ב''ה

הרכבת אנוש לראשנו (ו)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

י"ד אייר תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

 

אנו ממשיכים בנושא שלנו, שלשה דלוגים, שהוא יסוד גדול של ר' הלל מפאריטש ואשר ממנו ניתן להבין את כל התורה כולה. דלוג הוא מלשון פסח ולכן שלש מצות של פסח [היום יד אייר, וכל נושא המאמר שלנו הוא פסח שני], בסוד "חש, מל, מל", הן כנגד שלשת הדלוגים. דלוג ראשון הוא מעצמות לאור אין סוף, דלוג שני הוא מאור אין סוף לרשימה וקו, ודלוג שלישי הוא מן הקו לעולמות.

ר' הלל אמר, ששלשת הדלוגים הללו הם כנגד שלשה מיני אותיות: רברבין, בינונין וזעירין. כעת אנו ממשיכים להסביר, ששלשת סוגי האותיות הם גם מלשון אות ומופת – "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" – ולכן ישנם גם שלשה סוגי אותות. אות במובן זה הוא עוד יותר פנימי. יש בו יותר גלוי של דלוג הערך מאשר באותיות. האותיות מהוות את הטבע, ואילו האות והמופת הם גלוי שלמעלה מן הטבע. זהו דלוג של 'אין ערוך'. כאשר היהודי מקיים את האותות שלו – "מופת היתי לרבים" – הופך הוא עצמו להיות אות ומופת. הוא עצמו נס לגבי הרבים.

אם כן, יש לנו שלשה אותות:

והנה ג' בחי' אותיות הנ"ל הן בסוד ג' אותות דעם ישראל: שבת, ברית מילה, תפלין [כמובא בחז"ל] (שבת ברית תפלין ראשי תבות שבת, שהכל נכלל בקדושת שבת. שבת ברית תפלין עולה ו צרופי שדי [כמובא בכוונות האריז"ל בכמה מקומות] – אות קדש וד"ל).

כעת צריך להסביר את ההקבלה אל שלשת הדלוגים:

שבת הוא סוד דלוג העצמות לאור אין סוף ב"ה, כונת האריכות באחד להמשיך מיחיד לאחד

ר' הלל הסביר, שהכוונה באריכות במילה "אחד" היא להגיע אל מה שלמעלה ממדרגת 'אחד' – אל מדרגת 'יחיד' – ולהמשיך אותה אל תוך מדרגת 'אחד'. זהו הדלוג הראשון. היכן הוא מרומז בקריאת שמע? בשתי האותיות הגדולות שבה. עיקר האריכות היא באות ד של המילה "אחד", ומכאן מובן שכל אות רבתי היא המשכה מעצמות לאור אין סוף, מ'יחיד' ל'אחד'.

(ואותיות עד רברבין סוד "עד הוי' בכם" – "אתם עדי נאם הוי"', ועל כן "גוי ששמר את השבת חייב מיתה" וד"ל).

השבת היא עדות שרק אנחנו מעידים עליה. הרמב"ם פוסק בסוף הלכות מלכים, שאם גוי רוצה הוא יכול לקיים את כל המצות, כולל ברית מילה, חוץ משמירת שבת. מכאן לומדים ששמירת שבת היא עדות מיוחדת אך ורק לעם ישראל.

מהי עדות? עדות היא ברור. בהלכות עדות יש כמה סוגי עדות [יש על כך כמה שיחות יפות של הרבי], אבל העיקרית היא שהעדים באים לברר מציאות שאינה ידועה. עדות בירור שייכת רק על דבר נעלם מן העין. על דבר גלוי לא שייכת עדות. היהודי רואה דבר שנעלם מכל מעשה בראשית, ואף אחד לא יכול להעיד עליו. זה נקרא "עד הוי' בכם", "אתם עדי נאם הוי'".

מהו הדבר הנעלם? רק הדלוג הראשון. הדלוג השני – הצמצום הראשון – כבר שייך לכל מעשה בראשית, אבל הדלוג הראשון נעלם בעצם. בדלוג הראשון ה' מניח את עצמותו מן השעשוע שלו עם נשמות הצדיקים ומתאוה להיות לו דירה בתחתונים. כל ההרגש בכך, שמתוך הטעם הכמוס של הקב"ה הוא מניח את עצמו ומדלג לאור אין סוף – זו עדות שרק יהודי יכול להעיד.

זהו הסוד של שבת ושל הדלוג הראשון. רק מי שהיה שם – "עם המלך במלאכתו" – יכול העיד, והיהודי היה שם. במי ה' נמלך כאשר הוא דילג מעצמות לאור אין סוף? הוא נמלך עם "נשמותיהם של צדיקים", כדרשת חז"ל, "ועמך כלם צדיקים". זה מה שמתגלה בקריאת שמע, וזו האריכות ב"אחד".

והוא סוד שבת הגדול שלפני פסח.

זו ההתכוננות לפסח. שחיטת פסח ראשון היא הדלוג הראשון, ושבת שלפניה היא סוד בקבלה "במי נמלך" על מנת לדלג. ההתכוננות – "משכו וקחו" – היא שבת הגדול. זו השבת הראשונה של עם ישראל. אמנם, "לא נצטוו על שבת עד מרה", אבל למעשה השבת הראשונה בעלת המשמעות לעם ישראל היא שבת לפני פסח. עד כאן הסברנו את סוד השבת בדלוג הראשון [מובא, שדלוג הן אותיות גדול].

ברית מילה באה לאחר השבת דוקא –

חז"ל מסבירים, שהסיבה היא "כדי שתעבור עליו שבת אחת". יתכן שהשרש של ברית מילה גם הוא בעצמות ממש. אכן כך הסברנו, כי כל דלוג נוסף בפנימיות הוא יותר חזק ובעל עוצמה מן הדלוג הקודם, ועל כן יתכן כי יש עוצמה יותר רבה בברית מילה מאשר בשבת, אבל בסדר ההתגלות באה המילה לאחר השבת.

בברית מילה לגבי שבת יש יחסי גומלין: ברית מילה באה לאחר השבת, ועל כן היא צריכה לקבל ממנה, אבל מצד שני מילה היא ביום השמיני, והשמיני הוא מעל לשביעי. יש בה עוצמה יותר גדולה. כך גם בדלוג השני מתגלה עוצמה רבה יותר מאשר בדלוג השני.

בלשון ספר הזהר:

"כיון דאעבר עליה חד שבתא... בגין דאתדבק ואזדמן לגבי ההוא שבת רזא דברית קדישא" [צריך להדבק ולהזדמן אצל השבת סוד הברית הקדוש. איך רואים זאת גם בפסח מצרים?] וכן בפסח מצרים מלו לאחר השבת [הגדול].

באמת מלו ישראל ביום יד בניסן, ואילו הדלוג השני היה ביום טו בניסן, אבל בכל זאת היחס קיים – המילה באה לאחר השבת [אם אכן מלו באותו לילה הרי זה 'כפתור ופרח'].

הקו הוא סוד האות ברית קדש כנ"ל

מובא אצל גורי האריז"ל, שהקו שנכנס אל תוך החלל הוא סוד הברית. הרשימו שנשאר בתוך החלל הוא הברית של הנוקבא, ועל כך כתוב "אשה כמאן דמהילא דמיא", האשה מהולה מרגע לידתה. ברגע שהיא נולדה יש בה את הנקב, והנקב הוא רשימו שנותר ממילא בתוך החלל. אצל האיש הברית היא אור הקו שבוקע אל תוך החלל. אם כן, שתי המדרגות של רשימה וקו הן שתי בריתות – של האשה ושל האיש.

דבר נוסף לגבי הקשר בין הקו וספירת היסוד: כתוב שסיום הארת הקו היא ביסוד ז"א דאצילות. כיוון ש"הכל הולך אחר החתום", והברית נקרא 'חותם', ממילא קשור הקו עם היסוד.

(וסיום הארתו ביסוד ז"א כנ"ל).

דלוג הב' בא על ידי הצמצום הראשון שבכח גבורת עצמותו יתברך ממש להעלים את התפשטות אורו האין סוף. וזהו ענין מעלת יום השמיני דמילה לגבי שבעת ימי שבתא, וכנ"ל שעצמת הדלוג מעצמותו יתברך מתרבה בכל פעם.

זו מעלת היום השמיני על היום השביעי.

הדלוג השלישי הוא הדלוג של התפלין, והוא שייך אל פסח שני. מה עושים בפסח שני שלא עושים בפסח ראשון? מניחים תפלין. זהו הדלוג של הקו לעולמות, ועד כדי נשמה פרטית המלובשת הגוף. איך רואים את הקשר?

אות התפלין נקרא טטפת מלשון הטפה ודבור –

על אף שנאמר בתפלין "וקשרתם לאות על ידך", בכל זאת עיקר האות הוא בתפלין של ראש, עליהן נאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך". היא האות הגלוי. גם התפלין שביד הן אות, אבל הן אות נסתר. לאות הגלוי יש שם בתורה – "טטפות". רש"י מסביר, שפשט המילה הוא הטפה ודבור.

לכן גם על פי שיטת רש"י וגם לשיטת רבינו תם סדר הפרשיות בתוך הבית הוא על פי מי הרואה – "הקורא קורא כסדרן". למה? כל הענין של התפילין הוא בשביל מי שמסתכל בחוץ וקורא אותן, לא כל כך בשבילך.

אם כן, התפילין הן התעוררות של דבור. גם לגבי האדם עצמו נאמר בתפלין "והיו לזכרון בין עיניך למען תהיה תורת הוי' בפיך". דבור הוא מלכות, והסברנו שהדלוג השלישי נעשה מיסוד למלכות. זהו הדלוג אל הדבור:

"למען תהיה תורת ה' בפיך" כמבואר ברש"י – בחינת "מל" הב' מלשון דבור.

רמז נפלא נוסף, המובא בלקוטי מוהר"ן ועוד:

תפלין אותיות נפלתי – [בסוד הפסוק] "כי נפלתי קמתי" – סוד התחזקות חבל ההתקשרות על ידי עבודת התשובה תמיד – "כל ימיו בתשובה".

זהו המוסר השכל העולה מפסח שני, שמי שהיה טמא או בדרך רחוקה ונפל מקבל פתאום חבל התקרות. כמו אחד שנפל לים, שכאשר הוא נאחז בחבל הוא יוצא ממנו. "ניט קיין פארפאל'ן". עיקר כוחם של התפלין הם להציל את הטובע ולהעלות ולהקים את הנופל. מה זה?  שיד ה' פשוטה לקבל שבים, והקב"ה חותר מתחת לכסא הכבוד כדי להחזיר כל נשמה פרטית – אפילו אלו שהמלאכים גוזרים עליהם שאין להם תקנה – ומחזיר אותם בתשובה.

זהו דלוג עצמות, לא דרך המלאכים. ה' מדלג דרך המחתרת. אם רוצים לדעת מה זו מחתרת – זוהי המחתרת של הקב"ה, להחזיר יהודים בתשובה. כך פעל בעל התפלה בספורי מעשיות של ר' נחמן. היתה אצלו מתחתרת מכוונת כדי להוציא נשמות מן התאות שלהן ולהחזיר אותן למוטב. היה מוציא אותן מן הישוב של העולם הזה ומחזיר אותן לשרש שלהן.

סוד המחתרת של הקב"ה הוא הדלוג השלישי, דלוג העצם אל כל פרט על מנת להחזיר אותו בתשובה, והוא סודו של פסח שני. סוד זה מלובש בתוך התפלין. לא יודעים עד כמה לייקר אותן.

בדרך כלל תפלין הם מוחין, שכל, וזה עולה הקנה אחד עם דברי האמב"ם. אצל הרמב"ם צריך מוחין בשביל כל דבר: בשביל לחזור בתשובה ולצאת מהבלי עולם הזה, שכן אם יש לך שכל תוכל לצאת. יש לך בחירה חופשית. לפי זה, איך הקב"ה חותר לאדם מחתרת? הוא ממשיך ונותן לו שכל, ובכך מתקן לו את ההשקפה, את האמונה, ועל ידי כך הוא מוציא אותו מן הבוץ שלו.

[אגב, מובא בהלכות תלמוד תורה שהכוונה הפשוטה של הנחת תפלין היא "לשעבד את המח והלב". בפרט: תפלין של יד הם לשעבד את הלב לקב"ה ותפלין של ראש הם שעבוד המח. בהקשר לכך יש סיפור יפה על בר-מצוה. בר מצוה הראשון בחב"ד היתה של אדמו"ר האמצעי, בנו של אדמו"ר הזקן, וידוע מנהג חב"ד להתחיל להניח תפלין חודשיים לפני הבר מצוה, ולא חודש אחד כמנהג שאר העולם. מסופר שהיה לאדמו"ר האמצעי מגיל חמש מלמד פרטי, חסיד בעל שעור קומה וכו', שהיה גר בעיירה אחר. אדמו"ר הזקן היה גר בליוז'נא, ואותו מלמד היה עוזב את ביתו ומשפחתו ועובר לגור בבית אדמו"ר הזקן, חוץ מן החגים. שלש פעמים בשנה הוא חזר הביתה. בכל פעם, שמרות שהיה מובן מאליו, לפני שהיה חוזר לביתו היה נכנס לאדמו"ר הזקן ובכל פעם היה הרבי אומר לו שיחזור אי"ה לאחר החג להמשיך ללמד. פעם אחת לפני ראש השנה – כל חודש תשרי היה בביתו – בא כמנהגו להפרד מאדמו"ר הזקן, הרבי ברך אותו בשנה טובה וכו', אבל את המשפט 'תחזור אחרי ראש השנה ללמד' הוא לא אמר. המלמד היה בדילמה ולא ידע מה לעשות, האם צריך לחזור או לא. הוא היה מסופק, אבל 'על הספק' הוא חזר אחרי ראש השנה, נכנס לחדר של אדמו"ר האמצעי והתחיל ללמוד איתו. פתחו דף גמרא, ופתאום המלמד שם לב שהוא כבר לא מבין מה הילד אומר, ואין לו מה לדבר איתו. הוא הבין שמשהו התרחש כאן, שאדמו"ר האמצעי עלה למדרגה שבה הוא לא מבין כבר. הוא שאל אותו מה קרה? ענה לו אדמו"ר האמצעי שלפני ראש השנה התחיל להניח תפלין, ולפני ההנחה הראשונה ברך אותי אבא שהתפלין יפעלו אצלי 'פתיחת המח ופתיחת הלב', וברגע שהתחיל להניח אותן הברכה התקיימה.

לכאורה, הרי בשולחן ערוך כתוב שתפלין באות לשעבד את המח והלב, ואילו הברכה בסיפור היתה שהן יפתחו את המח והלב. לכאורה אלו דברים הפוכים. לשעבד זו מחויבות גמורה אל רצון וחכמת ה'. זהו ההבדל בין תורת הנגלה לבין תורת החסידות. כל ענין החסידות הוא לפתוח את המח והלב, לפתוח את החושים.

רואים מן הסיפור הזה, שיש בתפלין כח לפתוח, וברגע שפותחים את המח והלב יכול היהודי לחזור בתשובה, ומכאן הקשר בין תפלין לבין הדלוג השלישי, בו נותן ה' כח מיוחד לכל אחד ואחד לקום מתוך נפילה – "כי נפלתי קמתי"].

בפסח שני יש הנחת תפלין מה שאין כן בפסח ראשון.

קודם אמרנו ששבת הראשונה של עם ישראל היא שבת הגדול, אבל השבת הראשונה של כל העולם היא שבת בראשית:

(שרש השבת הוא בשבת בראשית, [ורק אחר כך באה] המילה [בה] נצטוה לאברהם אבינו. בפרשיות התפלין כתובה יציאת מצרים [ואם כן על פי פשט זהו הסדר של שלשתם. שבת היתה תיכף ומיד במעשה בראשית, המילה נתנה לאברהם ואילו תפלין תלויות ביציאת מצרים]. נמצא ששלמות הזכרון של יציאת מצרים הוא בפסח שני דוקא,

...כמו שכתוב במאמר שמובא מספר הזהר, שאחרי שלשים ימים הדבר פתאום חוזר חזק מאוד בזכרון. למה לקח שלשים יום עד לפסח שני? בשביל מי נועד פסח שני ? בשביל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה, וזה לא דבר שדורש שלשים ימים. מוסבר בזהר [שיובא בהמשך], שיש רושם של דבר שנמשך שלשים ימים, וכשהוא מגיע לסוף, לשיא, הוא חוזר בסוד אור חוזר, שהכלל בו הוא "כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש". המלכות של האור הישר נעשית כתר של האור החוזר.

לכן, על פי פשט, פסח שני הוא סוד התשובה. תשובה היא אור חוזר, וזהו תוקף הזכרון. על פי פשט, עיקר הזכרון הוא בהגדה של פסח, כמו שכתוב "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", אבל באמת אם הפסח ממש מתהווה ומתרחש הוא כבר אינו בגדר זכרון. עיקר הזכרון הוא דוקא בפסח שני, וזהו הטעם הכי פנימי לקשר בינו ובין מצות תפלין. למה? כיוון שהתפלין חיזוק תוקף הזיכרון של יציאת מצרים – "והיו לזכרון בין עיניך למען תהיה תורת הוי' בפיך".

אם כן, היום המיוחד של תפלין הוא היום, פסח שני [מקוה שכולם הניחו תפלין היום, גם של רבינו תם], יום חזוק הזכרון של יציאת מצרים.

נקודה נוספת:

סוד דלוג אות התפלין – מזל שור דחדש אייר וד"ל).

יש על כך ספור של ר' נחמן [מלך ואב]. מובא בו, שחודש ניסן הוא טלית ואילו חודש אייר הוא תפלין. למה? בגלל שהם מזלות טלה ושור. טלית עושים מצמר ואילו תפלין עושים משור. זמן אכילת פסח שני הוא בליל טו אייר, בו סיהרא באשלמותא, ועל כן הוא שלמות אותו החודש.

שור הוא בחינת ראיה – "והיו לזכרון בין עיניך" – ויום זה הוא שלמות הראיה והזכרון של "בין עיניך" לזכור את יציאת מצרים. על ידי זכרון זה נעשה הדלוג השלישי בפועל ונפתח המח והלב. מה מבקשים כשעושים תשובה? מבקשים "הפותח שער לדופקי בתשובה". כל תשובה מבקשים פתיחה חדשה, והפתיחה היא סוד התפלין, שאיזה חידוש חדש נפתח במוח ובלב של היחיד, וזהו חבל ההתקשרות של ה' להקים אותו מן הנפילה שלו.

בפרט: דרך רחוקה הוא אחד שיש לו דעות כוזבות ופגם השכל, ואילו טמא הוא מי שיש לו טומאת המדות מצד הלב. בתפלין זהו ההבדל בין תפלין של יד לתפלין של ראש [בהמשך יסביר באריכות]. על ידי התפלין מטהרים לו את המח והלב ומחזירים אותו בתשובה.

יוצא לנו, שבחודשים הללו פסח שני הוא יום התשובה. אמנם יש חודש שלם של תשובה – חודש אלול – ראש בשנה ויום כפור, אבל מבין שלשת החודשים של תקופה זו זהו יום התשובה. דרך אגב, משהו מענין שהרבי שליט"א מרבה לדבר עליו: יציאת מצרים מוזכרת בתורה רק לגבי החודש הראשון, החודש השני והחודש השלישי. מנין כל החודשים הוא ליציאת מצרים, אבל הבטוי "לצאת בני ישראל מארץ מצרים" בהקשר של מנין החודשים מופיע רק ביחס לשלשת החודשים הללו. גם כל החגים הם "זכר ליציאת מצרים", אבל לא מוזכרת בהם יציאת מצרים בסמיכות למנין החודשים. למה? כי עיקר יציאת מצרים היא בחודשים אלו, ויום התשובה של התקופה הזו הוא יום פסח שני.

עוד נקודה קטנה על הדלוג השלישי: דלוג זה הוא מיסוד למלכות על מנת לעורר את הדבור. זה כמו לכבד את האשה. אצל חסידים יש ווארט, שצריך לאהוב את התפלין כמו שאוהבים את האשה – בכבוד, באהבה, בחבוק ובנשוק. זו הדוגמה של היחס המתוקן. לענינינו, פשוט שזהו עוד סימן לכך שהתפלין הם סוד הדלוג השלישי אל המלכות.

לחיים!