ב"ה

הרכבת אנוש לראשנו (ז)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

ט"ו אייר תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

 

ב"ה

למדנו בפעם הקודמת על שלש אותות – שבת, ברית ותפלין – ואמרנו שהם מקבילים לשלשת הדלוגים. נקודה חשובה שלא הזכרנו היא, ששבת היא בחינת אור אין סוף בהפוך ספרות. שבת היא 702 ואור או אין סוף הם 207. אכן, שבת היא הדלוג אל אור אין סוף. למה? כי שבת וענג שבת הם שעשועים עצמיים – "אז תתענג על הוי'" – והשעשועים העצמיים הם חלק הכי עיקרי של המעבר והדלוג מן העצמות. המחשבה הפנימית של שבת נקראת 'אור המאיר לעצמו', שהוא הדלוג מהעלם האור העצמי אל התגלות אור האין סוף, שהוא האור שכבר יוצא להאיר אל זולתו.

שוב, עצמות היא בחינת "העלם עצמי של אור במאור" ללא שום גלוי של אור, אור אין סוף הוא כבר רצון להאיר אל הזולת, ואילו הממוצע העיקרי שביניהם הוא האור המאיר לעצמו. האור המאיר לעצמו הוא בחינת שבת. ברית מילה היא היסוד, והיסוד בא להאיר אל הזולת.

בפעם הקודמת למדנו, שברית המילה באה רק לאחר שבת – "עד שתעבור עליו שבת אחת" – למרות מעלת השמיני על השביעי. כאן רואים זאת מעוד כיוון: שבת היא האור המאיר לעצמו, שהוא הדלוג נעצמות לאור אין סוף, מה שאין כן ברית מילה. היא כבר רצון להשפיע. גלוי הרצון להשפיע הוא כבר הדלוג השני, מאור אין סוף לקו.

נמשיך בכתוב:

בסוד יג מדות הרחמים השבת [שהיא היום השביעי] הוא סוד תקון השביעי (החביב, כידוע [ומובא בפרוש] מהרב המגיד נ"ע) "ואמת"

הוא סוד שע נהורין של אור הפנים. מה זה? זהו גלוי אור השעשועים העצמיים. זהו תקון "ואמת" של שבת. ישנו מאמר חז"ל מפורסם בירושלמי האומר שעם הארץ לא משקר בשבת. מדת האמת כל כך מאירה בשבת, עד שאפילו מי שחשוד על שקר לא משקר בשבת.

(על דרך יום השבת שמקבלת מששה ימים שלפניה, סוד העלאת הברורים, ומשפיעה לששה ימים שאחריה, "מינה מתברכין כולהו יומין").

מבין יג המדות יש שבע לפני השבת ושבע אחריה. כתוב שהשבת מעלה את כל הבירורים של ששת הימים שלפניה, והיא משפיעה ברכה – היא "מקור הברכה" – אל ששת הימים שאחריה. המשכת הברכה היא מן האמת אל הפסוק השני של מדות הרחמים – "נצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה" – ואילו הפסוק הראשון – "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד" – הוא בסוד העלאת הבירורים מן שבוע שעבר  אל האמת. בכל זאת, ששת הימים שאחרי השבת מופיעים בפסוק חדש. יש הפסק, סוף פסוק, לאחר המילה "ואמת", והוא מורה על המעבר משבוע לשבוע.

זהו קשר של העלם. כלומר, אף שהשבת היא אור המאיר לעצמו שאינו שייך אל הזולת, בכל זאת הוא שרש הברכה אל הזולת – "מינה מתברכין כולהו יומין". על הפסוק "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו" דורשים חז"ל "ברכו במן וקדשו במן". איך הוא קידש אותו במן? בכך שלא ירד בו מן. כלומר, למרות שבשת עצמה לא ירד מן, אף על פי כן היא מקור הברכה לכל מה שיבוא אחריה. זהו סוד ההפסק שבין שני הפסוקים ב-יג מדות הרחמים.

האות השני זו המילה, ועליה כתוב בפרוש שהיא כנגד המזל העליון, המזל השמיני. נוצר הוא אותיות צנור, וכתוב שמזל זה הוא הצנור של השפע בדוגמת ברית המילה. הוא כמו צדיק – צנור פתוח וחלול שמחבר וממשיך.

מה המיוחד במזל "נצר חסד"? יש בו אות נ רבתי, והיא מורה על כך שיש בו עוצמה של הדלוג הראשון. אנו מקבילים את המדה הזו אל הדלוג השני, אבל כאן רואים שיש בה מן הדלוג הראשון. יש בברית – בצמצום אור האין סוף – יותר עוצמה מאשר בדלוג הראשון בפני עצמו. העצמות עצמה היא זו שצריכה לצמצם את האור שיצא ממנה, ולכן דוקא בה מופיעה אות רבתי הרומזת לדלוג הראשון.

המילה הוא סוד המזל העליון, תקון השמיני "נצר חסד"

בפרשת מילה [סוף פרשת לך לך] נאמר לאברהם אבינו יג פעמים המילה ברית, ועל כך חז"ל אומרים, שעל המילה נכרתו יג בריתות – "גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות". מוסבר בקבלה וחסידות שאותן יג בריתות הן גלוי של יג מדות הרחמים. בכל זאת, עיקר הגלוי נמשך על ידי המזל השמיני. הגלוי הוא אור אבא, ועליו נאמר שהוא נמשך מכל מדות הרחמים דרך המזל השמיני.

(שרש הקו כנודע).

הדלוג השני הוא מאור אין סוף לקו, וכתוב בכתבי האריז"ל שהקו הוא שערה אחת, כמו המזל השמיני מבין יג מדות הרחמים. שערה בארמית נקראת מֵזְרָא, והיא מתחלפת עם המילה מזלא [אותיות ל ו-ר מתחלפות], כנויו של המזל העליון. לכן ברית מילה קשורה עם הדלוג השני.

עיקר התפלין הם תפלין דרש"י, [שהם] מוחין דאמא שיונקים ממזל התחתון, תקון הי"ג "ונקה"

כעת אנו מייחדים את שלש האותות – אות השבת, אות המילה, אות התפילין – עם שלשת התקונים העיקריים מבין יג מדות הרחמים: השביעי, השמיני וה-יג. המזל השביעי – "ואמת" – קשור עם אות השבת, המזל השמיני – "נצר חסד" – ממנו יונק אור אבא קשור עם אות המילה, ואילו המזל ה-יג – "ונקה" – ממנו יונק אור אמא קשור עם אות התפלין.

ברמז הבא אנו מוצאים קשר בין תפלין אל יג המדות:

(בתפלין של יד ושל ראש ח פרשיות ו-ה בתים כמנין יג וד"ל).

בזוג אחד של תפלין יש שמונה פרשיות וחמשה בתים. בכל בית יש ארבע פרשיות, אבל בתפלין של ראש יש ארבע בתים ואילו בתפלין של יד יש רק בית אחד. כל זאת בסוד המילה אחד – א הוא בית אחד של יש, ד הגדולה היא ארבעת הבתים של ראש ו-ח הן שמונה הפרשיות שבשתיהן יחד. סוד זה הוא על פי סדר ההנחה: קודם מניחים את של יד, ואז יש כבר ארבע פרשיות. ארבע הפרשיות הן המכנה המשותף ליד ולראש, ועל כן אם נפסק להלכה שאם כתבו את הפרשיות של יד בארבעה קלפים התפילין כשרות בדיעבד. לכן, ברגע שיש ארבע פרשיות על היד, הן מתקשרות מיד עם ארבע הפרשיות שבראש, וביחד שמונה פרשיות. אחר כך מניחים את התפלין של ראש, שבהם החידוש הגדול של ארבע בתים.

אחד עולה יג, ומרמז זה מובא הקשר בין תפלין אל יג מדות הרחמים. התקון ה-יג הוא תקון "ונקה", והוא מקור המוחין דאמא של תפלין דרש"י.

עד כאן הקבלנו בין שלשת האותות לשל המדות העיקריות מבין יג מדות הרחמים. רמז נוסף לקשר זה:

והנה ידוע שג' תקונים הנ"ל הם סוד "חיי", "בני" ו"מזוני" דלאו בזכותא – סדר והדרגה דהשתלשלות עלה ועלול – תליא מילתא, אלא במזלא – דלוג בבחינת "אין ערוך" – תליא מילתא.

על שלשה דברים אומרים חז"ל שהם אינם תלויים בזכות אלא במזל. אחד הפרושים למילה זכות הוא סדר והדרגה. כלומר, דבר מובן. בלשון אחרת: העלול משיג את עילתו, וסיבת כל דבר מובנת ומושגת. אבל כאשר יש דלוג הערך, כאשר יש 'אין' באמצע ואין ערוך בין השנים, מתואר היחס בשם מזלא.

כתוב בקבלה, ששלשת הדברים שאינם תלויים בזכות אלא במזלא – "בני, חיי, מזוני" – תלויים באותם שלש מדות עיקריות. "חיי" תלויים בתקון "ואמת", "בני" תלויים בתקון "נצר חסד" [על פי גרסת הרבי מקומרנא], "מזוני" תלויים במזל "ונקה".

בפרט: תקון "ואמת" נקרא 'אור הפנים', סוד השבת. נפסק להלכה, שבשמחת שבע ברכות נחשבת שבת אורח – "פנים חדשות באו לכאן". מהם "פנים חדשות"? זהו אור הפנים של תקון "ואמת", ואלו שע נהורין שבו, עליהם נאמר "באור פני מלך חיים". כלומר, הגלוי של שבת הוא מקור החיים – "חיי".

ברית מילה היא מקור הבנים – "בני" – ואילו התפלין הם מקור הפרנסה. לכן כדאי להשקיע הרבה כסף בתפלין מהודרות. ככל שהן מהודרות יותר כך יש יותר פרנסה. חז"ל אומרים, שפרנסת אדם היא בזכות אשתו, וכך הסברנו בפעם הקודמת שאהבה לתפלין צריכה להיות כאהבת אשתו.

מהו תקון "ונקה"? כתוב בכתבי האריז"ל שאותיות ונקה הן אותיות קונה, ולכן בתפלת שמונה עשרה הבטוי הוא "קונה הכל" [בנוסח האר"י כתוב "קונה הכל" ולא "וקונה הכל" כמו בשאר הנוסחאות]. מבין שלש האותות – שבת, ברית ותפלין – יש רק אחד שאתה קונה. ברגע שאתה קונה את התפלין אתה קונה את הכל – "דעת קנית מה חסרת", ו"אם אין בינה אין דעת ואם אין דעת אין בינה". כלומר, קנין הדעת תלוי בהתבוננות ולא בחכמה. על חכמה נאמר "אם אין חכמה אין יראה ואם אין יראה אין חכמה", אבל הדעת תלויה דוקא בבינה. לכן על ידי המשכת מוחין דאמא – תקון "ונקה" – קונים את הדעת.

לעומת זאת, שבת וברית מילה שונות. על שבת נאמר בפרוש כי היא מתנה מן הקב"ה – "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה". גם ברית מילה נעשית שלא בקנין [אולי האב משלם למוהל, אבל הילד לא משלם כלום].

יש בטוי בחז"ל על תושבי ירושלים "נקיי הדעת שבירושלים". כתוב בקבלה שזו המשכה מתקון "ונקה". זהו עוד קשר בין התפלין למדת "ונקה".

אם כן, יצא לנו ששלשת האותות הם כנגד המדות:

ואמת נצר חסד ונקה סוד השגחה פרטית – שם אהיה (א עולה אלף), "אהיה אשר אהיה" דפסח ראשון (גאולת מצרים) ופסח שני (גאולה האחרונה על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו אמן כמו שיתבאר) וד"ל.

כל הדלוגים הללו הם בסוד השם אהיה, שכן דלוג הוא סוד פסח. פסח זו הפעולה, אבל השם הקדוש שפועל את הפעולה הוא השם אהיה. כאשר אמר הקב"ה למשה רבינו את השם הזה הוא אמר אותו פעמים – "אהיה אשר אהיה" – והוא התכוון שיש שתי גאולות, גאולת מצרים והגאולה העתידה. משה רבינו גילה לישראל רק גאולה אחת כדי לא לצער אותם בידיעה אודות עוד גלות, אבל דברי הקב"ה הם רמז ושרש לשני סוגי הפסח – פסח ראשון ופסח שני. פסח ראשון הוא גאולת מצרים, אבל פסח שני הוא הגאולה האחרונה, הגאולה של המשיח. זו הנקודה העיקרית בכל המאמר שלנו.