הבטי עומק בעבודת "ולא תתורו"

בע"ה

כ"ג שבט מ"ג – ירושלים

שיעורים בתניא (20א) – פרק כז, חלק א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

שש מצוות התמידיות

כאן בפרק הזה הוא מסביר, על אחת משש מצוות התמידיות שלמדנו עליהם הרבה פעמים. יש בתורה שש מצוות תמידיות על פי הרמב"ם: "אנכי הוי' אלקיך"; "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" – אלו שני הדברות הראשונות; "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"; "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך" וכו'; "את הוי' אלהיך תירא", כמו שכתוב "ועתה ישראל מה הוי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה" וכו'; והפסוק שמובא כאן "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם".

זה הכלל הראשון בכל התורה, שיש שש מצוות תמידיות וצריך לשמוח מאוד מאוד בקיום כל המצוות, כמו שאחר כך מסביר בפרק ל"ג וכמו שהסברנו בפעם קודמת, שהאדם על ידי אמונה זוכה לשמחה. השמחה באה כשהוא מתבונן באמונה שלו הטהורה הפשוטה בה' אחד וכך כל שש המצוות התמידיות ענינן אמונה. אחת המצוות האלו היא המצוה שכותב כאן "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", שלפי הרמב"ם היא מצוה תמידית.

הסברנו שהמצוות האלו כנגד ו קצוות, שכך צריך להתבונן. התבוננות הראשונה של יהודי היא שהמקום הרוחני שלו הוא הקב"ה, "מקומו של עולם", שה' הוא המקום. במקום יש מעלה ומטה, קדם ואחור, ימין ושמאל. מעלה ומטה הם שני הדברות הראשונות. "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מבית עבדים" כנגד מעלה, מדבר מלמעלה. באמת, כשה' אמר "אנכי" הוא דבר מכל הרוחות, אבל העיקר הוא "מן השמים השמיעך את קולו". עיקר הקול ירד מלמעלה, רק שכשהוא בא הרגישו את התקרבות כל הקצוות מצד מעלה, כך תמיד יש התקרבות.

"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" הוא צד מטה, זה הקצה שמקיף את האדם במקום מלמטה. בקבלה מעלה ומטה הם נצח והוד. הנצח הוא "אנכי", ו"לא יהיה לך" פרושו לא להודות בשום כח אחר חוץ מהקב"ה ולא לבטוח בשום כח אחר חוץ מה' אחד. מוסבר בחסידות ש"לא יהיה לך" הכוונה לא לבטוח באף אחד חוץ מה'.
ברגע שאדם בוטח במישהו חוץ מה' הוא נקרא "עובד עבודה זרה בטהרה". יש מאמר חז"ל שמי שרודף פרנסה, ששם את הביטחון שלו באמצעים גשמיים או בסיבות גשמיות, נקרא עובד עבודה זרה בטהרה. זה נקרא לעבור על "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". אלו מעלה ומטה כנגד שני הדברות הראשונים.

אחר כך "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" הוא קדם, כנגד מדת הרחמים. הוי' הוא שם הרחמים, וכשאומרים "הוי' אלהינו הוי' אחד" הכוונה שהכל רחמים, שכל מה שקורה בעולם הוא רחמים, ואפילו מה שנראה כמדת הדין – הכל רחמים. זהו גם מקור לשמחה ולכן כתוב ששמחה בגימטריא הכל רחמים. מה הקשר בין שמחה לרחמים? אלא ששתי המלים 'הכל רחמים' שוות לשמחה הוא מצד הקדם. הפסוק "מגמת פניהם קדמה" הוא הפסוק של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". קדם זה תפארת, רחמים.

אח"כ ימין ושמאל הם אהבה ויראה כידוע. הפסוק "ואהבת את הוי' אלהיך" מצד ימין, מה שמקיף את האדם נקרא "הוי' צלך על יד ימינך", וה', "צלך", הוא עצמו הצו של "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". זו בחינת "הוי' צלך על יד ימינך". השמאל הוא "ועתה ישראל מה הוי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה".

שמירה מהאחור

האחור הוא מה שכתוב כאן "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם".
ימין ושמאל הם חסד וגבורה ואחור הוא יסוד. לכן הוא מסביר כאן, וגם על פי פשט, עיקר תיקון המצוה הזאת כאן הוא תיקון היסוד, תיקון הברית. הרי הוא מדבר כאן על הרהורי ניאוף במחשבתו וכך הלאה. ומה כתוב בפסוק? "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". צד אחור הוא מה שנכנס, כמו שאומרים, מהדלת האחורית, מחשבות זרות שלא מרצון ונכנסות לתוך האדם. התיקון כאן הוא לדחות, כמו שכתוב בהמשך.

"לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" הוא מה שבא לאדם מצד אחוריים. מה הכוונה? מצד זה שהוא עדיין אחוז באחוריים, כמו שכתוב אחר כך בפרק כח, שהבינוני עדיין אחוז באחוריים אפילו שלא חושב ברצון שטויות, כמו שכתוב כאן, תאוות ניאוף וכדומה. יש לו עדיין אחיזה שם, לכן מגיע כביכול מצד האחור שלא ברצונו. העבודה שלו היא דחיה כל פעם, וכל פעם שהוא דוחה הוא מקיים את המצוה הזאת. באמת המצוה הזו נקראת שמירת המחשבה והיא מצוה תמידית – כל הזמן נכונות לקיים את המצוה הזו. כמו חייל, צריך את השמירה 24 שעות מעת לעת. ברגע שהאויב יוצא מיד מקצים את האמצעים הדרושים ודוחים אותו, אז השמירה תמידית ולכן המצוה הזו תמידית. הוא אומר כאן שאת המצווה הזו צריך גם לקיים בשמחה, ומי שנשבר או שעצוב מכך שיש לו מחשבות שצריך לדחות זו רק גאוה, שנראה לו שהוא צדיק.

המצוה הזו תמידית כנגד "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" שמצד קדם, ומצד אחור זה "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", תפארת ויסוד, יעקב ויוסף. "אלו תולדות יעקב יוסף" – זה התיקון של יוסף כאן.

שפלות – נקודת השמחה

מה החידוש כאן? שאפילו שאומר שעצוב מכך זו גסות רוח. נראה לו שהוא צדיק ובאמת הוא לא צדיק. לכן זו גאוה וגסות רוח. בכל זאת המצוה הזו עצמה נקראת תיקון בחינת הצדיק. דווקא מצוה זו, יותר מכל מצוה אחרת, היא בחינת הצדיק שבבינוני. ככל שהוא יכול לקיים את המצוה הזו בשמחה על כך כתוב "ישמח צדיק בהוי'". השמחה במצוה הזו של דחית הרהורי ניאוף וכדומה היא ה"ישמח צדיק בהוי'", בגלל שזו בחינת הצדיק שבבינוני. בשביל לגלות את בחינת הצדיק שבו הוא צריך לדעת שהוא לא צדיק כמו שכתוב. אם נדמה לו שהוא כן צדיק אז זה בדיוק ההפך, זה לא שמחה הוא רק נעשה נשבר מזה.

על פי זה אפשר גם לפרש בצורה יפה מה שכתוב בתחילת ספר התניא ש"משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע". לכאורה זה תרתי דסתרי מרישא לסיפא, שאם כתוב "תהי צדיק" אז אדם צריך כל הזמן לחשוב שרוצה להיות צדיק אז אולי הוא כן צדיק. ומה כתוב אחר כך? "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע", שצריך להחזיק מעצמו כל הזמן כרשע. אז היא הנותנת, זו גם המצוה הזו שאם האדם מחזיק את עצמו כרשע בזה גופא הוא מקבל את בחינת הצדיק שבו. למה? כי אם הוא מחזיק את עצמו כרשע הוא שמח במצוה הזו. אם הוא מחזיק עצמו כצדיק אז התופעה שהוא מקבל הרהורי ניאוף וכדומה מעציבה אותו ושוברת אותו, וזו גסות הרוח, זה השקר. אבל ברגע שהוא מחזיק את עצמו בשפלות, זה נקרא סוד השפלות והשמחה. זה סוד של החסידות שעל ידי כך גופא שחזיק את עצמו בשפלות שהוא לא צדיק אלא בינוני ממילא יכול לקיים את המצוה הזו בשמחה. ברגע שהוא מקיים את המצוה הזו בשמחה זה "ישמח צדיק בהוי'", זה גופא נקודת הצדיק שבו.

אמרנו עכשיו שהמצוה של "לא תתורו" היא ה'אחור' של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". הם הקדם והאחור. איך רואים זאת על פי פשט? איך אנחנו יודעים שיש קשר מיוחד בין "שמע ישראל" ל"לא תתורו", בין הפנים-קדם והאחור? תחלת קריאת שמע היא "שמע ישראל" והסוף "לא תתורו", הקדם והאחור של קריאת שמע, ע"פ פשט.

"אחד" תיקון ל"אחר"

צריך גם להיות רמז למצות "לא תתורו" ממש בתוך "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד",
במיוחד במלה אחד. יש מאמר חז"ל שמי שמחליף מ-ד ל-ר במלה אחד מחריב את העולם. פסוק אחד שאומר "הוי' אחד" ד גדולה, ופסוק אחר שנקרא בעוד כמה שבועות בפרשת כי תשא שכתוב "לא תשתחווה לא-ל אחר" ושם כתובה ר גדולה. ה-ד הגדולה בתורה היא ב"אחד" וה-ר הגדולה ב"אחר". על פי פשט זה שלא להחליף בין ה-ר לבין ה-ד, אבל בפנימיות ההסבר עוד יותר.

כתוב בחסידות במאמר "באתי לגני" של הרבי הקודם, האחרון שכל ההבדל בין ר ל-ד הוא י שמאחורי ה-ד. זו נקודת הבטול של המקבל. גם ד וגם ר הן מלשון עני, רש ודל, מלשון דלות ועוני. ההבדל ביניהם שב-ד יש בטול כלפי המשפיע. הבטול של המקבל, של העני, כלפי המשפיע הוא ה-י שמאוחרי ה-ד, כך מסביר הרבי הקודם. מה שאין כן ה-ר היא מאותיות "תתחזיאו כסטרא אחרא", שנראות סטרא אחרא, בגלל שאין שם נקודת הבטול. במלה "אחרי" הנקודה של הבטול, ה-י שמאחורי ה-ד, נעשה בפני עצמו. אם נקח את ה-י של "אחרי" ונשים אותה מאחורי ה-ר היא תהיה "אחד". אז אם כן, המצוה של "אחרי" מקבלת ויונקת מ"אחד", ממש האחוריים, שמקבלת מה"אחד" את הכח לתקן את ה"אחר", שהוא עצמו כנגד, לעומת זה, של ה"אחד".

לכן גם יכול להיות שהוא מרמז שעיקר המצוה הזו נקרא לשון דחיה, לדחות. עוד דחיה ועוד דחיה "בכל דחיה ודחיה שמדחה" כי "דחה" אותיות "אחד" הפוך, בלי ה-א. שרש ד.ח זה כמו השורש ח.ד (אחד) הפוך, פנים ואחור – הפנים הם אחד והאחור הם העבודה של "בכל דחיה ודחיה", עבודה מצד האחור לגבי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

יש פסוק בתהילים "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה" שנאמר לגבי יצירת אדם הראשון בפרק קלט בתהילים. אנחנו אומרים עכשיו ש"אחור" הוא המצוה של "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" וקדם הוא המצוה של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". אחר כך "ותשת עלי כפכה" זה משהו מלמעלה, ולמעלה הוא "אנכי". יש כאן רמז ל"אנכי". זו התגלות ה-כ ב"אנכי", סוד ההבדל בין אני לאנכי. לכן כף לשון כיפה, כיפת השמים, משהו מלמעלה, ו-כ היא כתר וכבוד. אז "ותשת עלי כפכה" מרמז למצות "אנכי הוי' אלהיך". אחור וקדם מרמזים למצוות "לא תתורו" ו"שמע ישראל". "גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך" – אפשר לומד ש"ידך" היא יד שמאל, כמו בחומש, יראה, ו"ותאחזני ימינך" היא יד ימין, אהבה. אז אם כן, יש כאן את כל הו"ק, את כל המצוות.

יש כאן ביאור מאוד חשוב על הפרק הזה, כדאי ללמוד אותו.

[ניגנו "אם אסק שמים"]