1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (53)

ד"ה "שובנו אלקי ישענו" (5)

כ"ה טבת ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

נגנו "צאינה וראינה".

פעם קודמת על תשובה תתאה, שמוציאה את החיות שבקליפה בלעה – בסוד "חיל בלע ויקיאנו ומבטנו יורישנו אל". הוא הסביר באריכות מה שכתוב בתניא, שיש בתשו"ת שני דברים – התעוררות רחמים ובטוש השפלת הקליפה, שבעצם שניהם לעורר את רחמי ה' שיעזור לנו לעשות תשובה תתאה. אבל כעת מגיעים לעיקר, "אותי עזבו מקור מים חיים", שבחטא גרמנו לסילוק האור, "הצדיק אבד", ואת זה מתקנים על ידי תשובה עילאה.

בשורותה אחרונות של תשו"ת הוא משלים את הענין הקודם:

וזהו תקון הענין הא' שנת"ל שנמשך חיות הקדושה להיכלות הסט"א, ועל ידי שמתמרמר מאד על עניניו [ומגיע לנקודת שפלות, כפי שהסברנו.] ועוקר רצונו מהם על ידי זה לוקח החיות מהסט"א [שיקיא את החיל שבלע.] ומשיב ומחזיר את אור הקדושה למקומו [הראשון – מחזיר את האור שנפל למטה.],

ממשיך שלא די בכך וצריך תשובה עילאה:

ופי' תשובה עילאה הוא כמ"ש והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה [צריך להגיע למקור, לאלקים שנתן את הנשמה שלנו – מקור הנשמה. הוא מתחיל להסביר חידוש גדול בדא"ח, שכל מה שכתוב כאן הוא ירידות. החידוש הוא שגם המדרגה הראשונה, "נשמה שנתת בי טהורה היא", היא גם ירידה. יש ארבע ירידות של הנשמה. למה מביא את "אלהי נשמה שנתת בי"? כי רוצה לפרש את המלה "נתנה" בפסוק התשובה עילאה, "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה". לא שמים לב, אבל כל מה שיסביר בעמוד הבא הוא בשביל המלה "נתנה", ולשם כך צריך להסביר את כל "אלהי נשמה שנתת בי וכו'". החידוש שלו שגם "נתת בי" היא ירידה, אבל ירידה בתוך עולם האצילות גופא – ירידה מהיחידה לחיה, כמו שיסביר. בתשובה צריך לחזור ליחידה, לפני ה"נתת", לפני שה' נתן בתוך עולם האצילות. זה נושא יחודי שלא כל כך כתוב בחסידות בדרך כלל. תמיד מביאים את "אלהי נשמה שנתת בי" אבל בדרך כלל יש רק שלש ירידות, "אתה בראתה, אתה יצרתה ואת נפחתה בי" כנגד בי"ע. כאן הוא אומר שיש ארבע ירידות, שגם ה"נתת" הוא ירידה.], דהנה בירידת הנשמה בגוף יש ד' ירידות [קודם הוא דבר על "מאגרא רמה לבירא עמיקתא", מ"מקור מים חיים" ל"בורות נשברים אשר לא יכילו המים". מה המקור שיש ארבע ירידות בירידת הנשמה לגוף?] וכמ"ש נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה [ארבעה פעמים שכל אחד הוא ירידה:], נתת בראת יצרת נפחת הם ד' ירידות, ועם היות דטהורה קאי על הנשמה כמו שהיא באצילות בכל זה הנה נתת בי הוי ירידה [לקיחת הנשמה הטהורה ונתינתה – עדיין בתחום האצילות – זו ירידה בתוך האצילות גופא. בהמשך הוא יסביר שבתוך עולם האצילות זו ירידה מחכמה דאצילות עד ז"א דאצילות. כתוב "מה שמו ומה שם בנו כי תדע" – "שמו" היינו חכמה דאצילות ו"שם בנו" ז"א דאצילות. המעבר ביניהם נקרא "נתת", הכל באצילות אבל יש בכך ירידה. יש כאן משהו כללי, אף על פי ש"ברא כרעא דאבוה" – הבן עומד במקום האב ויורש אותו במקומו, אף על פי כן הנתינה הזו היא סוג ראשון של ירידת הנשמה, בתוך האצילות, מחכמה למדות. נושא מאד מיוחד.] דהנה מעמד נש"י באצילות היינו באוצר הנשמות הוא בחכמה דאצילות [המקור האמתי שלנו הוא בחכמה דאצילות, על דרך טפת הבן שעדיין נמצאת במח האב, כמו שכתוב בפ"ב בתניא. לפעמים כתוב בחסידות שחכמה דאצילות נקראת אצילות שבאצילות, ואפילו נשמות דאצילות בדרך כלל הן לא מאצילות דאצילות. כמו האבות, ש"הן הן המרכבה" – כמה שגדול להיות מרכבה, מרכבה היא חג"ת והרגל הרביעית היא מלכות. מרכבה כולה מדות, וכתוב שזה ההבדל בין האבות למשה רבינו. האבות הן נשמות דאצילות, בבחינת מרכבה ממש, ואף על פי כן הן לא מאצילות דאצילות. ההבדל הוא במה שקראנו בשבת שעברה על משה רבינו, "משה משה" ש"לא פסיק טעמא בגוויהו". רק אצל מי שמאצילות שבאצילות אין הבדל בין שרש הנשמה באצילות לגילוי שלה למטה, וכך גם בהמשך הדורות. אם אמרנו שהבן שיורש את האבא אינו כמוהו – כך חוץ מאשר משה רבינו. משה רבינו שבדור הבא הוא בדיוק כמו משה שבדור הקודם, ועד כדי כך שיש אפילו עליה כי כל משה יותר קרוב למשיח. על כך כתוב "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו", כי כל המשה רבינו הוא אצילות שבאצילות חכמה שבאצילות. אבל אפילו נשמות האבות, שהן מרכבה, הן כבר אחרי ה"נתת". ב"משה משה" לא פסיק טעמא בגוויהו, אבל "אברהם אברהם" ו"יעקב יעקב" כן פסיק טעמא בגווהיו, יש הבדל בין הגילוי באצילות לגילוי בבי"ע. בכל המדרגות נרנ"ח יש איזה צמצום מעולם לעולם, ורק היחידה נמשכת אותו דבר – היא "יחידה ליחדך", שקשורה כל הזמן עם היחיד. את כל זה הוא קצת יסביר בהמשך.], וזהו דנתת בי קאי על שרש עצם הנשמה כמו שהיא כבר נשמה פרטית מוכנת לרדת להתלבש בגוף, וכמאמר כל נשמתא ונשמתא הוה קיימא בדיוקנאה קמיא מלכא קדישא, ומלכא קדישא פי' ז"א דאצי' [שהוא יצירה דאצילות, אז הירידה הראשונה היא מחכמה דאצילות ליצירה דאצילות.], וזהו אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא דגם כמו שהיא באצילות ומוכנה לרדת להתלבש בגוף הנה נתת היא ירידה ראשונה ואחר כך בראת יצרת נפחת כמו שהיא יורדת דרך ג' עולמות בי"ע [פשיטא שבראת-יצרת כנגד בריאה-יצירה, אותה מלה, כמו בפסוק "בראתיו יצרתיו", אבל בכך ש"נפחת" כנגד עשיה צריך התבוננות. הפשט פשוט מאד, "נפחת" היינו "ויפח באפיו נשמת חיים" – לתוך הגוף ממש (בכל החיות התהוות הגוף והנפש היתה יחד, "תוצא הארץ נפש חיה", אבל אצל האדם קודם "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" ואחר כך "ויפח באפיו נשמת חיים" כבר לתוך הגוף) – והיינו עולם העשיה, כי הגוף נמצא למטה. יש עוד רמז יפה, שהאות העיקרית גם ב"ויפח" וגם ב"באפיו" היא פ, שרומז ל"אף", וב"באפיו" מפורש שמלשון "אף" – רומז ל"אף עשיתיו". יש אין ספור רמזים במלה "אף", כמו שהזכרנו גם אתמול, ולעניננו "אף עשיתיו" רומז ל"ויפח באפיו נשמת חיים". בתניא מביא מהזהר – אף שאין לפנינו בזהר – ש"מאן דנפח מתוכיה נפח". עוד דגש ב"ויפח באפיו", שכביכול דורש מאמץ מיוחד מה' – מוציא את עצמותו ומהותו של ה'. גם רמוז ב"בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", גם בפשט, שלא רק ש"בראתיו יצרתיו" אלא אפילו עשיתיו, "אף עשיתיו", בכח מיוחד. לכן אחד הפירושים ש"אף עשיתיו" בא לרבות את האצילות בעשיה. הוא מה שכתוב בתניא ש"מאן דנפח מתוכיה נפח" דורש מאמץ מיוחד – זו המדרגה הכי נמוכה, אבל יש באצילות. בכך רומזים – בתרגום הווארט של המגיד ללשה"ק – ש"אף" ר"ת אצילות פה, דבר שדורש כח פנימי.], ובמדריגה פרטית דנשמה [אם רוצים להקביל את הירידות לדרגות הנשמה עצמה] הוא כמאמר רז"ל [על כל נשמה] חמשה שמות נקראו לה נפש רוח נשמה חיה יחידה, דיחידה היא עצם עצמותה של הנשמה [לפני ה"נתת".] כמו שהיא מתאחדת ביחיד [כתוב בפיוט ביום השלישי של סוכות, ב"הושענא", "יחידה ליחדך" – "חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך, יחידה ליחדך". זה המקור לכך שהיחידה מאוחדת ביחיד, חוץ מה"לשון נופל לשון", יחידה לשון נקבה של יחיד – על דרך לשון הזהר בכמה מקומות של "איהו" ו"איהי" – 'איהו יחיד, איהי יחידה'. יש דבקות עצמית בין "איהו יחיד" ל"איהי יחידה". בכתבי האריז"ל הוא כותב בפירוש, והרש"ש מסביר באריכות – בכך פותח את ספרו נהר שלום – שהעצמות מוציאה ניצוץ אחד קטן שנקרא יחידה. בכל אופן, כאן הווארט שהיחידה דבוקה ביחיד, מתעצמת עם היחיד. "חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך". כאן מה שהרבי הדגיש – כל הרביים, מהרש"ב והלאה מאד מדגישים – שהביטוי העיקרי של היחידה הוא קבלת עול, עד כדי מסירות נפש, ועל כך כתוב "טוענת עולך", ביטוי היחידה הוא "טוענת עולך" והיא-היא ה"יחידה ליחדך". הוא אומר שהמדרגה הכי גבוהה היא היחידה שמתאחדת ביחיד] ואין לה מציאות לעצמה [מה ההבדל בין "אחד" ל"יחיד"? "אחד" הוא אחדות ה' בשבעה רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם ו"יחיד" הוא שאין מציאות מחוצה לו. בסגנון של החסידות, יחיד הוא "גאט איז אלץ" ואחד יותר "אלץ איז גאט". (ביחיד לכאורה לא שייך בכלל ה"אלץ", רק ה"גאט") נכון, יש חידוש ב"אלץ איז גאט" – הוא ה"שוב" של עצם הנשמה. בתוך ה"שוב", ש"הכל הוא ה'", יש הרבה דרגות לפרש – או ש"כח הפועל בנפעל", לא ממש ה', או כמו שכתוב באגרת הקדש שהיש הנברא שנדמה ש"מציאותו מעצמותו" משקף את היש האמתי שבאמת "מציאותו מעצמותו" – שהשלחן ממש משקף את עצמות ה', ולא רק שהכל מתהווה מאלקות. יש "אין עוד מלבדו" ויש "אין עוד". "אין עוד" כתוב בהמשך ל"וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" – יש שמים וארץ – ואז "אין עוד", אפילו בחללו של עולם. "אין עוד מלבדו" כתוב בהמשך ל"אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים", בלי שמים וארץ. הפסוק של "אתה הראת" הוא לא מצוה אלא סיפור דברים – הפסוק של "גאט איז אלץ" הוא לא מצוה אלא סיפור דברים של משהו שקרה, וקורה כל יום, כל יום מ"ת. אבל "וידעת היום" הוא מצוה לפי הרבה מוני מצוות – מצוה מדאורייתא, וכך אדמו"ר הזקן פוסק בתניא (לא כמו הרמב"ם, שאצלו רק הכשר מצוה, כמו שמוסבר אצלנו באריכות). בכל לימוד קבלה וחסידות מקיימים לפי הרבה ראשונים "מצוה גדולה ונישאה" של "וידעת היום" – דווקא ב"שוב", כמו שתמיד כתוב שמוצאים את ה' דווקא ב"שוב", כי כל ה"שוב" הוא מצוות מעשיות. כל זה היה מאמר מוסגר. הוא אומר שהיחידה מתאחדת עם היחיד ואין לה מציאות לעצמה] להיותה חלק מהעצמות [כי היא "חלק אלוק ממעל ממש". זו מדרגת אצילות שבאצילות, שכאן היא חכמה דאצילות. גם חידוש, כי בדרך כלל היחידה היא פנימיות הכתר – עתיק – וכאן היחידה היא חכמה. כמו שאנחנו לומדים בכל מקום, שבתניא – של אדמו"ר הזקן, בעל ההילולא של אתמול – לא מדבר על כתר בכלל. המדרגה הכי גבוהה בכל התניא היא חכמה דאצילות. כאן היחידה היא שם, והחיה היא גם באצילות אך כבר בז"א דאצילות, מה שכתוב שלפני שהנשמה יורדת לגוף היא "קיימא בדיוקנא קמיה מלכא עילאה".] וחיה היא עצם הנשמה [לכן היא עדיין מקיף.] כמו שהיא באצילות בבחינת נתת [מהמלה "חיה" לומדים שכבר מוכנה להחיות את הגוף – לשון חיות, מחפשת להחיות. אבל לפני כן יש יחידה שלא ששה לרדת, אפילו באצילות גופא מחכמה למדות. לפעמים כתוב שה' גוזר על הנשמה לרדת לגוף והיא מנגדת, כמו צדיק נסתר שלא רוצה להתגלות. כל הרמזים של משה רבינו הם משחק בין חיה ליחידה – משה עולה יה פעמים חיה. הוא לוי, שעולה פעמיים חיה. התלמיד שלו, יהושע הוא יז פעמים חיה – הוא בעצם משה פלוס לוי (משה לוי). הכל משחק של חיה. אבל כל הדברים המיוחדים שלו שייכים ל-לז, יחידה. אחד הדברים המיוחדים, תיכף מברכים ונכנסים לחדש שבט, ומר"ח שבט עד ז' אדר אלה הימים האחרונים של משה רבינו – יחידה ימים – בהם משה אומר את משנה תורה, מסכם את החיים. יש גילוי מיוחד דווקא של היחידה שלו בסוף, יחידה ימים בהם הוא מסכם את החיים – כתוב שתמיד הסיכום הוא להגיע לשרש. יש עוד המון דברים שדווקא קשורים למשה שמקשרים את ה-23 שלו ל-37, קשר חיה ו-יחידה. בכל אופן, "משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו" היינו היחידה שלו, אבל ברגע שהוא מקבל את השליחות – עיקר הדמות של משה שאנחנו מכירים בתורה, "תורה צוה לנו משה" – הוא בבחינת חיה, "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים" אחרי קבלת השליחות. משה שבדור הוא בחינת חיה, מחיה את הדור – איך מחיה אותנו? על ידי שנותן לנו תורה, אומר לנו תורה. הוא מוציא אותנו ממצרים ונותן לנו תורה, וכל זה כבר שייך לבחינת החיה שלו.], ויחידה היא עצם עצמותה של הנשמה כמו שהיא בחכמה דאצילות [לפני הירידה של "נתת".], וזהו אלקי נשמה הוא בחינת יחידה המתאחדת עם יחיד שנתת בי הוא בחינת חיה שנמשכת על ידי נשמה רוח ונפש כי נר"ן הם רק הארת הנשמה וחיה היא בכלל עצם הנשמה, והוא הרצון [אמרנו שכאן היחידה היא בחכמה דאצילות והחיה בז"א דאצילות. בדרך כל מוסבר בחסידות שיחידה היא פנימיות הכתר וחיה חיצוניות הכתר, כלומר שיחידה בחינת תענוג וחיה בחינת רצון – רצון להחיות, רצון לרדת ולהשפיע. ההסבר בחסידות שההבדל הוא בין רוצה למרוצה. אם אתה מרוצה, "שבע רצון", אתה לא רוצה שום דבר, לא צריך שום דבר – המרוצה הוא תענוג. את "נפתלי שבע רצון" דורשים נֹפת לי – הוא מתיקות, הכי כיף לו, לכן הוא "שבע רצון", "נפתלי שבע רצון ים ודרום ירשה". לפי האריז"ל הוא שבט אדר, סוף תקופת החורף. הוא מרוצה, לא רוצה שום דבר. בדרך כלל מסבירים ששני הדברים קשורים, ולכך רומז במשפט הבא (יותר מרומז). עד כה אמרנו שיחידה היא חכמה דאצילות וחיה היא ז"א דאצילות, אבל הוא אומר שחיה היא בכלל עצם הנשמה "והוא הרצון".

בדרך כלל אומרים כשאומרים עצם לעומת הארה היינו כתר לעומת כל שאר הספירות של המודע. כך בדרך כלל בחסידות, הכתר הוא בחינת עצם – כולל גם חיצוניות הכתר – וכל הספירות מהחכמה ולמטה הן הארה של העצם. יש כלל שרבי הלל משתמש בו הרבה, שהכתר הוא מאור, הספירות מחכמה עד יסוד הן אור והמלכות היא זו. הסימן הוא "[קדם מפעליו] מאז" – מאור-אור-זיו. הכתר הוא המאור, כל הספירות מחכמה עד יסוד הן אור, הארה יחסית למאור, והמלכות היא זיו שפחות מאור. איך יודעים שהמלכות היא זיו? כמו שכתוב שלעתיד לבוא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה – השכינה היא בחינת זיו. כשהמלכות יורדת לעולמות בי"ע היא בחינת זיו. אחר כך מה שמתלבש בכל נברא הוא הארה דהארה. אצל רבי הלל יש חמש מדרגות – מאור, אור, זיו (הכל באצילות), הארה (כללית של המלכות שיורדת בבי"ע) והארה דהארה (שמתלבשת בכל נברא, נוצר ונעשה). זו מערכת יסודית מאד בחסידות. למה הזכרנו אותה? כי כתר הוא מאור – מאור הוא עצם. אחר כך, כל מה שיש במודע – מחכמה ולמטה – לא יכול להיות עצם. כלל גדול, מודע לא יכול להיות עצם אלא רק אור ביחס לעצם, למאור, שיש בלא-מודע. כאן מסביר ששרש היחידה והחיה הוא בעצם פנימיות וחיצוניות הכתר, תענוג ורצון, ושניהם בגדר עצם, ונר"נ הם רק בגדר אור. (מה ההבדל בין הארה לזיו?) תשאל מה ההבדל בין אור לזיו. מלכות היא איזה אור חוזר, מבט בראי – הזיו הוא איזה אור חוזר של האור, אבל לא עובר מסך (במאמר הקודם דובר על מסכים). הארה היא אחרי המעבר של הפרסא מאצילות לבי"ע. עיקר מה שצריך להבין הוא ההבדל בין אור לזיו – יש מאור-אור-זיו. אחר כך יש הארה שעוברת דרך מסך, שנקראת בחסידות "אור של תולדה" – מהות אחרת לגמרי. הזיו הוא אור מצומצם, אך עדיין לא מהות אחרת – הוא מעט מן האור.] שזהו מרוצת העצמות [מרוצת מלשון ריצה, לא שבע רצון. הרצון הוא מרוצת העצמות, חיצוניות הכתר.], והגם שאינה עצמות הנשמה ממש כי אם הארת העצמות [עדיין נכלל במושג עצמות, עצם.] שזהו ענין שבא בבחינת מרוצה [וכבר אינו העצם ממש – העצם לא רץ לשום מקום, הוא כבר מרוצה.], וכמו בכחות הנפש, הנה רצון הוא עצמות הנפש, ועם היותו כח הנפש הנה הוא כח המטה את הנפש, ובעומק הענין הנה עונג ורצון שניהם בחינת עצמות הנשמה רק שהעונג הוא הפנימיות [יחסית יחידה] ורצון הוא החיצוניות [חיה], וזהו בחינת נתת שנתינה ההוא דבר עצמי [שנותנים את הדבר בעצמו, רק שיש מעבר מיחידה לחיה – מהעצם, שבשרש הוא תענוג, הוא מרוצה, הוא שבע רצון, והוא ניתן להיות בבחינת רוצה. אם כן, יצא פה שבכתר באמת שתי המדרגות הן תענוג ורצון, אבל בתוך הספירות דאצילות זה ההבדל בין חכמה לז"א. זו התבוננות מאד יפה, שבחכמה יש גילוי של פנימיות הכתר ובז"א יש גילוי רק של חיצוניות הכתר. לא כתוב כאן, אבל נושא שרבי אייזיק מאד אוהב – אחד המשפטים באדרא שהוא הכי אוהב – "ז"א בעתיקא אחיד ותליא". מה פירוש "עתיקא" שם? לא עתיק יומין אלא אריך, חיצוניות כתר. לעניננו כאן, אחרי ה"נתת" – בחיה – הנשמה מצד אחד בז"א, אבל שרשה באריך. ואילו על הנשמה בחכמה נאמר "פנימיות אבא פנימיות עתיק", עתיק ממש.],