ביאור על מאמר ד"ה "ענין התפלה וההתבוננות"מהרב הצדיק רבי הלל מפאריטש זצ"ל

פרק ג - להביא לימות המשיח

מדור לדור

שינוי הדורות – מאדמו"ר האמצעי לאדמו"ר הצמח-צדק

לסיום, יש להעיר כי מכללות המאמר עולה נקודה חשובה – עבודת ההתבוננות וההכנה לתפלה משתנה מדור לדור. שהרי, את שתי הדרכים שמציע רבי הלל, תוך שהוא מאריך לבאר את שרשן העליון, הוא מייחס לשני רבותיו – אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצמח-צדק (רבי הלל התחיל להתקרב לחסידות חב"ד בסוף ימי אדמו"ר הזקן, אך לא זכה לפגוש אותו פנים אל פנים, אלא רק לשמוע את הד קולו ולראות את רגליו, כסיפור הידוע בזה[שמז]). אם כן, יש כאן דוגמה בולטת לכך שאופן עבודת ה' משתנה בשינוי התקופות[שמח] (ואף כאשר מדובר במעבר בין דורות סמוכים זה לזה, כאשר ירידת הדורות מורגשת ומוחשית). כך גם מתאר בעל ה"מגן אבות" (רבי שלמה זלמן מקאפוסט, נכדו של אדמו"ר הצמח-צדק) את ירידת הדורות בהקשר החב"די במכתב ההקדמה לספרו (תוך הדגשה על מעבר המשקל במשך הדורות מעבודת הלב לידיעה השכלית):

דהנה בימי אדמו"ר הזקן נ"ע כל זמן משך לאזני ותחלת לאדי היה עיקר עבודת החסידות בהתגלות גם בלב לאכפיא ולאהפכא כו'. ובסוף לאדי היה עיקר העבודה במוח לבד כו'. וכמו"כ היה כל ימי משך אדמו"ר האמצעי נ"ע והרבה שנים של רבנות אאזמו"ר נ"ע [אדמו"ר הצמח-צדק]. ואח"כ ידיעת החסידות נתרבה ביותר והעבודה נתבטלה כמעט לגמרי כו' (ואין רצוני להאריך בזה).

בפרט, כמובן, דורש המאמר כאן התבוננות בהבדל בין אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצמח-צדק (וממילא ההבדל בין דורותיהם – שהרי "דור לפי פרנס" ו"פרנס לפי דורו"[שמט], "דור דור ודורשיו"[שנ]). וכהקדמה, מקובל[שנא] בחב"ד כי שלשת הנשיאים הראשונים – אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצמח-צדק – מכוונים כנגד ספירות החב"ד עצמן: אדמו"ר הזקן – חכמה, אדמו"ר האמצעי – בינה, אדמו"ר הצמח-צדק – דעת.

לכן, דרך ההתבוננות של אדמו"ר האמצעי שייכת לספירת הבינה, המכונה גם "רחֹבות הנהר"[שנב] (דבר המתבטא ברחבות האדירה של מאמרי החסידות שלו ובעמקות הנפלאה שלהם[שנג]) – דרך התבוננות רחבה ומפורטת, השייכת למוחין דאמא. לספירת הבינה דרושה הארה של ספירת החכמה, שבה מאיר "אחד האמת"[שנד], ובזכותה היא מסוגלת לכוון "'אליו' ולא למדותיו". אם לא כן, ההתבוננות עלולה לסטות מנקודת האמת וריבוי הפרטים עלול להסתיר על אחדות ה' (כפי שחשש רבי הלל בשאלתו אל אדמו"ר האמצעי, בה פתח המאמר). זו גם הסיבה לתקיפות של אדמו"ר האמצעי, המודע לחשש הנפילה, ביחס למקובלים וה'מכוונים' שאינם מחוברים לנקודת החכמה שהאיר אביו (כנ"ל בהקדמה מהספר אמרי בינה). לעומת זאת, ההתבוננות של אדמו"ר הצמח-צדק שייכת לספירת הדעת – הדעת היא נשמת התפארת, עמוד התורה, ולכן די בה ב"מחשבת תורה" שעיקרה תקיעת הדעת בנושא המאמר הנלמד (עם זאת, יש קשר מיוחד בין התפארת ונשמת התפארת דווקא לספירת החכמה – בסוד "מה שמו ומה שם בנו"[שנה] – שעל כן דרך זו שייכת דווקא למוחין דאבא[שנו] והצמח-צדק היה קשור במיוחד לסבו, אדמו"ר הזקן, כנודע[שנז]).

הבדל משמעותי יש גם בין דרכי ההנהגה של אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצמח-צדק – אדמו"ר האמצעי הנהיג בתוקף וקפדנות, והפריש את החסידים מן המתנגדים עד הקצה האחרון, ואילו אדמו"ר הצמח-צדק הנהיג בצורה 'רכה' יותר והשכין שלום בין החסידים והמתנגדים (כאשר דאג בעניני ציבור רבים לשיתוף פעולה בין מנהיגי כל זרמי היהדות השלמה). הדרך הראשונה מתאימה לספירת הבינה, ש"מינה דינין [דקדושה] מתערין"[שנח] (מתוך התבוננות מפורטת, המבחינה במקומו המדויק של כל דבר, ואינה סובלת שום פרט במציאות החורג מהבטול הגמור), "אני בינה לי גבורה"[שנט], ואילו הדרך השניה מתאימה לספירת הדעת, שפנימיותה היא כח היחוד (וכן בהכנה לתפלה, זה הכח לחבר כל נושא וכל ענין לתפלה, מתוך מבט לפנימיותו). ועוד, תקופת הצמח-צדק היתה תקופת השיא של ריבוי חסידים, הנהגה שהיא על דרך פתגם הרבי מליובאוויטש "כמות מאכט איכות" (כמות עושה איכות)[שס]. וכך ביחס להתבוננות, בעוד שאצל אדמו"ר האמצעי העיקר הוא איכותה של ההתבוננות, הרי שאצל הלומד מאמרי דא"ח כסדר יש ערך גם לכמות ולגיוון – בכל פעם לומדים מאמר חדש, נוסף, ובסופו של דבר "כמות מאכט איכות" וזוכים לשינוי מעמיק בנפש.

מאדמו"ר הזקן ועד לדור האחרון

והנה, אם רוצים להרחיב את יריעת השינוי בין הדורות, ניתן להשוות קודם כל את הדברים להתבוננות בדורו של אדמו"ר הזקן: כפי שכתב בעל המגן אבות, ירידת הדורות ניכרת במיוחד בהתמעטות המדות והגברת הדגש על עבודת המוחין. ואכן, כל חלקו הראשון של ספר התניא, לקוטי אמרים, מיוסד על התבוננויות רבות שנועדו לעורר אהבת ויראת ה' לסוגיהן השונים[שסא]. התבוננות שמעוררת מדות היא פשט מושג ההתבוננות, היא שוה לכל נפש מישראל והיא העיקר בכל הדורות (בנוסף על ההתבוננות היחודית שחידש כל רבי לחסידיו). אמנם בחלקו השני של ספר התניא, שער היחוד והאמונה, מוסיף אדמו"ר הזקן התבוננות 'שכלית' יותר בגדולת ה'[שסב], שתפקידה לחזק את האמונה ביחוד ה', ודווקא אותה יש להציב בהשוואה להתבוננויות המפורטות במאמר דנן[שסג] (שהרי גם אם תכלית ההתבוננות היא התעוררות הרגש שבלב, היא עצמה ממוקדת בגדלות ה' ובגילוייה השונים). אם אצל אדמו"ר הצמח-צדק ההתבוננות היא בכל מאמר דא"ח, ואצל אדמו"ר האמצעי ההתבוננות היא בכל סדר ההשתלשלות[שסד], הרי שאצל אדמו"ר הזקן עיקר ההתבוננות בגדלות ה' הוא בהתהוות יש מאין[שסה] – הזרע-הגרעין של סדר ההשתלשלות כולו, בבחינת "החכמה מאין תמצא"[שסו] (המתפשטת בריבוי פרטי ההשתלשלות בבינה, שעל כן אדמו"ר האמצעי ממשיך בתפיסת ה' כבורא עולם, כנ"ל). כמובן, השינוי הוא בעיקר בנושא ההתבוננות, אך גם ההתבוננות בנקודת ההתהוות יש מאין אינה התבוננות כללית ב"יש מאין" כ'סיסמא', אלא התבוננות פרטית בענין כסוגיא מרובת פרטים ומתוך ריבוי משלים (מהטבע ומהנפש[שסז]), כדרך ההתבוננות החב"דית שחידש אדמו"ר הזקן[שסח].

ההתבוננות שמתאר אדמו"ר הזקן מתחוללת בעיקר בתוך התפלה עצמה[שסט], כהכנה בפסוקי דזמרה ובברכות קריאת שמע, ותכליתה בקריאת שמע ובתפלה עצמן[שע] – "שהיא שעת מוחין דגדלות למעלה, וגם למטה היא שעת הכושר לכל אדם, שאז מקשר חב"ד שלו לה' להעמיק דעתו בגדולת אין סוף ברוך הוא ולעורר את האהבה כרשפי אש..."[שעא] – כנוסח ה'תפלה באריכות' החב"די[שעב]. אמנם, לפי הסדר שנתבאר, במהלך הדורות פוחתת הזיקה הישירה בין התפלה להתבוננות שקודמת לה[שעג]. יותר ויותר מתגלה כי תפקיד ההתבוננות הוא להחדיר חיות בתפלה, ובעבודת ה' בכלל, והתפלה צריכה לנבוע בטבעיות מנשמתו של האדם החדור בלימוד החסידות. ככל שנחלשות הנשמות פוחתת הדרישה לעבודת התבוננות מסודרת ומאומצת, והדגש העיקרי הוא על הטענת הנפש בחיות אלקית ממאמרי חסידות – בכל שעה אפשרית, ביום או בלילה, ולאו דווקא בסמיכות לתפלה (ואף עם התמקדות על מאמרים שנושאיהם נעלים ביותר[שעד], כאלו המפיחים חיות גם בנשמות הנמוכות ביותר) – כשהתקוה והבטחון הוא שמתוך הנפש החיה תעלה בדרך ממילא הרינה והתפלה ("עס זאל זיך דאווענען", בניב החסידי[שעה]), תרומם אִתה את המציאות כולה ותתקן-תאיר אותה בגילוי אלקותו יתברך – "הוא תהלתך והוא אלהיך".

מהתבוננות בתפלה להרגש אלקות כל היום

מהדברים עד כה עלה שעם ירידת הדורות התפלה 'משתחררת' מלימוד החסידות ומעבודת ההתבוננות, וממילא הלימוד וההתבוננות מתפשטים לכל היום כולו. יש לחדד, כי בכל הדורות היתה עבודה בכל היום כולו. כך כותב אדמו"ר הריי"צ שהיו מחסידי אדמו"ר הזקן ששהו כל היום בשדות, בהתבוננות ובתפלה. יתר על כן, פסגת עבודת הבינוני – שבה קשה להבחין בינו לבין צדיק – מתוארת בספר התניא[שעו] כבינוני המקיים בעצמו "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו"[שעז]. עבודת "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה"[שעח] במשך כל היום היא בבחינת "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[שעט], הנוספת על עבודת "דע לפני מי אתה עומד" בסמיכות לזמן התפלה (ואף שחסידי חב"ד לא נהגו לרשום פתגם זה על עמוד התפלה, הרי זה משום שעליו להיות חקוק בלב המתפלל[שפ]). בדרך זו, עיקר 'הטענת המצברים' הוא בעבודת התפלה, וממנה מסתעף הכח לקיים גם במשך כל היום "שויתי הוי' לנגדי תמיד" (כ'רשימו' מהרגשות שהיו בתפלה[שפא]). לעומת זאת, עבודת הדורות האחרונים היא מצב שבו האדם מנסה 'לחטוף' לימוד חסידות והעמקת הדעת בה "כל היום כולו", ומקוה שכאשר יגיע לזמן העיקרי של ה'הטענה' ברגש וחיות אלקית – זמן התפלה – כל מה שעסק בו במשך שאר היממה יסייע בידו (ללא ש'ילחיץ אותו' או 'יעיק עליו' ביכולת להתפלל).

את היחס (או שמא מוטב לומר את הטשטוש) הנדרש היום בין עבודת התפלה לשאר עבודת היום ניתן להמחיש באופן נוסף: אדמו"ר הרש"ב מבאר באריכות[שפב] כי עיקרה של עבודת התפלה הוא האהבה – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[שפג] – ואילו העבודה השייכת לכל שאר היום היא יראה (כלומר, המודעות לנוכחות ה', השומרת את האדם מעשית רע ומדרבנת אותו למלא את חובותיו כלפי שמיא). עבודת האהבה בתפלה היא בגדר "מקודש", ביקד-אש האהבה, ואילו עבודת היראה שבמשך כל היום היא בגדר "תדיר". עם ירידת הדורות פוחתת תדירות ועוצמת הופעתו של ה"מקודש" וממילא ה"תדיר" נעשה רווח יותר ויותר (ובמובן מסוים, זהו עצם ההגדרה של ירידת הדורות). כל עוד נשמר פער גדול במציאות בין ה"מקודש" וה"תדיר" קשה להחליט מה מהם עדיף ויש מתח יום-יומי ביניהם, אך ככל שה"מקודש" נעשה נדיר ובלתי-מצוי, השכל האנושי נוטה להעדיף עליו את ה"תדיר" ולהשקיע בו את מירב המאמצים. לכן, בדורות האחרונים עיקר העבודה הוא התעוררות היראה, ובה ניתן ואף ראוי להתבונן כל היום, ללא שייכות ישירה לתפלה (אלא שזמן התפלה וההכנות אליה, שבו משתדל האדם להתפנות ממחשבות ועיסוקים זרים, נותר טוב ונוח למחשבות כגון דא[שפד]).

כדי לפשט את הדברים עוד יותר, יש להתקדם עוד צעד אחד קדימה: רבים ממשכילי שני הדורות האחרונים אמרו שבמצב בני הדור לא מצפים מאף אחד להגיע לאהבה וליראה 'כפשוטם', כפי שאלה הצטיירו בדורות הראשונים, אלא לתחושה פחות מוגדרת של 'הרגש אלקות'[שפה] – הרגשה מוחשית שישנו כאן רבונו של עולם (שהאהבה והיראה כלולים בה בהעלם, אלא ש"אינן דחילו ורחימו ממש בהתגלות לבו, כי אם בתבונת מוחו ותעלומות לבו" והוא "מפני היות המוחין שלו ונר"נ שלו מבחינת עיבור והעלם תוך התבונה"[שפו], וד"ל). מכיון שהרגשת נוכחות ה' והרגישות אליה היא הפשטת היראה (יותר מאשר חויה מופשטת של אהבה), ברור שעבודה זו שייכת לכל היום, כשם שהיראה שייכת לכל היום. ועם זאת, כאשר המבוקש הוא 'הרגש אלקות' שאין בו רגש מסוים ומוגדר, ברור שההפרש בין האהבה הנדרשת בתפלה ליראה הנדרשת בשאר היום מִטשטש עוד יותר והתקוה היא שהתפלה בכל יום תהיה פועל יוצא של אותו רגש אלקות – כולי האי ואולי... (ובפרט, כאשר האדם זוכה להרגש אלקות תוך כדי לימודו – בדוגמת ה'תפלה קודם התפלה' שאליה התייחס רבי הלל בסיפור שהובא לעיל[שפז] – הרי שיש כאן רגע יקר של גילוי הנפש האלקית המרגישה את נוכחות ה'). להתבוננות שזו תכליתה מתאים הרמז שלפיו התבוננות בגימטריא רגישות, ודוק.

שלשה מיני התבוננות – להביא לימות המשיח

שלשה מיני התבוננות

המעבר מלימוד החסידות עד לתפלה שבבחינת "הוא תהלתך והוא אלהיך" מחזיר את הדברים לסדר העיקרי – שכבר הובא בהקדמה מלוח "היום יום" – של שלשת מיני ההתבוננות:

שלושת מיני התבוננות הם:

א) התבוננות לימודית – שמבין הענין על בוריו, הוא מתבונן בעומק הענין ההוא, עד שהשכלי מאיר אצלו.

ב) שקודם התפלה – ענינה הרגש חיות הענין שלמד, ולא הרגש השכלי כמו בהתבוננות לימודית.

ג) שבתפלה – ענינה הרגש האלקות בענין שלמד.

שתי דרכי ההתבוננות  שרבי הלל התייחס אליהן במאמרו כוללות בודאי את שני מיני ההתבוננות הראשונים – ההתבוננות הלימודית (שיכולה להיות בכל סדר ההשתלשלות או בפרט מסוים מתוכו, לפי הדרך הראשונה, או במאמר חסידות מסוים שנלמד כסדר, לפי הדרך השניה) וההתבוננות שלפני התפלה (במגמה להרגיש את חיות התוכן שנלמד, לפי שתי דרכי ההתבוננות)[שפח]. אמנם, לפי מה שנתבאר עד כה, בהתבוננות שבתוך התפלה עצמה יש שינוי בין הדרך הראשונה, שבה התפלה ב"פירוש המלות לפי החסידות" היא המשך ישיר להתבוננות בכל סדר השתלשלות שלפני התפלה, לבין הדרך השניה (וקל וחומר 'השתלשלות' הענין בדורות הבאים[שפט]), בה התפלה היא בפירוש המלות הפשוט, ללא 'לחץ' להמשיך את ההתבוננות שלפני התפלה.

הסדר של שלשת מיני ההתבוננות, שלשה שלבים שמביאים התבוננות שכלית לכלל גמר בתפלה "נכח פני א-דני", הוא כמובן סדר יסודי שאין לזוז ממנו. לכן, גם כאשר אופי ההתבוננות הכללי משתנה מדור לדור, יש להבין כיצד נשמר אותו סדר. לשם כך יש להרחיב מעט בענין שלשת מיני ההתבוננות ממקורות הדברים, ולאחר מכן לשוב ולהתבונן במהלך הפנימי המתבטא בסדר זה ובאופן שבו הוא בא לידי ביטוי גם בדורות האחרונים.

הרגש האלקות והשתנות האדם

המובא בלוח "היום יום" הוא קצור של דברים אותם כותב אדמו"ר הריי"צ באריכות באגרת קודש לרחמ"א חדקוב[שצ]:

והנה עיקר גדול בלימוד זה [לימוד דא"ח] הוא להתעמק במחשבה זמן נכון כמה פעמים בהענין שלמד, והוא ענין ההתבוננות, דפירושו הסתכלות חזקה בעיון ובהעמקה גדולה.

ושלשה מיני התבוננות הם: א) התבוננות לימודי, ב) התבוננות שקודם התפלה, ג) התבוננות בעת התפלה.

שלשה מיני התבוננות אלו, עם היותם במושכל אחד, בכל זה חלוקים הם בגוף ועצם ענינם ובמעלת מהותם.

א) התבוננות לימודי, ענינה, דאחר שלמד את הענין ההוא היטיב והבינו בהבנה טובה ובהשגה גמורה, שמבין את הענין על בוריו בדוגמת הבנתו והשגתו בסוגיא דגמרא, הנה הוא מתבונן בעומק הענין ההוא עד שהשכלי מאיר אצלו, דער שכלי לאייכט בא אים, וכל מה שהוא מתבונן יותר, הנה יותר מאיר לו השכלי עד אשר נקבע במוחו ולבו.

ב) התבוננות שקודם התפלה, ענינה, הרגש חיות הענין שלמד, כי בהתבוננות למודו עם היות אור רב, מכל מקום הנה כל ענין ההרגש – דער גאנצער גישמאק און גיפיל – הוא בהשכלי, אבל בההתבוננות שקודם התפלה, הנה העיקר הוא הרגש החיות, פיהלן דעם חיות פון דעם ענין.

ג) התבוננות שבתפלה, ענינה, הרגש האלקות שבהענין שלמד, פיהלן די געטליכקאייט פון דעם ענין, אשר לפי אמיתת ענין הבנתו הטובה הדרושה לעבודת התפלה שהיא עבודה שבלב, נוסף על קדימת ההתעסקות המסודרה בשני מיני ההתבוננות שקדמו לה, ההתבוננות למודי וההתבוננות שקודם התפלה, הנה באופן כזה תהיה מעלת מהות ההתבוננות שבתפלה, ולפי גודל מעלתה כן תהיה פעולתה בעת התפלה ותוצאותיה בהחיים היומי, בעניני הנהגתו במילי דשמיא ובמילי דעלמא.

שלשה מיני התבוננות אלו ישנם בכל מושכל, בין גדול נעלה מופשט מושלל ונפלא, ובין קטן רגיל מלובש מחויב ומיושב, כי שלשה מיני התבוננות אלה הם שלש שליבות סולם הרגשה, אשר בלעדם אינו השגה והבנה אלקית, ואינו מביא שום תועלת בכוונת ירידת הנשמה בגוף, ורק מחסדי השי"ת עמנו אשר לפעמים מרגישים עניני אלקות – מי דער הער געטלעכקייט – בלי שום עבודה כלל, והוא מפני מעלת העצמות שיש בנשמה כמבואר בענין בנים אתם לה' אלקיכם ובענין נשמה שנתת בי טהורה היא, אבל מצד העבודה שבכח עצמו, אשר זהו עיקר ירידת הנשמה והתלבשותה בגוף, הרי שלשה מיני התבוננות אלו מוכרחים, כי בהם ועל ידם יגיע האדם אל התכלית העקרי ולהרגיש אלקות – פיהלן געטלעכקאייט – בשכל אנושי ממש, כמו שארי עניני מושכלות שהשכל אנושי משיגם ומרגישם.

בהמשך הדברים שם מביא אדמו"ר הריי"צ דוגמה (שלא הועתקה כאן), ובתוך הדברים הוא מפרט עוד בענין שלש ההתבוננויות:

והנה כאשר לומד את הענין ויודעו על בוריו בהבנה והסברה טובה, עד שביכולתו לבאר את הענין גם לזולתו, כמספר דבר בטוב טעם, הנה אז צריך להתבונן בהענין, שיעמיק מחשבתו בזה שעה ארוכה, ועיקר ענין מחשבה זו הוא מחשבת השכל, והיינו דלא זו בלבד שהוא מהרהר בהאותיות של המושכל... עד כי לפעמים בלתי מרגיש בהאותיות של המושכל כלל, והוא מחשבת השכל עצמו, כאלו הוא מופשט מאותיות ואינו אלא גילוי שכלי בלבד.

מחשבה זו במחשבת השכל, גורמת ענג נפלא ומביאה את החושב מחשבה זו לידי שכחת הזמן והמקום. היינו אשר בעת המחשבה הוא מתעלה למעלה מן הזמן ולמעלה מן המקום, דזמן ומקום אינם נוגעים לו כלל, וכל מה שמתעסק יותר בהענין, הנה הוא מתענג יותר.

והנה אחר כל זה, הוא רק התבוננות שכלי בלבד, והיינו דכל ענין עבודתו והתענוג שלו הוא רק בהשכלי של המושכל, ולכן הנה כל מה שמרבה להתבונן ולהעמיק בהמושכל ההוא, נתוסף לו השכלות והשגות בהמושכל... מה שאין כן בהתבוננות שקודם התפלה, דענינה הרגשה החיות שבהמושכלות ההם.

אמנם בכדי אשר תהיה ההתבוננות שקודם התפלה – היינו שתהיה אמיתית מדריגתה במעלת מהותה, להרגיש את החיות בכל פרטי המושכלות... – הוא על ידי ההכנה שקודם התפלה, בהכשרת עצמו דהכון לקראת אלקיך ישראל, בהתבוננות כללי דדע לפני מי אתה עומד, דהלא גם בעניני עולם, הרי אינו דומה הכנת הדיבור לפני שר קטן או הדיבור עם שר גדול, ובפרט עם מי שהחיים והמות בידו, וכן אינו דומה בקשה קטנה לבקשה גדולה הנוגעת בחייו וחיי אנשי ביתו, ומכל שכן בעמדינו לפני אבינו מלכנו יתברך ויתעלה.

ורק אחרי הכשרה עצמית בהתבוננות האמורה, הנה אז כשמתבונן באותו הענין שלמד... הנה בהעמקת דעת בענין זה שעה ארוכה (אחר ההתבוננות הכללי דהכשרת עצמו הנ"ל) אז נרגש אצלו חיות המושכל ההוא, די לעבעדיקאייט פון די פארשטאנדן. דהנה כשם שיש הפרש בין החיות דמדות לחיות דשכל, הנה כמו כן יש הבדל החיות בין שכל לשכל זולתו.

והנה עם היות דכללות ענין זה דהרגש החיות דורש ביאור רב בדוגמאות שונות, מכל מקום הנה הוא דבר המורגש במוחש, בההבדל שבין החיות דמדות להחיות שבשכל, אשר ממנו יוכל המשכיל על דבר להבין גם הבדל החיות אשר בין שכל לשכל.

אמנם כל זה הוא רק חיות הדבר בלבד,

נוסף עליו ההתבוננות שבתפלה, דענינה הוא הרגש האלקות שבההשכלה ההיא, דאינו דומה האלקות דהשכלה זו להאלקות דהשכלה אחרת, וכידוע בביאור הענין, הכל הוא אלקות, או אלקות הוא הכל, דעם היות פתגם אחד הוא, עם זה אינו דומה הענג, היינו החיות והאלקות הנרגש – וואס עס הערט זעך – בפתגם דהכל הוא אלקות, להענג והאלקות הנרגש בפתגם דאלקות הוא הכל.

ובהתבוננות שבתפלה (אחרי ההכנה האמיתית דתיקון חצות והלימוד וטהרה בצירוף הכשרת עצמו הנ"ל) הנה הוא בא לידי הרגש אלקות – פיהלן געטלעכקאייט – אשר הרגש זה ממשיך כל עצמותו ומהותו, דער גיפיהל ציהט צו דעם גאנצין מהות זאיינעם ומעמידו בקרן אורה, דאור התורה ונר מצוה מאירים לו בכל עניניו במילי דשמיא ובמילי דעלמא...

מעבר לאריכות והטעמת הדברים, התוספת העיקרית הבולטת כאן היא ההדגשה – הן בפירוט הראשון והן בדוגמה בהמשך – שההתבוננות השלישית, שיש בה הרגש אלקות, היא המחוללת שינוי אמתי בנפש האדם ומותירה את חותמה בפעולותיו בהמשך היום (ובסגנון אחר, שאינו מופיע כאן באגרת, רק התבוננות קודם התפלה ובעיקר התבוננות בתפלה עצמה מגלה מידות מתוקנות דגדלות[שצא]).

באגרת נוספת[שצב], לרבי ברוך פריז, מדגיש אדמו"ר הריי"צ רק את הפן הזה של ההתבוננות השלישית, בלי להזכיר את הרגשת האלקות שבה. הרבי מקדים שם כיצד מופיעות שלש ההתבוננויות הללו בלימוד חלק הנגלה שבתורה ואז משוה אותן להתבוננות בחסידות:

ומה ששואל בענין ההתבוננות פרטית המבואר בקונטרס התפלה, הנה הדבר פשוט אשר את הענין שמתבונן בו יתבונן בכל פרטי עניניו ולא בכללות הענין, דכל ענין וענין בהשגה אלקית בפנימיות התורה הוא כמו הסוגיא של לימוד בגליא שבתורה...

התבוננות ענינה הסתכלות החזקה, ושלשה אופני ההתבוננות המה. א) ההתבוננות אחר הלימוד, והוא אחר שלמד את הסוגיא, הן שלמד רק ענין אחד מן הסוגיא – ענין ולא פרט – והן שלמד את הסוגיא כולה, הרי הוא צריך להתבונן במה שלמד והיא המחשבה באותיות ההרהור במה שלמד ואז – רק אז – נקלטת אצלו הסוגיא ההיא או ענין הסוגיא ההיא בקליטה טובה במוח שכלו אשר הענין ברור אצלו לכל סברותיו וזוהי הנחה טובה, א גוטער אפלייג, הנזכר כמה פעמים בדא"ח.

ב) ההתבוננות בהסוגיא כולה כמו שהיא במחשבת שכלו היינו שחושב במהות הסברות באופן העילוי של ההשכלה שבכל סברא וסברא, אין דעם געשמאק פון דעם מושכל, וגורם לו נועם של התפעלות והתרגשות אבל ההתבוננות היא יותר כללית מכמו אופן הא'.

ג) ההתבוננות פרטית בכל פרטי פרטים שבכל ענין וענין שבהסוגיא הכללית דהתבוננות זו עיקר ענינה הוא בהנוגע לפסק ההלכה, ועם היות דאחר ב' אופני ההתבוננות שקדמו לה הנה בהכרח שבעת ההתבוננות מתעורר אצלו הנועם שבההתבוננות הב' וההנחה טובה שבהתבוננות הא' ומתוך שניהם יוצא התרגשות גדולה אבל בכדי שיבאו אל התכלית צריך להשקיט את התרגשותו ולעצור בעד התפעלות לבו ולהביא את ההחלט בהלכה פסוקה.

שלשה אופני התבוננות אלו בתורת החסידות,

א) ההתבוננות אחר לימוד איזה ענין בדא"ח צריך לעבוד עם עצמו עבודה גדולה ביגיעה עצומה להתבונן בהענין האלקי שלמד להיות נקלט אצלו היטב ויונח אצלו בהנחה טובה. והוא ההתבוננות באותיות ההרהור עד אשר ההשגה ההיא מונחת במוחו בכל פרטי סברותיה בהנחה טובה.

ב) ההתבוננות שקודם התפלה והוא שמתבונן בהשגה ההיא, בין שעיקרה ענין של השכלה המתיחס יותר אל המוח מכמו אל הלב ובין שעיקרה ענין של עבודה המתיחס יותר אל הלב מכמו אל המוח, ולמותר להגיד כי בשניהם השכלה ועבודה הנה הם משלימים זה את זה דהשכלה בלא עבודה אינה השכלה ועבודה בלי השכלה אינה עבודה כמבואר פרטי הענין בכמה דרושים, הנה בהתבוננות זו הוא בכללות הנועם והעריבות שבהסוגיא ההיא שמתבונן בה במחשבת שכלו והתרגשות לבו והיא התבוננות כללית מכללות המושכל ההוא.

ג) ההתבוננות שבתפלה שעומד לפני ה' בדוגמת עמידתו של איש ישראל במקדש בשעת הקרבת קרבנו, דאדם כי יקריב – כמו שפירש רבנו נ"ע – דבכדי שהאדם כי יתקרב הנה מכם קרבן להוי' ועומד ומתפלל ומתבונן בההשגה האלקית שהתבונן בה קודם התפלה הנה עם היות אשר בעת ההתבוננות מתעורר בו הנועם והעריבות ההתפעלות וההתרגשות שהיו לו בב' אופני ההתבוננות שקדמו הנה צריך לעצור בעדם להיות כי עיקר תוכן ענין התבוננות זו הוא החלטת הענינים בהלכה פסוקה בתקון מדותיו והתפתחות כשרונותיו והתגלות חושי נפשו שעבודה שבלב צריכה לפעול בו.

כאן הדגש העיקרי הוא על הפעולה של ההתבוננות שבתפלה עצמה בתקון המדות, התפתחות הכשרונות והתגלות חושי הנפש – דבר הדורש השקטה ועצירה של ההתפעלות וההתרגשות מההתבוננות (כאשר הרגש האלקות בהרגשת העמידה לפני ה' הוא 'מקיף' המביא לפעולת תיקון המדות וכו').

במקום שלישי[א] מאיר אדמו"ר הריי"צ פן נוסף של שלש ההתבוננויות, ושם באים הדברים בקיצור יחסי (כמעט כבדרך אגב, אך בתוספת חשובה על השמחה שמלוה את כל תהליך ההתבוננות – שמחת "אם הבנים שמחה"[ב] של הבינה):

דזהו ענין ג' אופני ההתבוננות, הא' היא התבוננות דלימוד, דכאשר לומד איזה השגה אלקית... בהכרח שיבין וישיג כל פרטי הענין ההוא... כמו שמשיג איזה סוגיא בגליא שבתורה והוא על ידי ההתבוננות בעת הלימוד דאז הנה הענין מתיישב במוחו. והב' היא ההתבוננות שקודם התפלה דענינה שההשגה תתישב בלבו, והג' הוא ההתבוננות בתפלה מה שגורם הקליטה, וכמו בזריעת הגרעין בארץ הרי בהכרח שירקב תחלה ואז יהיה מזה הצמיחה בתוספות מרובה, וכהכלל הידוע דיש מיש הוא שקר, ובהכרח שיהיה אין באמצע, הנה כמו כן בכדי שיהיה העבודה במדות טובות בפועל הוא על ידי ההתבוננות שבתפלה שפועל ועושה הרקבון שהוא ביטול ואיבוד הצורה הקודמת דאז נקלט בו דבר ההשגה ופועל ישועות בנפשו, וזהו דהבכיה שבתפלה הוא ענין הרטיבה שפועל הרקבון, והתפלה עצמה היא בשמחה, להיות דהשמחה היא סיבת הקליטה.

כאן מתחדשת ההגדרה שלפיה תפקיד ההתבוננות הראשונה הוא התיישבות הענין במח, תפקיד ההתבוננות השניה הוא התיישבות ההשגה בלבו, ובעיקר כי ההתבוננות השלישית מחוללת שינוי מהותי כאשר הדברים נקלטים לגמרי באדם ומצמיחים ישועות בנפשו.

וביתר הסבר: בעוד בהתבוננות הראשונה והשניה הדבר שבו מתבוננים נותר מוגבל בגדריו שלו (הגדרים החיצוניים-שכליים או גדר החיות הפנימית), אלא שהוא נתפס בשכל או ברגש של האדם המתבונן, הרי שבהתבוננות השלישית גבולות ישותו של המתבונן וגם גבולות הגדרים של הדבר שבו מתבוננים מתמוססים ונרקבים, ומתוך כך הדבר נקלט בנפש המתבונן, מתאחד עמה, משנה אותה ומצמיח בה ישועות. כעת מובן כי דווקא מתוך הרגשת האלקות שבענין (הבלתי-מוגבלת במהותה, אף שהיא מתלבשת בענין הפרטי שבו מתבוננים) מתחוללת אותה התמוססות והתאחדות בין הנפש והדבר שבו מתבוננים, ודווקא אז מגיעים הדברים לידי פועל טוב ב'פסק הלכה' (כאשר ההתרגשות וההתפעלות של ההתבוננויות הקודמות, שיש בהן שמץ של ישות – 'יש מי שמשיג', 'יש מי שמרגיש' – מפנות את מקומן לבטול לאלקות הבא לידי ביטוי בעבודה בפועל).

הכנעה-הבדלה-המתקה

שלש ההתבוננויות האמורות מכוונות גם כנגד הסדר היסודי של הכנעה-הבדלה-המתקה[ג], שממנו בנוי כל תהליך של עבודת ה', כפי שלימד מורנו הבעל שם טוב[ד]: עיקר ההתבוננות הלימודית הוא ההתמסרות מלאת ההכנעה והיגיעה להבין באמת את התוכן הנלמד על בוריו (כפי שהוא, ללא יומרה לחדש בדברים)[ה]; בהתבוננות שלפני התפלה מגיעים להפשטת הדבר מאותיות השכל וההסברה עד הרגשת החיות הנבדלת המתלבשת בתוכו[ו] (ומתוך כך להתעוררות רגש הלב, שכאשר החיות 'מתיישבת' בו הוא עולה על גדותיו ברגשות הפלאה); בהתבוננות שבתפלה עצמה מתגלה השראת האלקות המתאחדת עם המציאות כולה, מאירה וממתיקה אותה ("במילי דשמיא ובמילי דעלמא", שהרי לפני האלקות מעלה ומטה שוים).

היחס בין הבדלה להמתקה הוא בדרך כלל יחס שבין "רצוא" ו"שוב", וגם כאן – לאחר ה"רצוא" ועלית הלב כשההשגה מתיישבת בתוכו בהתבוננות השניה בא ה"שוב" של המשכת הדברים ב'פסק הלכה' ושינוי מציאותו של האדם בעולם הזה[ז]. ועוד, בדרך כלל ההכנעה וההבדלה הן עיקר עבודת האדם, בעוד ההמתקה מתחוללת – במובנים רבים – בדרך ממילא, על בסיס העבודה שקדמה (כפי שהדגיש אדמו"ר הריי"צ בכמה מהמקורות המובאים לעיל, שההתבוננות השלישית מבוססת על יגיעה טובה בשתי ההתבוננויות שקדמו לה).

לאור כל זאת יש ליישב את השאלה שבה נפתח פרק זה, על אופיה של ההתבוננות השלישית – זו שבתוך התפלה עצמה – בדורות המאוחרים (בהם הצטייר לנו בדרך אפשר, על פי דברי רבי הלל, כי התפלה 'משוחררת' מההתבוננויות שקדמו לה): עיקר ההתבוננות שבתוך התפלה אינו עצם מאמץ ההתבוננות, אלא ההגעה לאותו מצב של התמוססות ורקבון שבו האדם מתאחד עם האלקות. לפיכך, יתכן מצב שבו העמידה לפני ה' בתפלה, מתוך ריכוז בפירוש המלות הפשוט (או בכל כוונה טובה המתעוררת בלב האדם בטבעיות, כנ"ל), מחוללת באדם את פתיחת הלב ובטול ה'אני' המאפשרים לדברי החסידות שבהם עסק קודם לכן לחדור לתוכו ולהתאחד עם נפשו (והיינו על דרך דברי הרבי מקאצק בפירוש "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך"[ח] – "שלכאורה 'בלבבך' מבעי ליה, והגיד שהלב הוא סתום, אלא שבזמנים מיוחדים הוא נפתח, ואם האדם משים הדברים על לבו כאבן, אז בעת פתיחת הלב נופלים הדברים לתוך לבו"[ט]).

ובסגנון המבואר בהרחבה במקומות אחרים[י]: בדורות האחרונים השלב השלישי של ההתבוננות נעשה פחות בדרך של "מודעות אלקית" מכוונת ומאומצת ויותר בדרך של "מודעות טבעית" שענינה להטמיע את האלקות בלבו של האדם. במובן זה, "קלקלתנו היא תקנתנו" – דווקא חוסר היכולת לעסוק בהתבוננות ממוקדת בדרגות הגבוהות שלה מאפשר להתקרב יותר לתכליתה של ההתבוננות שבתוך התפלה, הטמעת התוכן בלבו של האדם באופן ממותק וטבעי יותר (ללא אותה הבדלה המאפיינת את ההתבוננות והמודעות האלקית, שהיא חלק ההמתקה הקרוב יותר להבדלה, וד"ל).

שלשה משיחים

כשעלה מורנו הבעל שם טוב להיכלו של משיח ושאל אותו "אימתי אתי מר" השיב לו המשיח "בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעינותיך חוצה וכו'"[יא]. עבודת ההתבוננות – עבודה בכח עצמו של כל אחד – היא-היא הפצת המעינות עצמם חוצה (בעוד שכאשר רק הצדיק מתבונן ומגיש לחסידיו את מה שהתגלה לו בהתבוננותו, כדרכם של צדיקי פולין, הרי שהמים החיים מופצים, אך לא המעין עצמו). גם תכלית ביאת המשיח היא "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[יב] – השלמות הגמורה של עבודת ההתבוננות באלקות[יג]. לכן, מתאים להקביל את שלשת מיני ההתבוננות לשלשת ה'משיחים' המנויים בזהר[יד], שהם בעצם שלשה שלבים בגילויו של המשיח – משיח בן יוסף, משיח בן דוד ורעיא מהימנא:

יוסף הצדיק מתואר כ"איש מצליח"[טו] ובלשון הקדש הצלחה והשכלה הם מושגים נרדפים[טז] – ההתבוננות הלימודית היא הצלחת-השכלת הלימוד. התיישבות השכל במוחו של האדם היא עדיין בגדר 'חותם בולט'[יז], המכין את ההשפעה לקראת התיישבות בלב וקליטה פנימית בנפש, כענינה של ספירת היסוד, ה'חותם בולט' המכין את השפע העתידי[יח].

אם זוכים להתקדם שלב נוסף, להתבוננות שלפני התפלה, שבה מתגלה החיות הפנימית של הדברים, זהו גילוי שבבחינת משיח בן דוד (והרמז: משיח בן דוד בגימטריא חיות). ענינו של דוד המלך הוא עבודת הלב – עד הפיכת הלב ל'חותם שוקע' גמור, "ולבי חלל בקרבי"[יט] – ולו שייכת התיישבות ההתבוננות בלב. גם בשלבי ביאת המשיח, המעבר ממשיח בן יוסף למשיח בן דוד הוא המעבר מהחזון הנראה בעיני השכל להפיכתו לתמונת מציאות חיה – המעבר מהשכלה לחיות פנימית.

אמנם תכלית הכל היא להגיע לשלב השלישי של הגאולה, עלית המשיח למדרגת "רעיא מהימנא" המגלה רזין דאורייתא[כ] (על דרך "תשוקת התחדשות השגות, ובכל תיבה ותיבה יש כוונה מיוחדת פרטיית דייקא" שמתאר אדמו"ר הזקן[כא]). כתוב[כב] שמשיח ילמד תורה עם כולם, מגדולי הגדולים ועד ליהודים הפשוטים ביותר, והדבר יתכן רק בדרך של מודעות טבעית[כג]. עצם תפקידו של "רעיא מהימנא", "ורעה אמונה"[כד], הוא חשיפת האמונה היהודית הטבעית, הבאה לידי ביטוי בדבורי התפלה עצמם – "האמנתי כי אדבר"[כה] (וככל שהתפלה טבעית יותר היא גם תמידית יותר, ואינה מוגבלת דווקא לנוסח התפלה ולזמניה הקבועים[כו]). כאשר זוכים להתבוננות שבתפלה, בבחינת "רעיא מהימנא", מגיעים לגילוי האלקות ולמילוי כל החסרונות – "הוי' רֹעי לא אחסר"[כז].

אם כן, עבודת ההתבוננות על כל שלביה היא-היא הדרך "להביא לימות המשיח" – במהרה בימינו אמן!