בע"ה

סיפורי רבי לוי-יצחק שניאורסאהן

כב מנחם-אב סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

מספרים סיפורים על אבא של הרבי, והיום – במקום סיפורים – בעיקר נספר אמרות קדש שלו (לילדים ספרנו כמה ספורים, שגם נכלול בפרצוף). וגם, כמו בכל פעם, ננסה לסדר אותן לפי הספירות – לעשות מזה פרצוף:

כתר:

הכתר זה ענין של מסירות נפש, ולילדים דברנו שעיקר הכח שלומדים מרבי לויק זה מס"נ. עם כל גדולתו בתורה ובקבלה, העיקר זה מס"נ. פרט אחד לא ספרנו לילדים, שאחרי חמשה בתי סהר ואחרי חמש שנות גלות, כאשר השתחרר באלמא-אטא, הדבר הראשון שעשה שם היה למצוא קהילה יהודית – לא היתה שם קהילה עתיקה, אבל היו שם כמה חסידי חב"ד שברחו לשם במלחמת העולם השניה, והוא מצא שם גם ידידים שלו – ושם קם בבית הכנסת (הוא היה רב מאד מכובד, והיו כאלו שקראו לו רבי והתייחסו אליו כרבי ממש, וכדלקמן) ונשא דרשה (הדרשה הראשונה) שכולם החלו לצאת מן הכלים ממנה. אחרי שעצרו אותו על גילוי דעת תורה בלי חת, והוא ישב בחמשה בתי סהר ואחר כך חמש שנות גלות, הוא חוזר 'חצי בן אדם' (כפי שהזכרנו קודם, שרואים את הסבל בפניו בתמונה מאחרי הגלות), והדרשה הראשונה שנושא היא דרשה חוצבת להבות שצריך לעמוד חזק כנגד כל מונע ומעכב בכל מה שקשור בתומ"צ, ויצאו מפיו דבורים מפורשים נגד רוח המדינה ההיא, וישבו שם שתולים בציבור (כידוע שהיו שם שתולים בכל מקום). כולם לא הבינו מה קורה, ורצו לברוח משם – אחרי כל הסבל הוא בדיוק אותו דבר, לא שינה נים מהתוקף שלו בענין תורה ומצוות. ובאמת אחר כך חיפשו אחרי כולם שם – כמרדכי בזמנו, בגלל שלא כרע והשתחוה לא הכניס בסכנה רק את עצמו אלא את כל עם מרדכי. עשו חיפוש אצל כולם, ובמיוחד אצלו – שוב התחילו לעשות לו צרות, אבל זה לא ענין אותו בכלל. זה מס"נ. הווארט האחרון, ששום סבל ויסורים שעושים לו לא מזיז אותו בכלל, זה ודאי כתר – כתר נקראת דרגה בלתי משתנית, "אני הוי' לא שניתי", העצם הוא בלתי משתנה. מי שיש לו גילוי של העצם לא מסוגל לשנות את דרכו, זה עקשנות למעלה מטעם ודעת, עזות פנים של חסיד למעליותא. כתוב שיש שלושה תנאים של חסיד, והראשון זה עזות פנים למעליותא. חלק מזה שלא פוחד, אבל בעיקר שגם במצב הזה ממשיך בדיוק אותו דבר.

אמרנו שהמסירות נפש בפועל, שזה הכל בהשגחה, היה על מצות בפסח – על זה הוא נאסר. מצות זה "מיכלא דמהימנותא", וידוע ששרש האמונה בפנימיות הכתר, ברדל"א, אז על זה יש מס"נ. וממילא זה על גאולה ומשיח – חג המצות זה "זמן חרותנו", מס"נ על ענין של גאולה, ענין של משיח. זה הכתר שלו. ספרנו סיפור נחמד שאשתו, הרבנית חנה, העידה עליו שבזמן בדיקת חמץ לפני החג הרצפה היתה רטובה מהדמעות שלו. עיקר החזרה בתשובה, שביער את כל הישות, היה גם ביחס לפסח. הוא הצדיק את כל היסורים שעברו עליו, ואומר שענינו גבורות – זה מהות שני שמותיו – וכשהוא בודק את החמץ הרצפה רטובה מדמעות התשובה שלו. הווארט הזה, שהרצפה רטובה מדמעות, ודאי שייך למלכות – תשוב ה תתאה, שיורד לרצפת נפשו ומחפש אחר שאור שבעיסה בסדקי וחורי לבו, ומחזיר את הכל לשרש, לאצילות. זו תשובה כפשוטה – כל תשובה, גם תשובה הכי פנימית, מתחילה מתשובה תתאה, תשוב ה תתאה, תשובה עם דמעות שמרטיבה את רצפת הנפש שלך. מתוך הדמעות שמרטיבות את הרצפה בבדיקת חמץ זה מחזק את נפשו במס"נ על המצות – זה כתר ומלכות יחד, נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן.

אמרנו שבעיקר נזכיר וננסה לפרש אמרות קדש שלו, ויש אמרה מאד חזקה – יש כמה שצריך לשמוע את טוב הטעם האידישאי כדי לקלוט נכון. כל פעם שבונים פרצוף לומדים עוד על מהות הספירות. אמרנו כעת משהו חשוב שכתר זה מצב בלתי משתנה, שתחתיו זה "אדם" ואילו הוא "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". כל דבר בלתי משתנה בנפש, עצם, "כך ולא אחרת", זה שייך לכתר של הנפש. וגם באימרה, אם אפשר לנסח ניסוח של שויון מוחלט ובלתי משתנה, זה גם השגה ששייכת לכתר – זה הקדמה להבנת האמרה: "משה רבינו איז ניט העכער פון א אידן, אונד קל שבקלים איז ניט נידריגער פון א אידן", משה רבינו לא יותר גבוה מיהודי וקל שבקלים הוא לא פחות מיהודי. זו השגה שבשביל לומר אותה צריך מוחין דכתר. ידוע שהוא היה מניח תפלין שמו"ר, שהם מוחין דכתר (רש"י – מוחין דאמא, ר"ת – מוחין דאבא). מי זה ה"איד" כאן? זה לא "יהודי פשוט" של הבעש"ט – אפילו "פשוט" זה איזה תואר וציור, ו"יהודי" סתם זה עוד יותר פשוט, בלי ציור, יותר עצם. באידיש לא רק שזה נשמע אחרת, אלא יש רמזים בתוך המילים (ר' לויק ודאי מכוון כוונה על כל מלה שיוצאת מפיו)– אידן צירוף שם א-דני. יש כד קישוטי כלה, והכי חשוב אצלנו הם כד ספרי התנ"ך, אליהם מכוונים את הצירופים בתיקון ליל שבועות. צירוף אידן הוא הצירוף החמישי (גם לפי שיטת הרמ"ק וגם לפי שיטת ר"א אבולעפיא) – הצירוף שכנגד ספר דברים, "משנה תורה". מה התוכן של כל ספר זה? תוכחה של משה רבינו לעם ישראל. ארבעת החומשים הראשונים זה מפי ה', ואילו החמישי זה "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה". אחד הפירושים ש"שכינה" היא היא "כנסת ישראל", ומה שמדבר מתוך גרונו של משה – ובכך תלויה היכולת להוכיח (אסור למוכיח להיות למעלה מהעם, והאריז"ל אומר שאחד החטאים הכי חמורים – שבשבילו מתגלגלים בגוי וצריך להתגייר – זה שנביא אמת מחזיק את עצמו למעלה מהעם תוך כדי שמוכיח אותם, בגלל שמחזיק עצמו למעלה מעם ישראל הוא מתגלגל בגוי ואם יזכה הוא מתגייר, והדוגמה זה שמעיה ואבטליון שהם גלגול של זכריה בן יהודע הכהן) – זה עם ישראל. חוץ מזה שמשה הוא הענו מכל האדם על פני האדמה, בשביל להוכיח צריך להשתוות לכולם – כולם חוזרים לכור, למכנה המשותף, שכולנו 'אידן' (באידיש אידן זה גם יחיד וגם רבים – יהודי וגם יהודים). לכן אמרנו שיש פה רמז מאד יפה, שהצירוף הזה של שם א-דני – שם של מלכות, כנסת ישראל – הוא הצירוף של חומש דברים. משמעותי שגם הסתלקותו בפרשת דברים, "עקב" (שהרבי מסביר ש"עקב תשמעון" זה היהודים הכי פשוטים, שבעקב – דור עקבתא דמשיחא – מתגלה שכולם שוים, בעוד למעלה מהעקב עוד רואים הבדלים). בעצם, השגה זו היא השגה של כתר, ומי שחי את זה באמת לו נאה ולו יאה כתר – הוא מלכות, ו"כתר עליון איהו כתר מלכות", נסב"ת ונתב"ס, כנ"ל. קל שבקלים זה ביטוי שמופיע בתניא על מס"נ – שגם קשב"ק על הרוב מוסר נפשו, ואז מתגלה שהוא לא נמוך מיהודי והיהודי הזה הוא גם משה רבינו. זה גם גילוי של כתר – של מס"נ. עוד גימטריא יפה: משה רבינו = 613, קל שבקלים = 612 (עם הכולל, אותו דבר), וביחד זה 1225 = יהודי בריבוע (שהוא 49 במשולש – הנקודה האמצעית היא תריג) = "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" (מה שהתגלה למשה רבינו בסנה, שהוא גם הנצחיות של עם ישראל – "עמו אנכי בצרה").

הווארט הבא הוא ווארט שאפשר לשים בכתר, אפשר בדעת ואפשר בתפארת – שייך לקו האמצעי – אבל אנו נשייך אותו לשרשו: בהמשך בע"ה נסתכל גם בביאורו לתניא, אבל יש 'ווארט' בו הסביר למה זה נקרא ספר התניא. הפשט בתניא היא שזו המילה הראשונה שבספר – "תניא בספ"ג דנדה" – אבל ידועה הקושיא שזה לא בריתא, לכאורה, אלא מימרא של אמורא, והיה צריך לפתוח הספר ב"אמר ר' שמלאי". יש ריבוי ריבוי תירוצים על זה, וגם ריבוי רמזים במלה תניא, ואחד מהם ש"תניא" אותיות איתן – עצם הלוז הבלתי משתנה של הנשמה. הוא כותב בתחלת התניא "תניא בספ"ג דנדה" – שם כתוב "אמר ר' שמלאי וכו". מסכת נדה היא האחרונה בש"ס (שיש עליה גמרא; הכרך העשרים = כתר). ר' לויק אומר שחוץ מזה שזה המימרא הפותחת, זה רומז לדין אחד שכתוב ממש בסוף מסכת נדה – בסוף הבבלי, סוף תושב"ע. בזה יש גם רמז שספר התניא זה ההמשך הישיר, המשלים, של התושב"ע – תלמוד בבלי. כתוב שמה – בקיצור – תודה נזיר י"א יום הלכה למשה מסיני. הוא אומר שספר התניא זה הפנימיות, ההמשך, של הסוד הזה. זה רמז שאף אחד בעולם לא היה חולם עליו – יש כל מיני רמזים, אבל כזה רמז בא ממקום אחר לגמרי. זה מסכת נדה, לכן הסיום הוא י"א יום שבין נדה לנדה. למי שלא מכיר את הדין: הלכה למשה מסיני שיש ז ימי נדה ו-יא ימי טהרה (שאם רואה בהם ימים זה דם זיבה), וכך לעולם ועד (איך זה מסתדר עם וסת של שלושים יום בערך, זו סוגיא עמוקה). לזה שיש בדיוק יא ימים בין נדה לנדה אין שום אמירה בתורה שבכתב, ולכן הדבר הזה הוא הלכה למשה מסיני. יש עוד שני דברים שהם הלכה, שמשום מה מחברים ביחד ומקדימים ל-יא יום. אגב, זה היום המספר הכי חשוב אצל הרבי – יא ניסן, יא שבט – יום יא בחדש ה-יא – הכל קשור לאשר ואושר (והיום כל פרחי הכהונה – שתיכף נגיע אליהם – אומרים שזה ר"ת יחי אדוננו). בכל אופן, סתם יא בגמרא זה יא יום של טהרה – טהרת כנס"י לקוב"ה, זמן שאם זוכים בא בו משיח. בתודה הלל"מ זה דין שבחלות תודה משתמשים בחצי לוג שמן לתודה, ובנזיר הלל"מ ששיעור איסור שתית יין אצלו זה רביעית (וזה שיעור עיקרי בכל דיני התורה). בווארט הזה מסתיימת תורה שבעל פה, וככה מתחיל ספר התניא – זה הסוד של המלה תניא.

צריך קצת הסברה. תודה ונזיר זה שמן ויין. שמן ויין בכל מקום (ויהיה גם לקמן) זה חכמה ובינה – שמן זה פנימיות החכמה, רזין דרזין דאורייתא, ויין זה יינה של תורה. יא יום בין נדה לנדה זה דעת – ימי הטהרה, ימים של יחוד. חוץ מזה שזה דעת במובן של "והאדם ידע", דעת היא גם הספירה ה-יא – עשר ספירות זה מכתר עד מלכות, בפשט, וזה שפתאום נכנסת עוד ספירה (שהיא נקודת המרכז של כל עץ החיים של הספירות) זה הבחינה ה-יא. יש יא שהוא "חד ולא בחושבן", ואז זה מה שלא סופרים – למעלה מהכתר, פנימיות הכתר, ולפי החסידות הדעת באה כנגד פנימיות הכתר (יש בזה מחלוקת בין המקובלים, אם כנגד פנימיות או חיצוניות הכתר, אבל כך החסידות מכריעה). לפי זה, ז ימי הנדה זה המדות – במדות יש דגש ורפה, זה רגש שהוא לא מבורר כי שבירת הכלים היתה ב-ז מלכים דתהו, ז ימי הנדה זה תוצאה של שבירת הכלים, רושם מלכי התהו שנפלו ונשברו (אולי נמשיך להסביר זאת יותר), והטהרה זה הדעת (ראשית השבירה בעולם התהו). לפי פירוש זה יש כאן חב"ד, וזה מאד מתאים לספר התניא. חב"ד שיוצא משלושה דברים שאין שום קשר ביניהם, לפי השכל הפשוט, וחז"ל עושים מהם ענין אחד. אמרנו שאפשר לשים זאת גם בתפארת, כי לעשות כזה חיבור של גוונים שונים ורחוקים זה מזה – כקרבן תודה, הלכות נזיר והלכות נדה וטהרה (שלושה קצוות שאין ביניהם קשר ברור) – ולעשות מהם תמונה אחד, קשר אחד של "הלכה למשה מסיני", זה דורש 'חוש' של תפארת. השכל זה משהו מבני, מבנה של חב"ד, אבל יש בעשית מכלול זה 'חוש' של חב"ד. בתוך החב"ד גופא, זה במסכת נדה – הכל בא כאן בגלל ה-יא יום, ועיקר הכח המחבר זה הדעת, לכן אפשר לשים בדעת. אבל אמרנו שהעיקר הוא שזה בכתר – קרבן תודה זה הודיה על נס, ששרשה אמונה שבפנימיות הכתר; הנזיר נודר מהיין, בתורה זה סמוך לפרשת סוטה, וחז"ל מסבירים שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מהיין, היין זה תיקון של תאוה ותיקון של תענוג, זה שייך לרישא דאין, התענוג בנפש; יא ימי הטהרה זה תיקון רישא דאריך – תיקון הרצון, שלפעמים הרצון אסור ולפעמים הוא מותר. עוד יותר מזה, היות שזה חב"ד הייתי משייך זאת בשרש כל השרשים לחב"ד דעתיק – שחז"ל חותמים את הש"ס עם הלכה למשה מסיני בשלושה ענינים. כל הלכה למשה מסיני היא בחינת רדל"א – משהו בלי מקור. יש בלשון חז"ל "קבלה", שזה מהנ"ך, אבל גם הלכה למשה מסיני זה 'קבלה' בלי הסבר ובלי מקור מפורש. "חצי לוג שמן לתודה, רביעית יין לנזיר, יא יום שבין נדה לנדה – הלכה למשה מסיני". היות שזה חב"ד, ה'חוש' אומר שזה חב"ד דעתיק. על דעת דעתיק כתוב בפירוש שזה "דרך גבר בעלמה", ועל שני הראשונים כתוב שהם חו"ב – כל הדבר הזה הוא רדל"א. ספר התניא בא להמשיך זאת למטה, להנחיל ולתת את זה לכל אחד ואחד מאתנו, את התודה והנזיר וטהרת המשפחה (שהיא התכלית).

עד כאן ווארט יפה של ר' לויק, איך פירש את המלה תניא.

חכמה:

בספירת החכמה נתייחס היום לפן מיוחד של חכמה שלא כל כך דברנו עליו בפרצופי הצדיקים הקודמים – איך ר' לויק, אבא של הרבי, מתייחס ל"חכמות חיצוניות". יש לו שני ווארטים מופלאים מאד מאד לגבי חכמות חיצוניות. הווארט הראשון זה על פי גמרא קרוב לסוף מנחות (צט, ב):

שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני, שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה, "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" [היינו שזה אסור, אך לא אומר שלילה ורוע בזה, אלא שאין לכך זמן, כי חוץ ממצות ידיעת התורה יש גם מצוה כל הזמן להגות בתורה, כדעת רבי ישמעאל שפסוק זה מיהושע הוא חובה], צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית [כלומר, כל הבעיה היא רק זמן פנוי]. ופליגא דר' שמואל בר נחמני, דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן: פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה – ראה הקב"ה את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר, שנאמר "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל", אמר לו הקדוש ברוך הוא: יהושע, כל כך חביבין עליך דברי תורה – "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך".

עוד לפני הסיפור של בן דמה, אחינו של רבי ישמעאל, היתה מחלוקת מה המינימום של קיום "והגית בו יומם ולילה", שאחד אומר פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, ואחד אומר שאפילו בק"ש בקר וערב יוצאים ידי חובה. כלומר, שרבי ישמעאל כאן הוא יחיד נגד רבים, כי שנים שקדמו לו אמרו שיש בכך מינימום וזה לא כל היום, וגם הדעה שאחריו היא שפסוק זה אינו חובה או מצוה אלא ברכה. בכל אופן, אנחנו כן נוהגים כרבי ישמעאל, לכאורה, שאם אתה מסוגל – אם ה' חנן אותך בדעת ושכל – אז יש מצוה וחובה ללמוד תורה כל הזמן. עד כאן הסוגיא.

אם אמר לו "צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה וכו'" – זו בדיחה? רבי ישמעאל הוא בדחן? אמר לו את זה בניחותא – שימצא זמן לא מן היום ולא מן הלילה ובו ילך באוניברסיטה. ברור שיש דברים בגו, ועל זה יש ווארט של רבי לוי יצחק. אם היה מפרש כאחד האחרים בסוגיא, בכלל לא היתה בעיה, אבל הוא מפרש גם לפיו. מכל הסוגיא כאן משמע שאין בעיה עקרונית בלימוד חכמה יונית (ותיכף נראה דברי התוספות בזה). רבי לויק אומר שיש ברוחניות שעה שהיא לא מן היום ולא מן הלילה – אם אומר לו לעשות כך, כנראה שיש כזה דבר ברוחניות. מסביר שהשעה שלא מן היום ולא מן הלילה זה על דרך בין השמשות, מה שנקרא בחסידות "קרן זוית" – נקודת אין בין יש ליש. במציאות זה או מן היום או מן הלילה, אבל איך היום הופך ללילה? יש נקודה שהיא המעבר, קרן זוית. יש דעות בחז"ל אם זה לוקח זמן או כהרף עין. הדעה העיקרית היא שזה הרף עין, ואז זה נקרא קרן זוית – הרבה מאמרים של רבי הלל על זה – תפנית מקיר לקיר, מרוח לרוח. לכל רוח יש מדה ושיעור, ואילו לקרן זוית אין שיעור – היא אין, אבל מחברת שני דברים שונים. מה שאמר לו רבי ישמעאל "צא ובדוק וכו'" זה שיבדוק בנפשו אם הוא בבחינה הזאת של קרן זוית, של אין, ש"לא מן היום ולא מן הלילה" – לא מהתורה (יום-אור) ולא מהחכמה היונית (לילה-חשך) – אם יש לך המדרגה שאתה מסוגל לחבר שניהם יחד, באמת, אז לך יש ענין ואפילו מצוה ללמוד חכמה יונית, כי היא אצלך לא חכמה יונית גרידא אלא מחוברת לתפר שמסוגל לחבר. בשביל להיות כזה תפר צריך להיות בדרגה מאד גבוהה, צריך להיות באצילות, כי אין זה עולם האצילות. אז בזכותך יתקיים "יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם" – אתה מסוגל להביא את היפי של יפת לשכון כבוד באהלי שם.

אחרי הווארט המאד חשוב הזה, נאמר מה רש"י ותוספות אומרים כאן. רש"י מבין שזה בדיחה – "'צא ובדוק שעה' – דבר שלא יהא בעולם". ובתוספות – "תימה, וכי לא היה יודע דגזרו עליה?!". מקושיא זו אף אחד לא יודע, לא בן דמה ולא רבי ישמעאל דודו, שאסור ללמוד חכמה יונית בגלל התבוללות (דבר שמאד שייך גם בדורנו). ועונים – "ולעיל פירשתי בריש רבי ישמעאל (דף סד ד"ה 'ארור אדם')". ושם:

'ארור אדם אשר ילמד את בנו חכמת יוונית' – והא דמשמע לקמן בסוף שתי הלחם (דף צט:) דמי שלמד כל התורה כגון בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שרי אי לאו משום דכתיב לא ימוש ולמ"ד אפי' לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש משמע דשרי היינו היכא דאיכא צורך [זו מלת מפתח, שאין בעיה בחכמה זאת אם אתה צריך אותה] דשמא היה קרוב למלכות כדאשכחן בסוטה (דף מט:) דשל בית רבן גמליאל [ובמקום אחר כתוב כל בית רבי, ואצלנו "בית רבי" זה בעל משמעות מיוחדת] התירו להם [כאחד משלושה דברים] ללמוד חכמת יוונית מפני שקרובין למלכות [בתניא פ"ח כתוב שהיתר חכמות חיצוניות או לצורך פרנסה או שיודע להשתמש בזה לעבודת ה', אך כשלמדנו זאת לא שאלנו שבחז"ל יש רק היתר אחד, קרבה למלכות. זה בגלל שמלת המפתח בחז"ל זה צורך, ומביאים דוגמה אחת, אך אדמו"ר הזקן מביא עוד שתי דוגמאות. לפי תוספות גם בן דמה וגם דודו יודעים את הגזירה, וגם את ההיתר לבית רבי בגלל קרבה למלכות, ובן דמה שאל האם הוא בתוך הקטגוריה של צורך אחרי שיודע כל התורה] ומה שלא התיר לו ר' ישמעאל שמא לא היה כל כך צורך ציבור כמו בר"ג [עד כאן התירוץ העיקרי בתוס'].

קרבה למלכות היינו – דבר שכבר היה לעולמים – לפעול גבוה במלכות בטול גזירות על עם ישראל וגזירת גזירות טובות עבור ישראל. בשביל זה צריך להגיע לקרבת דעת, וזה אפשר כאשר אתה יכול לנהל שיחה אינטליגנטית על רמה. זה הפשט הפשוט, שידיעת חכמה יונית היא לצורך ציבור, בשביל לבטל גזירות וכו'. בשביל קרבת דעת כזו התירו עוד דברים, כמו להתגלח וכו'. מי שהיה הכי קרוב למלכות בתנ"ך, בדורות האחרונים – אחרי יוסף הצדיק – זה מרדכי היהודי. אותו אחד שקרוב למלכות צריך אופי של "לא יכרע ולא ישתחוה", ואחר כך יכול להיות "קרוב למלכות". בגלל שקרוב למלכות כתוב בו בסוף שרצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו – היו תלמידי חכמים שלא אהבו אותו כי מדי התקרב במלכות, כנראה גם כי למד 'לימודי חול' במרכאות, אז ראשי הישיבה החרדים ביותר התנגדו מאד והחרימו אותו. לפני שנחזור לווארט של ר' לויק, שהוא העיקר, אז בפשט – רואים שעיקר ההיתר של חכמת יון זה לצורך הציבור שהוא קרבה למלכות. קודם כל מדובר באחד שלמד תורה – יש ווארט בישיבות, גם לא בחב"ד וכ"ש בחב"ד, שבשביל לצאת לשליחות בשביל עם ישראל צריכים לפעמים 'לסגור את הגמרא'. לא שמפסיק ללמוד תורה, אבל צריך לוותר במשהו על ההתעלות הרוחנית שלך ולצאת כדי להשפיע טוב לעם ישראל. הענין הזה של לימוד חכמת יון זה שאם אתה תהיה בקיא וחכם בה תוכל בצורה יותר יעילה וטובה להיות עבד של הציבור. זה בכלל, אבל בפרט – תוכל להתקרב למלכות. תכל'ס, אצלנו, כבר מספיק היה לנו משנה למלך – כבר היה לנו פעמיים בהיסטוריה ועוד מליון פעמים בממדים קטנים יותר בכל ארצות גלות ישראל, תמיד הגענו עד משנה למלך ועד בכלל, ודי לנו בכך, כבר יצאנו בכך ידי חובה. בשביל להגיע למשנה למלך צריך להיות בקי גם בחכמת יון. אבל אם עכשיו רוצים קרבה גם למלכות האמיתית – שרוצים להתקרב למלכות מלך המשיח, מלכות הוי' ("והיה הוי' למלך על כל הארץ היום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד") – כנראה גם בשביל להתקרב למלכות הזאת, המלכות האמיתית, צריך לדעת חכמת יון. אבל, לזה מתחבר הווארט של ר' לויק, שלזה לא צריך חכמת יון בפני עצמה אלא באופן של קרן זוית. בשביל להתקרב למלכות – צורך של ציבור, קידוש שם שמים – צריך חכמת יון בדרגה של "שעה שהיא לא מן היום ולא מן הלילה". אז אדרבה – זה הענין שלך, תלך על זה, בזה אתה מתקרב ומקרב את המלכות, את מלכות שמים, ואין לך צורך ציבור יותר מהדבר הזה.

חוץ מזה שזה עוסק בחכמה, ולכן משייכים לספירת החכמה, הרי הנקודה הכי פנימית בנפש של חכמה לפי חסידות זה אין, נקודת הבטול במציאות, הקרן זוית. כדי לעסוק בחכמות חיצוניות צריך לצאת ממוצא נפשי של בטול במציאות, פנימיות החכמה, ואז "בכחך עשה" – בכח-מה שלך עשה את הפעולה והתיקון של חיבור החכמות, של הבאת "יפת אלהים ליפת" שישכון כבוד "באהלי שם". אהלי שם זה בית המקדש, ובשביל לבנות לה' את ביתו צריך "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם", והמדובר לא רק בבית המקדש שהוא מקום גשמי בירושלים אלא גם "ושכנתי בתוכם – בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל", שגם חייב להיות עם "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם".

איפה הדבר הזה – "צא ובדוק שעה שאינה וכו'" – רמוז באיזה פסוק? לפי רש"י דחה אותו, אבל אם זה רציני מאיפה זה? זה פסוק גאולה חשוב בזכריה (יד, ז) – "והיה יום אחד הוא יודע להוי' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור". יש בפסוק הזה המון רמזים, אבל קודם הפשט. הנביא מנבא שיבוא יום ש"הוא יִוָדַע להוי'", והוא "לא יום ולא לילה" ו"לעת ערב יהיה אור". רש"י מסביר שפסוק זה בעצם קאי על תקופת המשיח – "והיה לעת ערב יהיה אור" זה סיום ימות המשיח, שזה תחית המתים, שזה גילוי אור אין סוף וחיים נצחיים, גילוי של נשמה בתוך גוף בבחינת "אני הוי' לא שניתי" (= "קץ שם לחשך", כנודע, שזה שאין יותר לילה ואין יותר חכמת יון שהיא לילה, אבל בימות המשיח יש עדיין "לא יום ולא לילה"). "לא יום ולא לילה" היינו שכבר נסתיים ליל הגלות אבל עוד לא הגיעה התכלית של יום הגאולה – זה על דרך דברי הרמב"ם על ימות המשיח (שיש עוד קצת לילה מהגלות, לא הגיעו לתכלית היום, אבל זה כבר גאולה). בודאי רבי ישמעאל כוון לפסוק משיחי זה, האומר שזמן "לא מן היום ולא מן הלילה", ולפי זה בימות המשיח צריך להיות בבטול – בחינת קרן זוית – ומה שעושים אז זה חיבור התורה וחכמת יונית. אחר כך "והיה לעת ערב יהיה אור" – כבר לא תהיה עבודת חיבור כי הכל יהיה אור, "תורה אור", כל מה שנפל בשבירת הכלים יחזור לשרש. יש בפסוק רמזים מופלאים, וביניהם: והיה לעת ערב יהיה אור = 1035 = ה פעמים אור (ממוצע כל מלה). ביום אחד של מעשה בראשית יש חמש פעמים אור כנגד חמשה חומשי תורה. הכל נעשה אור, אבל קודם צריך להיות הזמן – שעל דרך בין השמשות – שלא יום ולא לילה. יש עוד הרבה רמזים – תלו"ע. רש"י אומר, וזה הפשט, שמדובר בתקופת בינים של ימות המשיח – בין הגלות לתחית המתים – אבל לכאורה כל תקופת בינים, בה יצאנו מהחשך ולא הגענו עדיין לאור שלם, ממלאת את התיאור שבפסוק זה. היה אפשר לומר אפילו – אצל מי שמחשיב שיבת ציון של דורות אחרונים כ"אתחלתא דגאולה" באיזה אופן, ובודאי מתש"ן הרבי גם יסכים לפירוש זה (שאז אמר שהחלה "אתחלתא דגאולה" בפועל) – שהמציאות שלנו היום זה יציאה מסוימת מהגלות, יש עדיין לילה (גם בארצנו הקדושה), אבל גם כבר יש איזו זריחת אור. לפי הווארט של רבי ישמעאל, מצב הבינים הוא איתות שהגיע הזמן לקיים את הציווי של "צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמה יונית". עוד תנאי חשוב וקטן – מדובר במי שכבר בקי בכל התורה כולה.

כדי לסיים את זה, יש עוד 'ווארט' של ר' לויק לגבי חכמות חיצוניות: בתניא פ"ח – המקום שדן בנושא זה – הוא כותב שאם זה "קרדום לחתוך בה" זה מותר. ר' לויק אומר על זה ש"קרדוּם" (כך מנוקד בסידור, בפרקי אבות, שאדה"ז עצמו נקד) עולה שכל, ואומר שאם השכל של החכמה כאשר אתה לומד חכמות יון זה אך ורק בשביל התכל'ס – בשביל לחתוך (וכמדומה שדברנו על זה ש"לחתוך" רומז לשם הפרנסה, השם הקדוש חתך) – זה מותר. ר' לויק מוסיף שזה אם בשכל הזה אין לך שום התנשאות והחזקת טובה לעצמך. בדרך כלל כשאדם לומד שכל יש הנאה מהשכל וגם הרגשת גבהות מהשכל – שכל הוא מחמיץ בנפש. הוא אומר שאם הקרדום הזה, השכל, הוא רק כלי, שאין בזה שום התנשאות – אני חכם, עשיתי בגרות של חמש נקודות במתמטיקה, ואחר כך יש לי גם תואר שלישי, אני דוקטור, אני פרופסור – אם אין שום גבהות בזה שקבלת פרס נובל, שאתה יכול לקבל זאת בלי שום התנשאות בעולם, וזה רק בשביל הצורך (ולפי הגמרא זה צורך הציבור, זה הצורך האמיתי, שזה קרבה למלכות – כדי לקרב את מלכות שמים על כל הארץ, לקרב את המשיח), אז מותר לך. זה שאסור להתנשא בלימוד השכל – כי לכל שכל יש טבע שמגביה את הישות של האדם, שידיעת משהו מזינה את ישות האדם – זה נכון גם לגבי לימוד תורה. אחד מהפשטים בכך שאדה"ז התחיל את ספרו ב"תניא" – שזה כנגד קליפת ת"ח, שמחזיקים מעצמם וממילא מנשאים את עצמם מעל שאר היהודים (נגד הווארט הראשון, שהזכרנו בכתר, של ר' לויק). מה זה משנה אם זה חכמה חיצונית או חכמת התורה? בשניהם צריך להזהר מישות, ומה המיוחד ב"קרדום לחתוך" של חכמת יון? קודם כל אפשר לומר שהטבע של ההתנשאות הוא יותר יצר של חכמה חיצונית, שם יותר "חכם להרע", וכמה שת"ח יתגאה יכול להיות שהנטיה להתגאות אצל חכמות חיצוניות זה עוד יותר (צ"ע במציאות מי מתגאה יותר, למי יש יותר טבע להתגאות בשכלו). אבל עיקר ההבדל כאן, שזה הנקודה, שהמשל של "קרדום לחתוך בו" זה שהעיקר הוא תמיד התכל'ס, ולא הדבר עצמו. בחכמה חיצונית לא רק שאסור להתגאות בחכמה, אלא אסור לקבל הנאה מעצם השכל – הנאה וישות הולכות ביחד – אלא רק מהמחשבה שהשכל הזה הוא אמצעי לעזור לי לצורך (לצורך הציבור). אם האדם לומד ומבין ושמח שהדבר הזה ישמש תכלית רצויה – זה בסדר. הוא גם לא מתגאה וגם שמח שהדבר הזה יבוא לידי שימוש טוב, אבל לא שיש לו כיף מעצם הדבר בפני עצמו. מה שאין כן לגבי לימוד התורה – לימוד התורה אינו רק אמצעי. זה גם אמצעי – לימוד על מנת לעשות – אבל זה תכל'ס בפני עצמו. לכן גדולי ישראל וגדולי החסידות (כמו האבני נזר ועוד) אמרו שחייבים לקבל הנאה מעצם הלימוד, וזה לא נקרא ישות פסולה. כלומר, התורה זה לא קרדום – לא שכל שהוא קרדום, שמיועד רק בשביל השימוש שלו. הווארט של ר' לויק הוא שמי שקונה לעצמו קרדום חדש יכול להנות מכלי חדש, אבל אם הוא בר דעת יכול להיות שמח בו בגלל שמצייר מה שהוא עושה – שמח בתוצאה – אבל לא הולך למסגר את הקרדום ולהתמוגג ממנו. בתורה זה לא ככה – אסור להתגאות כמובן (זה קליפת תניא), אבל עם זה יש ענין שאדם ישמח ויהנה עם השכל של התורה. באמת, כל עוד שלא צריך לקבל הנאה מעצם חכמת יון אלא רק מתכליתה – "יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם" – עדיין מכונה לילה. אבל, כאשר "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" לגמרי, תכלית ביאת המשיח, אז "והיה לעת ערב יהיה אור" – הערב יהפוך גם להיות תענוג וערבות. כשהכל אור אז הכל תענוג עולם הבא – אין יותר תכל'ס, זה עצמו התכל'ס.

עד כאן שני ווארטים מאד חשובים של ר' לויק על חכמה, ושניהם לא רק מדברים על חכמה אלא גם החויה הפנימית שלה. הראשון מדבר על ביטול, תחושת אין בנפש, והשני זה המשכה בנפש מ"רישא דאין", ראש התענוג. כשאדם לומד חכמה חיצונית צריך להיות רק "אין" בחיצוניות, כלום, אבל להמשיך את התענוג לתוך הלימוד זה תורה – בלימוד תורה ממשיכים תענוג מפנימיות הכתר, "רישא דאין", לתוך חכמת התורה, וזה נקרא אור, זה האור האמיתי של "תורה אור".

בינה:

יש הרבה ווארטים שר' לויק היה דורש מילה אחת תרתי משמע – זו צורה של דרוש, שיש איזה מאמר ואפשר לפרש מלה אחת בשני אופנים שונים. הסגנון והשיטה של "תרתי משמע" זה מוחין דאמא, זה פנימיות אמא, שאפשר לחתוך מילה אחת ולשמוע (שמיעה-בינה) בתוכה שתי פנים (אפילו הפוכות), ואז לחבר אותן יחד.

דוגמה לכך מווארט מפורסם שלו – שזה המוחין דאמא שלו – על "אתה נותן יד לפושעים". הפשט הוא שהקב"ה פושט את ידו לקבל שבים, ולפעמים צריך לחתור חתירה תחת כסא הכבוד כדי לעקוף כל המלאכים המתנגדים ואומרים שאינו ראוי לשוב. ר' לויק אומר ש"יד" בתורה זה הרבה פעמים מלשון מקום – "ויד תהיה לך מחוץ למחנה".קודם כל אומר שאתה, הקב"ה, נותן יד לפושעים לפשוע. אם איני יודע שזו תפלת יו"כ, אלא רק שמעתי את המשפט הזה, הייתי מפרש הפוך לגמרי – שמי שבא לפשוע ה' נותן לו יד ועוזר לו. לפרש ככה זה נגד חז"ל, כי כתוב ש"הבא ליטהר מסייעין אותו [באמת נותנים לו יד] והבא להטמא [לא עוזרים לו אלא רק] פותחין לו". כאן רבי לויק מצייר יפה ש"פותחין לו" זה גם לתת יד – להמציא לו מקום, סיטואציה, שבה יכול ליפול. זה נקרא לתת יד, להמציא מקום בו יכול לעשות את הפשע שרוצה. יד הופך להיות מקום, גם במשמעות של אפשרות – שממש פותחין לו, ה' מאפשר לו. זו גם איזו הבנה עמוקה בכלל במושג מקום. מהדברים הכי עמוקים בחסידות זה להבין מה זה מקום ומה זה זמן, וכאן מקום זה אפשרות. אחר כך, מיד שהוא מתעורר בתשובה, אתה מושיט לו את היד שלך ומקבל אותו בחזרה. עד כאן הווארט, שיד תרתי משמע – מקום ויד – אחד אחרי השני, כשהשני בא לתקן את הראשון.

אבל אם מתבוננים, יש בזה המון עומק. כמו כל לימוד צריך לצייר זאת בשכל (ובפרט בבינה, מוחין דאמא, שניקודם צירה) – קודם ה' נותן מקום, ואחר כך זה הופך ליד עם חמש אצבעות. הציור הוא שאותו מקום – שנקרא בתורה יד כי כנראה הוא באמת יד, כפי שנסביר – אותה אפשרות לחטוא פתאום מתהפכת להיות יד של הקב"ה. לא שהקב"ה צריך להושיט את היד מרחוק, אלא שהיד של הקב"ה היתה שם בפוטנציאל כל הזמן. היד של חזרה בתשובה זה בעצם המקום שאפשר לחטוא, רק שהפך ממקום של אפשרות לפשוע ליד פשוטה לקבל שבים. הכל תלוי בנפשו – ברגע שמהרהר בתשובה המקום שאפשר לחטוא הופך ליד שמחזירה ומקבלת אותו בתשובה. כדי להבין זאת טוב, יש משפט של המהר"ל מפראג – אבי החסידות – "המוכן לתשובה מוכן לחטא". דוגמה לכך דוד המלך, שלא ראוי היה לאותו חטא אלא כדי להורות תשובה לרבים. זה כלל גדול, שמי שנשמתו מוכנה לתשובה הוא מוכן לחטא – הוא מגיע למקום שאין צדיקים יכולים לעמוד בה, והוא מוכן למקום החטא. נשמתו באה מראש ממקום גבוה מצדיק, אבל איך יממש את מוכנותו לתשובה? רק אם יחטא, ר"ל. זה "נורא עלילה על בני אדם". המוכן לתשובה מוכן לחטא – יש לו נטיה נפשית לחטא. כאן ה"מוכן" זה אותו יד – יש לו נטיה לחטא, יש לו יצה"ר, זה המקום של "אתה נותן יד לפושעים". ה' נתן לו את היד הזאת, את המקום הזה, ואחר כך היד הזאת הופכת מיניה וביה להיות היד של הקב"ה שמקבל אותו בתשובה, ועל זה נאמר במקום שבע"ת עומדים אין צ"ג יכולים לעמוד שם. זה ווארט מאד יפה ועמוק של ר' לויק.

רק לגבי המלה יד – למה זה קשור למקום? יש פירוש אחד ש-יד זה האצבעות – ד אצבעות ו-י זה האגודל (א במ"ק, אבל הוא נפרד וכללי, אז הוא פי עשר, כמו ששכל הוא פי עשר ממדות). היום במדע המקום כולל ארבעה ממדים – שלושה ממדי מקום וממד אחד של זמן – אבל בספר יצירה יש עוד ממד של נפש, של דעת, והכל ביחד זה המקום. "הנה מקום אתי ונצבת על הצור" – "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו". מקום זה יד, ויד זה אפשרות. העולם הזה הוא מקום שמועד לחטא והוא גם מועד – עוד יותר, כי "מרובה מדה טובה" – לתשובה. חוץ מזה שהשכל כאן הוא שכל של בינה, של תרתי משמע, גם התוכן זה בינה כי בינה זה תשובה וזה גם מקום ("אי זה מקום בינה"). אז כל הווארט נובע ממוחין דאמא וכל הדימוי שלו זה אמא. באמת ר"ה מפאריטש – ובעוד מקומות בחסידות – מוסבר שהיד הפשוטה לקבל בתשובה מתחילה מימינו של ה', חסד דעתיק, אבל זה עובר דרך ספירת הבינה. ההתגלות של היד של הקב"ה לקבל בתשובה זה בספירת הבינה.

אמרנו לילדים שלכל מה שהתרחש רבי לוי יצחק מצא מקור ורמז בתורה, גם באירועיו הפרטיים וגם בכלל. היות שחי בתקופה של הקומוניזם יש לו כמה פתגמים חשובים על זה: יש לו ווארט אחד על דברי חז"ל "מרדכי מן התורה מנין? 'ואתה קח לך מור דרור' – מירא דכיא". רבי לוי יצחק אומר ווארט יפה, ש"דרור" זה חפש ו"מור" זה מר – שיש מציאות של חופש מר, ובכך התכוון לקומוניזם. לכאורה חופש זה הכי שמח, "זמן חרותנו" (שסביבו היה עיקר ענינו) – גאולה וחופש אמיתי – אך את זלעו"ז עשה אלקים (גם תופעה שמתחילה מבינה, מינה דינין מתערין) ויש גם חופש מר (אם היה חי עוד כמה שנים היה דורש זאת גם על חרות – המפלגה – שיש גם לעו"ז לחרות של הקדושה). חופש מר זה מה שהיה בארצו – מי ששם אותו בבית הסהר ושלח אותו לגלות. היות שבינה היא "עלמא דחירו" זה שייך לבינה, אך היות שחופש מר זה חיצוניות אמא, ש"מינה דינין מתערין". גם בקיץ – יתכן שהרבי רמז לזה – צריך מאד לשמור מה עושים בחופשת קיץ, במיוחד הילדים, שיהיה חופש מתוק ולא חופש מר. צריך לשים לב – לא פשוט שחופש זה דבר טוב. אם היה חי בדור שלנו, יכול היה בכלל לדרוש זאת על "עם חפשי בארצנו" – זה עוד מור דרור, עוד חופש מור. ווארט זה הוא תפיסה של בינה ושל מינה דינין מתערין מתוך הבינה. מינה דינין מתערין זה התדרדרות – מושג שהוא רק מוחין דאמא, ולא מוחין דאבא. חופש מר זה משהו שנדמה בהתחלה שטוב ומתוק, והופך להיות מר ממות – הופך להיות שעבוד. גם כאן, ב"עם חפשי בארצנו", ברגע הראשון נדמה שזה טוב ונחמד, אבל לאט לאט זה מתדרדר, ובמקום חופש הופך להיות איזה שעבוד לזרים ואויבים, ה' ישמור וירחם.

דעת:

בספירת הדעת יש לו ווארט, גם של חירות וגאולה, אך כולל כל חב"ד, וכל מה שכולל כל חב"ד זה בעיקר דעת – כוונה (שכולנו יכולים לאמץ) על "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך": אומר שראוי לכוון במילים אלו לגאולה, ולכוון שיש שלוש גאולות – פסח, פורים, חנוכה. גאולת פסח זה דגן, גאולת פורים זה תירוש וגאולת חנוכה זה יצהר. זו הקבלה מאד מאד פשוטה, שמצות פסח זה דגן, איסור חמץ ומצות מצה. תירוש זה יין – פורים. יצהר זה שמן – חג השמן זה חנוכה. זה מאד ברור, ומסודר גם לפי הסדר ההיסטורי שלהם. בקבלה דגן זה דעת, תירוש זה בינה ויצהר זה חכמה. אם כן, כמו שאמרנו, זה כולל בעצם את כל החב"ד, וכאן – לא רק שהדעת היא המחברת, אלא היא הפתיחה. הכי חיוני ב"ואספת" זה הדגן, יותר מהתירוש והיצהר, אם כי הכל כלול בצורך של "על כל מה שבראת להחיות בהן נפש כל חי". לפי זה, כל פעם שאוכלים דגן – חוץ מזה שאומרים פעמיים בכל יום לפחות ק"ש – זה רומז לגאולת פסח, לא רק כשאוכלים מצות, אלא אפילו באכילת חמץ כל השנה. הוא מוסיף משהו בכל אחד, שקשור לפשט אבל הוא העמקה. אומר שהשרש של פסח התחיל מיוסף ואחיו, שספר חלומותיו לאחיו ואז מכרוהו וירדו למצרים וכו'. הכל מתחיל מ"והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה" – כל גאולת פסח מתחילה מחלום יוסף של "מאלמים אלומים". אחר כך, בשלב יותר מתקדם, זה החלום השני של פרעה, בגללו זכה יוסף להתמנות למשנה למלך, זה השיבולים, עוד הפעם דגן. וכך הלאה, כל ההשתלשלות שהביאה למצות של פסח היא השתלשלות של דגן. גם פורים התחיל ממשתה אחשורוש. זה פשט – למה עושים משתה בסוף? אתהפכא של המשתה הרע בו זה התחיל, בו נגזר גזר דין על עמ"י היל"ת, ונגמר ב"אשר ישלטו היהודים" המתבטא במשתה. גם השמן קשור למשהו שאמרנו קודם – חוץ מהשמן הטהור שמצאו, "פך שמן טהור חתום בחותמו של כהן גדול", קודם כתוב שטמאו כל השמנים שבהיכל. מה זה טומאת כל השמנים שבהיכל? זה חכמת יון, בדיוק הנושא שדובר קודם. כל הגאולה של חנוכה היא גאולה על רקע שמן טמא. שם לא השמן הטמא מיניה וביה הופך לטהור, אבל נשאר פך שמן טהור חתום בחותמו של כה"ג, שהכהנים לא יכולים להגיע אליו ולטמא אותו. זה עוד סוג של את זה לעומת זה – שכל החג מתחיל משמן, ולא רק שבסוף מתבטא בנרות שמן על שם הנס. כל החג הוא מלחמה על טהרת השמן, על טהרת השכל. חג פורים זה תקופה בהיסטוריה של עם ישראל שצריך לברר את היין, וזכר ליציאת מצרים זה אומר לעם ישראל – מאז ולתמיד – בירור הדגן. לכן, לפי זה, כל מגע עם דגן – גם לחם חמץ במשך כל השנה – יש בזה איזה "זכר ליציאת מצרים", לכוון לגאולה. יש ממד של גאולה בתוך הדגן, בתוך התירוש ובתוך היצהר, וצריך את כל הגאולות יחד. תוספת הכתובה בקבלה וחסידות: ר"ת דגן-תירוש-יצהר זה דתי – דעת-תפארת-יסוד (כאשר יסוד אמא מתפשט עד תפארת ז"א ויסוד אבא ארוך ומתפשט עד ליסוד ממש) – תיקון זה, שמלמטה למעלה הוא יתד, שייך לכאן. בכל אופן, למה שמנו בדעת? חוץ מזה שהכל כלול בדעת, כפי שאמרנו עד עכשיו, זו דוגמה של כוונה שר' לויק מלמד אותנו, שראוי לכוון כוונה שקשורה עם גאולה, עם משיח. יש עוד סיבה שזה שייך לדעת בפרט – כי כתוב "ואספת", וחג האסיף (סוכות) מכוון כנגד דעת (שלושת החגים, שכולם זכר ליציאת מצרים, הם או חג"ת בלב או חב"ד בשרש, וחג האסיף כנגד דעת), ובו יש חובת "למען ידעו דורותיכם". כל השלושה מתחילים מדגן, דעת, והפועל הכולל כולם הוא "ואספת" – איסוף בנפש זה ריכוז, כח הדעת. עד כאן הווארט של לכוון גאולה, לכוון משיח, ואצל ר' לויק הווארט הוא לתת פירוש פנימי-חסידותי לכל מה שבאים איתו במגע, ותכל'ס הכל קשור למשיח וגאולה.

חסד-תפארת:

יש שנים שנעשה יחד, וכאן ווארט פשוט שהוא גם ספירת החסד וגם תפארת. חז"ל אומרים שאסור לקרוא לאברהם אברם, ומי שעושה זאת עובר בעשה. יש גם יעקב וישראל, וגם כתוב בתורה "לא יקרא שמך עוד יעקב", ואף על פי כן רואים שעוד הפעם ועוד הפעם, גם ה' עצמו וגם בכלל בתנ"ך, הוא  נקרא לפעמים יעקב ולפעמים ישראל – שם יעקב לא נעקר כלל. זו שאלה מפורסמת, מה ההבדל בין אברהם (שאסור לקרוא לו אברם) לישראל (שמותר לקרוא לו יעקב). ר' לויק אומר ווארט מאד פשוט, שההבדל הוא פשוט מאד – השם אברם ניתן על ידי גוי, תרח, והשם יעקב על ידי יהודי, יצחק אבינו (או הקב"ה, לפי פשט אחר בפסוק). זה ווארט פשוט כל כך, שמאד מענין אם מישהו אמר זאת קודם. אם הקב"ה נותן לך שם, ובכלל אם אתה מקבל שם מיהודי, מצד הקדושה – זה ווארט מאד חשוב לגבי שם, כי לכולם יש באלגאנים כל הזמן עם שמות – אפילו אם ה' עצמו יתן לך שם אחר ויאמר לך שזה במקום השם הראשון, השם הראשון לא נעקר. אבל השם הראשון ניתן על ידי גוי – או מקור של גויישקייט – ואז משנים זאת, אז באמת אסור לקרוא בשם הראשון. מה שאסור לקרוא בשם הראשון זה על דרך האיסור להזכיר לבעל תשובה, ועוד יותר לגר צדק, את מעשיו הראשונים. השם הראשון, שקבלת מגויישקייט, אתה מתנתק ממנו – ה' עושה לך ברית מילה, ואתה משהו חדש. כשה' החליף את השם של יעקב הוא לא עשה לו ברית מילה – לא חתך אותו – אבל אצל אברהם חתך אותו, הוציא את הזהות הקודמת, את השם הקודם, הוא ערלה שזרקתי לפח, קברתי באדמה.

לפי זה, הווארט הוא שכל דבר שבקדושה – גם כשלכאורה מסתלק – הוא תמיד משאיר רושם. זה נקרא סוד הרשימו בכל מקום. לפעמים אתה לא כל כך מרגיש את הרושם, אבל הוא קיים. לפעמים רק צדיקים מרגישים את הרושם, כמו כל מיני סיפורים שצדיק התארח בבית באופן חד פעמי וצדיק אחר הרגיש רשימו שלו אחרי מאה שנה, כי כל דבר שבקדושה – גם כשהוא עוזב את זה ואף אחד לא יודע שהיה – עושה רושם, וצדיק יכול להרגיש זאת. כאן זה יותר מזה, לא רק נשאר רושם מסתורי נעלם מהשם יעקב, אלא משהו מובהק שנשאר כל הזמן. איך קוראים לזה בחסידות? זה מה שהתחלנו ללמוד ב"חינוך קטן", שגם כאשר אדם עולה לדרגת צדיק, דרגת ישראל, הרבה פעמים נופל ליסוד שלו, דרגת הבינוני, דרגת יעקב. כך מוסבר בכל החסידות ש"יעקב" זה על שם עבודת הבינוני שלו, וממילא זה שייך לכולנו – ש"הלואי בינוני", וממנו צריך לרשת כח זה – ו"ישראל" זה על שם עבודת הצדיק שלו. גם כשעולה להיות צדיק לא נעקר הבסיס, אליו יכול ליפול ומכחו יכול להזדהות איתנו. כל זה בגלל שקבל שמו יעקב מהוריו הקדושים, או, לפי הדרוש, מהקב"ה – בגלל שקבל שם זה מצד הקדושה הוא חייב להשאר.

אצל אברהם הווארט עוד יותר עמוק – על אברהם ותרח כתוב "מי יתן מטהור לא אחד". זה פלא הכי גדול שטהור-אברהם יכול להוולד לצאת מתרח, שהוא בגדר טמא. לכן כתוב "לא אחד" – רק אחד, רק האחד יחיד ומיוחד, הקב"ה, יכול לעשות כזה פלא של הוצאת טהור מטמא. בגלל שרק האחד פועל את הנס ופלא הזה, לכן אברהם עצמו מזדהה כל חייו עם האחד, עד כדי כך שנקרא פעמיים בנביא על שם אחד – "אחד היה אברהם" ו"כי אחד קראתיו". ה"אחד" של ה' פעל להוציא אותו מתוך הטמא. לפי זה, להוציא את הטהור מהטמא זה גם להוציא את אברהם מאברם. יש עוד הבדל פשוט בין אברם-אברהם ליעקב-ישראל – יעקב וישראל זה שתי מילים שונות, כמעט חסרות קשר, ואילו אברהם זה רק תוספת ה על אברם, והיא הנותנת שלכן יש כזה איסור. הרבה פעמים מישהו היה בא לרבי עם שם גויי, והרבי אמר לעברת קצת – לעשות שינוי קל שיהפוך לשם יהודי מאותו שרש. מה הדוגמה לכך בתורה? אברם-אברהם. אבל אם עושים כך, אף פעם לא לקרוא בשם הקודם. עושים שינוי קל, אבל מהיום והלאה אסור להשתמש בשם הקודם. אם משנים שם לגמרי, כאילו שינית לגמרי – אז השם הראשון נשאר. אם עושים שינוי קל – השם הראשון הלך, במיוחד כאשר זה טהור מטמא. איך להבין זאת? מאז שאברם קבל את שמו הוא היה ילד טוב – לא ילד טוב ירושלים, אלא ילד טוב שלא סובל רע וכאשר פוגש אותו הוא שובר אותו, שובר פסלי אביו. הילד הטוב הזה ששבר פסלי אביו וזרקו אותו לכבשן האש במס"נ – כל הזמן נקרא אברם. בגיל שבעים, לפי חז"ל, ה' כורת עמו ברית על ארץ ישראל – עדיין הוא אברם. ה' אומר לו "לך לך" – זה עדיין "ויאמר הוי' אל אברם". רק בגיל תשעים ותשע, בברית מילה, הוא אברהם. כל בנין האופי שלו וגם המעשים הטובים שלו, בנין האישיות שלו והזכות שלו (שבזכות זה ה' מקדם אותו הלאה וכורת עמו ברית מילה), הכל בהיותו אברם. אז הוא כבר יצא לכלל טהור מטמא או לא? צריך לומר ככה – אברהם הוא מדת החסד, הוא היה חסד כל הזמן, היה מכניס אורחים והצטיין במדתו מאז שעמד על דעתו. "עקב אשר שמע אברהם בקולי" – מגיל שלוש מאמין בה', עושה מצוות, שובר פסלים, וכל מיני דברים טובים. המדה העיקרית שלו זה חסד, אבל חייבים לומר שעד ברית המילה בחסד שלו יש עדיין טיפת "חסד לאומים חטאת" (מה שכתוב בספר פרק א בתניא). חז"ל דורשים את הפסוק הזה, שהחסד של אומות העולם יש בו חטא – הוא אינו נקי, יש בו טומאה. מה הטומאה בחסד? שזה על מנת להתייהר – כל טיבו דעבדין יש בו טפת יוהרה. מה הפשט של הפסוק? לא כל כך ברור בכלל שזה הפשט של הפסוק. הפסוק במשלי מתחיל "צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת" – החלק הראשון של הפסוק מובא המון פעמים בחסידות כמשהו הכי טוב שיכול להיות, מפסוקים הכי חשובים בתנ"ך של מעלת הצדקה ורוממות הנפש על ידה. הנפש כאן זה "גוי" – זה גוי או יהודי? כאן הגוי זה עם ישראל, שמכונה הרבה פעמים גוי – ה' הוציא אותנו ממצרים "גוי מקרב גוי". את החלק הראשון של הפסוק דורשים על ישראל, שהצדקה שלנו מרוממת אותנו עד אין סוף, ואילו "חסד לאומים" – חסד שאו"ה עושים – יש בו חטאת, איזו נקודת טומאה. הפשטנים, ואפילו רש"י בפסוק (שבפשט לא מחויב לדרוש של חז"ל), דורשים את זה כל אחד בצורה אחרת. יש אחד שאומר ש"חסד לאומים" זה גם טוב, כמו קרבן חטאת – שזה מכפר עליו. למלבי"ם יש פירוש מקורי, שמסביר כאן "חסד" כבושה – מתי שגוי חוטא, חטאתו היא בושה בשבילו. זה פירוש לגמרי לא לפי מה שאנו מכירים. בכל אופן, בפשט בכלל לא ברור בפסוק הזה מי נגד מי. אבל אנחנו ודאי מקבלים דרוש של חז"ל, שהוא אמת ואותו מביא בתניא, שיש איזה ממד של חטא בחסד של הגוי, ואינו נקי. צריך לומר שעד ברית המילה ועד בכלל, לא בחלק המודע שבנפש – בו אברהם היה מאה אחוז נקי וטהור – יש איזו זיקה לתרח, זיקה לטמא, זיקה ל"חסד לאומים חטאת". מה הרמז הברור שפסוק זה רומז לאברם? כי הוא לשון אב-רם, "תרומם גוי", והוא איש החסד. עיקר השם שלו מבקש "צדקה תרומם גוי". בסוף הוא "אב המון גוים" ואומר "לו ישמעאל יחיה לפניך" – הוא רוצה לפרש את הפסוק כולו טוב, גם על הגוים, כי זה טבעו. זה עד ששרה אומרת לו "גרש את האמה הזאת" – אצל הגוים "חסד לאומים חטאת", ככתוב בתניא, ואתה נגמלת מזה בזכות הברית. מה רוצים לומר? האיסור לקרוא לאברהם אברם הוא כדי לטהר עד הסוף את מדת החסד. היות שחסד הוא בקצה צריך זהירות נוראה שיגמל מחסד לאומים חטאת – "לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל" – שיגיע ל"מי יתן מטהור לא אחד". לא כך במדת התפארת, שם "אלו ואלו" – המקור הוא טוב, וגם כשה' מחליף את ה' זה טוב, ובמובן מסוים לא תופס. יש לך גם גדלות ז"א וגם קטנות ז"א ושניהם קדושים – "נער ישראל ואהבהו", גם כשישראל נופל ליעקב ה' אוהב אותו. נאמר אחרת: מי שבשרש הוא מדת הרחמים, עבודתו אינה התנתקות מוחלטת ממה שהיה, גם כשהוא חוזר בתשובה. דוגמה מבעל תשובה – האם העבודה הפנימית היא עבודה של ניתוק או של איזו המשכיות? מי שקשור לקו האמצעי, של תפארת, צריך לגלות שגם השם הראשון בא לו מצד הקדושה, אפילו שזה לא כל כך ברור. וממילא, הוא מקבל שם חדש, אבל השם הראשון קיים אצלו. זה אחד שהוא בקו האמצעי, במדת התפארת. דווקא מי שהוא בצד החסד צריך להתנתק לגמרי מהדומה לו, מהחסד המדומה, מה"חסד לאומים חטאת", בגלל שאחרת הדבר הזה מניק את החיצונים – אברהם מניק את ישמעאל (שזה בנו, ולא אביו, אבל אם לא יתנתק מתרח בברית מילה הוא ימשיך להניק את ישמעאל, וצריך ששרה תסביר לו את הסוד הזה). כעת יובן פשט עמוק בניב "לא אחד" – שפשוטו "רק אחד", כנ"ל – כי בשביל "מי יתן טהור מטמא" צריך הבדלה גמורה, שלילה של מה שהיה, אמירה ברורה ומוחלטת של לא לגבי המציאות הקודמת, כדי להגיע ל"אחד" שלך. יש פירוש ל"אחד היה אברהם" – שכל העולם בעבר אחד והוא בעבר שני, לכן "העברי" – ומאידך כל חייו זה רק לקרב אנשים לה', אך כדי לפעול זאת צריך להיות נבדל. לפי זה "מי יתן טהור מטמא" – הכנעה, "לא" – הבדלה, "אחד" – המתקה.

בווארט פשוט של רבי לויק הסברנו את שתי הספירות – גם חסד וגם תפארת.

גבורה:

חוץ מזה שהיה גיבור בגוף, כפי שספרנו קודם לילדים, יש ווארט של גבורה. גבורה, בין היתר, זה להעביר בקורת – לדון מישהו. חסידים יושבים בהתוועדות, וחלק מהתוועדות זה שאחד יורד קצת על השני בדרכי נעם כדי להיטיב אותו (בדרך כלל המשפיע תופס מישהו ויורד עליו, הכל מתוך אהבה וחיבה וטוב). יש פתגם מפורסם ב"היום יום" שלפני שיושבים בהתוועדות צריך לגזור את הצפרנים, שלא לדקור את השני. כל הענין של חסידים שיכולים להיות פתוחים אחד עם השני. הגדרה של חסיד שהוא לא נפגע – זה בכלל כלל גדול, מי שנפגע הוא מתנגד. אף על פי שאני בטוח שאתה חסיד ולא תפגע – צריך לגזור את הצפרנים. אבל יש ווארט יפה של ר' לויק, שקשור לדיקור סיני, שאומר ש"מחט" נקראת כך על שם החוט – אם אין חוט בתוך המחט אז היא לא שוה, והופכת להיות כלי משחית. רק כשיש חוט במחט יכול למלא את תכלית כוונת הבריאה – לתפור. "אז וי גייט שטעכן", כשעושים דיקור – בקורת חריפה – אם אין חוט במחט לא רק לא מועיל אלא מזיק, מחט בלי חוט שלילי מאד. החוט זה שמי שמשתמש במחט הוא מחובר ותפור לשרש הקדושה, לתורה ומצוות ובטול להקב"ה. אם יש לו חוט של התקשרות לשרש, שהוא קשור ואחוי לשרש – השרש המשותף של כל הנשמות, הן של המבקר והן של המבוקר – זה טוב, ובלי זה זה כלי משחית שיכול להרוג (כדברי חז"ל שברזל יכול להרוג גם בשיעור של מחט קטנה). זה ווארט שיש בו תיקון הגבורה.

נצח:

פירוש מאחז"ל "דוק בככי ותשכח בנגרי" – תכסוס בשינים ותמצא ברגלים. זה גם דבר מאד מעשי, חשוב מאד – שאם יש למישהו כאבי רגלים או בעיות ברגלים-בהליכה, חז"ל אומרים שצריך לכסוס את האוכל. זה גם ללעוס, אבל הפשט שרש"י וכולם מסבירים – פשוט לאכול טוב. אם האדם יאכל טוב הוא ימצא את התוצאה החיובית בתוך הרגלים שלו. אומר על זה ר' לויק, שצריך טוב טוב לבטא את המילים של התורה והתפלה, דרך השינים, ומי שכל השנה כולה אומר ברור את אותיות התורה והתפלה שמוציא מפיו, כוסס אותן, ימצא את התוצאה בריקודי שמח"ת. כנראה שאמר את הווארט הזה בשמח"ת. תאכל הרבה תורה ותפלה כל השנה, ותמצא את התוצאה בריקודי שמח"ת. זה בחינת נצח – אומר שהתכלית של כל מה שאדם לומד ומתפלל כל השנה זה כמה חוזק יש ברגליו לרקודי שמח"ת, זה נצח, "אז תשמח בתולה במחול [הכרמים]".

הוד:

יש לו ר"ת מאד יפים שדרש בר"ה: אומר ש"הכל הולך אחר החיתום" – סוף קריה"ת של ראש השנה. ביום הראשון קוראים "וה' פקד את שרה" וביום השני קוראים על עקידת יצחק. סוף עקדת יצחק זה "ואת מעכה" – שם של גוי אחד – ודרש ר' לויק בפני אנשיו שזה ר"ת "וידוי אחר תשובה מגיע עד כסא הכבוד". יש הרבה מעכה בתנ"ך – תשעה אנשים שנקראו מעכה, ארבעה גברים וחמש נשים, וזה הראשון ("הכל הולך אחר הפתיחה"). יש מדינה שלמה – "המעכתי" – זה חלק מארם, שהיה אמור להיות בארץ ישראל, אבל יהושע לא כבש וממלכות אלו (הגשורי והמעכתי) עדיין "בקרב בני ישראל". זה מאד משמעותי, שהבאת המשיח תלויה בשלמות הארץ – צריך לרשת את הגשורי ואת המעכתי. יש גם קשר בין הגשורי והמעכתי, שתמיד הם הולכים יחד. המעכה הכי מפורסמת, חוץ מהראשון, זו אשה מנשות דוד המלך – אשת יפת תאר, אם אבשלום, מעכה בת תלמי מלך גשור. היא האמא של אבשלום, האמא של תמר ושל אבשלום. אבשלום קרא גם לנכדתו מעכה, והיא נשאת לרחבעם המלך – היתה האשה האהובה ביותר עליו, וכל הצאצאים יוצאים ממנה, כל מלכות בית דוד עד ביאת גוא"צ (ובעצם היא נינת המעכה שהיתה אם אבשלום). היא בת בתו, כאשר לבתו קרא תמר, על שם אחותו שנאנסה, ולנכדתו על שם אמו, מעכה בת תלמי מלך גשור. יש עוד מעכה גוי – מלך גת, שנקרא גם "מעוך" וגם "מעכה". חוץ מזה עוד שבעה, כולם יהודים (מעכה יפת תאר כמובן התגירה והיא יהודיה). בין שבעת היהודים שני גברים וחמש נשים, חלוקת זהב. יש דרוש גדול מאד על מעכה – שם מאד מיוחד, מלשון מעיכה. מה זה שרש מעוך בלשון הקדש? זה עיסוי. קודם דברנו על דיקור סיני, זה עיסוי ולחץ. יש שני פסוקים עיקריים שאין כאן המקום בסוד השם מעכה בכלל. כל זה בשביל להסביר את הרמז של ר' לויק ואת השיוך לספירת ההוד – ווארט על וידוי. קודם כל, ברור שצריך "וידוי אחר תשובה". היום העיקרי של הוידוי זה יו"כ – מתחילים התשובה בר"ה, אבל אז בעיקר בלב, ומסיימים בוידוי ביו"כ. תשובה זה בבינה ווידוי בעיקר בהוד – בינה עד הוד אתפשטת – ולכן ווארט זה שייך להוד. וידוי אחר תשובה מגיע עד כסא הכבוד – כסה"כ או מלכות, או בינה, או מקום המפגש שלהם בהוד "איהי בהוד". כסא הכבוד זה מקור נשמות ישראל, ווידוי אחר תשובה מחזיר אותך לשרש הנשמה שלך. עיקר הנשמה והענין שצריך להחזיר לשרש רמוז בשם הזה, שצריך עליו דרוש שלם – דווקא השם הזה צריך לחזור עד כסא הכבוד על ידי "וידוי אחר תשובה", לחזור לשרשו. על פי פשט מעיכה זה גם אחד שהוא שבור ורצוץ. סה"כ השרש מעך חוזר רק שלוש פעמים בתנ"ך – בפעם היחידה בתורה זה "מעוך וכתות ונתוק וכרות", זה מעיכה. זה גם המעיכה של כח האין סוף שבאדם, כח ה"פרו ורבו" שלו, כח ההולדה. דווקא את הדבר הזה צריך להחזיר עד כסא הכבוד. נעזוב את זה כאן, כי בשביל להאריך ולהעמיק בזה צריך דרוש גדול, אבל כאן יש תיקון של כל אותן נשמות שנקראו מעכה (כמו יפת תאר, "הודי נהפך עלי למשחית", כמו שקרא עם תמר שנולדה שלא בקדושה, ואחר כך אבשלום גם יצא לתרבות רעה).

עוד רמז, שר' לויק לא אומר: הוא דורש זאת על סיום קריה"ת, אך ראשיתה ביום הראשון זה "והוי' פקד את שרה" – כח ההולדה. במעכה יש איזה פגם בכח ההולדה שצריך להחזיר בתשובה על ידי וידוי אחר תשובה. אם עושים גימטריא של הכל – והוי' פקד את שרה ואת מעכה – מקבלים סד פעמים הוי', פעמיים ארץ ישראל (היינו שזה הממוצע בין ההתחלה והסוף), היינו שזה גם איזה תיקון של שלמות הארץ בתחילת ובסוף קריה"ת בר"ה.

יסוד:

פעם אחת שאלו את ר' לויק, היות שהרבה התייחסו אליו כמו רבי, האם יש לו חסידים. הוא אמר – אין לי חסידים אבל יש לי חסידות. אז הסביר את עצמו, שיש נשים יהודיות של קצינים יהודים של הצבא הרוסי, הצבא האדום (שעזבו את הדרך), וכשמגיע יארצייט של אביהן או אמן הן באות לשאול אותי מה לעשות. הוא היה רב, אז באים לשאול אותו כל מיני שאלות – גם נשים – אז למה הדגיש נשים אלו? מה עם אשה שבאה לשאול על עוף? מה עם גבר שבא לשאול שאלה? במה מיוחסות נשות הצבא האדום שבאות לשאול ביארצייט. ודאי הווארט שאצל אשה זו ספק אם בעלה, קומוניסט חבר מפלגה, יודע אם היא באה לשאול – היא באה עם בטול גמור ומס"נ, ולא היתה באה לשאול אם זה לא היה נוגע לה עד עצם הנשמה, מעל ומעבר לשאלת עוף או אפילו כל שאלה אחרת. זה נקרא להיות חסיד – להיות חסיד זה אחד שבא לרבי עם דבר שכל החיים תלוים בו. זה ציור של חסיד וזה הרגש שלו. קודם כל, אשת הקצין מנתקת עצמה מחייה לגמרי, ורצה במס"נ לשאול מה יכולה לעשות היום לזכר אביה או אמה. מתוך התשובה הזאת אפשר להבין קודם כל מה זה רבי ומה זה חסיד, איך זה צריך לעבוד. זה שאומר שהוא כן רבי, של חסידות אלו, זה משייך אותו לספירת היסוד – היסוד זה הצדיק שיש לו מושפעים, שיש לו באמת חסידים שדבוקים בו, אפילו אם זה רק פעם בשנה ביארצייט (יום של זיקה לשרשים, זיקה ליידישקייט, גם כשנמצא רחוק וחבר במפלגה). האשה הזאת, שבאה לשאול את השאלה הזאת, זה עלית המלכות מעמקי הקליפות – מהמצב של "רגליה יורדות מות" – שעולה להדבק כנקודה זעירה תחת היסוד-הצדיק. זה דימוי יפהפה של ספירת היסוד.

עוד ווארט שלו: באחת ההושענות, בחג סוכות, יש ביטוי "פרחים לקוממה". ר' לויק היה מפרש ש"פרחים" זה לשון פרחי כהונה – נערים עם דם חם – וזה הזמן שאפשר לקומם אותם. הוא התכוון לקומם אותם – להקים אותם – בעול התורה והמצוות, להדביק אותם. אבל ודאי התכוון לכל הפירושים של לקומם. אפשר להשתמש בזה בתור כותרת של כתב עת של הנוער – "פרחים לקוממה" – שדווקא בזמן הפרחים, הנוער, זה הזמן של ההתקוממות, ורק צריך לעזור להם להתקומם, לקומם אותם. זה גם יסוד – הפרחים זה יסוד. חלק מזה שמקוממים את הפרחים זה קשור לתיקון הברית, אם רוצים לקומם אותם בקדושה צריך לשמור היטב על הברית – זה נקרא קימת הברית, "ואולך אתכם קוממיות".

מלכות:

הסיפור שספרנו קודם על הדמעות בבדיקת חמץ – סיפור של אשתו, מלכות – הוא תיקון המלכות, כנ"ל, בבחינת תשוב ה תתאה.

יש גם ווארט פשוט שלו שהיה אומר, ובודאי הרבה אמרו זאת ואומרים זאת, וקשור לארץ ישראל: הוא דבר על הכתל המערבי, שלא זכה להיות בו, והיה רגיל לומר שהכתל מסמל את כנסת ישראל, והוא נצחי כשם שכנסת ישראל נצחית – הוא הסימן של הנצחיות של עם ישראל, ולא יפול אף פעם. במלה מלכות יש אותיות כותל-מ (דומה לדרשת הזהר על תרומה – תורה מ). כותל – מלא ו – עולה חי לעד וקים לנצח (ג תמוז, כידוע). בתוספת מ זה תיקון המלכות, בתורה זה מ ימי מתן תורה אבל יש הרבה מ – יש מ ימי יצירת הולד, צריך לשם גילוי המלכות תוספת מ ימי יצירת ולד שיתגלה מתוך הכותל (ש"הנה זה עומד אחר כתלנו" וצריך משם להוליד את השכינה).

זה קשור לדבר אחרון חביב, שגם קשור למלכות, ובפרט ליסוד המלכות. פעם ישבו החסידים ביחד בהתוועדות, וניגנו הניגון המפורסם של רבי לוי יצחק מברדיטשוב – על שמו ר' לויק – הדודל'ה (מבוצע יפה ב"כל עצמותי"). הכל דו – הכל אתה – אז הכל טוב. כששרו ניגון זה החסידים הוא פנה לנוכחים ואמר להם – דעו שבמלה "דו" (אתה, שזה "עצמות", ובודאי כך יגיד כל חסיד בדור האחרון), יחד עם זה שהולך על "עצמות", רלוי"צ חשב ש"דו" זה לשון שנים (על דרך "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו"), והשנים זה השכינה וכנסת ישראל יחד. כשאני פונה לכל רוח, ומעלה ומטה, ותמיד זה "דו" – אני מתכוון לשכינה וכנס"י (חוץ מזה שהפנימיות ודאי על עצמות ה'), וצריך בכל מקום לראות את הזיווג של השכינה וכנס"י, שזה "טובים השנים מן האחד [מהעצמות-האחד]" שיש שם חמימות והולדה ("כאשר ישכב יחם להם"). התחושה הזאת, בשביל לומר כזה ווארט – וווארט שצדיק אומר הוא חי, הוא שמה (כמו הווארט הראשון, בכתר, שבשביל לומר אותו צריך להיות בכתר) – צריך להיות בנקודת ציון, ביסוד הנוקבא, בתוך הרחם של המלכות. ש"דו" זה מלשון "טב למיתב טן דו" בלשון חז"ל – שזה שנים שנשואים יחד, שזה השכינה וכנס"י.

עד כאן סיימנו ווארטים שלו לפי הספירות, ומה שרצינו להמשיך – שאין כאן הזמן, ואולי בפעם הבאה (אפשר להקדיש לאבא של הרבי עוד כמה פעמים) – זה לעבור על פירושיו לתניא (שאנו אמורים ללמוד כאן) ואיך מוצא ומפרש בתניא כל אחת מעשר ספירות. בזה בע"ה, בלנ"ד, נתחיל מפעם הבאה.