בע"ה

כינוס ילדים ב מנחם-אב

ב מנחם-אב סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

ערב טוב כולם. היום אנחנו נספר סיפור על האר"י הקדוש. ביום ששי זה ההילולא של רבינו האר"י הקדוש, שהוא גילה לנו את הסודות של התורה, שבזכות הגילוי שלו יבוא משיח. עכשיו אנחנו נספר סיפור אחד, מאד מאד גדול ונפלא, ואני מקוה שמישהו יזכור את הסיפור הזה טוב, שיוכל לספר אותו אחר כך.

אנחנו יודעים שהאריז"ל בסוף ימיו חי בצפת, בארץ ישראל, והיה לו תלמיד גדול, רבי חיים ויטאל, שמסר לו כל תורתו. גם לפני שרבי חיים ויטאל הכיר את האר"י היה מקובל וצדיק גדול, אך לא הכיר את החידוש של האר"י. חוץ ממנו היו לאר"י עוד כמה תלמידים גדולים. הסיפור מתחיל לא בארץ ישראל, אלא בפולין, בעירה טישוביץ (עיירה לא ידועה ומפורסמת). שם, עד לפני המלחמה האחרונה – וצריך לבדוק אם זה עדיין שם – יש בבית העלמין קבר של מישהו אלמוני, שאין עליו הרבה פרטים, צדיק נסתר, ועל המצבה שלו כתוב "פה נח פב"פ [המספרים לא זוכרים את השם] משיח בן יוסף בדורו" – זה כל מה שכתוב על המצבה. בעירה אז כל כך כבדו את המקום הזה, שהניחו מסביב ארבע אמות בהן לא קברו אף אחד – לכבודו השאירו את המקום מסביב פנוי, בלי שום קבר. זה דבר פלא, בית עלמין של יהודים, וכל מה שעושים שם זה על דעת החברא קדישא ורב המקום, ובשביל לעשות כזה דבר צריך שיהיה מאחורי זה סיפור נפלא ביותר. ובאמת יש אחרי זה סיפור נפלא הקשור לאר"י, שיום ששי יום פטירתו. הדבר הזה קרה בשנה האחרונה לחיי האר"י, רחוק מאד ממנו בצפת – בטישוביץ' בפולין.

אותו יהודי, צדיק נסתר שאף אחד לא ידע עליו, היה חיט בעירו. היו שני סוגי חיטים – חיטים חשובים שקבלו בד מהמזמין ותפרו בגדים יפים, וחיטים פשוטים שלא ידעו לתפור בגדים אלא רק עשו תיקונים לבגדים שנקרעו וכיו"ב. היהודי הזה היה חיט הכי פשוט, שרק קצת יודע לתפור ולתקן. יום ששי אחד, לפני שבת, אמרו שהיהודי הזה הלך לעולמו. כך הגיעה השמועה לח"ק – היהודים בכל מקום שמתמסרים לטפל במי שהלך לעולמו – והם הלכו לבדוק בצריף שלו, מחוץ לעירה, ולמלא את תפקידם. כשנכנסו לצריף הם נדהמו, כי ראו שיהודי זה באמת נפטר, אבל יש שני יהודים שעומדים משני צדדיו – יהודים בעלי צורה, הדרת פנים, עם זקנים ולבושים של צדיקים, ו"נורא הוד" על פניהם. שני יהודים אלו עמדו מצדדיו ולא נתנו לאנשי הח"ק להתקרב אליו. הם ממש נדהמו, ורצו מהר לרב המקום לספר לו את הסיפור – יהודי נפטר, ויש שני יהודים, או שני מלאכים מן השמים, שעומדים מימינו ומשמאלו ולא נותנים להתקרב. הרב עצמו בא עם אנשי הח"ק ושאל את שני האנשים מה זה – למה לא נתתם לח"ק למלא תפקידם? הם אמרו לרב המקום שאתם לא יודעים מי היהודי הזה, וצריך להתעסק בו במלוא הכבוד, יותר מכל מישהו אחר. לכן חיכינו שאתה, הרב, תגיע ותצוה על הח"ק לטפל בו במלוא הכבוד – זה לא משהו פשוט. באמת כך היה, וקיימו את הטהרה והקבורה, ועוד לא כתבו את המצבה – זה יותר מאוחר. זה היה ביום ששי, והרב הזה אמר אחרי הלויה לשני הצדיקים האלה, שלא ידע מי הם בכלל, שיבואו אליו לשבת. הם אמרו לו שלא יוכלו להיות בשבת אצלו, כי צריכים להיות בלובלין לפי תוכניתם. הוא הסתכל עליהם בתדהמה – לובלין רחוקה שמונה מאות ק"מ מטישוביץ, ובדרך הטבע אין שום דרך להגיע לשם לפני שבת. הם אמרו לו שנוסעים על העננים – זה יהודים חיים, לא מלאכים, וחייבים בכל ההלכות, אך היות שהם משהו מיוחד נפרדו מהרב בדרך ללובלין. אמרו לו שכדי שיבין מי היהודי שנפטר היום ועשו לו לויה ישלחו לו אחרי שבת את הסיפור שלו כדי שיוכל לעשות לו את המצבה הראויה. הם נפרדו מהרב, עלו על הענן, והגיעו צ'יק צ'ק ללובלין. לובלין זה עיר ואם בישראל – מרכז היהדות באירופה באותם ימים. שם הרב הגדול, שגדול שמו בישראל, זה המהרש"ל – רבינו שלמה לוריא. האר"י הקדוש גם נקרא לוריא, ובאמת הוא היה קרוב משפחה של המהרש"ל – לא נפגשו אף פעם, אך שם המשפחה משותף וידעו שהם היו קרובי משפחה. המהרש"ל נחשב לרב הכי גדול – הכי חכם והכי חריף – בכל אותו דור. הם הגיעו בדיוק לתפילת מנחה – שני צדיקים שלא מכירים אותם (הם לא נסתרים, כי בארץ ישראל יודעים מי הם, אך בפולין לא הכירו אותם) – וכשסיימו עמידה הש"ץ מחכה לרב שיגמור להתפלל, כנהוג. הם חיכו הרבה זמן לרב, ופתאום אחד האנשים האלה, הצדיקים כמלאכים, אומר לפרנס העיר, העשיר הגדול והגבאי הגדול בבית כנסת (עם מאות יהודים שמתפללים שם), קצת בציניות – למה צריך לחכות לרב הזה שכעת חושב על גלגל של עגלה? בשעת התפילה צריך לחשוב על ה', אבל הוא אומר שכעת מאות יהודים מחכים לרב שחושב על אופן של עגלה. הפרנס מאד התרגז – אפילו שהם נראים צדיקים, הם מעיזים לבזות את הרב, וזה מאד חרה לו. לא ידע מה לעשות בהם, מחד נראים גדולים ומאידך ביזו את הרב – אז הוא הלך לרב בעצמו, סיפר מה היה, ושאל מה לעשות. זה בזיון התורה, והרב עצמו צריך להקפיד על כך ולהעניש אותם. הרב שמע מה שההוא אמר, ולא רק ששתק, אלא אמר לא לנגוע בהם ולא לעשות להם שום דבר – זה בסדר גמור. הפרנס התאפק, אך לא יכול לעשות מאומה כי כך אמר הרב. אחר כך הרב עצמו סיפר שכל יום ששי, כשמתפלל מנחה לפני שמסיים, חוזר בראש על כל דיני התורה שדן במשך השבוע – מתפקידו של הרב לעשות דיני תורה בין אנשים לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, ואוי ואבוי אם עושה טעות (זה קשור לפרשת השבוע, פרשת דברים, שאם דיין עושה טעות תובעים אותו בסוף – אפילו שזה רק דיני ממונות, אם טועה תובעים ממנו דיני נפשות, זה פקו"נ עבורו) – ובוחן האם דן כדבעי במשך השבוע. זה דווקא בסוף התפילה, כשאני בבהירות המח, אז אני סוקר אם דיני התורה היו בצדק. ואכן, בזמן שהוא אמר זאת חשבתי על דין תורה שהיה השבוע במריבה על אופן של עגלה. זאת אומרת שליהודים אלו יש רוח הקדש – מי שאמר זאת ידע מה אני חושב. אז המהרש"ל הזמין את שני האורחים החשובים אליו לשבת. הם באים אליו לשבת, והוא עושה קידוש, ואחרי קידוש הוא בוצע על הפת, חותך את החלה בשביל לחלק, וקרה דבר שלא קרה לו אף פעם בחיים – היתה נמלה על החלה, והוא חתך את הנמלה. זה משהו לא נחמד, שפתאום בחלה של שבת קדש מוצאים נמלה ועוד חותכים אותה באמצע. אחד האורחים ישב ליד הרב, הוא לקח מטפחת והעביר אותה על עיני הרב, וברגע שעשה זאת פתאום המהרש"ל ראה שהנמלה הזאת גדולה כגמל. הוא ממש נרתע לגמרי מדבר כזה – גם כנמלה זה היה משהו לגמרי לא בסדר, אבל אחרי שהעביר לו מטפחת על העינים רואה שזה בעצם גמל גדול, אז הוא לגמרי יצא מהדעת. אי אפשר לאכול את החלה הזאת, אז אותו אורח הוציא מהכיס שלו שתי חלות – היו לו בגדים רחבים וכיסים גדולים, והיו לו בכיס שתי חלות. חלות אלו היו מיוחדות, ועדיין היה חום בחלות, כאילו ברגע זה הוציאו אותן מהתנור. מישהו זוכר איפה היה כזה דבר? בבית המקדש (בימים אלו אנו חושבים עליו), כשלחם הפנים היה מונח שבוע שלם בבית המקדש, משבת לשבת, ובשבת השניה היה עדיין חם כיום הלקחו. זה אחד מהניסים שהיו תמיד בבית המקדש. יש צדיקים הכי גדולים, שאצלם החלה היא גם כן בבחינת לחם הפנים, והוא נשאר חם כיום הלקחו – כך היה כאן בשתי החלות שהוציאו מהכיס, וזה אומר שיש כאן קדושה כבלחם הפנים. הצדיק שהוציא את החלות אמר שהן מתנה למהרש"ל מרבינו האר"י הקדוש. אנו שנינו מצפת, הגענו לכאן על עננים, והאר"י שראה ברוה"ק מה יהיה עם החלות שלך שלח לך מתנה מן השמים שתי חלות מיוחדות שיש בהן קדושה של לחם הפנים. המהרש"ל כבר הבין מה עומד מאחורי זה. כדי להבין זאת צריך לספר עוד משהו – האריז"ל גילה קבלה, סודות חדשים שאף אחד לא גילה. כשאדמו"ר הזקן גילה הרבה חסידות היה עליו קטרוג בשמים, שמגלה יותר מדי סודות, ואז שמו אותו בבית הסהר (והשתחרר ב-יט כסלו). יש צדיקים שמגלים הרבה סודות, ואז יש קטרוג, וזה לא פשוט בכלל. האריז"ל הוא הראשון שהתחיל לגלות סודות נוראים, שלא היו אף פעם בעולם, ולא רק בשמים היה קטרוג נגדו – היו צדיקים ורבנים באותו דור שחשבו שאסור לגלות סודות כאלו, וגם אם ה' גילה לו צריך לשמור זאת בסוד, ואסור לדרוש דברי קבלה ברבים. הדברים הגיעו עד כדי כך שרבני אותו דור חשבו לשים את האר"י הקדוש, האר"י החי, בחרם. מה זה חרם? להחרים מישהו זה כאילו להוציא אותו מהיהדות, זה אומר שאסור לשבת איתו ואסור לצרף אותו למנין. מי היה הרב הכי חשוב שחשב לשים אותו בחרם? לא פחות ולא יותר, המהרש"ל בעצמו, קרוב משפחתו. הוא היה הרב הכי גדול באותו דור, ומאד חרה לו מה ששמע עליו שמגלה קבלה (לא הכיר אותו אישית), ולכן החליט לקחת עמו את הרמ"א – שהיה בקהילתו בלובלין, כתב הגהות השו"ע ואנו פוסקים לפיו – ותכנן במוצ"ש לצרף אותו ועוד רב חשוב כדי להחרים את האר"י הקדוש. את כל הדבר הזה האר"י ראה ברוה"ק, ולכן שלח על עננים את שני תלמידיו הגדולים – אחד המיוחד, רבי חיים ויטאל, ועוד אחד – כדי להקדים רפואה למכה, שימנעו את הדבר הזה. זה לא נוגע רק לו אלא לכל עם ישראל – אם ח"ו ישימו אותו בחרם יכול לעכב ביאת המשיח. וכך באמת היה, שאחרי שהוציאו את החלות מהכיס, והוא ראה שזה חלות פלאיות – לא חלות של העולם הזה, אלא של בית המקדש – ואמרו לו שהם תלמידי האר"י הקדוש, הוא כבר התחיל להרהר בענין, אם ראוי להחרים האר"י. בכל זאת, אמר לשני התלמידים לבוא עמהם למרתף ביתו. המהרש"ל עצמו היה מקובל גדול, רק הסתיר זאת – לא למד ולימד קבלה ברבים – והתחיל במרתף לדרוש להם דרוש עמוק בקבלה. הם שמעו את הדרוש שלו, ואחר כך רבינו חיים ויטאל פתח את פיו ואמר את הפסוק הראשון של התורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – ופתאום כולם, כולל המהרש"ל, הרגישו וראו שנבראו שמים חדשים וארץ חדשה (כפי שכאשר יבוא משיח יהיו שמים חדשים וארץ חדשה). אז הוא ראה שכח התורה של תלמיד האר"י הרבה יותר גדול מכחו שלו – כשהוא אמר פסוק לא נברא מאומה, וכשהתלמיד אומר פסוק אחד נבראים שמים חדשים וארץ חדשה. אחרי שראה את זה כבר החליט בעצמו שלא הולך להחרים את האר"י הקדוש. מי שגדול מזולתו יכול להחרים אותו, והוא הבין שהאר"י גדול ממנו, וכנראה לו יש את הכח ואת ההורמנא (הרשות) מן השמים לגלות את הקבלה לעם ישראל. עדיין נשאר לגמור את הסיפור הראשון – הם קיימו את הבטחתם ושלחו לרב של טישוביץ את כל הסיפור. הם הזדהו כתלמידי האריז"ל בצפת עיה"ק, ושלח אותנו על עננים לכאן – עיקר השליחות בשביל המהרש"ל, אך אמר שאם כבר בפולין שיעצרו בדרך בטישוביץ, שם נמצא משיח בן יוסף של הדור, ואם תמצאו אותו בחיים יהיה לכם סימן טוב (ומכלל הן אתה שומע לאו). לדאבוננו, הם כותבים לרב, הגענו הרף עין לאחר פטירתו, אבל הרגשנו וראינו מה שהוא עשה – הוא לקח כמה חתיכות קש, הניח אותם על הארץ, שכב על הקש והחזיר את נשמתו לאבינו שבשמים. באותה שניה אנחנו הגענו, אבל זה כבר היה לאחר המעשה. מה היה הדבר הטוב שהיה קורה אם היו זוכים להגיע ולמצוא אותו בחיים? אנו לא יודעים, אך ודאי זה קשור עם ביאת המשיח, היינו שקבלת האריז"ל היתה פועלת יותר בזריזות ביאת משיח (שעברו כבר כמה מאות שנים ולא זכינו לכך).

זה הסיפור, ממש מופלא, והמוסר השכל שלפעמים הצדיק צריך לעשות מאמצים כבירים כדי שלא יפרשו אותו לא נכון. השורה התחתונה שהאדם הכי גדול בדור – בן דוד של האר"י – חושב להחרים אותו, וכדי למנוע את זה הוא עשה פעולה על טבעית לגמרי, על מנת שהמהרש"ל יבין במי מדובר. כלומר, הוא גילה את עצמו. הסיפור הזה מתחיל מצדיק נסתר, משיח בן יוסף בדורו, אבל עיקר הסיפור שיש צדיק שחייב דווקא לפרסם עצמו במידה מסוימת. ודאי שהוא מגלה טפח ומכסה אלפים אמה – זה הביטוי – אבל בכל אופן, גם הצדיק צריך לפעמים לגלות טפח ממהותו כדי למנוע דברים בלתי רצויים. זה מה שלומדים מהסיפור על האר"י הקדוש, זי"ע, וכבר הגיע הזמן שהוא יתגלה לגמרי, מאה אחוז, יחד עם הרבי, ונזכה למשיח צדקנו תיכף ומיד ממש.