1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (87)

ד"ה "ביום השמיני עצרת" (14)

י"ב אדר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

משה רבינו לא הסתפק ב"פני ילכו" ורצה "פניך" – "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה". הרבי מסביר ש"פני" היינו גילוי עצמות המלכות דאצילות, עם נסים גלויים, אך עדיין דעת תחתון. משה רבינו רוצה גילוי "פניך", גילוי עצמות האצילות, עצמות ז"א, שנקרא "גופא דשמשא", כפי שהוא מסביר ששרשו בעתיקא ממש. נקרא שוב:

וע"ז היתה בקשתו שיהיה בחינת פניך היינו בחינת דעת עליון ויהי' בחינת עיני ה' [אל צדיקים] ב' בחינות עין [יש פסוק "עיני הוי' אל צדיקים" ויש "עין הוי' אל יראיו". לפעמים מפרשים ש"עין הוי'" – עין אחת – במלכות, שהיא "עולימתא שפירתא דלית לה עינין" אלא רק עין אחת, ולפעמים מפרשים שיותר גבוה, שעין אחת היא בעתיקא, "עינא פקיחא" שפתוחה תמיד. כאן מסביר ש"עיני הוי'" היינו העין של ז"א אבל כשהיא מתגלה ומשגיחה דרך העין של המלכות. עד כאן הגענו אתמול, שהוא אומר חידוש – שמשה לא רוצה רק את עין ז"א, ד"ע, אלא את חבור ד"ע וד"ת. בכל אופן, עין היא השגחה, "עינא פקיחא" היא מתקוני גלגלתא שנקראת גם "אשגחא פקיחא" (וע"ד "עיני הוי' המה משוטטים בכל הארץ" – שיותר נמוך, אך הכל השגחה).] והוא בחינת עין בעין [עין עליונה שמסתכלת ומשגיחה דרך עין תחתונה.] וכמ"ש כי עין בעין נראה אתה הוי' וגו' [יש שני פסוקי "עין בעין" – "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון" ו"כי אתה הוי' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה [אותיות אהרן] אתה הוי'" (אחרי חטא המרגלים).] שיהיה חיבור ד"ע בד"ת [עד כאן דובר רק על ד"ע או ד"ת, וכאן החידוש הוא שיש חבור של שניהם. חיבור בא תמיד ממקום יותר גבוה. אם ד"ע משם הוי' וד"ת משם אלקים, כנראה החבור שלהם משם הוי' יותר גבוה, הוי' עצמי, הוי' הראשון שב"הוי' הוי'" שלפני יגמה"ר.] שההשגחה על נש"י [שבסתמא היא] מבחינת המלכות יהיה בזה גילוי בחינת ד"ע ממש [גופא דשמשא] בחינת העצמות ממש דאצילות [כבקשת משה.], ואז ונפלינו ממש מכל העמים דמקור הזה הוא מופלא לגמרי [כשההשגחה מפנימיות המלכות גם נבדל מחיצוניות המלכות, אבל זו לא הבדלה גמורה שלא בערך – לא ממקום אחר לגמרי. "פני", פנימיות המלכות, לא מופלא-מובדל לגמרי.] דזהו מעלת תואר הפלאה על תואר ריחוק [כעת מביא כלל גדול בחסידות, מה ההבדל בין הפלאה לריחוק. הוא לא מביא את הפסוק שהוא המקור להבדל, פסוק בפרשת נצבים, פרשת התשובה, שאומרים לפני ראש השנה – "כי המצוה הזו לא נפלאת היא ולא רחוקה". אחר כך כתוב "לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה" ואחר כך "ולא מעבר לים היא". בפסוק הראשון היו כתובות שתי בחינות, הפלאה וריחוק, ושני הפסוקים הבאים מפרטים – הפלאה היינו "בשמים" וריחוק היינו "מעבר לים". דוגמה יפה שהתורה אומרת משהו ואז מסבירה אותו. זו דוגמה, לתופעה שחוזרת הרבה פעמים, שהוא אומר דברים המבוססים על פסוק שאמור להיות ידוע לנו ולא כותב את הפסוק.], דריחוק יש לו ערך אל הקירוב [רחוק וקרוב הם באותו סקאלה, אותו ערך.] אבל נפלא הוא בבחינת אין ערוך וזהו ונפלינו [כותב בפשטות ש"ונפלינו" לשון הפלאה. בפשטות מבינים שלשון הפליה, אבל אותו שער, וכדרך המלבי"ם דורשים שערים – אם השער משותף זו אותה לשון.] מכל העמים הוא בדרך אין ערוך לגמרי מכל העמים והיינו שכולם מושגחים מבחינת ד"ת [מלכות בכלל, העמים האחרים מושגחים מחיצוניות המלכות.] שלמטה יש [ולמעלה אין.] ואני ועמך מושגחים מבחינת ד"ע שלמעלה יש ולמטה אין ["כולא קמיה כלא חשיב", וגם בטבע יש לתחתון הרגשת בטול במציאות לגמרי. כל זה נועד להסביר מהו חן ומהי מציאת חן. הוא שאל בפרקים הקודמים שחן לכאורה הוא רק מקיף, ולמה הוא כל כך חשוב? כעת חוזר לכך:], וזהו כי מצאתי חן בעיניך, בעיניך דוקא [מדייק את המלה "עיניך", על דרך "פניך" (אפילו הגימטריא שוה, כידוע שפנים-עינים שוים).] דהיינו גם בבחינת יחו"ע [אולי דורש "בעיניך" – איך שאתה רואה את המציאות, כפי שאדמו"ר הזקן מפרש "תמֻנת הוי' יביט", שמשה מסתכל על המציאות מנקודת המבט של ה', בעיניו. כך רוצה שנראה את העולם כפי שאתה רואה – שלמעלה יש ולמטה אין.], ואומרו כי מצאתי שזה מורה על הגילוי שלמעלה מסדר השתלשלות [כמו מציאה – למצוא משהו לא צפוי, לא בסדר הרגיל, לא בנורמה. בכלל, ברוב הפעמים שיש חן בתנ"ך הוא הולך יחד עם הפועל מצא, החל מהפעם הראשונה – "ונח מצא חן בעיני הוי'". ידוע שיש אצלנו ספר – שעדיין בכתב – שנקרא "שבעים פני חן", כי יש שבעים פעמים את המלה "חן" בתנ"ך. מתוכן לז (גם מספר חשוב) – הרוב – הולך יחד עם מציאה. חוץ מזה יש עוד פעמיים במגלת אסתר עם פועל מיוחד, נשיאת חן – אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה. יש לנו הרבה דרוש מה ההבדל בין נשיאת חן למציאות חן. גם במגלת אסתר יש שלש פעמים מציאת חן, וגם במגלת רות יש שלש פעמים מציאת חן, אך באסתר בנוסף למציאות החן יש גם פעמיים נשיאת חן. אם נוסיף נשיאת חן למציאת חן יש טל פעמים ("הוי' אחד").] וכמו והחכמה מאין תמצא שזהו מאין דכתר [שממש למעלה מסדר השתלשלות.] ונא' תמצא לשון מציאה היינו שלא בהדרגה [חידוש, בהפתעה. בסדר והדרגה יש תהליך מובן, ושפתאום מוצאים משהו בלי שום תהליך הוא נקרא שלא בהדרגה – אלא מציאה – וכך משיח יבוא, בדרך מציאה, בדרך פתאום. יש שלשה דברים שבאים בהסח הדעת –אחד מהם מציאה ואחד מהם מלך המשיח. גם על דוד המלך, המשיח הראשון, כתוב "מצאתי דוד עבדי". גם בדור שלנו, מציאת מלך צריכה להיות 'א מציאה', משהו חדש ולא צפוי בכלל.], דענין תמצא הוא כמו המציאה ה"ה אותו הדבר ממש שנאבד הוא שמצא [ידוע הרמז שלנו שמשיח בגימטריא מקרה אבוד (משה-אחד) – אם הוא אבד לך, צריך למצוא אותו מחדש... גם ווארט יפה, מה החידוש במציאת אבדה? מצאתי מה שאבד. החידוש שהמציאה היא המשכה מהכתר, מהעצמות, שהיא עצמה נמשכת. כך הוא מסביר:], כמו"כ והחכמה מאין תמצא היינו דזהו בחינת כתר אין דכתר ממש [מצאת משהו שהוא אין בעצם, למעלה מטעם ודעת ולמעלה מסדר השתלשלות, והוא-הוא מה שנמצא. צריך לומר שכאשר ה' צמצם את אור אין סוף כדי לברוא את העולמות האור 'הלך לאיבוד'. מהי מציאה? למצוא אותו דבר. כל בריאת העולם מתחילה מאבדה, שה' אבד משהו, והעבודה שלנו – בזכות, לא לפי סדר והדרגה – היא למצוא את האבדה. כמו המשל המפורסם של רבי הלל מפאריטש שכל חיי האדם עלי אדמות הם להזכר בניגון שאבד לו. ההזכרות היא מציאה גמורה, כמו ביאת משיח. יש כאן דבר והיפוכו, הייתי חושב שמציאת אבדה אינו חידוש, והנה מציאת אבדה – אותו דבר ממש – היא הכי חידוש שיש. כתוב שלזכור דבר ששכחתי יותר קשה מלהמציא משהו חדש, "קשה עתיקא מחדתא". יותר קשה לתקן משהו חדש שנשבר מאשר לעשות אותו חדש. יש איזו מעלה במציאת האבדה שממשיכה מהעצמות. אבל לעניננו צריך להסביר כמו שאמרנו קודם, שאבדה היא לפני הצמצום. האור שלפני הצמצום נאבד וכעת צריך למצוא אותו. זה בעצם משחק המחבואים – משל המגיד נ"ע ורבי ברוך ממעזיבוז – שכל העולם הזה הוא בעצם משחק מחבואים של ה' אתנו. כשה' עושה צמצום הוא מתחבא – ויש מי שחושב שהסתלק לגמרי, הצמצום כפשוטו, ר"ל, אך אנחנו יודעים שהוא נמצא ורק צריכים לחפש – וכשמוצאים אותו זו מציאה גמורה, מציאת מה שהלך לאיבוד. אצל כולנו מה שהולך לאיבוד הוא השלמות העצמית – בפגם הברית, כפי שמסביר הרבי הרש"ב – והמציאה היא החזרת העצם, שיותר גבוהה מהמושג תשובה כפי שכותב בתורת שלם. מתעמקים בחסידות ופתאום מוצאים את העצמות שלי שהלכה לאיבוד – בחינת משיח.], וכמו"כ הוא כאן ענין מצאתי [שמשה רבינו אומר "כי מצאתי חן בעיניך",] הוא שזהו בחינת עצמות האור דאצילות ממש שיאיר בגילוי כמו שהוא בעצם [פירש את "בעיניך" ואת "מצאתי" וכעת אומר שהכל אותו ענין – הכל "חן", מטרת הסברה שלו. חשבנו שחן הוא לגריעותא, כי יכול להשתלשל ממנו "שקר החן" – עלול להתדרדר ולהגיע לחטא העגל – ולכן צריך להסביר את מעלת החן:], וזהו ג"כ ענין החן שזהו בחינת אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת [חן שלאחר כל העבודה, ולא לפני כל העבודה.] וכתיב [בברכת כהנים, בברכה שכנגד התורה, "תורה אור":] יאר הוי' פניו אליך ויחנך [גם לשון חן ויפי, כפי שיסביר, אך עיקר הפשט הוא לשון סליחה וחנינה. יש גם חנינה לשון חן – אדם מחונן, "אתה חונן לאדם דעת" – אבל עיקר החנינה הוא סליחה.] הרי חן שייך להארת פנים שזהו מבחינת פנימיות עתיק [מדרגה שתתגלה רק לע"ל, פנימיות אבא פנימיות עתיק. עד כאן דברנו רק על גופא דשמשא, בחינת ז"א, וכעת אומר שהשרש בעתיק.] וגם באדם יש בחינת חן והוא הקלסתר פנים [אמרנו שיש חן והוא בחינת פנים – "עיניך" ו"פניך".], דביופיו של אדם יש ב' אופני יופי [כל משפט כאן הוא הקדמות שלמות של חסידות וגם של פשט. יש שתי בחינות יפי – "יפה תאר ויפה מראה" (כפי שכתוב ברחל ובבנה יוסף) – והוא מסביר כפי שמסבירים גם הפשטנים:], יפה תואר שהוא יופי חיתוך האברים ומדתם [אחד הפירושים של "צלם אלהים" אצלנו הוא שבתוך גוף האדם יש את היחסים הכי מדויקים של כל מה שנברא בעולם – יחסי חתך זהב, שמופיעים אצל האדם בריבוי יותר מבכל בריאה אחרת. חתך זהב הוא "חיתוך האברים ומדתם" – מדת האיברים זה ביחס לזה.] ויפה מראה שהוא צבע מראה האברים [יש הרבה צבעים, אבל בדרך כלל כשאומרים סתם "צבע" – גם בחז"ל – הוא אדום, אדמימות. סתם במלה צבע יש אדום – גם במראה הפנים יש דם, אדמימות. הוא גם יסביר ש"יפה מראה", צבע האברים בכלל, בחינת פנים, הרבה יותר גבוה מ"יפה תאר". בכל אופן, אלה שתי בחינות ביפי האדם. ה' ברא אדם עם יפי – "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון". לכן זיווג יעקב ורחל עולה יפה – הוא הזכר הכי יפה והיא הנקבה הכי יפה, ומהזיווג הזה יש את הצאצאים הכי יפים, החל מיוסף הצדיק. בכל אופן, אם האדם נברא עם יפי צריך להיות איזה רמז במלה אדם לשתי בחינות היפי. יש כמה דרושים לאדם, אבל בדרך כלל מחלקים אדם לא-דם, בדרך כלל ה-א גבוהה מה-דם, אבל כאן משמע הפוך – שציור ה-א רומז לשיעור הקומה של גוף האדם, שלמות התואר של "צלם אלהים", ואילו דם הוא הצבע, האדמימות, שנותן את קלסתר הפנים.] כל אחד מהם כפי הראוי לו [וכמובן העיקר הוא קלסתר הפנים, כפי שהביא קודם. לכל אבר יש את היפי שלו, אבל העיקר הולך על הפנים.], וברוחניות ענין יפה תואר ויפה מראה הנה יפה תואר הוא בנשמה המלובשת באברי הגוף [בחינת יעקב, י-עקב, ירידת הנשמה להתלבש בגוף] ויפה מראה הוא עצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות [שהרבה פעמים נקרא ישראל, לי-ראש.] שזהו בעבודה בחינת רעותא דליבא, ובעבודה שבלב הנה ענין החן הוא העבודה דשמו"ע [עיקר מציאת החן בעבודת היום הוא תפלת שמו"ע, האצילות בסוולם התפלה.] שהיא גילוי מבחינה שלמעלה מאעדתל"ת [על כל המדרגות הקודמות בסולם התפלה נאמר "באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא", אבל כאשר מגיעים לאצילות – כמו "גופא דשמשא" – בתפלת שמו"ע כבר גילוי שלמעלה מבחינת אעתדלע"ת.] שעל זה נאמר ואל זה אביט אל עני ונכה רוח [בשמו"ע צריך לעמוד בבטול, כעני גמור, ולא לבקש מתוך זכות אלא כעני במתנת חנם, כפי שמשה רבינו – שעליו מדובר כאן – נאמר "ואתחנן", בלשון תחנונים, בקשת מתנת חן בלי שום זכות שבעולם. לכן חז"ל דורשים על משה את הפסוק "תחנונים ידבר רש" – כאשר משה רבינו מתפלל הוא עומד לפני ה' כרש ועני. לפעמים כתוב שתפלת משה היא תפלת עשיר, אבל על "ואתחנן" דורשים "תחנונים ידבר רש". "אל זה אביט" – מביטים על מי שמוצא חן בעיניך. משה רבינו נתנבא ב"זה" וה' מתייחס אליו באותה מילה – "אל זה אביט".] בחינת ביטול כעומד לפני המלך שמתבטל בכל מציאותו [ולא מבקש בשום זכות, אלא רק מתנת חנם – חן לשון חנם.], וזהו"ע חן וחנינה [כאן מוסיף לראשונה את המושג חנינה לחן.] שזהו לא מצד עצם האתעדל"ת שהרי אינם תופסים מקום שם כלל [איננו תופסים מקום כלל בפני עצמות האצילות, ומה הסיכוי שלנו?] רק ע"ד מציאת חן [ואתחנן.] וכמו ביוהכ"פ [עיקר יום המחילה והחנינה. יום כיפור הוא ההכנה לפורים, כ-פורים.] מחילת עוונות הגם שזהו על ידי התשובה מכל מקום בהכרח לומר שהוא מבחינה שאתעדל"ת אינו תופס מקום כלל [שייך למה שלמדנו אתמול, שיש דעה ששכר הוא תוצאה טבעית – אתעדל"ע שבאתדעל"ת. אבל חנינה של יום כיפור ודאי באה ממקום שעבודתנו אינה תופסת מקום.] והוא כמ"ש אם צדקת מה תתן לו ואם רבו פשעיך מה תעשה לו וגו' [שמעשינו אינם פועלים.] ורק ההפרש הוא דאם צדקת הוא מבחינת חיצוניות וסליחת עוונות הוא מבחינת פנימיות [ה"אם צדקת" הוא מצד חיצוניות המקיף, ואילו השגחת ה' עלינו – החן והחנינה – באה מפנימיות המקיף. לכן צריכים איזו עבודה – מציאת חן היא גם בשל מעשה, אבל מה שנותנים לו הוא לא בערך למעשה. לכן, כדי להמשיך מהחנינה, צריכים לעשות תשובה:], ולכן הוא ע"י התשובה ומכל מקום אין זה בבחינת אתעדל"ת אתעדל"ע, וז"ע הגורל לפני ה' [הענין של יום כפור, שהוא הענין של פורים – "פור הוא הגורל".], ואף על פי כן משם נמשך החותם [של יום כיפור, שהוא סליחה וחנינה, והחותם שומר ופועל הבדלה.] להיות ונפלינו מפני שהוא מבחינת הפנימיות,