1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (65)

ד"ה "הודעני נא את דרכך" (1)

י"ג שבט ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו שאמיל.

מתחילים מאמר חדש, של שבת חול המועד סוכות, ד"ה "ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך וגו'". למה בשבת חוהמ"ס מתחיל עם הפסוק הזה, בפרשת כי תשא, לפני יג מדות הרחמים? כי הוא תחלת הקריאה של שבת חול המועד. כדי שנבין את ההקשר כדי שנראה בפנים את קריאת התורה של שבת חוהמ"ס בתוך הסידור. ה"כהן" כאן הוא פרשיה בפני עצמה בתוך התורה – שמות לג, יב-טז. חלוקת הפרשיות – פתוחות וסתומות – היא מדאורייתא ולעיכובא בכתיבת הספר. כל פרשיה היא יחידה בפני עצמה. מ"ויאמר משה אל הוי'" עד "אל פני האדמה" זו פרשיה. אנחנו אוהבים לדבר על הריכוז הכי גבוה בתנ"ך של מלה מסוימת. היחוד של הפרשיה הזו הוא הריכוז הכי גבוה של המלה חן, אולי המלה הכי אהובה אצלנו בתנ"ך – יש 70 פעם בכל התנ"ך את המלה "חן", לכן יש לנו ספר בכת"י "שבעים פני חן". המקום שיש הכי הרבה חן בתנ"ך בפרשיה אחת הוא כאן, כאשר משה רבינו מבקש מה' "הודיעני נא את דרכיך", הד"ה שלנו. כדאי שממש נקרא את כל הפרשיה בפנים, כי את רובה יסביר במאמר. הד"ה הוא הפסוק השני, אבל כולל בהסבר גם את הפסוק הראשון. חוץ מהמלה חן, שמופיעה ארבע פעמים, יש פה חמש לשונות של דעת – לא בדקתי אם זה הריכוז הכי גבוה בנ"ך, אך בכל אופן יש כאן חבור של דעת וחן, ואלה שני המושגים שהוא יסביר במאמר. היסוד כאן שחן הוא מתנת חנם, אתערותא דלעילא.

ויאמר משה אל ידוד ראה אתה אמר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי [רש"י מסביר שה' הודיע שישלח מלאך ומשה אומר שלא מקובל עליו, אז כאילו לא הודיע. משהו חזק מאד – בשביל מה צריך רבי? שיוכל להגיד לה' שלא מקובל עליו. כמו חוני המעגל, שעג עוגה ועומד בתוכה ואומר שלא יצא עד שירד גשם.] ואתה אמרת ידעתיך בשם [לשון הידיעה הראשון – לשון חבה ומציאת חן.] וגם מצאת חן בעיני. ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודעני נא את דרכך ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה [הפסוק הראשון התחיל ב"ראה" והשני מסיים ב"וראה"]. ויאמר פני ילכו והנחֹתי לך [ה' מסכים למשה רבינו.]. ויאמר אליו אם אין פניך הֹלכים אל תעלנו מזה [שמח שאתה מסכים, אבל תדע שהענין חמור – אם לא, לא זזים מפה...]. ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה.

עד כאן הפרשיה, שהיא ה"כהן" של קריאת התורה בשבת חול המועד סוכות. התכלית של הכל היא מלה שמופיעה רק פעם אחת – "ונפלינו", שנהיה קדושים ונבדלים מכל גויי הארצות. בסוף הקב"ה נתן לו את ה"ונפלינו". דרך אגב, אצל חסידים גם יש את ה"ונפלינו" – כמו כל יחידה מיוחדת, שיש "ונפלינו", הבדלה עצמית מכולם. נתחיל רק מהמלה הזו – כמה שוה "ונפלינו"? 232. זה מספר חשוב, רלב, עסמ"ב, כפי שתיכף נסביר. עולה ד"פ חן. סימן מובהק. "ונפלינו" לשון פלא – יש כאן כמה תופעות מהמופלאות שאני מכיר בתורה. קודם כתוב כאן ד"פ חן, הריכוז הכי גבוה בתנ"ך, ואחר כך התכלית היא "ונפלינו" שעולה ד"פ חן. כמו שאמרו, המספר רלב הוא מהמרכזיים בקבלה, כי שוה לארבעת מילויי שם הוי' – עב סג מה בן. המשמעות היא שהערך הממוצע של ד מילויי שם הוי' הוא חן. כלומר, כל הסודות של ארבעת מילויי שם הוי' הם חן-חן-חן-חן, בדיוק ד"פ חן שכתובים כאן בפרשיה. עוד תופעה, שלא מחויבת בכלל, שאם כותבים ברבוע את ארבעת המילויים – 16 האותיות ברבוע – האלכסון (כאשר מכל שם לוקחים את האות שהוא כנגדה בכללות, י משם עב – שבכללות כנגד ה-י; ה עילאה משם סג – שבכללות כנגד ה עילאה; ו משם מה – שבכללות כנגד ו; ה תתאה משם בן – שבכללות כנגד ה תתאה) הוא יוד הי ואו הה – בגימטריא חן (רק יוד הי – אותיות יהודי – שוה לה, בסוד "חן חן לה"). חן הוא תמיד ציר מרכזי של סימטריה – גם השם כאן באלכסון הוא הציר המרכזי. רואים כמה קשר יש בין חן לשם הוי'. הצדיק הראשון שנקרא על שם חן הוא חנוך – הדור השביעי של האנושות, עליו נאמר לראשונה "כל השביעין חביבין" (היה לפניו עוד אחד שנקרא כך, ולא היה צדיק – חנוך בן קין, שכנראה לא היה צדיק כל כך) – חן הוי'. אחר כך יש "ונח מצא חן בעיני הוי'".

הוא מסביר במאמר שהפשט של חן הוא מתנת חנם, אתערותא דלעילא. כמה שוה מתנת חנם? 988 – לח פעמים הוי'. עוד קשר בין חן לשם הוי'.

כל הרמזים האלה פלאיים, ובפרט ש"ונפלינו" עולה ד"פ חן שכתובים כאן, אבל הכי פלאי – שלענ"ד אי אפשר להתחיל לקרוא בלי לשים לב – הוא מיקום המילים. כאן יש בנין אב לחשיבות מיקום המילים (או האותיות, או כל תופעה) בתוך התורה. נספור את מיקומי המלה "חן" – תרגיל לילדים בחדר. זו פנינה הכי יפה שאני מכיר של תופעת מבנה – מכאן שוכנעתי שמיקום של מלה הוא משמעותי בשכל האנושי שלנו. ה"חן" הראשון הוא מספר 26, השני הוא 32 – יחד עולים חן! כעת נספור את המיקומים של שני ה"חן" הבאים מהסוף (בנין אב למבנה השלם של הפרשיה, שאפשר לספור מההתחלה ומהסוף) – האחרון הוא 16 מהסוף ולפני האחרון הוא 42 מהסוף, יחד עולים חן! זו ממש תופעה של "ונפלינו". הראשון הוא 26 – המספר הכי קשור לחן, שם הוי'. המיקום של לפני האחרון הוא מב, המספר השני שהכי קשור לחן (גם בקבלה וגם בחכמת המספר). אמרנו ש"חן" הוא סימטריא – יש כאן סימטריא של המיקומים, חן מהתחלה ו-חן מהסוף, "חן חן לה", וגימטריא של ד"פ חן בסוף. [מה עם מיקום האותיות?] כשמתבוננים באות סופרים אותיות, אך כשמתבוננים במילה סופרים את המיקום לפי מילים (אפשר לספור כאן גם אותיות, אבל זה לא העיקר).

יש שיחה של הרבי על שבת חוהמ"ס, שכוללת את כל חדש תשרי. שבת כוללת את הימים שלפניה, "מקמי שבתא", ואת הימים שאחריה – כולל שמיני עצרת ושמחת תורה – כי מתברכים ממנה. כלומר, שבת כוללת את כל סוכות, וסוכות כולל את כל עשרת ימי תשובה, אז שבת חול המועד כוללת את כל תשרי. הרבי מאריך בכך כדרכו. אז הד"ה של המאמר הוא בעצם משהו כולל של כל תשרי.

המאמרים שהיו מתחלת השנה עד כאן היו בעיקר על תשובה. כאן המאמר מתחיל "ועתה" – "אין 'ועתה' אלא תשובה", כמו "ועתה מה הוי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה" ועוד הרבה. כלל בחז"ל ש"אין 'ועתה' אלא לשון תשובה". כאן מי מדבר אל מי? משה רבינו אל הקב"ה. אמרנו שכאן משה רבינו עומד על דעתו ומבקש דעת. מצד אחד עומד על דעתו, שמה שה' אומר לא מקובל עליו, ומצד שני הוא מבקש לדעת את ה'. אם הוא אומר לה' "ועתה" מי צריך לעשות תשובה? הוא אומר לה' שעליו לעשות תשובה. מה התשובה של ה'? "הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה" ו"אם אין פניך הולכים עמנו וגו'" – צריכים אותך, לא משהו אחר. בכלל, כתוב שתפלת משה היא תפלת עשיר, שהיא בדרגה של "אנא נסיב מלכא" – אני רוצה רק אותך ולא משהו אחר, "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ". משה אומר זאת בשם כל ישראל. רואים מכאן שכל המדרגות של משה שייכות לכל יהודי – "ונפלינו אני ועמך", אין הבדל בין "אני" ל"ועמך". כלל גדול שכל מדרגה של משה שייכת לכל ישראל, אך צריכים את משה רבינו שאצלו המדרגה בגילוי, וממנו מאירה לכל אחד. מסיים ב"וראה כי עמך הגוי הזה" – מתחיל שה' צריך לעשות תשובה ומסיים ב"וראה כי עמך הגי הזה". אפשר לדרוש שראה שגם כשהוא כמו "גוי" הוא "עמך", העם שלך שנמצא עם העצמות.

נתחיל לקרוא:

ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן [יש כאן סדר של חן-דעת-דעת-חן – "מצאתי חן... הודיעני... ואדעך... חן".] בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה, וצ"ל מהו תוכן בקשת משה רבינו ע"ה הודיעני נא את דרכיך ואדעך, דפי' הודיעני כאלו הכירני, מאך מיך דערקענען [תעשה שאני אכיר. הכרה היא פנימיות הדעת.], שיכיר את הדרכים היינו מעלת וחשיבות הדרכים [מהי חיצוניות הדעת ומהי פנימיות הדעת שהיא הכרה? חיצוניות הדעת היינו ידע, כמו שאדם יודע את גופא דאורייתא – יודע את המצוות, שהן דרכי ה'. אבל משה רוצה הכרה – להכיר את מעלת וחשיבות הדרכים הללו, טעמי המצוות, פנימיות התורה, ולא רק לדעת את הדרכים.] כי כן פרש"י באומרו ואתה אמרת ידעתיך בשם, הכרתיך משאר בני אדם בשם חשיבות שהרי אמרת לי (שמות יט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן כו' וגם בך יאמינו לעולם [בשל המעלה המיוחדת שלך. מתי ה' אמר זאת למשה? בפרשת יתרו – פרשת השבוע שלנו. הפסוק כאן הוא בפרשת כי תשא.], וזהו הודיעני נא את דרכיך תן לי היכולת להכיר בדרכיך [שאכיר את פנימיות הדרכים שלך.], היינו כללות ענין ההכרה האמיתית באלקות [חסידות – להכיר את האלקות.] ואז [בהכרת האלקות גופא יש שתי מדרגות – הכרת טעמי המצוות, הפנימיות, המעלה והחשיבות, של הדרכים שלך. ואז] הנה ואדעך [אותך עצמך] בהשגה פנימית [שני השלבים – "הודיעני נא את דרכיך" ומתוך כך "ואדעך". הוא מביא לכך משל:] וכמו בגשמיות הנה בענין ידיעת החכמות והשגתן [כשמישהו רוצה להשיג חכמה רמה ונשגבה.] הרי כל חכמה וחכמה יש לה סוג מיוחד [כלומר, שייכת למכלול של הקדמות – יש פקולטה מיוחדת באוניברסיטה, ובשנה א' עוד לא לומדים את עצם החכמה אלא רק 'נכנסים לראש'. לכל חכמה יש 'ראש' מיוחד שצריך להכנס אליו – סוג מיוחד.], דכמו שיש הבדל בין חכמת המחקר [פילוסופיה. מי שרוצה להכנס לחוג פילוסופיה יש כמה שנים טובות שהוא צריך ללמוד את היסודות – ללמוד את הדרכים, כפי שהוא יסביר כאן. הכללים עליהם בנויה החכמה מגדירים את ה"סוג" שלה, וכך הרבי מסביר כאן את המושג "דרכים".] לחכמת המעשה [כשהולכים ללמוד מקצוע המסלול הוא 'ראש' אחר לגמרי, סוג אחר, הקדמות אחרות. ההבדל בין חוג לפילוסופיה ללימוד מקצוע מעשי הוא מהקצה אל הקצה.] הנה כן יש הבדל בין חכמת התכונה [אסטרונומיה] לחכמת הרפואה [בין אסטרונומיה לרפואה יש יותר מכנה משותף, שתיהן מדעים, ועדיין לכל אחת מהן יש הקדמות אחרת, שנה א' אחרת.] ובין חכמה המדידה לחכמת הטבעי' [שיותר קרובות, ועדיין יש הבדל.] אלא שאין ניכר כ"כ ההבדל ביניהם כמו שניכר ההבדל בין חכמה המחקר והמעשה [שהן שני הפכים לגמרי.] להיות כי כל חכמה וחכמה יש לה סוג מיוחד [משתמש כאן באופן מיוחד במלה סוג.] ולכן הנה כל חכמה דורשת הכנה והכשרה מיוחדת לפי סוג החכמה ההיא [לכל חכמה צריכים להכנס ל'ראש', וצריכים גם להיות בקרבת אנשים שעסוקים באותה חכמה. אחרי ההכנה וההכשרה אתה מכשיר את עצמך להכנס לגוף אותה חכמה.], וזו שאומר ואדעך דלאחר שידע את הדרכים היינו סוג אמיתית הכרה באלקות [שהיא הנושא כאן, "הודיעני נא את דרכיך".] אז [אחרי ה"הודיעני"] דוקא ידע איזה הכנה והכשרה לעשות שידע בהשגה אמיתי [כל האריכות היתה להסביר מה ההבדל בין "הודיעני נא את דרכיך" ל"ואדעך" – תודיע לי מה הסוג והראש והאוירה כדי שאדע להכשיר את עצמי לתכלית של "ואדעך", ההשגה האמתית באלקות.], וכל זה [אינו הסוף, אלא הכל] הוא למען אמצא חן בעיניך [אם כן, הכל מתחיל מחן, יש שתי דרגות דעת – "הודיעני... ואדעך" – והכל כדי להגיע לחן.],

ולכאורה אינו מובן דהלא כבר מצא חן כאומרו וגם מצאת חן בעיני [אז צריך לומר שיש חן לפני הדעת, שהוא כבר מצא את אותו חן, ויש חן שאחרי הדעת, שאותו הוא עוד לא מצא.], ומשה עצמו מודה כי כבר מצא חן בעיני הקב"ה דעל יסוד מציאת חן זה הוא מבקש ידיעת הדרכים, אם כן מהו אומרו דכל מה שהוא מבקש ידיעת הדרכים [וידיעת עצם האלקות, "ואדעך".] הוא בשביל מציאת חן, ומובן דמציאת חן זה הוא במופלא מהמציאות חן דתחלה [במציאת חן יש פה שתי מדרגות, עם ריחוק גדול ביניהן – מציאת חן שלפני הדעת ומציאת חן שאחרי הדעת. (הפשט אינו שמצא חן לפני החטא ואחרי החטא – על ידי יג מדות הרחמים, שהן הידיעה – מבקש שוב למצוא חן?) לא, הכל אחרי החטא. הוא רוצה לבטל את הגזרה שה' ישלח מלאך. אפשר לומר שבכללות מציאת החן הראשונה היא פרטית, "כי מצאת חן בעיני", אבל כעת מבקש על כל עם ישראל, כפי שמסיים "וראה כי עמך הגוי הזה". בשביל כל עם ישראל הוא צריך מציאת חן בדרגה הרבה יותר גבוה, כפי שיסביר בהמשך, שזו מציאת חן שהיא בעצם גילוי שכולם שוים אליו – זו מדרגת החן העליון. אם מה ש"מצאת חן בעיני" הוא לפני חטא העגל – הרי הוא קיים גם לאחר חטא העגל. אמנם ה' אמר לו "לך רד כי שחת עמך" – הכל תלוי ב"עמך" – אבל אחר כך יש עוד כמה פסוקים שה' דבר עם משה והתייחד עם משה. איני זוכר פסוק לפני חטא העגל שכתוב שמשה מצא חן בעיני ה', מתי ה' אמר לו שמצא חן בעיניו.], וצריך להבין מהו ההפרש בין מציאות חן הראשון למציאות חן השני,