין דמלכא עילאה). רמח עולה אברהם (סוד אבר מה) שעולה "בצלם אלהים" (שבו נברא האדם, ושהושלם על־ידי אברהם, היהודי הראשון).

ד

שבע כוונות פרטיות של נשימת חדוה

א. ספירה פשוטה (במחשבה) מ־א עד ח וכו':

א...ח;

א...ד;

א...ו;

א...ה.

ב. ספירה לפי סדר הא־ב, כאשר "נעוץ סופן בתחלתן" ("אני ראשון ואני אחרון"):

א...ח;

ט...ל;

מ...צ;

ק...תא[1].

ג. ספירת האותיות של הפסוק "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד":

שמע ישראל;

י־ה־ו־ה;

אלהינו;

י־ה־ו־ה אחד[2].

ד. ספירת האותיות של הפסוק "ישלח־עזרך מקדש ומציון יסעדך":

ישלח־עזרך;

מקדש;

ומציון;

יסעדך[3].

ה. ספירת התבות שבפסוקי יג מדות הרחמים:

ויעבר הוי' על פניו ויקרא הוי' הוי' אל;

רחום וחנון ארך אפים;

ורב חסד ואמת נצר חסד לאלפים;

נשא עון ופשע וחטאה ונקה[4].

ו. ספירת התבות של ארבעה פסוקים יסודיים:

כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו[5];

שויתי הוי' לנגדי תמיד[6];

שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד;

כל הנשמה תהלל יה הללו־יה.

ז. ספירת התבות של שני פסוקים מתוך "מעשה מרכבה":

ודמות החיות מראיהם כגחלי אש בערות כמראה הלפדים;

היא מתהלכת בין החיות;

ונגה לאש ומן האש יוצא ברק;

והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק[7].

ה

נשימה = "ברוך אדני יום יום"[1].

שתי בחינות "יום" הן:

"ובטובו מחדש בכל יום תמיד"[2] — מקיף (אמונה) — "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"[3];

"המחדש בטובו בכל יום תמיד"[4] — פנימי (דעת) — "גם זו לטובה"[5].

ו

כל נשימה היא כשעור ה"חלק" בזמן[1], "חלק אלוה ממעל ממש"[2], "ויפח באפיו נשמת חיים".

יחס הנשימה ליום הוא כיחס היום לחיים ("ימי שנותינו בהם שבעים שנה"[3]).

נשימה, יום, חיים עולה חדוה (חיה) ברבוע כללי.

ז

"כל הנשמה תהלל יה" — יחוד אבא ואמא, בטול ושמחה, בסוד חדוה[1].

והוא ענין בטול מדת הגאוה שפוגם ביה[2], וכן בטול מדת הכעס, שעולה י"פ גאוה (שלמות התגלות הגאוה[3]).

עיקר בטול הכעס והגאוה הוא ע"י מדת "ארך אפים"[4] = "לא החזיק לעד אפו"[5]. "ארך אפים" היא מדת ארץ ישראל[6].

"ארך אפים" = "חלב ודבש"[7], ואוירא דארץ ישראל מחכים בסוד הנשימה — נשם יה. ארץ ישראל עולה לב פעמים שם הוי' ב"ה, כנגד לב נתיבות חכמה שמאירות בארץ הקדש בפנימיות ה־לב פעמים "אלהים" של מעשה בראשית — יחוד יה כנ"ל (בסוד "כי שמש ומגן הוי' אלקים"[8], "הוי' בחכמה"[9] ואלקים בבינה[10], וד"ל).

מלוי "ארך אפים": אלף ריש כף אלף פא יוד מם, עולה מספר ה"השראה" ה־כג (כג ברבוע ועוד כב ברבוע).

בר"ת של "כל הנשמה תהלל" ובס"ת של "ולך נאה להודות"[11] רשום השם הקדוש: כהת (שם ה־ח ב־עב שמות, וחלוף שדי) המסוגל להמתקת הרהורים[12]. והוא משיח בן דוד ע"ה[13] שעולה "ונחה עליו רוח הוי'". הרהורין בישין הוא בחינת אוירא דחוץ לארץ, והרהורין טבין — אוירא דארץ ישראל.

"ארך" הוא לשון "רך", בחינת "מענה רך ישיב חמה"[14], על דרך "ארך אפים ישקיט ריב"[15]. "לעולם יהא אדם רך כקנה וכו'"[16] ר"ת ארך. הנשימה היא דרך הקנה — "קנה חכמה קנה בינה"[17] — יחוד יה כנ"ל. יהא אדם רך כקנה ר"ת אריך — "כי אני הוי' רפאך"[18] — אמן כן יהי רצון.

חדוה נשימה (שכנגד חיה נשמה) ר"ת חן. חדוה נשימה עולה רוח רוח = חתך (שם קדוש — שם הפרנסה[19]. פרנסה = נשמה = רך כקנה), בסוד "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי"[20].

באור

כל הנשמה תהלל יה הללו־יה

הפסוק "כל הנשמה תהלל יה הללו־יה" הוא הפסוק החותם ("הכל הולך אחר החיתום") את ספר תהלות דוד בן ישי. כשמסיים את ספר תהלים צריך להיזהר שלא תזוח עליו דעתו (ראה הקדמת פרק שירה), בסוד "ואתה תשופנו עקב" (לשון נשיפה), כידוע פרושו מהבעש"ט זי"ע. אלא צריך להשפיל את עצמו במאד מאד (ובכך לתקן את מדת הגאוה הפוגמת ב־יה, וכמו שנתבאר בפנים המאמר) בהודיה והלל להשי"ת כי טוב (בבחינת "מאד מאד הוי שפל רוח", שאזי זוכה ל"טובה הארץ מאד מאד" בחינת "חלד", כמו שיתבאר).

וי"ל שע"כ פסוק זה מופיע בפרק שירה כשירת החולדה (הראשון מבין ח השרצים של התורה, אך שם הוא בלשון זכר, "החלד", וכאן הוא בלשון נקבה, חולדה, ראה באור המבי"ט לפרק שירה). חולדה אותיות לחדוה (ובסוד "ויספו ענוים בה' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו", וכידוע פרושו בדא"ח). וראה באורו של רי"ע ז"ל לפרק שירה (שבסידור בית יעקב) שחולדה הוא מלשון חלד (לשון ארץ ותבל — כללות כל היקום העומד במקום החלל הפנוי, וד"ל) סוד העלאת מ"ן במלכות — סוד שם מב ב"ה, "הוי' בחכמה (שם יה — 'כל הנשמה תהלל יה' — 'הבן בחכמה') יסד ארץ". וקרוב לשון "חלד" ללשון "חדל", וכמ"ש "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא", וד"ל.

והנה, מבין ז הנביאות שעמדו לעם ישראל, חלדה הנביאה היא ה־ו (כנגד היסוד, כשם שהחולדה דרה בעיקרי בתים, ועש"כ נקראת עקרת הבית, כמבואר בחז"ל עה"פ "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללו־יה", בחינת שמחה וחדוה על כל נשימה ונשימה, וד"ל. "מושיבי" מתחלק בחדוה; "עקרת" עולה 770; "הבית" עולה שלם (בעלה של) חלדה; כל הפסוק עולה ז פעמים אשה, ר"ת "אם הבנים שמחה", ודוק).

והיא אשת שלם, לשון שלמות (המרמז לפסוק המשלים את ספר תהלים, וד"ל), שהיה שומר הבגדים  — שומר הלבושים שבנפש, מחשבה דבור ומעשה, בחינת ריח ונשימה, כמבואר בדא"ח. המלך יאשיהו שלח "אל חלדה הנביאה"; "אל חלדה" הוא סוד אחד יורד מלמעלה למטה בדלוג אותיות והלל עולה מלמטה למעלה בדלוג אותיות כנגדו. והוא בסוד "כל הנשמה תהלל יה הללו־יה". "והיא ישבת בירושלם במשנה" — אותיות נשמה, "כל הנשמה וגו'", "א"ת 'נשמה' אלא 'נשימה'".

חלדה עולה בטול (בחכמה, ושמו — יה, התכללות אמא עילאה באבא עילאה, בסוד ההתכללות והשלוב של שני השמות הוי' אהיה, כנודע בכתבי האריז"ל. והוא ענין הנשימה התמידית שבבטול כל הרגשת מציאותו — "כל הנשמה תהלל יה הללו־יה"). במלוי, חלדה (חית למד דלת הא) עולה "עץ הדעת טוב ורע" (שענינו, בעבודה, הוא מודעות עצמית, כמבואר בדא"ח) שעולה ד פעמים (כלומר שהערך הממוצע של כל אחת מ־ד אותיותיה של חלדה במלוי עולה) "עץ החיים" (שענינו, בעבודה, הוא בטול במציאות. ובא ללמד שהבטול האמיתי חודר אל תוך הרגשת היש, ועד שנעשה כעין "המכנה המשותף" של כל מרכיבי וגווני הרגשת היש, על מנת לבררה. והוא ענין התקון שנעשה ע"י "עבודת" הנשימה). וכן חשמל (אותיות לשמח, כמבואר במ"א) במלוי (חית שין מם למד) עולה כנ"ל. נמצא שחלדה הנביאה היא סוד החשמל — "עתים חשות עתים ממללות" ("עת לחשות ועת לדבר"), שבאצילות העליונה, סוד הבטול האמיתי בנפש, שני ההפכים נישאים ובאים כאחד, העלם וגילוי כאחד, סוד שם יה שבחכמה — "כל הנשמה תהלל יה הללו־יה".

שבעה יסודי חינוך

א

"על שלשה דברים העולם עומד[1] (כלומר האדם, שנקרא 'עולם קטן'[2]ב): על התורה [דבקות  — 'ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם חיים כלכם היום'[3]. 'חיים' היינו 'תורת חיים'[4], 'ואתם' אותיות 'ואמת' — התקון השביעי[5] (החביב) של יג מדות הרחמים, שממנו מאירים שע נהורין — שעשועי תורה, ו'אין אמת אלא תורה'[6]. התורה נמשלה למים[7], שבהם טבע הדבקות, כמבואר בדא"ח], ועל העבודה [בטול היש בתפלה — 'איזוהי עבודה שהיא בלב — זו תפלה'[8]. עבודה היא מלשון עיבוד עורות, בבטול הטבע הגס והעב של הגוף והנפש הבהמית — 'משכא דחויא'[9] — כמבואר בדא"ח], ועל גמילות חסדים [מסירות־נפש בעד הזולת — 'חזק ונתחזק בעד עמנו'[10]. והוא כאשר נגמל מלהשפיע חסד כעשיר המשפיע לעני המרוחק ממנו בעצם, רק מתוך זיקה והתקשרות עצמית לכאו"א מישראל כגופו ונשמתו ממש]".

הסימן של לימוד התורה (ענין הדבקות) לשמה הוא, שלאחריה בא לעבודה (בטול היש) וגמילות חסדים (מסירות־נפש בפועל ממש). והיינו שלאחר הדבקות האמיתית (כששב להרגיש את מימד הזמן שבעולם הזה) מתבייש מאד (בטול היש, והדבר בא לידי בטוי בתפלה מקרב איש ולב עמוק עבור כנס"י, הכלל והפרט) מזה שבשעת הדבקות התבטל מתנועת המסירות־ נפש בעד הזולת בפועל ממש (וכמעשה אדמו"ר האמצעי זי"ע שבעת דבקותו בהתפשטות הגשמיות לא שמע את התינוק בוכה כו', וכתוכחתו של אביו אדמו"ר הזקן נ"ע), וממילא מתעורר ביתר שאת ויתר עז למס"נ בפו"מ בעד הכלל והפרט.

דבר זה נלמד ממעשה הרה"ק רבי אהרן הגדול מקרלין זצ"ל (שכינה את עצמו רשע כו' מפני שנמנע מלקיים מ"ע בעת דבקותו בהתפשטות הגשמיות כו'. וידוע שהבעש"ט זי"ע ביקש שיוכל להשיב לשואלו דבר בעת עלית נשמתו כו', בחינת "דאחיד בשמיא וארעא" כאחד ממש, וד"ל.

בראשית עולה שלשה דברים יחד[11], והוא ראשית החינוך.

ב

על המחנך להתעסק בהכשרת המחונך לעבודת ההתבוננות בשלש הבחינות שבה: לימוד בהרחבת הבאור; התבוננות בהעמקת הדעת קודם התפלה; התבוננות לנכח פני ה' בשעת התפלה  — "שפכי כמים לבך נכח פני אדני"[1]. והן כנגד "חש מל מל"  — "הכנעה, הבדלה, המתקה" כנודע[2]. וכן על המחנך להתעסק בתקון מדותיו של המחונך, ובתקון הרגליו ומעשיו בפועל.

העיקר בכל הנ"ל הוא, להביא את המחונך להרגשת מדרגת עצמו ואיכות עבודתו באשר הוא שם, בבחינת "איזהו חכם המכיר את מקומו"[3], ולא לנסות להעלותו, בחצוניות (ע"י כח המדמה), למדרגתו של המחנך עצמו (כידוע בענין המעשה אודות חסידו של הרה"ק רבי חיים מאמדור זצ"ל, שאמר ע"ז אדמו"ר הזקן: "לא הוא מתפלל אלא רבו ר' חיים מתפלל", והלא כך היתה דרך ההדרכה של חסידי פולין בכלל ע"י הצדיקים תלמידי הבעש"ט והמגיד נ"ע, וכידוע בענין הפרוש "וצדיק באמונתו יְחַיֶּה").

ה"השראה" שהמחונך מקבל ממחנכו, היא "נתינת כח" להצלחת עבודת המחונך, וכן "מורה דרך" בדרך הישרה אשר יבור לו האדם וחי. התבטלות המחונך למחנך, הוא ענין שמושה של תורה שגדול מלמודה[4], עד שעי"ז זוכה ל"פי שנים"[5] בהוצאת כחו של המחנך מן הכח אל הפועל[6]. אך הכל צ"ל לפי ערך נשמתו ומדרגתו של המחונך.

ג

"הרחק מן הכעור ומן הדומה לו ומן הדומה לדומה"[1]. על המחנך (אפילו רבי אמיתי, לפי שיטת חב"ד, וכנ"ל) להמנע מלגרום למחונכו מצב קבוע של "תלות" יתר ב"כח" המחנך (וכל שכן כו' בנוגע ל"משפיע"  — שליחו של הרבי  — בלשון חסידות חב"ד). רצון כזה מצד המחנך, אינו אלא שמץ גאוה  — עבודה זרה (פולחן עצמי) ר"ל  — ואצל המחונך הוא שרש פורה ראש ולענה באמונות טפלות וכו' ר"ל.

מצב של תלות יתר (מצב שאין המחונך מסוגל לפעול בו באופן עצמאי כגדול כו') נקרא "מוחין דיניקה". ואע"פ שצריכים לעבור את שלב היניקה בכללות (בהשרשת אמונת צדיקים בפנימיות נקודת לבו. וכן בענין הלימוד, לקבל עיקר גירסתו מרב אחד דוקא), אין להשאר בדרגה זו לעולם, אלא צריכים לגדול ממנה. כאשר זוכה המחונך למוחין דגדלות ("כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה"[2] וכנ"ל), אזי מאיר בו השראת רבו באמת, וכנ"ל.

ד

מבואר בדא"ח[1], אשר אבא ואמא עילאין הינם מדרגה הממוצעת בין הדרגות שלמעלה מטעם ודעת (עתיק ואריך) לבין הדרגות שע"פ טעם ודעת (המתחילות מאו"א תתאין  — ישראל סבא ותבונה). כנגד בחינת או"א עילאין אין "את זה לעומת זה". ועל כן, אין ב"לעומת זה" ממוצע אמיתי בין ה"למעלה מטעם ודעת" ל"טעם ודעת"[2]. כל עבודה אמיתית צ"ל ע"פ תורת אמת  — "אורייתא מחכמה עילאה (או"א עילאין) נפקת"[3]. וזהו "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין"[4], שחכמת הלעו"ז הינה חכמה שעל פי טעם ודעת גרידא. אך תורה, שהוא ענין היחוד והחבור בין הלמעלה מטו"ד לטו"ד, אין בלעו"ז.

וכן בעבודת השי"ת ובענין החינוך, כאשר הוראת המחנך איננה באה מכח התורה דוקא, אין בה כח ליחד במקבל־ההוראה את העלם נשמתו (שלמעלה מטו"ד) והארת נשמתו המודעת לו.

המקיף שלמעלה מטו"ד, כאשר איננו מחובר לפנימי, פועל בבחינת "תהו". מהפנימי (שע"פ טו"ד), כאשר איננו שואב מאור המקיף, נמשך שפע לחצונים (על ידי אחיזת הקליפה בישות השכל והמדות בהיותם לעצמם).

ה

רק צדיק אמת בעל רוח הקדש יודע כיצד ומתי לעסוק בענינים על־טבעיים (הבלתי נודעים לכלל בדרך הטבע וע"י הלימוד העיוני בפרד"ס התורה) ולגלותם לזולת, כגון בענין גלגולי נשמות, שיחת המלאכים (ואצ"ל השבעות וכו' שהו"ע קבלה מעשית הדורשת טהרת הגוף ביותר כו', כמפורסם מהאריז"ל) וכיוצא בזה. אצל כלל ישראל צ"ל אך ורק העבודה של "תמים תהיה עם הוי' אלקיך"[1].

מעשה באדמו"ר הזקן, אשר בדרכו לרבו הרב המגיד ממעזריץ' נ"ע עבר דרך הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זצ"ל, אשר ניסה לפתותו להשאר אצלו בהבטיחו לו שילמדו שיחת המלאכים ושיחת האילנות וכו'. ענהו אדה"ז שמעדיף הוא להתמסר ללימוד של "יחיד, אחד, ועד" מפי מורו ורבו הרב המגיד הקדוש ממעזריץ' זצ"ל.

וכן ידוע בענין המשל של מורנו הבעש"ט זי"ע לפני תקיעת שופר[2], שמלבד רבוי הפחדים והאיומים שמעמידים בפני כל עובד השי"ת כדי לנסות את מדת המסירות־נפש שבו ותשוקתו העזה להתקרב ולהתיחד עם אביו שבשמים, רבים הם הפתויים הרוחניים (ואצ"ל הגשמיים) שמעמידים בדרכו כדי לעכבו ולמנעו מלהתקדם הלאה אל עצם אוות נפשו, והם מדרגות עליונות של רוה"ק וכו'. אך לבנו יחידו של המלך כל זה איננו שוה לו, אלא "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"[3], וכפרוש אדמו"ר הזקן הידוע לפסוק זה[4].

ו

"וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך"[1]. יתרון האור, היינו דוקא כאשר הוא נקי מכל טומאה ודמיון ("סכלות") של "לגרמיה"[2] (בחינת "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו"[3]ל, כנודע פרושו בדא"ח[4]). אזי מעט אור דוחה הרבה מן החשך[5] (והאור העצמי  — שבא מכח המסירות־נפש לה', גילוי היחידה שבנפש  — אף הופך את החשך לאור). משא"כ כאשר ה"אור" הוא בבחינת "קוף (כסיל) בפני אדם (חכם)"[6], הולך הוא ומשחיר.

ז

בכל הנוגע להבחנה הדקה בין אמת לשקר בחויותיו של המחונך ה"על־טבעיות" (כולל פתרון חלומות וכדומה), יש להתיעץ ולסמוך על גדול הדור ומנהיגו (ע"ד יוסף הצדיק, "צפנת פענח") דוקא (שהוא בחינת "עץ החיים"  — עצת חיים  — שבדור), הריהו כ"ק אדמו"ר. אין נכון לדון בענינים אלה עם זולתו שבבחינת "עץ הדעת טוב ורע" (כלומר שעצתו היא ע"פ ידיעתו בטוב ורע, ואין ידיעתו מבוררת בתכלית מכח המדמה הנאחז בה, וד"ל). וכן בנוגע לכל "שאלת צדיק" (בעניני רפואות, שדוכין, שליחות בחיים וכו').

כאשר אין תשובתו וחות דעתו של הרבי נודעת, אזי יש להסיח מן הדעת את רוב רובן של החוייות העל־טבעיות, שאינן מועילות כלל לפעילות היום־יומית בכל הנוגע לתקון העולם, התפקיד המוטל על כאו"א מישראל, אלא אדרבה כו'. בשאר הענינים, יש לנהוג ע"פ שקול הדעת [כולל, ובעיקר, שקול דעתו של מחנכו ידידו, וכהוראת חז"ל "עשה לך רב וכו'". על הרב להרגיש את עצמו כבא כחו של הרבי (כי כן יסד המלך  — הרבי), שאזי שואב ממנו כחות בגילוי. לכל רב פוסק הלכות בישראל ביראת שמים, יש סיעתא דשמיא מיוחדת כאשר באים להתיעץ אתו, לאו דוקא בעניני הלכה אלא אף בעניני רפואה וכו' (כן מפורסם מפי הרבי). בפרט שורה השכינה כאשר "אז נדברו וגו'" בפתיחת הלב איש לרעהו. וכן ידועה העצה להתיעץ עם ב"ד של שלשה חסידים].

והעיקר הגדול הוא "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך, לא יתן לעולם מוט לצדיק"[1]. הצדיק  — יסוד עולם[2]  — אינו מתמוטט ח"ו, וכן כל הקשור אליו וסומך עליו[3] (שעי"כ קרוב הדבר מאד לגלות גם את נקודת הצדיק שבלב כאו"א מישראל[4]לז). הצדיק משליך את יהבו על הוי' בלבד, והשי"ת עושה לו רבוי כלים ("יכלכלך") להשפיע לכלל ישראל ולכאו"א בפרט. וכן ראשית העבודה ויסודה אצל כאו"א מישראל, הוא להשליך את יהבו על הוי' בלבד תוך כדי התקשרות עצמית (הכוללת אהבה רבה ובטול אמיתי כאחד, והוא ע"ד "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי וגו'"[5], וד"ל) לצדיק הדור[6].

קצור שבעה יסודי חינוך

א. "שלשה דברים יחד": תורה (שעשועים) שמביאה לעבודה (בטול היש) שמביאה לגמילות חסדים (מסירות־נפש בעד הזולת והכלל).

ב. חינוך ל: לימוד, התבוננות, השתפכות הנפש; תקון המדות; תקון המעשים  — הכל לפי "מקומו" של המחונך. צ"ל "השראת" (מקומו של ה)מחנך על המחונך וכן בטול המחונך למחנך  — "שמושה של תורה".

ג. יש להזהר מאד מליצור מצב של תלות יתר במחונך כלפי המחנך ו"כחותיו".

ד. דברי תורת חיים מביאים את העלם הנשמה (שלמעלה מטו"ד) לידי גילוי (בטוב טו"ד), משא"כ בנוגע לחכמות אוה"ע (שפועלות בנפש, או בדרך מקיף בלבד, בבחינת "תהו", או בדרך פנימי בלבד, שמזה באה יניקת החצונים). וראה תניא פ"ח.

ה. עיקר העבודה ודרך החיים צ"ל רק בבחינת "תמים תהיה עם ה' אלקיך", ולא לחפש אחר מדרגות וכו' אלא  — "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ".

ו. "לא יחפץ כסיל בתבונה (האור האלקי שבשכל) כי אם בהתגלות לבו (מהחויה שע"י השכל)".

ז. לדחות כל ענין שאינו מועיל לפעילות היום־יומית במילוי שליחותו לתקן עולם כו'. יש להסתמך על צדיק הדור, שהוא יסוד העולם, בנוגע לכל בעיה ותעלומה בחיים, וכן לבקש את עצתו וברכתו בעניני רפואות וכו'. כאשר אין תשובת הרבי נודעת יש לנהוג על פי שקול הדעת ועצת רב כו'. "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך", תוך כדי התקשרות עצמית לצדיק הדור.

לימוד, כתיבה, חינוך, עסק

א

לימוד התורה בעיון הוא בחינת "חש" והכנעה[1], שהרי צריך לבטל את רצונו, שכלו ומדותיו הטבעיים על מנת להתאחד עם רצונו וחכמתו יתברך, ולקבל ולקלוט את דברי התורה בפנימיות לבו[2].

והוא ענין המבואר בחסידות על הפסוק: "אשרי אדם עוז לו בך, מסלות בלבבם"[3], שלימוד התורה הנקראת "עוז" צ"ל "בך", בבטול הנפש בכלל ושכל האדם בפרט לרצונו וחכמתו יתברך כפי שהם מתגלים בתורה. אזי מכין האדם "מסלות" להחדרת דברי התורה בלבו (ואף מכין את הכלי הפנימי הנצרך לשלב השלישי שיתבאר  — חינוך  — שיהיה בבחינת "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, ופועלים פעולתם"[4], דהיינו "מסלות בלבבם" של שומעי דברו של מי שלומד תורה לשמה כנ"ל).

וכן מבואר בספר תניא קדישא[5] בענין הבינוני ה"עובד אלקים" באתכפיא והכנעת הגוף והנפש הבהמית כאשר "שונה פרקו מאה פעמים ואחד"[6], יותר מרגילותו, ודוק.

וידוע פרוש הבעש"ט לפסוק "תורת ה' תמימה משיבת נפש"[7], שכמה שהאדם ילמד וישיג בתורת ה', התורה נשארת "תמימה" ושלמה, כאלו לא נגע בה כלל וכלל (שהרי חכמת השי"ת שבתורה היא אינסופית באמת, מה שאין כן השגת האדם היא מוגבלת, ואין שום יחס כלל בין גבול לא"ס). כאשר האדם לומד תורה בתודעה זו ובהכנעה זו, אזי התורה היא "משיבת נפש", בגילוי שרש נשמת האדם כמו שהיא מושרשת בעצמותו יתברך ממש, שהרי "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד"[8], וד"ל.

ב

הכתיבה היא בחינת "מל" מלשון הבדלה, שהרי בכתיבה מדייק הדק היטב לברר את האמת לאמיתו, הקדש העליון, ולהעלותו על הכתב.

עט הסופר הוא בסוד האות־ברית־קדש, והדיו שבו  — דיו אותיות יוד — הוא סוד טפת ה"זרע־אמת"[1] — תקון ברית המילה.

שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, שעל ידם מבדיל השי"ת בין הצדיקים לרשעים וכו', והם אותם שלשה ספרים שעל ידם ברא השי"ת את העולם, כמפורש בריש ספר יצירה. על כל דבר שברא ה' (באמצעות שלשה ספרים) נאמר "וירא... כי טוב" (על דרך "אמרו צדיק כי טוב"[2]) ב"הבדלת" כל דבר מזולתו (על דרך "וירא אלקים את האור כי טוב, ויבדל אלקים בין האור ובין החשך"[3]).

ג

החינוך הוא ענין תקון הזולת, כאשר עיקר הכלי לכך הוא כח הדבור שבפה (דבור לשון הנהגה[1])  — "מל" מלשון דבור והמתקה[2].

המתקה זו היא השראת חן הוי' (כו) — חנוך — מאת המחנך למחונכו, כמבואר באריכות במ"א[3].

ד

עסק ההשתדלות להשיג אמצעים גשמיים ולהכין כלים מתאימים להפצת אור התורה ברבים[1], הוא בחינת "אל הארץ אשר אראך"[2], סוד ההכנעה שבאה לאחר שלש העבודות הקודמות של הכנעה, הבדלה, המתקה (שכנגד "לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך"טז), כמבואר בכתר שם טוב[3].

והוא בסוד "בצל החכמה בצל הכסף"[4]. "כסף" הוא לשון "כסופין" שמקורם בכתר־עליון[5], למעלה מספירת החכמה הגלויה (שעליה נאמר "אורייתא מחכמה נפקת"[6]), ובסוד "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר"[7] של אברהם אבינו  — "ת עלמין דכסופין דירתי צדיקיא לעלמא דאתי" (ובסוד ארץ ישראל השלמה — "אל הארץ אשר אראך" — שהיא "ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה"[8]).

וכן איתא בכתבי האריז"ל, שזבולון[9] הוא בכתר ואילו יששכר הוא בחכמה, וד"ל.

והוא בסוד הברכה הראשונה של ברכת כהנים: "יברכך הוי' וישמרך"[10], ופרש בספר הבהיר "'יברכך' בחכמה, 'וישמרך' בנכסים", וד"ל.

רב שמואל בר שילת[1]

א

"ומצדיקי הרבים ככוכבים"[1], זה רב שמואל בר שילת[2], מלמד תנוקות של בית רבןג בנאמנות (שתמיד מחשבתו עליהם[3], שבזה מקשר כל או"א, בברית האמונה הטהורה כעצם השמים לטהר, לשרש נשמתו, מזלו ו"כוכבו").

והוא מבני בניו של המן הרשע[4] שחשב (ומן הסתם לא הסיח דעתו ממחשבה זו, שבזה "חי"  — חיי רשע הנקראים מות[5], שהרי "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין"[6] ואין דעת עמלק[7] אמיתת ענין התקשרות הדעת לפנימיות נקודת האמת[8], אלא הרגשת עצמו ביותר, כמבואר בדא"ח[9]  — בבחינת "את זה לעומת זה עשה האלקים"[10]) ובקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים[11] (המודים באלוק אחד יחיד ומיוחד וכופרים בכל מיני ע"ז[12]).

על ידי מסירות נפשו של רב שמואל בר שילת בחנוך תנוקות של בית רבן הצדיק את הרבים, כלומר שהעלה את הרבוי (רביא  — תנוק[13], דהיינו מוחין דקטנות, כנודע) דעלמא דפרודא (רשותו של המן הרשע ועשרת בניו[14], שנתלו, כולם, על העץ, וד"ל) לשרש האחדות דמלכות דאצילות  — "צדק מלכותא קדישא"[15], וד"ל.

ב

מובא בכתבי האריז"ל[1], שרב שמואל בר שילת הינו גלגולו של השופט שמגר (לפעמים מובא בחז"ל[2] "בר שילא", במקום "בר שילת", שעולה שמגר בדיוק) בן ענת (בן ענת עולה כו פעמים כב, סוד כו־כב, וכמבואר לקמן) שהכה "את פלשתים שש מאות איש במלמד הבקר"[3].

"מלמד" הוא מלשון מלמד דרדקי (שש מאות סדרי משנה שהיו בדורות הראשונים, אותם לימד לתלמידיו, הם כנגד "שש מאות איש" הנ"ליז).

"הבקר" קאי על תקון הנפש הבהמית  — תקון הקנאה התאוה והכבוד  — יסוד דרכי החנוך הכשר.

לאחר מכן מסופר בשירת דבורה איך ששרש המן המתוקן (נשמת רב שמואל בר שילת — שמגר בן ענת) נלחם עם סיסרא (קליפת האפיקורסות הקשה ביותר, כמבואר בדא"ח בד"ה תער השכירה עיי"ש)יז — "הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא"[4].

הערך הממוצע של שש התבות: "ומצדיקי הרבים ככוכבים", "הכוכבים ממסלותם נלחמו" עולה רמח, כאשר הכל עולה כוכב פעמים אל וד"ל.

ג

השם רב שמואל בר שילת כולו רמזים נפלאים לענין חנוך תנוקות של בית רבן לאמונה טהורה באחדות הוי' ב"ה:

א. שילת — ר"ת "שויתי י־הוה לנגדי תמיד"[1]. והיינו שבחנוך תשב"ר התבונן היטב בכל אחד ממחונכיו על מנת לגלות את "סוד הוי'" שבו, בחינת ה"חן" שבו, וכידוע שחנוך הוא אותיות חן כו דהיינו חן הוי', וכמבואר באריכות במ"א[2].

ב. שמואל עולה אחד פעמים ה"פנים" של אחד: אחד חד ד (שעולה כט).

ג. רת"ס שמואל בר שילת הוא שבת, כו (הוי' ב"ה) ב"יהלם" ("משולש" כפול). שבת שקולה כנגד כל המצות כולן[3], והיא עיקר האות בינינו לבין אלקינו, עדות נאמנה לאחדותו יתברך ולהתחדשות, יש מאין ואפס המוחלט, של כל מעשה בראשית. וכן רת"ס שמגר בן ענת הוא שבת קדש (בסוד "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלים"[4], וד"ל.

ד. רב שמואל בר שילת עולה טל (הוי' אחד) ברבוע כללי (סך כל זך מלויי הוי' ב"ה, כאשר זך השרשים עולים שבת כנ"ל). והוא עולה שבת (הנ"ל) ועוד תתיט — סכום כל הרבועים מ־א עד אחד — אחדות פשוטה.

ה. רב שמואל בר שילת כולל יג — אחד — אותיות. ממוצע כל אות עולה קיז — אחד פעמים חא (בסוד ה"חן" של אחד — אחדחא, כמבואר במ"א. אחד הוא כנגד יג האותיות של רב שמואל בר שילת, ו־חא הוא כנגד ט האותיות של שמגר בן ענת כנ"ל), ההפרש בין שסה לרמח, טל טל טל (הוי' אחד בחכמה; אהיה חי בבינה; טוב טובה — אהוה אהוי — בדעת; הכל בסוד "שראשי נמלא טל"[5], סוד כללות קיז, ג"פ טל, פסוקים של שיר השירים, כמבואר במ"א, וד"ל).

ו. מסופר בגמראד שמרוב דבקותו של רב שמואל בר שילת למחונכיו לא פנה לעסקיו הוא, אפילו לטייל בגינתו, במשך יג — אחד — שנים.

ז. כל ארבעת המספרים: שמואל, שילת, שבת, אחדות פשוטה הנ"ל כולם "משולשים" ללא "אבן הפנה" (שמואל ע"ה עולה זך במשולש; שילת ע"ה עולה לח במשולש; שבת ע"ה עולה לז במשולש; אחדות פשוטה ע"ה עולה מ במשולש, ודוק), הכל לרמז שעבודתו בקדש של רב שמואל בר שילת היתה בסוד "אבן (בגימטריא גן) מאסו הבונים היתה לראש פנה"[6], וד"ל (שילת עם הכולל, "אבן הפנה", עולה יט פעמים טל, ואזי ביחד עם שמואל, אחד פעמים כט (ס"ת "שויתי י־הוה לנגדי תמיד"כא) כנ"ל, עולה הכל "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"[7] — אלקים פעמים אחד כנודע).

המסורה לתנ"ך

א

בספרות המסורה לתנ"ך, טמון יסוד מוסד באמונת ישראל בתורתנו הקדושה, וכן בכללות הכונה של מעשה בראשית. והוא: "סוף מעשה עלה במחשבה תחלה"[1]. כלומר בסוף חתימת התנ"ך, כאשר כל דברי הנבואה מבראשית ועד לדברי נחמיה בן חכליה ערוכים לפנינו כאחד  — "כלם נסקרים בסקירה אחת"[2]  — אזי מופיע הנצוץ של משה רבינו ע"ה, שבנשמות בעלי המסורה, להקים את המשכן להיות אחד.

האמונה באחדות התורה מראש ועד סוף, היא העולה על כולנה, היינו על האמונה בדברי כל נביא ונביא בפני עצמו. שהרי כלם מרועה אחד ניתנו וכלם דברי אלקים חיים  — "אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי כי עז לאלקים"[3].

הדיוק בטנת"א התורה, ומסורת מספר ההופעות של כל מלה ומלה וכו', מהווים הסתכלות שלמה באור תורתנו הקדושה, הנובעת מאמונה שלמה כנ"ל.

ב

"דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר"[1], על ידי השוואות ע"ד המסורה.

על ידי הבנת כל מלה ותופעה במקומה בלבד, נעשה סוד ה"הבדלה"[2], אך על ידי צרוף כל ההופעות שכיוצא בה שבתנ"ך ל"פרצוף" אחד, נעשה סוד ה"המתקה"ה [כאשר כל "לית" הוא כנגד "אחד אלקינו שבשמים ובארץ"; כל "ב'" כנגד "שני לוחות הברית"; כל "ג'" כנגד "שלשה אבות" וכו'[3]].

על המתבונן ברמזי המסורה לכוון את מספר ההופעות של כל מלה וכו' כנגד השרש העליון של מהות מספר זה. כל לימוד והתבוננות כעין זה הוא בבחינת "שעשועי המלך בעצמותו"[4].

ג

לימוד כל פסוק ומלה בפני עצמו מתיחס לנגלה שבתורה. לימוד והתבוננות בשלמות הפרצוף של כל מלה ותופעה בתנ"ך מתיחס לנסתר הנעלם שבתורה (נגלה ונסתר הם ע"ד "מודע" ו"על־מודע" כנודע[1]). כאשר הנעלם (ה"על־מודע") מתגלה, אזי רואים את האור הטוב הגנוז בתורה (ר"ת אהבה ובגימטריא בראשית, כמבואר במ"א[2]). וזהו "והיכן גנזו — בתורה"[3], לצדיקים לע"ל[4] — היינו לצדיקים שבכל דור ודור, כאשר מדייקים ברמזי המסורה של התורה וכו', כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה.

ד

בלשון הקבלה והחסידות:

גילוי התורה בכל דור ודור על ידי כל נביא ונביא בפרט, הוא גילוי אור מעולם האצילות, שכולו אלקות  — "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון"[1]  — לעולמות התחתונים בי"ע, ועד לנשמות בגופים שבעולם הזה התחתון.

בחינת "כלם נסקרים בסקירה אחת", כאשר כל התנ"ך ערוך לפנינו בדיוק טנת"א כאחד, הוא סוד גילוי אור המאציל העליון  — א"ק[2].

כאשר מעלים כל תופעה ותופעה של "פרצופי" המלים וכו' לשרשה העליון ב־יג תקוני מהימנותא וכו', אזי נשלם הגילוי של "סוף מעשה עלה במחשבה תחלה" — והוא ענין גילוי אוא"ס ב"ה שלפני הצמצום הראשון ועד לגילוי האור העצמי של "שעשועי המלך בעצמותו" כנ"ל. והוא ענין גילוי טעמי תורה לעתיד לבא — "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דדיך מיין"[3]. "דדיך" הוא סוד קשרי המסורה, ו"יין" — "יינה של תורה"[4] — הוא בחינת הסוד הפרטי של כל תבה וכו' לעצמה כנ"ל.

ה

מזה מובן, שבדורנו זה, דור המעבר מסוף הגלות לתחלת הגאולה, צ"ל התגברות בגילוי ספרות המסורה והעמקת העיון בה, הכל מתוך האמונה השלמה בשלמותה של תורתנו הקדושה כנ"ל.

ועוד יש להעיר שבעלי המסורה, בן אשר ובן נפתלי, הם בסוד שני השבטים האחרונים, לפי סדר חנית הדגלים והקרבת הנשיאים בחנכת המזבח (אשר ונפתלי). והנה נודע שהשית אלפי שנין דהוי עלמא[1] מתחלקות ל־יב שבטים — חמש מאות שנה (עונה אחת של לילה ויום, שהרי "אלף שנים בעיניך כיום אתמול"[2]) לשבט. לפי זה נמצא שאשר ונפתלי הם כנגד האלף הששי[3] — ספירת היסוד — התכללות כל ה־ה חסדים כאחד, ע"מ למסרם ("מסורה") למלכותא קדישא — ביאת מלך המשיח בב"א.

ה"מבנה" בתורה[1]

א

"תורת ה' תמימה משיבת נפש"[1]. תמימות תורתנו הקדושה  — שלמותה על כל רבדי הפרד"ס שבה  — היא, דוקא, משיבת נפש, להעיר ולהאיר את נקודת "שלומי אמוני ישראל"[2] שבלב כאו"א מעם ה'.

גילוי השלמות הוא גילוי הפאר והיפי הנובע ממכלול גווני התורה, הן מצד עמק המשמעות עד אין סוף החבוי בכל אות ואות שבה והן מצד הדיוק המפליא שבצרופי אותיותיה, ערכן המספרי, מיקום האותיות והתבות שבפרשה וכיוצא בזה.

צד זה, השני, של דיוקי "מבנה" במקרא, הריהו ה"עזר כנגדו"[3] ביחס לצד הראשון של עצם משמעות הדברים (בסוד "עמק עמק מי ימצאנו"[4], בחינת "אשת חיל מי ימצא"[5] ששרשה ב"עומקא דעומקא" ועל ידה בא כל עמק מהעלם לגילוי, כמבואר בחסידות[6]), ועל ידו נמתקת כל משמעות הידועה מכבר ב"מתוק האור"[7]  — אור המקיף, המזכך את חצוניות הכלי[8], בחינת ה"מבנה" שבתורה.

ב

כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה[1], ועד שלעתיד לבא יתגלה שכל התורה מראשיתה ועד סופה היא שם אחד[2] יחיד ומיוחד  — גילוי עצמותו ומהותו יתברך לעד. מבנה השם  — לבוש העצם[3]  — מדויק בתכלית, כדי שיתגלה על ידו העצם המלובש בו ומופיע דרכו.

"הפך בה והפך בה דכולא בה"[4]  — "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד"[5]. בכל פעם שמתבוננים במבנה אותיות התורה ותבותיה וכו' (על דרך הסופרים הראשונים שהיו סופרים כל האותיות שבתורה[6]  — כאדם המונה מרגליות היקרות לו ביותר, וכמ"ש "יקרה היא מפנינים"[7]) מתגלה דבר חדש  — "אור חדש על ציון (על ידי עבודת הציון המדויק) תאיר"[8].

ג

ציון הוא בחינת יוסף הצדיק כנודע[1] — "צפנת פענח"[2] — המפענח את הצפון בתורה באמצעות שיטות "חשבון" ו"דלוג", שיטות ה"מסולסלות" היטב (סוד יוסף שהיה "מסלסל בשערו" כדברי חז"ל[3]).

"ויקח משה את עצמות יוסף עמו"[4]. משה הוא בחינת הבנת עמק סודותיה של תורה  — "משה זכה לבינה"[5]. מהבנה זו באה הוראת (— "תורה" מלשון "הוראה" כנודע[6]) דרך חיים לכאו"א מישראל  — "תורה צוה לנו משה"[7]. עיצוב המבנה שדרכו מתבטאת תורת משה הוא כחו של יוסף  — עצמות יוסף שאותן לקח משה רבינו להיות עמו תמיד.

ד

"חלקי הוי' אמרה נפשי"[1]. על כל או"א להביע את חלק נפשו בתורה[2] (וכלשון תפלתנו  — "ותן חלקנו בתורתך"[3]). כללות אופי החדוש תואמת את סגנון תכונות נפשו של המחדש ("אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד"[4]).

ובכללות יותר "דור דור ודורשיו"[5]  — א"ת "דורשיו" אלא "דרושיו"  — כלומר שלכל דור ודור קיימים קוים כלליים המאפיינים את דרך "דרושיו"[6], מדרש התורה ההולמו, הן מבחינת סגנונו והן מבחינת תוכן מבוקשו בחשיפת תעלומות חכמת התורה, תוכן המעורר בו ענין רב, החל מתחום השכלי וכלה בתחום המעשה בפועל.

ה

דרך זו המיוחדת תואמת את מעמד הדור בכלל, ומשקפת, בפרט, את מקום הדור בסדר הדורות של "שית אלפי שנין הוי עלמא".

באלף הששי, וככל שמתקרבים ל"סיומא דגופא"[1] שבו (תקופתנו עתה), שולטת מדת היסוד[2], מדתו של יוסף הצדיק[3]  — "נקודת ציון" כנ"ל.

מזה ניתן להשכיל, בטוב טעם ודעת, בנוגע למהות התופעה ההולכת וגוברת בתוככי לומדי התורה ומלמדיה (ובפרט אותם מלמדים הפועלים ישירות למען קירוב לבבות עם ישראל לאבינו שבשמים)  — והיא ההתענינות הרבה ונביעת מעינות החדושים בצפונות התורה  — המשתקפים דרך ה"מבנה" כנ"ל על כל רבוי נתיבותיו ושבילי מחבואיו.