1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (47)

ד"ה "אלקים זנחתנו" (5)

י"ג טבת ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

פעם קודמת למדנו על זכור-תשכח – זכור היינו הפנים של עב-קסא, מילויי יודין של שם הוי' ושם אהיה, ו-תשכח הוא האחור שלהם, קפד-קדמת. גם ראינו שאם לוקחים את האחור של אבא (קפד) והפנים של אמא (קסא) מקבלים משה, ואם עושים הפוך, לוקחים את הפנים של אבא (עב) והאחור של אמא (קדמת) מקבלים יתרו.

לא אמרנו בפעם קודמת שהפנים והאחור משלימים אחד את השני – זכור-תשכח יחד שוה מספר מאד מושלם וחשוב בתורה, 961, 31 ברבוע, אל ברבוע, החשבון של המשפחה היהודית הראשונה (אברהם-שרה-יצחק) וגם המשפחה הראשונה של האנושות בכלל (אדם-חוה-קין-הבל-שת) ועוד הרבה דברים. אנחנו דורשים שהמשפחה הראשונה באנושות היא לא ברבוע והמשפחה היהודית הראשונה היא אל ברבוע (אל-לא הם גם פנים ואחור) – יש איזו שלילה של המשפחה הראשונה לטובת וחיוב המשפחה היהודית הראשונה. שם א-ל הוא מדת אברהם, "חסד אל כל היום".

בכל אופן, הווארט הוא ש-תשכח הוא לא רק משהו לא טוב, אדרבא, צריכים להעלות את האחור ולכלול בפנים ואז מקבלים שלמות. לא בכדי משה רבינו הוא קפד-קסא, כולל את האחור – קפד – הוא לוקח את הפנים של אמא, ומעלה את האחור של אבא. העלאת האחור של אבא היא סוד "פקד יפקד" שקראנו אתמול בתורה. פקידת הגאולה תלויה בהעלאת האחור של אבא, שהוא גם הדֹפק של עם ישראל. פעמיים פקד – "פקד יפקד" – היינו דופק הלב ודופק היד, כמו שהאריז"ל אומר. יחד עם ה-י, "פקד יפקד", כבר עולה חשמל.

הוא הסביר במאמר שיחסית הפנים והאחור הם ראיה ושמיעה. משה רבינו דווקא רוצה לומר 'ראה ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד', אבל הדור לא היה ראוי, ובסוף הוא אמר (ודאי שלמות ולכתחילה) "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – חוש השמיעה. אמרנו בפעם הקודמת שני דברים: אחד, שכאן כתוב ש"שמע ישראל" שמיעה, מוחין דאמא, אבל היות שמדובר באחור שמיעה לוקחת דווקא את האחור של אבא, קפד, ומייחדת אותו עם ה-קסא, הפנים של אמא. יחד עם זה, אמרנו שבכתבי האריז"ל "שמע ישראל" ביחס לארבע פרשיות התפלין היינו החסדים שבדעת (ולא רק מוחין דאמא, כפשט של "שמע ישראל") – מקום הכניסה של רבי עקיבא בין ארבעה שנכנסו לפרדס. דווקא רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום (למדנו עליו גם ברמב"ם), שהוא בחינת האמנת אלקות ויחוד ה'. הוא סוד הזכרון, הוא זוכר בתכלית ה"רצוא" לא להגיע לכלות הנפש אלא לעשות "שוב" (לא כבן עזאי שהציץ ומת).

בכל אופן, עכשיו רק השלמנו שצריך לכלול את כל ארבעת השמות – עב-קסא, שעולים זכור, וגם קפד-קדמת, שעולים תשכח – רק שצריכים להעלות את ה"אתר דנשיו", מקום השכחה, ולחבר אותו עם הפנים. להעלות את האחור היינו גם מה שאנחנו מדברים תמיד על העלאת החכמות – כמו שהיה בתניא – ולחבר אותן עם חכמת התורה. רואים שמשה רבינו כבר התחיל, כי יש לו קפד – הוא היה במצרים, יש לו חכמת מצרים. גם החרטומים חשבו שכל מה שהוא עושה שם הוא חכמות מצרים, שהוא המכשף הכי גדול. זה לא נכון, הוא מעלה את שם קפד ומחבר אותו עם הפנים של אמא עילאה. על כך נאמר ש"משה זכה לבינה", לשם קסא, מילוי יודין של שם אהיה, לכן כאשר שאלה "מה אומר אליהם" הוא זכה לשם אהיה, "אהיה אשר אהיה", כי תכליתו להתחבר לפנים של אמא, שם קסא. משם הוא ממשיך את התורה???, משם הוא גם ממשיך את "שמע ישראל". בפעם הקודמת הסברנו גם שהאזניים קרובים לאחור – בצד הפנים, לא כמו העינים שהן ממש מקדימה – כדי לקלוט את השדרים מאחורה.

אמרנו גם שהמלה זכר היא זה-הכרה, הכרה היא פנימיות הדעת שמקבלת מצד מוחין דאבא, סוד הזכרון. הוא אמר ששרש הזכרון הוא בפרשת קדש בתפלין, בה כתוב "ולזכרון בין עיניך", אבל על פי פשט דבר שבין העינים לא צריכים כלל לזכור – ידוע בעצם – כמו שלא כתוב "אזכור" על "בריתי יצחק" שהרי אפרו של יצחק מול העינים לגמרי. עיקר הזכרון, אי-הסחת דעת, הוא עטרא דחסדים של הדעת, הכרה, שמקבל מהחכמה, וגם משקף את הכתר (משער כר) האל-מודע בתוך המודע.

התוספת החשובה, שאולי נראה יותר, שגם את האחור צריכים לכלול בפנים – כמו במתן תורה, ש"רואים את הקולות", רואים את הנשמע, יש התכללות של ראיה ושמיעה, פנים ואחור. דווקא משה לוקח את האחור של הראיה ומחבר לפנים של השמיעה – התכללות לגמרי.

נמשיך במאמר מאיפה שהגענו:

והנה יוסף הוא בבחינת יסוד, וידוע דיסוד ממשיך מן הדעת [שהיא הזכרון.] וכל קיום היסוד הוא מן הדעת [לא מביא כאן את מאמר חז"ל שתמיד מובא בענין – "אין קישוי אלא לדעת". מה פירוש קיום היסוד? כמו קימת הברית, שאינו "אלא לדעת".], אך הסטרא אחרא אין לה מוח הדעת, וזהו ולא זכר שר המשקים [שהוא מהסטרא אחרא] מצד העדר מוח הדעת [לא כמו שצריכים להזכיר לה' בר"ה בזכרונות, מצד הרוממות העצמית שלו, אלא מצד העדר מח הדעת.], אך וישכחהו פירש בזהר אתר דנשיו קם קמיה [שמשהו קם והפריע לו לזכור. "וישכחהו" בגימטריא פרעה.] שהיא השכחה בעצם, והיינו מלבד שאינו נזכר עוד זאת שיש דבר המשכח וכמו וקמו [מביא פסוק שכתוב בו "וקמו", כמו "אתר דנשיו קם קמיה".] שני הרעב אחריהן ונשכח כל השבע בארץ מצרים שיש דבר המשכח לגמרי את השובע,

[כעת מתחיל נושא חשוב בחסידות (שהזכרנו אותו קודם):] והנה במניעת גילויי האורות שלמעלה הם בשני אופנים, בדרך צמצום ובדרך פרסא, ועם היות דשניהם צמצום ופרסא הם העלם בכל זאת הנה יש הפרש ביניהם דהנה צמצום עם היות שהוא בחינת סילוק האוא"ס [הצמצום הראשון הוא סילוק ואחר הצמצומים הם מיעוטים, אבל יחסית עצם המושג צמצום הוא סילוק. בחז"ל צמצום הוא גם לשון ריכוז – נושא גדול בחסידות. על כל פנים, הצמצום הראשון הוא בחינת צמצום (לא כפשוטו, אבל יחסית אלינו).] הוא רק שנתעלם האור במקורו, ולא שהיה כאן דבר המעלים ["לא זכר", אבל לא "וישכחהו".], וכידוע המשל בזה ממשפיע ומקבל שהמשפיע מעלים אור שכלו בעצמו [כדי למצוא את נקודת המוצא להתחיל ממנה את הלימוד לתלמיד.] הרי זה רק סילוק והתעלמות בלבד [בלי דבר המשכח.], אבל ענין פרסא הוא שיש דבר המעלים וכמו המסך שמעמידים נגד אור השמש הרי זה [דבר ממשי] שמכסה ומסתיר על האור [יתכן שרומז כאן ללשון נופל על לשון מסך-מכסה.],

והתחלת הפרסאות [מענין שלמושג פרסא יש כמה מובנים בלשון הקדש. כאן פרסא היא מסך, יש עוד שני מובנים של פרסה שאני זוכר כעת. קודם כל, פרסה היא מרחק – ארבעה מיל (מיל הוא בערך קילומטר). המובן הנוסף הוא פרסה על רגל של חיה, שכדי שתהיה כשרה צריכה להיות מפריסה פרסה. לכאורה דברים שונים, מה יכול להיות הקשר? (פרס הוא פרוסה, חלק) ???נפל רגע מהשידור???. פרס אותו שרש, אבל לא אותו לשון. נדבר קודם כל על המרחק – צריך לומר שעצם המרחק של הליכת פרסה כבר מעלים ומסתיר את מה שהיה קודם, שכחתי. מרחק פרסה הוא כמו מסך. אפשר להבין זאת בתאורית הקוונטים, מהירות האור לא מרגישה מרחק בכלל – אור תמיד בהוה, אור. ברגע שיש הרגשת מרחק, עצם המושג מרחק כמרחק משמעותי הוא דבר המשכח. זה משהו בתוך מציאות העולם, מתאים למה שאמר קודם ששמיעה היא מרחוק, בחינת אחור, וגם הזכיר משל של אב המתרחק מהבן. ריחוק הוא משהו ממשי, דבר המשכח, לא רק העלם מיניה וביה. איזה דין יש במרחק של פרסה? (דין של נטילת ידים שחוזרים עד פרסה, ששיכור ילך פרסה.) זהו, רואים בדינים האלה שפרסה הוא תחום שכבר משכיח את הדבר הקודם. אצל הבהמות, הפרסה היא מגע של הבהמה עם הגשמיות – כמו נעלים. הן צריכות איזו פרסה כדי להתחבר למציאות – כדי לדרוך על הקרקע, כדי ללכת. הרגל היא הדבר הכי נמוך, וצריך לומר שיש משהו בפרסה בגוף – על רגל הבהמה, כמו הנעלים של האדם – שהיא דבר המשכח. אחרי שאדם שם נעלים בבקר הוא כבר שוכח מהן, אבל הן משכיחות ממך הרבה דברים. לכן משה – ש"זכה לבינה" בסנה – צריך "של נעליך מעל רגליך", להסיר את כל הפרסאות. באמת כתוב שהפרסה הטהורה צריכה להיות סדוקה, עם מקום לאור להכנס. פרסה נעולה לגמרי היא טמאה. לגבי פרס-פרוסה, כמו שאדמו"ר הזקן אומר – אם אדם חושב על החלק ("על מנת לקבל פרס") ולא על הכל נשכח ממנו העיקר, הקב"ה עצמו. גן עדן ועולם הבא, כל הפרסים, הם דבר המשכח. כך אפשר לעשות דרוש מכל הפרסאות, שפרסה היא דבר המשכח – תכלית השכחה, יותר מצמצום שהוא רק מיניה וביה.] הוא בא"ק [פרסה באמצע א"ק, בין עב-סג שבו למה-בן שבו.] וכמ"ש בריש אד"ר ופריס חד פרסא קמיה ופירש בעץ חיים שזהו בחינת פרסא דא"ק, ובאמת הנה הרשימו שבה מתעלם אור הקו היא כמו פרסא [מקור יותר קדום למושג פרסא, לפני הפרסא הראשונה המפורשת בעץ חיים, שהיא הפרסא בא"ק.], והנה הסילוק דאור אין סוף הוא באור אין סוף הבלי גבול וכמו שכתוב בעץ חיים בתחלתו טרם שנאצלו הנאצלים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה בו ראש וסוף ומעלה ומטה ולא היה מקום לעמידת העולמות, דעולמות הן בעלי גבול ואי אפשר להיות התהוות העולמות מאור אין סוף הבלי גבול ועל כן צמצם עצמו וסילק אורו הגדול על הצד כו', הרי שהצמצום והתעלמות האור הוא באור אין סוף הבלי גבול שאחר הצמצום הוא בבחינת מקיף אל העולמות [לאחר ש"סלק עצמו לצדדים".] והוא בחינת עיגול הגדול שלפני הקו שסובב ומקיף כל הקו מראשו לסופו ומשם נמשכים כל העיגולים ומקיפים דעולמות, וגם העיגולים והמקיפים [גם המקיפים הפרטיים שבתוך הצמצום, לתוך העולמות.] הם בבחינת סילוק והעלם [זה ווארט חשוב, שכל מקיף הוא בבחינת סילוק והעלם. בנפש יש מקיפים – חיה ויחידה – שהם רצונות עמוקים, לא-מודעים. כל מקיף הוא בבחינת כתר, והוא אומר שהוא בבחינת סילוק והעלם – והראיה, שאינו מודע אליהם. העובדה שאיני מודע למקיפים שלי מלמדת על כך שבמקיף עצמו יש תנועה פנימית להתעלם מיניה וביה. גדר של מקיף שהוא בבחינת צמצום, שהוא מסלק עצמו לצדדים – לא צדדים פיזיים, אבל גדר המקיף שאינו מתגלה בפנימיות, הוא מושך את עצמו ללא-מודע, שלא אראה אותו בשום כיוון, משום זוית. אחרי העיגול הגדול נמשך קו, וממנו נמשכים בכל מדרגה עוד עיגולים – וכל העיגולים שנמשכים מהקו וכל המקיפים של הפרצופים פועלים בהשראת העיגול הגדול, כלומר באותה צורה, שכל עיגול מעלים חלק מהאור ומשאיר אותו בבחינת מקיף.] שאינו מאיר בגילוי ומכל מקום הוא בבחינת מקיף לעולמות [ונשאר בבחינת "שומר"] שעל זה אומר ואתה משמרה בקרבי והפרסאות הן בבחינת אור פנימי [מיצוי ותכלית האור הפנימי.] והיינו אור הקו שעל ידי הצמצום בא בבחינת מיעוט האור ועד שמתעלם תחלה בנקודת הרשימו [כמו שאמרנו הרגע, שדבר ראשון הקו עובר את הרשימו, שעבר פרסה ומקבל רושם-רשימו של פרסה, של דבר המשכח ומעלים.] ואחר כך בהפרסאות שלמעלה מאצילות [כמו הפרסא דא"ק שהזכיר הרגע.] ושבאצילות [כמו הקרומא דאוירא, שהוא הפרסא הראשונה בעולם האצילות, בין האוירא דאריך למו"ס שלו, ואחר כך יש עוד פרסאות. כל הפרסאות נועדו לצמצם את האור הפנימי] בכדי שיוכל להתקבל בעולמות, דכך הוא סדר ההשתלשלות שיומשך האור דרך מסכים בכדי שיוכל להתקבל, אך בריבוי ההשתלשלות נעשו מסכים המעלימים ומסתירים לגמרי [בעולם האצילות המסכים ופרסאות הם טובים, לתועלת, שהאור יתקבל – אך בריבוי ההשתלשלות, בעולמות התחתונים, המסכים מעלימים ומסתירים לגמרי, כמו ריבוי פרסאות על אור השמש שמחשיך לגמרי. אולי לא הזכרנו הלשון נופל על לשון של חשך-שכחה.], וזהו שיש דבר המשכח היינו המעלים ומסתיר [מה זה אומר בעבודת ה'? הוא אומר צד אחד, ואנחנו נאמר את שני הצדדים. הוא תיכף יאמר שהעלם מיניה וביה ודבר המשכח הם שתי צורות בהן הקליפה יונקת מהקדושה. יש את עלית הקליפה למקיף העליון, שיש בו העלם ולכן היא יכולה לינוק, ויש מה שהקליפה יונקת מתכלית ההשתלשלות, על ידי ריבוי הפרסאות. כדי לגדוע את יניקת הקליפות צריך "חרב פיפיות" – לא מביא כאן, אך זהו הפסוק תמיד בחסידות – חרב עם שתי פיות, חוד-פה אחד של החרב לעלות למעלה ולכרות את יניקת הקליפה מלמעלה ועוד חוד-פה לרדת למטה לכרות משם את יניקת הקליפה. צריכים חרב שעולה ויורדת, "חרב פיפיות בידם". בחסידות זה כלל גדול מאד, שהקליפה יונקת מגאוה ותאוה. ההעלם מיניה וביה, יניקת הקליפה מלמעלה, הוא ה"אם תגביהי כנשר" – גאוה. זה הכלל הגדול בעבודה שיוצא מכל הפרק הזה. בתוך האדם מה שמעלים מיניה וביה, צמצום, הוא גאוה וישות. אבל דבר המשכח – דבר חיצוני שמשכח ממך את האלקות – הוא תאוות. גאוה היא אני עצמי – הקליפה שיונקת מהעלם המקיף. תאוה היא דבר חיצוני שמעלים ומסתיר על האור הפנימי, כמו ריבוי פרסאות. אם כן, אחרי קטע ההשכלה של מה בין צמצום לפרסא מגיע לאחד מיסודי היסודות בחסידות בעבודה. תמיד שואלים מה יותר גרוע – גאוה או תאוה? בפסוק שלנו, "ולא זכר שר המשקים את יוסף" הוא בגלל הגאוה שלו, אבל "וישכחהו" בגלל התאוות שלו. לדאבוננו זה לא קורה רק לשר המשקים אלא לכולם. דברנו הרבה על "משקה" בזמן האחרון – יש משקה של חסידים, בקדושה, אבל יש משקה שהוא תאוות (אף על פי כן יוסף לא הורג אותו, אלא רק את שר האופים). למה אמרנו את כל זה כהקדמה? כי כאן מסביר בעבודה רק את דבר המשכח – התאווות – אבל לכך שההעלם מיניה וביה הוא גאוה הוא רק רומז בפסוק, ולא אומר בפירוש. נקרא בפנים:], ועיקר דבר המשכח [אצל בן אדם בעבודת ה'] הוא שנמשך אחר תאוות ותענוגי עולם הזה [והם כמו שנות הרעב שמשכחות את השובע. רעב בכלל הוא תאוות – שהאדם רעב.] שהם המשכחים אלקות והוא ענין כי עוונותיכם היו מבדילים וגו' ובאמת כל זה הוא בחינת העלמות שהן מהפרסאות המבדילות, וזהו ולא זכר שר המשקים את יוסף שזהו בחינת סילוק והתעלמות, וישכחהו הוא דבר המשכח דעל ידי זה מתחזקות הקליפות ללחום נגד הקדושה לקבל איזה יניקה, דיניקת החיצונים היא בשני אופנים, הא' מבחינת המקיף עליון [יניקה על ידי גאוה נטו.] וכמ"ש אם תגביהי כנשר וגו' והיינו מבחינת העלם המקיף דמגילוי המקיף [היינו פנימיות המקיף.] אי אפשר להם לקבל ואדרבא מתבטלים על ידי זה וכמו שכתוב ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור והוא על ידי גילוי מהעלם המקיף שהרי המקיף הוא העלם [גדר המקיף הוא העלם, וגילוי המקיף דורש איזו דחיפה מבפנים – פנימיות המקיף – שיתגלה, ואז אין יניקה ואדרבא וכו'.] דכן הוא בהאור הבלי גבול שהאור שנסתלק הוא בבחינת מקיף היינו עם היותו בבחינת מקיף הרי הוא בבחינת סילוק והעלם וכן הוא גם בכל המקיפים דסדר השתלשלות שהן בחינת העלם, דזהו מה שכתוב את השמים ואת הארץ אני מלא שזהו בחינת האור מקיף [לא לטעות שמדובר באור פנימי – אור פנימי מושג, אבל "אני מלא", עצמות ה', נמצא בבחינת מקיף.] הרי זה בהעלם, וזהו כללות ההפרש בין אור פנימי ואור מקיף שהאור פנימי הוא בחינת גילוי והאור מקיף הוא בחינת העלם, ועל כן יכולים לקבל מהמקיף, וכמו פרעה אותיות הערף [פרעה הוא תכלית הגאוה, כפי שלומדים מהפסוק "לי יאורי ואני עשיתיני", והוא מגביה עצמו לקבל מחיצוניות המקיף, אחורי המקיף.] שהיה מקבל מבחינת אחורים דרצון דהיינו מבחינת העלם, דגילוי הרצון הוא במצח וכמו שכתוב והיה על מצחו תמיד לרצון [המצח הוא לא רק הכח נגד פרעה, אלא גם הכח לנצח את עמלק – עם-מלק, גם רוצה למלוק אותנו מצד האחור. אנחנו בין חנוכה לפורים, צריכים להתעצם עם הכח נגד עמלק. כתוב שבאחור עמלק קצת יותר למטה מפרעה-הערף, הוא מקום מליקת העוף באחורי הצוואר. כתוב שציץ נזר הקדש של הכהן הגדול הוא עיקר הכח שמבטל את עמלק.], והעורף הוא אחורים דרצון דהרצון הוא בהעלם, וכמו ענין ההסכם על דרך משל [שיש לאדם הסכם לרצון במשהו, אבל הוא יחסית בהעלם.], ומבחינה זו יכולים לקבל והוא כמאן דשדי בתר כתפוי [כמו שזורקים עצם לכלב מאחורי הכתף. עד כאן מדבר על אופן היניקה הראשונה, שלא אומר בפירוש שהוא גאוה – מובן, אך לא אומר בפירוש – ואצלנו צריך להיות מאד מחודד שיש גאוה ויש תאוה. כשהאור המקיף מתגלה – פתאום מתגלה ש"אני מלא" וה' כאן בכל מקום – הגאוה מתבטלת, נעשית 'אויס'. אור פנימי היינו התבוננות בתפלה, שעוזרת לך לא לזלול גלידה אחרי התפלה – עוזר נגד התאוה.], והאופן הב' הוא שיכולים לקבל מבחינת ריבוי הצמצומים ביותר, והוא מבחינת הואר פנימי שבא בבחינת מיעוט ובבחינת העלם המסכים ופרסאות הנה במדריגה התחתונה שהאור מצומצם ביותר יכולים לינק משם, [חוזר לפסוק בו פתח:] וזהו ותאמר ציון עזבני ה' ואד' שכחני, דהנה הוי' הוא בחינת סובב כל עלמין ועל זה אומר עזבני הוי' בבחינת סילוק והתעלמות, ואד' שכחני הוא בבחינת אור פנימי דשם אד' הוא בחינת העלם שהיכל בגימטריא אד' ובריבוי העלמות יכולים לינק, וזהו הסכנה בדרכי עבודה לשמור מטעות בעבודת הבירורים [כשאדם בא לעשות בירורים, לעסוק בעולם הזה, יש הרבה סכנה בשל הפרסאות שהן דבר המשכח ומעלים.].