1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (72)

ד"ה "הודעני נא את דרכך" (8)

כ"ב שבט ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

איך הרס"ג מסביר את "פני" ו"פניך"? [הוא מתרגם מאור בשניהם, אבל החידוש של הפסוק השני – אחרי שה' כבר הבטיח – הוא שצריך להיות מיד, שמרגע זה ה' יעלה את ישראל, "ובמה יודע איפוא" מפרש 'ומה יוודע עכשיו'.] חידוש יפה, זה מה שהרבי אומר, שצריך משיח עכשו – משה רבינו רוצה 'נאו'.

הגענו לתחלת העמוד כאן, כשהוא אומר שכל נרנח"י הם בעצם לבושים של א"ק אבי"ע. כל הנשמות הן ממחצב הנשמות, והן מלבישות את האצילות שבכל העולם – את הספירות שבו. הניצוץ קטן בורא שמתלבש ביחידה בא מהבחינה התחתונה דאור מחצב הספירות דא"ק – היחידה היא ממחצב הנשמות, והניצוץ ממלכות של מחצב הספירות.

וכמ"ש בע"ח שם פ"ד שיש נשמה וגוף ולבוש והיכל [דברנו לפני כמה שבועות על שנגל"ה, כאן מביא את כל המדרגות חוץ משורש. נגל"ה הם כנגד אבי"ע ושרש הוא כנגד א"ק – שרש הנשמה. השרש לא מתלבש בגוף, אבל נשמה-גוף היינו חלק הנשמה שיורד להתלבש בגוף והגוף הוא נשמה אליה. אחרי הגוף יש עוד לבוש ואחרי הכל יש היכל – האדם הזה, נשמה בגוף שמלובש בלבוש, גר בתור היכל. הוא לא כותב את השרש כי רוצה להסביר], דנשמה וגוף דא"ק זהו בחינת אורות וכלים דא"ק והן בחינת הספירות דא"ק [גם הנשמה וגם הגוף, אורות וכלים, שניהם יחד הם מחצב הספירות של א"ק.] ובחינת לבושים דא"ק הוא שהספירות [אורות וכלים יחד] מתלבשות בהם, וכמו כן הוא בנשמה שהנשמה בבחינת נברא [החל מהיחידה, בלי חלק הבורא שבה.] היא מבחינת לבושים דא"ק [שמלבישים את הספירות דא"ק.] וניצוץ אלקות שבנשמה הוא מבחינה תחתונה דספירות דא"ק [המלכות דא"ק מבחינת הספירות שלו, ולא הלבושים שלו.] שזוהי בחינות חיצוניות א"ק [לא ברור למה הוא מתכוון, כי לכאורה הספירות הן חיצוניות א"ק. או שחוזר וכותב זאת על היחידה, שהיא הלבושים דא"ק – לכאורה הפירוש – או שיש כאן טה"ד (כמו שראינו כמה פעמים כאן) וצ"ל פנימיות. (אולי מתכוון שהבחינה התחתונה דספירות היא יחסית חיצוניות?) מההמשך לא כל כך משמע כך. בכל אופן הכוונה ברורה, ששמות הנשמה הם מהלבושים והניצוץ אלקות הם מגוף הספירות.], ובענין הספירות הנה כפי שנתבאר בע"ח שם פ"ג דב' מדריגות אלו היינו בחינה אחרונה שבבורא ובחינה הראשונה שבנברא הכוללת כל הרוחניות [מה שהזכיר שהיחידה כוללת את כל הנרנ"ח, כמו שהחומר ההיולי כולל את כל ארבעת היסודות ארמ"ע.] הן בחינת [שני הממדים שבכתר:] עתיק [המדרגה התחתונה של הבורא.] ואריך [המדרגה העליונה של הנברא, שכוללת את כל מה שתחתיו. אז צריך לומר שעתיק הוא הניצוץ הבורא ואריך הוא היחידה. אבל בדרך כלל – יש שתי שמועות באריז"ל – יחידה היא עתיק וחיה היא אריך. לפעמים מביאים שיחידה וחיה הן כתר וחכמה – מתאים לכאן, כי סתם כתר הוא אריך, כתר שמתייחס לבחינות הבאות. שוב, אז יש שתי שמועות - אחת מתאימה לכאן והשניה לא, אבל יש דרך לצאת גם ביחס אליה לסתירה, ואין כאן המקום להסביר בפירוט, אבל קשור לחלקי מה ו-בן של עתיק ואריך באצילות (שחכמה ד-מה מתלבשת באריך ד-בן ומתקן אותו). המושגים האלה משום מה כמעט לא חוזרים בחסידות, רק אבא של הרבי משתמש בהם הרבה להסביר סתירות. בכל אופן, כאן מסביר שהניצוץ האלקי הוא עתיק והיחידה היא אריך.], ובחינת חיצוניות א"ק הכולל כל ההשתלשלות הרי זה בחינת אריך דכללות העולמות [על דרך אריך אנפין שכולל כל מה שתחתיו. חוזר על חיצוניות כשברור שמתייחס ללבושים, לשרש היחידה, כפי שיסביר.] וכמ"ש במ"ח מסכת כללות העולמות פ"ב מ"א וא"כ צ"ל דיחידה שזהו כערך בחינת אריך היא מבחינת חיצוניות א"ק [שוב, חיצוניות א"ק אינה מחצב הספירות, הפנימיות, אלא הלבושים.], וניצוץ האלקות הוא למעלה מזה היינו פנימיות א"ק [ממדרגתו התחתונה.], דהנה מ"ש במאמר דפתח אליהו לבושין תקינת לון מבואר בכ"מ שזהו בחינת בי"ע שהן לבושים דמחדו"מ [שעל גבי הספירות-הכחות של הנפש – שכל ומדות.], והענין דלבוש הוא בחינת התפשטות הדבר לבד לא העצם, דעצמות הוא עצם מהות הדבר, והתפשטות הוא בחינת מציאותו לבד [משתמש במושגים מאד חשובים בחסידות, שעולם האצילות – עצם יחסית לבי"ע – נקרא השגת המהות. גילוי האור למי שנמצא שם, צדיק גדול שמשרש אצילות, "זרע אדם", הוא השגת וראית המהות. מי שנמצא בבי"ע למטה – "זרע בהמה" שמשרש בי"ע – גם צריך לעבוד את ה' ולדעת אותו כמה שיכול, כפי שלמדנו אתמול ברמב"ם, אבל התכלית שיכולה להגיע אליה היא רק ידיעת המציאות, של ה' ושל הרוחניות בכלל. המציאות היא רק הלבוש בכל מקום – ידיעת המציאות הוא לבוש לגבי השגת המהות, שהיא עצם. (מה ההבדל בין עצמות ומהות?) בהקדמה לסוד ה' כתוב שעצמות ומהות הם כמו י וקוצו של י. אחד מהנושאים הראשונים שם, שיש עצמות-מהות-מציאות-איכות-כמות כנגד שם הוי' עם קוש"י. מהות היא אצילות ומציאות היא כבר עולם הבריאה, עולם השכל – השכל לדעת את המציאות (ולא את המהות). למעלה מהכל יש את העצמות, קוש"י, שהולכת יחד עם המהות, כמו י וקוש"י.], וז"ע הלבוש [ומשם הנשמות, "לבושים תקינת לון [ומינייהו פרחין נשמתין לבני נשא]".], ובעולמות אבי"ע הרי אצילות הוא בחינת העצמי וכידוע דבאצילות מושג מהות האלקות ובבי"ע מושג רק בחינת מציאות והתפשטות לבד, דמה שמושג מהאלקות בבי"ע הוא רק מציאות האלקות וכמו שכתוב כי לא יראני האדם וחי אפילו חיות הקדש הנושאות הכסא [חיות הקדש סתם הן ביצירה והכסא בבריאה, עולם ה"כורסיא", אבל לפעמים הכסא הוא מלכות דאצילות ואז החיות הנושאות הן בבריאה.] אינן רואות את הכבוד [הכבוד הוא מהות האלקות. זה כבר הפרשיה הבאה, אחרי בקשת "הודעיני נא את דרכיך" שה' הסכים, משה רואה שזה זמן טוב, עת רצון, ומבקש לראות את כבוד ה'. על כך ה' אומר שלא, עד כאן, אתה אמנם נשמה דאצילות – אבל יחסית אתה לא יכול לראות את פני אלא רק את האחור (וכהסבר אדמו"ר הזקן – אתה יכול לראות את העולם מתוך העינים שלי, "תמֻנת הוי' יביט", לראות את תמונת העולם כפי שאני רואה אותה). הוא אומר שבעולם האצילות יש השגת המהות ובבי"ע רק ידיעת המציאות. יש בחסידות מושגים שונים של כבוד – "כבוד נאצל" ו"כבוד נברא" – אך בכל אופן הכבוד כאן הוא אצילות, "כל הנקרא בשמי ולכבודי" ורק אז "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". יש פסוק "הארץ האירה מכבודו" – התכלית לע"ל היא שהכבוד יתגלה למטה, אצילות תתגלה למטה, זו תכלית הבריאה, אך היום "כי לא יראני האדם וחי".],

ועם היות דבאמת גם אצילות הוא רק הארה מאוא"ס המאציל [אז איך אומרים שהיא עצמות? הוא מתחיל להסביר, כפי שהקדמנו אתמול, שהוא הולך 'לקפוץ' מעולם האצילות הפרטי לאצילות דכללות, אוא"ס שלפני הצמצום.] וכן הוא עד רום המעלות דבחינת אצילות הוא בחינת הארה [אפילו אדם דאצילות, שהוא אצילות דכללות.] ולכן גם האורות נקראים בשם לבושים וכמאמר בעשרה לבושים נתלבש הקב"ה שזהו בחינת האורות דאצילות [ההארה מלבישה את עצם האור, היא בחינת לבוש.], וכתיב עוטה אור כשלמה שגם האור הוא בחינת לבוש, וזה ענין רזא דשמיה [כל האצילות היא סוד השם, אבל שם הוא לבוש, כמו שכתב קודם.] והוא בחינת אצילות דכללות שגם זה הוא בחינת שם ושם ולבוש הוא ענין אחד, אמנם הנה כל זה הוא לגבי עצמות שהכל הוא רק בחינת הארה ושם בלבד וכמו שכתוב כי נשגב שמו לבדו דגם בחינת נשגב הוא רק בחינת שם לבד [גם פירוש חדש] אבל בעולמות [ההבדל בין אצילות לבי"ע הוא ש]הרי אצילות הוא מהות אלקות [ולמי שבאצילות יש השגת המהות. הוא אומר כאן שהכל יחסי. זו גם אחת הנקודות החשובות שכתובות בתורה אור שגם המושג עצם הוא יחסי – כחות הנפש הם עצמיות האדם ביחס ללבושים, אבל ביחס לעצם הנשמה הכחות הם רק לבושים. זה בדיוק מה שהוא כותב כאן על אצילות – אצילות הוא שכל ומדות ובי"ע הם לבושים.], וזהו דבכ"מ אלקות ובורא הוא בחינת אצילות [כמו שכתוב תמיד שאצילות היא עולם אלקי, בחינת בורא. הראיה שהעולם אחריו הוא בריאה – מי ברא אותו? הבורא. מה שלפני הבריאה הוא הבורא. יש שני פירושים לאצילות – או לשון הפרשה או לשון אצל וסמוך. ההפרשה היא חיצוניות האצילות והפנימיות היא אצל וסמוך למאציל, ולכן היא נקראת בורא ממש.] ובחינה תחתונה שבבורא הוא מבחינה תחתונה שבאצילות [מלכות דאצילות.] בכ"מ שידובר [בכל מקום שנדבר על אצילות, המדרגה התחתונה של הבורא היא המלכות, המדרגה התחתונה של האצילות.] ובי"ע הוא בחינת התפשטות ובחינת המציאות באלקות [אבל לא המהות.], ולפי זה יובן דבחינת חיצוניות א"ק שנקרא אדם דבריאה דכללות [כעת נכנס לארבע בחינות אדם, אבי"ע דכללות. אדם דאצילות הוא אוא"ס שלפני הצמצום, אדם דבריאה מגדיר דווקא כחיצוניות א"ק – מה שהוא כלל לכל המציאות שתבוא, "כולם נסקרים בסקירה אחת". הוא לא כותב כאן מהם אדם דיצירה ואדם דעשיה, אבל נשלים – אדם דיצירה הוא או עקודים-נקודים או הכתר דאצילות (שהוא ע"ד עקודים-נקודים) ואדם דעשיה הוא עולם האצילות. יש כאן חפיפה בין אדם דעשיה לעולם האצילות – אחד הפירושים העמוקים ל"כֻלם בחכמה עשית", שחכמה, עולם האצילות, הוא בעצם רק עשיה בבחינת אדם, אדם דעשיה. יצירה היא תמיד כמו ה-ו של שם הוי' – מעבר. הכתר דאצילות, או גם עקודים-נקודים, הוא מעבר מא"ק דאצילות. א"ק עצמו, המחשבה הקדומה שכוללת הכל, הוא אדם דבריאה. נסיים, בתור מאמר מוסגר, שיש בספרי קבלה – במיוחד בשיטת ר"י סרוג, שהרי אדם דאצילות לא מובא בע"ח, הוא לא מדבר על אוא"ס שלפני הצמצום. הפעם הראשונה שיש חיבור בשם זה הוא מאמר "אדם דאצילות", בתוך הספר ויקהל משה. כתוב שם המאמר כמו חז"ל או כמו גילוי מן השמים עם ביאור – מאמר קצר שיש עליו פירוש רחב לפי קבלת ר"י סרוג. מוסכם מהו אדם דאצילות, אך לא מוסכם מהו אדם דבריאה. יש אומרים שאדם דבריאה הוא אדם קדמאה סתימאה, עוד לפני הצמצום של עץ חיים, ואדם דיצירה הוא א"ק, אחרי הצמצום של עץ חיים. יש מי ששם אתאדם דאצילות ואדם דבריאה שניהם לפני הצמצום של עץ חיים, י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", ואילו וה הם "והנגלֹת" שאחרי הצמצום, ואז אין את מדרגת המעבר שבין א"ק לאצילות שקובע ברכה לעצמו, שבדרך כלל אנחנו קוראים לו "אדם דיצירה". זה רק להשלמת הידע, שלפעמים מסבירים שא"ק הוא "אדם דבריאה" ולפעמים שהוא "אדם דיצירה". (מדוע הוספת המלה אדם מקפיצה את הכל?) אדם הוא לאפוקי עולם, לשון העלם. בדרך כלל לא אומרים עולם אדם קדמון – יש אבל נדיר. בדרך כלל לא מחברים אדם עם עולם. עולם הוא העלם אלקות ואדם הוא מודעות לאלקות. לומר שאוא"ס לפני הצמצום הוא אדם דאצילות נוגע לנושא שדברנו אתמול, על הרמב"ם, נ בכל אופן, המושג אדם הוא איזה גילוי – מערכת כחות, שכל ומדות, כמו אדם – ואילו עולמות לשון העלם. עולמות הם דומם יחסית, כמו שיש דצח"מ – דומם-צומח-חי-מדבר. סתם עולם הוא דומם ואדם הוא מדבר, המדרגה הכי גבוהה. יש ארבעה אדם וארבעה עולמות. כמה שוה ד"פ אדם? 180, שנות חיי יצחק אבינו – החיים הכי שלמים של האבות – סימן שהוא חי את כל ארבעת מדרגות האדם. דברנו לא מזמן על ארבעת השמות של ה', עסמ"ב, כנגד י-ה-ו-ה. סוד מערת המכפלה, הכפל של שם הוי', הוא שם בן – המדרגה התחתונה. כמה שוים עב-סג-מה (י-ה-ו, העיקר)? 180. עב-סג עולה ג"פ מה (כפי שהזכרנו אתמול) ובתוספת מה עולה ד"פ מה, ארבע בחינות אדם. אפשר לומר שכל העולמות הם שם בן וד"פ אדם הם עב-סג-מה יחסית.] הוא בחינת לבוש [כי הוא בריאה, כמו בריאה הפרטית ביחס לאצילות.], ומ"ש בע"ח דלבושים דא"ק הן לבד בחינת הספירות דא"ק [כלומר, שבא"ק יש גם לבושים וגם ספירות,] ובשערי הקדושה דמחצב הנשמות הוא מלבושים דא"ק [אבל לא מהספירות שלו, סימן שיש בא"ק פנימיות וחיצוניות, ספירות ולבושים.] הנה אין זה סותר דבכללות מ"ש לבושין תקינת לון הוא גם בחינת חיצוניות א"ק [אבל יחסית כל א"ק הוא לבוש לגבי אדם דאצילות, כי א"ק הוא אדם דבריאה.], וטעם הדבר הוא כמ"ש בהדרת מלך [מאד נדיר שיביא את הספר הזה – החבור הכי עמוק של המקדש מלך, שמפרש את האידרא והחלקים העמוקים בזהר (העיקרי מבין החיבורים שלו בענין) – רק למי שממש מצוי בקבלה.] בפירוש לבושין תקינת לון שכל הפרצופים הם בחינת לבושים שמלבישים לאוא"ס ב"ה, והפרד"ס ש"ג פ"ז כ' שכתר הוא בחינת העלם הראשון לאוא"ס [כלומר, שגם הוא רק לבוש.], ולפי זה בחינת ניצוץ אלקות דנשמה הוא מבחינת פנימיות א"ק [כל המהלך כאן הוא רק כדי להתעצם, להגיע לדרגה הכי עצמית, בהסבר הניצוץ בורא שיש בכל נשמה – "חלק אלוק ממעל ממש" – כדי שבסוף יתפרש "וראה כי עמך הגוי הזה", שמשה טוען שלכל יהודי יש חלק עצמו ולכן מגיעה לו אותה מציאת חן שמשה מבקש, "למען אמצא חן בעיניך". זו תכלית ההסבר, לכן צריך להגיע למדרגה הכי גבוהה של אותו חלק שבנשמה. היחידה היא מחיצוניות א"ק והניצוץ מפנימיות א"ק. עד כאן מהלך אחד, שהניצוץ הוא מפנימיות א"ק. כעת מתחיל עוד ענין, שפנימיות א"ק היא דרגת שרש – למעלה מכל הספירות דא"ק – ראשית הקו, שהוא מהמדרגה התחתונה של אצילות דכללות. כלומר, עד כאן הגענו שהניצוץ הוא מפנימיות א"ק, וכעת הוא רוצה להעלות את פנימיות א"ק – שאינו רק הספירות דא"ק, אלא ממדרגה שבעצם היא למעלה מהתלבשות בא"ק, דרגת אצילות שלפני הצמצום שנמשכת בקו.] ובחינת פנימיות דא"ק הוא האור שלמעלה מהתלבשות בבחינת כלים דא"ק והוא מ"ש בע"ח שער ח' פ"ה ולעילא מגלגלתא דיליה יש בו דוגמת בחינת עתיק דאצילות והיינו ראשית הקו שלמעלה מהתלבשות בא"ק, וזה יתאים עם מ"ש בע"ח הנ"ל שזהו בחינת עתיק והיא בחינה אחרונה שבבורא והיינו בחינה אחרונה דבחינת אצילות דכללות,