סמינר תנועה שיעור רביעי

י"ב סיון תשס"ו - כפר חב"ד

הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[1]

נפתח בחיפוש אחרי עוד הופעות של 14 בתורה, שאולי מתקשרים ל-14 המרדיאנים. חז"ל מרבים לסדר דברים לפי מספרים, אך חלוקות ל-14 אינן נפוצות. יש מאמר בקהלת רבה על 14 דברים קשים בעולם (פיתוח של מאמר בב"ב, שם יש עשרה דברים קשים) – שהאחרון והקשה מהכל זה חולי (לוח 7). כל אחד מתגבר על זה שלפניו, ולכן הוא נקרא "קשה". אם יש הקבלה בין 14 דברים של חז"ל לבין המרדיאנים אז יש גם סדר – כל אחד בא לפי תורו ויותר חזק מקודמו. כל אחד חזק, אך מישהו אחר מחלישו – עצם הדימוי הזה מאד מזכיר את שיטת הקינזיולוגיה המעשית, כאשר הבדיקה הטובה של שריר שהוא בטונוס נורמאלי – במתח, אך הסימן שהשריר בסדר הוא שהמטפל מסוגל להחלישו, ואם לא זה טונוס גבוה. צריך להיות קשה, אך קשה שאפשר להרפותו – אם אי אפשר להרפות אותך אתה חולה. זה אחד הכללים הכי גדולים בתפיסה זו, וזה דבר מאד נכון. מה הכוונה בלהיות חזק אך יש אפשרות שמישהו אחר יבוא ויחליש אותך מעט, שקצת תכנע (לא יותר מדי – לא להכנע מיד – אך כן להכנע עם הלחץ המתאים) – מה זה יכול להיות בנפש? זה "קבל את האמת ממי שאמרה" ו"מודה על האמת" – אדם חזק צריך להיות תקיף בדעתו, אך מסוגל לקבל את האמת ולהודות אליה. חכמים היו חזקים בדעתם, אך כאשר בא רבי מאיר והסביר להם אחרת כתוב "מודים חכמים לרבי מאיר" (גם אם לא מבינים מאה אחוז – יש אינטואיציה שהוא צודק, גם אם כה חכם שאיני יכול לעמוד על סוף דעתו). זה ענין רוחני שאפשר לדמותו לבדיקת שריר שהיא מעין מאבק – חיובי, מתוך רצון טוב – בין מטפל למטופל.

נקודה היסטורית: כשגוטהארט החל עם השטה היה לו תלמיד שרצה לעשות זאת פופולארי – הוא תפס רק את הנקודה שמגע יכול להיטיב, וכתב רב מכר בשם "מגע הבריאות". אמנם, שם המגע הפוך מהטיפול היום – עיקר הנקודה שם שהאדם נוגע בעצמו מגע עדין (יתכן גם מישהו אחר, אך זה העיקר). בדיקת שריר המקובלת כיום זה מאד דומה להורדת ידים – בפירוש יש הפעלת לחץ, אך השריר צריך גם להיות מוכן להכנע במשחק, ואם לא מוכן אז הוא קשוח מדי ולא בריא. גם אם יותר מדי מהר נכנע, בלי ללחוץ – זה שהוא חלש מדי. שוב, אפשר להסביר זאת כיסוד מאד בריא וחשוב אצל אדם בריא בדעתו – צריך להיות חזק, אך גם מוכן להודות על האמת ולקבלה ממי שאומרה. אם הוא לא מוכן לקבל – הופך להיות שרירותי. שריר חזק מדי שבשום פנים ואופן לא מוכן להכנע הוא שריר שרירותי, מלאכותי ומעושה לחלוטין, והוא חולה. הרעיון הזה מתקשר עם ההגיון של מאמר חז"ל שיש דברים חזקים, אך לכל אחד יש דבר שיכול להכניע אותו בהורדת ידים. רק את האחרון אי אפשר להכניע – חולי – ואז באמת הוא חולה.

מאמר מאד סמלי, המתחיל מתהום – מופיע בפסוק השני של התורה - שהוא קשה, אך הארץ מתגברת על התהום: "לרוקע הארץ על המים". וכך הלאה (אולי זה המקור של חד-גדיא, שם יש עשרה – כמו בבבא-בתרא) – הר מתגבר על הארץ, ברזל חותך את ההר, אש מתיכה ברזל, מים מכבים את האש, העננים אוצרים את המים, הרוח מפזרת את העננים, הכתל עוצר את הרוח, אדם שובר את הכתל, צרה שוברת אדם, יין ('לחיים') שובר את הצרה, שינה מפיגה את היין, אך קם מהשינה חולה ושום דבר לא יעזור. אפשר לזהות כאן שני כללים ו-יב פרטים – תהום וארץ זה תשתית המציאות (שמים עוד לא קשה), ואחר כך פרטים בתוך המציאות.

אם מחברים כל ה-יד דברים עולה 3224 = 13 פעמים רמח (איברי הגוף). רומז גם ל"אחד היה אברהם" (בפשט "אחד" זה ראשון בפסוק, אך הפנימיות שהוא הראשון שמצא את ה"אחד" וקורא בשם ה' אחד יחיד ומיוחד, והוא בעבר אחד וכל העולם בעבר אחר). רמח זה אברי הגוף, ועולה "בצלם אלהים" ("אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"). מהפסוק "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם" הבריק לנו שצריכים להיות עב (חסד) שרירים, המקשרים בין רמח (אברהם) איברים – כמובן שאם הקטנים יש הרבה יותר שרירים, אך אם הקינזיולוגיה מדברת על לג שרירים, וודאי אפשר להרחיב ולהגיע לדבר על עב שרירים.

המשמעות של מאמר חז"ל על הדברים הקשים – ה' ברא את האדם עלי ארץ בשביל שיעבור נסיונות, בשביל שיהיה לו קשה. במיוחד "קשה להיות יהודי". כל המגמה, הנחת רוח, התענוג – של ה' עכשיו ושלנו בעתיד (וגם עכשיו אצל מי שזוכה) – זה שעוברים בהצלחה את הצרות, הקשיים והנסיונות. הראש הסיני, להבדיל, משתמש במונח יסודות כדי לתאר שלבים של התהוות חיים והפסד – מן הסתם רואה גם את כל המרדיאנים וזרם החיות בגוף כשלבי התהוות והפסד ("כל הוה נפסד"). זה פונקציה של סטרס – או רצוי, או בלתי רצוי. כך במאמר חז"ל זה כל דבר 'מלחיץ' משהו אחר, וכל עוד משהו יכול לכופף אותך – אתה בסדר. אם אי אפשר לכופף אותך – אתה גמור.

אדמו"ר הזקן שואל באגה"ק למה צריך לתת אמת ליעקב – ומשמע שליעקב אין אמת מצד עצמו, וצריך לתת לו אמת – וכמו שצריך לתת ליעקב את האמת (בהיותו כלי מוכשר לקבל אמת) כך צריך לתת חסד לאברהם (קצת פלא שלא נזכר ענין זה בחסידות). היינו שאברהם מוכשר לקבל חסד, אך אין לו מצד עצמו וצריך לקבל מלמעלה – על דרך "יהיב חכמה לחכימין", שכמובן מדובר בשתי דרגות חכמה, ומי שיש לו חכמה תתאה ה' נותן לו חכמה עילאה. צריך להיות מוכשר לקבל מתנה מלמעלה – עין מוכשרת לקבל ראיה, והאזן לו, וכך החכם כלי לקבל חכמה ואברהם כלי לחסד ויעקב לחכמה. בכל אופן, רואים שהחסד איננו אברהם, אלא שהחסד ניתן לאברהם. זה הדימוי שרוצים כעת לפתח – לומר שאברהם הוא מנין העצמות, וצריך עב גשרין (ככינוי עב שמות בזהר) כדי לקשר ולחבר את איבריו. אברהם הוא האיברים – כנגד רמח מצוות עשה. במקביל יש שסה מצוות לא תעשה – או כנגד ימות החמה (ככתוב בחז"ל) או כנגד שסה גידים (דימוי גופני שאין בחז"ל, אלא רק בספרות יותר מאוחרת; יש בזהר!). אצל הסינים המספרים לא 'מקודשים', משחקים בהם – בספרים הכי עתיקים מדברים על שסה נקודות דיקור (בספרים שאני ראיתי יש שסא, אך אמרו לי שמוסיפים ויש היום יותר מ-400). אצלנו מספרים זה חשוב ומקודש (כל המספרים טובים).

תריג הוא מספר השראה ה-חי – "וחי בהם" (הצ'י – החיות באברים – נקראת חי; הכי בטוח לתת צדקה – "צדקה תציל ממות" – בכפולות של חי). שסה הוא גם מספר השראה ה-יד. שני עדים שאלו מספרים מכוונים. אם נותנים חסד לאברהם – מוסיפים עב שרירים ל-רמח איברים ו-שסה גידים – עולה הכל מספר השראה ה-יט (הבא אחרי 613). תריג הוא ראשוני, אך 685 מתחלק – עולה ה פעמים קבלה (המספר הכי חשוב היום בפיזיקה; 411 = ג"פ 137).

כמה השלמות חשובות למה שדובר עד כאן: ה-יד עצמם זה כפול – "זה וזה גורם" בכל אחד. המבנה הכי חשוב בתורה של יד מול יד באותיות הפסוק הראשון – "בראשית ברא אלהים, את השמים ואת הארץ". זה שלמות הבריאות – יד מול יד – כאשר לוחצים ידים (וחסיד צריך כוונה בכל מעשה) מכוונים ליצור את המלה ידיד. אכן כתוב ש"בראשית ברא אלהים" זה יד ימין – הכח הפועל – והמבנה שנוצר, "את השמים ואת הארץ", זה יד שמאל (קשור לחלקיקים דינאמיים וחלקיקי המבנה שנידונו לעיל), יד הגדולה ויד החזקה בלשון הקבלה. אם רוצים לדעת מה האות באמצע פסוק או קטע – במספר לא זוגי של אותיות זה קל, אך במספר זוגי של אותיות אין אות אמצעית. האם יש בכל זאת משמעות לחיפוש האמצע (ולא רק החצי)? צריך לחלק לחצי, ולחפש את האמצע בכל חצי (פעם ופעמיים עד שיצליח) – בפסוק הראשון האמצע של רבעי הפסוק זה האותיות שלשה (קשור לאלגוריתמים). זה הסוד של רבי אברהם אבולעפיא ש"בראשית" = שלשה דברים יחד (ר"ת שדי), שהוא סוד חכמת הצירוף ש"שלש אבנים בונות ששה בתים". סוד בריאת העולם צירופי אותיות, כבצלאל שידע לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ. מי שיודע לעשות זאת גם רופא – כי יכול להבריא את המציאות (כמו לברוא אותה). לעניננו, יד מרדיאנים – לפי מודל הדעת והו"ק – בעצם בנוי כזז, כל עבודת התנועה-התזוזה. בחז"ל יש סגולה ל"מזזות" – זז מות (בבא בתרא – מות קשה מכולם, אך מזוזה מזיזה אותה). לפי זה, עוד לפני בדיקת שרירים – טיפול ראשון זה בדיקת מזוזות. עוד יותר מדויק, המבנה הוא או-או (או אספירין או דיקור) – א בדעת ועוד ו (או ימין או שמאל).

השלמה לגבי סטרס:

הגדרת הסטרס במדע היום – "תגובת הגוף לתביעה [גופנית או נפשית וכו']". ה' תובע מיהודי "תהיה יהודי" – כל התורה זה תביעות. תגובת הגוף לתביעה – הגדרת המושג "סטרס". לא משהו רע בכלל – בלי סטרס חיובי אין חיים. בלי המתח שלנו כתגובה לתביעת התורה אנו איננו יהודים – לא חיים בכלל.

בכל אופן כותבים בספרים על הסטרס שבכל מצב של סטרס יש שלושה שלבים: alarm, adaptation, exhaustion.

אלארם זה הזעזוע בפני התביעה – "הזזה עצמית" בלשון החסידות. הרבי הריי"צ מסביר שהבבא הראשונה בארבע בבות פועלת הזזה עצמית (אתמול דברנו על מובני שריר, ואמרנו ששרירים כמו מיתרים. כך מפורש בחז"ל על צבי שכאשר מת קולו שבעה – שמשריריו עושים מיתרים לכנורות. לכן שריר גם מלשון "שיר חדש" – שרירו לה' שריר חדש...). שינוי הטבע – שאפשרי לבעל מוחין דגדלות בלבד – מתחילה מהזזה עצמית, שזה ה"שיר חדש". אחרי שהשריר חווה את ההזזה הזו – שקרה לשריר משהו ספונטאני והוא הגיב (תגובה מהירה, של הסיבים הלבנים) – הסיבים האדומים צריכים ליצר אדאפטיישן, מאמץ ממושך של שינוי והסתגלות. היות שזה דורש מאמץ – מוציא הרבה אנרגיה, אז בסוף האדם נופל על המטה. גם ספורטאי – שמתאמץ מתוך כיף – בסוף נופל (יודע זאת מראש). אם כל התהליך טוב זה משהו מאוזן ובריא. אם הכל לא בכיף יכול להיות גם משהו מאד לא בריא. הכלל הגדול הוא אתכפיא – שהכל יהיה בכיף... הרבי רצה מהדור שלנו שהכל יהיה באושר – נסיונות, קשיים, קבלת עול מלכות שמים. זה יעוד משיחי – שכל הסטרס יהיה מאושר. צריך הרבה אמונה והרבה גדלות מוחין בשביל זה – הרבה "אין עוד מלבדו". אפשר לתת לזה עוד מודלים – הכנעה-הבדלה-המתקה וכיו"ב – אך אין כאן מקומו.

עוד ענין: "עקימת שפתיו הוי מעשה" – מאמר חז"ל שכל כך חשוב בעיני בעל התניא, עד שמביאו כמה פעמים בתניא (כולל בפרק הסיום). כל מצוות התורה מעשיות, כולל מצוות שבדיבור, ועל כך נאמר "עקימת שפתיו הוי מעשה" (בעוד "הרהור לא עביד מידי"). עקימת שפתים כבר מעשה – כבר תיקון בעולם התחתון, פתיחת פתח כחודו של מחט. זו הגדרת הגבול המינימאלי של מה שנחשב למעשה – שזו כבר תנועה. היות שכל המצוות צריכות כוונה במדה מסוימת (בלי להכנס למחלוקת בענין על רמת המודעות הדרושה במצוה), אז ב"עקימת שפתיו הוי מעשה" הכוונה לתנועה רצונית. יש תנועות יותר קטנות – כמו עפעוף או סבוב העינים (ואמרנו שעיקר התנועה מתחילה בעינים) – אך זה כבר לא תנועה כל כך רצונית. בתנועה רצונית כבר קיימתי מצוה. מה הפסוק לזה? אין הרבה שרש נוע בתנ"ך – אך יש לכך פסוק מפורש: "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" (אחד מפסוקי התנועה החשובים). מפסוק זה לומדים חז"ל הלכות תפלה – שבשמו"ע צריך שהקול לא ישמע (בפשט – לאחרים, על פי סוד – גם למתפלל עצמו). זה שהשפתים הולכים עם חוש השמיעה – או להשמיע לאזניו, או בכלל לא, אך קשור לשמיעה – מתקשר מאד יפה למדובר אתמול שמישור השפתים דווקא הוא מישור האזניים (אפשר לומר שעצם הדיבור לכשעצמו יותר קשור ללשון, העיקרית ב-ה מוצאות הפה, אך שמיעת הדיבור קשורה לשפתים – מהן יוצא הדיבור החוצה והכי קרוב להתקבל באזן). על כל פנים, רואים שבתנ"ך תנועה הולכת עם השפתים. תנודה בדרך כלל עם הראש – לנחם מישהו זה לנוד לו בראש, וזו ודאי תנועה יותר גסה מתנועת השפתים בלבד. התחדש לנו שיש תנועה בעינים ותנועה בשפתים.

עוד השלמה: למדנו אתמול שכל עונה מארבע התקופות זה סוג אחר של רפואה, ובכל עונה יש חודש מיוחד של רפואה. לגבי חדשי הקיץ אמרנו שחדש הרפואה זה אלול – רפואה על ידי סמים. חדש אלול שייך לשבט גד בספר יצירה – לשבט גד יש את הגלעד, ובו כתיב "הצרי אין בגלעד הרופא אין שם". זה אסמכתא למה שנתבאר אתמול שדווקא אצל גד – בגלעד – יש רפואת צרי, רפואה על ידי סמים.

עוד תופעה, לגבי מספר נקודות הדיקור: יש מספרים משולשים, רבועיים ומספרי השראה. האם יש שלוש ספרות שבטבעת יוצרות משולש-ריבוע-השראה? יש רק תופעה אחת כזו – הספרות 136 (לוח חמש), שהן עצמן שלושת המספרים המשולשים הראשונים. כסדר – 136 – הוא משולש 16. אם מסובבים כטבעת – 361 – זה ריבוע של 19. אם מסובבים עוד סיבוב אחד – 613 – מספר השראה ה-18. יש 'חקירה' במתמטיקה אם בסיס המספר לא היה 10 – האם בכל זאת היתה מתאפשרת כזו תופעה. 613 = תריג. 136 = קול (המלה הכי חשובה בתורה לכך). 361 = מספר נקודות הדיקור (בספר שאני קראתי) = נשיא. בקינזיולוגיה מעשית יש באמצע 50 נקודות (24 בcv ו-26 בgv), ועוד 311 נקודות – ממש חלוקת נ-שיא. "הנשיא הוא הכל" – הנשיא זה הרבי. "אדם חשוב [=] שאני". אם יש משמעות למספר זה – בהשגח"פ כך בספר שקראתי, למרות שאין משמעות אצל הסינים – הרי יש נ באמצע ושיא בכל צד, סה"כ 672 נקודות – המתחלק ל-יד (המרדיאנים) פעמים חלי (הכי קשה). תיקון הכל זה חם (שלושת המחממים ראוי להיות ג מוחין).

דברנו אתמול על כך ש"קל כנשר" זה קלות תנועה בעינים להסירן מדברים אסורים ולהעיף מבט לדברים רצויים – להסיט מבט ממקום לא נכון ולתקוע את המבט במקום הנכון – וזו ראשית התנועה. זו תנועה כמעט ספונטאנית – כתוב שצדיק לפעמים בוחן עצמו איך עיניו עובדות באופן ספונטאני. כך מסופר על תלמידי הבעש"ט שאם ראו משהו לא טוב הענישו את עצמם. סימן צדיק – ואפילו בינוני של תניא – שהעין נעה בצורה אוטומטית מלא-טוב לטוב. יש לכך סימן מובהק: יש שלושה דברים שכתוב שצריך לראותם ולא את היפוכם – "ראה נתתי לפניך היום ברכה וקללה, את הברכה..." "ראה נתתי לפניכם היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע... ובחרת בחיים". צריך לראות טוב-ברכה-חיים, בסוד "בטח בדד עין יעקב" (המופיע בסוף הברכה, אחרי הפסוקים הנ"ל), וזו בחירת העינים. טבע יהודי שיש לו טביעת עין לראות את הדברים הללו ולא את האחרים – צריך להיות טבעי, ולכן צדיקים בוחנים עצמם בזה. דורשים ש"עין יעקב" רואה רק (בדד-לבד) את הבטח. עין יעקב (= יב פעמים הוי', כל מעגל החדשים כנודע) = ברכה טוב חיים!

בפרקי אבות קודם "עז כנמר" ואחר כך "קל כנשר", אך במקום אחד הנשר עולה על כולנה – "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים" (הארבעה ש"לא ידעתים" זה עוד יותר מופלא מהשלשה ש"נפלאו ממני" – 3 ו-4 זה זכרי ונקבי, אבות ואמהות). מפרט רק את הארבעה לא ידעתים, ופותח "ודרך הנשר בשמים". בקבלה זה כחב"ד דרדל"א – מקום האמונה הפשוטה של היהודי, ככלל – כאשר "דרך הנשר בשמים" זה הכי נעלה, כתר דרדל"א. כל ארבעת הדברים הללו קשורים לשרירים, כי כולם קשורים לתנועה – יש כאן תנועות נפלאות. מפרשי הפשט מסבירים שה"לא ידעתים" זה שאיני מסוגל לנחש לאן ילך – אי אפשר לנחש היכן יהיה הנשר בעוד שניה, לאיזה כיוון ילך הנחש, איך האניה תלך וכך גם "דרך גבר בעלמה". זה המקור לחוק האי-וודאות של הפיזיקה המודרנית.

עוד סוד של "נשר" – מלך העופות – שהוא על שם נשירה. יש מבארים כי נוצותיו נושרות, אך יש משהו יותר פנימי – הנשר מאד גבוה בשרש, אך כשנפל למטה נפל להיות עוף טמא. כל הגבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר – הוא הכי גבוה מכולם, אך נשר ונפל להיות עוף טמא בעולם שלנו. מתי הנשר נושר? יש מושג בקבלה שהנשר היינו כל אותן נשמות – 99% יותר מנשמות ישראל – שהיו כלולות באדה"ר לפני חטא עה"ד, וכאשר הוא חטא כל אותן נשמות נשרו ממנו. לכן אדם הראשון לא נשאר יהודי (אם היה עומד בנסיון, הוא – ולא אברהם אבינו – היה היהודי הראשון, ואז כולם היו יהודים). נשמה יהודית זה כח שמסוגל לגלות את ה' בעולם – ולא רק להכיר את ה' (שזה יתכן שגם גוי מסוגל במדה מסוימת) – ולהנחית את ה' לתוך המציאות. זו סגולת ישראל. עד שאדם הראשון לא חטא היה לו כח זה – ה' ברא אותו עם הכח לגלות אלקות בעולם – ואחרי שחטא הפסיד כח זה, וזה נקרא שהנשמות נשרו ממנו. באיזה שלב בדיוק נשרו הנשמות מאדם הראשון? כתוב בקבלה שחוץ מפשט החטא – שאכל מהעץ האסור לו – הכל התחיל מסקרנות. אדם הראשון היה סקרן גדול – תכונה שלא תמיד רעה, אך יכולה להיות גם רעה – הסתובב בעולם ורצה לראות כל דבר. כתוב שלפני החטא היה מטייל להכיר את העולם – הגיע להיכלות הטומאה, ומאד סקרן אותו לראות מה עושים שם. היה אסור לו להסתכל שם, אך לא התאפק – לא עשה אתכפיא – נכנס לשם והסתכל מה קורה, ואז הוא נפל ונשרו ממנו הנשמות. זה הפירוש הפנימי-הסודי לאכילת הפרי האסור של עץ הדעת. הדבר הזה מוסבר בחסידות במקומות ספורים – פנימיות סוד החטא, שהיא הסתכלות בהיכלות הטומאה (אפילו כתוב בחסידות משהו מופלא – שרבי, נשיא אמיתי, יכול להסתכל גם בהיכלות הטומאה ולא יזיק לו. להיפך – או שבהסתכלותו יבטל הרע [יהפוך לגל של עצמות – סוד גל השרירים הנבדקים...], אך אדם הראשון לא היה רבי). תיקון הנשמות הגבוהות שנשרו – "קל כנשר" בראיה, לראות רק טוב-ברכה-חיים בעולם.

המלה תנועה לא מופיעה בתורה (רק שרש נוע, כמה פעמים, כנ"ל) – אך יש צירוף "שארה כסותה ועֹנתה לא יגרע", בתחלת פרשת משפטים, בחובות הגבר כלפי אשתו. זה מאד מחזק את מה שדובר אתמול – שבתנועה, וכל שכן במגע, יש יצר מיני, שצריך מאד להזהר ממנו ולא להכשל בו. הדבר הזה בא לידי ביטוי מאד מובהק בכך שאותיות תנועה זה "ועֹנתה". נסביר את כל הפסוק: הרבה פעמים כתוב בזהר שאיש ואשה כמו נשמה וגוף [– אפילו אצל אברהם ושרה, ששרה גדולה מאברהם בנביאות (והיא "אשה כשרה" ש"עושה-מתקנת רצון בעלה"), ואף על פי כן הוא הנשמה והיא הגוף (הגוף משהו קדוש מאד – כל השיטות של ריפוי או מודעות וחוית הגוף זה משהו נשי מיסודו). לעתיד לבוא כתוב שהנשמה תיזון מהגוף – פלא גדול שמחדש לנו אדמו"ר הזקן. האשה עולה למעלה מהגבר, ואז לא כמו היום – שהנשמה מזינה את הגוף – הנשמה תיזון מהגוף. בעולם הזה "חתן וכלה" – השמחה וחדות החיים זורמת מהחתן לכלה – אך לעתיד לבוא "משמח חתם עם הכלה", שזרימת חדות החיים באה מהכלה לחתן]. לפי זה נפרש את כל הפסוק כחובות הנשמה כלפי גופו של האדם – אוכל, בגדים וזיווג. לא צריך להעמיק יותר מדי בכך – האדם חייב להאכיל גופו וכו'. זה מה שמובא בתניא כמדרגת הצדיקים – שהלל היה הולך לאכול ואומר שהולך לגמול חסד עם העלובה. אדם צריך להאכיל גופו, צריך להלבישו כדי להגן עליו מצינים ופחים (ש"הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים") – מה זה "עונתה"? הנשמה – כמה שמופרשת מהגוף בשרש – חייבת לדאוג לגוף. "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" – הרמב"ם מקדיש פרק לבריאות הגוף. עונתה – חיוב להתעמל ולהתנועע. בתוך פרק הבריאות הרמב"ם כותב בפירוש שהאדם חייב להתעמל – "חיים של חילוץ עצמות" (השרירים עצמם מחלצים את העצמות). מי שלא יודע איך להתעמל – מומלץ ורצוי ומצוה ללמוד זאת. לפי זה, הדימוי שלהתעמל גופנית זה זיווג ביני לבין עצמי – כל שריר שמניעים בצורה נכונה, אז לא רק שהשריר מחבר עצמות הגוף, אלא מחבר את הנשמה לגוף.

עוד נקודה: בספרים של בדיקות השרירים כתוב שאם שריר נבדק חלש – נכנע בפני נגיעה קלה – אז יש איזה "פלא יועץ" (לא יודע אם זה בא מהסינים או מודרני), שאם יעשו בדיקה חוזרת ותוך כדי בדיקה זו ישים את היד שלו על המצח והשריר נבדק חזק, זה סימן שהבעיה נפשית ולא גופנית (ממש חמוד – לא אחריותנו אם זה נכון). יוצא מכך שאחיזה במצח יש בה משום חיזוק לחולשה נפשית. הרבי העביר יד על המצח לפני קדיש דרבנן של אבל – כשחזר שורת תניא בעל פה ("ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש") – אומר דרשני. קשרנו את השרירים ל-עב שמות היוצאים משלושת הפסוקים "ויסע"-"ויבא"-"ויט" שלפני קריעת ים סוף. בקינזיולוגיה – ובעוד שיטות שקשורות לכך – כתוב דבר נכון, שכל הבעיות בגוף (ובפרט של השרירים) מתחילות מאיזו טראומה. איפה הטראומה הכי גדולה של עם ישראל? כנראה כאשר ראו את מצרים רודפים אחריהם אחרי יציאת מצרים. חז"ל מדמים זאת ל"יונתי בחגוי הסלע" – שהים מכאן והמצרים מכאן ואין לאן לברוח. יש לומר שהאב-טיפוס בכל התורה לטראומה – זה עם ישראל לפני קריעת ים סוף. שלושת הפסוקים ויסע-ויבא-ויט זה ה"אדאפטשיין" אחרי ה"אלארם" – זה שלבי הפעולה אחרי הזעזוע הראשון, תגובת השרירים לטראומה. אם השרירים מגיבים נכון לטראומה לא יהיה חולה – אפילו יקרה לו נס, ובסוף ישיר (לשון שריר, כנ"ל). בחיי אדם המצב הכי טראומטי זה אבלות. לפני שהרבי אומר קדיש דרבנן, ותוך כדי שמתעצם עם האמונה בהשארת הנשמה האלקית (שהיא חלק אלוק ממעל ממש) – בשביל לחזק את זה ברגע הטראומטי מעביר את היד על המצח. העברת יד המצח – תנועה של חיזוק הנפש ברגעים קשים של החיים.

אחרון להיום:

השרירים זה מערכת אחת, אך פועל ברביעיה – אמרנו ששריר זה מיתר של כינור, וההרכב הכי מוצלח במוזיקה זה רביעית מיתרים. רביעית מיתרים זה מרכבה, ובאופן זה פועלים השרירים:

Agonistantagonist

Syngerist

Stabilizer

זה מרכבה פנימית בתוך השרירים. יש הורדת ידים בין המיתר המזיז והמיתר המתנגד, התפארת עוזרת לחסד, והמלכות נותנת את היציבות לכל הפעול.