בע"ה

דבר מלכות ראש השנה

כח אלול סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

ניגנו "ימין ה' רוממה". הניגונים של הצ"צ על תהלים זה מה ששמעו איך הוא אומר תהלים בעצמו – הבנים שלו, או החסידים, ישבו ליד החלון והקשיבו איך הוא אומר תהלים בחצות לילה, וקלטו תוך כדי אמירת תהלים כמה ניגונים, שזה אחד מהם. עוד אחד מהם זה "כאיל תערוג", ועוד אחד – שהזכרנו שבוע שעבר – זה "הודיעני". יש גם "אלי אתה" שלו (לא של אדמו"ר הזקן). כמה פסוקים, שתוך כדי אמירת תהלים הוא היה, באופן ספונטאני – מה שאנו קוראים מודעות טבעית, "זינגט זיך" – הוא היה מלחין ניגון על פסוקי תהלים. ננגן את "כאיל תערוג". ניגנו "אלי אתה".

השנה הצ"צ בין ריח שנים. בקבלה ריח, חוץ מזה שקשור עם משיח (הרבי ב"דבר מלכות" – וכך בכל השיחות על היום הזה, תמיד הרבי היה מתוועד בערב ר"ה, לכבוד יום ההולדת של הצ"צ – תמיד מקשר את הצ"צ למשיח, זה שם של משיח; צמח = מנחם, צדק = מענדל) – שהרי החוש המיוחד שלו הוא "לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח והריחו ביראת הוי' וגו'". "מראה עיניו" זה חכמה ו"משמע אזניו" זה בינה, והוא לא זקוק לזה, אלא רק "והריחו" – ריח זה כתר, אבל זה גם דעת. אדמו"ר הצ"צ הוא הדעת בחב"ד, בין שלושת הרביים הראשונים. יש לו גם חו"ב, אבל עיקרו ענינו זה דעת. כחו של מלך המשיח זה שיצליח לחבר את כל עם ישראל ביחד – עוד לפני שיוצא להלחם מלחמות ה' בדרכי נעם ולפני שיבנה את המקדש במקומו. זה להיות מלך – להיות מסוגל לקשר ולחבר את כל עם ישראל ביחד. שאצלנו, איך שזה נראה במציאות, זה העל-טבעי הכי גדול שיכול להיות. כל על-טבעי הוא כתר, אבל בכתר הזה מושרשת הדעת. הצ"צ הוא הדעת של חסידות חב"ד – התקשרות – והשנה יש את הדגש המיוחד שהוא בין ריח שנים. בקבלה, חוץ מחוש הריח, זה גם בלשון הזהר הגימטריא של השרש באותו מקום בתוך הכתר שהוא שרש הרוח. חושבים ששרש הריח בחוטמא – מלכות דעתיק שמתלבש בחוטמא דאריך, שם המלכות של מלך המשיח – אבל שרש עוד יותר עמוק. האויר שאני מריח נכנס באף מגיע למקום שהוא בין המח לבין הגלגלת, שנקרא אוירא (אויר בעברית, אך זו הלשון בזהר, בארמית), וכתוב בקבלה שאוירא עולה ריח בדיוק – היום הצ"צ הוא בין אוירא שנים. הוא מתעצם עם סוד האוירא, ושם שרש חוש הריח. מדובר בכתר, שם המח זה לא סתם מח אלא "מוחא סתימאה" – כח המשכיל, המח שמבריק את ההברקות לתוך השכל הגלוי. כל אריך אנפין זה גלגלת ביחס לשאר הספירות, אבל הגלגלת של א"א בעצמו זה "כתרא עילאה" (לא סתם כתר), ובלשון החסידות זה מקור הרצון – הרצון לרצות, "רעוא דכל רעוין". מו"ס זה המקור בעל-מודע של כל מה שעתיד להתגלות בתוך השכל, החל מהברק המבריק על השכל (שזו חוית החכמה), והגלגלת דאריך זה מקור הרצון, ה"רעוא דכל רעוין", הרצון לרצות בכלל (אפילו כמו הרצון הכי בסיסי, הרצון לחיות – לפעמים, יכול להיות בן אדם שיש איזה סימן שאלה אצלו לגבי הרצון לחיות, ואז צריך להגיע אצלו למקור הרצון, הרצון לרצות, ולעורר אותו). בין הגלגלתא למו"ס יש את האוירא. בתוך הגלגלתא מתלבש החסד דעתיק יומין – חפץ חסד, חפץ חיים, זה הרצון הכי בסיסי לחיות. במו"ס מתלבשת הגבורה דעתיק יומין – זה לא דין, "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", אבל זה הגבורה, הכח המודד, הכח המגביל, שנקרא "בוצינא דקרדוניתא". ביניהם יש את האוירא, והאוירא – אף על פי שהוא באמצע, שלכאורה, בהשקפה הראשונה, הוא יותר נמוך, למטה מהגלגלתא (ולמעלה ממו"ס), אבל דווקא בו מאירה הדעת של עתיק, שלמעלה מחו"ג דעתיק המתלבשים בגלגלתא ומו"ס. אמרנו שהצ"צ זה הדעת של חב"ד, והדעת בדרגה הכי גבוהה – דעת דעתיק, שבגדר רדל"א – מאירה באוירא (לא יכולה להתלבש לגמרי, בניגוד להתלבשות חו"ג דעתיק בגלגלתא ומו"ס, אך בכל אופן מאירה הארה, שורה, בתוך האוירא). כל זה בהמשך לכך שהיום יום הולדת האוירא – ה-ריח – של רבינו הצמח-צדק, שהוא היחיד שבמפורש בחב"ד נקרא בכינוי של מלך המשיח (עם גימטריא מדויקת של השם). קודם גם הסברנו לילדים שהמשיח נקרא גואל צדק – גואל של "צדק מלכותא קדישא", עם ישראל – הצמח גואל את הצדק, בספירות זה שהיסוד גואל את המלכות (שזה מנחם-מענדל, אבא של הרבי הרבה פעמים מסביר שמנחם זה היסוד שמנחם ומשמח את המלכות, "ושמח את אשתו" – משיח זה אותיות יִשמח ויְשמח, אי אפשר לשמח בלי שהוא בעצמו קודם שמח בשמחה אמיתית, ועם שמחתו האמיתית משמח את כל היהודים, וכנראה זה קשור לכך שהוא יכול לחבר את כל עם ישראל, לפעמים הבדרן שמשמח את הציבור הוא זה שמחבר את הציבור).

אם כן, צריך להסביר כמה דברים לגביו, בהתבסס על ה"דבר מלכות" המיוחד שהרבי אמר בערב ראש השנה תשנ"ב. יש שמה כמה ווארטים מאד חזקים וחשובים שכדאי להתבונן בהם לפני השנה החדשה – ממש קשור ליום הזה, וליום הולדת של הצמח-צדק. כדי להכנס לזה נאמר שיש כמה שמות לר"ה, ובכללות יש לו שלושה שמות – יום הדין ("אתם נצבים היום", "ויהי היום", "יומא דדינא רבא" – כך אומר התרגום – כולם עוברים לפניו כבני מרון, והקב"ה פותח שלושה ספרים, של צדיקים של רשעים ושל בינונים, ודן את כל באי עולם), יום הזכרון (זה מיוחד לנשמות עם ישראל, וכך בתפלות שלנו אנו חותמים את תפלת ראש השנה בכינוי "יום הזכרון"; ידוע שבתפלת מוסף יש גם חלק שנקרא "זכרונות", אבל חוץ מזה בכל תפלה ותפלה – הברכה האמצעית, שהיא העיקר, בה מזכירים את קדושת היום – יום זה נקרא אצלנו "יום הזכרון"), ראש השנה (השם של חז"ל בכל מקום, וגם של עם ישראל בכל מקום, שקוראים לזה ראש השנה, וידוע הדרוש – החל מאדה"ז ואחר כך עט"ר וכו' – שזה לא "תחלת השנה", שלב א' של תהליך השנה, אלא שזה "ראש השנה", וכמו שהראש מנהיג את הגוף, וכל האיברים וכל הכחות כלולים בראש ואחר כך זה מתגלה בגוף ומנהיג אותו, כך כל השנה כלולה בתוך הראש, ראש השנה. לכן כל כך חשוב שאדם יכוון את הראש שלו לר"ה, ודרך זה יכוון טוב את כל מעשי השנה הבאה עלינו לטובה).

איך מכוונים את שלושת השמות? היות שזה ראש, נכוון את זה כנגד תלת חללין – תלת מוחין – חכמה בינה ודעת. אם אני רוצה להעתיק את הכל ולמצוא הכל בתוך הראש, אז יום הדין – שיכול להיות סתם גבורה – זה בבינה. סתם ראש, סתם מח, זה חכמה ("חכמה מוחא, בינה לבא" – עיקר המח זה חכמה, והדבר מתבטא בעיקר בא"א, שאינו כמו אדם מוכר לנו שכל החב"ד בראשו, אלא יש לו רק חכמה בראש, ואילו הבינה כבר בתוך הגרון שלו ודעת בין הכתפים שלו)  – אז ראש השנה זה חכמה. יום הזכרון זה הדעת, לפי מה שמוסבר בחסידות שזכרון זה כח של דעת. זכר זה גם אותיות רכז – הכח המרכז, כח הריכוז במח, זה כח הדעת. בגלל שאדם מרוכז במשהו שיודע הריכוז משאיר רושם, שגם כאשר לא חושב עליו במודע, אם הוא יתקשר באמת, בריכוז מלא, לאיזו אמת – הדבר הזה נשאר לו חזק בתוך הזכרון, ויכול בכל עת, בכל זמן שרוצה, לקרוא לו ולהעלות אותו מתוך מאגר המידע של מח הזכרון שלו. עוד הפעם: יום הזכרון זה הדעת, זה משהו מיוחד לעם ישראל. מה ההבדל בין יהודים לבין, להבדיל, גוים? כתוב שההבדל הוא בדעת, "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין", אין לו דעת, הוא סריס. הדעת זה הכח הפורה בנפש, ול"אל אחר" אין דעת. מי שאין לו דעת אסור לרחם עליו – הדעת זה שרש הרחמים, משהו מיוחד לנשמות עם ישראל ("יעקב אשר פדה את אברהם"). זה משהו מאד חשוב: יכולה להיות אהבת הבריות – אפשר וצריך לאהוב כל מה שה' ברא (וה' ברא הכל עם מדת וכח האהבה – "בהבראם"-באברהם – ואנו צריכים להתדמות לו ולאהוב הכל) – אבל רחמים זה מיוחד לעם ישראל, ש"ישראל עלו במחשבה". כאן זה מחשבת הדעת, לכן ה' זוכר אותנו ביום הזה, יום הזכרון. מיום הזכרון הזה, הדעת של היום הזה, שמה משיח – שהיום זה הצמח-צדק – שואב את חוש הריח שלו, את ה"מורח ודאין" שלו. זה ישפיע על הדין – מכח ומזכות יום הזכרון יום הדין יתקבל אחרת, כי עכשיו יהיה "מורח ודאין", שזה דין מתוך רחמים, שבעצם הקב"ה קם מכסא הדין שלו ויושב על כסא רחמים, בסוד הפסוק "עלה אלהים [מדת הדין] בתרועה, הוי' [מדת הרחמים, יורד] בקול שופר". מתוך יום הזכרון יש המתקת יום הדין, ולכן יהודים יודעים ובטוחים שיצאו זכאים בדין. זה חלק משיחת הרבי, שזו התבוננות ופעולה ממש של ערב ראש השנה, שמתלבשים בלבנים ומתעטפים בלבנים ויודעים ש"דידן נצח" והקב"ה עושה לנו נס (שם הוי'). כל דבר מקודש צריך הכנה, כל חג צריך הכנה – "והכינו את אשר יביאו" – ותמיד ההכנה היא בערב החג. לפי הבעל שם טוב עיקר עבודת ה' זו ההכנה למצוות. המצוה עצמה נעשית בדרך ממילא, אבל הבחירה החפשית של הבן-אדם זה איך הוא מכין את עצמו, באיזה אהבה ויראת כבוד וכו' הוא מכין את עצמו לקראת המצוה, שזה משקף כמה הוא מחשיב את המצוה ושמח בה. ההכנה לראש השנה זה היום, בערב ראש השנה, וחז"ל אומרים במדרש – מובא בטושו"ע – שההכנה היא מתלבשים לבנים ומתעטפים לבנים ושמחים ובוטחים שהקב"ה עושה לנו נס. במקום אחר כתוב שבטוחים שהקב"ה מטיב לנו את הדין וקורע לנו איזה גזר דין שלא יהיה שלא לטובתנו. כל זה, כל ההתבוננות, קשורה להיום – יום הולדת של הצ"צ, שבחינת משיח היום, ערב ראש השנה.

הרבי מתחיל את השיחה הזאת לא מהביטוי ראש השנה וגם לא מהביטוי יום הזכרון – הוא מתחיל את זה מכך שראש השנה זה יום הדין. הוא מביא – וזה עיקר הנקודה של השיחה – שני פסוקים רצופים בסוף פרשת מסעי, סוף חומש במדבר, שהראשון מתחיל "ושפטו העדה" והשני מתחיל "והצילו העדה". הרבי אומר שהבטחון שלנו שהקב"ה עושה לנו נס בר"ה – שההתבוננות בכך היא עכשיו, בערב ר"ה – זה להמשיך את ה"והצילו העדה". יש פה דין, ובלשון חז"ל יש "עדה שופטת" ויש "עדה מצלחת", וכל עדה זה עשרה יהודים – עדה שלמה זה מנין. ראש השנה זה דיני נפשות – לא דיני ממונות, בהם די בשלושה דינים – וצריכים עשרים ושלושה דינים. לומדים זאת בריש מסכת סנהדרין מפסוקים אלו – שצריך להיות "עדה שופטת" (שבפשט זה עדה מחייבת) ו"עדה מצלת" (עדה מזכה), עשרה מחייבים ועשרה מזכים, אך כדי לחייב צריך שנים יותר (להציל מספיק אחד יותר), היינו שצריכים שנים עשר, ובשביל בית שקול מוסיפים עוד אחד (כדי שלא יצא תיקו) ומגיעים לעשרים ושלושה דיינים. יש בזה גם רמז מאד מאד יפה: כמו שנראה, וזה מה שהרבי כותב, עצם המטרה של המשפט של ר"ה זה "והצילו העדה" – זה מה שהקב"ה עושה, זה התכל'ס, והיום הזה של ער"ה מכין את זה לנו. עדה זה מנין. תרגום אונקלוס – וכך כל התרגומים – מתרגמים זאת "כנישתא". מזכיר לנו מה שכתוב בזהר, שאם יש "כנישתא חדא" – מנין של עשרה יהודים – זה מספיק להביא את המשיח. בשביל להביא את המשיח צריך "כנישתא חדא", שזה עדה. כלומר, שלכאורה בית דין היה צריך להיות – "אדמה לעליון" – פרצוף שלם שזה עשרה, ולא 23. בסוף הכל צריך להכלל בתוך ה"עדה מצלת" – ה"כנישתא חדא". הרבי כותב שכל אחד ואחד צריך בראש השנה "והצילו העדה" – גם צדיק, עשיר ברוחניות ובגשמיות, שיש לו הכל. כתוב שצדיקים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים טובים בספרם של צדיקים גמורים, אז לכאורה הצדיק מיד יכתב לשנה טובה ומתוקה, ולמה צריך את כל הענין של "והצילו העדה"? הצלה זה למישהו בסכנה. כל השיחה זה הווארט הזה, שכל אחד זקוק בראש השנה ל"הצלה" (כאילו קרה משהו, ומיד צריך לקרוא להם להציל). גם מי שבדרגה הכי גבוהה – לא רק שאנו ממליכים את הקב"ה כמלך בר"ה, אלא כל יהודי הוא "נצב מלך" בר"ה ("אתם נצבים היום" בר"ה), אחד שמקבל את כל השפע בלי טירחה, הכל באיזו מודעות טבעית, אסור לו לעשות מלאכה בפני העם, השפע אצלו זורם והוא משופע בכל טוב סלה. ככה כל יהודי צריך להרגיש. בר"ה צריך להרגיש "אכלו משמנים ושתו ממתקים... חדות ה' היא מעוזכם" – היו באיזה פחד, והיה צריך לומר להם ללכת לאכול טוב ולשמוח, גם אם יש דין ה' מבטל זאת, כל אחד הוא מלך ביום הזה. לפי זה יש שני ימים שצריך לנהוג בהם כמלך – בליל הסדר צריך לשבת בהסבה, כמו מלך, וגם בראש השנה צריך להרגיש מלך, ומתוך כך באים בכל התפלות להמליך את הקב"ה וגם את מלך ישראל ככתוב בספרים ("'שום' לעילא 'תשים' לתתא") – כל הכח להמליך זה כי גם אני מלך ביום הזה. אחרי כל ההפלגה הזאת, כמה טוב ראש השנה, למה צריך "והצילו העדה"? הרבי אומר שגם אחד שהוא מלך, אבל לדאבוננו הוא עדיין מלך בלי עם לגמרי – כתוב "ברוב עם הדרת מלך", וכל זמן שאיננו זוכים לגאולה האמיתית והשלמה בפועל ממש, גלוי לעינינו, הצדיק הכי טוב, שאין שום צל של ספק שהוא מיד נכתב ונחתם לחיים טובים, אף על כפי כן גם בשבילו צריך הצלה. אדרבה, אם הוא באמת הצדיק הכי גדול, אז באיזו נקודה  עמוקה בלב הוא הכי כואב את גלות השכינה, הכי כואב שמשיח לא בא. צריך "הצלה" בשביל הלב – כמה שהוא בסדר, צריך "והצילו העדה". אמרנו שהשלמות של שיעור קומה זה עשרה, זה עדה, ויש בזה רמז יפהפה. במאמר האחרון שהרבי חלק, "ואתה תצוה", אומר שאפילו צדיק אחד שחוזר בתשובה בשלמות מספיק להביא משיח – כנראה שזה יהודי שכולל בעצמו את כל העדה, כתוב שבכל יהודי יש מנין שלם (לכן הרבי גם אומר ששליח עם י – מי שמצליח לגייס כל עשרת כחות נפשו – הופך להיות משיח), ואם מגייס כל העדה שבתוכו ומשיב הכל לשרש הוא ודאי נשמה כללית שעשרה כחות שלו כוללים כל נשמות עמ"י ומשיב הכל לה' ומביא משיח. להציל, שזה עיקר התכלית, זה עשרה – אז למה עשרים ושלושה? רמז מאד יפה בחשבון ש-23, שנלמד מ"ושפטו העדה... והצילו העדה", הוא המספר הראשוני העשירי.

יש סדרה בפני עצמה של מספרים ראשוניים – כל יהודי הוא ראשון. יש מאמר חז"ל שמשיח נקרא ראשון – "ראשון לציון הנה הנם" – ובית המקדש נקרא ראשון, גם בצד הראשון, עשו נקרא ראשון. יש מאמר חז"ל מאד חשוב בגמרא, שר' לויק מאריך להסביר, "בשכר שלשה ראשון זוכים לשלשה ראשון – בשכר ראשון של פסח, ראשון של סוכות ו'ולקחתם לכם ביום הראשון' זוכים להכרית את זרעו של עשו, עמלק, שנקרא ראשון, לבנין בית המקדש, מרום מראשון מקום מקדשנו, ולשמו של מלך המשיח, ראשון לציון הנה הנם". בזכות ראשון של פסח זוכים להכרתת זרע עמלק, בזכות שמחת הסוכה זוכים לבנין המקדש – שגם נקרא סוכת שלום – אבל בזכות הלולב זוכים למלך המשיח. ככה חז"ל אומרים בגמרא וככה מוסבר באריכות. זה גם קשור למה שדברנו קודם על יום הולדת ה-אוירא, כי אבא של הרבי מסביר באריכות ובעומק מופלא ביותר שהשרש של המשיח באוירא, שרש בית המקדש בגלגלתא (רצון כל הרצונות, הרצון לרצות לחיות) ושרש הכח להכרית זרעו של עמלק, שהוא גם הכח להשבית את השאור והחמץ שבלב (היצר הרע) בערב פסח – הדוגמה הכי חשובה בתורה שעיקר העבודה היא בערב החג, ומכאן לומדים שכל חג וכל ענין, עיקר הפעולה שפועלים היא בערבו – זה בא ממו"ס, בו מתלבשת הגבורה דעתיק. כח הריח, המשיח, נמשך מהאוירא – על ידי מצות לולב – בו שורה החיה. האוירא זה בארץ ישראל (וגם מי שלא בארץ צריך "מאך דא ארץ ישראל"), צריך לגלות את ה"אוירא דארץ ישראל מחכים" שמחכים לפקוח את העינים ולראות את המשיח. לפני כמה שבועות למדנו על רבי פינחס מקוריץ, שאמר שעיקר מעלת ארץ ישראל זה הריח שפה, וכן זה החוש היחיד שלא התקלקל בחטא אדה"ר. יש בארץ ישראל איזה חוש ריח מיוחד, והוא מחכים את המוכשרים בכך לפקוח את העינים ולראות את המשיח. אפילו מי שבחו"ל יש לו נתינת כח מהבעש"ט וכל הצדיקים ל"מאך דא ארץ ישראל" – להמשיך את האויר, את הריח הטוב, וממילא את הכח לפקוח את העינים ולראות, בכל אתר ואתר (ו"לית אתר פנוי מיניה", וידוע שאתר ר"ת ג' הרישין שבכתר – אמונה-תענוג-רצון, בכל אתר ואתר יכול להיות "אתרא קדישא הדין" שזה ארץ ישראל). אם גם נחבר זאת למה שאמרנו קודם, יום הזכרון הוא באוירא, וממילא הוא קשור למשיח. קודם צריך משיח לבוא, ואז הוא גם לוחם מלחמות להכרית זרעו של עמלק ומשיח בונה מקדש, אבל קודם צריך את הדעת שזה הוא עצמו – שזה שורה ומתגלה באוירא. זה משפיע גם על הכח שלו לדון, יום הדין, במו"ס, ובסוף זה עולה לגלגלתא, שזה הסוכת שלום.

נחזור לענין: אמרנו את הרמז ש-23 הוא הראשוני העשירי. מזה הגענו למושג ראשוני בכלל, אצל יהודים הכל ראשוני – כל יהודי הוא מספר ראשוני, אי אפשר לחלק אותו, בהיות שהוא עצמי ו"כל עצם בלתי מתחלק". אם נדמה לך שחלקת יהודי – שזה אסור, כמו שאסור למנות יהודי, אסור להשיג גבול של יהודי (שזה מצוה מיוחדת בארץ ישראל, שאין בחו"ל; אם יש השגת גבול בכל מקום זה המקור ל"מאך דא ארץ ישראל"), להתייחס אליו כתופעה גבולית שהיא תופעה חלקית – זה טעות, כל יהודי הוא מלך, ראשוני ובלתי מתחלק, ראשון זה המלך. כל יהודי הוא ניצוץ של משיח, של "ראשון לציון הנה הנם". מה המספר הראשוני העשירי? 23. עשרת הראשונים – 1, 2, 3, 5, 7, 11, 13 (השביעי החביב, חוץ מזה ששבע זו נקודה אמצעית שלו; עד אליו זה מב, 6 פעמים 7, שחיבורם הוא 13), 17,   19 (עד כאן 78, ג"פ הוי'), 23 – העולים יחד 101. יש בין חכמי המתמטיקה מחלוקת – סתמית – מאין מתחילים לספור את הראשוניים, אם אחד ראשוני או גדר בפני עצמו, לכן יש רבים המתחילים לספור ראשוניים רק מ-2. לפי ההגיון הפשוט 1 הוא ראשון, הראשון של הראשוניים, אבל יש איזו סברא – התחכמות, שתיכף נסביר מקורה – שמתחיל מ-2. אם אמרנו שעשרת הראשונים עולים 101 ודאי ש-1 חולק ברכה לעצמו, והשאר זה 100. אם עשרת הראשונים היו בדיוק 100, לכאורה זה היה נחמד – 10 בריבוע – אבל אם אתחיל לספור מ-2 צריך לחבר גם 29, ואז לא יהיה לי 100 אלא 129. עכשיו, כשנתחיל מ-1, אני מקבל 1 יותר – מזכיר את "אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד" (כמוסבר בתניא באורך), שהפעם ה-1 הנוספת עולה על הכל, כי זה כח נסי שמעל הטבע (מעל ה-100). באמת ה-1 כאן הוא איזה כח נסי, ואחר כך בא ה-100. לכן יש יהודים – פחות באשכנז, ויותר בעדות ספרד – שכשאר נותנים צדקה כותבים 101 ולא 100, כי הוא נחשב כנגד הכל. עוד הפעם, עשרת המספרים הראשוניים, הם עד 23. הראשוניים האמיתיים זה עשרת היהודים "והצילו העדה". בית משפט זה דין, זה לא נחמד, אבל כאן הרבי אומר שהענין של ראש השנה זה עם הבטחון שה' עושה לנו נס וכו', שדווקא אני הולך לבית משפט – אני יודע שאני צודק מאה אחוז, ויש לי אפילו דרך להתחמק, אבל אני צריך הצלה. מה שלא יהיה, כמה שאני לא צודק, אני זקוק עדיין ל"והצילו העדה" – צרי ךלהגיע לזה ולרצות את זה. כמה שהיהודי וכמה שהציבור יותר טוב, העיקר חסר מהספר – מספרן של צדיקים גמורים – שאפילו שאתה צ"ג שנכתב ונחתם לאלתר בספר הזה, העיקר חסר, והעיקר זה מלך המשיח. לכן צריך להכנס למשפט עם הבטחון שלא רק שאצא זכאי, אלא בכך אזכה את עם ישראל ואת העולם כולו בהצלה האמיתית – ביאת המשיח תיכף ומיד ממש. הדבר הזה, ש-23 זה הראשוני העשירי, ידוע אצלנו מאז ומתמיד. אבל, מה יהיה המספר הראשוני ה-23? 79 – עדה. כאן, שוב, יש אסמכתא מופלאה למה שחז"ל קובעים ש"עדה" זה עשרה יהודים (ואם מדובר בבי"ד זה עשרה חכמים), והעיקר זה "עדה מצלת", אלו שמביאים את המשיח. זה באמת יצא נחמד, אבל נלך עוד שלב (היה לי ניחוש שלא יצא כמו שרציתי, אבל אחר כך ראיתי שיצא יותר טוב). כל הפרשה מתחילה מ"ושפטו", ולפי הפשט זה עדה אחרת (עדה מחייבת), אבל בסופו של דבר כולם פוסקים לזכות, כלומר שעיקר האתהפכא שמתרחש בתוך בית המשפט שלנו של ראש השנה זה "ושפטו העדה". הרי בסופו של דבר "משפט רחמי", ככתוב בפתח אליהו – זה לא דין קשה, אלא רחמים, אז "ושפטו העדה" צריך להיות משפט צדק (זיווג תפארת ומלכות) של רחמים. אז הניחוש היה שהמספר הראשוני ה-79 יהיה "ושפטו" (401), מה שמתחיל את כל הפרשה, אבל זה לא יצא, אלא אחד פחות (זה הראשוני ה-80). המספר הראשוני ה-עדה זה 397 (זה שקודם ל-401). אבל, רוב המתמטיקאים שמחשיבים עצמם חכמים – לא הפשוטים – אומרים שהראשוניים מתחילים מ-2, ואז ה-עדה זה ושפטו. מתחיל מ"עדה שופטת", מחייבת, אבל בסוף זה מתהפך. הרבי מביא בשיחה רמז שמשה, שהוא נקרא הדעת המכריע בכל משפט (דעת משה = דעת המכריע), כי הוא ר"ת משה-שמאי-הלל, מכריע בין שתי הקצוות של קולא וחומרא (עדה שופטת זה בחינת שמאי ועדה מצלת זה בחינת הלל). כתוב שכאשר יבוא משיח שנפסוק כבית שמאי – השופטת יהיה יותר מתוק וערב, יותר מזכה, ממה שהיום זה הלל, שהם מדת החסד לגמרי. כתוב ששמאי הם יותר פקחים מהלל, "חריפים טפי", אז למה פוסקים כהלל? המכריע הוא משה, ויש בקבלה שני פירושים לענין של מ-שמאי-הלל. המג"ע כותב – ומובא בכש"ט – שזה ר"ת מחלוקת-שמאי-הלל העולה 1000, בסוד אלף האורות להם זכה משה במ"ת והסתלקו בחטא העגל, והוא מקבל אותם כל שבת. יש עוד רמז שה-מ נשאר משה בעצמו – משה-שמאי-הלל – אף ש"בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה", בכל זאת בכל המשניות מקדימים דעת בית שמאי לפני בית הלל. הלכה כבית הלל כי יותר ענוים, "ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם". מי שהוא יותר ענו, יותר בשפלות, מי התורה יורדים אליו למקום נמוך – מי שיותר נמוך זוכה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. ב"ש יותר ענוים – לא כי יותר חסידים, אם כי כנראה מי שיותר ענו נוטה לחסד ומי שיותר חכם נוטה לדין – ולכן הלכה כמותם. משה שמאי הלל = 761 (מספר השראה) = לעיני כל ישראל (שהמלה לפני כן היא משה עצמו – "אשר עשה [תקן] משה לעיני כל ישראל", הוא גילה שהוא בעצם משה-שמאי-הלל). זה התכלית של כל התורה כולה, שמשה יעשה-יגלה לעיני כל ישראל את הדבר הזה בעצמו. כל זה נקרא גילוי הדעת המכריע במשפט – שהכל יוכרע לטובת העדה המצלת. נחזור לענין: "ושפטו העדה" הם בתחלה המחייבים, הם שמאי, אבל שמאי הם החכמים, והחכמים סוברים שסופרים את הראשוניים רק מ-2 (כי הם גבורה, צמצום, מוציא את ה-1 – אין לו אחדות). הלל זה כמו אברהם אבינו, חסד, "אחד היה אברהם" – אצלו האחד תופס מקום, מתכלל ביחד עם השאר. לכן "ושפטו העדה" – כשיטת ב"ש – זה המספר הראשוני ה-עדה. משא"כ זה שבי"ד מורכב מ-23 זה לפי הדעה שמתחילים לספור מ-1. יש בזה משהו מאד יפה – אחת המלים שהן מספר ראשוני זה ישראל (541). אם מתחילים מ-1 זה 101 (יותר טוב), ואם מתחילים מ-2 זה ה-100. יש עוד הרבה דוגמאות, תן לחכם ויחכם עוד.

כל השיחה הזאת היא שגם מי שהוא מלך – וצריך להיות מלך, עם בטחון שה' עושה נס וכו' – עדיין הענין זה "והצילו העדה". ההכנה וההחלטה שאני הולך על זה – הולך על בית משפט כי אני בטוח שיהיה פה נס ובסוף יצא מזה משיח, "והצילו העדה". נעשה עוד כמה רמזים יפים: "והצילו העדה" עולה רלא. כתוב בחסידות שאפילו ישראל זה אותיות יש רלא. רלא שערים של ספר יצירה זה לפני שה' התחיל לברוא את העולם, לפני הצמצום הראשון, אז "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". ה' משער בעצמו בכח המחשבה, כביכול – שזה נקרא התורה הקדומה, עליה  נאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא" (תכנית הבריאה היא בתורה) – וה-רלא שערים זה ה"שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". ה' מתכנן, רואה מראש, מה תכלית הכוונה – מה יהיה בוסף. תכלית הכוונה היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, התכלית היא שיבוא מלך המשיח. רלא שערים זה העולם המושלם, פרפקט, זה בנוי מכל צירופי האלף-בית האפשריים, שלמות הכל. אם כן, מה אומר הרמז של "והצילו העדה"? שזה שלמות ה-רלא שערים, מה שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, ה"סוף מעשה במחשבה תחלה", שזה משיח בפועל ממש. זה רמז יפה למה שהרבי אומר, ש"והצילו העדה" זה דווקא להביא משיח.

עוד משהו: כדי להבין את זה יותר טוב – יש הרבה שזוכרים את הדרוש של חז"ל וחושבים ש"ושפטו העדה" ו"והצילו העדה" זה צמוד, אבל זה שני פסוקים. מדובר שם בפרשת רוצחים, שאם מחייבים זה דין מות, והפסוק הראשון הוא "ושפטו העדה בין המכה ובין גֹאל הדם [מי שמצוה לו להרוג את הרוצח אם יחייבו אותו, ובכלל זה הקטגור – איזו אנרגיה שהרוצח יצר בעבירה שלו – שעומד מוכן ומזומן להנקם בו] על המשפטים האלה". כך זה בכל עבירה, אבל כאן מדובר בעבירה הכי חמורה מצד המלכות – מצד המלך רצח חמור יותר מע"ז ושאר הדברים (יתכן שממבט אחר ע"ז יותר חמור, אבל מבחינת החברה – שזה המלכות – רצח זה הכי חמור) – רק שצריך לדעת אם רצח בשוגג או במזיד. אם מחייבים ואתו במזיד זה דין מות, ואם זה בשוגג בסוף אז זה גלות – עיר מקלט – כפי שנסביר. אז מה המשפט כאן? בין המכה לבין גואל הדם, שגואל הדם זה המציאות שנוצרה מהחטא. כדי להבין שפרשה זו היא פרשה כללית, שכוללת כל התורה כולה, כל מה שבן אדם עושה בחיים, צריך לדעת עוד דרוש שרבי יהודה דורש על הביטוי "על המשפטים האלה" (ניסוח מוזר) – לומד מכאן שסומא פטור מכל המצוות שבתורה, בגלל שבפסוק הקודם היה לימוד שסומא אינו גולה, ולומד שכך הדין בכל "על המשפטים האלה". חשוב מאד לקחת את הדרוש הזה אתנו באמתחת שלנו לבית כנסת בראש השנה, כי אם אנחנו סומים אנחנו פטורים מהכל. באמת זו הבעיה, שאנחנו סומים, שלא יודעים לפקוח את העינים. מי זה המקטרג הכי גדול? זה השר של עשו, שנקרא סמא"ל, והמהר"ל מפראג מסביר שהשם שלו מלשון סומא – שמסמא את עיני הבריות. "הוא היצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המות" – קודם הוא מפתה אותנו, אחר כך עולה ומקטרג נגדנו, ואחר כך חוזר ומבצע את המשפט. רק מה? שכדי לבטל אותו צריך לעשות זאת מיניה וביה – אם הצלחת לסמא, אז מכאן ואילך אין לך מה לדון אותו, כי סומא פטור מכל התורה. אם אתה רוצה לעזור משהו קודם תרפא אותו, ואז נראה הלאה מה יהיה איתו. רבי אייזיק מהומיל (המשכיל של כל חסידות חב"ד) אמר שרבי זה רופא עינים (יש כל מיני ציורים מה זה רבי) – הוא זה שיכול לרפאת לך את העוורון. סומא חשוב כמת, פטור מכל התורה – מחד הוא מסכן ומאידך הוא פטור, יש זכות וחובה ביחד. זה הכל היה מאמר מוסגר מהלימוד "על המשפטים האלה", לפני שמגיעים ל"והצילו העדה". קודם כתוב "ושפטו העדה בין המכה ובין גאל הדם" = תשס"ח. הרבי אמר את השיחה הזאת לפני 16 שנה, וברוח הקדש שלו הוא כוון להשנה – לעכשיו – ל-16 שנה לאחר מכן, היום. בגלל שהשיחה הזאת, כמו שנסביר, היא תיקון והמתקה של "ושפטו העדה בין המכה ובין גאל הדם". התיקון שצריך לפעול הוא להפוך את העדה לעדה מצלת, "והצילו העדה", לגלות מה שעלה במחשבה – רלא שערים פנים ואחור לפני בריאת העולם. הפסוק השני הוא "והצילו העדה את הרצח [קודם, אצל עדה שופטת, נקרא רק 'המכה', וכאן יותר חמור, כאילו אומרים – אפילו שאתה רוצח אנו מצילים אותך] מיד גאל הדם והשיבו אֹתו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה וישב בה עד מות הכהן הגדל אשר משח אתו בשמן הקדש". בכח עדה מצלת להציל גם את הרוצח. מי זה רוצח? מי שהלבין פני חברו, מי שפגם בפגם הברית, יש הרבה צורות שאפשר להחשב רוצח, וצריך "והצילו העדה את הרצח מיד גאל הדם". זה הכל כוונות של ר"ה לפי השיחה של הרבי. צריך קודם כל להכנס לדיון הזה מרצון, עם הבטחון שה' עושה לי נס, ובסוף אפילו שאתה רוצח – ואם נסביר מה זה, כנראה כל אחד רוצח קטן או גדול – מצילים אותך מיד גואל הדם. בתורה הפשט של רוצח זה לא רק מזיד, גם "רוצח בשגגה" הוא רוצח. כשקוראים על פי פשט חושבים ש"והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו" זה המשך של אותו דבר – שמצילים אותו שגואל הדם לא יפגע בו, ומצמידים לו שני ת"ח, שמוליכים אותו לעיר המקלט ושם הוא שמור ומוצל, כי אין לגואל הדם רשות להכנס לשם. אם כן, נראה שהכל כאן זה המשך של אותו ענין – מצילים אותו ומשיבים אותו לעיר המקלט. אבל חז"ל לא לומדים כך, אלא שזה שני דינים שונים לגמרי – והראיה לכך, בפשט, למה צריך לכתוב "והשיבו אותו העדה" (אם זה אותו דבר מספיק לומר "והצילו העדה את הרצח מיד גאל הדם והשיבו אותו אל עיר מקלטו", אך יש עוד עדה – כמו שיש עדה שופטת ועדה מצלת יש עדה משיבה, סך הכל שלושה דינים) – "ושפטו" זה דין של חיוב במזיד, מות, "והצילו" זה פטור מוחלט (חשוב להבין זאת, שזה מה שהרבי רוצה בשיחה), ודווקא לו קוראים "רוצח" (ובזכות זה שמצילים אותו לגמרי, כמו שאומר הרבי, זוכים לגאולה), ואחר כך דין שלישי שהוא מצב בינים, "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו", שזה במי שיצא חייב כהורג בשוגג. זה בשביל לחדד מה זה ה"והצילו".

גם מזה יוצאים דברים מאד נחמדים: קודם כל, יש כאן שלוש עדות – שופטת, מצלת ומשיבה – אז זה צריך להיות גם כנגד הראש של שלוש, ימין-שמאל-אמצע (חב"ד בשכל או חג"ת במדות). ברור ש"והצילו העדה" לגמרי –שפוטרים אותו לחלוטין – זה חסד. "ושפטו העדה" אמרנו שזה שמאי, ו"הצילו העדה" זה הלל, ומשה ר"ת משה-שמאי-הלל העולה "לעיני כלישראל". אחר כך ה"והשיבו" זה תפארת, זה ביניהם – פטור מדין מות אבל חייב גלות, וזה העיר מקלט. רק "ושפטו העדה" עולה 485 = תהלים, כאן המקום להזכיר את מנהג חב"ד להרבות בתהלים בר"ה, זה עיקר כח ההמתקה של "ושפטו העדה". עוד רמז יפה, רק מה שחז"ל תופסים, את תחלת שני הפסוקים – "ושפטו העדה... והצילו העדה" – עולה 716, שממוצע כל ביטוי הוא משיח וממוצע כל מלה הוא מקלט. כמה שלפי חז"ל לא זה ולא זה מדבר מעיר מקלט, כי הראשון חיוב מות והשני פטור לגמרי, אבל הכל זה מקלט (לכן זה מסתיים בחדש אלול, חדש של "אנה לידו ושמתי לך", והיום מסיימים מקלט זה). חז"ל אומרים שעל כל פרשת דרכים כתוב "מקלט מקלט" – למה? יש שלטים ירושלים ירושלים?! (חוץ מהגימטריא, שהבורח הרץ בטח קודם כל מחשב, כתוב שההסבר הוא ש)צריך להקלט ולקלוט. דברים תורה קולטים – צריך לקלוט אותם ("תורתך בתוך מעי") ולהקלט בתוכם (כמבואר בתניא). אפשר לומר ש"ושפטו העדה... והצילו העדה" זה שני משיחים, אבל בסוף הכל משיח והכל מקלט – זה קשור עם מה שהרבי כותב על אלול, שמקלט זה התורה. עיקר לימוד התורה זה לעשות משפט – מי שלומד הרבה תורה סופו להיות דין, אחד מהעדה המצלת.

עוד רמז: המכה הרֹצח אֹתו (הכינויים ביחס לכל אחד מהעדות) עולה 780 [בלי ה הידיעה זה 770; מי שלא יתפוס מטוס הלילה, כנראה רוב היושבים כאן לא יזכו להיות ב-770 ממש בר"ה. אחד מהפסוקים שדורשים בחסידות לענין הדין של ר"ה, לענין התיקון הזה של "והצילו העדה", זה פסוק בתהלים – "מלפניך משפטי יצא", איני רוצה שאף אחד ידון אותי – אפילו לא ה"עדה מצלת" שזה רצון ה' – אלא רק אתה, הקב"ה. רוצה שרק המלך ידון אותי, לכן ממליך ה' בראש השנה ומתחנן "מלפניך משפטי יצא". כל הביטוי הזה עולה 770 – זה רמז ממש הפלא ופלא, שחבל שלא ידוע לכולם. מה זה "מלפניך"? שאני רוצה להגיע לאותו מקום שמלפניך. אני צריך מקום שרק אתה תדון אותי, וזה רמז מופלא שהמקום הזה הוא בית משיח = 770. כמו שאומרים שצריך לכתחילה ללכת למקום הכי טוב להשפט, לבית משפט הכי מוצלח, והבית משפט הזה – ששמה הקב"ה שופט – זה "מלפניך משפטי יצא", במיוחד אם אתה מכה-רצח-אתו...]. 780 זה ל פעמים שם הוי' – שם הנס והרחמים – והמשולש של 39 (הוי' אחד). נקשר את זה לשלושת שמות ר"ה, המוחין. "ושפטו העדה בין המכה ובין גאל הדם" (תשסח) הוא מח הבינה – המח שתמיד מאבחן בין לבין, "בין המכה ובין גאל הדם" – יום הדין, ביחס לר"ה. "והצילו העדה", שזה לפטור ולשחרר לגמרי, זה חכמה – "מיד גאל הדם", "פותח את ידיך-יודיך", בא מצד ימין ששרשו בחכמה (וכן "והצילו" לשון צל – "צל החכמה"), וזה נקרא ראש השנה, כנ"ל. "והשיבו אתו העדה" זה האמצע, זה יום הזכרון – והשיבו אותו זה שצריך לשוב לשרש, להזכר בשרש, "מאין באת". אמרנו שעיר מקלט זה משהו מאד טוב, זה לא משהו רע – זה תורה. כתוב בחסידות אפילו שיהודי צדיק, כתוב שדווקא הצדיקים הגדולים, הרביים עצמם, יותר מחויבים בחדש אלול להסתגר ולהתבדד מאשר עמך ישראל הפשוטים. יש כזה ווארט – ידוע גם אצל הרבי (וכך אצל כל הנשיאים) שחדש אלול היה 'חופשה', לא קבל פדיונות ויחידות, (אצל רוב הצדיקים חדש אלול זה לחזור לשרש) – שדווקא הצדיקים שמתבודדים באלול, בזכות זה מצילים כל ישראל בראש השנה. היום זה הסיום של המקלט של "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו וגו'". זה יום הזכרון – להזכר בשרש, "מאין באת" (יש הרבה בחסידות, שלפי דרגת הנשמה כך כל אחד זוכר את השרש היותר קדום). אז כך אנו מסבירים כל המבנה הזה גם לפי שלוש הבחינות שאמרנו.

נאמר עוד שני דברים: קודם כל, "עדה" – שזה כאן המכנה המשותף – זה לכאורה לשון נקבה של עד, אבל אין עדה בתורה כי אשה פסולה לעדות ולא יכולה להעיד. אנו אוהבים לדרוש לטובת הנשים – כתוב ש"אין עד נעשה דין" (לומדים את זה מכאן, רבי עקיבא לומד מהפסוקים שלנו ש"אין עד נעשה דין" כי כבר לא יכול להפוך בזכות וכתוב "והצילו העדה", לפעמים לראות משהו זה פוסל אותך מלדון אותו), צריך עדה שלמה, עדה מצלת, "כנישתא חדא". יכול להיות שכל אשה בפני עצמה שקולה כנגד עשרה דיינים שהם מצילים את הנידון, את הרוצח. אשה לא יכולה להיות רק עד בפני עצמה, רק יכולה להיות עדה – עשרה יהודים שמביאים את המשיח. כלומר, כל אשה יש בכחה להיות העדה המצלת. זה מטיל הרבה אחריות על שכם הנשים, כי יתכן שיש לה נטיה להיות "עדה שופטת", אבל התכלית שלה זה להיות "עדה מצלת". מי היתה "עדה מצלת"? למשל אשתו של און בן פלת שהצילה את בעלה. זה עוד ווארט נחמד בדרך מליצה לגבי "והצילו העדה" – יש לה את כח הרבים, "הן אל כביר לא ימאס". לא כתוב "והצילה... ושפטה... והשיבה" אלא כל פעולות העדה בלשון רבים – העדה זה באמת נקבה, אבל המנין הזה, ה"כנישתא חדא", יש לו כח של רבים, וכאן הרבים זה למעליותא, כח של ציבור (ציבור לא מת, זה משהו נצחי). זה עיקר הווארט כאן של שיחת הרבי, שצריך להתכונן – דווקא היום – ל"והצילו העדה".

עוד משהו יפה: אם הממד של דין זה הבינה, וצריך להמתיק את זה (המתקת הדין זה בשרשו דווקא), אז כתוב שהשרש של אמא עילאה – שכאן זה השרש של יום הדין – הוא יותר גבוה מאבא עילאה. זה איזה חידוש גדול שכתוב בכתבי האריז"ל, שאף על פי ש"כחדא נפקין כחדא שריין" (כלשון הזהר) – שהחכמה והבינה, אבא ואמא, נאצלים ויוצאים מהכתר ביחד – אף על פי כן יש איזה כתר, שפיץ, בראש של אמא עילאה שיותר גבוה מאבא עילאה. כלומר, לפי זה יש משהו באמא עילאה שקודם לאבא – יותר גבוה הכוונה קודם – ולעניננו יש משהו במושג יום הדין שקודם לראש השנה. זמנית, צריך לומר שזה היום – שזה הסוד של ערב ראש השנה – שבערב ראש השנה יש כבר גילוי ראשוני של יום הדין, עוד לפני שבא ראש השנה. לפי זה, אפילו אפשר לרמוז שעכשיו – ערב ראש השנה – יש איזו בחינת יום הדין. בעצם, מה קורה בערב ראש השנה לפי חסידות? כתוב שכל האור של השנה מסתלק לשמים, וזה נמשך חזרה בתקיעת שופר. בערב ראש השנה לא תוקעים בשופר, ואחת הסיבות היא שאז אין "עלה אלהים בתרועה הוי' בקול שופר" – אין המשכה חדשה בשופר, כי זה יום שענינו הוא לסלק את מה שהיה. יש ענין בזה – אני רוצה משהו חדש, אז אני צריך קודם "ושפטו העדה", והמשפט הראשון שיש דין מות לשנה הקודמת, חייבת להסתלק. אחר כך יש לי את ראש השנה, שזה להוריד אור חדש – שנה חדשה, חיים חדשים, לוח חדש. ידוע בפרקי אבות ש"הלומד תורה ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על ניר חדש. הלומד תורה זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על ניר מחוק". זו משנה מבין דברי חז"ל הכי מייאשים שאני זוכר בחיים שלי, במיוחד בשביל בעל תשובה. אחד הדברים הכי מייאשים בשביל בעל תשובה זה לקרוא את המשנה הזאת – חבל על הזמן, זה כדיו כתובה על ניר מחוק. אלא שכתוב בחסידות – בפירוש נוצר חסד של הרבי מקומרנא – ש"הלומד תורה ילד" זה מי שלומד תורה עם ה"ילד מסכן וחכם" (היצר הטוב) שלו ו"הלומד תורה זקן" זה מי שלומד עם ה"מלך זקן וכסיל" (היצר הרע). זה לא שפעם היתה לי הזדמנות וכעת כבר אבדתי זאת, אלא שצריך כל הזמן ללמוד עם ה"ילד חכם ומסכן" (רשית השנה – כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה). היום הזה הוא היום של סילוק הזקן, סילוק הישן – תיכף נסביר יותר טוב, זה גם קשור להאזינו – ולהוולד מחדש. ראש השנה זה יום בריאת אדם הראשון, שנולד מחדש. אכן חטא ביום שנולד, אבל יש הזדמנות לא לחטוא. כדאי לקחת את הצ'אנס ששוב נחזור על הטעות, אבל העיקר זה להיות חדש – ממיתים את העבר כדי להיות חדש. זה ראש השנה – זה הראש שמנהיג את הכל. אחר כך, לפי זה, היום השני של ראש השנה זה יום הזכרון. לפי זה יום הדין זה היום, השני ראש השנה והשלישי יום הזכרון. תמיד אומרים שיום ראשון זה דינא קשיא ושני דינא רפיא, אבל כעת אומרים שאפשר לגמור כל הדין לפני – וזה הכי טוב – ואחר כך יש ראש השנה ויום הזכרון (קנין הדבר, "דעת קנית", כך שימשך על כל השנה).

נסיים עם הצמח-צדק, שכאשר היה ילד – "הלומד תורה ילד למה הוא דומה" – דרש את המלה "מחצית", אמר שבתוך המלה הזו יש צ באמצע, והקרוב לצדיק הוא חי והרחוק הוא היפך החי. היה לו חוש בהתקשרות לצדיק (כמו שהסברנו קודם לילדים, שכל ענין הצ"צ זה התקשרות, והצדיק בשבילו היה סבו אדמו"ר הזקן, בצורה אחרת ממה שסבו אמר שיש לו מס"נ על סבו הרוחני הבעש"ט). זה נשמע כאילו יש כאן רק הבדלה, שהמקושרים הקרובים הם חיים והרחוקים הלא מקושרים הם מתים. אבל יש פסוק בפרשת האזינו – שבדרך כלל בה חל ר"ה, והשנה זה ביום חמישי-ששי של האזינו, והפסוק שמחבר בין חמישי לששי – "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל". בחסידות מבואר ש"אני אמית ואחיה" זה הכל טוב – צריך להמית את החיצוניות על מנת להחיות את הפנימיות. אז גם כאן, כל המלה מחצית זה לימוד איך להתקשר לצדיק. מתקשרים לצדיק דווקא על ידי זה שיש מת בחוץ – שממיתים את החיצוניות – ומחיים את הפנימיות. כתוב שהעולם נברא מהצדדים – מבריאים-מתקנים את העולם מהצד. מתחיל מ"אני אמית" – חייב להיות טוב, כי אין רע יורד מהשמים – ובזכות זה יש "ואחיה". הריכוז של החי, המוקד הפנימי, זו ההתקשרות לצדיק. ידוע שהאות צ היא האות ה-חי באלף-בית, ברגע שהחסיד מקושר הוא חי והוא בעצמו חלק מהצדיק באמצע, שמקושר אליו, הכל כי קיים את ה"מת" של החיצוניות. זה יום הדין – השרש של אמא של יום הדין שקודם לראש השנה. מה זה במצוות? ב"ראשון"ים שאמרנו קודם? בפסח זה מה שקורה בערב החג. אמרנו ששרש יום הדין זה גבורה דעתיק שמלובשת במו"ס דאריך, וזה פועל את מצות מחית זרע עמלק – להמית את מה שצריך להמית. עמלק זה ספק – אם עדיין יש ספקות לגבי משהו בקדושה צריך להרוג אותם היום, לפני ר"ה, שלא להכנס לר"ה עם ספקות בר"ה, צריך אמונה חזקה וטהורה. המצוה הזאת היא קודמת, ואחר כך יש ראש השנה = בית המקדש – זו המצוה השניה, שבאה מגלגלתא. אחר כך יש "שמו של מלך המשיח" – לא רק שבא כמלך, אלא כשהוא אחרי בית המקדש (שרק נועד לקבוע שהוא משיח ודאי, אבל) עיקר מה שה' רוצה ממנו זה "שמו של משיח", פרסומו על ידי עוד שתי פעולות, "קיבוץ גלויות" עד שיהיה "רוב יושביה עליה", "ברוב עם הדרת מלך" (שבלי זה הצדיק צריך הצלה, כמבואר בדבר מלכות) ולהפוך את כל העמים – זה האוירא (יום ההולדת של היום), הצמח-המנחם העולה להמשיך את הטפה מהדעת (לא טפה סרוחה, אלא עם ריח טוב). לפי זה, היום השני של ר"ה הוא היום של גילוי שמו של מלך המשיח. היום של הכרתת זרע עמלק זה ערב ר"ה, היום של בנין המקדש זה יום ראשון של ר"ה, והיום של שמו של משיח זה "יום הזכרון" (לזכור ניצוץ משיח בכל אחד ואחד), יום ב' דר"ה. עם כל המכלול הזה, כל הממדים עליהם דברנו, ועם הריח של בעל יום ההולדת ועם הדרוש שלו על המחצית – הקשור ל"אני אמית ואחיה" של שנה זו – ה' יתן לנו שנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה, "והצילו העדה", שנכנס לראש השנה בשמחה, ויהיה כח (לכל יהודי) של "והצילו העדה" להביא את המשיח, שזה ההצלה האמיתית (הצלה המתגלה אחר כך ב"צלא דמהימנותא" של הסוכה – "בכסא [מתגלה] ליום חגנו", ושמחת בחגך). הצירוף של תשרי זה והיה – לשון שמחה, מהיום הראשון זה חדש של שמחה, גם ימים נוראים זה הכל "והיה", "אין 'והיה' אלא לשון שמחה". שתהיה לנו שנה שמחה מאד מאד מהיום הראשון – משיח אותיות ישמח וישמח.

השלמה (אחרי השיעור):

הנצי"ב אומר על "ושפטו העדה" (שהוא סימן השנה הקרובה, כנ"ל) "באשר ענינים כאלה המה אומדנות. ע"כ יחקרו העדה היאך הענין נוטה". כלומר, לפירושו ה"ושפטו" איננו דווקא "עדה שופטת" לכף חובה, אלא מצוה לבדוק באופן אובייקטיבי את המציאות. בדיקה כזו אכן שייכת לבית שמאי, ה"שם אורחותיו" ומודד היטב כדי להכריע בעניני אומדנות וכיו"ב. לפי זה, הדרישה הראשונה היא לחקור היטב, על מנת שהגישה מתחילה לא תהיה "והצילו העדה" מתוך רחמים סתמיים – שאסורים על שופט – אלא שרק אחרי בדיקה אובייקטיבית מעמיקה ומדויקת יתעוררו למצוא את צדדי הזכות במציאות. סימנה של שנה זו מלמד כי ההכרעה לכף זכות איננה רחמים סובייקטיביים, אלא הצלה שבאה מתוך משפט המדקדק ומדייק להבין נכון את המציאות, ודווקא מתוך כך מוצא בה את צדדי הזכות וההצלה.