1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (50)

ד"ה "שובנו אלקי ישענו" (2)

ט"ז טבת ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אתמול למדנו שהתורה אומרת "יביא קרבן ויתכפר" והקב"ה אומר "יביא תשובה ויתכפר", אבל זה רק בשביל הכפרה, על ידי המשכה מ-יג מדות הרחמים, שה' מוחל וסולח אם האדם עושה תשובה. אבל כדי לעורר את התשובה, על ידי גילוי המקיף, כמו שנסביר יותר בהמשך, צריך להמשיך המשכה שיותר גבוהה מ-יג מדות הרחמים, עליה נאמר "אני אעביר את כל טובי על פניך", שיותר גבוה גם מ"טוב וישר הוי' על כן יורה חטאים בדרך". "טוב וישר הוי'" היינו יג מדות הרחמים אבל יש "אעביר את כל טובי על פניך וחנותי את אשר אחון" שבא מ"שמו הגדול" שלפני הצמצום, "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד". על כך אנחנו מבקשים "שובנו אלהי ישענו", מה שבקשו בני קרח שלא אתה תשיב אותנו ולא אנחנו נשוב לבד אלא שנינו ביחד, והיינו שאתה תעורר אותנו בגילוי המקיף ממש, ביחד, "שובנו אלהי ישענו", שוב אתה והשבינו יחד, גילוי שבא מ"שמו הגדול".

וזה שכתוב גבי י"ג מדות הרחמים [לפני יג מדות הרחמים, כלומר למעלה מהן.] אני אעביר כל טובי על פניך שבכדי שתהיה ההתעוררות מלמעלה על התשובה צריך להיות ההמשכה מבחינת כל טובי שלמעלה מבחינת טוב וישר, וזהו שכתוב וחנותי את אשר אחון, חנון הוא מתנת חנם שהוא אף שאין לו זכות כלל כי אם מתנת חנם, וכדאיתא במדרש רבה ואתחנן אמר רבי יוחנן [יפה שבעל המאמר גם לשון חן וחנינה] מכאן אתה למד שאין לברי' כלום אצל בוראה [מאמר חזק, שלא מגיע לבריאה כלום מהבורא.] שהרי משה רבם של כל הנביאים לא בא אלא בלשון תחנונים [חז"ל דורשים על משה בתפלה זו "תחנונים ידבר רש" – לרש אין כלום, עוד יותר מדל ש"לית ליה מגרמיה כלום".] וזה נמשך מבחינת אני אעביר כל טובי, וזהו שישראל טוענים אלקים זנחתנו [חוזר לפסוק של המאמר הקודם, מפרק ס' בתהלים. הפסוק של המאמר הנוכחי הוא מפרק פ"ה בתהלים.] ועל כן צריך להיות ההשבה מלמעלה תחלה [היות שאתה זנחת אותנו, אתה צריך לשוב תחלה ולעורר אותנו.], וצודקת הטענה הזאת דאלקים זנחתנו הוא משום דכללות הסבה העיקרית בהעדר טיב העבודה בעבודת הוי' ובפרט טעותי עבודה [שיכולים לטעות בשיקול הדעת איך לעשות את עבודת הבירורים, שהקליפות אורבות לנו ורוצות להפיל אותנו – כל הטעויות בגללך.] ומה גם העדר עבודה [שלש מדרגות – או שטיב העבודה לא מספיק, או שטועים בעבודה, או שבכלל לא עובדים. אפשר לומר ששלש המדרגות הן כנגד שלשת העולמות בי"ע. כתוב שטעויות בעבודה הן ביצירה, כמו המלאך מט"ט שטעה – היתה לו רשות לשבת, אבל היה אסור לעשות זאת בפני אלישע-אחר כי יגרום לו לטעות. אלישע למד שאין ישיבה למעלה, ויש רק יוצא מהכלל אחד – שמט"ט יושב לכתוב זכויותיהם של ישראל. כאשר אלישע נכנס מט"ט היה צריך 'לתפוס את עצמו' ולקום, אבל הוא טעה. העדר העבודה הוא בעולם העשיה, שלא עובדים. החסרון בטיב העבודה, שלא מאה אחוז, הוא משהו יותר עדין – אפשר לומר ששייך לעולם הבריאה. עולם הבריאה הוא השכלה והשגה, מהן מתחילה כל העבודה (כמו אצל הרמב"ם), ואם יש חסרון בהשכלה והשגה כל העבודה לא כמו שצריך. אם כן, שלש המדרגות כאן ממש מכוונות יפה כנגד שלשת העולמות בי"ע. אנחנו טוענים להקב"ה שהכל בגללו, כי עשה את הצמצום – הצמצום הראשון הוא בין אצילות דכללות (אוא"ס שלפני הצמצום) לבי"ע דכללות. א"ק הוא אדם דבריאה, עתיק ואריך אדם דיצירה ואצילות היא אדם דעשיה. כל מה שאחרי הצמצום הוא בי"ע, זאת אומרת ש"אלהים זנחתנו", הצמצום, הוא בעצם בין אצילות, בה הכל אלקות, למציאות בי"ע שיש בה בעיות בטיב העבודה, טעויות בעבודה והעדר העבודה.] הנה הכל הוא מצד סילוק אור אין סוף על ידי צמצום הראשון, דקודם הצמצום שהיה אור אין סוף הבלי גבול ממלא כל מקום החלל שעלה ברצונו יתברך שיהיה מקום לעמידת העולמות והיה בורא את העולמות שלא על ידי צמצום אורו הבלי גבול [זה חידוש גדול. כשלומדים כתבי האריז"ל לא כתוב שה' ברא עולמות לפני הצמצום. לכל היותר כתוב שה' שער בעצמו בכח כל מה שיהיה בפועל – מדרגת "קדמון" בסדר של יחיד-אחד-קדמון. אבל כאן כתוב שה' היה בורא עולמות לפני הצמצום, אבל לא היה בהם בעיה של חסר בטיב העבודה, טעויות בעבודה והעדר העבודה. מאד מענין אם יש מקור למשפט הזה.

(הטענה היא על עצם הצמצום? צריך לטעון שיש יותר מדי צמצום.) אם ה' טוען עלינו אפילו על מיעוט בטיב העבודה – שאין לי מספיק השגה וידיעה – אז הטענה אפילו על עצם הצמצום. הוא אומר שהטענה צודקת – מה ה' עונה? בראתי את העולם בשביל נסיונות. (אבל כשהצמצום עובר את הגבול זו הבעיה, כמו פרעה שנענש כי עשה יותר מדי.) נכון, והוא סוד שם ש-די שהסברנו אתמול, "שאמר לעולמו די", שצריך לומר "די", "עד מתי", אבל הכל מתחיל מהצמצום הראשון.

בכל אופן, האם ה' ברא עולמות קודם? קשה לומר, כי משמע שהצמצום נצרך כדי שיהיו עולמות. חייבים לומר שהוא מדבר על "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", קדמון, או אפילו על מה שרבי אייזיק אומר שבמדרגת "אחד" יש "כד סליק ברעותיה למברי עלמא" ואצל ה' הרצון אינו חסר מעשה (גם הרבי הרש"ב כותב) – אז ברגע שיש רצון לעולמות כבר יש עולמות, לפני "שער בעצמו בכח". על כל פנים, יוצא מכאן שיש מצב של עולמות לפני הצמצום, ובאותם עולמות כיף להיות, כי אין הסתר וצמצום, היה אלקות בפשיטות. כעת יכתוב את המקור של הווארט החשוב בחסידות, שחסיד צריך לשאוף למצב שאלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות. ווארט מפורסם, שאומרים שהוא ההבדל בין חסיד למתנגד – אצל מתנגד עולמות בפשיטות (המונח הקיים) ואלקות בפשיטות ואצל חסיד הפוך. יש את הסיפור המפורסם על אותו שד"ר שחשדו שהוא מכת החסידים, רצו לומר מה הוא אומר על החסידים, ואמר שהחסידים – הכת – כל הזמן רק חושבים על עצמם. אתם, הרבנים, החשובים, המתנגדים – כל הזמן חושבים על ה'. מאד מצא בעיני הרב המתנגד ונתנו לו הרבה כסף. אחרי שהוא עזב את העירה הוא הסביר את כוונתו – אצל חסידים פשוט שה' קיים, וכל הזמן חושב האם הוא וכל העולם קיימים או לא קיימים, ואצל המתנגד הפוך, פשוט לו שהוא קיים, לא צריכים לחשוב על זה, אבל מציאות ה' היא בהתחדשות, חושב עליה כל הזמן. הוא רב חשוב, מורה הוראות בישראל, וכל הזמן חושב אם יש ה'. כך הסביר החסיד ומיד ברח מהמקום לפני שיתפסו אותו. סיפור מפורסם. כאן כותב את המקור של הענין – המצב של אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות הוא מצב העולמות לפני הצמצום. ווארט מאד יפה. נקרא בפנים:] היה אז בעולמות ההרגש דאור אין סוף והקירוב לאור אין סוף בדרך פשיטות, והרגש העולם היה בבחינת ריחוק לגמרי [הקיום שלי עצמו הוא רחוק ממני. כמו שלמדנו במאמר הקודם שריחוק הוא שמיעה, שמעתי מספרים שיש אני. אני רואה בעינים שיש ה', אבל שמעתי מישהו מספר שיש גם אותי.] ובדרך טפל לגמרי, וכמו שיהיה לעתיד [מכאן יוצא שחסיד אמתי, שחי אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות, חי לעתיד לבוא. יוצא גם פירוש לדברי הרבי שצריך לחיות עם משיח – צריך לחיות כך שאלקות בפשיטות, שאני רואה אלקות, ועל המציאות שלי צריך לחשוב, שמעתי שיש כזה דבר.] שתהיה ידיעת אור אין סוף בכל הנבראים שכולם ידעו אותי [כך הרמב"ם מסיים את החיבור שלו, שצריכים להגיע למצב של "אלקות בפשיטות" – מצב של "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". המציאות היא באתכסיא, מתחת המים, ובאתגליא רואים שיש ה'.] ובכל אחד ואחד יהיה גילוי הנבואה [גם קשור למה שלמדנו ברמב"ם בימים האחרונים, על נבואה – ארבעת הפרקים האחרונים של הלכות יסודי התורה. משמע מכאן שהא בהא תליא, שהסימן של אלקות בפשיטות הוא שאתה הופך להיות נביא. נבואה ואלקות בפשיטות הם היינו הך. סימן שכל חסיד אמתי הוא נביא. פשיטא שהרבי נביא, אבל כאן יוצא שכל חסיד – שאצלו אלקות בפשיטות – הוא נביא, כמו לעתיד לבוא.] וכמו שכתוב ונבאו בניכם ובנותיכם [יש שני פסוקים – "ונבאו בניכם ובנותיכם" ו"ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר כי פי הוי' דבר". "פי הוי' דבר" הוא נבואה, שמקבלים מתוך שאלקות בפשיטות, "ונגלה כבוד הוי'".], [כל הנ"ל הוא כאשר אין צמצום – כך היה וכך יהיה, "אני ראשון ואני אחרון". אבל כעת אנחנו באמצע – "באמצעיתא" בלשון הזהר, בין ה"אני ראשון" ו"אני אחרון" – ושם יש צמצום. באמצע "ומבלעדי אין אלהים" – הצמצום קיים, יש שם אלקים, אבל אין אלהים אחרים, "זובח לאלהים יחרם בלתי להוי' לבדו". מוסבר אצלנו במקום אחר שהפסוק הזה – "זובח לאלהים יחרם בלתי להוי' לבדו" – הוא תודעת הצמצום הראשון.] אבל על ידי הצמצום הראשון שנתעלם אור אין סוף הבלי גבול הנה על ידי סילוק והתעלמות הזאת [מתהפכות היוצרות ו]נעשה אשר בדרך פשיטות נרגש העולם וכל הישות ועל הרגש אלקי, דערהערין געטליכקייט, צריכים עבודה ויגיעה [כמו שכתב קודם כמה פעמים, יגיעה עצומה ועמל רב.], וגם ההרגשת אלקות שמצד הנפש בעצם [שהיא חלק אלוק ממעל ממש, שהיתה אמורה להרגיש אלקות – להרגיש את עצמה במובן מסוים.] הרי זה בהעלם ולכן האהבה טבעית [שהיא אהבה עצמית במובן מסוים, כי היא חלק אלוק – הכל נעלם.] נקראת אהבה מסותרת שהיא מוסתרת ונעלמת, וכמו כן כל הרגש האלקי הוא בהעלם, ובפרט ידיעה אלקית [שקודם אמרנו שרמוזה בביטוי טיב עבודת ה'.] וקירוב ודביקות באלקות צריך יגיעה ועבודה רבה שכל זה הוא על ידי ההתעלמות דאוא"ס ב"ה,

ועם היות דהכוונה בזה הוא בשביל יתרון האור שמתוך החשך [כמו שאמרנו קודם, שיש לה' מה לענות – יש מטרה לכל הצמצום.] ולהמשיך את האור הבלי גבול על ידי עבודה [שאז מגלים את פנימיות ועצמיות אור אין סוף, עוד יותר ממה שהאיר בגילוי לפני הצמצום הראשון.] אבל עם זה הרי נתחדש כללות הענין דסכנה [שבעולם שלנו חיים בסכנה מתמדת.] בדרכי העבודה דלולא הצמצום והפרסאות הרי לא היה שום סכנה בדרכי העבודה מצד הקליפות וסטרא אחרא [שלא היו קיימים בכלל.] וכמו בעבודת הנשמות ומלאכים למעלה [עבודת הנשמה ב"חי הוי' אשר עמדתי לפניו", לפני שירדה למטה, שהיא יותר מופשטת מהמלאכים. הרמב"ם כותב שהמלאך הוא צורה בלי חומר, אבל כתוב בחסידות שיש למלאכים גוף דק מאש ורוח, אבל לנשמה אין גוף כלל. כלומר, מה שהרמב"ם אומר על המלאכים מוסבר בחסידות שנכון לגבי הנשמות – שלפני שהנשמה יורדת אין לה גוף כלל.] שאין להם שום מורא ופחד מיניקת החיצונים [סימן שאפילו מהגוף הדק של המלאכים, שהוא מאש ורוח, אין יניקת החיצונים. איך אפשר להסביר זאת? כתוב שיניקת החיצונים מתחילה בעיקר מז"א, ה-ו שבשם, אבל משני היסודות העליונים, שכנגד י-ה, אין יניקה. מכאן אפשר לומר ווארט יפה, שצוואת רבי אליעזר אבי הבעל שם טוב – 'שרוליק, אל תפחד משום דבר רק מהקב"ה' – שהנחתה אותו כל חייו היתה להגיע למצב של נשמה לפני ירידה לגוף. לפני שירדנו לגוף לא היה לנו שום פחד. כל הפחדים שלנו הם כי יש באמת סכנה – יש קצת הצדקה לפחד של אדם, כי יש חיצונים, יש אויבים שאורבים לו כל הזמן. איך הקליפות מופיעות? אצל מישהו אחד יכול להיות בלבוש של שב"כ ואצל מישהו אחר בלבוש אחר. לכאורה הם מציאות, אבל בכל אופן, כמו שהבחור שלנו אמר להם בזמן האחרון – אין אתם כלום, אתם גארנישט, וכך באמת הסתלקו ממנו (למד זאת מהסיפור המפורסם של הויטבסקר). מה זה לא לפחד משום דבר? להיות כמו מלאך, ועוד יותר, כמו נשמה לפני הירידה לגוף.] ואין צריך שמירה [הבעל שם טוב לא פחד מהקליפות, לא פחד מהכלב השחור – "מכלב יחידתי". כתוב שהס"מ ירד לעולם בגוף רק שלש פעמים בהיסטוריה, אחת מהן אצל הבעל שם טוב, והבעש"ט לא פחד ממנו, הוציא את בלעו מפיו, את נשמת אדמו"ר הזקן. בכל אופן, לא פוחדים משום דבר, אין יניקת החיצונים, וממילא לא צריך שמירה. כך הנשמה לפני הירידה לגוף,] אבל בהתלבשות הנשמה בגוף [מארבעת היסודות, כולל מים ועפר, בלשון הרמב"ם.] הנה נתחדש כללות ענין הסכנה בדרכי עבודה [יש קשר לשוני – אותו שרש – בין ענין הסכנה למסכנות. יש בתורה שבעה שמות לעני, ואחד מהם הוא מסכן. היום כשאומרים מסכן אין הכוונה רק לעני, שאין לו כסף, אלא יכול להיות אדם בכל מיני צרות. עוד מלה מהשרש סכנה, שאולי יותר קל להבין את הקשר – סכין, שהוא כלי מסוכן שצריכים להזהיר ממנו ילדים. הפשט שמי שנמצא בסכנה הוא מסכן. איך היצר הטוב מתואר בספר קהלת? "ילד חכם ומסכן". היצר הרע הוא "מלך זקן וכסיל" והיצר הטוב הוא "ילד חכם ומסכן" – הוא ילד חכם, אבל הוא מסכן בגלל ירידת הנשמה לתוך הגוף. ברגע שיש סכנות ממילא יש מסכנות. מסכנות מעוררת רחמים – כשרואים מישהו מסכן מרחמים עליו (מי שיש לו את מדת הרחמים), בפרט אם הוא ילד חכם. לילד חכם יש דעת – "אסור לרחם על מי שאין בו דעת" אבל מצוה לרחם על מי שיש בו דעת. אם הוא ילד חכם וגם מסכן ודאי שמעורר רחמים רבים, המגיעים עד פנימיות אור אין סוף, וזו גופא סבה שיש "יתרון האור מן החשך" – החשך הוא המסכנות מתוך הסכנה שאורבת על כל צעד ושעל, והיא אמורה לעורר אצל הקב"ה רחמים רבים עלינו, בכל אופן, יש כאן קשר מענין בין סכנה למסכן.], וזהו טענתם של ישראל דזה מה שאלקים זנחתנו [הצמצום הראשון.] הוא עיקר הסבה [לכל הבעיות שלנו בעבודת ה', שלש המדרגות שמנה לעיל.] ועל זה אנו מבקשים שישוב ויתקרב אלינו בבחינת התעוררות מצד עצמו [שה' יתעורר.],

והקב"ה אומר [טענה נגדית.] עם היות דהתהוות העולמות הוא על ידי הצמצום הנה בכל זה הרי אדם הראשון קודם החטא לא היה בו הרגש תאוה גשמית כלל והיה בתכלית הדבקות באלקות [ורציתי שכולכם תהיו כך, "אני אמרתי אלהים אתם", ורק על ידי החטא "אכן כאדם תמותון".] לפי שבתחלת הבריאה עיקר שכינה בתחתונים היתה שהיה אור אין סוף בגילוי בעולם ואתם זנחתם אותי [אתם טוענים שאני זנחתי אתכם? אתם זנחתם אותי! על ידי חטא אדם הראשון ושאר החטאים.] חטא אדם הראשון בכלל ובפרט הז' דורות שחטאו וגרמו סילוק אור אין סוף וכשעמדו ז' צדיקים והחזירוה [כמו שכתוב בתחלת "באתי לגני".] והיה גילוי אור אין סוף בבית המקדש [אז הייתם לפעמים בסדר, לפחות יחסית.] ומצד ריבוי החטאים נחרב בית המקדש וישראל גלו בין העמים וגלתה שכינה עמהם וזה גורם אשר הקליפות וסטרא אחרא יוכלים ח"ו לקבל מהמקיף עליון [על ידי הגאוה.] וגם היניקה מריבוי הצמצומים [על ידי התאוה.] היא על ידי מעשה התחתונים, ומאחר שכן הנה ישראל צריכים לשוב תחלה, וישראל טוענים שהן אמת שהכל תלוי במעשה התחתונים אבל הסבה העיקרית הוא הסילוק דאור אין סוף [העיקר הוא הפסוק "נורא עלילה על בני אדם" – גם הנפילות בגלל ה' – ס"ת אלהים, שהוא שם הצמצום, ה"אלהים זנחתנו".] שהרי בחטא אדם הראשון מה שחטא אדם הראשון בחטא עץ הדעת היה זה על ידי הסתה ופיתוי ולא מצד האדם עצמו היינו שהוא נתאוה ואכל מעץ הדעת ולעבור על צווי ה' כי אם מצד הסתת הנחש לחוה [ב"נורא עלילה על בני אדם" אומרים שה' תכנן, כאן אומר יותר פשוט – אדם הראשון לא חטא בכוונה, הוא היה נאיבי, הוא וגם חוה. אדם מסכן הוא אדם נאיבי שמתלבשים עליו, גונבים לו את הכסף – כל אדם כזה יכול להזדהות בשקט עם אדם הראשון. הכל התחיל מכך שאדם הוא נאיבי, ואז מפתים אותו ומסיתים אותו – ניסית אותו והוא נפל.],