1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (88)

ד"ה "ביום השמיני עצרת" (15)

י"ז אדר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ביום חמישי – כ"א אדר – יש את היארצייט של הרבי ר' אלימלך, אז ניגנו את הניגון שלו – לפי מסורת חב"ד.

בפעם הקודמת למדנו על חן, מהו החן שמשה רבינו מבקש – החן השני, אחרי "הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך". הוא התחיל לדבר על שני מיני יפי – חן ויפי הולכים יחד, גם בלעומת זה כתוב "שקר החן והבל היפי" וגם בקדושה יש חן אמת ויפי של ממש. ביפי יש שני סוגים, "יפה תאר ויפה מראה" – כמו שכתוב גם על רחל וגם על בנה יוסף – והוא מסביר ש"יפה תאר" הוא חיתוך איברים ו"יפה מראה" בקלסתר פנים, ובעבודה "יפה תאר" שייך לנשמה המלובשת בגוף ואילו "יפה מראה" שייך לגילוי שרש הנשמה, "רעותא דלבא".?

נקרא עוד פעם משפט שכבר קראנו:

ובעבודה שבלב הנה ענין החן הוא העבודה דשמו"ע [מתי מוצאים חן? בבטול במציאות של תפלת שמו"ע.] שהיא גילוי מבחינה שלמעלה מאתעדל"ת [אתעדל"ע ממקום שאתעדל"ת לא יכולה לעורר.] שעל זה נאמר ואל זה אביט אל עני ונכה [ה' פונה למי שבשפלות עצומה. יש בפסוק שלשה דברים, השלישי הוא "חרד על דברי" שלא מביא כאן – הוא קצת שונה, אבל "עני ונכה רוח" היינו שתי בחינות של אותו ענין – בטול מוחלט, כעבד העומד לפני המלך. ככה צריכים לעמוד לפני הקב"ה בשמו"ע, ובכך נוגע לעצמות – למקום שאתעדל"ת רגילה לא מגיעה אליו כלל וממשיך משם. זה מה שמשה רבינו בקש. הוא אומר שזה גם חן וגם חנינה. קודם הוא אמר שחן הוא יפי, וכעת הוא מוסיף שחן הוא חנינה – סליחה. לכן גם כשאדם עבר על כל העבירות, הוא מבקש סליחה וחנינה – בחינת יום כיפור – סולח לו על כל העוונות שלו כי מוצא חן בעיניו. יש רמז במלים "אל זה אביט אל עני ונכה ורוח וחרד על דברים. "אביט אל עני" – עני צירוף עין – ה' מחפש במבט העין שלו קודם כל את העני. אחר כך שני הדברים הבאים, "נכה רוח" – רו"ס חן – ו"חרד" (הפיכת המלה רוח) ר"ת שלהם למפרע הוא חן. עני-נכה-חרד למפרע היינו חן ע, למצוא חן בעיני ה'. כל הביטוי "אל עני ונכה רוח וחרד על דברי" עולה מה – שם של בטול – פעמים אביט, המלה שכתובה קודם. "אביט" עולה כב, כב אותיות. יש שם קדוש, ביט, שמכוונים כאשר יוצקים את השמן בנרות חנוכה ובעוד מקומות חשובים. ביט, בלי ה-א, שוה שם אהיה, ועם ה-א עולה כבר כב, וכל ההמשך הוא מה פעמים כב. רמז יפה.] בחינת ביטול כעומד לפני המלך שמתבטל בכל מציאותו,

[בכל אופן, כאן הוא מחדש לנו שחן היא חנינה:] וזהו"ע חן וחנינה שזהו לא מצד עצם האתעדל"ת [את החן והחנינה לא ממשיכים מכח העבודה שלי,] שהרי אינם תופסים מקום שם כלל [בלמעלה מסדר השתלשלות, מקור החן והחנינה של ה'.] רק ע"ד מציאת חן [אפשר להמשיך משם] וכמו ביוהכ"פ מחילת עוונות הגם שזהו על ידי התשובה [ביום כיפור עושים תשובה – בלי תשובה לא עובד – אך לא שהאתעדל"ת של התשובה מעוררת את המחילה, אלא היא רק איזה בסיס, שצריך לעשות תשובה, כדי שנזכה למצוא חן. התשובה כאן היא שנהיה בבחינת "עני ונכה רוח וחרד על דברי", ואז נמצא חן בעיני ה' – הוא ימשיך לנו ממקום שאין אתעדל"ת מגיעה לשם כלל:] מכל מקום בהכרח לומר שהוא מבחינה שאתעדל"ת אינו תופס מקום כלל והוא כמ"ש אם צדקת מה תתן לו ואם רבו פשעיך מה תעשה לו וגו' [בא ממקום שגם הצדקות שלנו וגם העבירות שלנו לא נוגעות שם. אז מה הכוונה שבכל זאת הוא סולח דווקא לנו, ויש דרגה של "אם צדקת וגו'"?] ורק ההפרש הוא דאם צדקת הוא מבחינת חיצוניות [המדרגה שלמעלה מסדר השתלשלות, ואף על פי ששם נוגע לא כלל ולכאורה אין סיבה לסלוח או לא לסלוח,] וסליחת עוונות הוא מבחינת פנימיות [המקיף שלמעלה מסדר השתלשלות, וזו מציאת חן.], ולכן [כדי להגיע לפנימיות המקיף] הוא ע"י התשובה [זה מה שהסביר כאן עד כה: שיש חן שלמעלה מסדר השתלשלות ויכול להתדרדר ולהגיע ל"שקר החן", אך אם יש גם תשובה – עבודה שלנו – החן שממשיכים בסוף, החן השני שמשה בקשה, בא מפנימיות המקיף ולכן אין יניקה לחיצונים.] ומכל מקום אין זה בבחינת אתעדל"ת אתעדל"ע [כלומר, בא על ידי תשובה, אך לא לפי ערך התשובה.], וז"ע הגורל לפני ה' [שהיה ביום כיפור וגם בפורים – הגורל הוא המכנה המשותף בין יום הכפורים לחג פורים.], ואף על פי כן משם נמשך החותם [מצד אחד הוא גורל, ששם לא נוגעת שום אתעדל"ת, ומאידך דווקא משם – המקום אליו לא מגיעה שום עבודה שלנו – ה' חותם עלינו,] להיות ונפלינו [שאנו בהבדלה עצמית, מקבלים ממקום אחר לגמרי.] מפני שהוא מבחינת הפנימיות [בזכות התשובה שלנו זוכים למצוא חן מבחינת פנימיות המקיף.], דבחיצוניות המקיף שם כחשיכה כאורה ואם צדקת כו' ומבחינת פנימיות המקיף הגם שנמשך משם ענין סליחת עוונות [חן, שהוא חנינה וסליחת עוונות,] הנה משם הוא דוקא החותם [שמגביל אותו, שלא יגיע לכל מקום, אלא רק] להיות ההמשכה בנש"י דוקא, וכמ"ש [בפרק מז, שאומרים לפני תקיעת שופר:] יבחר לנו את נחלתינו את גאון יעקב אשר אהב סלה [שה' נותן דווקא לנו, "גאון יעקב", שאנחנו אהוביו, "אשר אהב סלה".], וכתיב הלא אח עשו ליעקב וגו' ואת עשו שנאתי [למה מדלג כאן על העיקר – "ואהב את יעקב"? כי כבר אמר "אשר אהב סלה", ובקיצור ידגיש שוב שעיקר הפסוק מובא בשביל ה"וגומר" שלא כותב כאן בפירוש. "ואת עשו שנאתי", כלומר שהוא עושה הבדלה גמורה בין יעקב שהוא אוהב לעשו שהוא שונא.], דזהו"ע החן [החן השני השני הוא המשכה מפנימיות המקיף, עם חותם, שהולך למי שבאמת אוהב אותו ולא לעשו ששונא אותו. ה' אוהב אותנו גם בגלל שאנחנו עובדים אותו ובטלים אליו ועושים תשובה ביום כיפור, אבל לא בא ממקום שהוא לפי ערך עבודתנו.],

ולכן השבת [משהו חדש – עד כאן דבר על יום כפור, ואמרנו שכך גם בפורים – אבל שרש החן בתורה, עוד לפני יום כפור, הוא השבת. ה' ברא את העולם, ויש שבת שמחכה בבית גנזיו, ובסוף נקבל אותה במתן תורה. שבת קיימת ממעשה בראשית ועוד קודם למעשה בראשית – ה' ברא את העולם ביום ראשון, סימן שלפניו יש את השבת שלפני מעשה בראשית, וסיום מעשה בראשית הוא בשבת, "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו", שרש"י אומר שכבר רומז למן שירד במדבר ו"לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן", ואף נצטוינו על השבת במרה, עוד לפני תורה. בכל אופן, השבת היא עיקר החן שנמשך לבני ישראל – כוונה חשובה כל שבוע בשבת, שהיא החן השני שה' נותן לנו, תכלית החן, מתנת החנם מבית גנזיו של ה', מההעלם העצמי של האור בעצמות המאור.] ניתנה לנש"י דוקא דעל השבת אמר הקב"ה מתנה טובה יש בבית גנזי ושבת שמה, דבכללות מהות השבת הוא מהות של מתנה [כלומר, דבר שאי אפשר לזכות אליו – רק מי שהוא מוצא חן. זו מהות השבת, ששום דבר שמישהו יעשה הוא לא בערך השבת – מהות של מתנה, שרק מי שמוצא חן בעיני ה' מקבל אותה. מהות השבת היא מתנה, ו"כל הנותן בעין יפה הוא נותן".] והיינו דגם כמו שהיא בבית גנזו היא בחינת מתנה [שמחכה להנתן למי שימצא חן.], והוא שיש ג' מדריגות בשבת [נושא שמבואר באריכות בחסידות – פעם למדנו באריכות את מאמר "את שבתותי" של הרבי הקודם, שמסביר שיש שלש בחינות בשבת, מה שמזכיר כאן בכמה שורות. יש בשבת מדרגה של בינה, מדרגה של חכמה ומדרגה של כתר – שלש הסעודות של שבת. המדרגה הראשונה היא מה שקורה ממילא:], הא' דמיקדשי וקיימא [שכל שבעה ימים יש יום מקודש ועומד, בלי עבודה.] והו"ע שבת לה' [מצד עצמו.], הב' לעשות השבת [על המדרגה השניה הוא לא מביא את הפסוק מהתורה, אבל היא מדרגת השבת של עשרת הדברות – "זכור את יום השבת לקדשו", מה שתלוי בעבודה שלנו.] דמי שטרח בע"ש יאכל בשבת שעז"נ וקראת לשבת עונג [שאנחנו קוראים-ממשיכים לשבת ענג, שגם נקרא "זכור את יום השבת לקדשו".] וה"ז בחינת הארת העונג לבד [לכן מביא את הפסוק מהנביא, כי מדבר על ענג שבת. "וקראת לשבת ענג" היינו קריאה והמשכה של הענג לתוך השבת המקורית – מיקדשא וקיימא – אך זו המשכה רק של הארת הענג. המשכה זו היא ל"מי שטרח בערב שבת" – אתעדל"ע על ידי אתעדל"ת.], הג' [עיקר המתנה,] שאחר כל זה נמשך בחינת עצמות התענוג שעז"נ אז תתענג על ה' [בכתר של השבת, "רעוא דרעוין", כנ"ל ששלש המדרגות הללו הן שלש סעודות שבת. התכלית היא "אז תתענג על הוי'". לפעמים כתוב ש"אז" היינו א שלמעלה מ-ז – כמו דרגה שמינית, מה שהשבת למעלה מהיום השביעי, אך נמשך לתוך ה-ז.] והו"ע מתנה טובה יש לי, וזהו גם כן ענין החן [שבקש משה – חן בבחינת שבת, חנינה של יום כיפור שדווקא עם החותם, שאין שום קשר בינינו לבין מקור אומות העולם.], דחן וחנינה ענין אחד הוא [יום כיפור נקרא שבת שבתון.], וזהו ענין החן שביקש משה שא"ז בחינת אתעדל"ע שמצ"ע בלי העלאת מ"ן כלל [שהיא החן הראשון.] שעז"נ שקר החן [לא שבעצמה בחינת שקר, אבל יכול להשתלשל לשקר כפי שדובר.] כי אם שזהו [החן שבקש משה הוא החן] שבא אחר העבודה באתעדל"ת שנמשך עי"ז בחינת אתעדל"ע [שהיא אתעדל"ע לפי ערך.] נמשך בחינת אתעדל"ע מצ"ע שאין אתעלד"ת מגיע לשם שזוהי המשכה שבבחינת מתנה וחן [בחינת שבת].

קיצור. יבאר בקשת משה גופא דשמשא בעינא [אינו מסתפק בגופא דסיהרא, "פני ילכו", אלא דורש את גופא דשמשא, "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה".], [גופא דשמשא הוא] עצמות ז"א דאצי' שהוא בכלל עולמות דא"ס [מסוף עולמות האין סוף, וממילא ממשיך גם מבחינת עתיקא.] דמצירופים אחרונים דשם אלקים וחיצוניות מלכות דאצילות יכולים גם הסט"א לקבל [אם ההמשכה היא משם אלקים, וכל שכן מהצירופים האחרונים שלו – מח הצירופים שיוצאים מאותיות ים שלו, לשון הרבים שלו, שנקראים "ארצות בני חם" – שיש יניקה גם לסט"א.], אבל מדעת עליון [שאינה שם אלקים כלל, וודאי לא צירופיו האחרונים, אלא] שם הוי' ופנימיות דאצילות אינם יכולים לקבל [כלומר, מפנימיות המלכות החיצונים לא יכולים לקבל.] בכ"ז ביקש משה גופא דשמשא עצמות ז"א [ולא הסתפק בפנימיות ועצמות המלכות, גופא דסיהרא.] להיות דכללות ספירת המלכות הוא מקור לכל ובקשתו היתה ונפלינו במקור מיוחד [מיוחד שוה חיים, אז 'מקור מיוחד' שוה "מקור חיים" שעולה אור אין סוף, ב פעמים אור, כרמוז ב"באורך נראה אור".] מכל העמים [לא מקור משותף לכולם, ואז אנחנו לגמרי מובדלים ומופלאים – לא רק מלשון הפליה אלא גם מלשון פלא.] והו"ע מציאת חן [לכן בפרשיה זו יש ד פעמים חן, כפי שהסברנו, שבדיוק בגימטריא "ונפלינו", כל העסמ"ב.], דמציאה היא עצמות האור [מציאה כמו "החכמה מאין תמצא" – גם רמז שהעצמות כאן הוא מדרגת הכתר, כפי שהסברנו על השבת: "מיקדשא וקיימא" מצד הבינה, המשכת הארת התענוג על ידינו מצד החכמה ועצמות התענוג היינו מצד הכתר, והיא מציאת החן. תמיד עצמות הדבר היא הכתר של הדבר.], וכמו [שהחכמה] מאין דכתר תמצא, [הוא הסביר שיש "יפה תאר ויפה מראה":] יפה תואר א) באברים ב) בנשמה המתלבשת בגוף,  [אבל כאן מדובר על החן שהוא] יפה מראה [שלשמו עלינו להיות "עני ונכה רוח וחרד על דברי". הפשט של יפה מראה הוא:] א) בצבע [בקלסתר פנים.] ב) בעצם הנשמה, החן [יש בו ארבעה דברים שכולם הא בהא תליא:] א) ואוהב את יעקב [בניגוד ל"ואת עשו שנאתי" אף ש"אח עשו ליעקב" – אהבה עצמית. כאן מביא את חלק הפסוק שקודם דלג עליו. עיקר החן הוא גילוי אהבת ה' ליעקב.], ב) להתענג על ה' [הכתר של השבת, למעלה מ"וקראת לשבת ענג" וכ"ש למעלה ממה ששבת קביעא וקיימא.], ג) מתנה [בעצם, שאין שום אתעדל"ת מגיעה לשם.], ד) חנינה [חן וחנינה הם אותו דבר – סליחת יום כיפור – ובחנינה יש גם מושג של חותם, שה' נותן בנעילת יום כיפור, שהחן הולך דווקא לנשמות ישראל.].

וזהו ביום השמיני עצרת תהיה לכם, דשמע"צ הוא הגילוי האחרון הכללי שבחדש תשרי שהו"ע כתר תורה [לכן בהמשך אליו עושים שמחת תורה. התורה היא מתנה – בשבועות אומרים "זמן מתן תורתנו", ו"לכולי עלמא בשבת נתנה תורה לישראל".] כמו שבא בהתגלות מההעלם העצמי והפנימי וענין ההתגלות אינה בחי' דענין הגילוי ממש [קצת קשה לקרוא כאן את המשפטים. הפירוש הוא שלא מדובר באור שהיה בגדר גילוי,] אלא שהוא בהעלמו העצמי מוכן להתגלות ע"י עבודה מיוחדת לזה והיינו דקודם שמע"צ הנה כתר תורה נעלם בעצמותו [ולא היה מוכן להתגלות על ידי עבודה מיוחדת לזה, על דרך "באתערותא דלעילא אתערותא דלתתא", אלא נעלם באופן שלא שייך להתגלות:] ואין ענינה ענין הגילוי כלל ורק בשמע"צ הוא שמתגלה בעצמותו בהעלמו [כמו שדברנו בפורים על החשך, שהחשך עצמו מתחיל להתגלות ולהאיר – "ונהפוך הוא"] להיות נשפע ונמשך לנש"י, וזהו יום השמיני שהוא גילוי עצמי היותר שמן [ווארט יפה, ששמיני לשון שמן.] מכל עניני הגילוים שנמשכים בחדש תשרי [שהוא "חדש השביעי", לשון שובע. איך יודעים ששמן יותר משובע? "צדיק אוכל לשובע נפשו" אך לא כתוב שמשמין מכך, ואדרבא, יכול להשאר רזה. שובע הוא שפע – ב ו-פ מתחלפות באותיות בומף – בראש השנה ויום כיפור נגזר לנו הרבה שפע, "שפע רב בכל העולמות", אך זהו שפע שבטבע, שלמות הטבע היא שבע, ושמיני הוא למעלה מהטבע, גילוי עצמי היותר שמן.], ויום זה הוא עצרת תהיה לכם שגילוים הפנימי' והעצמי' עצרת תהיה לכם שנקלטים בנש"י דוקא [נקלט בפנימיות, לכן שמע"צ הוא יום הקליטה ומתפללים בו תפלת גשם.], דזהו בבחינת מתנה מלמעלה [הגילוי העצמי ממש, שהחשך הופך להיות אור עצמי, ולא די בכך אלא שנמשך בפנימיות נשמות ישראל, הוא בחינת מתנה, בחינת חן. יש הרבה מאד ר"ת של חן, ואחד מהם הוא חשוכא-נהורא – "ברישא חשוכא והדר נהורא". יש אור שאחרי החשך שהיה בגדר גילוי, ויש אור שלא היה בגדר גילוי, כמו שהסברנו על "כיתרון האור מן החשך" בפורים. המדרגה השניה היא שה"ישת חשך סתרו" – "הסתר אסתיר פני" – בעצמו מאיר.], והיינו דכשם שבכללות ענין הגילוי שלמעלה הנה ונפלינו אני ועמך מכל העמים אשר על פני האדמה, דלכל העמים ההמשכה היא מחיצוניות המלכות כמו שבא על ידי הפרסא שבין אצילות לבי"ע ובתכלית ההעלמות והסתרים [זו ההמשכה לכולם, לכל הגוים.] ולנש"י הנה המשכה היא מעצמות האצילות [מ"גופא דשמשא בעינא".], הנה כן הוא בההמשכה פרטית דשמע"צ שהוא המשכת השפע על כל השנה ממה שנקצב בר"ה ויוהכ"פ נפלינו אני ועמך מכל העמים דההמשכה פנימית ועצמית של הגילוים היותר עליונים נמשך לנש"י דוקא, וזהו עצרת תהיה לכם דלא זו בלבד שנמשכים רק לנש"י אלא עוד זאת שהם נקלטים בנש"י [גם ניתן וגם נקלט. ידוע בחסידות שזה ההבדל בין חסד לרחמים – הנתינה היא חסד, אבל הדאגה שיקלט בכי טוב אצל המקבל עד כדי כך שיפרה ויוליד היא מדת הרחמים. העיקר שהקב"ה, אבינו אב הרחמים, נותן לנו בשמע"צ שכל הגילויים יקלטו בנו. למה? כי אנחנו מצד עצמנו, כפי שה' בחר בנו:] להיות הכלים האמתיים לכל הגילוים הפנימיים ועצמיים היותר נעלים [גם אור שלא היה בגדר אור אלא בא מחשך.].

נסיים ברמז מופלא של חשבון – קצת מתוחכם, כפי שאנחנו נוהגים, מופלא למי שיש לו חוש – בענין המלה עצרת: נתבונן בארבע אותיות עצרת, סדרה עולה של מספרים – 70, 90, 200, 400. ההפרשים – 20, 110, 200. הפרשי ההפרשים – 90, 90. בדרך כלל מוצאים את הבסיס רק על ידי שני מספרים שנותנים הפרש אחד ומאמינים שהוא הקבוע. כאן דבר מאד נדיר, שיש שני עדים של ההפרשים – 90, שעולה "לכם", "עצרת תהיה לכם". רואים שהמוביל כאן את ההפרשים הוא ה"לכם", ה-צ שבתוך עצרת – כבר פנינה מאד נדירה. מה המספר הבא? 690, "משה משה" ש"לא פסיק טעמא בגוויהו". חמשת המספרים הללו עולים 1450, 25 פעמים חן. כל הקטע כאן היה לומר שהעצרת והשבת ויום כיפור הם ענין של חן, ה"למען אמצא חן בעיניך" שבא לפרש כאן. רק עצרת אינה כפולה של חן, אבל עם המספר הבא בסדר כבר עולה חן פעמים כה (אחת מכוונות חנֻכה). הפלא שאם ממשיכים עוד שני מספרים מקבלים עוד 45 פעמים חן, כלומר ששבעת המקומות הראשונים של הסדרה הם ע פעמים חן – כל הופעות המלה חן בתנ"ך, "שבעים פני חן", הכל מתחיל מ-ע של עצרת וכשהולכים שבעה מקומות בסדרה מקבלים ע פעמים חן. רמז ממש הפלא ופלא – חן ו-לכם.