1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (73)

ד"ה "הודעני נא את דרכך" (9)

כ"ג שבט ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו "א לומז'ער לכה דודי" – ניגון "לכה דודי" מהעירה לומז'ה, עירה חסידית בפולין, כפי שנשמר במסורת החב"דית. למדנו את זה מהרב אליה ריבקין, בעל המנגן הכי גדול כאן בשנים האחרונות, ששמע ניגונים מסבא שלו, הרב של מנצ'סטר (לפחות מתקופת הרבי רש"ב). זה נקרא "לכה דודי", אבל הוא עצמו לא ידע איך לחבר למילים – היו כמה שניסו, אבל לא כל כך יצא טוב. [אם לא יודעים לסדר עם המילים סימן שיש עבודה לקבל את הכלה בלי סדר.] על כך למדנו את פירוש אדמו"ר הזקן ל"וזאת לפנים לישראל" – פעם היה סדר, אבל היום אפשר לקפוץ.

אתמול הגענו לשיא של ביאור הרבי מה שרש הניצוץ קטן בורא שמתלבש בניצוץ קטן נברא. הניצוץ הנברא הוא היחידה שבנפש וניצוץ הבורא הוא עצם הנפש האלקית, ה"חלק אלוק ממעל ממש". הוא הגיע לכך שהניצוץ הבורא הוא בעצם ראשית הקו, בחינת עתיק שלמעלה מא"ק, שהוא פנימיות א"ק. חידוש שכך הוא מפרש פנימיות א"ק – שיא ההתבוננות שלו עד כה. זו באמת המסקנה – המדרגה הכי גבוהה בהסבר שלו ל"ניצוץ קטן בורא", "ניצוץ קטן מאד".

נקרא בפנים:

ולפי זה בחינת ניצוץ אלקות דנשמה [ניצוץ האלקות שבתוך הנשמה.] הוא מבחינת פנימיות א"ק [וכעת בא פירוש השיא מהי פנימיות א"ק:] ובחינת פנימיות דא"ק הוא האור שלמעלה מהתלבשות בבחינת כלים דא"ק [כאן המקום להבהיר: בהתוועדות שהיתה שלשום הסברנו שבזהר הקדוש המקור – אולי היחיד – לכך שבכלל יש א"ק הוא הפסוק "אין אלהים עמדי", שאומר שאין כלים. בכל עולם יש כלים – בעולם התיקון יש כלים רחבים, בעולם הנקודים שקדם לו יש כלים קטנים ולכן נשברו, בעולם העקודים כל האורות עקודים בכלי אחד, כלי היולי. אם כן, יש השתלשלות של כלים – בעקודים, שיצא מפי א"ק, יש כלי אחד; בנקודים יש כלים קטנים, לא מפותחים; בעולם הברודים, עולם התיקון, יש כבר כלים רחבים. אבל מה לפני עקודים? עקודים הוא המציאות הראשונה שיוצאת מא"ק, ואם יש בו כלי אחד סימן שבא"ק אין כלים בכלל. על כך כתוב "אין אלהים עמדי", שהזהר מפרש שאין כלים. אם כן, איך הוא אומר כאן שגם בא"ק יש אורות שמתלבשים בכלים, אם אין כלים. על כך הרבי הרש"ב מאריך בהמשך תער"ב שיש בא"ק כח מגביל, שמונע את התפשטות א"ק למלא את כל החלל שיצר הצמצום הראשון. כלי משמש כמה דברים, והראשון הוא להגביל את האור. אור שוה אין סוף, מצד עצמו הוא מתפשט בלי גבול. אם א"ק היה רק אור פשוט, בלי שום כח שמגביל אותו, הוא היה מתפשט וממלא את כל החלל, והורס את תכלית כוונת הצמצום, חלל ומקום פנוי. הכח המגביל את א"ק נקרא כלים לפי ערך, אבל אלה לא כלים כמו בעולמות הבאים. לכן המקור של א"ק בזהר הוא "אין אלהים עמדי" – אין שם כלים כמו מה שמתפתח הלאה – אבל יש שם כח שמגביל את ההתפשטות. הכח המגביל קשור לשם "שדי". אם כלים רגילים הם שם אלקים, כח המגביל הוא שם ש-די. לפי זה – איני זוכר אם כתוב בפירוש – בא"ק "אין אלהים עמדי", אבל כן יש שם ש-די, "שאמר לעולמו די". הרי א"ק הוא אדם – כתוב על עינים ואזנים וחטם ופה וידים וכו' – שם ראשית ההגשמה (שצריך להזהר ממנה). מי עושה איברים? הכלים. בלעדיהם אין עינים ופה ומצח וכו' – אין הגדרת ציור בכלל. אבל הציור הזה הוא מעל ומעבר לאצילות, שגם בה אין לנו שום תפיסה. כשיורדים מאצילות לאט לאט יש לנו תפיסה. עולם הבריאה הוא עולם השכל, עולם של מלאכים – שלפי הרמב"ם אין להם גוף כלל, ואין לנו תפיסה – ואז עולם הגלגלים ועולם היסודות, מתחיל להיות חומר. כלל גדול שכתוב, שכל הקבלה כולה הוא התפתחות כלים וגדר הקבלת כלים. נושא שדברנו עליו המון גם בשיעורי תורת הנפש, שהיום כולם רוצים כלים – לכל דבר צריכים להיות כלים. יכול להיות משהו חיצוני, שאנשים לא יודעים לעבוד עם אורות – גם לאור יש הגבלה וציור וכו' – אז חייבים כלים. כל סדר השתלשלות הוא מתוך המניע שחייבים כלים. ככל שעושים יותר כלים מגיעים לישות, מודעות עצמית, קליפה, עץ הדעת טוב ורע. כנראה אדם הראשון הרגיש כך בגן עדן, שה' אמר לי "לעבדה ולשמרה" – "'לעבדה' ב-רמח מצוות עשה 'ולשמרה' ב-שסה מצוות לא תעשה" – אז צריך כלים, כמו כל גנן. כנראה מרוב חיפוש כלים בא חטא עץ הדעת. זה לא רק רע – אדרבא, עד עולם האצילות צריכים כלים. בא"ק שאלה אם אפשר לומר כלים בכלל – לפעמים כתוב שאין כלים, אבל כאן מתייחס כמו לכל פרצוף שיש אורות וכלים. מסביר שיש בא"ק אורות בכלים, אבל פנימיות א"ק היינו מעין שרש נשמת א"ק שלמעלה מהכלים – לכך אני קורא פנימיות א"ק, ומשם השרש של ניצוץ קטן בורא בכל יהודי שמתלבש ביחידה שלו, ניצוץ קטן נברא. (איך חטא עץ הדעת קשור לענין הכלים?) כתוב שחטא עץ הדעת הוא הרצון – במודע ויותר בלא-מודע – שאדם כן יהיה מודע לעצמו. כתוב בחסידות שעץ הדעת טוב ורע הוא רדיפה אחרי מודעות עצמית. מודעות עצמית הוא חיפוש של האדם שיהיו לו כלים – כלים כדי לתפקד. אתה רוצה שאהיה גנן? תן לי הרבה כלים. קודם כל הוא דורש כלים מתוך שהוא מודע לעצמו – לא זורם אצלו חפשי. אם הכל היה זורם הוא היה עושה כמיטב יכלתו בלי לבקש כלום. כמו הווארט של רבי מאיר מפרימישלאן, שאדם שמקושר למעלה לא נופל למטה – אם הוא מקושר למעלה הכל מסתדר אצלו למטה, בלי מעידה. הוא בחינת "מאד" ב-א, לא ב-ע, לא מועד. אמרנו שאנחנו נפגשים בדרישה לכלים הוא מאנשים ובפרט נשים שלומדות אצלנו פסיכולוגיה – כל הזמן מבקשים כלים, לא מספיק לימוד החסידות. (אבל בחינת אחורים משמשים את הפנים). תיכף נגיע לכך. כל הענין של משיח הוא להמשיך אורות דתהו בכלים דתיקון. אמרנו שעד אצילות כלים נצרכים מאד. מתחילים מא"ק, שאין כלים בנוגע למה שיבואו, ואז עקודים ונקודים וכו'. קודם כל, אתה רוצה כלים? צריך להיות מוכן שבתהליך יצירת הכלים יהיו כלים קטנים שישברו – גם אתה תשבר בתהליך. אחרי השבירה, אחרי שיש איזו התמוטטות, אדם משתקם. עולם האצילות הוא כמו שיקום של אדם שעבר טראומה, התמוטטות עצבים. איך הוא משתקם? שבאמת עושים לו כלים מתאימים, רחבים. עד כאן זה טוב. אחר כך, כשהוא רוצה עוד יותר כלים – מתוך מודעות עצמית – מתחילים עולמות תחתונים, עם ישות. באצילות "לא יגורך רע" אבל אחר כך יש ירידה. (סכך שוה כלים.) צריכים בדיוק מאה כלים, לא יותר... (יש פירוש "בראשית ברא אלהים את" – שקודם כל ה' ברא את חפירה.) כתוב בתניא ש"את" היינו האותיות מ-א עד ת. באמת עיקר הכלים שאנחנו צריכים לתת הוא אותיות לאדם להסביר את עצמו ולתקשר עם הזולת. המטפל צריך לתת כלים של תקשורת – אותיות שמקבלים בלימוד חסידות. האותיות האלה הן את חפירה, אפשר לחפור איתן בארות בלב, כמו יצחק שחופר בארות. חופרים בארות בלב שלו ובלב של הזולת. קודם צריך לחפור אצלו – שיהיו "דברים היוצאים מן הלב". אחר כך צריך לחפור בלב של הזולת, שיכנס ללב שלו. את החפירה עושים עם ה"את". כך אפשר לפרש "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – יש שני "את", את חפירה לחפור בלב של המשפיע, כמו הרבי בתוך עצמו, ואת חפירה לחפור בלב של המקבל. "אני אענה את השמים והם יענו את הארץ" – קודם לחפור בשמים, במשפיע, ואז לחפור בארץ, במקבל. "את" היינו האות הראשונה והאחרונה של האלף-בית, הפנים והאחור של האלף-בית. כמה שוה פנים ואחור? את. הכוונה של את היא פנים ואחור, א ו-ת – גימטריא מאד מכוונת. גם ביכולת התקשורת, באותיות, יש פנים ואחור – אני חייב גם את האחור. מהו האחור? לדבר בשפה שלך. כמו בעל התפלה של רבי נחמן – אם אתה אוהב כדורגל לא צריך לדבר ישירות על עבודת ה' אלא על כדורגל. צריך לדעת איך להגיע אליך דרך האחור, להכנס בדלת האחורית. (לכן רבי נחמן שיחק עם המשכילים שחמט.) נכון, לכן רבי נחמן הכי אהב את המספר 400, ת, האחור, החכמה להכנס לדלת האחורית. כל זה היה דרוש על כלים דא"ק, שאינו כלי ביחס לעולמות התחתונים, אבל ביחס לאורות שלו כח המגביל הוא כלים. הכל להסביר שפנימיות א"ק היא מה שלמעלה מהכלים שלו.] והוא מ"ש בע"ח שער ח' פ"ה ולעילא מגלגלתא דיליה יש בו דוגמת בחינת עתיק דאצילות [עתיק דאצילות מתלבש באריך, אבל ג"ר דעתיק לא מתלבשים ונשארים מעל. כאן מתכוון לחלק שלא מתלבש – ממש עתיק. לפעמים יש הבחנה בכתבי האריז"ל בין "עתיק יומין" שהוא ז"ת דעתיק – ז יומין – שמתלבשים באריך אנפין (ז תקוני גלגלתא), תענוג מורכב, ל"עתיק" שהוא ג"ר דעתיק, רדל"א, תענוג פשוט שלגמרי למעלה מראש עתיק, שאצלנו נקרא אמונה. המסקנה שלו היא שמשם שרש הנפש האלקית, אז אפשר להגדיר שעצם הנפש האלקית הוא אמונה – הוא בא מהמקביל של רדל"א בא"ק.] והיינו ראשית הקו שלמעלה מהתלבשות בא"ק, וזה יתאים עם מ"ש בע"ח הנ"ל שזהו בחינת עתיק [שהנשמה באה מעתיק שלמעלה מאריך.] והיא בחינה אחרונה שבבורא והיינו בחינה אחרונה דבחינת אצילות דכללות [אדם דאצילות, אוא"ס שלפני הצמצום, שהמהות שלו יורדת דרך הרשימו – דרך הצמצום – ונעשה ראשית קו שלמעלה מא"ק.], וכמ"ש בזה"ק בראשית דט"ו דכשם שמלכות דאצילות נעשה עתיק לבריאה כן מלכות דא"ס נעשה עתיק לא"ק [כראשית הקו.] בחינת אדם דבריאה דכללות [כמו עולם הבריאה, שהמלכות דאצילות נעשית לו עתיק, כך המלכות של אדם דאצילות נעשית עתיק למעלה מראש אדם דבריאה, א"ק.], ובכל נשמה יש גילוי הארה מבחינת א"ק [ניצוץ קטן בורא, שהוא גילוי הארה מא"ק, ולא סתם א"ק אלא פנימיות א"ק, ולא סתם פנימיות א"ק אלא כפי ההסבר כעת, שהיינו ראשית הקו, עתיק שלמעלה מגלגלתא דיליה.] והיינו מבחינת פנימיות א"ק ומזה [הרדל"א דא"ק, האמונה הפשוטה של היהודי,] יש בנשמות ישראל הכח למסו"נ על קדוש השם, וזהו בחינת ניצוץ האלקי שמבחינת מלכות דאצילות שבכאו"א מישראל דבשרשו הוא מבחינת מלכות דא"ס שנעשה עתיק לא"ק [וזה "פני ילכו והניחותי לך".].

קיצור. יבאר דבכל נשמה יש ניצוץ אלקי ממלכות דאצילות והוא הניצוץ קטן שביאר בע"ח שהוא אלקות ממש היינו אור אצילות מתלבש בניצוץ נברא היינו יחידה שהיא גם כן רק שם ולא עצם [לא לחשוב שהיחידה שבנפש היא העצם – היא רק שם, אבל השם הכי גבוה שאוחז בעצם ומלביש אותו.], ויסביר בענין לבושים וספירות דא"ק שהם חיצוניות ופנימיות [יחסית, כלומר שהספירות הן הפנימיות והלבושים הם החיצוניות.], ומסתייע מאצילות [עצמיות, מהות.] ובי"ע [לבושים] הפרטים שהם עצמי' היינו השגת המהות באצילות [שנקראת עצמיות.] ולבושים השגת המציאות בבי"ע [שתי דרגות של נשמות בעם ישראל – נשמות שהן "זרע אדם", מאצילות, שיש להן השגת המהות באלקות, ונשמות שהן "זרע אדם", מבי"ע, שיש להן רק ידיעת המציאות. לכל נשמה יש שרש עליון באצילות, אבל נשמות דבי"ע היינו מצד הגילוי שלהן, ויכולות רק לדעת את המציאות ולא להשיג את המהות, עד שבא אדמו"ר הזקן ומסר את הנפש שלכל אחד תהיה שייכות ליחודא עילאה, היחוד של אצילות, השגת המהות.] ומסיק [אחרי פלפול וביאור כמה מדרגות בפנימיות א"ק,] שבכל נשמה יש גילוי הארה מפנימיות א"ק ושרשה ממלכות דא"ס [שנעשית עתיק למעלה מהגלגלתא דא"ק עצמו, ראשית הקו, שבעצם הוא הרדל"א של עתיק.].

וזהו ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה, דהנה משה טען דאחר זה שמצאתי חן בענין גילוי אתעדל"ע שהוא אור מקיף [שלמעלה מכלים – גדר אור מקיף – וממילא יכול להתדרדר למקום לא טוב, "שקר החן". אחרי שמצאתי את החן הראשון אני מבקש ממך] הודיעני נא את דרכיך [מה שאמרו אתמול בשם רס"ג, שמדגיש את "אם אין פניך הולכים" עכשיו, הוא בעיקר על המלה "נא בפסוק שם. המלה "נא" מופיעה כבר קודם, "הודיעני נא את דרכיך". כל פעם שכתוב "נא" היא או לשון בקשה או כפי התרגום בכל מקום עכשיו – הולך יחד. אנחנו רגילים להבין ש"נא" היינו בקשה, וצריך לחבר שזו בקשה למשהו שרוצים עכשיו. לכן הרבי אוהב את המלה "נאו" – מבוסס על "נא", בקשה לדבר שיהיה עכשיו. ] שהם הדרכים שמלמעלה למטה [קודם לא אמר שהם מלמעלה למטה.] איך ובמה אפשר להמשיך אור מקיף בפנימיות [השגת החן הגדול, ביטוי שמיד ישתמש בו. לפי זה החן הראשון, כמה שהוא אור מקיף, הוא חן קטן. "תשואות חן חן לה" – חן קטן וחן גדול. כדי להגיע לחן הגדול, אתעדל"ע שלמעלה מכל מה שנמשך ע"י אתעדל"ת, צריכים קודם דעת בשתי מדרגותיה, "הודיעני" ועוד "ואדעך":] ואז כשתודיעני את הדרכים האלו הנה ואדעך בהשגה פנימית [כל פעם שהרבי חוזר על עצמו צריך לשים לב שיש חידושים. כאן אומר משהו בצורה חדשה, שלא ממש אמר כך. עד כאן "הודיעני נא את דרכיך" היה דרך להגיע להשגת אלקות של "ואדעך", אבל לא הדגיש שאחרי המקיף יש כאן ענין של השגה פנימית. חשבתי ש"דרכיך" היינו דרכים אליך, אבל כאן מסביר ש"דרכיך" היינו בנית צינורות, בנית כלים, איך להמשיך את החן הראשון, המקיף, שיאיר לי בפנימיות, שתהיה השגה פנימית. מאד חשוב, שכעת מסביר ש"הודיעני נא את דרכיך" היינו הדרך להפנים את המקיף. זו בדיוק הנוסחא המשיחית של הרבי שלנו, שצריכים לקחת אורות דתהו אבל להמשיך אותם בכלים דתיקון. אפשר לומר שזה אחד המקורות לווארט של הרבי. "הודיעני נא את דרכיך" – הדרך איך להוריד את המקיף לפנימיות, ואז המקיף לא יהיה מסוכן. כמו שאמרנו, המקיף הראשון הוא מסוכן. אם מצליחים להמשיך את המקיף בפנימיות אז גם יש עבודה פנימית וגם מה שכותב בהמשך. שוב, הוא עושה סיכום, אבל תוך כדי מדגיש הבנות חדשות – מחדש כאן שהדרכים הם "מלמעלה למטה", דרכים להפנים את המקיף. אחרי שאזכה להפנים את האורות בפנימיות אקבל חן יותר גבוה, מקיף יותר גבוה. מזכיר את הווארט, שכתוב גם בחב"ד וגם אצל רבי נחמן, שעבודת האדם היא להפנים מקיפים, וברגע שמפנימים מקיף מקבלים אוטומטית מקיף עוד יותר גבוה. כך הוא מסביר כאן, שקודם יש מקיף ראשון, חן ראשון, ומשה רבינו מבקש "הודיעני נא את דרכיך" להמשיכו בפנימיות. מה הסימן שהצלחתי להפנים? "ואדעך" – שאני יודע אותך בדרגת החן הראשון. אז אני יכול לומר "למען אמצא חן בעיניך" – אוכל לזכות לחן יותר גדול, המקיף שלמעלה מכל מה אתעדל"ע שנמשכת על ידי אתעדל"ת.], ועל ידי עבודה זו דהשגה פנימית שהיא אתעדל"ת כפירוש הרמב"ן ואדעך ליחדך [לא ידיעה שאין בה עבודה, אלא עבודה של אעתדל"ת – עבודה ליחד את ה'. מזכיר את הפירוש של "בכל דרכיך דעהו" – כל מה שאדם עושה, גם עניני חול ו"אפילו לדבר עבירה", הוא צריך לדעת ליחד את ה'. כמו שכתוב על חנוך, הרבה לפני מתן תורה, שהוא הרבי של משה רבינו – שהיה תופר מנעלים ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד את ה'. חנוך לשון חינוך – החינוך של ילדים, "חנוך לנער על פי דרכו". דבר ראשון שמלמדים ילד איך לקשור את שרוכי הנעלים, שכתוב בשו"ע איך לעשות – כשעושה לפי הלכה כבר יש בכך מצוה, ואם הילד יודע לכוון הוא יכול לעשות יחוד על כל שרוך, על כל קשר. דבר חשוב, שהערנו הרבה פעמים בשכם, שיש אנשים שלא מקפידים על נגיעה בנעלים – אבל כאשר נוגעים בנעלים צריכים לרחוץ ידים, אחרת אסור לומר דברים שבקדושה. יש איזו טומאה כשאדם נוגע בנעלים, אך היא לא מונעת שהוא ייחד את ה' ממש – "בכל דרכיך דעהו", יחוד על כל קשר. כך הוא מפרש "ואדעך", לייחדך, על כל דבר בעולם. מסתדר כאן טוב מאד – החן הראשון הוא מקיף, ואני רוצה להפנים ולייחד. מקיף פירושו שלא מבחין בין קדש לחול, כולל הכל. ממש "בכל דרכיך" – דבר מצוה או דבר הרשות ואפילו לדבר עבירה – "דעהו", בהכל אפשר לייחד. יחוד ה' על כל דבר הוא ממש לקחת את החן הראשון ולהפנים אותו עד שיש לו עבודה של "ואדעך" על כל תפירה ותפירה. כך הרמב"ן מפרש "ואדעך" – ליחדך. יש ב"ואדעך" אתעדל"ת, יש עבודה. והכל], למען אמצא חן הגדול [ביטוי שגם מקורו ברמב"ן.], הכוונה האתעדל"ע שבבחינת מתנה [חן הוא מתנת חנם.] דהגם שבאה אחר שלמות העבודה באתעדל"ת [והייתי יכול לחשוב שבאה מכח האדם,] הנה גם אז אינה אלא מתנת חנם,

[אחרי כל בקשת משה לזכות לחן הגדול הוא מתחנן לה':] וראה [ותתפעל מכך] כי עמך הגוי הזה פירש הרמב"ן [כמו שאמרנו מתחלת האות, כל הפירוש שלו כאן הוא לפי הרמב"ן (ולא לפי רש"י והאבן עזרא).] אתה אביהם והם בניך [בדרך כלל עם אינו בחינת בן, "אין מלך בלא עם" – מלך ועבד, מלך ועם. אבל כאן שכתוב "וראה כי עמך הגוי הזה" הרמב"ן אומר שכאן "עמך" היינו בנים. אם כתוב "עמך" איך "בניך"? כנראה אליבא דרבי מאיר, ש"בין כך ובין כך קרויים בנים". גם כשעושים רצונו של מקום, ומגיע להם התואר בן, וגם כשאין עושים רצונו של מקום, ולא מגיע להם התואר בן, אלא רק עבד-עם – "בין כך ובין כך קרויים בנים".] והיינו דענין מציאת החן אינו במעלת משה בלבד [זו תכלית המאמר כאן, שלא לחשוב שמציאת החן השני, הגדול, מגיעה רק למשה רבינו.] והוא בהמשך למ"ש ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני שהם לשון יחיד ונוכח למשה ["ידעתיך", "מצאת", הכל מופנה למשה רבינו כיחיד.] הנה על זה אמר משה [איני רוצה שיהיה רק מתנה שלי, נחלה שלי.] וראה כי עמך הגוי הזה דענין מציאת חן שהוא האתעדל"ע שייך לכל ישראל [ולא רק החן הראשון, פשיטא, אלא גם החן השני.] ולא למדריגת משה בלבד אלא דגם למצוא החן הגדול שבא על ידי הידיעה דואדעך [עבודת "בכל דרכיך דעהו", ששייכת לכל ישראל.] שייך גם כן לכל ישראל לפי שאתה אביהם והם בניך להיות שבכל נשמה יש גילוי הארה עצמית ממלכות דא"ס ב"ה [ראשית הקו שלמעלה מגלגלתא דא"ק – משם האמונה הפשוטה, הכח של כל יהודי למסור את הנפש. יש זאת לכל יהודי, לכן מגיע לכל יהודי החן הגדול. (אפשר לקרוא "עִמך".) כן, הרבה פעמים קוראים עִם במקום עם.].