ב"ה

הרכבת אנוש לראשנו (ב)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

א' אייר תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

התחלנו אתמול ללמוד את הסוד המובא ברעיא מהימנא על מצות הפסח – שתי מצות בפסח ראשון ומצוה אחת בפסח שני. שחיטת הפסח בזמנו, ב-יד בניסן אחר חצות, אכילת הפסח בליל טו ואכילת פסח שני ביום טו באייר. התחלנו להסביר ששלש המצות הללו הן בסוד "חש, מל, מל".

נמשיך את ביאור המאמר של ר' הלל:

והנה להבין כל זה יש להקדים המובא בלקוטי הגהות לספר התניא עמוד פט:

זהו קטע קצר מדבריו, שבתוכו הוא אומר הרבה דברים גדולים מאוד. הסגנון בו קצת מבולבל, שכן הוא אינו כתב יד מר' הלל עצמו, אלא של אחד מתלמידיו [לא ידוע מי הוא]. הוא הודפס בזמן האחרון בהגהות לספר התניא, כי הקטע הזה היה כל כך חשוב לאותו תלמיד עד שהוא העתיק אותו על גבי העמוד הראשון של ספר התניא שלו.

בענין הדלוגים מר' הלל ז"ל [מיד נסביר מה אומר המושג 'דלוג']. דלוג אחד מעצמות לאין סוף. דלוג שני מאור אין סוף לרשימה וקו [והוא הנקרא סוד הצמצום בספר עץ חיים]. דלוג שלישי מקו לעשר ספירות [של 'אדם קדמון'] עד [עולם] העשיה. וזה ג' בחינות קדושות

כאשר אנו אומרים "קדוש קדוש קדוש" אנו מדלגים שלושה דלוגים מלמטה למעלה, עד שחוזרים אל העצמות.

וגם ג' בחינות אתוון רברבין, אתוון בינונין, אתוון זעירין.

יש בתורה שלש מדרגות של אותיות. מהי אות? אותה היא הופעה, להגיע, כמו בפסוק "אתה ברבבות קדש". הופעה חדשה היא דלוג. המילה אות קשורה עם אות ומופת, וגם הופעה חדשה שלא לפי ערך המציאות הקודמת. בהמשך נסביר, שחז"ל דרשו על יציאת מצרים את הפסוק "מדלג על ההרים", בה הקב"ה דילג בחישוב הקץ והוציא אותנו משם.

אם כן, יש שלש מדרגות של אותיות: האותיות הגדולות, האותיות הבינוניות שהן רוב אותיות התורה, ואותיות קטנות. האותיות הגדולות הן בסוד הדלוג הראשון, מעצמות לאור אין סוף. האותיות הבינוניות הן בסוד הדלוג השני, מאור אין סוף לרשימה וקו בסוד הצמצום. האותיות הקטנות שבתורה הן בסוד הדלוג השלישי, מן הקו אל העולמות.

וזה ג' בחינות יחיד אחד קדמון.

זהו הקטע הכי קשה להבנה. מדוע? לכאורה, מדרגות "יחיד, אחד, קדמון" כולן הן לפני הצמצום, ואילו בשלשת הדלוגים שלנו רק הדלוג הראשון נעשה לפני הצמצום, בעוד הדלוג השני הוא הצמצום בעצמו והשלישי רק אחריו. את הענין הזה נצטרך להסביר בהמשך.

סוד נוסף: הדלוגים קשורים עם המצוה להאריך באחד בעת קריאת שמע – "כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו". על פי חז"ל, עיקר האריכות היא באות ד מן המילה אחד, והיא אות ד רבתי. כאמור, אות גדולה היא הדלוג הראשון מעצמות לאור אין סוף, ואם כן סוד האריכות באחד היא להמשיך ממדרגת 'יחיד' אל מדרגת 'אחד'.

וזהו האריכות של אחד להמשיך בחינת יחיד לבחינת אחד.

זהו הדלוג הראשון, וזו עיקר העבודה של קריאת שמע. לקפוץ ולדלג מעצמות לאור אין סוף. לאחר אמירת הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", שהוא הדלוג מ'יחיד' ל'אחד',  אומרים את המילה 'ברוך':

וזה בחינת ברוך – מעצמך מאליו וממילא – לבחינת הוי' –

כאן הוא עובר להסבר המילה 'ברוך' מתוך נוסח הברכה שטבעו חז"ל בברכות, ולא רק במשפט "ברוך שם כבוד מלכותו" שבקריאת שמע. מטבע הכרה הוא "ברוך אתה הוי' אלקינו מלך העולם...". הוא מסביר שמילה 'ברוך' באה לדלג לבחינת 'הוי'':

היינו ב' בחינות: רשימה וקו, וגם לעשר ספירות המיוחדים בעצמותו [של מדרגת 'קדמון'] – [שזו בחינת] אלהינו – היינו בחינת נשמות בגופים.

כלומר, באמירת המילה 'ברוך' נמשך הדלוג ממדרגת 'אחד' אל מדרגת 'קדמון', או מאור אין סוף אל שרש הרשימה וקו. זהו הדלוג השני. שם 'הוי'' כולל את הרשימה והקו, ואילו שם 'אלקינו' כוללת את התלבשות האלקות בתוך העולמות ממש. שרש אותה ההתלבשות בתוך העולמות כפי שהיא לפני הצמצום היא מדרגת 'קדמון'.

כלומר, הדלוג השני הוא אכן מאור אין סוף לרשימה וקו, אבל בשרש הוא הדלוג ממדרגת 'אחד' אל מדרגת 'קדמון'. הדלוג השלישי הוא מקו לעשר ספירות ועד העשיה, אבל בשרש הוא הדלוג ממדרגת 'קדמון' אל המציאות, אל הנשמות שבתוך גוף.

במונחים שהוזכרו: האריכות ב"אחד" היא הדלוג ממדרגת 'יחיד' למדרגת 'אחד'. כאשר אומרים 'ברוך' – גם באמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" וגם במטבע הברכה – זהו הדלוג מאור אין סוף לרשימה וקו. כאשר אומרים 'אלקינו' זהו הדלוג השלישי, מן הרשימה וקו עד לעולמות ועד לנשמות המלובשות בגוף.

במילים "עשר ספירות המיוחדים בעצמותו" הכוונה היא אל עשר ספירות שבבחינת 'קדמון', בעוד במילים "מקו לעשר ספירות" של הדלוג השלישי הכוונה היא החל מעשר ספירות של 'אדם קדמון', דרך עשר ספירות של עולם האצילות ועד לעשר הספירות של עולם העשיה. העולמות הם מקום התלבשות הנשמות בגופים, שכן בהם ישנה כבר מציאות של כלים.

עד כאן הסבר סוד הדלוגים. עדיין לא הסברנו את הקטע הזה די הצורך [זהו קטע קשה] אבל הוא יסודי ביותר, וכולל את כל חכמת האמת. מובא בו גם החידוש העיקרי של החסידות לגבי הקבלה, והוא הדלוג הראשון. כל הקבלה עוסקת בדלוג השני, הוא הצמצום הראשון של עץ חיים, ולא מוזכר בה הדלוג העצמות לאין סוף. שלשה דלוגים הם הסיכום של כל חכמת האמת עם החידוש של החסידות.

נתחיל להסביר את הענין. ברגע שאנו מדברים על שלשה דלוגים חייב להיות להם קשר לפסח. למה? נמשיך לקרוא:

שלשה דלוגים אלה הם בסוד שלש המצות הנ"ל בענין פסח – "פסח" לשון "דלוג".

פשט המילה פסח הוא דלוג. כתוב בחסידות, שהנאמר בתורה "ופסח הוי' על הפתח" הוא כנגד הפסוק "מדלג על ההרים" משיר השירים, ואף מוסבר באריכות ההבדל בין שני הבטויים. כיוון שפסח הוא ענין של דלוג, וכיוון שיש על פי מנין הרעיא מהימנא שלש מצות בפסח, יש ודאי שלשה סוגים של דלוג, שהם המפתח להבנת כל חכמת האמת.

כאמור, שלש המצות הן כנגד "חש, מל, מל" – העלם, גלוי לעצמו, גלוי לזולת – בדרך עליה מלמטה למעלה. "חש" היא עבודת ההכנעה, ובעבודה מלמטה היא הנמוכה ביותר, אבל היא פועלת ומעוררת את הדלוג הכי גבוה אצל הקב"ה – הדלוג הראשון המעצמות לאין סוף. עבודת ההבדלה פועלת את הדלוג השני מאור אין סוף לרשימה וקו, ואילו עבודת ההמתקה וה"אתהפכא חשוכא לנהורא" פועלת את הדלוג השלישי בו מתגלה האלוקות בתוך העולמות ממש.

תמיד כאשר לומדים את הסוד של "הכנעה, הבדלה, המתקה" נשאלת השאלה: האם סדר זה הוא מלמטה למעלה או מלמעלה למטה? אכן, לפעמים משמע ש"חש" הוא הכי גבוה, בעוד "מל, מל" הן בדרך ירידה, ולפעמים משמע – כמו באגרת הבעש"ט בה הסדר מקביל אל "עולמות, נשמות, אלהות" – כי הוא מלמטה למעלה. כך הוא הסדר גם ב"השתלשלות, התלבשות, השראה", אבל בשרש יתכן גם סדר הפוך.

אם כן, עיקר הבנת הסוד של "הכנעה, הבדלה, המתקה" הוא להבין כיצד על ידי העבודה מלמטה למעלה נמשכים שלשה דלוגים מלמעלה למטה:

על ידי ההכנעה והשפלות למטה שהוא ענין הנחת עצמותו [בלשון החסידות, שמניח את עצמו בצד כאילו אינו כאן] מכל וכל – "בטל רצונך מפני רצונו" –

ידוע כי "רוח אייתי רוח ואמשיך רוח", וכל מה שאדם עושה מלמטה מתקיים בו "הוי' צלך", ועל כן אם יכול האדם ברוב הכנעתו ושפלותו להניח את עצמו בצד ולהוציא את עצמו לגמרי מן התמונה, כך כביכול הקב"ה יכול אותו הדבר. מה זו 'הנחת עצמותו' אצל הקב"ה? זהו הדלוג מעצמות לאור אין סוף. 'עצמו' זו עצמותו, והוא מניח אותה ומגלה במקומה את האור שלו.

הכנעה כאן אינה הכנעה של גוי, להבדיל, שנכנע ומרים ידיים. אצל יהודי מלבד ההכנעה להשגחה הפרטית של ה', עיקר ההכנעה היא אל הרצון של ה' – "בטל רצונך מפני רצונו". הכנעה לרצון ה' היא קבלת עול מלכות שמים, ולכן עיקר ההכנה היא קבלת עול, על ידה:

מתעורר בעצמותו יתברך כביכול הרצון המוחלט להיות משפיע לנשמות ישראל שבגופים וכו' כמו שיתבאר בפנים,

המדרגה הראשונה, בה הקב"ה כביכול יוצא מעצמו, נקראת בלשון ר' הלל 'רצון מוחלט להיות משפיע'. זו לא מדרגת אור אין סוף, אלא רק מה שבינו לבין העצמות. הוא תחלתו של הדלוג הראשון:

והוא [רצון זה] ענין הנחת עצמותו יתברך – הדלוג הראשון מעצמות לאור אין סוף, מבחינת "יחיד" לבחינת "אחד".

נסכם: למדנו שעל ידי העבודה הראשונה מלמטה, עבודת ההכנעה והנחת עצמותו, זה עושה את הפסח הראשון, את הדלוג הראשון.

על ידי [שאדם מתעסק ב]עבודת ההבדלה [מלמטה, ומהי?] – עיקר עבודת התורה והמצות [הכנעה היא קבלת עול מלכות שמים, אבל קיום המצות בפועל הוא] "להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור" – נמשך, בדרך דלוג [הוא הדלוג השני], סוד הקו מהאור אין סוף ב"ה לתקן ולברר את מקום החשך שנתהווה על ידי הצמצום הראשון (הבדלה כללית בין קדש לחול),

ישנן שתי הבדלות: יש הבדלה כללית, שעל ידה נעשה צמצום. על ידי הצמצום נשארת השערה של תכנית מעשה בראשית, והיא נקראת 'מלבוש'. זהו סוד הרשימו, וזו הבדלה כללית. קודם היתה מדרגת 'קדמון' נמצאת ב"מציאות בלתי נמצאת" – בלשון החסידות – בתוך אור אין סוף ולא היתה מובדלת ממנו, ועל ידי הצמצום נעשית הבדלה כללית. זו הבדלה כללית, אבל על ידי המשכת הקו נעשית הבדלה פרטית, והיא נקראת בירור. שוב, על ידי הצמצום נשאר רושם, והוא הבדלה כללית בין אור אין סוף ובין כח ההיולי של כל העולמות [כך מכונה הרשימו]. על ידי בקיעת אור הקו אל תוך חושך הצמצום נעשית לאט-לאט פעולת בירור. על שני מיני בירור ישנם מאמרים ארוכים מאדמו"ר האמצעי. כמו בהלכות שבת, יש בירור של אוכל מתוך פסולת ויש בירור פסולת מתוך אוכל. בבירור הראשון נבררת כל הפסולת, כל המציאות התחתונה, מן המציאות העליונה. אחר כך נעשה בירור הפוך, שענינו הוא להוציא את כל הנקודות הטובות מתוך העירבוביה של "אור וחושך משתמשים בעירבוביה" שנשאר לאחר הצמצום הראשון.

אם כן, הבירור הראשון הוא כמו בירור של אוכל מתוך פסולת, וזו הבדלה כללית. אחריו בא בירור שני, והוא ענין המשכת הקו שבא לברור את הפסולת מתוך האוכל. זה בירור שני והוא הבדלה פרטית. שניהם כביכול בחינת הבדלה לגבי הקב"ה, בעוד הדלוג הראשון הוא בחינת הכנעה אצלו. הבדלה ראשונה היא הבדלה של צמצום, המשאירה עירבוביה, ואחריה בא בירור על ידי הקו. הקו נקרא "קו המדה", הבא למדוד את מציאות הרשימו, להוציא ממנו את החלקים המתוקנים ולברוא על ידי כך את העולמות בתוך חושך החלל.

כלומר, הוא בא:

להאיר את הלילה – "לילה כיום יאיר" בליל שמורים, בסוד אמירת הלל,

כאשר הקו מאיר בוקע אל תוך החושך של החלל הפנוי, אל תוך הצמצום, הוא מאיר את הלילה. זהו סודו של ליל פסח ראשון, זמן אכילת הפסח. הוא נקרא "ליל שימורים", ועליו נאמר הפסוק "לילה כיום יאיר". פתאום יש אור בתוך הלילה, ולגבי הצמצום זהו אור הקו. מה אנו עושים באותו הלילה? אומרים הלל. מה זה הלל? הלל הוא אותיות לילה, אבל משמעותו היא אור, כמו בפסוק:

"יהל אור", בלילה, [ומה עוד עושים באותו לילה? מאירים על ידי סיפור] "וכל המרבה לספר – להאיר – ביציאת מצרים הרי זה משובח".

בעבודת הבינוני [אשר עיקר עבודתו היא עבודת הבדלה של 'אתכפייא', בכל זאת כתוב בספר התניא פרק נג שיש גם לבינוני עבודת 'אתהפכא', כאשר אצלו] עיקר ה"אתהפכא חשוכא לנהורא" הוא בלבושי הנפש [ולא במדות הפנימיות], [אלא ב]מחשבה דבור ומעשה,

הבינוני הופך את הלבושים של הנפש – המחשבה, הדבור והמעשה – לאור. הצדיק הופך גם את המדות הפנימיות, את הלב, לטוב אבל הבינוני אינו מסוגל לכך. הוא אינו מסוגל להפוך את הלב להיות "לבי חלל בקרבי", אבל על הלבושים הוא יכול לשלוט ולהפוך אותם לטוב, כך שהמחשבה הדבור והמעשה יאירו. זו אתהפכא בתחום הלבושים.

אך בעבודת הצדיק האתהפכא מגיע לעצם המדות שבלב. יציאת מצרים היתה בעיקר בבחינת עבודת הבינונים שנאמר "כי ברח העם", ומבואר בתניא פרק ל"א שהוא בחינת שמחת הבינוני בצאת הנפש האלהית מגלות הסטרא אחרא היא טומאת מצרים בשעת התורה והעבודה

מבואר שם, שעיקר עבודת הבינוני כי כמו יציאת מצרים. כלומר, לברוח. הוא שמח בכך שהוא יכול לשבת וללמוד תורה, ולקיים את מאמר חז"ל "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש". ברגע של קיום תורה ומצות הוא ברח ['חאפט'] מן הקליפה שלו. כל אחד נתון בתוך קליפות, בתוך רע של עצמו, אבל יש לו הרגשה של אחד שיכול תמיד לברוח מן האחיזה של אותן קליפות אל בית המדרש ואל קיום התורה והמצות. הוא בורח מן הרע שלו – "כי ברח העם" – אל תוך עבודת ה'. הוא שמח באפשרות שנתנה לו מלמעלה להתאחד עם הקב"ה באמצעות התורה והמצות.

כל זאת היה בליל טו בניסן:

(והוא בחינת ההבדלה "בין הטמא ובין הטהור" הנ"ל שעל ידי הקו וד"ל).

הרי במצרים היו שקועים ב-מט שערי טומאה, וברגע שיצאו ממצרים הרי זה בסוד "מי יתן טהור מטמא לא אחד". הטהור נולד מטמא, כדרשת חז"ל על אברהם שנולד מתרח. תרח הוא טמא ואברהם טהור, ובכל זאת הוא נולד ממנו. כך יציאת מצרים היא לידה, ועם ישראל נולד מתוך הטומאה של מצרים. זוהי בחינת הבדלה, כאשר עיקר ההבדלה בין הטהור למטמא היא פעולת אור הקו. הצמצום משאיר את העיבור בתוך הרחם, את הרשימו תוך החלל, והוא כמו עם ישראל בתוך מט שערי טומאה של מצרים.

הקו בא לבקוע את הרחם. בספר הזהר נקרא סוד זה נשיכת הנחש את האילה בכדי שתוכל לילד. הוא בא לפתוח את חושך הצמצום על מנת להציא את האור ששקוע שם. כל זאת עבודת הבינוני בתורה ובמצות הבורח מן הטומאה אל הטהרה.

קודם הסברנו, שפסח ראשון הוא כנגד עבודת הצדיקים בעוד פסח שני הוא כנגד עבודת בעלי תשובה, אבל כאן רואים כי אותם צדיקים הם צדיקים של בינונים. אלו אינם הצדיקים של ספר התניא, אלא רק ביחס לבעלי תשובה. החלק הראשון של ספר התניא נקרא 'ספרן של בינונים' ואילו החלק השלישי נקרא 'אגרת התשובה'. מסביר הצמח הצדק באגרת השלום [שלמדנו לפני שנה], שמי ששומר את כל התורה והמצות כמבואר בחלק הראשון של התניא נקרא צדיק. אמנם רק בשם המושאל, אבל נקרא צדיק. עיקר העבודה שלו היא צדק. כלומר, הוא שומר את התורה והמצות, אבל ישנה עבודת נעלית יותר, והיא עבודת התשובה, עליה נאמר כי "במקום שבעלי תשובים עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".

אם כן, אף על פי שהסברנו אתמול כי פסח ראשון הוא עבודת הצדיקים ואילו פסח שני הוא עבודת בעלי התשובה, בכל זאת אותם הצדיקים הם בעצם הבינונים של ספר התניא. עבודת הבינוני היא להיות שלם בשמירת התורה והמצוה, ובכל רגע לברוח מן הרע.

נרחיב: יש בתניא שני סוגי בינוני. יש בינוני ששמירת הורה והמצות היא דבר טבעי אצלו, והוא אינו צריך להילחם מלחמה כבדה. הבריחה אצלו היא דבר שיגרתי, בלא מאמץ עילאי של מסירות נפש כמו בעבודת התשובה. על מדרגה זו נאמר "לא עבדו". אין לו עבודה, שכן עיקר העבודה היא התגברות לעשות יותר מן השגרה. על אחד כזה נאמר בגמרא "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים למי ששונה פרקו מאה ואחד". מאה פעמים היתה הרגילות, ואינה דורשת מלחמה, ובינוני כזה נקרא "לא עבדו". לעומת זאת, בינוני שלומד עוד פעם אחת נקרא כבר עובד ה', והוא כבר בדוגמת בעל תשובה.

שוב, על פי פשט, בינוני זו שלמות קיום התורה והמצות, והיא עבודת ההבדלה. העבודה בה היא כל הזמן להבדיל ובמדה מסוימת כל הזמן לברוח. זה שלומד מאה פעמים הוא הבינוני ה'מתנגד', לא בעל התשובה. החסידות רוצה שתהיה בינוני ובעל תשובה ביחד, וזה נקרא "עובד אלקים".

כתוב, שמשיח בא להחזיק את הצדיקים בתשובה. צדיק, על פי פשט, הוא מי ששומר את התורה והמצות, ולהחזיר אותו בתשובה זה לתת לו עבודה מתמדת של מאמץ עילאי, לא של שגרה. אזי הוא בעל תשובה עוד בהיותו בינוני. על פי פשט, תשובה אינה מצוה תמידית אלא רק אם עברת עבירה, אבל החידוש של המשיח הוא שגם תשובה היא מצוה תמידית. לכן כל החסידות מדברת על כך שתשובה היא מצוה בכל רגע.

אכן, יש עבודה יותר נעלית, והיא עבודת האתהפכא ממש:

על ידי עבודת התשובה מאהבה, עבודת ההמתקה – "אתהפכא טעמין מרירו למיתקא" –

מה זו תשובה מאהבה? האדם היה שקוע בעבירות, אבל הוא שב לה' מאהבה כל כך רבה עד ש"זדונות נעשו לו כזכויות". כלומר, הוא המשיך אור ממש אל תוך התחתונים "שאין תחתון למטה ממנו". היתה מציאות תחתונה ביותר והוא החדיר לתוכה את האור עד שאפילו הזדונות הפכו לזכויות. ממילא, תשובה מאהבה היא הדלוג השלישי, בו האור מדלג מטה-מטה.

על ידי עבודת המתקה, של תשובה אמיתית מאהבה, נעשית אתהפכא. כאמור, לבינוני רגיל יש אתהפכא רק בלבושים, אבל לבעל תשובה אמיתי יש אתהפכא אפילו יותר מאשר לצדיק. הצדיק הופך את המדות של הלב, אבל הוא אינו הופך את המציאות החיצונה. לעומתו, בעל תשובה הופך ממש זדונות – טומאה גמורה – לזכיות, לקדושה גמורה.

כעת הסברנו שלש מדרגות של 'אתהפכא': יש אתהפכא בלבושים, והיא כאשר המחשבה הדבור והמעשה כל הזמן מאירים. עבודה זו שייכת אל הבינוני. יש אתהפכא של מדות הלב, והיא כאשר אין לאדם יותר תאוה מלבד תאות ה'. זוהי תאות הצדיק – "תאות צדיקים אך טוב" – ובספר התניא זו מדרגת הצדיק. אבל יש אתהפכא של בעל תשובה, והיא כאשר הוא הופך את העבירה, את הזדון, לזכות. זו אתהפכא עצומה. יש להם מצות כאלו שאין לצדיק. בשביל צדיק אכילת חזיר היא עבירה, לא מצוה, ופתאום אצל בעל תשובה זו זכות. יש לבעלי תשובה יותר מתריג מצות, שכן מלבד כל המצות יש להם גם את כל העבירות. ליתר דיוק: הוא הופך את כל שסה מצות לא-תעשה למצות עשה, וכעת יש לו תריג מצות עשה.

כאשר הוא עשה מעשה עבירה הוא יצר מציאות. למשל, אדם שבישל בשר עם חלב. כתוב בספר החינוך ובכתבי האריז"ל, שמעשה כזה הוא לקחת שני דברים מותרים וליצור מציאות חדשה, ליצור כישוף. הדבר הזה הוא אסור גמור. מובא בספר התניא, כי על מציאות כזו אומרים חז"ל "'מעות לא יוכל לתקון' – זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר".

מכל הדברים עולה, כי תשובה היא אתהפכא במציאות, וזהו סוד הדלוג השלישי – להמשיך את אור ה' אל תוך המציאות ממש, ולהפוך אותה לגמרי. אם כן, פסח שני הוא הדלוג מן הקו למטה-מטה, באמצעותו:

מדלג אור הקו לכל ספירה שבכל עולם וכן לכל נשמה ונשמה שבגוף בפרט. [מבואר בכתבי האריז"ל, כי] הארת הקו מסתיימת ביסוד ז"א דאצילות, בחינת "צדיק יסוד עולם" – "מל" [הראשון] מלשון ברית מילה – אך עיקר הדלוג האחרון הוא מיסוד למלכות

קודם אמרנו שהדלוג האחרון הוא מן הקו אל 'אדם קדמון' ועולמות בי"ע, אבל כיוון שהקו מאיר עד יסוד ז"א מבואר בחסידות שעד אליו זה בגדר הקו. לכן, עיקר הדלוג השלישי הוא מיסוד ז"א אל מלכות דז"א, שזהו יחוד קוב"ה ושכינתיה בלשון הקבלה. על איזו מלכות דאצילות מדובר כאן? במלכות דאצילות יש שני מצבים: כמו שהיא באצילות בבחינת 'זנב לאריות', וכמו שהיא יורדת להחיות את העולמות התחתונים בי"ע להיות 'ראש לשועלים'. עיקר הדלוג השלישי הוא מן ה"צדיק יסוד עולם" להיות 'ראש לשועלים'.

לדוגמה: זהו דלוג מן הרבי, שהוא "צדיק יסוד עולם", אל חסיד שבעצמו אינו מאה אחוז בסדר ויש לו איזו עדה של שועלים שהוא מנהיג. הדלוג הזה הוא הדלוג השלישי, סוד התשובה מהאהבה.

כאשר היא בבחינת "ראש לשועלים" להוות ולהחיות את העולמות התחתונים, הנפרדים מגלוי אחדותו יתברך, ו[היא עושה זאת על מנת] להחזירם למוטב.

כתוב, שהמלכות לא יכולה לדלג אל העולמות התחתונים מבלי לקבל כח מן ה"צדיק יסוד עולם" אליה, בהיותה ראש לשועלים. אותו חסיד, ללא האור של הרבי, לא יכול להחזיר אף אחד למוטב. היא כמו שליח שיורדת במטרה להחזיר למוטב, ולשם כך צריך לבוא דלוג מיסוד ז"א אל 'ראש לשועלים'.

וזהו "מל" הב' מלשון דבור,

הדלוג השני הוא בסוד "מל" מלשון ברית מילה, אבל הדלוג השלישי הוא "מל" מלשון דבור. דבור הוא הנהגה, והצדיק צריך להנהיג. סוד הדבור הוא איך שהצדיק יסוד עולם מתלבש בשרש המלכות כפי שהיא באצילות. על ידי כך הוא מדבר אל המלכות כפי שהיא יורדת אל עולמות בי"ע להיות ראש לשועלים.

שוב, צדיק מתלבש בשרש נשמת השליח שלו. הוא נשמה כללית, ועל כן השליח שלו הוא חלק ממנו, ועל ידי ההתלבשות הזו הוא מדבר ומנהיג – "בדבר מלך שלטון" – את המלכות שירדה בסוד השליח להיות ראש לשועלים על מנת להחזירם למוטב.

היינו גלוי אור המלכות דאצילות בבי"ע להמתיק את הדינים – העלם והסתר אלהות שבהן – בשרשם, שמקודם היתה בסוד "כרחל לפני גוזזיה נאלמה".

מה כתוב כאן? שעל ידי הדבור של הצדיק גם היא נפתחת. כל עוד אינה מקבלת את אור הצדיק גם היא "נאלמה" למטה – גם היא הרי צריכה לדבר אל ה'שועלים על מנת להחזירם למוטב – ועל ידי הדלוג השלישי היא בעצמה מקבלת את הדבור, בו היא מחזירה את כל התחתונים למוטב. כל זה בסוד תשובה מאהבה של הדלוג השלישי.

למדנו היום ששלש העבודות הכענה נבדלה והמתקה פועלות שלשה דלוגים באור העצמי של הקב"ה. על ידי הכנעה דלוג ראשון, על ידי הבדלה דלוג שני, ועל ידי המתקה דלוג שלישי.

* * *