1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (54)

ד"ה "שובנו אלקי ישענו" (6)

כ"ז טבת ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

פעם קודמת למדנו שגם היחידה וגם החיה שתיהן באצילות וביניהן יש ירידה אחת – "נשמה שנתת בי טהורה בי". הנתינה היא בתוך האצילות, אבל היא בכל אופן ירידה. אחר כך הוא אמר שמקור היחידה והחיה בכתר – פנימיות וחיצוניות הכתר, תענוג ורצון. הרצון, אפילו שהוא לא העצמות אלא כח, הוא כח שמטה את הנפש:

ובעומק הענין הנה עונג ורצון שניהם בחינת עצמות הנשמה רק שהעונג הוא הפנימיות ורצון הוא החיצוניות, וזהו בחינת נתת שנתינה הוא דבר עצמי [נותנים חלק מהעצם. הנתינה בשרש היא מתענוג לרצון, שגם הרצון הוא עצם, אבל יש בו ירידה מהתענוג, ויותר למטה היינו הירידה מחכמה דאצילות לז"א דאצילות.], ובמד"ר איתא בעולם הזה בנפיחה כו' ובעולם הבא בנתינה [כמו שכתוב בנביא:] ונתתי רוחי בכם וגו' [יש כאן דיוק שהוא לא מדייק, שבעולם הזה כתוב "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" – יש כאן שלשה לשונות מתוך נרנח"י, גם נשמה, גם נפש וגם חיה, אבל לא מתייחס לכך שהנשמה היא חלק מה' עצמו. הרמז היחיד שבא מה' עצמו הוא לשון הזהר שאדמו"ר הזקן מצטט ש"מאן דנפח מתוכיה נפח", אבל לא כתוב 'נשמתי' או 'נפשי' או 'חיתי', ואילו בפסוק מהנביא כתוב "רוחי". חידוש מאד חשוב – ה' אומר שאתן את הרוח שלי, דבר שלא היה כתוב ביצירת אדם הראשון. אפשר לומר שלשון נשמה וכל שכן לשון חיה, שכן כתובות שם, הן יותר גבוהות מרוח, אבל "רוחי" הרבה יותר גם מ"חיה" (שמעל רוח) ובוודאי מעל "נפש" ו"נשמת חיים" שלא מתייחסות ישירות לה'. בכל אופן, הדיוק שלו הוא שבעולם הזה כתוב נפיחה ובעולם הבא נתינה. (יש גם רוח בתרגום, "לרוח ממללא".) נכון, הרוח נמצאת בתוך התרגום, אז יש כאן נרנ"ח עם התרגום, חוץ מהיחידה. בעצם כתוב שכל הנסיון של אדם הראשון הוא אם יזכה ליחידה. אם הוא היה עומד בנסיון הוא היה זוכה ליחידה והיה נעשה משיח בעצמו – אדם-דוד-משיח, היה חוסך את כל סדר הדורות. היו לו את כל המדרגות – האריז"ל אומר שאדם הראשון לפני החטא היה עד חיה דאצילות – וכל הנסיון אם יזכה, בחינת משיח. בדרך אגב, אפשר ללמוד שאחד שיש לו עד חיה דאצילות – משהו לא מצוי בכלל – עדיין יכול ליפול. "הן בקדושיו לא יאמין", אי אפשר להאמין באף אחד חוץ מיצחק אבינו שכלוא בבית וה' מייחד עליו בחייו. חוץ מזה "הן בקדושיו לא יאמין" – לומדים זאת מאדם הראשון, שהיה חיה דאצילות ובכל זאת נפל. בכל אופן, יש שני דיוקים בפסוק – שכתוב "ונתתי", דבר עצמי, והוא מסביר שזו הירידה מיחידה לחיה; וגם שכתוב כאן "רוחי", ששוה בגימטריא דרך (אם זו רוח חיים זה כבר דרך חיים...) – כמו שכתוב שכל התורה היא דרך, כל ההלכות לשון הליכה, החוש של חדש סיון. עיקר הרוח הוא כח של הליכה בתורה. כתוב "רוח החיה – באופנים", הרוח נמצאת בגלגלים. עיקר הרוח הוא כח של הליכה בדרך, לא משהו יציב שלא הולך. בכלל, "כל חי מתנועע" – הסימן שאתה חי הוא שאתה זז. אם אתה לא זז אתה לא חי. רוח עוד יותר – איך רואים שיש למישהו רוח? שהוא בתנועה, שהוא הולך בדרך. באמת הרוח של אדם הראשון היא רק בלשון תרגום, "רוח ממללא" מופיעה כאן בנסתר, אבל לעתיד לבוא הרוח היא העיקר – "וננתי רוחי בכם".], והיינו מפני שעכשיו עיקר החיות שבהתלבשות הוא בחינת נר"נ, ובחינת חיה הוא בבחינת מקיף לבד [ולכן העיקר הוא נפיחה של "נשמת חיים"], ולעתיד יהיה עיקר החיות בחינת חיה [שתהיה בפנימיות, לא כמו היום שהחיה היא בבחינת מקיף. אפשר לומר שאף על פי שכתוב "ויפח באפיו נשמת חיים", כלומר שנשמה מצטרפת בעברית למלה חיים, "נשמת חיים". אבל מבין כל הלשונות של הנשמה העיקר שמצטרף לאדם הוא "רוח חיים" – קשר עצמי. מה אני רוצה כאן? להסביר איך מ"רוחי" הוא לומד שלעתיד העיקר בבחינת חיה – חוץ מזה שה-ח של רוח וכל שכן חי של רוחי היא לשון  חיה, אבל כמו שלמדנו קודם רוח היא הליכה, היא תנועה, וגדר החיים הוא תנועה. יש משהו ברוח שיותר חי מנשמה. באותו פסוק של אדם הראשון יש חידוש, שגם נשמה הולכת עם חיים וגם כתוב חיה, אבל לא כתוב רוח – שרוח היא בעצם החיים. לכן הוא מחדש שלעתיד לבוא החיה תהיה בפנימיות, לא כמו היום שהיא מקיף. אף על פי כן, הנתינה הזו היא ירידה ראשונה.

עוד ווארט כאן מחז"ל במדרש, שבעולם הזה יש נפיחה ובעולם הבא נתינה – נפיחה היא המדרגה הכי נמוכה, רק שהכח שלה הוא "אף", "אף עשיתיו", "ויפח באפיו", כמו שהסברנו פעם קודמת. בכל אופן, נפיחה היא כנגד העשיה – לא כתוב שבעולם הזה יש יצירה או בריאה אלא עשיה – ולעתיד לבוא נתינה, שהיא אצילות. עוד דיוק, שיש פה דילוג גדול. יש דברים שהם בהדרגה אבל כאן יש דילוג – בעולם הזה עשיה ("ויפח") ובעולם הבא אצילות ("נתתי"). יש כאן תקוה, לאדם שכעת הוא במדרגה הכי נמוכה, ומקוים שיבוא משיח מיד ונקפוץ כולנו למדרגה הכי גבוהה.]

וד' מדריגות אלו שנתת בראת יצרת נפחת הן נגד ד' אותיות הוי' דחלק הוי' עמו [כל יהודי הוא "חלק הוי'" ויש לו את כל המדרגות שכנגד הוי' – נרנ"ח.] וכמו שהמשכת האור [לעולמות] הוא על ידי אותיות הוי' י' צמצום ה' התפשטות כו' [ו' המשכה ה' התפשטות] כמו כן המשכת הנשמה משרשה ומקורה העצמי הוא על ידי ד' אותיות הוי' דהיינו ד' מדריגות הנ"ל [נתת-בראת-יצרת-נפחת שהן כנגד] חיה נשמה רוח ונפש, וז"ע התשובה מ"ש והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה [שוב, רואים פה משהו יפה, שגם על תשובה עילאה – שמתוארת בפסוק הזה – הפסוק בקהלת, שלמה המלך, בוחר לומר "והרוח תשוב" – לא הנפש, לא הנשמה ולא החיה – והיא תשוב "אל האלהים" שהוא כאן היחידה, שרש הנשמה. מי ששבה היא הרוח. רוח היא כנגד המדות בכלל. כעת אנחנו מעלים את הרוח, כי מדות הן התעוררות. כמו שאמרנו קודם שרוח היא תנועה והליכה – כדי לנוע וללכת צריך להתעורר. מתוך כל מדרגות נרנח"י, הרוח היא הכח של האדם להתעורר, לעשות שינוי, לזוז. בשביל לזוז צריך להתעורר – דבר שבא מכח הרוח. כל זמן שיש רוח יש תקוה שתתעורר, כמו 'תתעורר תתעורר כי אתה נמצא בחשך חזק' – מי שמתעוררת היא הרוח. לכן הרוח עושה תשובה, כי היא מתעוררת, ועל כך כתוב "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה". "האלהים אשר נתנה" הוא מקור הנתינה, לפני הנתינה – צריך לחזור אל לפני הנתינה, לשרש הנשמה ממש. בספירות השרש הוא פנימיות אבא ובפרצופים הוא עתיק, כפי שהסביר. זה "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה".] שתשוב בבחינת ביטול ומסירות נפש [חכמה עילאה] אל האלקים אשר נתנה למעלה גם מהירידה הראשונה בחינת שנתת בי, והיינו שתשוב לשרשה ומקורה העצמי שהיא בחינת אין ממש ["אין מזל לישראל", השרש והמקור האמתי של הנשמה היהודית – "אין ממש". ביטוי מאד חשוב בחסידות, יש "אין" ויש "אין ממש". בכלל, המלה הכי חזקה היא "ממש". יש "חלק אלוק ממעל ממש" ויש גם "אין ממש" – נושא שדברנו עליו הרבה פעמים, לא מופיע רק כאן. כמה שוה "אין ממש"? אמת. "אין ממש" הוא האמת של הנשמה, האמת לאמתה. האם אפשר להגיע לזה בגימטריא? לא. כמה שוה ממש? גם מתחיל ב-מ. לא כתוב בתנ"ך "אין ממש" אבל יש ביטוי אחר בתנ"ך של "אין מ..." שכן שוה. (מצרים) אבל אין כזה ביטוי 'אין מצרים'. ממש שוה מספר – יש ביטוי "אין מספר". קודם כל, אפשר ללמוד גם לחיוב וגם להפך ש-ממש הוא מספר – כל מספר הוא ממש, אוהבים מספרים כי אוהבים ממש – אבל אמת היא "אין מספר", אין מספר לאמת, רק שהמספר של "אין מספר" הוא אמת. בכל אופן, המקור האמתי של הנשמה הוא "אין ממש" שלמעלה מחכמה.],

[כעת מתחיל עוד משהו, שהוא המשפט הכי חשוב בכל הפרק הזה – מגיע למושג יסודי מאד בחסידות, צעקת הלב לעומת צעקת הקול, אפילו קול פשוט. הוא אומר שכדי להגיע ל"והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" צריך צעקת הלב, צעקה חרישית שלא נשמעת, 'הזזה עצמית'. בעבודה זו הנקודה העיקרית של כל המאמר. הוא רוצה שנגיע לתשובה עילאה, עליה כתוב "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה",, והוא אומר שהיא צעקת הלב:] וענין תשובה זו היא צעקת הלב שלמעלה מצעקת הקול [יש שתי מדרגות, צעקת הלב וצעקת הקול. גם בצעקת הקול עצמה יש שתי מדרגות – יש צעקה עם קול ודבור (יחוד קול-דבור) ויש צעקה בקול פשוט, בלי דבור, כי אין דבור שיכיל את הצעקה – ולמעלה משתיהן יש את צעקת הלב, שלא שומעים בכלל.], דהצעקה בקול פשוט [בלי אותיות] הרי זה גם כן מפני שמגיע בעצם הנפש שלמעלה מבחינת חכמה [אם יש עדיין אחיזה בחכמה יש אפשרות לבטא את הדברים, אפילו באותיות קצרות, כמו משפט מאד קצר – "אבא תציל אותי". בחכמה יש אותיות קצרות, כך הביטוי – אבל עדיין הן אותיות. אבל אם אין אותיות בכלל, אפילו לא 'אבא הצילני', נמצא כבר למעלה מהחכמה, בכתר, שייך לעצם הנפש – אך עדיין קול.], דמה שבא בבחינת חכמה ושכל הרי זה בא באותיות הדבור שהן כלים אל השכל, אבל התפעלות הנפש שלמעלה והשכל והטעם [כמו שאמרנו שרוח היא התעוררות, היא גם התפעלות. המלה התפעלות היא מדות, אבל יש מדות גם בכתר – "ז"א בעתיקא אחיד בתליא" שהזכרנו פעם קודמת. יש מדות בכתר, באריך, בכל מקום יש מדות. יש את החקירה הידועה של רבי הלל מה בשרש יותר גבוה, מוחין או מדות. אמרנו שיכול להיות שינוי דעה בין רבי הלל, שהוא עובד בעצם, שאצלו כמה שעולים יהיו מדות יותר גבוהות, לבין רבי אייזיק, שהוא משכיל, שכמה שעולים תמיד יהיו עוד מוחין, מח שליט על הלב, ואף שפנימיות הלב שליט על המח יש פנימיות המח שליט על פנימיות הלב, וכך הלאה.] אי אפשר לבא בדבור כי אם בקול פשוט אך זהו עדיין בעצמות הנפש שיש אחיזה בהארת הנשמה המתלבשת בגוף והוא בחינת מקיף דחיה [הקול הפשוט, בלי דבור, שלמעלה מהחכמה, בא מהחיה. איזה רמז אפשר לתת בענין? המלה חיה היא מדרגה מאד גבוה, יותר גבוה מכל הנר"נ, אבל מה הפירוש הפשוט של המלה חיה? חיה, בהמה. יש חיות הקדש, יש בהמות קדושות, אבל בכל אופן חיה היא חיה. מי צועק בקול פשוט ללא דבור? חיה. מהי המדרגה הזו של הקול הפשוט? צעקה חיתית. כמו שכתוב שיש בהמה רבה שיותר גבוהה מכל הספירות דאצילות, כך אצל האדם, להגיע לצעקה של קול פשוט היינו להפוך להיות חיה – לגלות את החיה שלו (שופר). כשכואב צועקים כמו חיה. הוא אומר שהצעקה בקול פשוט מגלה את החיה שבך. במאמר מוסגר לגמרי, יש שיטות בפסיכולוגיה שכל זמן שאדם לא גילה את החיתיות שלו הוא לא יכול לרפא את הנפש שלו – צריך להגיע לחיה, שהוא חיה. שוב, הוא צריך לצעוק צעקה חיתית. הוא אומר שזה באמת משהו גדול, אבל לא הכי גדול – הכי גדול הוא צעקת הלב, בשקט, יותר מהחיה – מעיד עוד יותר שנגע לו בעצם הנשמה.] שרש ומקור ובחינת הפנימיות ולכן הרי זה בא בקול על כל פנים [יש נגיעה בפנימיות, שומעים משהו.], אמנם [תשובה עילאה, "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה", מתבטאת ב]צעקת הלב הוא שמגיע בעצם הנפש ממש [בתוספת ממש, כמו "אין ממש" שהיה קודם.] שאין לו אחיזה בפנימיות כלל והוא בחינת מקיף דיחידה שנקרא מקיף הרחוק שאינו בבחינת מקור כלל אל הפנימיות, ועל כן אי אפשר לבא בקול כלל [המדרגה הזו לא יכולה להתבטל בקול,] גם לא בקול פשוט, וכמו בהתפעלות עצמות הנפש [ועדיין נקרא התפעלות, רוח, "והרוח תשוב אל האלהים".] שאין כח לצעוק כלל [מענין, הקול הפשוט הוא צעקה חיתית – לחיה יש יותר כח מלאדם. אז הייתי חושב שצעקת הלב שלמעלה מהצעקה בקול פשוט תהיה עם עוד יותר כח. כאן יש דבר והיפוכו – ביחידה, בצעקה של עצמות הנשמה, אין כח לצעוק. אפשר להסביר לפי זה פירוש עמוק במה שדברנו הרבה בחנוכה, על "מסרת גבורים ביד חלשים", שאנחנו "חלשים" – אין לנו כח. לפי מה שכתוב כאן, מי שמגיע ליחידה שבנפש, ואז יש צעקת הלב, אין לו כח לצעוק – הוא חלש. יש משהו ב"חלש" של היחידה שהוא ודאי שליט על ה"גבור" של החיה, ששואג כמו אריה. החלש חולש. גם המלה עצמות היא משהו עם עוצמה וכח, אבל הוא אומר שלעצמות ממש אין כח לצעוק כלל.] רק נשאר כאבן דומם [זו התפעלות עצמות הנפש, אבל הוא נשאר דומם כי אין לו כח לצעוק.], והוא בחינת צעקת הלב וכמו שכתוב צעק לבם אל הוי' שהלב עצמו צועק וכלה בלי שום קול [כאן משמע שגם למעלה מ"קלא פנימאה דלא אשתמע" – ביטוי שלא השתמש בו. אפשר לחלק שיש "קלא פנימאה דאשתמע" והיינו צעקת הקול, בקול פשוט, ו"קלא פנימאה דלא אשתמע" היינו קול שלא נשמע, צעקת הלב (שגם נקראת צעקה) – כך הייתי יכול לחשוב, אבל כשאומר "בלי שום קול" משמע שגם למעלה מ"קלא פנימאה דלא אשתמע".], והוא הזזת העצמות ממש [מה יש כאן? מהי הצעקה? אם אין שום קול איך אפשר לומר שהוא צועק? מה הכוונה לצעוק בלי קול? הזזת העצמות ממש. אין קול, אבל העצמות זזה. מענין, כשאין לך כח לעשות כלום, וגם לא לצעוק בקול, כן קורא משהו והוא מלוא העצמה של ההתפעלות העצמית – כל כולך זז. (זו התכלית, שיהודי נשאר בלי כח? איפה הגבורה היהודית?) הכל מדבר בבעל תשובה, שצועק וצועק עד שמגיע לעצמות ונותר ללא כח. בהמשך, כשהוא מגלה את הצדיק הוא פועל "פעֻלת צדיק לחיים" ומגלה את הכח שלו מחדש. מדרגה זו תבואר בהמשך המאמר.], וזהו מה שכתוב ממעמקים קראתיך ה' מעומק לעומק, וזהו בחינת תשובה עילאה שבעצמות הנשמה ממש [הזזה עצמית – ביטוי מאד חשוב בחסידות – הוא תשובה עילאה.], וזהו שכתוב עד יעבור עמך הוי' למעלה מבחינת שם הוי' [למעלה מנתת-בראת-יצרת-נפחת, "אל האלהים אשר נתנה", אל מקור הנתינה.] וכמו שכתוב לפני הוי' תטהרו [בקבלה כתוב ש"תטהרו" שוה כתר, והוא "לפני הוי'".] וכתיב אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך שתשובה היא מבחינת אנכי מי שאנכי, והיינו בחינת תשובה עילאה,