1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (67)

ד"ה "הודעני נא את דרכך" (3)

ט"ו שבט ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו שאמיל.

אנחנו לומדים את הפסוק של תחלת קריה"ת שבת חוה"מ סוכות – "אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה". רואים מסדר הפסוק את השלבים – "מצאתי חן", "הודיעני נא את דרכיך", "ואדעך", "למען אמצא חן", ובסוף "וראה כי עמך הגוי הזה". פסוק יסודי ומורכב, עם שתי בחינות חן ושתי בחינות דעת וראיה בסוף. הרבי הקודם – כמו שהסברנו כמה פעמים – דומה לרבי האמצעי, שבמהלך המאמר הרעיון מתפתח וגם יש שינויים עד שמגיעים למסקנה. אתמול קצת הסתבכנו אפילו בלפרש מה הוא אומר בהמשך הפרק הזה, שהוא רק הקדמה להמשך כל מהלך ה'המשך', שהוא רק להסביר את הפסוק. קודם היה ברור, גם מהפסוק, שיש שתי בחינות דעת בין החן הראשון לחן האחרון – "הודיעני נא" ו"ואדעך". אחר כך הוא כתב שיש כאן ג' ענינים, וכדי שלא יהיה אחרת ממה שכתב קודם – שיש שתי בחינות דעת, ידיעת סוג החכמה ("הודיעני נא את דרכיך") וידיעת עצם ההשגה ("ואדעך") – חשבנו שכולל ב-ג' הענינים את החן הראשון, אבל אם מדייקים רואים שהוא אומר שיש שלש בחינות של דעת בין הראשון לחן האחרון. צריכים לקרוא שוב, כדי לדייק. אתמול חשבנו שהראשון הוא עצם מציאת החן, אחר כך "הודיעני" ואחר כך "ואדעך", אבל מתברר שהוא מסביר שאחרי החן הראשון יש שלש בחינות דעת ואחר כך עוד חן ואחר כך "וראה כי עמך הגוי הזה". הפלא הוא שכאשר מגיעים לקיצור בסוף ההקדמה הוא גם כותב שלשה ענינים, אבל יש פתאום שינוי – יוצא שיש אפילו עוד בחינה של דעת, כפי שנראה. הוא אומר שלשה ענינים, אבל לא מדובר בדיוק באותם שלשה. קשה לעקוב כאן אחרי הביאור, אבל "אלו ואלו" – כל מה שהוא אומר הוא בחינה בפני עצמה, ולכן יוצא בסוף שיש ארבע מדרגות דעת בין החן הראשון לחן השני. זה עיקר הלומדות של הפרק הזה, ורואים שהרבה פעמים הקיצור לא בדיוק תואם את מה שכתב קודם – פלא בפני עצמו. [הקיצורים נכתבו יחד עם המאמר?] מסתמא כן, כי הרבי כתב אותם, לא מישהו אחר.

אם כן, יש כאן התפתחות מפשט, שיש שתי בחינות דעת בין חן לחן, לכך שיש שלשה ענינים, ובסוף עוד בחינה שונה בהגדרה. נתחיל שוב מאיפה שהתחלנו אתמול, כדי שנבין נכון את שלשת הענינים הראשונים:

ובכללות הענין מובן ג' ענינים, הא' דתחלה הוא מציאות חן [אתמול חשבנו שמציאת החן הראשון הראשון היא הענין הא', אך נראה שלא מתכוון כך.], פירוש דקודם מציאות חן זה הראשון הנה לא ידע מסוג ההשגה האמיתית באלקות [הוא ידע משהו, אבל לא הכיר את מעלת וחשיבות ההשגה האלקית.] מה שנודע לו אחר מציאת החן [כלומר, הענין הא' הוא מה שנודע לו בעקבות מציאת החן הראשונה. קודם הוא אמר בפירוש שידיעת ה'סוג' הוא "הודיעני נא את דרכיך", אבל כאן אומר שיש כאן משהו לפני "הודיעני".], הב' הוא בקשת הודיעני נא את דרכיך דזהו רק אחר מציאות חן הראשון, ועם היות שידיעתו היא עדיין רק ידיעה כללית [רק ידיעת ה'סוג' בכללות.], דלכן הוא מבקש הודיעני נא את דרכיך היינו דאמר משה עם היות שעתה יודע אני דכל ההשגות באלקות שידעתי אינן עדיין ההשגה האמיתי אבל ידיעתו זאת היא רק ידיעה כללית שאינה ענין הידיעה [רק יודע בכללות שיש 'סוג' חכמה שבאין ערוך.] לכן הודיעני ואעשה אותה ההכנה וההכשרה [שאכנס למסלול הכנה והכשרה שיוכל] להיות ואדעך בהשגה ממש [אז "הודיעני נא את דרכיך" מתפרש כאן כממוצע מחבר, דרך להגיע מהידיעה הכללית של סוג החכמה האמתית – שברגע שאני יודע אותו מובן לי שכל מה שידעתי קודם הוא גארנישט, הוא לא זה – אל ה"ואדעך" בהשגה ממש. הבקשה איך להכין ולהכשיר את עצמי, אחרי הידיעה הראשונה, היא השלב השני.], והג' הוא ידיעה דואדעך שהיא השגה מפורטת שכל זה [כל שלשת הענינים, שלש הידיעות.] הוא לאחר מציאות חן הראשון והיינו שהם ב' ענינים [לא מתוך ג' הענינים הנ"ל, אלא ב' ענינים לגבי שלשת הדברים הללו:], הא' דג' דברים אלו [שלש הידיעות, שקודם היו רק שתי ידיעות.] הם רק אחר מציאות חן הראשון [שגורמת לידיעה הכללית הראשונה, ואחריה מבקשים "הודיעני" ואחר כך "ואודיעך" הוא המבוקש האמתי.] והב' דג' דברים אלו הם הקדמת מציאות חן השני [יוצא פשוט, רק לא קראנו נכון: יש שלשה דברים – שלש דעות – שהם אחרי החן הראשון והקדמה לחן השני.],

כדי שנבין שיש כאן קצת בלאגן נקרא את הקיצור עד הנקודה שנוגעת לנו:

קיצור. יבאר דכל חכמה היא סוג מיוחד [וצריך להכנס לחוג המתאים לסוג הזה, כפי שהסברנו.] שדורשת הכשרה והכנה מיוחדת ולכן ביקש משה הודיעני את דרכיך דסוג ההשגה האמיתית באלקות [חוזר על מה שאמר בהתחלה, ש"הודיעני" כולל ידיעת הסוג, אך בכל זאת יש כאן שני דברים, כי מוסיף –] ואז ידע אופן ההכשרה [קודם צריך לדעת על מה אתה הולך בכלל, ובדרך ממילא שולל את מה שידעתי לפני ההכרה על מה אני הולך, ואז צריך להכשיר את עצמי לענין.] דכל זה בשביל מציאת חן [החן השני, "למען אמצא חן בעיניך".], ויקשה א) הלא כבר מצא חן, ב) ומה ההבדל בין חן הראשון להשני, ויסביר [במה שלמדנו כרגע בפנים] דפעולת חן הראשון [היא שלשה דברים, שלש דרגות ידיעה:] א) הידיעה כללית שיש השגה נעלית יותר [ידיעה כללית של 'סוג' החכמה החדש – ידיעה שיש משהו יותר נעלה מכל מה שידעתי (ויש בכך גם חיוב, לא רק שלילה).], ב) שאיפה לידע בפרטיות [מאיפה המילים האלה הגיעו? קודם לא ראינו בכלל את המלים "שאיפה לידע בפרטיות".], ג) וההכשרה לקבלה [איך להכשיר את עצמי לקבל – מה שקודם היה הדרגה הב'. בפנים הג' היה "ואדעך", אבל כאן לא כותב מדרגה זו בכלל.],

יש איזה סוויצ' בראש בין מה שיש בפנים למה שכותב בקיצור. היות שהכל נכון – הוא הכניס עוד מדרגה בין הידיעה הכללית להכשרה, השאיפה לידע בפרטיות. הבנתי שיש עוד משהו יותר נעלה, אני שואף לדעת אותו בפרטות, ואחרי שאני שואף אני צריך לעשות משהו להגיע לשם – להכשיר את עצמי – ובסוף לזכות להשגה עצמה, "ואדעך", שכלל לא כותב בקיצור. שוב, זו דוגמה יפהפיה איך עובד הראש של הרבי הקודם.

נחזור לפסוק – בפסוק לא כתוב שיש ארבע מדרגות של דעת באמצע, אלא רק שתי בחינות של דעת: "ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך, הודיעני נא את דרכיך, ואדעך, למען אמצא חן בעיניך וגו'". בהתחלה הסוג היה "הודיעני", ואחר כך הוא נהיה הקדמה ל"הודיעני", ובקיצור יש עוד הקדמה ל"הודיעני" – בנוסף לידיעה הכללית יש גם שאיפה – צריכים לומר שכל הבחינות שהוא מפרט ב"הודיעני" אכן רמוזות בתוך המלה הזה (צריכים מלה בפסוק להסתמך עליה). מה שנאמר כרגע לא כתוב בכלל, אבל זו סברא איך אפשר לדרוש מה"הודיעני נא את דרכיך" את כל שלש המדרגות של הדעת שמונה כאן לפני "ואדעך" – תכלית הדעת (שמטרתה "ואמצא חן בעיניך"). עלה בדעתי שאפשר לומר שיש רק "הודיעני", ויש אחר כך "[הודיעני] נא" – מלה קטנה שהיו לנו הרבה שיעורים עליה – ובסוף "[הודיעני נא] את דרכיך". ל"נא" יש שני מובנים – או בקשה או 'נאו' (כתרגום המלה "נא" בכל מקום, "כען"), לכן הרבי כל כך אהב את המלה "נאו". בתוך "נא" יש שני מובנים חשובים – זו בקשה, ואני מבקש שיהיה עכשיו, כמו "משיח נאו". המלה "נא", עם הפירוש הכפול שלה, מתאימה למה שכתוב בקיצור – שבתוכה יש שאיפה לידע בפרטיות. "דרכיך" היינו כבר דרכי ההכנה וההכשרה. אם כן, רק ב"הודיעני" – בלי ההמשך, "נא את דרכיך" – אפשר לומר שרמוזה הידיעה הראשונה, לדעת את הסוג, המעלה והחשיבות (ששונה מכל מה שידעתי עד כה). אחר כך ב"נא" יש שאיפה, ו"את דרכיך" היינו ההכשרה. הכל בשביל "ואדעך", והכל בשביל "ואמצא חן".

צריך לתת כאן גם מבנה פשוט לשלש הידיעות. נחזור לאופן שמסביר בתוך האות, לפני הקיצור: דבר ראשון שבא לראש הוא שהידיעה הכללית היא הכנעה – יש הכרת המעלה, שגורמת להבין שכל מה שידעתי עד כה הוא שם דבר. אז מתבקש ששתי הידיעות האחרות הן הבדלה והמתקה – מאד פשוט שעצם ההשגה, "ואדעך", הוא המתקה. להסביר שידיעת הדרכים היא הבדלה גם אפשר – כמו "אסורה מכאן להתקרב לשם" שכתוב אצל משה במראה הסנה. הוא רואה את הסנה וכבר יודע שיש כאן משהו חדש, שאף פעם לא ראיתי – אבל הוא עדיין רחוק. אחר כך אומר "אסורה מכאן להתקרב לשם", כדי שאוכל להבין את ההשגה האלקית האמתית – זו הבדלה. אחר כך, כשהוא מגיע וה' מתגלה ואומר לו "אהיה אשר אהיה" – זה ה"ואדעך", ההמתקה.

אבל אפשר לתת עוד מבנה פשוט מאד, שאולי יותר מכוון, שגם הולך יחד – נקודה-קו-שטח: המושג בקבלה ובחסידות – ומוסבר גם הרבה אצלנו, יש מאמר גדול בספר מלכות ישראל בענין לגבי ההגעה לתיקון מלכות ישראל – הוא נקודה-קו-שטח, שנקרא גם נקודה-ספירה-פרצוף. בתחלה כל דבר הוא נקודה, ללא ממדים, ואחר כך מוסיפים לו ממד ונעשה קו, ושטח הוא שני ממדים. היום במתמטיקה מסבירים שברגע שמגיעים לשלשה ממדים כולל את כל הממדים בהמשך. כאן מתאר את הידיעה הכללית כנקודה – שאדם תפס את הנקודה של מה שעתיד לבוא (צריך שאיפה שיבוא). "דרכיך", הכנה והכשרה, הם קו – קו עם כיוון וכח שמוביל לכיוון (וקטור). במאמר במלכות ישראל הסברנו שהנקודה היא געגועי עם ישראל בגלות לציון והקו שהוא שכעת נקום ונעשה משהו, נגיע לארץ ישראל ונקים מדינה – ציונות – אבל הקו הוא התהו שעלול להשבר. השטח הוא כבר היעד המקווה, שמיישבים את כל השטחים – כל שטחי ארץ ישראל השלמה – וגם בנפש כבר יש שטח. בקו תמיד יש סיכון – "כל הדרכים בחזקת סכנה" (כפי שהסביר במאמר). זה לכאורה המבנה הכי טוב כאן. גם במאמר במלכות ישראל מוסבר שנקודה-קו-שטח מקביל להכנעה-הבדלה-המתקה. העיקר כאן נקודה-קו-שטח – ידיעה כללית, הכשרה להגיע לשם, ההגעה לסוג הכללי. כל הנקודה-קו-שטח הם כדי לעבור מהחן הראשון לחן השני, "חן חן", "תשואות חן חן".

בפסוק "תשואות חן חן" בנביא זכריה יש "פסיק טעמא" ביניהם – ה"פסיק טעמא" הוא כל מדרגות הדעת הללו. אחרי ה"חן" השני כתוב "לה" – על דרך "וראה כי עמך הגוי הזה", להמשיך את ה"חן חן – לה", לכנסת ישראל, לכל העם. צריך לומר שה"תשואות" הן המצב שלפני ה"חן" הראשון.

עד כאן תיקון למה שקראנו אתמול, השוואה לקיצור, לתת אסמכתא בפסוק ונתינת מבנה לשלש הבחינות שמסביר בתוך המאמר. אחרי זה הוא הסביר את הענין המאד עמוק וחשוב בעבודה של "שקר החן", שחן הוא אתעדל"ע ואם אתה לא כלי אליה – שנדמה לך שאתה מקבל, אף שזו כלל לא מדרגתך – הוא הופך להיות שקר. החן הוא בסדר, אבל אצלך הוא הופך לעבודה שקרית, לחיצוניות. הדבר הכי חשוב בעבודה שקראנו אתמול. נמשיך:

ויש יתרון גדול בגילוי האור שבא באתעדל"ת, דזהו לפי ערכו וענינו, ושזהו על ידי עבודתו ויגיעתו והשכר שנותנים לו הוא שכר עבודתו ואינו נהמא דכסופא, ועוד זאת [דבר שני] שהרי על ידי העבודה ביגיעה נעשה כלי אל האור, ועל ידי שנעשה כלי אל האור הנה הוא ממשיך את האור [טבע של כלי ממשיך אור. היום במדע מסבירים שעצם הוואקום – "חותם שוקע" – מושך אוטומטית את האויר מסביב. כל מה שמסביב נמשך אוטומטית על ידי הוואקום. כשיש כלי – "חותם שוקע" – עצם המציאות שלו ממשיך את האור להכנס בו.], והאור הנמשך בעבודה הוא האור הפנימי שמתיישב בכלים, שיש בזה כמה דברים למעליותא, הא' מה שנעשה כלי הראוי לקבל את האור, הב' שההמשכה היא אור פנימי [סוג של אור שנמשך בכלי.], הג' שהאור מאיר בפנימיותו [יש אור שנמשך ולא מתגלה, וכאן נמשך ומאיר בפנימיותו.], מה שאין כן באתערותא דלעילא שהוא ענין חן [אור מקיף, וכל שלשת הדברים שבו הפוכים:] שאין זה שנעשה כלי אל האור וההמשכה היא בבחינת אור מקיף ואינו מאיר בפנימיות [בחן אתה לא נעשה כלי, והאור בעצם מקיף, ואל מאיר בפנימיות – לא נעשה חלק ממך – אלא רק נותן השראה בחוץ.], ועם היות דהאור הבא בדרך אתערותא דלעילא [אור החן מצד עצמו,] הוא אור עליון יותר מאור הבא על ידי אתעדל"ת דמה שבאתעדל"ת אתעדל"ע הוא בהאור דסדר השתלשלות [האור שנמשך על ידי עבודה הוא רק אור של סדר השתלשלות.], וטעם הדבר הוא לפי שהעלאת מ"ן מגיע עד ספירת החכמה [ולא יותר] שהיא ראשית ההשתלשלות [ומשם נמשכת האתעדל"ע שעל ידי אתעדל"ת.] והאור הבא מאתערותא דלעילא מצד עצמו הוא מהמדריגה שלמעלה מהשתלשלות [כלומר, מהכתר שלמעלה מהחכמה. ואף על פי שאור החן הרבה יותר גבוה,] בכל זאת הרי יש יתרון גדול במה שבא ע"י עבודה והתעוררות שלמטה דלבד מה שנעשה כלי ראוי' אל האור וההמשכה היא או"פ ומאיר בפנימיות [שלשת הדברים הנ"ל] הנה לבד זאת [יש עוד דבר רביעי, שעולה על כולנה, שזה מה שה' רוצה:] הרי הכוונה שלמעלה הוא שיהיה בדרך עבודה דוקא, [סוגר את הענין במשהו חשוב:] דזהו ההפרש בין נח לאברהם, דבנח כתיב ונח מצא חן [כשמו כן הוא. כל הענין של נח, שעדיין אינו יהודי, שהוא שמצא חן,] שזהו בדרך מלמעלה למטה [לכן הוא יכול להתדרדר לעבודה שקרית.] ובאברהם כתיב [בסיפור של אליעזר, כאשר הלך לקחת את רבקה, הוא מתאר לבתואל ולבן מה היה ומספר שאברהם אמר לו "אלהים אשר התהלכתי לפניו ישלח מלאכו לפניך וגו'". מהפסוק הזה לומדים שעיקר עבודת אברהם היא:] אשר התהלכתי לפניו [עבודה בכח עצמו.] שזהו בדרך מלמטה למעלה, שזוהי מעלה יתרה ומדריגה נעלית יותר מהחן [כי זו תכלית הכוונה.], אם כן [שהעיקר הוא עבודת האדם בכח עצמו, לשמה האדם נברא,] מהו בקשת משה ענין החן [אחרי התכלית שתעבוד בכח עצמך.] ובפרט אחר שידע שמצא חן [לא מספיק לו החן הראשון, וכל מה שמכשיר את עצמו הוא כדי שוב למצוא חן.].

[נח ואברהם הם לא החן הראשון והחן השני?] נח הוא ודאי החן הראשון. צריך גם לעשות קיצור של המדרגות שאמרנו על ה"מצאת חן בעיני" של משה. יש קשר הדוק בין משה לנח – משה כתוב במבול, "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", ואחרי חטא העגל אומר "מחני נא", לתקן את מי נח. פירושי מציאת החן הראשון אצל משה היו – בשרש הנשמה (במבול), בלידה (שנתמלא הבית אורה), בנתינת השם, במראה הסנה וגילוי שם "אהיה אשר אהיה", לפני מתן תורה (בחת"ת של מחר, "וגם בך יאמינו לעולם"), בדבור ה' עמו "פנים אל פנים כדבר איש אל רעהו" גם אחרי החטא. יש כאן ששה שלבים, שאפשר מאד יפה להקביל אותם לו"ק – עבודת בית... – ואחר כך "למען אמצא חן בעיניך", החן השני, יהיה מלכות, תכלית המבנה.

רק נסיים את הקיצור מאיפה שהגענו אליו קודם:

ויבאר דמאתעדל"ע יכולה להשתלשל עבודה חיצוניות [שהוא פירוש "שקר החן" – החן בסדר, אבל יכול לבוא ממנו שקר, שהוא עבודה חיצונית.], מעלת האור דבאתעדל"ת [על החן], א) שנעשה כלי, ב) שממשיך או"פ, ג) [שהאור הפנימי] מאיר בפנימיותו, ד) משלים הכוונה [של ה' בבריאת האדם] בעבודה.