נקודות מתוך מפגש חיזוק עם בעז אלברט והפעילים

ט"ז אלול ע"ג – כפר חב"ד

א. תשובה מהשבי לשגעון שפוי

בעלי התשובה מהשבי

כתוב בסיום התוכחה "והשיבך הוי' מצרים באניות". האניות הן אניות שבי (כמפורש ברש"י), בהן לוקחים אותנו בשבי למצרים. הפשט של "והשיבך" הוא שה' ישיב אותנו למצרים, אבל הרבי אומר[א] שהפנימיות של "והשיבך" היא שתכלית כל התוכחה היא לעשות תשובה. מאותו שרש יש גם את המלה שבי. כלומר, שבי ותשובה (בכל מקרה המובן כאן הוא להשיב, השאלה רק לאן – או למצרים או לה') – שבאים מאותו שער – הולכים יחד. סימן שעיקר תוקף התשובה הוא של אחד שהיה שבוי.

מה ש"בעלי תשובה ישתלטו על המדינה" היינו דווקא בעלי תשובה שהיו שבויים במשהו, או בפועל ('יושב' – מאותו שער – בכלא, גם בהיותו גר בהתישבות יכול להיות 'יושב' בשבי, עוד לפני שמקבל את צו ההרחקה) או אחד שהיה שבוי בהשקפות עולם – מי ששבוי צריך לעשות תשובה, לצאת (בכח ובעקשנות) מהשבי. אלה שיצליחו לצאת מהשבי ישתלטו על המדינה. אם לא יוצאים מהשבי שבויים בתוך – מה שדברנו עליו לפני כמה שבועות – דפוסי חשיבה (מינד-סט). אי אפשר להשתלט על המדינה ולחולל שינוי אמיתי אם האדם שבוי בדפוסי החשיבה של מעצבי המדינה והתומכים בה כפי שהיא.

התמכרות מתוך השבי

דברנו על "והתמכרתם שם" – מתוך השבי אדם מתמכר. זו פעם יחידה בתורה שיש את המלה התמכרות – שהיום היא המלה הכי חשובה של בעיות אנושיות וחברה, התמכרות. בדיוק מה שרואים – אנשים שבויים באיזו דעה, איזה דפוס חשיבה, והם מתמכרים אליו. מה זה בדיוק להתמכר? אפילו רש"י וחז"ל לא בטאו בכל התוקף כמו השימוש המקובל היום. הם אומרים שהפשט הוא שאתם מבקשים למכור את עצמכם. היום כשאומרים להתמכר זה הרבה יותר חריף – שמישהו מתמכר למשהו לגמרי (הכי קרוב לזה הוא הפירוש החסידי ל"עם הארץ אסור לאכול בשר", שאסור ומכור לזה; בעצם צריך לומר שכל האסורים של התורה – שסה מצות לא תעשה וענפיהן מדאורייתא ומדרבנן, כנגד ימות החמה וכו' – מביאים את האדם להתמכר לרע ר"ל).

התשובה היא דווקא של אחד ששבוי ומכור – זו תכלית הכוונה של כל ירידת הנשמה לתוך הגוף. אמרנו שאין עוד התמכרות בתורה, אבל יש בנביא – במלכים – פעמיים כתוב על אחאב שהתמכר לעשות הרע בעיני ה'. בסוף, בגלות עשרת השבטים – גם כמו "והשיבך" – כתוב שה' הגלה אותם כי התמכרו לעשות הרע בעיני ה' (כמו הלשון אצל אחאב, ממנו למדו כו').

"'ונקה' לשבוים" – "'ונקה' לשפוים"

נחזור למה שאנחנו דורשים כבר כמה שבועות טובים, כמה חדשים, שאנחנו דור העשירי, שהוא-הוא דור ה‑13 ב-יג מדות, "ונקה". כתוב "'ונקה' לשבים", אבל אפשר לנקד קצת אחרת. אמרנו שהתשובה האמתית היא מתוך שבי, הא בהא תליא, אז אפשר לנקד ולדרוש "'ונקה' לשבֻיִם" – לשבוים. הדור שלנו הוא דור שהשבוים צריכים להתנקות. כמו שאומרים שמישהו היה מכור למשהו ועכשיו הוא נקי – משתמשים דווקא במלה הזו. זה "'ונקה' לשבויים".

כשקראנו "'ונקה' לשבים" אמרנו שאפשר גם לקרוא "'ונקה' לשוים" – שכולנו שוים, בפרט שני המינים "שוים בקומתן", גברים ונשים. גם זה מסר של הדור שלנו, שמאפיין את תשובת הדור שלנו. כשקוראים "'ונקה' לשבֻים" אפשר לשנות – בחילוף קל של אותיות בומפ – "'ונקה' לשפֻים", לשפוים. מה צריך להיות בדור הזה? שפוי. גם נוגע מאד לאלה שמתרגשים מהביטויים דור השמיני, העשירי, ה‑13. דור ה‑13, דור העשירי, הוא דור של "'ונקה' לשפוים", צריך להיות שפוי. גם כדי לצאת מהשבי צריך להיות שפוי. כל דבר שדנים בו – צריך לבקש מה' שנהיה שפויים.

אמרנו שצריך להיות משוגע – כמו יהוא ואנשיו כאשר שמעו את הנבואה שהוא עתיד להשתלט על המדינה – אבל צריך להיות משוגע שפוי. מי הוא משוגע שפוי – בעל תשובה אמיתי. והראיה – בעל תשובה עולה בגימטריא משוגע שפוי. כאלה בעלי תשובה עתידים, בקרוב ממש, להשתלט על המדינה.

חילופי מוצא השפתים – "מוצא שפתיך תשמֹר ועשית"

היה כתוב בפרשה הקודמת, "כי תצא" – "מוצא שפתיך תשמֹר ועשית". הפשט שם מדבר על נדרים, אבל מכל המוצאות האותיות שהכי מתחלפות הן מוצא השפתים, בומפ. בשבים-שוים ובשבוים-שפוים קיימנו את הפסוק "מוצא שפתיך תשמֹר" – צריך לשמור את כל אותיות השפתים, להחליף אותן, להתבונן (שמירה תלויה בבינה כנודע) במה שיוצא מחילופי בומ"ף. לפי ה"מוצא שפתיך תשמֹר" – החילופים של לשבוים-לשפוים – צריך לעשות. "מוצא שפתיך תשמֹר – ועשית" (כאשר מוסיפים אותיות בומפ ל"מוצא שפתיך תשמר" מקבלים אל פעמים א-דני, שם עולם העשיה כידוע בכתבי האריז"ל – "ועשית"). עד כאן הקדמה אחת.

ב. הרחקת הזרות־האכזריות מקהל ה׳

אסורי ביאה בקהל

הקדמה שניה: נחזור לפרשה הקודמת. דברנו לפני שבוע[ב] על אלה שאסורים לבוא בקהל. יש שם שלשה פסוקים, אבל השלשה הם בעצם חמשה. יש שנים בפסוק הראשון – פצוע דכא, כרות שפכה. הפסוק השני – "לא יבא ממזר בקהל הוי' גם דור עשירי לא יבא לו בקהל הוי'" – איסור מיוחד של דור העשירי, צריך מאד להזהר מממזר. עוד דבר שדור העשירי צריך להזהר ממנו מאד כתוב בהמשך – "לא יבא עמוני ומואבי בקהל הוי' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל הוי' עד עולם" (תוספת לשון[ג]).

הרחקת ה-זר – "לא יבא בקהל הוי'"

נחזור לאמצעי (הממוצע המחבר את כל אלו שאסורים לבוא בקהל) – הממזר. הסברנו קצת בשיעור הקודם. אחרי מה שקרה לידידנו בעז שי' – גם לחנוך אחיו שי'– מתרגשים כששומעים (ורואים בסרטון) כזה דבר. זה מאד מקומם. יש שתי מילים שהצד השוה שלהם שנגמר ב-זר. הזכרנו בשיעור את דברי הרמב"ן, שממזר הוא איש-מוזר, וגם בחז"ל ממזר מפורש מום-זר – מדגישים את הזרות. איזו עוד מלה קשורה לממזר נגמרת כך? אכזר. יש אכזר ואכזריות ויש ממזר וממזרות. דוד (מלך ישראל חי וקים) פסל את הגבעונים מלבוא בקהל ה'[ד] מפני מדת האכזריות שלהם – מי שהוא אכזרי אינו ראוי לבוא בקהל הוי', בקהל ישראל קדושים, שהם רחמנים בני רחמנים (בחינת שם הוי' ב"ה, שם הרחמים)[ה]. פשיטא שבלא-מודע כשאדם אומר ממזר הוא גם מתכוון אכזר. ממזרות ואכזריות הולכות יחד[ו] (ועל כן אמרו חז"ל שמי שהוא אכזר צריך לבדוק ביחוסו).

הביטוי "לא יבא בקהל הוי'" כתוב רק בשלשת הפסוקים האלה – אין עוד בתנ"ך. כאן כתוב חמש פעמים בשלשה פסוקים – פעם אחת בפסוק הראשון ופעמיים בכל אחד משני הפסוקים הבאים. אם עושים את הגימטריא של "לא יבא בקהל הוי'" רואים שיוצא מספר מאד חשוב – אור, אין סוף – אבל לעניננו זה זר (כתוב כאן זר חמש פעמים, כמו חמש פעמים "אור" ביום הראשון של מעשה בראשית). כנראה שמה שיש ברמז הזה שמי שהוא זר – ממזר, אכזר, טייזר – "לא יבא בקהל הוי'" (ולפי זה יש לפרש ש"גם דור עשירי" אומר שיש להרחיק מקהל ה' גם אכזריות כזו הנעשית ב'מעגל עשירי' בלבד – כפי שדובר רבות בזמן הגירוש מגוש קטיף, על ההכרח לסרב גם להשתתפות במעגל הרחוק ביותר – שהרי 'דור' פירושו גם שורה או מעגל).

סדר פסולי הביאה – השתלשלות האכזריות

בשיעור על איסורי הביאה בקהל הוזכר בקיצור, בנוגע לכך שאיסורי הביאה בקהל באים בהמשך לפסוק הפותח את הפרשיה "לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו"[ז], כי כל איסורי הביאה קשורים לעריות: נישואי פצוע דכא וכרות שפכה מביאים לידי עריות (כי האשה עלולה לזנות תחת בעלה הסריס), ממזר בא מעריות, וכל מהותן של מואב ועמון היא עריות, שהרי מואב ועמון הם אבי הטיפוס המפורשים של הממזרים בתורה מזנות של אב ובנותיו[ח] (רש"י כותב על זרע עשו ושעיר "שכולן בני ממזרות היו", אך הממזרים המפורשים – בני אב ובנותיו – הם עמון ומואב[ט]).

זו גם הסבה לכך שבעמון ומואב הלשון זהה לממזר – "גם דור עשירי[י] לא יבא להם בקהל הוי'" (בתוספת "עד עולם"). אכזריות הממזרים עמון ומואב נכרת בסיבת האיסור שלהם לבוא בקהל – "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים". כלומר, פצוע דכא וכרות שפכה הוא סבת הממזרות[יא], הממזר הוא הממזרות עצמה והאכזריות בפועל של בני עמון ומואב היא תכלית-תוצאת הממזרות (והיא מתקיימת דווקא ב"'עמוני' ולא עמונית", כשם שהסבה הראשונה – פצוע דכא וכרות שפכה – היא רק באיש, נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן). מכיון שבפצוע דכא וכרות שפכה שייך רק דור א, כפשוט, סימן הדורות של שלשת איסורי הביאה הוא א-י-י (כאשר ה-י האחרונה נמשכת "עד עולם") העולה אך (ובקדושה היינו ר"ת שמות האבות, אברהם-יצחק-יעקב, העולה אהיה) – תחלת המלה אכזר[יב].