בע"ה

ליקוטי לוי-יצחק תניא

ב אלול סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

בשבוע שעבר סיפרנו על רבי לוי יצחק, אבא של הרבי, ואמרנו שבע"ה נמשיך עם לימוד חידושיו על התניא, מתוך מגמה לראות איך מבאר את הספירות. בע"ה מקוה שנספיק הערב קטע על כתר, קטע על חו"ב, קטע על דעת עם חג"ת, וקטע על כל הנהי"ם (שהוא הכי ארוך).

כתר:

נתחיל עם הקטע על הכתר – פ"י (תניא דף טו, ב). בפרק זה מסביר את מהות הצדיק. צדיק של התניא זה לא הצדיק של העולם, אלא הרבה יותר עצמי ומיוחד. בפרק א מסביר שצדיק של העולם זה "צדיק בדינו", ואילו הצדיק האמיתי – אליו מתייחס בתניא – זה משהו אחר, ויש רק יחידים שזוכים לכך. בפ"י מסביר שני ענינים בצדיק גמור, ואומר שזה ה"בני עליה" של רשב"י. לכן, כדי להבין מה זה צדיק גמור צריך להבין את כוונתו בלשון "בני עליה":

אך על מעלת צדיק גמור הוא שאמר רשב"י ראיתי בני עליה והם מועטים כו' שלכן נקראים בני עליה שמהפכין הרע ומעלים אותו לקדושה [הבינוני לא עוסק בהעלאת הרע לקדושה, אלא בהבדלה – הוא דוחה את הרע ומנסה להזדהות עם הטוב, כי יש לו עדיין יצר הרע, כפי שהוא יודע טוב, וכל פעם שיצר הרע מתעורר הוא חייב לדחותו, אבל הצדיק הגמור נקרא "בני עליה" קודם כל כי עבודתו להעלות את הרע ולהכליל אותו בתוך הקדושה] כדאיתא בזהר בהקדמה שכשרצה רבי חייא לעלות להיכל ר"ש בן יוחאי שמע קלא נפיק ואמר מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא וטעמין מרירו למיתקא עד לא ייתון הכא וכו' [רק הוא יכול להכנס לכאן – להכנס לעליה. יש בית ועליה, ורשב"י יושב בעליה, במקום מיוחד, ורק בני עליה היודעים להעלות רע לטוב מותר להם להכנס לשם]:

כאן בעל התניא לא מסביר את הדיוקים – הוא אמר שמעלה הרע לקדושה, אבל זו לשון הזהר, ובזהר יש שני דברים, חשך לאור ומר למתוק. אפשר לדייק הלאה ולומר שהלשון בזהר אינה כלל להעלות אלא להפוך. יכול להיות שכאשר הופכים חשך לאור הוא כבר אור, ולא קוראים לזה להעלות את החשך לאור. בכל אופן, מכיון שמגדיר את הגדרתו ואז מביא לשון הקדמת הזהר, כנראה שזה היינו הך. בתוך לשונות הזהר לא מדייק כאן, אבל במקומות אחרים מדויק להפוך את החשך לאור זה ק"נ לקדושה ולטעום מר למתוק את ג"ק הטמאות לקדושה. ק"נ זה משהו מותר, סתמי, שאפשר לחבר לקדושה ואם לא עושים זאת הוא מושך למטה. זה ערבוביא של טוב ורע – על דרך "אור וחשך משתמשים בערבוביא" – וסך כל הערבוביא, במבט תחתון, הוא חשך. כאן רואים שצריכים העלאה – אם מעלים את חלק הרע שלו ועושים הכל טוב, אז החשך מתהפך לאור. דבר שכולו טוב הוא אור. טעם מר זה יותר גרוע מחשך. למשל, אומרים משל בחסידות, שאפשר לשבת במרתף וחשוך לך, אבל אתה מתרגל – זה לאו דווקא יסורים. יש יסורים של "יושבי חשך וצלמות", כמו לשבת בבית סהר, אבל אפשר גם להתרגל לחשך, עד שנדמה לך שזה בסדר גמור ואינך מכיר משהו אחר. אבל טעם מר זה יסורין, זה לא סתמי. לכן כתוב ש"טעמין מרירו למיתקא" זה הפיכת ג"ק הטמאות לקדושה, וממילא זה הרבה יותר מלהפוך את החשך לאור. לכן גם הסדר של הזהר הוא "לא זו אף זו" – לא רק שהצדיק הופך חושך לאור, אלא גם מר למתוק. במקום אחר בתניא אומר שמי שיודע איך להוסיף תבלין לדבר מר או חריף יכול לעשות זאת ערב לחיך עוד יותר ממתוק לכתחילה – גם זו דוגמה שלוקח את המר והופך אותו ליותר טוב ממתוק סתם, לערב, ובכל אופן קוראים לזה להפוך את המר למתוק. מה רצינו לומר? שברגע שאתה הופך משהו באמת הוא עולה – הוא נכלל בשרש הטוב, שנדמה באמת שהוא ההיפך שלו. על פניו החשך הוא ההיפך מהאור. אמרנו שיש שם גם איזו ערבוביא של אור וחשך, ואותו דבר ביחס לדבר מר – ג"ק הטמאות – שגם קיומו הוא על ידי ניצוץ קדוש, אלא שניצוץ זה הוא בתכלית ההעלם. אותו ניצוץ שמקיים אותו – את המר, את היסורים – הוא הפוטנציאל לעשות ממנו ערב על ידי תוספת התבלין המתאים. אתה לא זורק אותו לפח ומביא משהו אחר במקומו, אלא הדבר הזה עצמו שהיה מר הופך להיות ערב, וכך זה עולה לקדושה.

עד כאן זה ההסבר הראשון שלו למה הצדיק הגמור נקרא בן עליה – זו רק הקדמה כדי שנכנס לתוך ההקשר של הדברים, והפירוש של רבי לוי'ק זה על ההמשך, הסיבה השניה לכינוי "בני עליה":

ועוד נקראים בני עליה מפני שגם עבודתם בבחי' ועשה טוב בקיום התורה ומצותיה הוא לצורך גבוה ומעלה מעלה עד רום המעלות ולא כדי לדבקה בו ית' בלבד לרוות צמאון נפשם הצמאה לה' כמ"ש הוי כל צמא לכו למים וכמ"ש במ"א [עשית מצוות עשה בשביל לרוות את הצמאון שייכת לבינוני, מה שאין כן הצדיק, שכולו מסור ונתון לה' – מסירות נפש ממש, לא חושב על רוחניות של עצמו ולא על גשמיות של עצמו, אלא חושב רק על ה' ועל השכינה שבגלות, וכל עבודתו ליחד סוכ"ע וממכ"ע, לקיים את תשוקת ה' לדירה בתחתונים] אלא כדפירשו בתיקונים איזהו חסיד [עד כאן לא ידענו שהצדיק הגמור הוא חסיד, וכאן מחדש שהוא חסיד. הכלל שאומר, שבכל עבודה צריך להיות תנועה של העלאה ותנועה של המשכה, וכך גם אצל הצדיק הגמור. העלאה מצד קו שמאל והמשכה מצד קו ימין. דווקא ביחס להמשכה של הצדיק הגמור כבר לא נקרא צדיק אלא חסיד, מצד החסד, שלמעלה מצדיק.] המתחסד עם קונו עם קן דיליה [הקן של הקב"ה, השכינה] לייחדא קב"ה ושכינתי' בתחתונים [הצדקה הכי גדולה זה להשיא למישהו אשה, "'לו' זו אשה" – למעלה מ"די מחסורו" ולמעלה מ"אשר יחסר" – כפי שקראנו בפרשה שבוע שעבר. כך החסד הכי גדול עם ה' זה לייחד אותו עם השכינה]...

מגדיר שני קוי עבודה של הצדיק, שכיוונם הפוך – מחד הצדיק הוא זה שמסוגל להפוך את הכי רע להכי טוב, גם חשך לאור וגם מר למתוק, ודבר שני הוא מסוגל, בגלל שלא מתכוון לטובת עצמו כלל וכלל אלא אך ורק לעשות חסד עם ה', לייחד את ה' עם השכינה למטה, שזו התשוקה של הקב"ה במעשה בראשית. אם כן, זה שני פירושים שונים והפוכים ל"בן עליה" – הראשון זה שיודע להעלות, והשני זה מי שיודע להוריד את העליון למטה. לכן הוא גם חייב לכתוב את הפירוש השני אחרי הראשון, כי הראשון יותר מסתבר לפי פשט הביטוי בן עליה – אחד שמעלה – והפירוש השני היינו שכל מה שעושה זה בשביל העליון. הרבה פעמים מסבירים בחסידות "בן" גם מלשון מבין – "בן עליה" זה כאילו להבין ללבו של הקב"ה, מה הוא הכי רוצה, ואז להקדיש את החיים שלי לממש את הרצון של ה', בלי לחשוב על עצמי כלל וכלל, וזה לייחד קוב"ה ושכינתיה בתחתונים. "ראיתי בני עליה והן מועטין" ולכן "עמד הקב"ה ושתלן בכל דור ודור" – כדי שבכל דור יהיה לפחות בן עליה אחד. בלי התניא אני מבין שבן עליה זה אחד שנמצא בעליה, נשמה דאצילות או משהו כזה, נשמה מאד גבוהה. הפשט של הביטוי "בן עליה" הוא לא אף אחד מהפירושים שהוא מפרש. גם מי שילמד את הגמרא הזאת עם הפירושים, ודאי אף אחד לא יפרש זאת לא כמו הפירוש שבתניא, לא כמו הראשון ולא כמו השני, אלא שבן עליה זה מי שנמצא בעליה. כשאדה"ז היה רוצה לדבר על אצילות היה אומר "הייבן" – למעלה – וגם כאן הייתי מבין ש"בן עליה" זה נשמה דאצילות. אבל כאן הוא אומר שני פירושים מחודשים והפוכים, ובכלל לא מתייחס לפשט. נחזור – פירוש אחד ש"בן עליה" זה אחד שיודע להעלות, להעלות רע לטוב, ופירוש שני זה אחד שכל מה שהוא פועל, "פעולת צדיק", זה אך ורק עם כוונה אחת לייחד את ה' עם השכינה, לא למעלה אלא למטה. הוספנו לזה ווארט שהוא "בן עליה" המבין ללבו של העליון, שמבין שה' רוצה להיות למטה ולא למעלה. היות שהפירוש השני הוא המשכה ולא העלאה, כבר לא נקרא צדיק אלא חסיד, וחסיד זה יותר מצדיק.

עד כאן רק קראנו את המילים והסברנו את המהלך. עד כאן כשלמדנו תניא למדנו לפי שיטה מסוימת, לבדוק ביטוים משולשים ולראות את השרש שלהם. גם ר' לויק בודק לשונות, דן למה אומר כמה מילים במקום מילה אחת וכו', ונותן לזה הסבר לפי הסוד. לפי שנתחיל עם זה נאמר מלה אחת חשובה – בדרך כלל חסידים לא היו מסבירים את התניא לפי קבלה, אלא מסבירים רק ב'עבודה'. אף על פי כן, אבא של הרבי – בכל מה שהוא יגע, אם זה תנ"ך או גמרא וכו', כל פירושיו זה קודם כל למצוא את השרש בקבלה הכי עמוקה, קבלה של האריז"ל שבדרך כלל חסיד אפילו לא מבין את זה. חסיד שיודע הרבה חסידות אמור כן לדעת קבלה, כי הקבלה נמצאת בתוך החסידות, אבל יש נושאים וסוגיות באר"י שלא מופיעים בפירוש בספרי החסידות, אז אם החסיד שלא למד את האריז"ל במקור יראה את המושגים האלה לא יבין בכלל מה קורה. דווקא ר' לויק, אבא של הרבי, חודר פנימה לתוך הסגנון והניב של התניא, וקודם כל מפרש ומזהה מה זה כאן בעומק הכי עמוק של הקבלה. הפירוש הראשון שבחרנו זה משהו יחסית קל, אבל נראה דוגמה למה שאמרנו כעת קצת יותר מאוחר. כמובן, זה לא תכל'ס רק לפרש לפי האריז"ל, התכלית זה ודאי 'עבודה'. כל הכתבים של אבא של הרבי הגיעו מהגלות, שגלה וכתב את פירושיו על פתקים קטנים מאד, ואחר כך זה הגיע לרבי באמצע נשיאותו, ואז הדפיסו את כל החידושים שלו, ומאז והלאה הרבי כל שבת היה מקדיש שיחה אחת לקחת קטע מהחידושים של אביו ולהסביר את זה. תוך כדי שהרבי מסביר את זה, הוא ודאי 'תרגם' כל ענין עמוק בקבלה למה שבדרך כלל חסידים רגילים לשמוע, שהתכל'ס זה כמובן "המעשה הוא העיקר", גם "מעשה" של עבודת ה' הפנימית. גם אנחנו, כשלומדים את זה, צריכים לפחות לדעת שהתכלית זה שזה יהיה שייך לנו, הסודות האלה. אבל זה גם מאד יפה שאבא של הרבי הוא לא מוגבל, הוא חפשי, יש לו מה שה' חנן אותו והוא לא פוחד שמישהו יאמר לו שלא ככה לומדים תניא, הוא יודע בדיוק מה שהוא עושה, מה שהוא רוצה לומר. נכון לומר שאף אחד בעולם לא למד ככה תניא, הוא סלל דרך חדשה לגמרי. יש הרבה מקובלים שפרשו פסוקים בתנ"ך או סוגיות בגמרא לפי הסוד העמוק ביותר, אי אפשר לומר שבזה הוא הראשון (רק הראשון בחב"ד לפרש הכל ככה), אבל בלפרש ככה תניא – יסוד החסידות – הוא הראשון, וזה מופלא ביותר. ברוך ה' הוא אבא של הרבי, אם לא היה האבא של הרבי מי יודע אם היינו זוכים ללמוד זאת ולקרוא זאת. זה הקדמה, רק שנכנס לאוירה של הדבר.

יש כאן לשון, שהיא באמת לשון משולשת, אבל הוא לא עושה מה שאנו עושים – צירופים לאיזה מדה זה מורה – אלא משהו יותר 'ישר' ופשוט לפי הסוד. נקרא שוב את הפירוש השני של "בני עליה":

ועוד נקראים בני עליה מפני שגם עבודתם בבחי' ועשה טוב [הפירוש הראשון היה בפנימיות "סור מרע", אבל הוא לא אמר זאת בפירוש, כי אז היה נזקק להאריך בפירוש הבעש"ט בזה. הפירוש הפשוט של סו"מ וע"ט זה שקודם כל צריך להסיר את הרע – כמשל בספרי המוסר שצריך קודם כל לנקות את הבית לפני שמכניסים את המלך – ואז לעשות את הטוב, ובכך להכניס את המלך. זה הפירוש הכי פשוט, אבל יש עוד המון פירושים, ואחד מהם לפי חסידות זה "סור מרע ועשה – אותו עצמו – טוב". זה פירוש הבעש"ט, כאשר רבים מפירושי הבעש"ט שייכים דווקא לצדיקים. לא אמר זאת בפירוש, כי לא מתאים להאריך כאן בהסבר, אבל לזה הכוונה. ה"סור מרע" של הבינוני הוא כפשוטו, אבל אצל הצדיק זה סו"מ ועשהו טוב. כעת מדבר, בפירוש השני, רק על הקו של הטוב] בקיום התורה ומצותיה [כתוב ש"דרך ארץ קדמה לתורה", וזה שאומר שהפירוש השני הוא קיום התורה ומצותיה סימן שהראשון לא היה קיום התורה ומצוותיה. בדימוי מגושם, הפירוש הראשון היה לקחת איזו חתיכת חשך ולהפוך אותה לאור, לקחת איזה יסורים ולהפוך למתוק. אפשר לחשוב שעושים את זה על ידי איזו מצוה, אבל רואים שלא לכך מתכוון – זה איזה כח נפשי פנימי של הצדיק שקשור לקב"ה. יש הרבה מקומות בחז"ל שכתוב שהדבקות – "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום" – זה גם למעלה מקיום התורה ומצוותיה, ואדה"ז אפילו מביא זאת בהלכה בשו"ע, כששואל למה חסידים הראשונים היו שוהים בעניני התפלה תשע שעות ביום, ואז לא היו לומדים תורה ועושים מצוות אלא מתבוננים ומתפללים. איך יכולים להרשות לעצמם לבזבז כל כך הרבה זמן על מדיטציה? אומר שבמדיטציה שלהם הגיעו להתפשטות הגשמיות, שזו דבקות אמיתית בה', והדבקות האמיתית בה' זה עדיף על גבי קיום מצוות. כך כותב בהלכה פסוקה. הצדיק הזה שמסוגל לקחת חשך ולהפוך אותו לאור זה בגלל הדבקות שלו בקב"ה. לכן זה גם שייך לקו ההעלאה שלו מלמטה למעלה. אבל אחר כך לא נשארים בהעלאה. הם נקראים "חסידים הראשונים", גם בהעלאה, וכאן אמרנו שבעיקר על שם ההמשכה. גם אותם חסידים הראשונים ידעו שהתכל'ס זה לא להשאר שם, וצריך לומר – מענין אם מסבירים כך בפשט – שנקראים חסידים לא על שם ה"שוהים" אלא על שם זה שאחרי התפלה שלהם היו בודאי עושים מצוות עם הכוונה הזאת, עד כדי כך שאפשר לומר שכל השהיה של תשע שעות זה היה בשביל להגיע שאחר כך לא יתכוונו כלל וכלל לרוות צמאון נפשם, וכל הענין שלהם יהיה אך ורק ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים. אחרת בכלל לא מתאים לקרוא להם חסידים. "מתוך שחסידים הם" הכל הולך להם בדרך ממילא, במודעות טבעית.] הוא לצורך גבוה ומעלה מעלה עד רום המעלות ולא כדי לדבקה בו ית' בלבד לרוות צמאון נפשם הצמאה לה' כמ"ש הוי כל צמא לכו למים וכמ"ש במ"א אלא כדפירשו בתיקונים איזהו חסיד המתחסד עם קונו עם קן דיליה לייחדא קב"ה ושכינתי' בתחתונים...

ר' לויק מדייק את הלשון – "לצורך גבוה, ומעלה מעלה, עד רום המעלות". אפשר לחשוב שלשון זו מתארת איך הוא עולה "מעלה מעלה עד רום המעלות", אבל לא זו הכוונה – מדובר על חסיד שעושה טובה לה', "מתחסד עם קונו", והכוונה שעושה את המצוות "לצורך גבוה", בשביל ה"גבוה", והלשון ממשיכה להתייחס ל"לצורך", גם בשביל ה"מעלה מעלה" ועד שגם כן פועל ועושה חסד עם "רום המעלות". זה הפשט, ועל זה עומד ר' לויק ושואל מה זה הדרגות האלה, שהחסיד מתחסד עם קונו לצורך – "גבוה", "מעלה מעלה", "עד רום המעלות". אחרי שנראה מה שהוא כותב נוכל גם כן, בדיוק כמו שעשינו עד עכשיו, להסביר את הביטוי המשולש הזה כדרכנו (יש שני מעלה, אבל ודאי "מעלה מעלה" זה ביטוי אחד).

על זה אומר ר' לויק, פירוש קצר ויחסית פשוט מאד (לבדוק שהלשון מדויקת):

גבוה הוא גב וה, והיינו לנסר את זו"נ שהם וה בגביהן, כי הם דבוקים בגביהם זה לזה כי כתל אחד לשניהם וליחדם. למעלה מעלה חו"ב, עד רום המעלות כתר. והיינו לתקן את זו"נ משבירתם ואת חו"ב מבטולם ואת כתר מפגמו, וכידוע.

אמרנו שיחסית זה פשוט, ובכל זאת מכניס מושגים של קבלה כבדה שחסידים לא רגילים להם. נאמר את זה בקיצור – החסיד רוצה לייחד את הקב"ה לשכינה, להמשיך את זה למטה, כי זו תאות ה' במע"ב, שהכל יהיה למטה. בעולם האצילות יש את המדות של האצילות ויש את המוחין של האצילות ויש את הכתר של האצילות. אפשר לחשוב ש"איזהו חסיד? המתחסד עם קונו, עם קן דיליה, ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים" רק מתכוון להמשיך ולייחד את ז"א, המדות, עם המלכות, נוקבא, ולהמשיך את היחוד הזה שיתגלה למטה, לעיני כל בשר. כמובן שלא מסביר לי מה זה, אבל אם נשכיל בחסידות נוכל קצת להבין מה זה – שמה שה' רוצה שנמשיך ונגלה למטה איך קוב"ה (ז"א דאצילות, בלשון הקבלה) מתייחד עם הנוקבא, המלכות, כנסת ישראל, ושהיחוד הזה יהיה למטה בארץ. הוא אומר שזה נקרא "[לצורך] גבוה", בלי ה"למעלה מעלה עד רום המעלות". אחר כך "למעלה מעלה" זה חו"ב, שלמעלה מזו"נ. על חכמה ובינה כתוב שהתורה הקדומה הייתה קיימת אלפים שנה לפני בריאת העולם – רוצה גם את הדרגה הזאת, של "אלפים שנה קדמה תורה לעולם", להמשיך למטה. לא מסתפק ב"לצורך גבוה", אלא צריך גם כן "לצורך... מעלה מעלה", כי גם ה"מעלה מעלה" צריך להיות כאן. זה ה"בן עליה", שמבין מה רוצה העליון, וכנראה שכמה שהעליון יותר עליון כך יותר רוצה בפנימיותו להיות למטה. פעולה לצורך מעלה מעלה – להמשיך את עצם המוחין דאצילות למטה. אבל גם בזה לא מסתפק, צריך להגיע עד "רום המעלות" – אם "מעלה מעלה" זה חו"ב אז "רום המעלות" זה כתר.

נאמר רק הערה אחת פשוטה ומובנת מאליה, שהזו"נ זה "גבוה", אבל המוחין זה "מעלה מעלה" והכתר נקרא "רום המעלות". עיקר המילה של הכתר זה כמו המוחין – לשון מעלה – ולכן הג"ר הם בדרך כלל ביחד. "רום המעלות" זה מה שעל גבי ה"מעלה מעלה" – הכתר, שהוא הרוממות העצמית של המלך (רום), אבל זה "רום המעלות". כמו בכמה וכמה ביטויים חשובים בתורה הכתר לגבי חו"ב זה אחד מיוחד לגבי שנים, אבל אותו לשון, והכי חשוב זה "קדש הקדשים" – קדשים זה חו"ב וקדש קדשים זה מה שלמעלה מהם, זה גם קדש, אבל קדש לגבי הקדשים. כך גם "שיר השירים" – שיר אחד שלמעלה מהשירים (מיעוט רבים שנים), ויש עוד כמה דוגמאות. גם כאן זה ההגיון – יש "מעלה מעלה" ויש "רום המעלות", כמו "מעלת המעלות" (על משקל קדש קדשים), אך כמובן המלה "רום" היא תוספת חשובה ביותר, לשון רוממות, בחינת כתר.

אם אמרנו שבחרנו את כל הקטע הזה בשביל כתר, אז כאן חדש לנו שהביטוי "רום המעלות" – החוזר עוד כמה פעמים בתניא – זה כינוי של הכתר. זה ווארט חשוב. כדי להגיע עד "רום המעלות", עד ההשגה שהכתר הוא רום המעלות, צריך קודם לעבור את ה"גבוה" וגם את ה"מעלה מעלה". אבל התכלית זה "עד – ועד בכלל – רום המעלות", להגיע עד רום המעלות ולהמשיך את הכתר למטה. הרי אם ה' משתוקק ומתאוה להיות לו דירה בתחתונים, היכן מקור התאוה? ידוע ווארט אדה"ז שעל תאוה אין קושיא, ובאיזה מקום זה שאי אפשר לשאול למה? זה ברדל"א, פנימיות הכתר, ברצון הכי גבוה. אז אם רוצים באמת לתת לה' את תאוותו צריך להגיע עד שמה, עד "רום המעלות", ולממש זאת למטה.

עד כאן הסברה של חלק ממה שאומר, אבל אחר כך נותן לזה עוד מילים מקבלת האריז"ל. אומר שאם אני עושה טובה ל"גבוה", אז בעצם מה שעשיתי, בלשון האריז"ל, זה לתקן את שבירת הכלים. אם אני עושה גם טובה ל"מעלה מעלה" – אם הצדיק מסוגל לעשות גם טובה עם החו"ב – זה לתקן את הבטול שלהם. לעשות טובה זה בכלל אומר שיש בעיה, ואני עושה טובה כשפותר אותה. הבעיה של המדות שעברו טראומה הכי קשה, התמוטטות עצבים לגמרי, וכעת צריך לרפא ולשקם אותם (כפי שנסביר יותר). "לצורך גבוה" זה תיקון השבירה. ב"מעלה מעלה", חו"ב, לא היתה שבירה – לא היתה התמוטטות גמורה – אבל היה שם משהו פחות, שעדיין הוא משבר, ומשבר החו"ב נקרא בטול האחוריים של החו"ב. בטול האחוריים זה כמו שמהחכמה האמיתית נפלו ניצוצות לחכמות חיצוניות, לדוגמה. יש איזה בטול אחוריים של השכל. ומה לגבי הכתר? בכתר גם בטול אין – שבירה זה כמו מיתה, כמו התמוטטות גמורה, זה נשבר ומת, נפל לעולמות התחתונים ונקבר שם עד שאנו בעבודת ה' שלנו נחיה את המתים. בטול האחורים של השכל לא נפל לעולמות התחתונים, רק נפל בעולם האצילות גופא לתחתיתו – לא נקבר למטה מאצילות, כי גם לא מת לגמרי אלא התעלף. בכתר מה שקרה זה עוד פחות – ככל שזה גבוה התוצאה של הקטסטרופה של עולם התהו היתה פחות. אבל, אם בכתר לא היה קורה שום דבר, והיה נשאר מאה אחוז שלם, אז גם בדרגות היותר נמוכות לא היה קורה שום דבר, לפי הכלל הגדול בזהר "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא" – שאם הכתר מתוקן, הכל מתוקן (הדוגמה הכי פשוטה היא, ככוונת הזהר, שכאשר המלך מתוקן הכל מתוקן – אם יש בחוץ אנשים לא מתוקנים סימן שיש משהו מאד דק לא מתוקן בראש, אצל המלך. כך גם אצל רבי, ידוע שכאשר רבי מקבל ליחידות צריך להזדהות עם הבעיה של כל אחד, ולמצוא זאת בעצמו בדקות דדקות. היו סיפורים, דווקא של אדמו"רי חב"ד, שכאשר לא מצאו מיד את הבעיה החמורה בתוך עצמם – כאשר נכנס מישהו עם חטא נורא ואיום – הסתגרו לעשות תשובה בעצמם על זה שלא מיד זיהו את שרש הבעיה בתוך עצמם, בדקות שבדקות. איך קוראים לדבר הדק הזה בכתר? פגם. זה כלל גדול מאד מאד בקבלה, שעולם התהו – שהוא גם עולם האצילות, אלא רק האצילות הראשונה – הכתר נפגם (חלק חיצוני ממנו), השכל התבטל (רק באחורים שלו, שלא נסביר זאת כעת), והמדות נשברו. החסיד האמיתי, שהוא הפן השני של הצ"ג של התניא, מסביר רבי לויק, יודע כל זה – או כי למד קבלה, או באינסטינקט שלו (היו גם צ"ג לפני האריז"ל, וספק אם ידעו כל זה, אבל אפשר לדעת דברים גם באינסטינקט, בלי כל המילים האלו) – והוא פועל "לצורך גבוה", שזה לתקן את השבירה שהיתה במדות, והוא פועל לצורך ה"מעלה מעלה", שזה לתקן את הבטול שהיה במוחין, והוא גם כן פועל "עד רום המעלות", שזה לתקן את הפגם של הכתר (שנקרא "רישא דעמא" – ראש העם – ואילו יכולנו לתקן רק אותו מאה אחוז, אוטומטית הכל היה נתקן ומושלם, וזו כוונת הרבי שאמר שיש ענין גדול להכריז "יחי המלך", "יחי המלך" בא לתקן גם את הדקות שבדקות שיש בתוך המלך, וזה גם להחיות אותו בחיים נצחיים, והרמז הידוע ש"יחי המלך" עולה פגם – זה בשביל לתקן את הפגם הדק שבדק שיש בתוך הכתר. אז, אם מצליחים לתקן אותו, "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא").

יש עוד פרט אחד בפירוש שלו שלא התייחסנו אליו: במילים ספורות הוא כותב מה הסוד של המלה "גבוה" – גב וה – ולכן אני יודע שמדובר כאן בזו"נ, שהם וה. לפי הקבלה דווקא אחרי השבירה, כשמתחילים לתקן אותם, הם עדיין אחור באחור עם "גב אחד לשניהם" (כמו תאומי סיאם) – כמו שאדם וחוה נבראו אחור באחור, דו פרצופין, בגלל שבירת הכלים. זו לא הכוונה, שישארו אחור באחור. על פי פשט, אם הם אחור באחור לא יכולים לקיים את המצוה העיקרית של התורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ". יש מי שאומר שכן היתה דרך טבעית – ללא בחירה – שהיו מסוגלים ללדת, שהטבע היה נותן את התולדה, אבל לא זיווג רצוני, כמו שיש כל מיני פעולות גופניות לא רצוניות. אבל, אם זה טבעי, זה ודאי לא להמשיך נשמות גבוהות – בשביל זה צריך דווקא דעת, "והאדם ידע את חוה אשתו". צריך דעת בשביל להמשיך נשמה גבוהה לתוך הגוף של העולם הזה. איך שלא יהיה, זה ודאי לא רצוי שהאיש והאשה יהיו אחור באחור, אז צריך לנסר אותם – במעשה בראשית זה סוד הפסוק "ויבן הוי' אלהים את הצלע", שה' מנסר אותם זה מזו ואחר כך מחזיר את האשה שתעמוד פנים בפנים עם האיש, ואז יכול להיות זיווג לכתחילה, וזה התיקון השלם של שבירת המדות. עוד פעם, המדות זה זו"נ, והתיקון שלהם זה רק כאשר מנסרים את הגב המשותף ומחזירים אותם כדי שיוכלו להתייחד בדעת. כך מסביר את המלה "גבוה", וכל זה הכוונה הבלעדית הראשונה של החסיד שלנו כשעושה דבר טוב. בכל דבר טוב שעושה, כמו הנחת תפילין, הוא כאילו מתחיל עם מצב נתון של מציאות העולם – לא רק העולם התחתון, אלא גם למעלה – שיש מצב בלתי רצוי כרגע, אחור באחור, גב אחד לשניהם, אז צריך לנסר ולהחזיר פב"פ ולייחד. כל זה ה"לצורך גבוה". מה עיקר החידוש שלו? בדרך כלל אומרים שהבעל שם טוב חדש שכל המצוות זה "לצורך גבוה" – זה ביטוי שבא עוד לפני אדה"ז. לכן הוא עומד על הביטוי ואומר שהתניא מוסיף עליו עוד שתי דרגות. הביטוי המקורי הוא שעובדים ה' "לצורך גבוה" – ולא לצרכי, גם לא ברוחניות – אבל על גבי זה יש גם צורך של "מעלה מעלה" וצורך של "רום המעלות".

עד כאן הסברנו קצת את פירוש המלות. קודם כל נעשה מה שהתחלנו לעשות בלימוד התניא – יש פה מדות, שזה נקרא "צורך גבוה", יש "מעלה מעלה" שזה המוחין, ויש "רום המעלות" שזה הכתר. אם אני רוצה בכל אופן להתבונן בזה שיש פה בכל אופן איזה צירוף של ימין-שמאל-אמצע, איך עושים זאת? הרי זה מבנה מאד יסודי, שכולל את הכל, קודם זו"נ ואחר כך מוחין ואחר כך כתר, כל השיעור קומה נמצא כאן, הכל בדרך מלמטה למעלה, אז איך אני עושה מזה צירוף לדרכנו? נתחיל מהביטוי "לצורך גבוה" – מבואר במ"א באריכות שעצם האמונה שאפשר לעבוד לצורך גבוה שייכת לבינה, לקו שמאל. עוד לפני שעושים משהו ומכוונים, צריך להאמין בדבר הזה. למה אנו – ש"הלואי בינוני" – לומדים על צדיקים? גם אם לא נצליח לעשות זאת, צריך להאמין בזה. להאמין בזה זה קודם כל מחזק אותנו, כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, היכן שלא נמצא. צריך לדעת על מהות הצדיק כדי לעבוד את עבודתנו טוב יותר – צריך להאמין. יש עיקרי אמונה שהתחדשו דווקא על ידי החסידות – יש להם שורשים גם בקבלה הקדומה, אבל בעיקר זה בא לידי ביטוי גלוי, שכל יהודי באשר הוא שם, היהודי הכי פשוט צריך לגלות במחשבה את האמונה הזאת, ואחד הדברים שהחסידות חדשה שכל יהודי גם הכי פשוט – גם מי שאינו בינוני – צריך להאמין שהעבודה היא צורך גבוה. על פי נגלה הדבר הזה עצמו הוא חידוש, שיש גאוני עולם – לא מקובלים ולא חסידים, אבל יר"ש וגאונים בכל התורה – שהתנגדו לעצם המושג הזה שעושים מצוה בשביל ה'. ה' צריך את המצוה שלי?! עד כדי כך, שהיה מישהו שיכול לחשוב שבעצם הרעיון שעושים דברים בשביל ה' יש בו בלבול או כפירה או משהו לא בסדר. לכן, זה עצם הדבר שעבודת האדם היא "לצורך גבוה" הוא חידוש מופלא של פנימיות התורה – זה מופיע בקבלה, עוד לפני החסידות, ובא לידי ביטוי הכי חזק בכל ספרי החסידות וכל זרמי החסידות. הרעיון הוא שגם היהודי הכי פשוט, בעל עגלה שלא לומד ולא עושה אפילו את כל המצוות בהידור, צריך להיות בראש שלו שהמצוות והעבודה של יהודי זה גם בשביל לעשות לקב"ה טובה. זה נשמע מוזר – הוא לא הצדיק הגמור של התניא, אבל זה כבר אמונה. כמו שכל יהודי צריך להאמין שה' אחד, ככה כל יהודי צריך להאמין קודם כל, שיהיה בראש שלו, ש"עבודה לצורך גבוה". על מה מסתמך אותו רב גדול שלא מאמין בזה, וחושב שזה היפך התורה? בעיקר על מאחז"ל ש"לא נתנו מצוות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות" – שכל תכלית הכוונה של נתינת מצוות לעמ"י זה כדי לתקן ולצרף אותנו, וה' לא צריך את עבודתנו, שהרי "אם צדקת מה תתן לו". יש ודאי כזה ממד חיצוני, שה' ודאי וודאי לא צריך אותנו, ומה שנתן לנו מצוות זה רק לטובתנו, לצרף את הבריות. אבל, כמו כל הגילוי של הקבלה – שלפני ביאת המשיח צריך לגלות את הסוד – אחד הסודות שמגלים הוא הסוד של עבודה לצורך גבוה. כל זה הקדמה מאד חשובה, גם שנבין שכאשר מסבירים בתור אמונה, לעיקרי האמונה יש מיקום לפי הספירות, ועצם האמונה ש"עבודה לצורך גבוה" שייכת לספירת הבינה. "ועבד הלוי" – עצם מושג העבודה (ועבודת ה' היא מתרי"ג מצוות) שייך לבינה. קו העבודה זה קו שמאל בכלל, ותכלית העבודה זה בינה – "ועבד הלוי הוא", כמוסבר בזהר ובחסידות. לא נוכל להסביר זאת יותר מדי, אבל האמונה הזאת שייכת – אמונה עם תוכן, והתוכן הזה שייך – למח הבינה, אף שהוא כותב ש"לצורך גבוה" זה תיקון זו"נ. איך נחבר את שני הפירושים ביחד? נאמר שמדות בכלל זה לב. הוא כותב ש"לצורך גבוה" זה תיקון הלב, "מעלה מעלה" זה תיקון המח, ו"רום המעלות" זה תיקון הכתר שלמעלה מהמח. כולנו ודאי זוכרים שכתוב ב"פתח אליהו" בפשטות ש"בינה – לבא" ואילו "חכמה – מוחא". סתם תיקון הלב בא מהבינה. יש גם ביטויים יותר מסובכים מכתבי האריז"ל להסביר זאת, אבל נסתפק בכך. לעניננו, תיקון הלב גם צריך שכל, ואיזה מח מתקן את הלב? בינה. סתם "מעלה מעלה" – נאמר בקיצור, בלי להאריך – שייך לאצילות (כפי שאמרנו שפשט של "בני עליה" זה אצילות), כי "למעלה" זה אצילות. אצילות זה חכמה – "אבא עילאה מקנן באצילות". גם זה שיש כאן שתי בחינות, חו"ב, "מעלה מעלה" – אבל זה תיקון השכל, ותיקון השכל זה על ידי בטול של חב"ד. בלי ללמוד קבלה אנו מבינים ש"בטול" זה דבר הכי חשוב, אבל בקבלה בטול האחוריים של חו"ב זה חלק מעולם התהו שנשבר. סתם כך בכתבי האריז"ל בטול זה שלילי, והיכן הבטול החיובי, בטול האני לגמרי? זה כח-מה של החכמה. והיא הנותנת – התיקון של הבטול השלילי, עליו מדברת הקבלה, שזה כאן התיקון של "מעלה מעלה", זה מח החכמה של הקדושה, הבטול לה'. אפילו למדנו שבוע שעבר שרבי לויק הסביר מי מסוגל לחבר את חכמת התורה וגם ללמוד חכמת יון – בהסתמך על מאחז"ל שזה אפשרי בזמן שלא מן היום ולא מן הלילה (ובודאי שיש תכלית של תיקון בזה, כי אחרת חבל גם על הזמן הזה) – מי שהוא בבחינת אין ובטול, קרן זוית, ומי שהוא בבחינת בטול אמיתי יכול לחבר את התורה גם עם החכמה שנפלה, וממילא זה בדיוק מה שנאמר קודם, זה היכולת להרים את האחורים של השכל שהתבטלו בשבירת הכלים ועל ידי הבטול שלך אתה יכול להחזיר זאת לחכמת התורה שהיא חכמה ברורה. התורה היא שלמה, חכמה ברורה, אין שם מה לתקן – רק שצריך לקחת אותה ואיתה ולתקן את המציאות הבלתי מתוקנת, של המדות והשכל והכתר. הכל בא מכח התורה שהיא כבר מתוקנת. זה מענין שמה שהתורה מתוקנת זה לא מספיק בשביל לתקן הכל בדרך ממילא. אמרנו שאם המלך היה מתוקן לגמרי זה אוטומטית היה מתקן הכל. התורה היא באמת מאה אחוז מתוקנת, וצריך אותה בשביל לעשות התיקון בכל מקום, אבל לא בגלל שהיא מאה אחוז מתוקנת היא מתקנת כל המציאות אוטומטית – צריך להתבונן בזה. אם כן, התיקון של "מעלה מעלה" זה בעצם מוחין דאבא. וכן, מבואר באריכות במ"א שהמושג "קדימה במעלה" שייך לחכמה – מי יותר חכם ומי פחות חכם, סתם "איש המעלות" זה על שם חכמתו (אם איני יודע לאיזה מעלה הכוונה, אפשר לחשוב שזה לא טוב וכיו"ב, אבל באמת סתם מעלה זה חכמה, וכך ככל שעולםי בדצח"מ יש יותר חכמה). אם כן, אמרנו שתיקון הלב זה "בינה לבא" ותיקון השכל זה בעיקר "חכמה מוחא". אם כן, אנו כבר רואים שאפשר לעשות מהכלל שעולים מלב למח לכתר צירוף מאד מאד טוב – בינה-חכמה-כתר (וכתר הוא קו האמצעי), צירוף היו, צירוף ההוד, כח התמימות (שאמרנו שהוא הצירוף הכי אהוב בתניא). מאד יפה שיצא ככה – הדברים האלה נראים מאד מסובכים ומורכבים, כל מיני ענינים חדשים שלא שמענו אף פעם, אבל התכל'ס זה תמימות ופשיטות. זה גם הפסוק שמסיים את החומש בחת"ת של אתמול – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך". עם תמימות, ודאי היו צדיקים גדולים שהאמינו בדברים האלה ופעלו אותם בלי לדעת את כל כתבי האריז"ל, כי עשו זאת באינסטינקט, שהוא גם פירוש של תמימות ("מוטבע", בלשון הקבלה, וזה פועל בדרך ממילא). כמו שאדה"ז עצמו כותב יותר מאוחר בתניא, שאת הדברים הכי עמוקים של אמונת ישראל פעם לא היו צריכים להסביר בשכל בכלל, ורק עכשיו – בגלל ירידת הדורות, בגלל החשך כפול ומכופל של הגלות – צריך להסביר בשכל, ולכן ה' מגלה נשמות מיוחדות (האריז"ל, הבעש"ט, אדה"ז) שיכולות לתת מילים למה שפעם היה לכל יהודי בפשיטות ותמימות.

עד כאן הקטע הראשון, שאמרנו שהוא הכי קל, אבל גם אם באנו רק בשביל זה דיינו. לא יצאנו ידי חובה של לתרגם הכל לעבודה – כפי שהיינו עושים אם היינו בסדר – אבל אני מתנצל, ובכל אופן נמשיך הלאה. אם כי הקטע הזה כלל את כל הספירות ממטה למעלה, ראינו בפרט את ההגדרה הזאת של "רום המעלות", ורצינו את זה שגם ב"רום המעלות" – וגם באדם שהוא "רום המעלות", צדיק הכי גדול בעולם – יש איזה פגם שצריך לתקן, והצדיק הגמור מכוון לתקן פגם הכתר ובטול המוחין ושבירת המדות, אבל ככל שעולים יותר גבוה החידוש יותר גדול. בפרט מה שאמרנו, שאם היינו מצליחים לתקן את הפגם גם לא היינו צריכים לעשות שום דבר אחר, כי הכל היה מתתקן מעצמו.

חכמה ובינה:

לגבי חו"ב נפתח בדף לג, א – פרק כ"ו. ניסינו לבחור מקומות מאד מרכזיים בספר התניא – הדבר הקודם היה פ"י, שאמרנו שצריך להבין את הצדיק בשביל לחזק אמונתו, שתחזק בכלל את כל עבודת ה' שלנו (כל חדא וחדא לפוש"ד), אבל פרק כו הכי חשוב בעבודת כל אחד, כי כאן מדבר על עצבות ושמחה. בקטע זה מדבר על עצבות ושמחה ביחס ליסורים גשמיים (ויותר מאוחר מדבר על יסורים רוחניים יותר, יסורים נפשיים מכך שלא מצליח לעבוד ה'):

והנה עצה היעוצה לטהר לבו מכל עצב ונדנוד דאגה ממילי דעלמא ואפי' בני חיי ומזוני מודעת זאת לכל מאמר רז"ל כשם שמברך על הטובה כו' ופירשו בגמ' לקבולי בשמחה כמו שמחת הטובה הנגלית ונראית [מתוך האמונה] כי גם זו לטובה [חושבים שאמונה היא בלי שכל, אבל זה לא נכון – אמונה זה לחשוב בצורה נכונה, כמו שיהודי צריך לחשוב] רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר כי היא מעלמא דאתכסי' שלמעלה מעלמא דאתגלייא שהוא ו"ה משם הוי"ה ב"ה ועלמא דאתכסיא הוא י"ה וז"ש אשרי הגבר אשר תיסרנו י"ה וגו' [אם ה' עושה אתנו משהו טוב גלוי, לכתחילה, שהכל הולך לך – משפחה, בריאות, עסקים – אז אתה מקבל את הכל מעלמא דאתגלייא, "והנגלֹת לנו ולבנינו, החלק הגלוי של שם הוי'. אבל אם להיפך, אתה מקבל דברים שלא נראים טוב – לא הטוב הנראה והנגלה – צריך להאמין ולדעת שזה בא לך מעלמא דאתכסייא, מי"ה, זה סוד. ה' גם רוצה כנראה שתלמד סודות – הוא מעניק לך סודות. בטוב הנראה והנגלה נותנים לך נגלה, ואילו ביסורים נותנים לך סוד, כי זה בא מעלמא דאתכסייא. מי שמאמין בכך ויכול לחשוב זאת יכול לקבל בשמחה, ואולי אפילו יותר בשמחה, כי נותנים לו דבר יותר גבוה. אחר כך, בהמשך התניא, אומר שמי ששמח בכך בלב שלם באמת זוכה שגם הסוד מתגלה, ואז גם היסורים הופכים לטוב הנראה והנגלה – לכך מייחלים. ודאי שהכי טוב שהטוב הנראה והנגלה יבוא ממה שקודם היה להיפך, כי זה הסימן שבא מהמקום הגבוה, מעלמא דאתכסייא. ידוע שבשם ה' ו"ה זה לא שם בפני עצמו, ואילו י"ה זה שם בפני עצמו, רק שלא רצון ה' להשאר רק ב-יה, ועל זה כתוב "כי ידע על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדר דר" – עמלק רוצה להפריד, שנסתפק בי"ה ולא יגיע לו"ה, והביטוי של זה הוא שעם ישראל מתייסר בגלות, וזה אף פעם לא מגיע לתכל'ס שהגלות תתהפך לנו לטוב הנראה והנגלה, שזה הו"ה. כאשר הי"ה לגמרי יתגלה בתוך הו"ה, על זה כתוב "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – שה-וה יגלו באופן מוחלט את הסוד, את יה. כדי לזרז זאת יש בדורות האחרונים מגמה לגלות סודות התורה, שקודם היו רק נחלת יחידי סגולה. עכשיו הענין זה "יפוצו מעינותיך חוצה" – אין יותר סודות. אדהאמ"צ נשבע שבספרי איני שומר שום סוד, הכל על השולחן – אין יותר סודות, אין יותר מחתרות, הכל על השולחן. זה חסידות, וכאשר באמת נצליח לקיים זאת – שהכל גלוי, בתורה – זה פועל שגם בנפש, גם היסורים שסובלים, שכללות היסורים זה הגלות של עם ישראל, וכל היסורים של מישהו פרטי זה שלוקח על עצמו חלק מצער גלות השכינה. באמת, מה סוד השמחה ביסורים? המהר"ל מפראג אומר שאפשר לחשוב בשלושה אופנים. בגמרא יש תשובה מאהבה ותשובה מיראה, אבל יש גמרא שיש אחד שלא זוכה לכך או לכך, ולפעמים יחזור בתשובה רק מתוך יסורים – גם זו דרך. המהר"ל כותב שתשובה מאהבה זו מדת אברהם אבינו, "אברהם אהבי", ולחזור בתשובה מיראה זה "פחד יצחק", ואילו לחזור בתשובה מיסורים זה יעקב אבינו, "האל העונה אותי ביום צרה", "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע", "יענך הוי' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב" – זה החידוש. יעקב הוא "בחיר שבאבות", ולכאורה יסורים זה רק למישהו שלא עשה בעצמו, שלא הניע את עצמו – או עם אהבה או עם יראה – אבל מי שלא מסוגל להניע עצמו בכלל, ה' לא מוותר, "ביד חזקה אמלוך עליכם". ה' חייב כל אחד מאיתנו, "לא ידח ממנו נדח", אז מי שלא שב באהבה ויראה שב ביסורים. זה נשמע מאד קשה, חבל, אבל המהר"ל מייחס זאת דווקא לבחיר שבאבות. כאן בתניא יוצא חידוש שאפילו המהר"ל לא כותב, שהיסורים באים מהמוחין. אהבה ויראה זה מדות, אבל כאן מחדש שהיסורים זה ביטוי של שכל, של מוחין, של י"ה, של "הנסתרֹת להוי' אלהינו", ובמדה מסוימת זה התשובה הכי מעולה, כי בכל ספר הזהר התשובה זה בינה, ה עילאה, שהיא עיקר "הנסתרֹת", ו"אי זה מקום בינה" הוא מקום התשובה, מקום של בע"ת שאין צ"ג יכולים לעמוד שם. אם שב מאהבה אז הזדונות נעשו זכויות, ועל אותו אחד אפשר לומר שיותר גבוה מצדיק, מה שאין כן במי ששב מיראה שזדונותיו הם רק שגגות ואז יותר נכון לומר שהצדיק יותר ממנו. אי אפשר לומר שבעל תשובה מיראה, שרק הפך את הזדונות לשגגות, הוא יותר מצדיק שלא חטא ואין לו גם שגגות. אם בעל תשובה הפך את הזדונות לזכויות יש לו זכויות שאין לצדיק בכלל – אפשר להבין בפשטות שהוא יותר גבוה מהצדיק. אם רק הפך את זה לשגגות, לכאורה הוא פחות מהצדיק. מה שכאן יוצא, שעיקר התשובה – במדה מסוימת גם יותר מאהבה – זה שיש משהו ביסורים שמסוגל לגלות את עצם הנשמה, את עצם הלא-מודע, ובלשון הרבי הרש"ב גם את השלמות העצמית של הנשמה שהסתלקה והתעלמה, לא הסתלקה ממני אלא הסתלקה לתוך הלא-מודע שלי, ולפעמים הדרך היחידה להחזיר את זה למודע זה לא עם אהבה ולא עם יראה, אלא רק עם משהו שה' עושה. רק כדי להמתיק את כל הרעיון הזה – יסורים זה נשמע קשה, אבל זה יכול להיות הרבה יותר קל ממה שחושבים. חז"ל שואלים "היכי דמי יסורים?" – מה המינימום שנקרא יסורים – ואומרים שכאשר אדם מכניס את היד שלו כדי להוציא שני שקל ומוציא שקל אחד, ומצטער שלא עלה לו מהכיס כמו שהתכוון. אז באמת, כל יום יש כאלה יסורים, אז שהיסורים האלה, מהסוג הזה, יוציאו אותנו ידי חובה. מתי זה יועיל? כשיעורר אותנו בתשובה, ואז יכולה להיות תשובה משמחה הכי גדולה. אז "ויחד לבבנו" – החדוה מיחדת את האהבה והיראה ביחד. כל זה רק כדי להסביר את הפשט שקבלת יסורים בשמחה זה מתוך התבוננות שזה בא מעלמא דאתכסייא, שיותר גבוה מדברים טובים למראית עין, בפשטות, שהם מעלמא דאתגלייא] ולכן ארז"ל כי השמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר ואוהביו [כתוב אוהביו, אבל חז"ל קוראים לזה שמחים ביסורים, כי לפעמים שמחה זה אהבה רבה, שגם באמא, מקום השמחה] כצאת השמש בגבורתו כי השמחה היא מאהבתו קרבת ה' יותר מכל חיי העוה"ז [הוא נמצא בעולם הבא, בינה, שמחה, ולכן שמח כי מואס בעוה"ז וקרבת אלהים היא עולם הבא שלו. הוא מבין שאם ה' נותן יסורים כך אני מתקרב אליו, גם בפשט זה מזכך את גופי ומקרב אותי לה'] כדכתיב כי טוב חסדך [הנסתר, שאתה עושה איתי בדברים שנראים לא טובים] מחיים [גשמיים-בשריים] וגו' וקרבת ה' היא ביתר שאת ומעלה אין קץ [בחינת "ישגבך שם אלהי יעקב" דווקא] בעלמא דאתכסיא כי שם חביון עוזו ויושב בסתר עליון ועל כן זוכה לצאת השמש בגבורתו לעתיד לבא שהיא יציאת חמה מנרתקה שהיא מכוסה בו בעוה"ז ולעתיד תתגלה מכסויה דהיינו שאז יתגלה עלמא דאתכסיא ויזרח ויאיר בגילוי רב ועצום לכל החוסים בו בעוה"ז ומסתופפים בצלו צל החכמה שהוא בחי' צל ולא אורה וטובה נראית וד"ל

הקטע הזה, אם היה צריך לבחור איזה מבחר מספר התניא ללמד בבית ספר, הוא ודאי אחד הקטעים הכי הכי חשובים בכל ספר התניא. האבא של הרבי, כפי שראינו, תמיד עומד על לשונות מיוחדים. כאן הוא עומד קודם כל על הביטוי שבעלמא דאתכסייא כתוב כאן "כי שם חביון עוזו ויושב בסתר עליון". גם כן, הוא אוהב להתייחס לביטויים שלא הייתי יכול להסתפק בלעדיהם, שנשמעים כמליצה. יש בתניא הרבה ביטוים שנשמעים כמליצה, שלא ברור בשביל מה צריך אותם להבנת הענין. יש עלמא דאתכסייא – מה זה "כי שם חביון עוזו ויושב בסתר עליון"? זה ודאי מוסיף, אבל לא ברור מה בדיוק זה מוסיף. לזה כנראה צריך להתכוון כאשר אדם זוכה לקבל ביסורים על מנת שיזכה לשמוח ביסורים שלו, ואז גם כן יזכה לצאת השמש בגבורתו, לע"ל, וגם בעולם הזה – אם יאמין בזה חזק מאד – עולם הבא (גם לשון הוה) יבוא ויתגלה לו בעוה"ז ממש.

נקרא מתוך פירוש ר' לויק (ושוב, בחרנו את הקטע הזה בשביל חו"ב – כאן זה חו"ב וגם התכללות של אחד בתוך השני, כי הכלל הגדול בקבלה שחו"ב הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", כפי שגם בקטע הקודם היו יחד, "מעלה מעלה", ולא רק שהם ביחד, אלא שכתוב בס"י "הבן בחכמה וחכם בבינה", שזה התכללות, על דרך "וכל העם רואים את הקולות", "רואים את הנשמע", במ"ת, כי בדרך כלל ראיה זה חכמה ושמיעה זה בינה, "לראות את הנשמע" זה "חכם בבינה", וחז"ל אומרים שגם שמעו את הנראה, "הבן בחכמה"):

חביון הוא בינה [מה זה חביון? מקום נסתר, שמתחבאים בו. אומר שסתם חביון זה בינה. כשילדים משחקים מחבואים זה כנראה משחק מצוין כדי לפתח את הבינה של הילד, כשהוא מתחבא – מחפש חביון. חכמה זה לא מקום – אולי זה זמן – אבל מקום זה בינה, כמו שהפסוק אומר "ואי זה מקום בינה", אז אם אתה מחפש מקום להתחבא זה גירוי ופיתוח של מח הבינה] שהיא בהעלם [חביון, כמובן, זה דבר נעלם מן העין] והיינו חביון שהוא מלשון חבוי. עוזו [בביטוי "חביון עוזו"] הוא חכמה הנקרא עז כמ"ש החכמה תעז לחכם [ובאמת בגלל זה "הוי' עז לעמו יתן" זה התורה, ובגלל זה כתוב "אין עז אלא תורה", ועל התורה נאמר "אורייתא מחכמה נפקת". חכמה זה בטול, מה הקשר לעז? הרבי הקודם מסביר שחכמה, אותיות כח-מה, זה תקיפות הבטול – שזה דבר והיפוכו, ממש פרדוקס. לא שמי שבטל, שבטל את האגו שלו, הוא נעבעך בגלל זה, או חלש, או גארנישט, שקוראים שלימזל. לא לחשוב שבטול זה שלימזל. בדיוק ההיפך, הבטול האמיתי זה תוקף של קדושה. איך נסביר? שמי שהוא בטל 'עובר דירה' – יוצא מהאני ועובר לה', וה' הוא חזק, אז בזכות הבטול הוא זוכה לקבל וליישם את התוקף האלקי. עד שאדם לא עובר את הגבול הזה, על ידי בטול גמור – בטול במציאות – אז כתוב "תוקפא דגופא חולשא דנשמתא, תוקפא דנשמתא חולשא דגופא", זה לפני שעוברים את הגבול של הבטול האמיתי, אבל בבטול אמיתי עוברים למצב שיכול להיות ביחד גם תוקף של גוף וגם תוקף של הנשמה, כמו שחז"ל ציינו בפירוש לגבי תנאים וחכמים גדולים שהיו תקיפים וחזקים מאד גם בגופם. כך גם יעקב – שהוא היהודי המתייסר, כנ"ל – היה גבור אדיר, כפי שכתוב. כתוב שהיו תנאים שהיו שוחים את הים התיכון ועוד כל מיני סיפורי מופת של גבורה על טבעית לחלוטין. ואיך הגיעו לזה? דווקא על ידי בטול – לא הלכו לחדר כושר. חדר כושר רק היה מחליש את הנשמה שלהם, "תוקפא דגופא", אבל על ידי בטול לאלקות הגיעו לתוקף "בכל מכל כל", בכל מובני התוקף – גם רוחני וגם גשמי. בכל אופן, עז זה דווקא חכמה, זה חידוש חשוב] וכתיב הללוהו ברקיע עוזו [בפרק האחרון של תהלים יש עשרה הילולים, וכתוב בקבלה – כל מה שכותב זה כוונת האריז"ל – שכל הללוהו כנגד איזה ספירה, וכתוב ש"הללוהו ברקיע עוזו" זה ספירת החכמה, זה גם כן ראיה של כוונה שעז זה חכמה; דרך אגב, יש ביטוי באריז"ל "חביון עז העצמות" – זה מופיע ברדל"א, שהוא המוחין של עתיק, אז לפי דברי ר' לויק כאן צריך לומר ש"חביון עז העצמות" זה מה שמתגלה בחביון ובעז של רדל"א, בחכמה ובבינה של רדל"א. אם חביון עוזו זה צמד, מה זה ביחד?] ופירוש חביון עוזו הוא מה שהוא טמון וחבוי בעוזו [זה חידוש נפלא, כי הייתי חושב שב"חביון עוזו" העוז מתחבא בחביון, החכמה בבינה. אפילו על פי קבלה זה לכאורה יותר מתקבל על הדעת, כי הייתי חושב שהחכמה שהיא יותר נעלית מתחבאת בתוך הבינה. אך הוא בא ומפתיע ש"חביון עוזו" היינו התחבאות החכמה בבינה] והיינו אבא ואמא עילאין [מי שלא ילמד כתבי האריז"ל לא יכול לפרש כך, כי בפשטות חושב שהחכמה בתוך הבינה ולא הבינה בתוך החכמה, אז איך בכלל עולה על דעתו פירוש שהבינה מתחבאת בתוך החכמה? קודם כל ניתן לזה קצת דוגמה: כתוב שמוחין דאבא, שזה חכמה, זה תלמוד ירושלמי, ומוחין דאמא זה תלמוד בבלי. אנחנו פוסקים כמו תלמוד בבלי היות שזה בינה, זה מפורש, זה באריכות, יש שקו"ט הרבה, קושיות ותירוצים – זה מתיישב על דעתנו ולכן פוסקים כך את ההלכה. תלמוד ירושלמי זה על דרך רבי מאיר, שלא עמדו חכמים על סוף דעתו – מדי חכם, מדבר בחידות וכו' – ולכן אי אפשר לפסוק כמותו. בין התנאים הוא החכם, "מאיר עיני חכמים בהלכה", אבל כל חכם עד שלא מבינים אותו עד הסוף. אותו הדבר זה בבלי וירושלמי – ירושלמי זה כמו רבי מאיר, שיותר חכם מהבבלי, אבל היות שזה בקיצור ואין שם מספיק שקו"ט כדי שהדברים יתיישבו בטוט"ד, לכן פוסקים כבבלי המפרש ומסביר כל דבר. מה זה ייקרא שאומר שהבבלי מתחבא בירושלמי או שהבבלי מתחבא בירושלמי. אם מישהו בקי בכל תלמוד בבלי – וכך זה גם דרך הלימוד, מתי מקובל שמישהו יקדיש עצמו ללמוד בעיון ירושלמי? כמעט אף אחד, אבל מי שכן זה מי שבקי בבבלי. אז אדרבה, צריך ללמוד ירושלמי, ואז אפשר לגלות איך הבבלי מתחבא שם – אז זה "חביון עזו". כך היה גם בעולם, שקודם עשו דף יומי בבבלי, ואז – אחרי כמה מחזורים – בא מישהו וחדש גם דף יומי בירושלמי. עד כאן בדרך רמז. אמרנו שבלי דקויות של כתבי האריז"ל לא היה מפרש כך, והדקויות הן שאצלו יש חכמה ובינה עליונים, אבא ואמא עילאין, וחכמה ובינה תחתונים, ישראל סבא ותבונה. כל אחד משני הפרצופים חכמה ובינה מתחלקים באמצע, ואז שני החצאים העליונים מתחברים – ונקראים או"א עילאין – ושני החצאים התחתונים מתחברים, והם נקראים ישסו"ת. יחסית, שני החצאים העליונים זה הכל חכמה, יחסית, ושני החצאים התחתונים זה הכל בינה, יחסית. אבל, למעלה יש גם כן החלק העליון של הבינה, אלא ששם אמא כלולה בתוך אבא – שזה נקרא "הבן בחכמה". ואילו ביחוד שני החצאים התחתונים, החלק של אבא, "ישראל סבא", כלול בתוך "תבונה", היות ושני החלקים התחתונים ביחד הם יחסית בינה ביחס לשני החלקים העליונים. את ה"הבן בחכמה וחכם בבינה" של ס"י, שהוא מליצה, מאריך האריז"ל להסביר כאמא עילאה בתוך החכמה וישראל סבא בתוך הבינה, וכאן יסביר כך "חביון עוזו" ו"יושב בסתר עליון"] י של שם [זה הכל כוונות של האריז"ל, ובכללות או"א עילאין זה ה-י של שם הוי'. י של שם הוי' זה חכמה, אבל זה לא י פשוטה אלא י במילוי – יוד – כאשר חלק המילוי, וד, גם עולה י. בלי להאריך, האריז"ל אומר שה-וד, מילוי ה-י, זה הבינה, אמא עילאה, שכלולה בתוך אבא עילאה] שבינה אותיות וד טמון וחבוי בחכמה י כי המילוי חבוי וטמון בהפשוט [כל אות, כאשר כותבים אותה במילוי, חלק המילוי הוא כמו הריון של האות, והוא באמת חבוי בתוך האות] ואמא עילאה גבוה מאבא עילאה כמו שכתוב בע"ח שער אנ"ך פ"ח ובשער הזיווגים פ"ה [לא כל כך נוגע לפירוש, אבל חשוב לדעת, שבקבלה כתוב שאמא עילאה החבויה בתוך אבא עילאה היא באמת יותר גבוהה ממנו. או, לפי המשל שאמרנו קודם, התלמוד בבלי שחבוי בתלמוד ירושלמי יותר גבוה מכל הירושלמי. זו עוד סיבה למה תכל'ס פוסקים כמו הבבלי] ומה שאבא נקרא עז שעז הוא ענין גבורה הוא כי הוא חצי העליון של בינה דמה ובינה הוא בחינת גבורות [כאן כותב עוד דבר שהחסיד הממוצע לא שמע בחיים ולא יבין מה שכתוב כאן, שתיקון עולם האצילות באריז"ל בכל מקום הוא חיבור של חלקים של מה החדש שבא לתקן את שם בן שעבר את המשבר של עולם התהו. שם מה מתחבר בשם בן, בכל מקום ובכל ספירה, וכך זה פועל את התיקון. הייתי חושב שהכתר המתוקן זה הכתר של מה והכתר של בן, שאחד מתחבר עם השני וזה עושה את התיקון, ושהחכמה של התיקון זה חכמה של מה והחכמה של בן וכו'. כך השכל הפשוט, אבל זה אחד הדברים הכי מופלאים בכתבי האריז"ל, שלכאורה לא לפי שום הגיון פשוט, שמסביר על חלקי שם מה, שבפנימיות הכתר (בתענוג) יש כתר ד-מה אבל בחיצוניות הכתר (ברצון) יש את החכמה ד-מה. אם כן, מי מתקן את החכמה בעצמה? חמש הספירות העליונות של הבינה. דברים לא פשוטים. כל הענין הזה – לא תמצא את זה בשום מקום בחסידות, יסודות כתבי האריז"ל. החצי העליון של הבינה ד-מה מתקנת את החכמה והחצי התחתון של בינה ד-מה מתקנת את החכמה (זה בסדר, מובן). איך נסביר את תיקןו החכמה על ידי הבינה? אם חכמה זה זכר ובינה זה נקבה, אז נאמר שהחלק העליון של הבינה של האשה מתקנת את כל החכמה של בעלה. החלק העליון של הבטול (מה) של האשה, מתקן את כל החוכמולוגיה (החכמה הלא מתוקנת) של הבעל. על זה כתוב "בינה יתרה ניתנה באשה יותר מבאיש" – בינה יתרה זה החלק העליון של הבינה. הוא אומר זאת כאן, כדי להסביר את הטעם הפנימי לכך שחכמה זה עז, ועז זה גבורה. בדרך כלל כשמסבירים בחסידות למה עז-גבורה זה חכמה, שהיא קו ימין, אז כתוב שזה בגלל שבכתר גבורה דעתיק מלובשת בחכמה דאריך, ואחר כך זה משתקף גם בחכמה דאצילות, אבל כאן כותב שהפירוש היותר פנימי זה משהו אחר, שהיות שהחלק העליון של הבינה ד-מה מתקן את כל החכמה דאצילות, ועליה כתיב "אני בינה לי גבורה", זה נותן את העז לחכמה דאצילות. כל זה, גם בשבילו, היה מאמר מוסגר – תוספת לתלמיד הממולח] והוא בחינת הבן בחכמה [עד כאן פירש לי רק שתי מילים, חביון עוזו, וכעת ממשיך לפרש את ה"ויושב בסתר עליון"] סתר הוא בינה [שהוא גם מקום נסתר, מקביל לחביון – זה לא סתם משהו נסתר, אלא מקום שנקרא סתר. במיוחד אם אומרים "יושב בסתר", יש איזה מקום שנקרא סתר. כמו "במסתרים תבכה נפשי" – בבתי גואי, במקום הנסתר. אם כתוב "יושב בסתר" אז יש מישהו שיושב שם, מקביל למי שחבוי בחביון. זה דומה, אבל לא בדיוק אותו דבר, אך מקום נסתר הוא בינה – כנ"ל] ועליון הוא חכמה [זה מאד מתקשר למה שלמדנו בקטע הראשון, שאמרנו שסתם עליון זה אצילות, שזה חכמה, לכן אומר שסתם עליון זה חכמה. מי יושב בסתר? העליון יושב בתוך הסתר: "יושב בסתר – עליון". אם הסתר זה בינה ועליון זה חכמה, אז כאן החכמה יושבת בסתר, הפוך מאיך שפירש "חביון עוזו". שם הבינה מתחבאת בחכמה, "הבן בחכמה", וכאן החכמה מתחבאת בבינה, "חכם בבינה", שבכתבי האריז"ל זה ישסו"ת. אם חביון עוזו זה היה ה-י, עם מילוי וד בתוכה, אז כאן זה ה-ה, שהמילוי שלה הוא הי – ה-י במילוי היא החכמה המסתתרת בבינה. אמרנו שחכמה זה לא בדיוק מקום, אבל אם ה"חביון" מסתתר בתוך ה"עז" – עז זה לא מקום – זה אומר שאו"א עילאין זה מקום שלמעלה מהמקום, שלא בתוך המקום. יש כזה ביטוי בחסידות, שכדי להגיע לגאולה, למשיח, צריך שעם ישראל יתעלה ויגיע לאיזה מקום שאינו במקום של העולם. המקום שאנחנו יכולים להגיע אליו, שהוא מקום שאינו מקום, זה ארץ ישראל – זו הקדושה של הארץ הזאת. צריך בשביל זה שלמות ארץ ישראל, שהקדושה של ארצנו הקדושה היא "חביון עוזו". "יושב בסתר עליון" יכול להיות גם בחו"ל, אבל חביון עוזו – שבדרגה הכי גבוהה זה חביון עז העצמות – זה דווקא בארץ ישראל, מקום שנכלל בתוך הלמעלה מהמקום, בתוך ה"עז". יש פסוק "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים", ולומדים ממנו שהעז זה כח של נשיאת הפכים – ה' דיבר דבר אחד, ואני שמעתי שני דברים הפוכים ש"בדבור אחד נאמרו". עז זה הכח הנושא הפכים עד שאינם הפכים כלל, בעצמות, כלשון הרבי הרש"ב. אצלי זה הפכים, "שתים זו שמעתי", אך בשרש "אחת דבר אלהים". "חביון עז העצמות" זה רדל"א, מה שמתגלה בתוך רדל"א – "רישא דלא ידע מה יש בתוך עצמו ולא אתידע כלפי חוץ", ובתוכו, מה שאינו יודע, זה "חביון עז העצמות". בכל אופן, מסבירים כאן ש"חביון עזו" זה המקום החבוי, אבל כמה שחבוי בפני עצמו הוא עוד יותר מתחבא בתוך העז, שזה כח נושא הפכים, כמו "מקום ארון אינו מן המדה" – מקום-לא-מקום – שהוא נשיאת ההפכים הכי חשובה במקדש. אם יש דימוי אחד במקדש של "חביון עז" זה ארון הקדש, לכן יש דעה בחז"ל שארון הקדש אפילו לא נגנז. כתוב שיאשיהו גנז את כלי הקדש במחילות לפני החורבן, אבל יש דעה שאת הארון הוא לא גנז – הארון עדיין שם, אלא פשוט מתעלם. הפלא היה שבזמן הבית ראינו אותו, אבל בעצם הוא לא במקום בכלל, ואז גם יכול להשאר שם ולא צריך לגעת בו בכלל. זה מקום-לא-מקום, והדבר הזה – יותר בגדול – זה עם ישראל שיושב בארץ, זה הבחינה של כל ארץ ישראל. אפילו מספרים שהיו פעם מפות של העולם – של מדעי הגיאוגרפיה בעולם העתיק – שארץ ישראל לא היתה שם, בלי כוונה. היה משהו בארץ ישראל שלא הכירו שיש כזה מקום, זה לא היה במקום. זה רק כדי להמחיש – זו לא אסמכתא אמיתית, זה לא מהתורה, אלא רק ממחיש תכונה של הארץ שמקום לא במקום. מתי זוכים לכך? כאשר שומרים על הארץ טוב, על כל גבולותיה, ואז – כמו ש"הארון נושא את נושאיו" – הארץ נושאת אותנו (אנו "כי יבעלוך בניך", והארץ נושאת אותנו) למקום של עוז, שאינו מן המדה. באמת, מה יש בארון הקדש? יש את לוחות הברית, אבל יש פעמיים – שברי הלוחות והלוחות השלמים, השניים. ה-י המקורית כוללת הכל יחד, זה לא נשבר, ואילו המילוי שלו שבור – וד (מה שאין כן במילוי ה-ה), ולפי רמז זה אפשר לומר בדרך אפשר רחוק שהלוחות נשברו כך שנשארו שש דברות יחד וארבע דברות יחד. מה יותר גבוה, הלוחות השלמים או שברי הלוחות? שברי הלוחות, שהם מעשה אלהים לגמרי. זה קצת רמז למה שאומר כאן, שאמא עילאה יותר גבוהה מאבא עילאה] שהוא למעלה מבינה ועיין בפע"ח בכוונת תהלות לאל עליון גואלם ומבואר שם שעליון הוא חכמה [מביא מקור מפורש בכתבי האריז"ל שעליון זה חכמה. לפני שנמשיך נאמר עוד משהו מאד גדול – רואים כמה שלימוד הנסתר, פנימיות התורה, הכל מבוסס על ערכי הכינויים. כל הקבלה בנויה על ערכי הכינויים, אבל ככל שהקבלה יותר עמוקה – כמו כתבי האריז"ל – זה עוד יותר מבוסס, בגלוי, על ערכי הכינויים. על ידיעה למה רומזת כל מלה. עוד לפני האריז"ל יש שערי אורה, לרבי יוסף ג'יקטאליה, שהאריז"ל אומר שזה הספר הראשון שצריך ללמוד בקבלה, שהוא פשוט ערכי הכינויים לפי עשר הספירות. אילו מילים בתורה רומזות לכתר, איזה מילים לחכמה וכו'. כמובן, זה עדיין לא מבחין כל כך, אבל מתחיל לסדר את כל המילים בעולם לפי הספירות. האריז"ל הביא את הדבר הזה לשיא עצום שלא היה דוגמתו קודם, בהבנת דקויות של מילים, וקוראים לזה ערכי הכינויים. רואים שגם כאן כל השיטה של ר' לויק היא ערכי הכינויים. כשהוא רוצה לומר שעליון זה חכמה – וכמובן יש עוד אלף מילים שהן חכמה, ומי שמתבונן עמוק צריך להבין בדקויות מה ההבדל, אבל כל ספירה זה קבוצה, חיבור של הרבה פרטים בקבוצה אחת, והספירה עצמה היא קבוצה, שהוא כמו פרצוף שלם, שיעור קומה, מן הראוי שבכל ספירה יהיו לפחות 613 מילים שלה, כי לכל פרצוף שלם יש תריג בחינות, רמח אברים ו-שסה גידים, ויתכן גם יותר. זו הקדמה מאד חשובה בכלל מה זה נקרא ללמוד קבלה, ובפרט קבלת האריז"ל, ועוד יותר מה זה ללמוד את כתבי אבא של הרבי] וחכמה הנקרא עליון הוא יושב בסתר דבינה [מה הוא עושה שם? יכול להיות שהוא בוכה, כי כתוב "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה", בוכה על גאוותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם, בוכה על הגלות, יושב בסתר ובוכה למה משיח עוד לא בא] ועיין בתקו"ז תקון סב והוא חכם בבינה, ה של שם, ???במילוי, והיינו יה של שם [מהמילוי של יה – יוד הי – עושים את המלה יהודי. יוצא מכאן שאפשר לסכם את כל זה, שלהיות יהודי זה לקבל יסורים בשמחה, כי יהודי זה אחד שהוא בשלמות יה של שם הוי', שמאמין ומבין ומשכיל את הסוד של חביון עוזו ויושב בסתר עליון ויודע שמשמה באים היסורים לטובתו, וככל שמאמין בזה יותר ככה הוא יגלה את הסוד, שזה לא ישאר שמה אלא ירד גם ל-וה, "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", ואז יתגלה אוא"ס ממש, הרבה יותר מהטוב הגלוי הראשון] ויסורים נמשכו מבחינת חכמה ובינה יה של שם כי שרש היסורים הוא מבטול האחורים דחכמה ובינה [עכשיו הוא מגיע למה שכבר אמרנו גם בקטע הראשון. יסורים זה לא למות, וגם לא להתמוטט לגמרי. אם יש ממש מיתה וקבורה זה שבירת המדות דעולם התהו. ביסורים אתה לא מת, ולא רק לא מת אלא הכל בשביל שתעשה תשובה בדרגה הכי גבוהה, של יעקב אבינו. משהו קשה שלא ממית, אלא להיפך – מחיה – זה בטול אחורי חו"ב. רש"י מביא שהקללות של משנה תורה זה מה שמקיים את עם ישראל, זה סוד הקיום שלו, ומאיפה זה בא? זו התופעה של נפילת האחוריים של החו"ב. כתוב שכל התיקון של מה שנשבר, וגם מה שהתבטל – לא מה שנפגם, שהוא דרגה בפני עצמה, בכתר – זה מצטרף. איפה זה מצטרף? בכל כתבי האריז"ל זה נקרא סוד הקטרת, בה יש יא סממנים – מספר שהרבי הכי אהב, והכי חשוב שלו בתורה זה הקטרת – והאריז"ל אומר שזה כנגד ז מלכין דתהו שנשברו וכנגד ד האחורים של חו"ב שהתבטלו. למה יש ד? כי יש או"א עילאין ויש ישסו"ת, ולכל אחד יש אחורים. לפי הקבלה, זה ההסבר  הכי עמוק למה שכתוב בתניא, שאומר בפשטות "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה", פשוט שמ-יה, אבל בתניא לא אומר בדיוק מה הכוונה באותיות האריז"ל, כי זה לא הענין שלו, והוא מסביר מה בדיוק הכוונה, שיסורים באים מארבע האחורים של המוחין שנפל. לפי זה צריך להתבונן שכנראה יש ארבעה סוגי יסורים. אם זה היה שלושה הייתי יכול לומר שזה בני-חיי-מזוני, אבל כנראה שזה משהו אחר. י-ה זה רק שני סוגי יסורים, אך היות שכל אחד מתחלק לשנים, ולכן כנגדם יש ד סממני הקטרת, אז צריך לומר שיש ארבעה סוגי יסורים. אפשר לומר, וזה הכי פשוט בתורה, זה "ארבעה צריכים להודות", רק שצריך להתבונן איך לכוון אותם כנגד ה-ד האחוריים של השכל, ולא נעשה את זה עכשיו] הן האחורים דאבא ואמא עילאין והן האחוריים דישראל סבא ותבונה [לפי זה אפשר לסיים עם עוד ווארט יפה, שהיות שהמקום המיוחד שהתגלה ההתכללות הזאת של "הבן בחכמה וחכם בבינה" זה היה במ"ת – "וכל העם רואים את הקולות", רואים את הנשמע ושומעים את הנראה – צריך לומר שהמצוה של "בכל יום ויום יהיו בעיניך חדשים ממש" ושדברי התורה יהיו "שמחים כנתינתם מסיני" זה התיקון של היסורים. זה מה שחז"ל אומרים ש"את אשר יאהב הוי' יוכיח" זה יסורים של אהבה שאין בהם בטול תורה. יש מצוה על היהודי לחוות כל יום את מעמד הר סיני, ועיקר החויה של מעמד הר סיני זה "רואים את הנשמע ושומעים את הנראה", ואם זוכים לחוות כל יום את החויה הזאת אז זה גם כאילו מתקן את היסורים, והעיקר שזה ממשיך את כל העוצמה שעומדת מאחורי היסורים, חביון עוזו ויושב בסתר עליון, שהכל ירד ויתגלה, ואז "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". זה גם ההסבר של תנועת החסידות בכלל. בשביל מה יהודים מחפשים רבי? בשביל מה צריך את זה? תמיד היו רבנים ותלמידים וישיבות, אבל למה צריך רבי? דבר ברור שכל החסידות זה חיפוש אחר חוית מתן תורה בכל יום. רבי אמיתי, שהוא משה רבינו שבדור, כשהוא פותח את פיו ויאירו דבריו זה מ"ת. זה גם לשון חז"ל, שמי שמגלה מעשה מרכבה, על זה נאמר שהדברים שמחים כנתינתם מסיני. כמו שכתוב שיוסף התוודע בפני האחיכם – ויוסף הוא כמו הרבי הראשון – זה היה מעמד הר סיני עוד לפני מעמד הר סיני. זה היה חויה דומה למה שאחר כך כל עם ישראל חוה במעמד הר סיני. זה מה שחסיד צמא אליו – אפשר ללמוד תורה בלי חוית הר סיני, זה רק בשכל, אבל אז הדברים לא שמחים ואז האדם לא יוכל לקבל יסורים בשמחה ולהפוך אותם לטוב הנראה והנגלה הכי טוב. החויה של מעמד הר סיני בכל יום, שזה בזכות רבי, זה כן ממתיק את כל היסורים בשרשם, בגלל שזה מגלה את השרש, ומה זה השרש? חביון עוזו ויושב בסתר עליון].

עד כאן חצי מהתורה הזאת של ר' לויק (זה דבר שלם, רק שיש עוד קטע על ההמשך), אז מה שעשינו היום זה "שלם וחצי" מתוך ארבעה קטעים שתכננו. בעזרת ה' נמשיך בזה בפעם הבאה.