דיבור הצדיק

אהבת שלום – פרשת מטות

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה[א].

יש לפרש על דרך ביאורנו הפסוק _{(דברים יז, ו)} על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר, פירוש מי ששומר ב' האותות הנקראים ב' עדים, היינו בחול מילה ותפילין, ושבת קודש היא גופא אות כדאיתא בזוהר הקדוש _{(תקו"ז ב, א)} ומילה, אזי הוא זוכה להקים הדיבור, והיינו שיהיו דבריו נשמעין בכל העולמות, על דרך אמרם ז"ל _{(ברכות ו, ב)} כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, והיינו שדבריו נשמעין בכל העולמות, על דרך הכתוב _{(איוב כב, כח)} ותגזר אומר ויקם לך, ועל דרך שאמרו חכמינו ז"ל _{(מועד קטן טז, ב)} שהקב"ה גוזר וצדיק מבטלה. ובאם לאו ח"ו, והיינו שאינו שומר ב' אותות הנ"ל, אזי נעשה הדיבור אצלו בבחינת חולה ואין תקומה לדיבור שלו.

ועל דרך זה יש לפרש גם כן כוונת הפסוק שלפנינו לא יחל דברו גו', פירוש אם האדם מקיים מוצא שפתיו אזי זוכה להקים הדיבור שיהיו דבריו נשמעין בכל העולמות, ובאם לאו ח"ו שאינו מקיים מוצא שפתיו אזי הדיבור אצלו בבחינת חולה, וזהו לא יחל דברו, פירוש שלא יעשה הדיבור שלו בבחינת חולה, על ידי שלא יקיים מוצא שפתיו, רק ככל היוצא מפיו יעשה, ועל ידי זה יהיו דבריו נשמעין בכל העולמות, וכל היוצא מפיו יעשה הקב"ה וד"ל.

הנקודה העיקרית: מי ששומר את דיבורו גם הקב"ה מקיים את דיבורו, "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", ו"דבריו נשמעים" בכל העולמות. כאשר הנודר "לא יחל דברו", שדיבורו לא יהיה בבחינת חולה, אז "ככל היוצא מפיו יעשה", הקב"ה יעשה כדברו.

הצדיק מנצח

"צדיק גוזר והקב"ה מקיים" שייך לספירת הנצח[ב] – הקב"ה אומר "נצחוני בני"[ג], "נוצחין אותו ושמח"[ד] –  לעומת חולה שהוא היפך הנצחיות.

והנה נודע[ה] שחולה בגימטריא מט, חסרון שער הנו"ן מחמשים שערי בינה. ועוד, נודע[ו] שנדר הוא בבינה, נדר מלשון דירה[ז], נ-דר היינו דָר ב-נ שערי בינה[ח]. כאשר הדיבור מחולל וחולה, אזי אינו פועל, אך כאשר מקיים דיבורו זוכה להארת שער הנו"ן ואז דיבורו קיים ומנצח בבחינת נצח.

דר הוא השער של המלים נדר, דבר, "לא יחל דברו", והוא דֹר, עניין הנצחיות. נדר הוא נ דֹר, "לדֹר דֹר", לנצח נצחים, עד "נ אלפי יובלות". כל זה מפני שבקיום הנדר מתייחד האדם עם הקב"ה עליו נאמר "ושנותיך לא יתמו". על הנצחיות נאמר "דבר צוה לאלף דור"[ט], וכן נדר במספר קדמי שוה אֶלֶף, "אלף דור"[י].

זה הדבר

פרשת נדרים פותחת "זה הדבר אשר צוה ה'"[יא], "זה הדבר" היא נבואת משה רבינו (כפירוש רש"י כאן) באספקלריא המאירה, ראיית האמת של המציאות ("תמנת ה' יביט", רואה את המציאות מתוך עיני ה' כביכול, כפירוש אדה"ז). וכן הצדיק נודר בבחינת "זה הדבר", מתוך ראיית האמת באספקלריא המאירה, כרמז זה הדבר = אין עוד מלבדו.

"זה הדבר" – כאשר נודר בבחינה זו, אז "אשר צוה ה'" – ה' מצוה שדבריו יהיו נשמעים בכל העולמות, וגם הקב"ה מקיים את דבריו של הצדיק, "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", וכן "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל [כאשר גזרת ה' אינה לרצון הצדיק המוסר נפשו על כלל ישראל. ואז הצדיק מפר את נדרו של הקב"ה[יב]]", הכל בדבורו של הצדיק, דבר הוא גם לשון הנהגה ושלטון ("דבר אחד לדור").

דברי חכמים

האהבת שלום מפרש "כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים" היינו שדבריו נשמעים ומתקיימים בכל העולמות. וכן יש לדרוש "דברי חכמים בנחת נשמעים"[יג] – הנדר הנכון של החכם (כמו נדרי מצוה, "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך") הוא "בנחת", לא בפזיזות ורוגז (תיקון הפזיזות של בני גד וראובן בהמשך הפרשה, "נחלה מבוהלת"), ואז דבריו נשמעים בכל העולמות ועושה פרי טוב למעלה ולמטה.

"על פי שני עדים או שלשה עדים יקום דבר"[יד], וכתב הסמ"ג[טו] שיש שלש מצוות מתרי"ג שנקראו אות, מילה ושבת ותפילין, "והם שלשתן אות ועדות לישראל שהם עבדים להקב"ה ועל פי שנים עדים יקום דבר כל אחד מישראל אינו יהודי שלם אלא אם כן יש לו שני עדים שהוא יהודי" – ביום חול מילה ותפילין ובשבת מילה ושבת. כאשר האדם שומר על האותות-העדים, אז "יקום דבר", דיבורו קיים ופועל. ורמז: שני עדים = 484 = 22 ברבוע (כב אותיות, כללות כל התורה כולה). מילה תפילין (ביום חול) ועוד מילה שבת (בשבת) = 1452 = 3 פעמים 484 (שהרי אלו שלשת העדים).

שני העדים רמוזים בפסוק "בטחו בה' עדי עד כי בי-ה הוי' צור עולמים"[טז] – הכל תלוי בתקון מדת הבטחון, "בטחו בהוי'" (הבטחון הוא פנימיות הנצח, "צדיק גוזר" בבטחון מלא ומנצח את ה' כביכול), ואז "צור עולמים" דבריו קמים ונשמעים בכל העולמים[יז].