1

בע"ה

לקוטי לוי"צ מסכת פסחים (2)

כח אלול ס"ז – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

יום ג' דסליחות זה היה היום המיוחד אצל הרביים, שאמרו גם מאמרי חסידות לכבוד היום השלישי של סליחות. הסליחה היא "אולי ירחם" = יצהר, זה בהשגחה פרטית. בקשה בדרך "אולי" זה שפלות, וזה מגיע לרדל"א – ספק (כאילו ספק, זה ספק ודאי), והספקות ברדל"א. כדי לחדד את זה עוד קצת: ה-לי של אולי זה ר"ת לוי-יצחק, מה שאנחנו לומדים עכשיו, ולוי יצחק עולה "עוד יוסף חי" (כמה שמאמצים את ר' אייזיק, צריך גם לאמץ אותו). מה עושים עם ה-או? (בהתחלה חשבנו על "אור", אבל לא כל כך נשמע, ואז בא) אוי לוי יצחק ירחם = תענוג (23 בריבוע). עד כאן מילתא דבדיחותא.

נקרא מהר את המהרש"א ועיון יעקב וכו' על הגמרא:

שלושת הראשון בגמרא כולם ב"אמר", אך הסוגיא מתחילה מ"ראשון" אחר (והמהר"ל מחזיר אליו, כדלקמן).

מהרש"א:

זכו לשלשה ראשון כו'. הענין מבואר כי טעם השביתה בפסח שנאמר בו הראשון כי בו נגאלו ישראל מן המשעבדים אותם והקב"ה היה דן אותם בכל מיני מכות וטביעה בים ובזכות שביתה זו [הימים האלה נזכרים ונעשים, זוכרים מה היה ואז זה קורה שוב] יגאלנו גם לעתיד מעשו שנקרא הראשון המשעבד אותנו [במקום פרעה, כפי שגם רבי לוי יצחק מסביר שמה שאז היה פרעה היום זה עשו, עשו ועמלק יוצאים מה-ע של פרעה] והקב"ה ידין אותו ויכרית זרעו [יתכן שזה מזכיר את מכת בכורות, שהיא בעצם היחידה שהיתה בחדש ניסן, חדש הגאולה, וזה היום הראשון של פסח בעצמו – מענין שלא מזכירים זאת, שאם רוצים לומר שפסח זה דין, עיקר הדין שהיה זה מכת בכורות] וכדאמרינן בפ"ק דר"ה בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל והוא טעם השבתת שאור בפסח [אף שהדרשה כאן לא מדברת על "ביום הראשון תשביתו", שהוא הפסוק ממנו מתחילה הסוגיא, והוא י"ד, משא"כ הראשון בדרשה הוא ט"ו, ובכל אופן יש קשר ביניהם. בפסח יש חיבור מפורש בין ערב פסח לפסח – מצות קרבן פסח – משא"כ בסוכות, אלא אם כן נאמר "זכר לדבר" שצריך לבנות את הסוכה בערב סוכות ויש סברא שמברכים שהחיינו כבר על הבניה. כל מצוה, של שבת ויו"ט, צריך להיות "והכינו" – תמיד חייב להיות משהו של "ראשון דמעיקרא"] כי שאור שבעיסה הוא היצר הרע הוא כחו של סמאל [ידוע ששמו הוא בחינה של שמאל. מענין שהמהר"ל – בהמשך – מפרש שמו מלשון סומא, שמסמא עיני הבריות. זה מה שהרבי תמיד אומר, שהעיקר זה לפקוח את העינים. תמיד מפרשים זאת מלשון סם – סם המות. רבי נחמן דורש זאת מר"ת "אתה סתר לי מצר", שצריך להוציא את ה-מ (להפסיק ביניהם באמירת הפסוק) – אות של מות – ואז נשאר שם קדוש סאל, מבואר במלכות ישראל ("וירא פינחס"). זה חתך באתב"ש (עולה כמנין פאי – ר"ת וס"ת של "פותח את ידיך"), אבל מובא בספה"ק שזה ר"ת "סוף אדם למות" (גם אחרי שהוצאנו את ה-מ של מות). בחז"ל סומא מכונה גם סגי-נהור – עולה ביחד אמת, כנראה סגירת עינים זה היפך האמת, צריך לפתוח את העינים. עכ"פ, ס"מ מסמא עיני הבריות מלראות את האמת. צריך לפי זה לומר שסם זה כנגד הכנעה (התיקון של סם המות זה סם חיים), שמאל זה הבדלה והסומא כנגד המתקה ("כי מתוק האור").] שרו של עשו שיכרת בזמן הגאולה וטעם השביתה בחג הסוכות שנאמר בו הראשון בהוציאנו ה' ממצרים פרס סוכת שלומו עלינו כמ"ש כי בסוכות הושבתי גומר בזכות זה יזכו לגאולה בבנין בית המקדש להשרות שכינתו עליו כהטעם ויהי בשלם סכו גומר וטעם מצות לולב שנאמר בו הראשון ע"ש השמחה כמ"ש ולקחתם לכם גומר ושמחתם גומר יזכו לשמחה לעתיד בבוא משיח [מענין שמזהה את המשיח עם השמחה שלעתיד – בית המקדש זה השראת השכינה, שאנו בהשראה אלקית, ומשיח זה שמחה, אותיות ישמח. ידוע שאצלנו יש שלוש רמות של מודעות – עצמית, טבעית, אלקית. יוצא שסוכה-מקדש זה מודעות אלקית ומשיח זה מודעות טבעית, שמחה פורצת גדר בהמלכה, ומחית עמלק זה מודעות עצמית] שנקרא ראשון ודקדק לומר שמו של משיח ששמו מנחם שהוא ינחמנו וישמחנו ["כאיש אשר תנחמנו אמו", "אם הבנים שמחה". אם כי רבי לויק כאן יסביר שהשם "מנחם" של משיח היינו מה שהיסוד מנחם את המלכות – מסביר את ארבעת שמות משיח כנגד מיני הלולב, והלולב-היסוד זה מנחם. לפי זה קצת משמע שמנחם זה משיח בן יוסף. חוזר לדרשה על "זה ינחמנו" – רש"י אומר שהיה צריך לקרוא לו מנחם והמדרש אומר שהיה צריך לקרוא לו נחמן (אולי זה נ הנפעל, מי שמתנחם, אך קצת רחוק). מה שהיסוד מנחם את המלכות לוקח את זה מאמא – "שאול מרחובות הנהר", יוסף המקבל "יפה תאר ויפה מראה" מאמו. יסוד מנחם את המלכות – מתפקידי האיש לנחם את אשתו, כמו "ושמח את אשתו". האיש אמור להיות המשיח של אשתו. (לכאורה שמחה ונחמה זה קצת שונה). יש שמחה פורצת ויש שמחה יותר רגועה, מנחמת. שמחת הלולב היא "לפני ה'". יש שמחה של הרגשה טובה. כשמנחמים בן אדם מתחיל לשמוח, להיות מרוצה. אז צריך לקחת את זה הלאה – כן לפרוץ. לא לומר שהנחמה והשמחה הפורצת זה אותו דבר, אבל מתוך הנחמה אתה נעשה מוכשר לשמחה פורצת. קוםד צריך לנחם מישהו, להרגיע אותו שירגיש טוב, ואז יכול לשמוח. גרעין השמחה זה הנחמה (ה"ששון ושמחה ישיגו" של לחטוף את "יגון ואנחה" למעגל – שם מדלגים על הנחמה – זה דיעבד). (איזו נחמה צריך אחרי הכל, אחרי הכרתת עמלק והמקדש?) זה מה שהרבי תמיד אומר שצריך בסוף נחמה של "אודך ה' כי אנפת בי", שכל ההישגים מצדיקים את הצרות. אמרנו שלשום ששנת שמיטה לפי המקובל היום (יש הרבה שיטות, ואומרים שזו אחת הסיבות שהרבי לא עלה לארץ, ואמרנו שמה שעושים היום כל כך פשוט עד שזה חשוד) – שכל שנה שמתחלקת בשבע היא שמיטה – היא השמיטה ה-824, "שבת להוי' אלהיך" ו"שמחה של מצוה", בשביל לשמוח צריך את השביתה, שביתת פסח ושביתת סוכות בשביל להגיע לשמחת הלולב. שבת היא "יום שמחתכם", אבל אמא עילאה כלולה תחות דיקנא של אבא עילאה – בשבת יש שמחה רגועה, הרגשה טובה, שמחה שכלולה בתוך העונג] כמ"ש שמחנו כימות עניתנו וכן י"ר ב"ב אמן סלה [המהרש"א מסביר שהסדר הוא כסדר הפסוקים, כמו שמלמד רבי לויק, ולא כאפשרויות אחרות המופיעות].

כנראה שהכל כאן יוצא מ"ביום הראשון תשביתו", ה"ראשון דמעיקרא" שלפני הכל. לפי מה שדברנו בפעם קודמת, מה שלגמרי למעלה מראשון זה "ראש". יש מדרש שר' לויק מביא על ארבעה ראשון, אבל אין מדרש שמדבר על ראש (ועל הקשר לראשית). אבל הוא מביא מדרש אחד על "ראשון" שיש בפרשת בא. הפלא שיש שתי גירסאות במדרשים – יש מדרשים שלומדים איך הכל יוצא רק מלולב, "ולקחתם לכם ביום הראשון", ויש שיוצא רק מהראשון של "ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (בלי שום זכר לראשונים של הגמרא), ושמה זה אתערותא דלעילא בלי שום אתעדל"ת (כפי שנגיע בהמשך). עכ"פ, שם זה המקור שיש ראש לפני ראשון – "החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה". קודם "ראש" בפני עצמו, "חד ולא בחושבן", ואחר כך "ראשון המנוי", "ראשון הוא לכם בחדשי השנה". הוא לא אומר זאת בפירוש, ונצטרך עוד יותר להעמיק ולחפש את הראש האמיתי (כי במדרשים זה רק ה"ראשון" בפסוק ההוא). יש בגמרא שהכל יוצא מ"אך ביום הראשון תשביתו", ועוד לפני זה יש את ה"ראש".

[מה ההגיון הפנימי? מה הקשר בין שביתה ממלאכה להשבתת השאור וכו'?] אם שבת זה כדי לפנות את המחשבה, "כל מלאכתך עשויה", כדי לזכור מה שהיה ואז "הימים האלה נזכרים ונעשים", אז כמו שכתוב בתניא פכ"ט – השאור שבעיסה הוא מחסום בפני זכרון ה' וזכרון יצי"מ. יש את האוה"ח המפורסם שהיינו צריכים ללמוד גז"ש מפסח לסוכות – לעשות סוכה בפסח ולאכול מצות בסוכות – והוא אומר שבאיזה עולם הדבר הזה קיים. לפי זה גם ה"אך ביום הראשון תשביתו" קורה – כנראה שלפני כל השבתה יש בחינה של "הראשון דמעיקרא", זה חלק מההכנה. [השביתה במע"ב היא מיצירתיות טובה, "טוב מאד", וכאן זה שביתה שדורשת הכרתת הרע, אם כי חז"ל דרשו "טוב מות"] ההכנה לשביתה היא "טוב מות", כמו שלמדנו שלשום בשפ"א על "אני אמית ואחיה" – אני אמית את החיצוניות ואחיה את הפנימיות. "מחצתי ואני ארפא" – "מחצתי" זה חיץ, שאור שבעיסה, וצריך להרפות אותו, להוריד את המחיצה. [אם העולם נברא והכל טוב מאד, כמו שקוראים בפרק א' בבראשית, ועכשיו אומרים לי שהעולם לא כל כך טוב ובשביל לשבות צריך להכרית את זרע עמלק – אז זה לא כל כך תחושה של ראשון, לא הראשוניות הטובה, אלא כבר בא שני, שניות, וצריך להכרית את זה בשביל לשבות טוב. אולי הכוונה שהוא טוען שהוא ראשון – לא רק נקרא כך – "אקדמיה טענתיה", וההשבתה זה להחליט מי הראשון. כשהורגים את הזקן מתברר שהילד הוא הראשון? זה כמו יעקב ועשו, במשל השפופרת].

[איזה ראשון יותר גבוה, "ביום הראשון תשביתו" או ה"ראשון" של יו"ט ראשון דפסח?] נגיע לכך בהמשך, שבגמרא כל הראש הוא שצריך לעורר באתעדל"ת – מצד זה, העיקר הוא השבתת השאור לפני פסח, וזה מתבטא בהכרתת זרעו של עמלק. אם אומרים שהסיבה תמיד יותר גבוהה מהמסובב, יש משהו ב"ראשון דמעיקרא" שיותר נעלה. בפסוק שהגמרא מביאה, "הראשון אדם תולד", המשמעות היא לפני – זה לפני הבריאה, אצילות או מה שלפני אצילות. לכאורה לפני זה יותר. זה כמו השאלה של "דרך ארץ קדמה לתורה" – האם דרך ארץ גבוהה מהתורה? יש ויש. נגיע לזה בהמשך.

ובעיון יעקב:

בשכר ג' ראשון זכו לשלשה ראשון. לשמו של משיח [מפרש בגמרא אותו סדר כמו המהרש"א, אבל מתחיל מזה]. כי הראשון דכתיב גבי אתרוג היה כדי לתקן חטא אדה"ר [גם החטא הוא ענין של מודעות עצמית, והתיקון ב"אל תבואני רגל גאוה ויד" (תפלה שה' יציל, כי לא לגמרי בידי האדם, כמו שהתפללו האר"י והבעש"ט לפני הסתלקותם) – כמה שהדור, לא מתגאה בהידור – וזה עבודה מיוחדת של תשסט (דווקא כאשר "מטו רגלין ברגלין", עקבתא דמשיחא, כמו רגע לפני ההסתלקות – "רגליה יורדות" – צריך להתפלל על זה, כמו שהבעש"ט אומר על סוד פרה אדומה שהנחש נושך בעקב, בסוף, ואז צריך את תפלת האתרוג] כמ"ד עץ שאכל ממנו אדה"ר אתרוג היה לכך כתיב הראשון על חטא הראשון הידוע [מתקשר לפסוק "הראשון אדם תולד"] ועפ"ז תרצתי המדרש תנחומא הובא בטוא"ח וכי ראשון הוא הלא ט"ו הוא דהקושיא היא כיון דד' מינים תיקון חטא אדם שחטא ביום ראשון דר"ה וכדאיתא במהרש"א פ"ק דר"ה ולמה לוקחים אותם בסוכות ה"ל ליקח אותם בר"ה ועל זה שפיר מתרץ לפי שהוא ראשון לחשבון עונות בסוכות וזה היה גם כן חטא ראשון של אדם וק"ל [סוכות מתקן ר"ה, וכבר אמרנו שהראש המפורש זה ראש השנה (ובפסוק זה בניסן). כאן יש איזה רמז: התשובה של ראש השנה היא לא חיטוט בעבר, אלא רק תחושת החוסר של ההוה והעתיד והתפלה של המלכת המלך. ראש השנה זה היום שהוא חטא, לא היה משהו לחטט בעבר, אלא רק שאלת "איכה" – זה מצב הווי, לא "חשבון עוונות" (כמו שמסבירים בפרק בעבודת ה' שחרטה על העבר זה לא לחשוב על העבר, אלא להסתכל בראי לראות מה חרט בך העבר). ביום כיפור מחטטים בעבר – "על חטא שחטאנו לפניך". לפי מה שהוא מפרש, בסוכות זה כבר מוחין – "חשבון עוונות", ממש לחשב. זה הזמן שאפשר לחשב את השרש – מה שיש לי יצר הרע ונטיה לרע זה בא משרש, הרי "האלהים עשה את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים". חסידות ככלל נגד הרבה חיטוט מפורש בעבר – נגד שיטות פסיכולוגיות מחטטות – אבל כשמגיעים ל"דידן נצח" של סוכות אפשר לחזור לעבור ולתקן אותו (כפירוש של "ראשון לחשבון עוונות" שהופכים לזכויות בתשובה מאהבה, ואז סופרים אותם). מה זה יום כיפור? היות שזה ממוצע, זה עוד לא חשבון עוונות, שממש לוקחים עברה מפורטת ושמים על השולחן ומחסלים – תוכן הוידוי הוא עדיין מקיף. הפירוט של יום כיפור עדיין כללי, ומנהגנו להסתפק בו, להכלל בתוכו. כמו שכתוב שהאריז"ל אמר את כל ה"על חטא" מצד ההתכללות והערבות – לא לקחת את זה יותר מדי ללב. הכלל של יו"כ "עד שלא נבראתי איני כדאי וכו'" – כל ה"על חטא" רק בשביל להגיע לסיכום הזה.] ולפי שמשיח הוא סוף תיקון חטא אדם כדאיתא [באר"י] אדם דוד משיח לכך ע"י ד' מינים זכו לכך וק"ל.

ובמהר"ל (דרוש לשבת תשובה):

ובפרק קמא דפסחים (דף ה'.) תנא דבי רבי ישמעאל בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון, להכרית זרעו של עשו ולבנין בית המקדש ולשמו של משיח. להכרית זרעו של עשו שנאמר ויצא הראשון אדמוני. לבנין בית המקדש דכתיב כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. ולשמו של משיח דכתיב ראשון לציון הנה הנם. ויש לשאול על דבר זה. דמה ענין אלו שלשה ראשון שיהיו זוכים אל אלו שלשה ראשון, וכי השם גורם, אבל דבר זה מורה ג"כ כי עשו מסולק מן השלום [קודם היה מוטרד מהשויון של עשו לשלום, וכנראה הגיע למסקנה שזה מעיד על ההפכים שלהם (כמו נחש – משיח)] ואין לו שום שייכות אל מלך המשיח [משיח חי = שלום], ומפני כי ישראל בגלות יש להם שלשה דברים שהם חסרים, האחד כי בעצמם אינם שלמים שהם מפוזרים ומפורדים בין העמים [פיזור הוא סימן שגם כאשר יש שני יהודים שיושבים ביחד יש איזה מחלוקת או מתח ביניהם, וכינוס מעיד גם על השלום הפנימי]. השני אף אם הם שלמים בעצמם, הלא אפשר שיהיה להם מתנגד מן החוץ מן האויב, ודבר זה ממעט שלימותם ג"כ מצד המתנגד מבחוץ [שלום זה גם שלוה, והמנגד נוגד את שלות השלום], וכאשר יסולק החסרון שהוא מבחוץ אזי צריך אל ישראל דביקות עם השכינה, וזהו השלום בין ישראל לאביהם שבשמים, דהיינו שתהיה השכינה בישראל בבית המקדש [תכלית השלום. יוצא שיש שלום בין אדם לחברו ושלום בין אדם למקום, ובאמצע יש שלום ממתנגד שמפריע. יש לומר שאם השלום בין אדם לחברו היה בשלמות היה קופץ מיד לשלום בין אדם למקום, אבל האויב שממעט את השלום בין אדם לחברו מפריע לו לקפוץ לשלום בין אדם למקום. אדמו"ר האמצעי האויב מביא לשפלות ואחדות ומסירות נפש – הא בהא תליא – אך צריך לשמור זאת גם אחר כך, על דרך "כן בקדש חזיתיך"]. ואלו שלשה דברים, האחד שלום עצמם דהיינו שיהיה להם מלך אחד עושה שלום ביניהם [ברור אצלו שזה דווקא הסדר – קודם כל חייבים מלך, שתפקידו ללכד את העם (כמו שכותב הרמב"ם), ואז אפשר להתקדם. כלומר, מה שכתוב בגמרא סנהדרין (שמביא בסמוך) על שלוש המצוות זה לא רק בימי יהושע אלא הלכה לדורות, ואדרבה, אחרי הגלות שאנו "עם מפוזר ומפורד בין העמים" עוד יותר צריכים להקדים מלך. היכל המשיח הוא קן צפור וזה מכשיר אותו שיוכל להקנות את השלום]. ועל ידי המלך אפשר להם לעשות שלום מן האויב שבא מבחוץ והוא עשו שהוא כנגד מלכותו של מלך המשיח, כמו שהתבאר. והוא ממעט השכינה בארץ [כמו שאמרנו שהוא גורם שהשלום בתוך עמ"י לא יהיה מספיק כדי לעלות, כך גם הוא חוסם את גילוי השכינה בארץ, קשור לכך שעמלק הוא עם-מלק, מולק בין הראש ללב. הראש זה השכינה – כמבואר בתניא שעיקר השראת השכינה במוחין – והלב זה ישראל. עמלק מפריד בשני הכיוונים – שהלב לא יכול לעלות והמח לא יכול לרדת], עד שאין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, שהרי אין כסא מלכותו יתברך שלם עד שימחה זרעו של עשו. הרי לך כי אלו שלשה דברים תלוים זה בזה. ודבר זה ג"כ אמרו בפרק ב' דסנהדרין (דף כ') רבי יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה, ואיני יודע איזה מהן תחלה כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק הוי אומר להעמיד להם מלך תחלה, ואין כסא אלא מלך שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך. ועדיין איני יודע אם להכרית זרעו של עמלק תחלה ואם לבנות בית הבחירה, כשהוא אומר והניח לכם מכל אויביכם וגו', והיה המקום אשר יבחר ה' וגו' הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחלה. וכן בדוד הוא אומר, ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב, וכתיב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וגו'. הרי זכרם הברייתא כסדר שאמרנו, וזה, כי צריכים ישראל קודם השלמת עצמם וזהו על ידי מלך שיהיה להם. וכאשר הם שלימים בעצמם, אז יש להם כח לדחות האויב אשר מתנגד להם [כמו היום, שאי אפשר להלחם באויב אם אין אחדות ראשונית בתוכנו], ולהיות להם שלום מן האויב, אבל כל עוד אשר אינם שלמים בעצמם, איך אפשר לדחות המתנגד האויב, שהוא בפרט זרע עשו כאשר ידוע, ולכך צוה אחר שיהי' להם מלך שיכריתו זרעו של עמלק שהוא האויב המתנגד להם. ואחר שיכריתו המתנגד להם, אפשר שתהיה השכינה בבית המקדש שורה עמהם ולהיות כסא מלכותו בארץ, כי זרע עשו הוא בטול כסא השכינה, כמו שבארנו. וגם זה נתבאר במקום אחר (בגור אריה סוף פ' בשלח), ולפיכך כאשר יכריתו זרעו של עמלק ואז יהיה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ותהיה השכינה בבית המקדש, לכך אמר כי בזכות שלשה ראשון יזכו אל אלו שלשה דברים, כי כל אלו שלשה דברים הם ראש וראשון לכל שאר מעלות, הן מלכות המשיח כאשר אמרנו למעלה מן ענין מלכותו שהוא על הכל, וכן להכרית זרעו של עשו הכח הגדול שיש אל מלכותו, כמו שבארנו דבר זה במקום אחר (בנצח פט"ו ואילך) ענין כח מלכות עשו, וכן בנין בית המקדש שהוא מעלה עליונה על כך, ולכך אמר בזכות שלשה ראשון, כי מה שכתוב ראשון באלו שלש מצות מורה על שיש להם מצוה במדריגה שהוא עליון ראש וראשון, ולפיכך בזכות אך ביום הראשון, תשביתו שאור מבתיכם [כאן, כפי שאמרנו, הוא כותב לא לפי הפשט של הסוגיא אלא לפי 'רוחה'], זוכים להכרית זרעו של עשו שנקרא ראשון, וזה כי ראשון זה מיוחד להשבתת שאור והוא עשו אשר נקרא שאור וחמץ, כי שר שלו הוא סמא"ל שהוא יצה"ר מסמא עיני הבריות, כמו שידוע בענין זה במקום אחר, והוא הפך ישראל שהם מצה נקיה [ישראל מצה = הוי' בריבוע; שלום הוא על בסיס מספרי של בטול – שהוא מספר ראשוני – וראה סוד הוי' ליראיו שער "אהרן הכהן"], ועוד כי כל ענין עשו כמו שאור מבאיש, ואילו ישראל הוא כמו מצה נקיה מבלי שום פסולת. ואמרו במדרש (ב"ר פס"ג) ויצא הראשון אדמוני למה יצא עשו תחלה כדי שיצא הוא ותצא סריותו עמו, אמר רבי אבהו כהדין פרביטא שהוא משטף את בית המרחץ ואחר כך מרחיץ בנו של מלך כך למה יצא עשו תחלה כדי שיצא הוא וסריותו [יציאתו ראשון היא סוד הבירור, וזה גם מראה על כך שיש לו מאורות דתהו. "סריותו" לשון "סור מרע" – קודם צריך הסרת הרע, ואחר כך בא התיקון, "ועשה טוב" (והיום הבעל שם טוב אומר שהעיקר רק לחשוב על ה"ועשה טוב") – ה"סור מרע" של עשו זה לסור מעצמו]. הרי כי עשו הוא שאור מבאיש וראשון של פסח מעלת יום זה לבטל השאור [אמרנו לפני שבוע ששאור זה ראש הפוך – מי שיש לו ראש הפוך הוא שאור], והיה דבר זה סבה שיקח יעקב הברכות ביום ראשון של פסח ולהתגבר על כח עשו [לקח זאת ברמיה, שהתלבש בבגדי עשו, זה גם בחינת דין של פסח], כמו שמפורש במדרש כי יעקב נטל הברכות ביום ראשון של פסח, ולפיכך בזכות אך ביום הראשון תשביתו יזכו לבטל כח עשו שהוא נקרא ראשון על שם הכח הגדול שלו הוא כח גדול של טומאה, אך ישראל כחם גדול בכח טהרה [טומאה לשון אטימות וטמטום – כמו סימוי העינים לעיל – וטהרה זה "כעצם השמים לטהר", בהירות ואור, וצריך לעשות גם מהטומאה כסא לטוב (ט"ט באפריקי שתים – טומאה טהרה. פת – פת לחם – או טמאה או טהורה. כל השנה אפשר לאכול גם את החמץ בטהרה)], כמו שמורה זה שהם המצה שהוא סולת נקיה [מענין שבהלכה מה שטומאה הותרה בציבור זה לענין פסח – 'הותרה' ולא 'דחויה' – כמו שציבור לא מת כך הציבור לא נטמא, ישראל הם סולת נקיה] ובזה יתגברו על ראשון של עשו שהוא ראשון לטומאה. ועוד כי בודאי ראוי שיהיה מלכות רביעית נקרא שאור וחמץ מפני שהיא נקראת הרשעה [מדייק זאת הרבה גם לפני זה] ודבר זה לא מצאנו בשאר מלכיות שנקראו הרשעה כי אם מלכות ארם, ולכך מלכות זה הוא שאור וחמץ:

...

ואמר ובזכות יום ראשון של סוכות יזכו לבנין בית הבחירה שהיא סוכתו של הקב"ה שיש לו להקדוש ב"ה בישראל סוכה [בית המקדש] וכאשר ישראל מקיימים מצות סוכה לישב בסוכה, גם כן הקב"ה משרה שכינתו במקדש שנקרא סוכה, והרי כי עיקר מצות סוכה הוא כמו שנאמר כי בסכות הושבתי את בני ישראל, וסוכות אלו היו ענני כבוד שהשי"ת היה שכינתו בסוכה זאת. כי בענן כבודו היה הולך עמהם [כנראה זה הענן השביעי, "עמוד ענן יומם", חוץ מששת העננים המקיפים אותם. אבל הלשון "ענני הכבוד" זה על כולם, ולא רק על אחד. רמז שמשיח גם בסוכות (הראשון של סוכות, יו"ט ראשון, מביא את הראשון של משיח, של לולב) – "וארו עם ענני שמיא" מביא איתו את ה"כבר נש"], לפיכך בשביל ראשון של סוכות יזכו ישראל לבנות להם בה"מ שהוא ראשון, ומפני זה היה המקדש נבנה בסוכות [בזמן שלמה המלך, וכן עיקר העבודה בבית המקדש היתה בסוכות – עיקר קרבנות הפרים והכבשים] כי היו מחנכין אותו שבעת ימים קודם סוכות כדכתיב בקרא:

ובזכות ולקחתם לכם ביום הראשון יזכו למשיח שיאגוד השם עם ישראל [אנו נוהגים שכאשר אוגדים את הלולב בסוכה בערב החג לשיר "ויעשו כולם אגודה אחת"], כי ענין הלולב כי הש"י עם ישראל הם אגד אחד כמו שהוא הלולב עם ארבעה מינים שלו הוא אגד אחד [כמו שמכניס את ה' לסוכה, מכניס אותו גם לאגד של הלולב], וכמו שאמרו במדרש (פ' אמור) פרי עץ הדר אלו ישראל מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפות תמרים אלו ישראל מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים [רמז מופלא לרמב"ם נגד הראב"ד אם צריך לבחון את המשיח ב"מורח ודאין" – אם עיקר המשיח זה הלולב, אין בו ריח. יש בו טעם, שהוא מלמד תורה, אבל אין לו מורח ודאין, ועדיין הוא המשיח, הוא הלולב]. וענף עץ עבות אלו ישראל מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וערבי נחל אלו ישראל מה ערבה אין בה טעם ואין בה ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להם, לאבדם אי אפשר אלא אמר הקב"ה יוקשרו כלם אגודה אחת [או אגד או אבד – סוד הקיום של עם ישראל זה רק האגד] והן מכפרין אלו על אלו, ואם עשיתם כן אותה שעה אני הוא מלכם ג"כ מתרומם עליהם, ודבר זה נרמז בלולב, כי האגודה מתרומם למעלה הוא הלולב שעולה למעלה, ולכך בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון יזכו למשיח, כי דבר זה יהי' ע"י מלך המשיח שיהיו ישראל נעשים לאגודה אחת ע"י משיח אחד, שיהיה להם במהרה בימינו אמן, כן יהי רצון:

סליק דרוש נאה שדרש הגאון המפורסם כמוהר"ר יהודה ב"ר בצלאל זצ"ל הנקרא מהר"ל מפראג, בשבת הגדול, בק"ק פראג בשנת שמ"ט לפ"ק [עשרים שנה לפני פטירתו, כשהיה בן שבעים ושבע]:

נעבור לעץ חיים שר' לויק מזכיר – שער א"א פ"ד:

ועתה נבאר ג' רישין אלו אשר נקראו באדרא ב' בחי' ב' רישין לבד [שבגלל שיש ביניהם אוירא, רק ב' אלו יש בהם שלושה] כנ"ל הנה לעיל ביארנו כי כל ראש וראש מאלו הג' רישין אשר כללותן ב' רישין בלחוד הנה כל אחד מהם יש בו עצמות וכלים [אורות וכלים, ובענין זה ר' לויק משתמש בהמשך – "בשכר שלושה... זכו לשלושה", בשכר הכלים זכו לעצמות] והם ו' בחי' וכל בחי' מהם כוללת ג' [כי כל אחד כלול מכולם, כמו שנסביר בהמשך. לדוגמה, רק בתוך מו"ס יש גלגלתא-אוירא-מו"ס שלו, לפי סוד התכללות (המגלה אחדות באופן הכי טוב בעולם הזה, כשלעתיד יתגלה שהכל אחד ממש – מאמר "על שלושה דברים" תשי"ד)] הרי הם כולם ח"י בחי' כנ"ל [גם סוד של ט"ט – ט אורות ו-ט כלים. גם סוד של ט היכלין דא"א] אשר אין הרדל"א [הראש האמיתי, "דא לעילא מן דא"] נכלל בכללותן כלל ועיקר. ואמנם למטה בסדר התלבשות רדל"א הנקרא ע"י בתוך (נ"א בערך) רישא דא"א יתבאר איך האי רישא תניינא הנקרא אוירא דיתבא על האי מ"ס שהיא רישא ג' דא"א הנה [אף שאין כאן רדל"א ממש, במנין הראשים] היא נמשכת מבחי' האי רדל"א דעתיק יומין שלא יכלה להתלבש באריך אנפין ואחזי נהוריה [שורה ב...] בהאי רישא כו' הנקרא אוירא והבן זה ועיין למטה מה ענין האי אוירא ונבאר תחלה בחי' העצמות אשר בג' רישין אלו שהוא הרוחניות שבתוך כל אחד ואחד מהם מתחלק כ"א וא' מהם לג' בחי' נמצא שהם ג' בחי' כ"א וא' מהם ג' ג' ובין כולם ט' בחי' של עצמות וכנגדן ט' בחי' אחרות בסוד הכלים שלהם ובין כולם הם ח"י בחי'. ונתחיל בענין ט' בחי' העצמות שהם ג' של ג' ג' והנה סבת היותן בחי' ג' הוא לפי שכבר נתבאר אצלינו שכל בחי' אורות עליונים יש בהם ג' בחי' [שיקבילו בדיוק ל-ג רישין עצמם, אבל קודם מקדים כלל גדול] א' הוא או"פ ועליו יש אור עליון ממנו הנקרא או"מ עליו ועליהן אור עליון וגדול משניהן והוא מקיף לשניהן [סוד הצלם בכ"מ – צ או"פ, ל מקיף קרוב, ם מקיף רחוק שמקיף על שניהם] והנה ג' בחי' אלו הם ג' רישין הנ"ל כי רישא עלאה דעתיקא [לא של האדרא, רדל"א, אלא רישא עילא של אריך, שנקרא סתם בלשון הזהר עתיקא] שהוא כתר הנקרא גולגלתא דא"א הוא מקיף עליון הגדול מכולם [כמו ם של הצלם, זה כמו הסוכה כפי שנסביר – ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת] ותחתיו יש רישא תניינא הנקרא אוירא [ה-ל של הצלם, הלולב שלנו – זה החיה, ולולב = חיים] והוא מוחא בערך הגולגלתא הנ"ל וגם הוא נעשה גולגלתא [אחת הבחינות כאן של "אוירא" זה שהוא ממוצע, כולל שתי הבחינות, שכאן המשמעות הפשוטה היא שגלגלתא ביחס למו"ס ומו"ס ביחד לגלגתא. משיח הוא מקיף קטן ביחס למקדש, ואף על פי כן הוא המשמח וכו', בשרש למעלה מכולם. לומדים שהוא מקיף משייכותו לשמונה נסיכי אדם (רק שמתחבר עם שבעת הרועים, עם משה רבינו הפנימי)] בערך רישא תליתאי הנקרא חכמה כנ"ל וזו הרישא תניינא הנקרא אוירא הוא מקיף קטן שהוא מקיף לאו"פ ותחתיו יש רישא תליתאי הנקרא מ"ס דא"א הנקרא חכמה דא"א והוא סוד או"פ והנה אלו הג' רישין הם בחי' נר"ן שבא"א [בדרך כלל רק ה-צ הוא נר"נ, ואילו לם זה ח"י, אבל כאן – כמו שיש באריכות בחסדי דוד – כל הנרנח"י הם בכללות נר"נ. נר"נ זה נפש, חיה זה רוח חיים, ויחידה זה נשמה] כי גולגלתא הוא נשמה ואוירא הוא רוח וחכמה סתימאה היא נפש [נר"נ ביחס לחיה-יחידה]. ואחר שנתבאר ג' רישין אלו בכללות נבאר כ"א מהם בפרטות והוא כמ"ש בסוד הכללות שהם ג' בחי' וגם כ"א וא' מאלו הג' כלול מג' בחי' אלו ג"כ וזהו פרטן. הנה ברישא עלאה הנקרא נשמה ונקרא כתר דא"א ונקרא גולגתא דיליה [מקור הרצון בהגדרות של אדמו"ר האמצעי (ורבי הלל). מקור = רצון. זה "רעוא דכל רעוין", רצון שיהיה רצון, ושמה "אין טעם לרצון". במו"ס יש "טעם כמוס לרצון", וכמבואר בסוד הוי' ליראיו (כנראה בשער "טעם הבריאה"), האוירא הוא מעין ויסות בין שתי הבחינות] ונקרא או"מ הגדול הנה יש בו ג"כ ג' בחי' אלו עצמן והם או"פ שבו ואו"מ שעליו ואו"מ עליון משניהן ושלשתן נקרא נשמה בערך כללות ונקרא או"מ הגדול ונקרא כתר א"א ונקרא גולגתא דיליה והנה [מתרגם הכל לכוונה של שמות, והנחוץ לנו בר' לויק להבין שגלגלתא-אוירא-מוחא זה עב-סג-מה (ושם בן הוא בדיקנא). כל זה מצד העצמות, כי אורות זה שמות הוי', בעוד כלים זה (כפי שיסביר) שמות אהי'. לפי"ז ה"בשכר שלושה" זה שמות אהי' ועל ידי זוכים לשמות הוי'. יוצא שבית המקדש זה שם עב, משיח שם סג (מפתיע, כי הייתי חושב שהוא עב או מה,אבל לפי ההבנה שעיקר ענין משיח להביא שמחה לעולם זה בסדר, זה אמא, מקור השמחה) והכרתת זרעו של עמלק זה שם מה. לפי המהר"ל, שצריך לבוא משיח בתחלה, הוא עושה הכל – בעיקר הוא משמונה נסיכי אדם, ס"ג, אבל אחר כך עושה הכל] ג' בחי' אלו הנקרא נשמה הנה הם ג' שמות הוי"ה וכ"א מהם הוא במילוי יודין כי גם כלל זה יהיה בידך שכל בחי' הנשמה הוא הוי"ה דיודין. אמנם ההפרש שיש בג' הויות האלו דיודין הוא בענין הנקודות שבהם והענין הוא כי גם כלל זה יהיה בידך שבא"א כל הויות שבו הם בסוד מילוין וגם בסוד נקודות [שהן הפנימיות] כי כולם מלאים ומנוקדים אבל ההפרש שבהם הוא בענין סדר הניקוד איך הוא כי הנה בחי' רישא קדמאה אור הפנימי [מו"ס דגלגלתא] הוא שם כזה יוד הי ויו הי ואינו מנוקד רק בד' אותיות הפשוטות בלבד שבו כזה שהם חולם ביו"ד וצירי בה"י וקמ"ץ בוי"ו וציר"י בה"י [הניקוד של אותיות השרש בלבד] וניקוד זה הוא כפי תנועת האותיות [כהגית שמות האותיות, הניקוד הטבעי] כנודע בספרי המקובלים. והנה יש אור ב' המקיף עליו והוא הוי"ה במילוי יודין ג"כ כזה יוד הי ויו הי אמנם מנוקדת בכל י' אותיותיה בניקוד הנ"ל כי ג' אותיות יוד יש בו ג' נקודות חולם ובב' אותיות ה"י יש בכ"א מהם צירי ובג' אותיות וי"ו ג' קמצין תחת כ"א מהם נקוד קמץ ובב' אותיות ה"י יש תחת כ"א מהם צירי [הכוונה הזאת אומרת שכאשר עולים יותר יש יותר חיות, שלא רק מה שבפועל חי, אלא כל האותיות חיות בפרטיות באותה חיות. לפי זה עצם המושג זה שה"בכח" חי, בעוד שבפנימי מה שגלוי גלוי ומה שנעלם נעלם. הגדרה יפה – דבר פנימי זה מה שיש יש ומה שאין אין (הוא נמצא רק במקיף, בו הכל שוה), ואילו מקיף זה שיש לי גם את המקיף חי ומוחשי (כשיש לאדם אור מקיף מרגיש שמה שקיים הוא כמו מה שלא קיים ולהיפך, כמו שהסברנו ששמחה של מצוה זה לשמוח במה שיהיה כמו במה שהיה, כפי ש"אם הבנים שמחה" מראש זה סגולה להולדה)]. עוד יש אור ג' המקיף על שניהן והוא ג"כ הויה במילוי יודין יוד הי ויו הי אמנם אופן הניקוד הוא כי בד' אותיות הפשוטות הם מנוקדים ע"ד התנועות האותיות חולם צירי קמץ צירי וששה אותיות אחרות של המילוי כולם מנוקדים בקמץ [הניקוד הכללי של הכתר, שבתור תנועה טבעית היה רק ניקוד ה-ו 'במקרה' (אין מקרה – מקרה שאינו מקרה כאן זה "הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה", ה-ו עולה עד לכתר, לניקוד הקמץ). באופן זה ה"בכח" הוא יותר בעצמה מה"בפועל". במקיף הרחוק הכל גדול – אהבה רבה – והכל שוה, כל הפרטים] תחת כל אות מהם והרי נתבאר ג' הויות שיש ברישא עלאה הנקרא כתר גלגלתא דא"א והם בסוד או"פ ומקיף ועוד מקיף אחר על שניהן אמנם בערך הכללות של שאר רישין כל ג' בחי' אלו אינם רק בחי' אור המקיף העליון שבכולם והוא נשמה. רישא תניינא והוא הנקרא אוירא יש בו ג"כ ג' הויות של שם ס"ג גם כן על דרך הנ"ל ממש ובנקודים הנ"ל כזה יוד הי ואו הי יוד הי ואו הי יוד הי ואו הי אלא שבמקום כל נקודת ציר"י יש נקודת סגול [צירי זה בינה וסגול זה חסד, אך בתנועות זה תנועה גדולה ותנועה קטנה (כמו שדבר על מקיף קטן). בהברה ספרדית אומרים כל נקודה כמו הקטן, אף פעם לא כמו הגדול (לפי המבואר כאן – רק משיח, אין בית מקדש). המקדש זה בינה. מבינה דינין מתערין, ובשביל להיות משיח צריך שם הקטנה-המתקה] תמורתן ושלשתן או"פ ומקיף ומקיף לשניהן בבחינת הפרטות אבל בערך הכללות כל ג' בחי' אלו אינם רק בחי' אוה"מ הקטן שעל הפנימי והוא רוח [ולכן הוא "ונחה עליו רוח ה'". ר' לויק מביא שאוירא זה רוח מצד הפשט, המשמעות, אבל כאן זה גם בנר"נ. כפי שאמרנו, זו רוח שהיא בעצם "רוח חיה", כי הנר"נ כאן הם כמו נרנח"י. מה זה חיה? יש בתיקוני הזהר שבתוך האוירא יושבת חיה, ומה שמה? ישראל. זה משיח ישראל שיושב שם. כנראה שבתוך האוירא יש קן ציפור.]. רישא תליתאי והוא הנקרא חכמה מ"ס דא"א ויש בה ג"כ ג' הויות אחרות כזה יוד הא ואו הא יוד הא ואו הא יוד הא ואו הא במילוי מ"ה דאלפי"ן בנקודת הנ"ל של רישא תנינא שהם סגול במקום ציר"י ועוד נוסף באלו שינוי ב' והוא כי גם במקום ניקוד קמץ הם באלו ניקוד פתח תמורת הקמץ [כשהקמץ מתקטן, כל הקמצים מתקטנים – גם במילויים במדרגה הגבוהה יהיה פתח ולא קמץ. יכול להיות שהפתח היא גם חרב נוקמת נקם ברית בעמלק. בקמץ קומץ את כל הזעם, ובפתח פותח אותו וגומר חשבון עם עמלק. בפשט קשר בין פתח לשם מה הוא בסוד "מה שמו [פתח בחכמה] ומה שם בנו [שם מה בתפארת]"] ושלשתן או"פ ומקיף ומקיף לשניהם בבחי' פרטיות אבל בבחי' הכללות כל ג' בחי' אלו אינם רק בחי' או"פ בלבד שבג' רישין הנ"ל וג' רישין הכלולין מן ט' בחי' הם בחי' נר"ן שבא"א כנ"ל והויות הנשמה במילוי יודי"ן שהוא ע"ב והויות הרוח במילוי ס"ג והויות הנפש במילוי אלפין ואמנם הפרש נקודתן כבר נתבאר לעיל וכל אלו הם ט' הויות של העצמות והרוחניות שבתוכן ועוד יש ט' בחי' אחרות דאהי"ה הנקרא כלים שלהם שבתוכם מתלבשים הט' הויות של העצמות והם ט' שמות של אהי"ה והם ממש ע"ד מילוי הט' הויות של העצמות הרי בין כולם ח"י שמות שהם ח"י העולמים כנ"ל ג' כלים של רישא קדמאה כזה אלף הי יוד הי אלף הי יוד הי אלף הי יוד הי [מענין זה שזה בדיוק אותן נקודות, אבל זה כבר לא הניקוד הטבעי, אלא משאיר ניקוד של שם הוי'. הניקוד הוא תמיד הנשמה הפנימית, גם בכלי נשאר כמו הניקוד של האור] ג' כלים דרישא תנינא כזה אלף הי יוד הי אלף הי יוד הי אלף הי יוד הי ג' כלים דרישא תליתאי כזה אלף הא יוד הא אלף הא יוד הא אלף הא יוד הא: