פרק ה - יחוד האלקות באלו-ה

אֱלוֹהַּ אֱלֹהוּת הֵם "תְּרֵין רֵעִין דְּלָא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין" וְעוֹלִים יַחַד כב בְּרִבּוּעַ, שְׁלֵמוּת כב אוֹתִיּוֹת תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁכֻּלּוֹ גִּלּוּי אֱלֹהוּת מֵעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ דַּוְקָא ("אוֹת" הוּא מִלְּשׁוֹן "וְאָתָה מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ" שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַתַּן תּוֹרָה, כַּאֲשֶׁר עַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ מַמָּשׁ יָרְדָה, כִּבְיָכוֹל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "וַיֵּרֶד הוי' עַל הַר סִינַי", לְהִתְלַבֵּשׁ בְּגִלּוּי הָאֱלֹקוּת שֶׁבְּאוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה, מִלְּשׁוֹן "אָתָא בֹקֶר" וְדַ"ל).

אֱלוֹהַּ אֱלֹהוּת נְשָׁמוֹת עוֹלָמוֹת עוֹלֶה ד פְּעָמִים נַחַת, בְּסוֹד "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן", וְכִמְבוֹאָר בְּדָא"ח שֶׁ"שּׁוּבָה" הוּא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה שֶׁל מַעֲלֵי שַׁבָּתָא (לֵיל שַׁבָּת), וְ"נַחַת" הוּא הַגִּלּוּי מִלְמַעְלָה, גִּלּוּי עַתִּיקָא שֶׁל יוֹמָא דְּשַׁבְּתָא (וּמְרַמֵּז לִשְׁנַת לֵידַת מוֹרֵנוּ הַבֶּעְשׁ"ט זִי"ע שֶׁנּוֹלַד ב-חָי אֱלוּל, שְׁנַת נַחַת לָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי). כָּל נַחַת הוּא "יִרְאָה אַהֲבָה אַהֲבָה יִרְאָה", כְּלָלוּת שֵׁם הוי' ב"ה כַּנּוֹדָע. הַכֹּל עוֹלֶה בְּגִימַטְ' אֶלֶף אוֹרוֹת שֶׁמְּאִירִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (לב פְּעָמִים הוי' ב"ה, בְּסוֹד פְּנִימִיּוּת לב נְתִיבוֹת פְּלִיאוֹת חָכְמָה עִילָּאָה, בְּסוֹד "אֲוִירָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַחְכִּים").

כָּל נְשָׁמָה הִיא "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ", חֵלֶק אֱלוֹהַּ דַּוְקָא, שֶׁשֹּׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה הוּא בָּעַצְמוּת שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַשְׁרָאַת הֶאָרַת הָאֱלֹהוּת שֶׁבָּהּ תְּלוּיָה הַמְתָּקַת כָּל הַדִּינִים כַּנַּ"ל, שֶׁהֲרֵי שָׁרְשָׁהּ בִּבְחִינַת "אֵיתָן הָאֶזְרָחִי", "אֶזְרָח" מִלְּשׁוֹן וָתִיק וְקַדְמוֹן שֶׁעָתִיד לִזְרוֹחַ, סוֹד "קַדְמוֹן נִצְחִי" בְּגִימַטְ' מָשִׁיחַ שֶׁנִּקְרָא "בֵּן" כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ", וּכְמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּסֵפֶר הַתַּנְיָא קַדִּישָׁא (פֶּרֶק ב) שֶׁכָּל נְשָׁמָה הוּא בֵּן מַמָּשׁ הַנִּמְשָׁךְ מִמֹּחַ הָאָב כִּבְיָכוֹל, בְּסוֹד "מַה שְׁמוֹ וּמַה שֵׁם בְּנוֹ".

וְזֶהוּ עוֹמֶק פֵּרוּשׁ דִּבְרֵי מוֹרֵנוּ הַבֶּעְשׁ"ט זִי"ע הַנַּ"ל: "וּמִתְיַחֲדִים כָּל הָעוֹלָמוֹת כְּאֶחָד וְעוֹלִים" שֶׁ"עוֹלִים" זֶה הוּא עַד סוֹד הָאֱלוֹהַּ מַמָּשׁ, עַד רָזָא דְּאֵין סוֹף מַמָּשׁ כַּנַּ"ל, וְהוּא עַל יְדֵי הֶאָרַת הַנְּשָׁמוֹת, "יְרִידָה צוֹרֶךְ עֲלִיָּה", שֶׁהֲרֵי הַנִּצּוֹץ יָרַד מֵאוֹר הָאֱלֹקוּת עַל מְנַת לַעֲלוֹת (בְּגָלוּי) בַּאֲמִתַּת שָׁרְשָׁהּ, עֶצֶם הָאֱלוֹהַּ, כִּבְיָכוֹל, וּבִלְשׁוֹן הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ – "לְאּשְׁתַּאֲבָא בְּגוּפָא דְּמַלְכָּא", הִתְכַּלְּלוּת בְּעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ מַמָּשׁ שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַמְתָּקַת הַדִּין בְּשָׁרְשׁוֹ.

יעַצְמוּת – גִּלּוּי הָעֶצֶם וְהִתְכַּלְּלוּת בּוֹ

ההַמְתָּקָה – בְּאוֹר אֵין סוֹף ב"ה

והַבְדָּלָה – בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל

ההַכְנָעָה – בִּטּוּל הַיֵּשׁ הַנִּפְרָד

למדנו שהאלקות היא השראת אור ה', 'השראת שכינה', שהיא הארה מעצם האלקות, אבל למעלה ממנה היא מדרגת אלוה – גלוי העצמות. שתי מדרגות אלו נכללות יחד כ"תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין", כנגד אותיות יה שבשם, ואילו מדרגות הנשמות והעולמות הן כנגד אותיות וה שבשם.

עד כאן הסברנו את עצם הרעיון, וכעת נעבור לפרק של רמזים:

אֱלוֹהַּ אֱלֹהוּת הֵם "תְּרֵין רֵעִין דְּלָא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין" וְעוֹלִים יַחַד כב בְּרִבּוּעַ, שְׁלֵמוּת כב אוֹתִיּוֹת תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה,

רמז זה בא ללמד אותנו ששתי מדרגות אלו – אלוה ואלהות – מתגלות לנו באמצעות כב אותיות תורתנו הקדושה. ידוע הרמז מן הראשונים[קנח], שכאשר אומרים על הקב"ה את הבטוי כביכול הוא מרמז לנו שעל ידי כב אותיות התורה ה' יכול הכל [וכן יכול עולה ג פעמים כב], והוא תואם את הכנוי לעצמותו יתברך – 'כל יכול'.

שֶׁכֻּלּוֹ גִּלּוּי אֱלֹהוּת מֵעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ דַּוְקָא [התורה נקראת "'אנכי' – אנא נפשי כתבית יהבית"[קנט], שהקב"ה נתן את עצמותו בתורה] ("אוֹת" הוּא מִלְּשׁוֹן "וְאָתָה מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ" שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַתַּן תּוֹרָה [והכוונה היא שכל אות ואות בתוארה היא ביאה של הקב"ה], כַּאֲשֶׁר עַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ מַמָּשׁ יָרְדָה, כִּבְיָכוֹל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "וַיֵּרֶד הוי' עַל הַר סִינַי",

זוהי אחת מעשר הפעמים בהן כתוב הבטוי "וירד הוי'"[קס]. זהו הנושא של פרקי דר' אליעזר, המדרש הכי קדום של חז"ל, ועליו הוא בנוי. מתוך עשר הירידות זו הירידה החשובה ביותר. בלשון האדמו"ר הזקן 'מתן תורה לא יהיה עוד הפעם'[קסא], שכן מתן תורה היה גלוי נצחי לעולם ועד. הירידה הזו היתה ירידת העצמות ממש, וזו בחינת 'אלוה', והוא יורד:

לְהִתְלַבֵּשׁ בְּגִלּוּי הָאֱלֹקוּת שֶׁבְּאוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה [ולהתיחד עמו. כלומר, בכל אות ואות של התורה יש יחוד של אלוה ואלקות], מִלְּשׁוֹן "אָתָא בֹקֶר" וְדַ"ל).

אלו שני הפסוקים העיקרים בתורה שדורשים בחסידות על האותיות כהופעה, כגלוי חדש: הפסוק "אתה מרבבות קדש"[קסב] והפסוק "אתא בקר"[קסג]. פרוש "אתא בקר" הוא שהאור הוא זה שהגיע, אבל פרוש הפסוק "ואתה מרבבות קדש" הוא שהקב"ה בעצמו הגיע. לפי זה, כל אות ואות בתורה בפני עצמה רמוזה בפסוק "אתא בקר", שהגיעה הופעה חדשה שנאצלה מה', ואילו האלו-ה שיורד ומתלבש בתוך האות רמוז בפסוק "ואתה מרבבות קדש". האור הוא כמו לבוש – "עוטה אור כשלמה"[קסד] – שה' מתלבש בו. בלשון הראשונים ובספר עץ חיים נקראת ההתלבשות "לבושיה מיניה וביה"[קסה], והכוונה היא שהלבוש נאצל ממנו אל עצמו. מעבר לאור יש אותו בעצמו, והוא מתלבש בתוך האור.

יש לומר ששרש המילה אות הוא א.ו.ת, מלשון תאוה – "תאות צדיקים יתן"[קסו], "תאות צדיקים אך טוב"[קסז] – שהיא תאות ה' לרדת למטה להיות לו "דירה בתחתונים"[קסח]. זו התאוה העצמית של ה'.

כל זה היה הרמז שאלוה אלהות עולה כב ברבוע. נמשיך הלאה:

אֱלוֹהַּ אֱלֹהוּת נְשָׁמוֹת עוֹלָמוֹת עוֹלֶה ד פְּעָמִים נַחַת [כלומר, נחת הוא הערך הממוצע של כל מדרגה],

נחת הוא מושג שקשור עם הגאולה השלמה – "בשובה ונחת תושעון"[קסט]. מוסבר בחסידות שאלו שתי מדרגות של שבת קדש: "שובה" היא העליה של ליל שבת מלמטה למעלה ואילו "נחת" היא ירידת העצמות של יום השבת.

בְּסוֹד "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן", וְכִמְבוֹאָר בְּדָא"ח שֶׁ"שּׁוּבָה" הוּא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה שֶׁל מַעֲלֵי שַׁבָּתָא (לֵיל שַׁבָּת), וְ"נַחַת" הוּא הַגִּלּוּי מִלְמַעְלָה, גִּלּוּי עַתִּיקָא שֶׁל יוֹמָא דְּשַׁבְּתָא (וּמְרַמֵּז לִשְׁנַת לֵידַת מוֹרֵנוּ הַבֶּעְשׁ"ט זִי"ע שֶׁנּוֹלַד ב-חָי אֱלוּל, שְׁנַת נַחַת לָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי). כָּל נַחַת הוּא "יִרְאָה אַהֲבָה אַהֲבָה יִרְאָה", כְּלָלוּת שֵׁם הוי' ב"ה כַּנּוֹדָע.

אחד מן הכללים שבספר הזהר[קע] בסוד שם הוי' הוא "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו" – 'אהבה יראה יראה אהבה'. האות י היא כנגד יראה עילאה, האות ה עילאה היא כנגד אהבה רבה, האות ו היא אהבה זוטא, האות ה תתאה היא כנגד יראה תתאה. המבנה הוא של 'חותם המתהפך'[קעא].

הַכֹּל עוֹלֶה בְּגִימַטְ' אֶלֶף אוֹרוֹת שֶׁמְּאִירִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (לב פְּעָמִים הוי' ב"ה, בְּסוֹד פְּנִימִיּוּת לב נְתִיבוֹת פְּלִיאוֹת חָכְמָה עִילָּאָה, בְּסוֹד "אֲוִירָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַחְכִּים").

בקבלה כתוב[קעב] שיש לב נתיבות חכמה. מאין הן נלמדות? מכך שבמעשה בראשית מופיע לב פעמים שם אלקים, וכתוב בקבלה שבפנימיות כל שם אלקים יש שם הוי', בסוד הפסוק "שמש ומגן הוי' אלקים"[קעג]. שם הוי' הוא השמש ואילו שם אלקים הוא המגן שלו המסתיר אותו. שם אלקים מאיר בחוץ לארץ, בכל ההויה, ואילו שם הוי' מתגלה בארץ ישראל, ולכן ארץ ישראל עולה לב פעמים הוי'. 'לב נתיבות חכמה' הן המאירות מתוך לב שמות אלקים שבמעשה בראשית, אבל 'לב נתיבות פליאות חכמה' הן המאירות מתוך לב שמות הוי' בארץ ישראל. זו כבר פנימיות החכמה, זו כבר אחדות, ולכן "אוירא דארץ ישראל מחכים"[קעד], בסוד הפסוק "הוי' בחכמה"[קעה].

הנשמה ועצם הנשמה

אמרנו, שכל נשמה היא "חלק אלוה ממעל ממש"[קעו], חלק מן העצמות שכנגד האות י שבשם הוי', ואילו מדרגת הנשמות בפרטיות מכוונת רק כנגד האות ו שבשם הוי'. מה הענין?

כתוב בקבלה ובחסידות[קעז] שהאות ו שבשם היא המשכת מן האות י. לפעמים כתוב[קעח] [והרבי הזכיר את זה במאמר לפני כמה שבועות[קעט]], שהאותיות י ו-ו שבשם הן בחינה ויחידה אחת בעוד ששתי אותיות ה שבשם הן שתי מדרגות נפרדות. ה עילאה רומזת אל 'עלמין סתימין דלא אתגליין' ואילו ה תתאה רומזת אל 'עלמין דאתגליין' – "מן העולם ועד העולם"[קפ]. בעצם, כוללת האות י את שתי המדרגות של האותיות ה [ועל כן ב פעמים ה עולה האות י] ואילו האות ו שבשם יורדת מן האות י כדי לחבר כ'ממוצע המחבר' את שתי המדרגות שיצאו ממנה, את שני החצאים של עצמה.

זה ההסבר בדרך כלל, והוא רמוז בסוד לוחות הברית: חמש הדברות מכאן וחמש הדברות מכאן הן התחלקות של העשר ואילו הלוחות עצמן הן האות ו, שכן אורכן רוחבן ועובין הוא ו טפחים[קפא] [ר' נחמן מברסלב מזכיר זאת כמה פעמים בלקוטי מוהר"ן[קפב]], והיא המשכה המחברת את חמש הדברות שמכאן ומכאן.

לעניננו, מדרגת הנשמות שכנגד האות ו שבשם צריכה להימשך מתוך עצם האלוה, שכנגד האות י שבו. הסדר והרמז הזה מבטאים כיצד:

כָּל נְשָׁמָה הִיא "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ", חֵלֶק אֱלוֹהַּ דַּוְקָא, שֶׁשֹּׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה הוּא בָּעַצְמוּת שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַשְׁרָאַת הֶאָרַת הָאֱלֹהוּת

החדוש והענין העיקרי של חסידות חב"ד הוא מדרגת האלוה, הגבוהה ממדרגת האלקות. העבודה של כל תלמידי הבעש"ט היא שלשת השלבים של עולמות-נשמות-אלקות ואילו העצמות שלמעלה מהן היא המיוחד של חסידות חב"ד וספר התניא [תניא אותיות איתן שבנשמה[קפג] – עצם האלוה שלמעלה מגלוי אור האלקות].

שֶׁבָּהּ תְּלוּיָה [בהשראת האלקות] הַמְתָּקַת כָּל הַדִּינִים כַּנַּ"ל, [אבל עצם הנשמה גבוה מן הענין הזה. הוא שייך לעצם האלקות, שאצלו לא שייך דין ולא המתקתו] שֶׁהֲרֵי שָׁרְשָׁהּ בִּבְחִינַת "אֵיתָן הָאֶזְרָחִי", "אֶזְרָח" מִלְּשׁוֹן וָתִיק וְקַדְמוֹן שֶׁעָתִיד לִזְרוֹחַ,

במילה 'אזרח' יש משמעות של קדמות ושל נצחיות. אזרח הוא אחד ותיק, שכבר שוכן בארץ מן העבר, אבל הפועל אזרח מורה על לשון עתיד, שהוא עתיד לזרוח.

סוֹד "קַדְמוֹן נִצְחִי" בְּגִימַטְ' מָשִׁיחַ שֶׁנִּקְרָא "בֵּן" כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ", וּכְמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּסֵפֶר הַתַּנְיָא קַדִּישָׁא (פֶּרֶק ב) שֶׁכָּל נְשָׁמָה הוּא בֵּן מַמָּשׁ הַנִּמְשָׁךְ מִמֹּחַ הָאָב כִּבְיָכוֹל [וזו האות י בשם הוי'], בְּסוֹד "מַה שְׁמוֹ וּמַה שֵׁם בְּנוֹ".

עיקר פרק ב בתניא בא להסביר איך הנשמה של יהודי היא האות ו שבשם הוי' כפי שהיא נמשכת מן האות י שבו. זהו המשיח שיש בכל יהודי ויהודי שנמשך מעצם מח האב. משיח הן אותיות יש מֹחַ. זה מה שנקרא כאן 'קדמון נצחי', שראשי תבותיו הן קן ['קן צפור' הוא השם של היכל המשיח[קפד]], ולשון הראשונים היא "כל קדמון נצחי ואין כל נצחי – חייב להיות – קדמון אלא ברצון הבורא"[קפה]. לכן היחס המספרי בין האותיות קן הוא יחס של "שלם וחצי" [100 ו-50], שכן תכונת ה'נצחי' רק משלימה את תכונת ה'קדמון'.

עליה בעצם

מכל ההסבר הזה אפשר להבין איך הרעיון נמצא בדברי הבעש"ט:

וְזֶהוּ עוֹמֶק פֵּרוּשׁ דִּבְרֵי מוֹרֵנוּ הַבֶּעְשׁ"ט זִי"ע הַנַּ"ל [שבסוף תאור כל שלשת העבודות – עלית העולמות, התקשרות הנשמות ויחוד האלקות – באה מדרגה רביעית]: "וּמִתְיַחֲדִים [שזו לשון ששייכת למדרגת האלקות] כָּל הָעוֹלָמוֹת כְּאֶחָד וְעוֹלִים" שֶׁ"עוֹלִים" זֶה הוּא עַד סוֹד הָאֱלוֹהַּ מַמָּשׁ, עַד רָזָא דְּאֵין סוֹף מַמָּשׁ כַּנַּ"ל, וְהוּא עַל יְדֵי הֶאָרַת הַנְּשָׁמוֹת, "יְרִידָה צוֹרֶךְ עֲלִיָּה",

הנשמות פועלות עליה בתוך העולמות עד רזא דאין סוף. הנשמות עצמן יורדות, אבל הירידה שלהן היא "ירידה צורך עליה" שאינה עלית העולמות גרידא. השתלשלות העולמות היא ירידה בעצם, אבל אצל הנשמות הירידה היא רק כביכול, שכן רק הארת הנשמה היא זו שיורדת למטה, בעוד היא עצמה נותרת קשורה עם השרש שלה, עם העצם. לכן תקון הנשמות אינו עליה אלא התקשרות ביניהן. בכל זאת, גם בנשמות קיים מושג של עליה – "ירידה צורך עליה" – אבל זו כבר עליה מסוג אחר. זו עליה עד העצמות, והיא פועלת את העליה הזו גם על העולמות.

שוב, הנשמה בעצמה "טהורה היא"[קפו], ו"אינה צריכה תקון" כלשון ספר התניא[קפז], ואילו הירידה שלה היא רק לצורך תקון העולמות, לצורך תקון החיצוניות. התקון שלה הוא התקשרות – שיהודים יתקשרו אחד בשני באחדות. העליה החיצונית של העולמות נעשית מאליה ומעצמה בכל ערב שבת, שהרי "שבת מיקדשא וקיימא"[קפח] מכח הקדושה העצמית. זהו חלק מן הטבע. זו השלמות של הטבע. אבל ה"ירידה צורך עליה" של הנשמות היא לצורך המדרגה הסופית שעליה כותב הבעש"ט: "ומתיחדים כל העולמות כאחד ועולים".

שֶׁהֲרֵי הַנִּצּוֹץ יָרַד מֵאוֹר הָאֱלֹקוּת

מהי הירידה של הנשמה? הירידה שלה משרשה עד למקום אליו היא הגיעה אינה נקראת ירידה, שכן כאמור עדיין נשמר הקשר בין השנים – בין השרש ובין ההארה ממנו – במשך כל הזמן. המונח היותר מתאים לירידה זו הוא 'התלבשות'. המונח 'ירידה' לגבי הנשמה מתיחס אל הירידה מן האלוה – מן ה"חלק אלוה ממעל ממש" – להיות נשמה. בלשון הקבלה: להיות "חלק בורא שנעשה נברא"[קפט]. קודם היא היתה רק 'חלק בורא' וכעת היא נעשית 'נברא'.

כל הירידה הזו היא לצורך עליה, ומהי העליה? שהכל – גם הנשמה וגם העולמות כולם – יחזרו להיות 'בורא'. כולם יתכללו בו. זו לא רק המתקת הדינים שבאה מאורו של הבורא, אלא זו התכללות בבורא עצמו.

עַל מְנַת לַעֲלוֹת (בְּגָלוּי) בַּאֲמִתַּת שָׁרְשָׁהּ, עֶצֶם הָאֱלוֹהַּ, כִּבְיָכוֹל, וּבִלְשׁוֹן הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ – "לְאּשְׁתַּאֲבָא בְּגוּפָא דְּמַלְכָּא", הִתְכַּלְּלוּת בְּעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ מַמָּשׁ שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַמְתָּקַת הַדִּין בְּשָׁרְשׁוֹ.

קודם אמרנו שעלית הנשמות פועלת עליה גם בעולמות עד "רזא דאין סוף" ואילו הלשון הכתובה כאן מתיחסת רק אל עלית והתכללות הנשמות. מדוע? ההסבר המובא לכך בחסידות הוא, שגם לגבי עליה זו 'עד רזא דאין סוף' קיים הבדל בין עלית הנשמות לבין עלית העולמות. כאשר הנשמה נשאבת "בגופא דמלכא"[קצ] היא נשארת במציאות, בעוד שהעולמות אמנם עולים עד העצמות אבל שם הם מתבטלים, מאבדים את מציאותם. אצל הנשמה זה לא כך. אדרבה, שם עיקר מציאותה, והיא כדוגמת בן שחוזר הביתה.

איך ה'חלק' יכול להיות כלול בתוך ה'כל'? זה כמו ששם אלקים נכלל בתוך שם הוי', כמו שרש הרבוי בתוך האחדות בבחינת נושא הפכים – "אני אמרתי אלקים אתם"[קצא]. היא נכללת ויחד עם זה נותרת כביכול במציאות בתוך העצמות. אי אפשר להבין את זה בכלל.

כאמור, בלשון ספר הזהר נקראת העליה הזו של הנשמה "לאשתאבא בגופא דמלכא" (להישאב בגוף המלך) והיא יותר גבוהה מאשר עלית הדין לשרשו, אל אור ה' שמאיר בתוך המציאות, על מנת להמתיק אותו.

נסכם:

יעַצְמוּת – גִּלּוּי הָעֶצֶם וְהִתְכַּלְּלוּת בּוֹ

ההַמְתָּקָה – בְּאוֹר אֵין סוֹף ב"ה

והַבְדָּלָה – בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל

ההַכְנָעָה – בִּטּוּל הַיֵּשׁ הַנִּפְרָד

[ההמתקה שבאור אין סוף ב"ה יכולה להיות באור אין סוף שלפני הצמצום – שנקראת 'אצילות דכללות'[קצב] – ויכולה להיות גם באור אין סוף כפי שהוא מתגלה לאחר הצמצום].

* * *