ניגנו ניגון הגאולה לרבי הריי"צ

למדנו בתחלת השער ששלשת המדרגות עולמות-נשמות-אלקות הם כנגד אותיות הוה שבשם הוי'. נשאר לנו ללמוד מהי האות י שבשם.

כבר הזכרנו, שיש קצת פליאה בסדר שלנו, כיוון שבדרך כלל המושג 'אלהות' הוא כנגד עולם האצילות, אות י שבשם, ואילו כאן הוא כנגד האות ה עילאה שבשם וכנגד עולם הבריאה. את זה צריך להסביר יותר טוב.

באותה התורה היסודית של הבעש"ט[קיא] על עבודות ההכנעה-הבדלה-המתקה הוא מזכיר מדרגה רביעית, לאחר הסדר של הכנעה הבדלה והמתקה, והוא מסמיך אותה על סיום הפסוק שנאמר לאברהם אבינו – "אל הארץ אשר אראך"[קיב]. הכנעה היא "לך לך מארצך", הבדלה היא "מארצך", המתקה היא "מבית אביך" ואילו המדרגה הזו, הרביעית, חוזרת אל המדרגה הראשונה, חוזרת אל ה"ארץ". היציאה הראשונה היא יציאת האדם מן הארציות שלו, מן הגסות וה'גראבקייט' שלו, על ידי עבודת ההכנעה, אבל המדרגה הרביעית כבר היא גלוי של הארץ העליונה – ארץ ישראל.

נתחיל ברמז: אראך במלוי אותיות [אלף ריש אלף כף] עולה בדיוק ארץ ישראל, וארץ ישראל עולה לב פעמים הוי'. במעשה בראשית נאמר לב פעמים שם אלקים, שם הטבע שמאיר בחוץ לארץ, ואילו בארץ ישראל מאירים לב שמות הוי', שם מאיר הנס שלמעלה מן הטבע. זהו השרש ל-לב נתיבות חכמה.

המדרגה הרביעית מתגלה בארץ ישראל, בה יש גלוי עצמות האלקות, וזהו הבטול העצמי של בחינת החכמה, בעוד המדרגה הראשונה היא מדרגת 'בטול היש', בטול יחסי של עבודת ההכנעה.

מעל לממד האלקות

וְהִנֵּה מְבֹאָר בְּדָא"ח שֶׁבְּחִינַת אֱלֹהוּת הִיא הֶאָרָה בִּלְבָד לְגַבֵּי עֶצֶם הָאֱלוֹהַּ ב"ה

תרגום המילה 'אלקות' באידיש הוא 'גָּאטְלַךְ קַיְיט', דבר אלוקי. גם על נשמה אפשר לומר שהיא אלוקית, כמו שמוכנה האריז"ל – 'האלקי רבי יצחק'. כל מי שזוכה להשראה של אור ה' אפשר לומר עליו את הבטוי אלקות, אלוקי. זו אצילות האלקות עליו. כאשר משה רבינו מאציל מן הרוח שלו על שבעים הזקנים כתוב "ואצלתי מן הרוח אשר עליך"[קיג]. כלומר, הם מקבלים את השראת משה. ההשראה שבאה להם ממשה רבינו היא השראת האלקות שיש עליו, אבל זה לא עצם שלו.

בדרך כלל בקבלה, אצילות היא כנגד האות י שבשם. למה כאן האות י היא גלוי העצם ממש ולא רק האצלה שלו? את זה אפשר להסביר גם על דרך הקבלה. יש בכתר ג' רישין[קיד], ובדרך כלל בכתבי האריז"ל[קטו] ההסבר הוא שהראש הראשון הוא רדל"א, הראש השני הוא 'גלגלתא' והראש השלישי הוא 'מוחא סתימאה'. 'מוחא סתימאה' היא החכמה דאריך [בו מתלבשת גבורה דעתיק], 'גלגלתא' היא כתר דאריך [בה מתלבש חסד דעתיק], ורדל"א הוא כח"ב דעתיק. בספר עמק המלך[קטז] ובמקומות מעטים בחסידות[קיז] כתוב ששלושת הרישין הללו הם בעצמם כתר-חכמה-בינה בערכים אחרים, קדומים יותר (שלא נסביר אותם כעת[קיח]). כלומר, רדל"א הוא הכתר, 'גלגלתא' היא החכמה ו'מוחא סתימאה' היא בינה:

כתר

רדל"א

חכמהבינה

     גלגלתאמוחא סתימאה

(שרש עולם האצילות)

'חכמה סתימאה' היא השרש לעולם האצילות, אל מה שאנו מכנים כאן מדרגת האלקות, ולפי ערכים אלו יוצא שהיא במדרגת הבינה. זה מסביר – על דרך הקבלה – איך עולם האצילות הוא כאן כנגד ה עילאה שבשם.

עצמי, פנימי, חיצון

כעת נסביר את הרעיון על דרך העבודה. בעבודה אצל חסידים יש שלש מדרגות: יש אחד 'עצמי', יש 'פנימי' ויש 'חיצון'. כתוב, ששרש ה'עצמי' הוא בחכמה ואילו שרש ה'פנימי' הוא בבינה. 'פנימי' הוא אחד שיש לו המשכת 'מוחין דאמא' ואילו 'עצמי' הוא אחד שזוכה לקבל 'מוחין דאבא'. לעומתם, 'חיצון' הוא אחד עם גלוי של מדות ללא המוחין כלל. אין לו בכלל המשכת מוחין, הדרכה ושליטה שלהם, ולכן כל-כולו חיצוניות. עליו כתוב "מינה דינין מתערין"[קיט].

מה ההבדל בין 'פנימי' לבין 'עצמי'? 'פנימי' מקבל השראה ממשה רבינו ואילו 'עצמי' מתאחד עם העצם לגמרי. הוא העצם. יש בטוי בחסידות ש"צריך לחיות בתוך החסידות" ['אַרַיְין זִיךְ'] וזהו בטוי שמתאים למוחין דאמא, להשראת האלקות. ר' אייזיק מסביר, שבחסידות הכללית (וכך הוא גם בחסידות ברסלב) פרוש המושג התבוננות הוא להגיע לכדי ישוב הדעת, שהאור נכנס ומתיישב בכלים, בפנימיות הלב. זה פרוש מתאים כנגד האות ו שבשם, שהאדם לומד כדי לתקן את עצמו, את הלב שלו. בלשון הקבלה נקראת עבודה זו בשם גדלות א' – המשכת מוחין לצורך תקון המדות – אבל מוחין בעצם הם כאשר אתה "חי בתוך המוחין"[קכ]. האור לא רק נמשך בתוכך אלא הוא שורה על גביך. זה נקרא באמת פנימיות.

שוב, ישוב הדעת היא בחינת 'התלבשות' וזה חשוב לצורך תקון הנפש, תקון המדות, אבל להיות בהשראה זה משהו אחר. בהשראה האדם מקבל כוחות בערך על-טבעי מן הכוחות שיש לו. למשל, אדם שנמצא קרוב לצדיק מקבל זריזות ומרץ שאינם הוא עצמו בכלל, כמו המזכירים של הרבי,. הוא כל כך בתוך העניינים עד שהשראה שהוא מקבל מעניקה לו כוחות על-טבעיים. זה עדין לא 'עצמי', אבל זה אחד שמקבל השראה מן הצדיק וזה הרבה יותר מאשר ליישב את המאמרים של הרבי. זה עדיין בגדר תקון עצמו. 'פנימי' הוא מי שמקבל מן הצדיק אצילות רוח. בלשון הקבלה נקרא שלב זה גדלות ב', המשכת מוחין שבאים מצד אמא.

להיות 'עצמי' זו כבר המשכת מוחין שבאים מצד אבא, הפועלים עליך להתאחד עם העצם עד כדי שהוא בתוכך – "אלוקי בקרבי"[קכא] ממש.

"חלק אלוה ממעל", "חלק הוי' עמו"

לפי זה, נדייק בדברי האדמו"ר הזקן בתחלת ספר התניא. בפרק ב הוא מביא על הנפש האלקית את הפסוק מספר איוב "חלק אלוה ממעל"[קכב], ולא את הפסוק מן התורה "חלק הוי' עמו"[קכג]. באגרת התשובה[קכד] הוא אכן מביא את הפסוק מן התורה, אבל בחלק הראשון, העיקרי, הוא מביא דוקא את הפסוק מאיוב. אמנם, גם הפשט של הפסוק "כי חלק הוי עמו יעקב חבל נחלתו" אינו בדיוק מוסב על הנשמה ועל היותה חלק מה', אלא על כך שה' בחר את עם ישראל להיות חלקו, אבל הוא קרוב הרבה יותר לכך. הוא קרוב, כי הבחירה של ה' בעם ישראל היא בחירה עצמית וממילא היא מגלה שאנחנו חלק מן העצם שלו. זהו דרוש, אבל דרוש שקרוב לפשט. בנוסף לכך, הוא מובא בחלק מן התורה שבכתב, ומה עוד שמוזכר בו שם הוי', אז למה האדמו"ר הזקן בחר להניח אותו ולהביא דוקא את הפסוק מספר איוב?

ממה שמתבאר כאן, נתרץ את התמיהה הזו. בשם אלו-ה שבפסוק הזה יש מעלה על גבי שם הוי'. בשם הוי' יש ארבע מדרגות: י-ה-ו-ה, אבל כשאומרים את השם אלו-ה מתכוונים אל העצמיות שיש באות י שבשם הוי'. כאשר אומרים את הפסוק "כי חלק הוי' עמו" המשמעות היא שלכל יהודי יש חלק בשם הוי', אבל הוא גם יכול להיות רק אחד מארבע המדרגות שבו. הוא יכול להיות באות ה תתאה שבו, באות ו שבו או באות ה עילאה שבו. יש אמנם התכללות בין המדרגות, אבל כאשר אומרים שכל יהודי הוא "חלק אלו-ה ממעל ממש" הכוונה היא שהוא קשור בעצמיות שיש בשם הוי', בחלק העצמי המרוכז באות י שבו.

בפרוש של אביו של הרבי על ספר התניא כתוב שהמילה 'ממעל' היא כנוי אל החכמה, ואכן בהמשך הפרק מובא שהנפש האלקית היא טפה מן החכמה של ה'. זו טפת הבן שנמשכת מטפת האב שבמוחו. כל יהודי הוא טפה עצמית, טפת העצם, שנמשכת מן המח, מן ה"חכמה מוחא"[קכה]. כך זה בפרק ב שבספר התניא. לעומת זאת, באגרת התשובה רוצה האדמו"ר הזקן לתאר איך לכל יהודי יש איזו אחיזה בכל מדרגה שהיא ב"חבל נחלתו".

כל זה היה להסביר שיש מדרגה מעל עולמות-נשמות-אלקות, כנגד העצמות, והיא הנקראת כאן 'אלוה'.

נקודה נוספת. בעבר למדנו[קכו] מדברי הרמב"ם שבסוף הלכות תשובה[קכז] את פרושו לפסוק "באהבתה תשגה תמיד"[קכח]. לענינינו, השגיון באהבת ה' הוא מה שאנחנו קוראים כאן השראה, אמא עילאה. שם הסברנו, כי בסדר של יראה-אהבה-אהבה-יראה נקראת האהבה שכנגד אמא עילאה מדרגת 'אהבה רבה', וכאשר יש בה גלוי הכתר [של עתיקא] היא נקראת 'אהבה רבה בתענוגים'. לעומת זאת, "האלו-ה ממש" הוא בטול עצמי מצד אבא.

שם אלו-ה

(עַל דֶּרֶךְ הֶאָרַת הָאֲצִילוּת הָעֶלְיוֹנָה, הַנִּקְרָא "אֱלֹהוּת" מֵהַמַּאֲצִיל הָעֶלְיוֹן – אֱלוֹהַּ ב"ה) [כל עולם האצילות הוא רק השראה לגבי עצם האלו-ה, לגבי המאציל].

השם הזה, אלוה, בכתבי האריז"ל מופיע כמה פעמים אבל ללא התיחסות לספירה מיוחדת. נסקור את השמות לגבי הכלים:

כתר

אהיה

חכמהבינה

   יה יֱ-הֹוִה

דעת

אהוה

חסדגבורה

אל אלקים

תפארת

הוי'

נצח הוד

הוי' צבאותאלקים צבאות

יסוד

שדי

מלכות

אדני

כאן רואים שהשם הזה, אלוה, אינו מיוחד בשום מקום. אמנם, אלוה הוא מלשון אל ולכן לפעמים בקבלה הוא בחסד, אבל הוא לא מיוחד לו. אבל בחסידות מובא[קכט] שהסיבה לכך היא שהוא לא ממש שם אלא הוא שם שמופנה כלפי העצם ['גָּאט' ביידיש].

מדוע מופיעה בשם זה האות ו? שם אלקים, שהוא לכאורה הכנוי בלשון רבים לשם הזה, נכתב ללא האות ו. למה השם אלוה נכתב עם האות ו?

סוֹד אֱלוֹהַּ – מב – מְרַמֵּז לַשֵּׁם הַגָּדוֹל שֶׁל מב אוֹתִיּוֹת [שעל פי שיטת רש"י בגמרא[קל] הוא השם המפורש, המקודש אפילו יותר משם הוי'] – "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" [שהיחס בינו לשם מב הוא יחס של "שלם וחצי"] –

יחוד האלקות באלוה

מה זה השם "אהיה אשר אהיה"[קלא] בקבלה? כתוב[קלב], שמהות שם זה היא המשכה מן הכתר על מנת ליחד חכמה ובינה. בלשון ספר יצירה[קלג], זו המשכה מ"עֹמק ראשית" של החכמה אל "עֹמק אחרית" של הבינה – שתי הקצוות של ממד הזמן. בלשון החסידות זה נקרא כח האיתן שבנשמה[קלד]. "איתן האזרחי"[קלה] הוא מצד אחד האזרח הקדום, ומצד שני הוא זה שעתיד לזרוח לעתיד לבא. לכן בדקדוק אותיות איתן הן האותיות שמשמשות את זמן העתיד[קלו]. אלו האותיות שמקבלות את הכח שלהן מ"עמק ראשית", מן הקדמון לכל הקדומים, ואילו הבטוי 'משמשות' הוא לשון זווג ויחוד, והוא מתיחס ל'עתיד לבוא', שהוא כנוי לאמא עילאה[קלז], ל"עמק אחרית".

בחסידות, איתן הוא כח מסירות הנפש שיש בכל יהודי. זהו כח העצם שבא מאבא לאמא. זו השלמות של השם "אהיה אשר אהיה" שכלול בשם אלוה. זהו ה'שְּׁטִיקְל גָּאט' [חתיכת אלקות] שיש בכל יהודי המתגלה בעת מסירות נפש. זה הרבה יותר מאשר השראה של אלקות, והיא מדרגה ששייכת לארץ ישראל דוקא – "אל הארץ אשר אראך"[קלח] – שהיא "ארץ נחלי מים"[קלט] של "נחל איתן"[קמ]. אם חסיד מגלה את הכח הזה בגלות, בחוץ לארץ, זו בחינת "מַאךְ דּוּ ארץ ישראל"[קמא] – הכנת והכשרת חוץ לארץ להיות "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"[קמב]. זה נקרא בלשון הרבי הקודם 'תקיפות הבטול', שיש בכח החכמה[קמג].

מכאן ניתן להבין דבר נוסף. הבעל שם טוב מדבר על כך שבכל מילה ומילה יש עולמות-נשמות-אלקות ובכל זאת בספר התניא נמצא ענין זה בהעלם. מה שכן מודגש בו הוא שיש "חלק אלוה ממעל ממש". זו התכלית של כל עבודת ההכנעה-הבדלה-המתקה וזה גם נמצא בפועל אצל כל יהודי בכך שמוכן למסור את נפשו על קדוש ה'[קמד]. זו מדרגת 'אלוה' שמעל אלקות.

היחס ביניהם הוא יחס של חכמה ובינה – "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[קמה] – ולכן אלוה הוא עצם ואלקות היא האור. אלוה הוא כח, כח מסירות הנפש, ואילו אלקות היא אור – "מתוק האור"[קמו]. אלוה אינה מתיקות מורגשת אלא בטול מוחלט. הרצוי הוא שתוקף האלוה, תוקף מסירות הנפש, יתייחד תמיד עם השראת "מתוק האור" של החיים האלוקים.

בְּחִינַת אֵיתָן שֶׁבַּנְּשָׁמָה (בְּסוֹד אוֹתִיּוֹת אֵיתָן, שֶׁמְּשַׁמְּשׁוֹת לֶעָתִיד לָבֹא בְּדִקְדּוּק לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ), יִחוּד אַבָּא וְאִמָּא עִילָּאִין [שנעשה על ידי שם "אהיה אשר אהיה"], שֶׁנִּכְלְלוּ בְּסוֹד י שֶׁבַּשֵּׁם כַּנּוֹדָע [בעוד ישראל סבא ותבונה הם המוחין שנכללו באמא עילאה].

נמשיך:

אֱלֹהוּת, הוּא טוֹב (אהוה) פְּעָמִים הוי' ב"ה, בְּסוֹד "טוֹב הוי' לַכֹּל וְגו'", [טוב הוא גלוי אור, "אור הגנוז"[קמז], וממד ה'אלקות' הוא גלוי אותו אור הגנוז של שם הוי'] לַ"כֹּל" – כְּלָלוּת נ שַׁעֲרֵי בִּינָה, שֶׁבַּיְסוֹד שֶׁבָּהּ [שנקרא 'כל' בכל מקום], מְקוֹם הַהַמְתָּקָה, שֶׁשָּׁם "כֻּלּוֹ הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב".

שם מתגלה שכל מה שהקב"ה עושה – הכל לטובה ובגלוי. זה נקרא 'לחיות בתוך האלקות'. עבודה של תקון המדות, של ישוב הדעת, היא שיש מה לתקן, אבל במדרגה הזו אין כבר מה לתקן. הכל כבר מתוקן – "לחזות בנעם ה'"[קמח].

לפי כל זה:

נְשָׁמוֹת וְעוֹלָמוֹת הֵם כְּנֶגֶד וה שֶׁבַּשֵּׁם – "וְהַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ (נְשָׁמוֹת) עַד עוֹלָם (עוֹלָמוֹת) וְגו'".

תחלת הפסוק – "הנסתרות להוי אלקינו"[קמט] – רומז אל המדרגות העליונות, אלוה ואלקות, כאשר מדרגת האלקות היא הגלויה מביניהן – "הנסתרות", ה עילאה – ואילו מדרגת אלוה היא בהעלם גמור.

יחד הכל:

יאֱלוֹהַּ

האֱלֹהוּת

ונְשָׁמוֹת

העוֹלָמוֹת

ארבע דרגות בתקון

איך כל זה בעבודה? מדרגת אלוה, י שבשם, היא כח מסירות הנפש. האות י רומזת לעשרה נסיונות בהם עמד אברהם אבינו, ועל כן דרשו חז"ל[קנ] את האות י בשמו של יצחק שבאה לו מאביו, כאשר התאחדו שניהם במסירות נפש בעת העקידה. האות ה עילאה היא מדרגת "כולו הטוב והמיטיב", לחיות בתוך תודעת "טוב ה' לכל"[קנא], שנמשכת בתוך כל דבר ודבר שיש בעולם. לא רק נברא כמו זבוב מקבל את טוב ה' אלא כל מה שקורה נמשך ונמצא מטוב ה', ועלי לגלות אותו. זו מדרגת אלקות. האות ו של שם הוי' היא עבודת תקון הזולת, כולל הזולת הפנימי שבתוכי, בדרך של "שמאל דוחה וימין מקרבת". באות ה תתאה העבודה היא הכנעה פשטה וקבלת עול, ובה אין לי רשות להרחיק אף אחד – "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו"[קנב], ו"הוי דן את כל האדם לכף זכות"[קנג] – אלא רק לקרב.

ימסירות נפש

הכולו הטוב והמיטיב

ושמאל דוחה וימין מקרבת

הקבלת עול

נרחיב. אלו ארבע מדרגות של תקון. במדרגה הראשונה אתה הכי קטן מכולם ולכן אל תדון אף אחד. ההרגשה שלך היא "איני כדאי"[קנד], והיא מתגלה בשני כיוונים: כלפי שמיא וכלפי הזולת. איני ראוי לקבל שום שפע מלמעלה, כי "טובתי בל עליך"[קנה] [ראשי תבות טבע[קנו]] ואתה לא חייב לי כלום, 'לא מגיע לי כלום'. כמו כן, איני ראוי לקבל שום דבר גם לגבי הזולת. אם אני מקבל הכל בחסד חינם ודאי שאני גם צריך לתת לכולם בחינם. לכן העבודה הזו היא שרש החסידות, שאין בה "שמאל דוחה" בכלל. אם אני עושה הכל בחסד חינם כך גם ה' נוהג עימי. המדרגה השניה היא שיש לך כאן משהו שאתה צריך לתקן – גם בעצמך וגם אצל הזולת – ואת זה עושים בדרך של "שמאל דוחה וימין מקרבת". יש בעולם הזה טוב ויש בו גם את היפך הטוב. כאן החסיד הופך כבר להיות רב, ורב הוא אחד שרב עם אנשים... כתוב בגמרא[קנז], שכל רב שלא שונאים אותו בעירו אינו נקרא רב כי זה סימן לכך שהוא אינו מלמד מוסר לאנשי עירו. במדרגה השלישית באה המתקה, בה הכל כבר מתוקן, התקון כבר נגמר. זה העולם הבא, גלוי השראת האלקות.

בקיצור: או שאני מרגיש שאיני מסוגל לתקן כלום ואני משאיר את המלאכה לקב"ה, או שאני מרגיש שיש מה לתקן ושזו העבודה שלי, או שמתגלה לי שאין כבר מה לתקן כי הכל כבר מתוקן. מעבר לשלשת המצבים הללו יש את העצם שמעל כולם. שלשת המצבים הראשונים הם דרגות של עליה בטוב, אבל העצם הוא למעלה מהגדרה של טוב. הוא ערך אחר לגמרי. הוא לגמרי לא מוגבל באחד מן המצבים האלו.

* * *