1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (46)

ד"ה "אלקים זנחתנו" (4)

י"א טבת ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

שלשום למדנו על ההבדל בין ראיה לשמיעה – ראיה מקרוב ושמיעה מרחוק. לא מדובר דווקא בקירוב וריחוק גשמיים, אלא שמה שאתה רואה מול העינים – אפילו אם רחוק מגשמיות – הוא קרוב עבורך ויש לך התפעלות ממנו, וממילא אינך יכול להסיח ממנו דעת, כי הוא מול העינים וצריך לזכור אותו. לא אמרנו פעם אחרת, אבל מתאים למאמר חז"ל שלא כתוב "אזכור" ביחס ליצחק, כי אפרו צבור על גבי המזבח ודבר שרואים לא צריך זכירה. זכרון הוא הארת החכמה בתוך הדעת – סוד ההכרה של הדעת – כפי שרק התחלנו להסביר, ונסביר יותר בע"ה. בכל אופן, שמיעה היא שונה – היא הבנה מה שעתיד להיות, כמו שאדם עושה חשבון של החדשים, אבל לא ממש עומד מולו ולכן גם יכול לשכוח. זו הכוונה ששמיעה מרחוק, אף שאתה יודע ברור שיקרה. "איזהו חכם? הרואה את הנולד" – בדבר שאתה רואה לא שייך שכחה, וכמו שאמרנו כרגע (ולא כתוב כאן) אפילו זכרון לא שייך, כי אתה רואה ממש. אם כן, יש ראיה מצד החכמה ושמיעה מצד הבינה, ועיקר הזכרון הוא מצד הדעת, ובדעת גופא היינו העטרא דחסדים של הדעת. הזכרנו גם את ה"ארבעה שנכנסו לפרדס", שם כתוב שרבי עקיבא נכנס מעטרא דחסדים שבדעת ולכן "נכנס בשלום ויצא בשלום".

נמשיך לקרוא בפנים:

וידוע דראיה ושמיעה הן בחינת חכמה ובינה וכמאמר איזהו חכם הרואה [מענין שלא מסיים "הרואה את הנולד" – לא מביא כהוכחה למה שאמר, שאם רואה את הנולד עומד מולו ולא שייכת שכחה (ואפילו לא זכרון, כי מולו), אלא רק כדי להוכיח שחכמה היא בחינת ראיה.] וכתיב [על משה רבינו] וירא ראשית לו דראשית הוא בחינת חכמה [כפי שלומדים מפסוק אחר, "ראשית חכמה יראת הוי'".] הרי זה בחינת ראיה [משני המקורות שמביא לומדים שחכמה היא בחינת ראיה.], וזהו דבפרשת קדש [יש ארבע פרשיות בתפלין, גם כנגד חכמה ובינה ועטרא דחסדים ועטרא דגבורות. כנגד החכמה פרשית "קדש" – "קדש מלה בגרמיה". כנגד הבינה "והיה כי יביאך", ההמשך הישיר בתורה – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", "קדש" בחכמה ו"והיה כי יביאך בבינה", שניהם בחומש שמות שעוד מעט מתחילים לקרוא. אחר כך "שמע" ו"והיה אם שמוע" בחומש דברים, לא סמוך ממש – פרשות "ואתחנן" ו"עקב" – כנגד עטרא דחסדים ועטרא דגבורות שבדעת. לפי זה, באיזו פרשה בתפלין נכנס רבי עקיבא? "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". מחזק את מה שאמרנו בשיעור רמב"ם לפני כמה ימים, שרבי עקיבא נכנס בפרק א – יחוד ה'. הסברנו שארבעת הפרקים הראשונים ברמב"ם הם ארבע כניסות לפרדס, ארבעה נושאים – יחוד ה', המלאכים, הגלגלים, הצורות-היסודות – ושרבי עקיבא נכנס בפרק הראשון, שייך לפרשת "שמע". פרשה זו היא סוד הזכרון, ובה עיקר הזכרון, אם כי שרש הזכרון הוא בפרשת "קדש", חכמה, ועל כך מדבר כאן, שבפרשת "קדש"] כתיב ולזכרון בין עיניך ["בין עיניך" היינו הראיה, ושם מתחיל הזכרון.] וכתיב [לגבי בינה, שהיא בחינת שמיעה:] אזן מלין תבחן [ביטוי מאיוב, עם שני רמזים מאד חשובים, ר"ת אמת וס"ת ןןן, סוד שער הנון של בינה (מאד גבוה, אבל עדיין בינה-שמיעה) – "אזן מילין תבחן".] דהבחנה שזהו מספירת הבינה [בראיה הכל בסקירה אחת, אבל בשביל לעשות הבחנה צריך איזה מרחק שמאפשר יכולת ניתוח אובייקטיבית – זו מעלה של הבינה, שיש בה יכולת הבחנה.] וכמו שאנו מברכים הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה [הבחנה היא מצד הבינה, בחינת אחור. כאן משמע שאם אדם חכם אין לו כל כך הבדל, אפילו לא בין יום ללילה. אפשר להסמיך על הכתוב "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" – מצד הבינה יש הבחנה והבדלה, אבל מצד החכמה הכל "יום אחד".] הרי זה בחינת שמיעה, וזהו שמע ישראל דהכוונה שיבין וישיג וכמו דבר כי שומע עבדך [שומע במובן של מבין, כמו הרבה פעמים בתנ"ך. בהשקפה ראשונה כשקוראים כאן משמע לא כמו שאמרתי קודם – אמרתי שבתפלין עיקר העטרא דחסדים שבדעת הוא "שמע ישראל". אבל על פי פשט רוצה להבחין כאן בין ראיה לשמיעה. גם לגבי "שמע ישראל" כתוב שמשה רבינו רצה לומר 'ראה ישראל' אבל לא היינו במדרגת ראיה, ולכן הוא הסתפק בשמיעה. על פי פשט "שמע ישראל" היינו דווקא בינה, אבל לפי כוונת האריז"ל "שמע" הוא בעטרא דחסדים שבדעת ואילו בינה היא ב"והיה כי יביאך". כאן כותב לפי הפשט, שאף שבעצמו אומר שעיקר הזכרון הוא הדעת, כאן כותב שעיקר הזכרון הוא בפרשת "קדש" שהיא חכמה – מביא את שני הדברים יחד.],

והנה הדעת הוא הממוצע שמייחד ומחבר חו"ב, דדעת הוא התקשרות והיינו שמקשר דעתו בחוזק בההשגה עד שבא לידי הכרת הענין [על פי פשט יש חכמה ובינה ואחר כך דעת – הוא השיג משהו, ואחר כך מקשר דעתו בחוזק בהשגה עד שמגיע להכרת הענין. הוא לא רואה, אבל מקשר דעת כל כך חזק עד שכאילו רואה, ושם עיקר הזכרון.], דהגם שאינו אצלו בבחינת ראיה ממש הרי הוא בבחינת הכרה כאלו רואה, וכאשר הוא בבחינת ההכרה לא יוכל להסיח דעתו מזה ויזכור הענין תמיד [אם כן, יש שתי בחינות זכרון – יש מה שרואה, "ולזכרון בין עיניך", שבעצם לא בדיוק זכרון כי ממש רואים, ואף על פי כן נקרא זכרון, ויש זכרון פשוט שנובע מהכרה במשהו שגורם לכך שאי אפשר להסיח ממנו את הדעת.],

כמדומני שאמרנו לפני כמה ימים שיש בחז"ל כלל, שכל מלה בלשון הקדש שמתחילה ב-ז דורשים ככ"זה". כאן הדוגמה העיקרית לענינו, ששרש זכר הוא זה-כר – כר לשון הכרה. הזכרנו ש-כר הוא השער של ההכרה וגם של הכתר – יש בהכרה-בדעת המשכה מהכתר, שהרי הדעת היא אור הכתר (כשמונים את הכתר לא מונים את הדעת וכשמונים את הדעת לא מונים את הכתר). ממש מה שמוסבר כאן, שזכרון הוא הכרה – זה-כר.

עוד דבר ביחס למה שלמדנו עכשיו, שראיה מקרוב ושמיעה מרחוק. הסברנו שראיה היא פנים ושמיעה היא בחינת אחור. כתוב שזו אחת הסיבות שה' ברא את העינים בפנים ואילו את האזנים ה' ברא בצדדים – הצדדים הם כדי לקלוט שדרים מאחורה. אפילו כאשר משהו ממש מהצד אינך רואה אותו. מיקום האזנים, השמיעה, הוא לא כדי לקלוט דברים שמול עיניך אלא דווקא לקלוט מהצד ואחורה.

אמרנו גם שנאמר, לפני שנמשיך לקרוא, איך האריז"ל מפרש את סוד הזכרון והשכחה. אנחנו באמצע פירוש הפסוק "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". הוא מסביר שחוץ מכך שיש לו היסח הדעת פנימי, "ולא זכר", יש גם "וישכחהו" על ידי דבר המשכח מבחוץ, דבר שמונע ממנו לזכור כמו מסך או פרסא (כפי שיסביר). בכל אופן, הווארט כאן מבוסס על כלל גדול בקבלה וחסידות, שזכרון הוא בחינת פנים ושכחה היא בחינת אחור. איך האריז"ל מסביר זאת לפי הכוונות? הוא דורש שתי מלים – זכור ו"תשכח" – כמו בפרשת "זכור" שפותחת "זכור" ומסיימת "לא תשכח". הפנים, המלה הראשונה, היא "זכור", והאחור, המלה האחרונה, היא "תשכח". הפנים הם "זכור" והאחור "תשכח" – מה הכוונה? הוא אומר ש"זכור" היינו שני שמות ה', שהם היחוד הפנימי של אבא ואמא עילאין – שם עב ושם קסא. באבא יש את שם הוי' ובאמא שם אהיה, ולכל אחד יש כמה מילויים, שהכי עליון הוא מילוי יודין – יוד הי ויו הי שעולה עב ואלף הי יוד הי שעולה קסא – וביחד עולה זכור. המילוי הישר הוא פנים לעומת פעולת אחוריים, בה כותבים אות אחרי אות (כל פעם מוסיפים אות). האחוריים של עב (יוד יוד הי יוד הי ויו יוד הי ויו הי) שוים קפד והאחוריים של קסא (אלף אלף הי אלף הי יוד אלף הי יוד הי) עולים קדמת. חבור שני האחוריים עולה "תשכח". זו אחת הכוונות הכי יפהפיות בכל כתבי האריז"ל, הכי מובהקות, שבשמות חכמה ובינה הפנים של השמות עולים "זכור" והאחוריים עולים "תשכח". מכאן הראיה שזכרון הוא בחינת פנים ושכחה בחינת אחוריים.

אם הגענו לכך, נאמר עוד כמה רמזים דומים: מה הכוונה של משה רבינו באריז"ל? קפד קסא. איזה הרכב של השמות שאמרנו כעת – אחוריים של אבא יחד עם הפנים של אמא עילאה. מה יקרה אם אעשה הפוך, ואקח את הפנים של אבא והאחוריים של אמא? עב קדמת עולה 616. בהקשר של משה, 616 רומז ליתרו. מכאן רואים את הקשר בין החתן והשווער – הם פשוט הפוכים, הרכב הפוך. משה הוא האחוריים של אבא והפנים של אמא ויתרו הוא הפנים של והאחוריים של אמא. האחוריים של אבא והפנים של אמא קרובים אחד לשני, סמוכים, אבל הפנים של אבא והאחוריים של אמא רחוקים אחד מהשני. מה הכוונה של אהרן, האח של משה רבינו? רק הפנים והאחור של אבא בפני עצמו, עב-קפד. כל הנשמות האלה הן מצד הפנים והאחור, הזכרון והשכחה, שמצד חב"ד, מצד המוחין. אם אהרן הוא עב-קפד, צריך מישהו שיהיה הפנים והאחור של אמא, קסא-קדמת – 705. אם נמצא מישהו למספר הזה כיסינו את כל האפשרויות כאן – נשאיר כעבודת בית לחשוב מי זה יכול להיות...

אם הגענו עד כאן נלך עוד צעד: השם אולי הכי מענין כאן, הכי לא מוכר, הוא שם קדמת – האחוריים של אמא. איך אפשר לפרק את המספר 544 למרכיבים? קודם נחלק ל-2 – פעמיים 272; נחלק שוב ל-2 – 136 (כבר מתחלק ל-ד פעמים קול/ממון/צום); נחלק שוב ל-2 – 68 (כבר ח"פ חיים); נחלק שוב ל-2 – 34 (16 כפול 34); גם מתחלק ל-2, וסוף הפירוק הוא לב פעמים טוב. כתוב בפרקי אבות "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם", ש"הדרך הטובה שידבק בה האדם" היא "לב טוב". לב ועוד טוב עולה מט, כולל את כל המדות – מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות – אבל לב פעמים טוב עולה קדמת.

???נפל השידור 2-3 דקות???

מכאן יוצאת איזו תמונה כללית של חב"ד, שתורה שבכתב היא חכמה, ותורה שבעל פה – עד חז"ל, עד רב אשי – היא בינה, ואחרי חתימת הש"ס, עד עצם היום הזה הכל דעת, אבל זו דעת לגריעותא, שכל אחד עם הדעת שלו, שכשם שאין פרצופיהם שוים כך אין דעותיהם שוות, והדעת של כל אחד מחייבת את מקומו אבל לא את כולם. החכמה היא ודאי כללית לגמרי, וגם הבינה – עד חתימת הש"ס – מחייבת את כולם, אבל אחר כך מתחיל להיות דעת נוטה. כל זה קדמת.

נסיים את כל הדרוש הזה עם עוד גימטריא: יש לנו את תנועת דרך חיים, שרוצים לקדם מדינה יהודית – 'בדרך למדינה יהודית'. כמה שוה מדינה יהודית (מדינה שמקבלת את השראתה מיהודית של חנוכה, שצריך לחתוך את הראש של אליפורני)? 544, קדמת. זו הכוונה העכשוית של שם קדמת – צריך לחיות עם הזמן. שייך לאחוריים של אמא. בכלל, מה כתוב בחסידות על ההבדל בין פנים לאחוריים? אחוריים הם תהליך. פנים הם מציאות קיימת, "נאו". "משיח נאו" אינו תהליך, אלא מציאות כעת – "הנה הנה משיח בא" ו"כבר בא". זה פנים, דבר שכבר רואים, לכן הרבי אומר שבשביל משיח צריך לפקוח עינים – "כבר בא", לא שצריך לקדם תהליך. אבל אחור הוא תהליך, כל תהליך הוא בחינת אחוריים. כך לומדים מהפסוק "אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה". אליהוא הסתכל על שלשת הרעים של אויב שניסו להוכיח אותו ולא הצליחו. הוא אמר "אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה" – שיש תהליך של הצטברות חכמה, שהוא הקובע, אבל כעת אני יודע שלא כך – "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם", תלוי ברוח הקדש. רוח הקדש היא שפתאום רואים את האמת מול העינים, בלי הצטברות של ידע, של חכמה. "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם" היא בחינת פנים, רוח הקדש, "נאו", שרואים עכשיו. אבל "אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה" – ללמוד כל החיים בכולל, שכל יום לומדים עוד דבר, עוברים את המבחנים, ואדם יודע ונעשה רב חשוב – חשבתי שזה העיקר, אבל זה לא שוה... דבר שמצטבר, תהליך, נקרא אחוריים, ודבר מידי שפתאום מופיע מול העינים הוא בחינת פנים. לכן הוא גם כתב כאן שהחויה של מציאה – היה פה, בפרק הקודם, על רבי אבהו שמצא תוספתא חדתא וצהבו פניו – היא חויה של פנים, של גילוי אור חדש, תורה חדשה של משיח, שכל רגע חדשה. בכל אופן, יצא לנו באקטואליה ש-קדמת – לקדם תהליך – שוה מדינה יהודית, אותה משתדלים לקדם. באמת צריך לדעת שכל התהליך בחינת אחוריים. יש "יגעתי ומצאתי" – כמה שאדם יגע (באחוריים), בסוף בא אור גדול שהוא מציאה חדשה (בפנים). אבל "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין" – אם פתאום מופיע אור חדש, בלי שיגעת, "אל תאמין".

זה הדרוש של היום עם פנים ואחור, שנזכור את ארבעת השמות: עב-קסא בפנים וקפד-קסא באחור (קפד עולה דפק, "פקד אפקד", לא לזלזל באחור, כמו שאמרנו לא לזלזל ב-קדמת, הקידום של מדינה יהודית).

והנה יוסף הוא בבחינת יסוד, וידוע דיסוד ממשיך מן הדעת וכל קיום היסוד הוא מן הדעת, אך הסטרא אחרא אין לה מוח הדעת, וזהו ולא זכר שר המשקים מצד העדר מוח הדעת, אך וישכחהו פירש בזהר אתר דנשיו קם קמיה שהיא השכחה בעצם, והיינו מלבד שאינו נזכר עוד זאת שיש דבר המשכח וכמו וקמו שני הרעב אחריהן ונשכח כל השבע בארץ מצרים שיש דבר המשכח לגמרי את השובע,

והנה במניעת גילויי האורות שלמעלה הם בשני אופנים, בדרך צמצום ובדרך פרסא, ועם היות דשניהם צמצום ופרסא הם העלם בכל זאת הנה יש הפרש ביניהם דהנה צמצום עם היות שהוא בחינת סילוק האוא"ס הוא רק שנתעלם האור במקורו, ולא שהיה כאן דבר המעלים, וכידוע המשל בזה ממשפיע ומקבל שהמשפיע מעלים אור שכלו בעצמו הרי זה רק סילוק והתעלמות בלבד, אבל ענין פרסא הוא שיש דבר המעלים וכמו המסך שמעמידים נגד אור השמש הרי זה שמכסה ומסתיר על האור,

והתחלת הפרסאות הוא בא"ק וכמ"ש בריש אד"ר ופריס חד פרסא קמיה ופירש בעץ חיים שזהו בחינת פרסא דא"ק,