פרק ה - ברכת הוי' בתנ"ך

עִם ד' אוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי' ב"ה, הַכֹּל עוֹלֶה בְּגִימַטְ' אַרְבַּע פְּעָמִים "בִּרְכַּת הוי'" (שֶׁהוּא אוֹר (אֵין סוֹף, רָז) אֱמֶת). וְהִנֵּה בַּתַּנַ"ך כָּתוּב "בִּרְכַּת הוי'" אַרְבַּע פְּעָמִים, כְּנֶגֶד אַרְבַּע הַמַּדְרֵגוֹת בְּאוֹר אֵין סוֹף ב"ה הַנַּ"ל:

ילֵית אֲתָר פָּנוּי מִינֵּיהּ – "וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת הוי' יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁהּ"[ריט]

הכּוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִּׁיב – "בִּרְכַּת הוי' הִיא תַּעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִיף עֶצֶב עִמָּהּ"[רכ]

וסוֹבֵב כָּל עַלְמִין – "וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ הוי' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת הוי' בְּכָל אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה"[רכא]

המְמַלֵּא כָּל עַלְמִין – "וְלֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים בִּרְכַּת הוי' אֲלֵיכֶם בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם הוי'"[רכב]

הַהֶסְבֵּר, בְּדֶרֶךְ קְצָרָה:

בְּבִרְכַּת נַפְתָּלִי (סוֹד תְּפִלִּין דְּמָארֵי עָלְמָא מַה כְּתִיב בְּהוּ – 'מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ'"[רכג], בְּסוֹד "שׁוּב לְאֶחָד" – בְּחִינַת הַדְּבֵקוּת הָאֲמִיתִּית שֶׁל "גּוֹי קָדוֹשׁ לַ"אֶחָד" "בָּאָרֶץ" דַּוְקָא כַּנַּ"ל) "שְׂבַע רָצוֹן" מְרַמֵּז לְשֹׂבַע נַפְשִׁי מִקִּיּוּם רְצוֹן ה' יִתְבָּרֵךְ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת בָּאָרֶץ. "וּמָלֵא בִּרְכַּת הוי'" מְרַמֵּז לְבִרְכַּת הוי' הַנִּמְשֶׁכֶת מִבְּחִינַת "אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא", בְּחִינַת "לֵית אֲתָר פָּנוּי מִינֵּיהּ" מַמָּשׁ כַּנַּ"ל. "יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁהּ" מְרַמֵּז לְהַשְׁוָאָה הָאֲמִיתִּית, בִּבְחִינָה זוֹ, בֵּין "יָם" – "עָלְמָא דְּאִתְכַּסְיָא" לְ"דָּרוֹם" – "עָלְמָא דְּאִתְגַלְּיָא"[רכד]. כָּל "יְרוּשָׁה" הִיא בְּכֹחַ הַתּוֹרָה, שֶׁשָּׁרְשָׁהּ הִיא בָּאֱמוּנָה שֶׁבִּפְנִימִיּוּת הַחָכְמָה, בְּסוֹד "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב"[רכה].

"אֵין עָשִׁיר אֶלָּא בְּדַעַת"[רכו], "אִם אֵין דַּעַת אֵין בִּינָה וְאִם אֵין בִּינָה אֵין דַּעַת"[רכז], וּמְבֹאָר בַּחֲסִידוּת שֶׁעִיקָר הָעֹשֶׁר הָרוּחָנִי תָּלוּי בְּהַעֲמָקַת הַדָּעַת בְּהִתְבּוֹנְנוּת בִּבְחִינַת "כּוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִּׁיב". בְּהִתְבּוֹנְנוּת זוֹ "בִּרְכַּת הוי' הִיא (ה עִילָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם) תַּעֲשִׁיר", וּבָהּ שִׂמְחָה אֲמִתִּית – "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה"[רכח]. בְּשִׂמְחָה זוּ נִמְתָּק כָּל עֶצֶב הַבָּא מִתּוֹסֶפֶת דַּעַת חִיצוֹנִית (הַיְינוּ "דַּעַת" וַ"הַרְגָּשַׁת עַצְמוֹ", וּבְדַקּוּת שֶׁבְּדַקּוּת אֲפִילוּ דַּעַת וְהַכָּרָה בְּהֶאָרַת אוֹר אֵין סוֹף ב"ה, מְקוֹר הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת, בִּבְחִינַת מְמַלֵּא כָּל עַלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עַלְמִין, שֶׁבִּבְחִינָה זוֹ הָעוֹלָמוֹת – וְכֵן הָאָדָם בְּהַרְגָּשַׁת עַצְמוֹ – תּוֹפְסִים מָקוֹם כִּבְיָכוֹל. מְבֹאָר בַּחֲסִידוּת שֶׁ"הַרְגָּשַׁת עַצְמוֹ" הִיא תּוֹצָאָה מֵחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן בַּאֲכִילָתוֹ מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע), בְּחִינַת "יוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב"[רכט], וְזֶהוּ "וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב בָּהּ".

יוֹסֵף הוּא סוֹד סְפִירַת הַיְּסוֹד – "סִיּוּמָא דְּגוּפָא" דִּזְעֵיר אַנְפִּין, "חוֹתַם אֱמֶת" – "אוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ", וַהֲרֵי "הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַחִתּוּם"[רל]. בְּבֵית הַמִּצְרִי הִמְשִׁיךְ יוֹסֵף "בִּרְכַּת הוי'" בְּסוֹד גִּלּוּי אוֹר אֵין סוֹף ב"ה הַסּוֹבֵב כָּל עַלְמִין – גִּלּוּי אֲמִּיתַּת הַהִתְהַוּוּת וְהַקִּיּוּם שֶׁל "כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה". וְזֶהוּ סוֹד "בִּגְלַל יוֹסֵף", שֶׁ"גְּלָל" הוּא מִלְּשׁוֹן "גַּלְגַּל" (כְּמוֹ "סִבָּה" מִלְּשׁוֹן "סוֹבֵב"), בְּחִינַת אוֹר מַקִּיף – סוֹבֵב כָּל עַלְמִין.

"בִּרְכַּת הוי' אֲלֵיכֶם בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם הוי'". "שֵׁם הוי'" הוּא סוֹד הַמַּלְכוּת כַּנּוֹדָע, בְּחִינַת אוֹר אֵין סוֹף ב"ה הַמְּמַלֵּא כָּל עַלְמִין, בְּחִינַת "בִּרְכַּת הוי' אֲלֵיכֶם" מַמָּשׁ בְּגִלּוּי חַיּוּת פְּנִימִית הַמֻּרְגֶּשֶׁת כְּפִי הַגְבָּלַת כַּמּוּתוֹ וְאֵיכוּתוֹ שֶׁל כָּל נִבְרָא. וְהוּא סוֹד הַדִּבּוּר – "אָמְרוּ". וְהוּא "עוֹבֵר" מֵ"רְשׁוּת הַיָּחִיד" (אֲצִילוּת) לִ"רְשׁוּת הָרַבִּים" (עוֹלָמוֹת הַתַּחְתּוֹנִים בִּי"עַ), סוֹד "הָעוֹבְרִים" (מַה שֶׁאֵין כֵּן אוֹר הַסּוֹבֵב כָּל עַלְמִין אֵינוֹ "עוֹבֵר" מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת, אֶלָּא נִמְשָׁךְ וּמֵאִיר כְּמוֹ שֶׁהוּא כַּנַּ"ל).

חסרה התחלת השעור

עִם ד' אוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי' ב"ה, הַכֹּל עוֹלֶה בְּגִימַטְ' אַרְבַּע פְּעָמִים "בִּרְכַּת הוי'" (שֶׁהוּא אוֹר (אֵין סוֹף, רָז) אֱמֶת). וְהִנֵּה בַּתַּנַ"ך כָּתוּב "בִּרְכַּת הוי'" אַרְבַּע פְּעָמִים, כְּנֶגֶד אַרְבַּע הַמַּדְרֵגוֹת בְּאוֹר אֵין סוֹף ב"ה הַנַּ"ל:

ילֵית אֲתָר פָּנוּי מִינֵּיהּ – "וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת הוי' יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁהּ"

הכּוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִּׁיב – "בִּרְכַּת הוי' הִיא תַּעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִיף עֶצֶב עִמָּהּ"

וסוֹבֵב כָּל עַלְמִין – "וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ הוי' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת הוי' בְּכָל אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה"

המְמַלֵּא כָּל עַלְמִין – "וְלֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים בִּרְכַּת הוי' אֲלֵיכֶם בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם הוי'"

הַהֶסְבֵּר, בְּדֶרֶךְ קְצָרָה:

בְּבִרְכַּת נַפְתָּלִי (סוֹד תְּפִלִּין דְּמָארֵי עָלְמָא מַה כְּתִיב בְּהוּ – 'מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ'", בְּסוֹד "שׁוּב לְאֶחָד" – בְּחִינַת הַדְּבֵקוּת הָאֲמִיתִּית שֶׁל "גּוֹי קָדוֹשׁ לַ"אֶחָד" "בָּאָרֶץ" דַּוְקָא כַּנַּ"ל) "שְׁבַע רָצוֹן" מְרַמֵּז לְשֹׂבַע נַפְשִׁי מִקִּיּוּם רְצוֹן ה' יִתְבָּרֵךְ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת בָּאָרֶץ. "וּמָלֵא בִּרְכַּת הוי'" מְרַמֵּז לְבִרְכַּת הוי' הַנִּמְשֶׁכֶת מִבְּחִינַת "אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא", בְּחִינַת "לֵית אֲתָר פָּנוּי מִינֵּיהּ" מַמָּשׁ כַּנַּ"ל. "יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁהּ" מְרַמֵּז לְהַשְׁוָאָה הָאֲמִיתִּית, בִּבְחִינָה זוֹ, בֵּין "יָם" – "עָלְמָא דְּאִתְכַּסְיָא" לְ"דָּרוֹם" – "עָלְמָא דְּאִתְגַלְּיָא". כָּל "יְרוּשָׁה" הִיא בְּכֹחַ הַתּוֹרָה, שֶׁשָּׁרְשָׁהּ הִיא בָּאֱמוּנָה שֶׁבַּפְּנִימִיּוּת הַחָכְמָה, בְּסוֹד "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב".

"אֵין עָשִׁיר אֶלָּא בְּדַעַת", "אִם אֵין דַּעַת אֵין בִּינָה וְאִם אֵין בִּינָה אֵין דַּעַת", וּמְבֹאָר בַּחֲסִידוּת שֶׁעִיקָר הָעֹשֶׁר הָרוּחָנִי תָּלוּי בְּהַעֲמָקַת הַדָּעַת בְּהִתְבּוֹנְנוּת בִּבְחִינַת "כּוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִּׁיב". בְּהִתְבּוֹנְנוּת זוֹ "בִּרְכַּת הוי' הִיא (ה עִילָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם) תַּעֲשִׁיר",

עד כאן חסר

עושר ההתבוננות

...בינה זו שמחה של רוממות הנפש ועיקר רוממות הנפש באה על ידי התבוננות ב"כולא קמיה כלא חשיב". זו לא שמחה כמו מקודם, שמחה של "ברכת ה' היא תעשיר".

וּבָהּ שִׂמְחָה אֲמִתִּית – "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה" [ובינה זו ההתבוננות].

אני חוזר על הבטוי הזה – 'שמחה של רוממות הנפש' – כי יש נגון, שהוא הנגון החשוב ביותר של האדמו"ר הזקן, נגון ארבע בבות, שכל חלק מארבעת חלקיו מכוון כנגד עולם אחר. יש הסבר מן הרביים[רלא] מה הענין בעבודת ה' שיש בכל בבא. כתוב שהחלק הראשון, שכנגד עולם העשיה, הוא תנועה של הזזה עצמית מן החול אל עולם העשיה הרוחני. להתחיל להתקשר לה' מלמטה זה נקרא 'הזזה עצמית', זעזוע. אחר כך באה המדרגה השניה, שכנגד עולם היצירה, היא הרגשת הבטחון. המדרגה השלישית, שכנגד עולם הבריאה, נקראת 'רוממות הנפש'. לבסוף, המדרגה הרביעית שכנגד עולם האצילות, נקראת 'עליצות הנפש'. זה ההסבר.

לענינינו, 'רוממות הנפש' היא כנגד ההתבוננות של עולם הבריאה, ובנפש היא השמחה. כאשר אדם נעשה עשיר הוא נעשה מרומם, נעשה גבוה, ואצלנו זו העשירות של ההתבוננות ב"כולא קמיה כלא חשיב". הסיבה שאני בכלל מסוגל להתבונן בכך היא היותי יהודי "חלק אלוה ממעל ממש"[רלב], ואפילו שבתוך הריצה הנולדת מן ההתבוננות הזו יש מעט מהרגשת ה'אני', זה בגלל. זהו העושר הרוחני וזו השמחה, כדברי המשנה בפרקי אבות: "איזהו עשיר השמח בחלקו"[רלג].

על פי פשט מדברת המשנה הזו על הצד הגשמי, שכן ברוחניות אי אפשר להיות שמח בחלקך, וצריך לשאוף תמיד ליותר – "ילכו מחיל אל חיל"[רלד]. כתוב, שהאסור להיות שמח בחלקך ברוחניות נאמר לגבי ההתבוננות, שאם אתה שמח בחלקך אתה קוטל אותה, אתה קוטל את ה'רצוא' והשאיפה. בכל זאת, יש גם ברוחניות צד של שמחה בחלקך, והיא מן החלק שנתגלה לך. מדוע? כי באמת אותו החלק שלך הוא ה"חלק אלוה ממעל ממש" שיש בך, ואם כך שוב אפשר להיות שמח.

במילים אחרות: יש גשמיות יש רוחניות ויש אלוקות. בגשמיות צריך להיות שמח בחלקך. ברוחניות לא צריך להיות שמח בחלקך, אלא להתעלות יותר ויותר. באלוקות – ב"חלק אלוה" שבך – אפשר שוב להיות שמח [יש על כך אגרת שלמה בספר התניא[רלה], האומרת שלכל 'חלק אלוה' יש מצוה מיוחדת לה, ולכן אדרבה "אשרינו מה טוב חלקנו"].

ההתבוננות שלנו, ב"כולא קמיה כלא חשיב", היא מצד אחד תנועת 'רצוא' שלא צריך לעצור אותה ומצד שני יש בה עושר – שאתה יהודי וחלק מן הקב"ה – שצריך לשמוח בו. כך למדנו גם בפרוש במאמר של ר' הלל[רלו], ושם הסברנו שיש שלש מדרגות של שמחה בעבודת ה': הראשונה היא שמחת חיים, שמחת הודיה, שאתה קם בבוקר ואמר 'מודה אני'. על כך נאמר "אמא – ההתבוננות – עד הוד אתפשטת"[רלז]. השניה היא שמחה של התבוננות, שהיא שמחה של רוממות הנפש, שמחה מכך שאתה מסוגל להתרומם. לבסוף, השמחה השלישית היא שמחה של מצוה, כמו שהסברנו במדרגה הקודמת לגבי "נפתלי שבע רצון"[רלח]. השמחה הראשונה היא שמחה של הכנעה, השמחה השניה שלנו היא שמחה של 'רצוא' והסתלקות מתוך הכרת החלק המיוחד לנו והשמחה השלישית היא שמחה של 'שוב'. היא לא שמחה של ספוק, אלא שמחה של סיפוק קדוש, שכן הוא מקדש את המציאות בהכרה ש"הכל הוא ה'".

בְּשִׂמְחָה זוּ נִמְתָּק כָּל עֶצֶב הַבָּא מִתּוֹסֶפֶת דַּעַת חִיצוֹנִית (הַיְינוּ "דַּעַת" וַ"הַרְגָּשַׁת עַצְמוֹ", וּבְדַקּוּת שֶׁבְּדַקּוּת אֲפִילוּ דַּעַת וְהַכָּרָה בְּהֶאָרַת אוֹר אֵין סוֹף ב"ה, מְקוֹר הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת, בִּבְחִינַת מְמַלֵּא כָּל עַלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עַלְמִין, שֶׁבִּבְחִינָה זוֹ הָעוֹלָמוֹת – וְכֵן הָאָדָם בְּהַרְגָּשַׁת עַצְמוֹ – תּוֹפְסִים מָקוֹם כִּבְיָכוֹל.

כאמור, "ברכת ה' היא תעשיר" היא ברכה שמביאה אותך לעושר בהתבוננות ועושר בהתבוננות היא רק ב"כולא קמיה כלא חשיב". מה כתוב בהמשך הפסוק הזה? "ולא יוסיף עצב עמה". בשמחה הזו אין עצב, אין עצבות. לכאורה יש פסוק הפוך: "יוסיף דעת – יוסיף מכאוב"[רלט]. מה ההסבר? בחסידות, ובמיוחד אצל ר' אהרן מסטראשלה, מוסבר שזו דעת שנולדת מהתבוננות במדרגות 'ממלא' ו'סובב'. כיוון שהעולם עדיין תופס בהן מקום כל שהוא, הן עדיין בבחינת 'יש', לכן יש בהן דעת של הרגשת עצמו וממילא יש בהן גם כאב. כל דעת עצמו היא הרגשת עצמו שיש בה כאב. אם זו תודעה בדוגמת אדם הראשון, שאכל מעץ הדעת, יש בה ממש הרגשת עצמו המביאה לנפילה לעצב ודכאון. אם ההרגשה היא רק ב'דקות שבדקות', בהתבוננות של 'סובב' ו'ממלא' בהן העולם עדיין קיים, קיימת בה עדיין ב'דקות שבדקות' גם הרגשת עצמו, ועל כן יש בה גם שמץ של עצב. לעומת זאת, יש התבוננות שכולה שמחה, וזו ההתבוננות של "כולא קמיה כלא חשיב", התרוממות הנפש האמיתית של קדושת ישראל. בה אין שום עצב ושום תפיסת מקום בתור דבר הנפרד מה'.

מְבֹאָר בַּחֲסִידוּת שֶׁ"הַרְגָּשַׁת עַצְמוֹ" הִיא תּוֹצָאָה מֵחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן בַּאֲכִילָתוֹ מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע [שאז התחילה אצלו 'הרגשת עצמו']), בְּחִינַת "יוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב", וְזֶהוּ "וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב בָּהּ".

ברכת המקיף הכללי

נעבור אל המדרגה השלישית. "ברכת ה'" כאן היא בפסוק אצל יוסף הצדיק – "ויהי מאז הפקיד אתו בביתו ועל כל אשר יש לו ויברך הוי' את בית המצרי בגלל יוסף ויהי ברכת הוי' בכל אשר יש לו בבית ובשדה"[רמ]. "בית המצרי" אלו העולמות, שכן למצרי אין שום עסק עם "כולא קמיה כלא חשיב", וכאן יש ברכת ה' שטובה גם בשבילו. זו ברכה שבאה אליו בזכות היהודי – ה"צדיק יסוד עולם"[רמא] – שנמצא כאן בבית והיא נמצאת בכל דבר, "בבית ובשדה".

יוֹסֵף הוּא סוֹד סְפִירַת הַיְּסוֹד – "סִיּוּמָא דְּגוּפָא" דִּזְעֵיר אַנְפִּין,

לכן הוא ודאי שייך לאות ו שבשם ויוסף הוא הספירה הששית שבתוך האות ו. כלומר, הוא האות ו שבתוך האות ו. יוסף גם עולה ו פעמים שם הוי'.

"חוֹתַם אֱמֶת" – "אוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ", וַהֲרֵי "הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַחִתּוּם" [ואם כן הכל נכלל ביסוד, שהוא החיתום]. בְּבֵית הַמִּצְרִי הִמְשִׁיךְ יוֹסֵף "בִּרְכַּת הוי'" בְּסוֹד גִּלּוּי אוֹר אֵין סוֹף ב"ה הַסּוֹבֵב כָּל עַלְמִין –

מה נקרא ברכה? זו ברכה טבעית אבל היא נמשכת בכל – "בכל אשר יש לו בבית ובשדה". 'כל' הוא כנוי ליסוד[רמב]. זו השפעה של ברכה על כל הדברים בהשוואה, ללא הבחנה. זו בחינת האור ה"סובב כל עלמין". מה זה 'סובב'? זהו גלוי של השוואה בתוך מעשה בראשית, בתוך המציאות. זה נקרא:

גִּלּוּי אֲמִּיתַּת הַהִתְהַוּוּת וְהַקִּיּוּם שֶׁל "כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה".

עיקר ההתהוות של כל החיים – החפצים הרכוש וכן בעלי החיים והאנשים של המצרי – היא מן ה'סובב'. מהו גלוי של ברכה אצל מצרי? זו תאוה, חיות. כך זה אצל גוי. כתוב[רמג], שברגע שיוסף נכנס הביתה התחילו שניהם – המצרי ואשתו – להתאות אליו. אצל יהודי ברכה מוסיפה "תאות צדיקים אך טוב"[רמד], אבל אצל גוי היא מביאה חשק לתאות יתרות. גוי ללא תאות הוא גוי ללא חיות [אומרים עליו שהוא כבר 'גמר את הקריירה']. "בבית" זו המצרי ואשתו, ולכן בית עולה תאוה.

סובב הוא מלשון סיבה, ולכן מה שהתגלה בבית המצרי זו הסיבה האמיתית לכל ההתהוות שיש כאן:

וְזֶהוּ סוֹד "בִּגְלַל יוֹסֵף", שֶׁ"גְּלָל" הוּא מִלְּשׁוֹן "גַּלְגַּל" (כְּמוֹ "סִבָּה" מִלְּשׁוֹן "סוֹבֵב"), [זו המילה המיוחדת שיש כאן, שאינה נמצאת בתורה הרבה פעמים] בְּחִינַת אוֹר מַקִּיף – סוֹבֵב כָּל עַלְמִין.

הוא גלגל את הגלוי של הסיבה. זו הנוכחות הכללית של יוסף. אחר כך הוא מסוגל להתעסק עם פרטים, כמו לנהל חשבונות בגשמיות, שלשם כך צריך השקעת המחשבה.

כתוב[רמה], שרק אצל יוסף מכל האחים יש את היכולת הזו, להתעסק עם פרטים ועם כל זה להישאר עם 'הראש למעלה'. הם יכולים להיות רק רועי צאן, לעסוק במקצוע של התבודדות ולהיות פנויים כל היום לחשוב על ה'. כך היו גם כל האבות ובענין זה הוא גדול גם מהם. רק הוא מסוגל להיות איש עסקים ולהישאר דבוק למעלה.

איך הוא עושה את זה? הוא מגלה את הסיבה, את ה'סובב', את הכלל, עוד לפני שהוא מתחיל להתעסק עם הפרטים. הוא מקדים רפואה למכה בהקדמת הסיבה הכללית, בהמשכת ברכה ואור מקיף אל כל הדברים האלה.

הברכה הגשמית

נעבור אל הפסוק הרביעי. דוד המלך אומר אותו בתהילים כאשר הוא מקלל את האויבים – "על גבי חרשו חורשים... יהיו כחציר גגות שקדמת שלף יבש..."[רמו]. הוא מבקש שכל מה שהם זרעו לא תהיה ממנו שום ברכה, כמו חציר שגדל על הגגות, שעוד לפני שקוצרים אותו הוא כבר יבש. היה מנהג שמי שעובר על יד הקוצרים בשעת קצירה מברך אותם במילים "ברכת ה' עליכם", ודוד מקלל אותם "ולא יאמרו העוברים ברכת ה' עליכם ברכנו אתם בשם ה'".

הפסוק הזה אמנם נאמר בלשון שלילה, ובכל זאת משתמע מכאן שיש בו גם חיוב. משתמע שיש אחד שיש לו ברכה גשמית, כמו אחד שזרע וכעת קוצר, ויש אחד שמברך אותו על כך. כאן זו לא ברכה רוחנית כמו אצל יוסף אלא ברכה על גשמיות ממש. זה גלוי אלוקות ממש בתוך הטבע, גלוי של אלהים העולה הטבע. זה לגלות שהטבע הזה הוא אלקים. זה לאו דוקא לגלות שיש פה 'מי יודע מה' איזו ברכה, אלא גלוי שבתוך הטבע. לכן זה גלוי של האור ה"ממלא כל עלמין" בכל דבר.

מה המילה המיוחדת בפסוק הזה? הבטוי "שם ה'", שלא מופיע הרבה פעמים בתנ"ך. על פי קבלה שם הוא תמיד מלכות[רמז], ה תתאה שבשם, המתלבשת בשם אדני.

"בִּרְכַּת הוי' אֲלֵיכֶם בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם הוי'". "שֵׁם הוי'" הוּא סוֹד הַמַּלְכוּת כַּנּוֹדָע, בְּחִינַת אוֹר אֵין סוֹף ב"ה הַמְּמַלֵּא כָּל עַלְמִין, בְּחִינַת "בִּרְכַּת הוי' אֲלֵיכֶם" מַמָּשׁ בְּגִלּוּי חַיּוּת פְּנִימִית הַמֻּרְגֶּשֶׁת כְּפִי הַגְבָּלַת כַּמּוּתוֹ וְאֵיכוּתוֹ שֶׁל כָּל נִבְרָא.

"ברכת הוי' אליכם" זה לגלות את כב האותיות שמהוות כל דבר בתוך הטבע בעשרה מאמרות:

וְהוּא סוֹד הַדִּבּוּר – "אָמְרוּ".

יוסף ממשיך את הברכה שלו על ידי מחשבה, על ידי המחשבה שלו שבתוכה היתה מחשבת הסיבה הראשונה של התהוות כל דבר. כאן ההבעה נעשית כבר בצורת דבור – "ולא אמרו העוברים" – ברכה שצריך לומר אותה, דוקא בפה.

דיוק נוסף בפסוק: מי הם העוברים? בחסידות מוסבר[רמח] ש"עובר" הוא מי שעובר מרשות היחיד לרשות הרבים, שיוצא מעולם האצילות אל שלשת העולמות התחתונים בי"ע. זה האור ה"ממלא כל עלמין", שבמעבר שלו ממשיך את ברכת ה' בתוך הטבע.

וְהוּא "עוֹבֵר" מֵ"רְשׁוּת הַיָּחִיד" (אֲצִילוּת) לִ"רְשׁוּת הָרַבִּים" (עוֹלָמוֹת הַתַּחְתּוֹנִים בִּי"עַ), סוֹד "הָעוֹבְרִים" (מַה שֶׁאֵין כֵּן אוֹר הַסּוֹבֵב כָּל עַלְמִין אֵינוֹ "עוֹבֵר" מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת, אֶלָּא נִמְשָׁךְ וּמֵאִיר כְּמוֹ שֶׁהוּא כַּנַּ"ל).

"עובר" הוא יורד. הבטוי 'עובר ושב' מתיחס אל מי שעובר עברה ואחר כך חוזר בתשובה.

איפה מוצאים עוד את המנהג הזה, של ברכת הקוצרים בשם ה'? אצל בעז[רמט]. מה היה שם? זה היה ספור של בירור נצוץ. משם נתבררה רות, שבאה מן העולמות התחתונים ממש. צריך לומר, שהירידה הזו של אור ה'ממלא' אל תוך המציאות זהו כח לברר אותה.